‫ילקוט משה‬

‫הלכות תפילה‬
‫על פי הרמב"ם‬
‫מאת‬
‫איתמר כהן‬
 ‫יוצא לאור בסיוע‬
‫משרד התרבות והספורט ‪ -‬מינהל התרבות‬

‫©‬
‫כל הזכויות שמורות למחבר‬

‫אין להעתיק ספר זה או קטעים ממנו‬

‫בצורה כלשהי ובאמצעי כלשהו (אלקטרוני‪ ,‬מכני או אחר)‬
‫ללא אישור מפורש בכתב מהמוציא לאור‬

‫מכון מש"ה – לחקר משנת הרמב"ם‬

‫ת"ד ‪ 122‬קריית אונו‪ ,‬טל' ‪30-1010133 ,30-1012225‬‬
‫פקס‪E-mail: Halichot@zahav.net.il 2100-1012225 :‬‬
‫‪www.net-sah.org‬‬

‫הושלמה הכתיבה שבט התשע"ה ‪ -‬הדפסה סיון התשפ"א‬

‫הערות יתקבלו בכתובת‪itamar.cohen@windowslive.com :‬‬
 ‫מכון מש"ה ‪ -‬לחקר משנת הרמב"ם‬
‫מיסודה של "הליכות עם ישראל"‬
‫רח' הרצל ‪ ,17‬ת"ד ‪ 177‬קרית אונו טל' ‪ 03-5351119‬טלפקס' ‪03-5353570‬‬
‫‪www.Net-Sah.org‬‬ ‫‪halichot@zahav.net.il‬‬

‫לק"י‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫רב העיר קרית אונו‬
‫חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל‬
‫יו"ר הליכות עם ישראל‬
‫ונשיא מכון מש"ה‬
‫כ"ו אדר ב' תשע"ו‬

‫המלצה וברכה‬
‫עיינתי בספרו של ידידי‪ ,‬הרב איתמר כהן הי"ו‪ ,‬ילקוט משה – הלכות תפילה‪.‬‬

‫ספר זה כתוב לפי סדר השו"ע‪ ,‬אך המחבר הביא את פסיקות ההלכה של רבינו‪,‬‬
‫הנשר הגדול‪ ,‬ועל פי פירושיו של רבינו הרה"ג יוסף קאפח ז"ל ופסיקותיו‪ ,‬והכל‬
‫כתוב בבהירות‪ ,‬ובקיצור נמרץ‪ ,‬תוך שהוא מציין ההבדלים שבין פסיקת ההלכה‬
‫של רבינו לזו של מרן‪.‬‬

‫ספר מסוג זה הוא רב חשיבות‪ ,‬שכן מורשתה הרוחנית של יהדות תימן נמצאה‬
‫תואמת ברובה למשנת רבינו‪ ,‬ורבינו הוא המרא דאתרא של בני עדתנו‪ .‬זאת ועוד‪,‬‬
‫בירור משנת רבינו‪ ,‬תוך אבחנתה ממשנת מרן‪ ,‬נותנת כלים למעיין לדעת מה בין‬
‫דין תלמודי למנהג תלמודי‪ ,‬ודין שאינו תלמודי ולמנהגים בתר תלמודיים‪ ,‬וכלים‬
‫אלו חשובים להורות ההלכה‪ ,‬כהלכה‪.‬‬

‫לכן הנני מברכו‪ ,‬שיגדיל תורה ויאדירה‪ ,‬וימשיך בחיבורים כאלה‪ ,‬כי חיוניותם‬
‫מרובה‪ ,‬ושכרו כפול מן השמים‪.‬‬

‫בברכה ובהערכה‬

‫רצון ב"ר יוסף ערוסי הלוי‬

 ‫תוכן העניינים‬

‫תוכן העניינים‬
‫תוכן‬
‫תוכן העניינים ‪1 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫הקדמה ‪8 ............................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫פרק א הלכות השכמת הבוקר ‪22 ......................... ................................ ................................‬‬
‫פרק ב הלכות ברכות השחר וברכות התורה ‪20 ................................... ................................‬‬
‫פרק ג הלכות נטילת ידים שחרית ‪25 ................... ................................ ................................‬‬
‫פרק ד הלכות לבישת בגדיו והילוכו ‪12 ............................................... ................................‬‬
‫פרק ה הלכות הנהגת בית הכסא וברכת אשר יצר ‪18 .......................... ................................‬‬
‫פרק ו הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה ‪02 ................................... ................................‬‬
‫פרק ז הלכות כוונת הברכות ‪08 ........................... ................................ ................................‬‬
‫פרק ח הלכות הזכרת השם ‪30 ............................. ................................ ................................‬‬
‫פרק ט הלכות מאה ברכות‪ ,‬ועניית אמן ‪32 .......................................... ................................‬‬
‫פרק י הלכות ציצית (החייבים‪ ,‬הכסות‪ ,‬הברכה‪ ,‬בגד עיטוף‪ ,‬הידור מצוה) ‪35 .....................‬‬
‫פרק יא הלכות ציצית (קשירת החוליות‪ ,‬הטוויה‪ ,‬תעשה ולא מן העשוי‪ַ ,‬אלהִדֻ ּב‪ ,‬נפסקו‬
‫החוטים) ‪10 ............................................. ................................ ................................‬‬
‫פרק יב הלכות ציצית (הברכה‪ ,‬קטן‪ ,‬לא ינהג בביזיון‪ ,‬ברב עם‪ ,‬בלילה‪ ,‬שהחיינו‪ ,‬הורידה‪,‬‬
‫ללא רשות‪ ,‬שאולה‪ ,‬כבוד הבריות) ‪15 .................................... ................................‬‬
‫פרק יג הלכות תפילין (זמן הנחתן‪ ,‬החייבים‪ ,‬סדר הנחתן‪ ,‬מעומד מיושב‪ ,‬כיסוי וגילוי)‪21 ..‬‬
‫פרק יד הלכות תפילין (שתי תפילין‪ ,‬הברכה‪ ,‬חציצה‪ ,‬רצועות ונפילה‪ ,‬הכיס‪ ,‬ללא רשות‪,‬‬
‫איטר‪ ,‬לא יסיח) ‪33 ................................. ................................ ................................‬‬
‫פרק טו קצת הלכות בעשיית התפילין ‪81 ............................................. ................................‬‬
‫פרק טז דברים האסורים משהאיר היום עד שיתפלל ‪83 ...................... ................................‬‬
‫פרק יז הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפילה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה ‪85 ........................‬‬
‫פרק יח הלכות הזמירות ‪52 .................................. ................................ ................................‬‬
‫‪1‬‬
 ‫תוכן העניינים‬

‫פרק יט הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור ‪231 ............................... ................................‬‬

‫פרק כ דיני הפסקה בקריאת שמע וברכותיה ‪223 ................................. ................................‬‬
‫פרק כא הלכות קריאת שמע ‪222 ......................... ................................ ................................‬‬
‫פרק כב הלכות תפילת שמונה עשרה ‪201 ............................................ ................................‬‬
‫פרק כג הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו ‪235 ................................‬‬
‫פרק כד הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת ‪210 ...........................‬‬
‫פרק כה הלכות תפילת התשלומין ‪218 ................................................. ................................‬‬
‫פרק כו הלכות נשיאת כפים ‪222 .......................... ................................ ................................‬‬
‫פרק כז הלכות נפילת פנים ‪233 ........................... ................................ ................................‬‬
‫פרק כח הלכות קריאת ספר תורה ‪281 ................................................ ................................‬‬
‫פרק כט הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול ‪253 ................................. ................................‬‬
‫פרק ל הלכות גמר התפילה ‪131 ........................... ................................ ................................‬‬
‫פרק לא הלכות קדיש ‪133 .................................... ................................ ................................‬‬
‫פרק לב הלכות קדושת בית הכנסת ובית המדרש ‪135 ......................... ................................‬‬
‫פרק לג הלכות תפילת מנח ה ‪122 ......................... ................................ ................................‬‬
‫פרק לד הלכות תפילת ערבית ‪123 ....................... ................................ ................................‬‬
‫מאמרים ‪123 ......................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד ‪128 ..................................... ................................‬‬
‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד ‪113 ................................. ................................‬‬
‫נטילת ידים שחרית ‪102 ........................................ ................................ ................................‬‬
‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס ‪102 .................. ................................ ................................‬‬
‫להתעטף בציצית ‪132 ............................................ ................................ ................................‬‬
‫כסדרן בתפילין ומזוזות ‪115 .................................. ................................ ................................‬‬
‫שאילת שלום קודם התפילה ‪133 .......................... ................................ ................................‬‬
‫תפילה בהליכה ‪130 .............................................. ................................ ................................‬‬
‫‪2‬‬
 ‫תוכן העניינים‬

‫עניית אמן לאחר שליח ציבור ‪181 ........................ ................................ ................................‬‬

‫פורסין על שמע ‪152 ............................................. ................................ ................................‬‬
‫כוונה בתפילה ‪038 ................................................ ................................ ................................‬‬
‫קירוי הכהנים ‪021 ................................................ ................................ ................................‬‬
‫כהן כיצד ישא את כפיו ‪ -‬מנהג התלמוד ‪010 ......................................... ................................‬‬
‫נפילת פנים ‪018 .................... ................................ ................................ ................................‬‬
‫כיצד ינהג בשעת ברכות התורה ‪000 ..................... ................................ ................................‬‬
‫קריאת פרשת זכור‪ ,‬האם יש חובה מהתורה ‪002 .................................. ................................‬‬
‫ברכת המצוות האם מעומד? ‪005 .......................... ................................ ................................‬‬
‫ברכת שהחינו ‪038 ................................................ ................................ ................................‬‬
‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם ‪028 ............................... ................................‬‬
‫נוסח התפילה של הרמב"ם ‪ -‬ונוסח התפילה של יהודי תימן ‪083 ..........................................‬‬

‫‪3‬‬
 ‫הקדמה‬

‫הקדמה‬
‫בשבח והודאה לה' יתברך‪ ,‬מגישים אנו לפני הלומדים‪ ,‬הלכות תפילה לפי שיטת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬על פי סדר "קיצור שולחן ערוך" והספרים הקרובים אליו‪ .‬בספר זה ביארנו את‬
‫דעת הרמב"ם בכל אותם נושאים שנזכרו ב"קיצור שולחן ערוך" לפי שיטות הפוסקים‬
‫האחרים‪ ,‬והרמב"ם לא גילה את דעתו בפירוש‪ ,‬ובכך תתבאר שיטתו כראוי‪ .‬בנוסף‬
‫התייחסנו למקרים חדשים שהתחדשו בימינו‪ .‬בהערות הערנו על שיטת השו"ע והשיטות‬
‫האחרות החולקות על הרמב"ם‪ ,‬וביארנו מדוע פסק כפי שפסק‪ .‬בנוגע למנהגים‪ ,‬הזכרנו‬
‫את מנהג תימן הקדום שהוא תואם את התלמוד והרמב"ם‪ ,‬וגם הזכרנו מנהגים מאוחרים‬
‫התואמים את ההלכה‪ ,‬וכבר נהגו בהם כולם‪.‬‬
‫מכיון שאנו באים לדון על ההלכות שנזכרו בדברי הפוסקים האחרים‪ ,‬ולא נזכרו בדברי‬
‫הרמב"ם במפורש‪ ,‬ואנו באים לנסח ולסגנן את אותן הלכות לפי שיטת הרמב"ם‪,‬‬
‫השתדלנו לברר וללבן את אותן הלכות במקורותיהם‪ ,‬בעזרת הספר "בית יוסף" של רבי‬
‫יוסף קארו מחבר השו"ע‪ ,‬שממנו פינה ויתד לכל שיטות הפוסקים‪ ,‬והוא כינס וביאר את‬
‫שיטות הפוסקים‪ ,‬שנזכרו לאחר מכן בשו"ע ובנושאי כליו‪.‬‬
‫בכל מקום שמצאנו סיוע לביאור שיטת הרמב"ם מדברי המפרשים השונים‪ ,‬ראשונים‬
‫ואחרונים‪ ,‬בין אם הם ביארו את הרמב"ם‪ ,‬ובין אם הם ביארו את המשנה או התלמוד‪,‬‬
‫ציטטנו אותם‪ ,‬מפני שחכמי ישראל כבר חקרו רבות את פשט התלמוד ואת שיטת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ומן הראוי להשתמש בחכמתם ותבונתם‪.‬‬
‫אמנם אין צריך להאריך בשבח פסיקת הרמב"ם ושיטתו‪ ,‬וצמידותו לתלמוד ולמסורת‬
‫חז"ל‪ ,‬אולם רק זאת נאמר‪ ,‬מי שרוצה למצוא שיטה הלכתית ברורה וסדורה‪ ,‬ללא‬
‫ספקות‪ ,‬וללא חומרות שאין להם מקור בתלמוד‪ ,‬וללא סתירות ופסיקת הלכה של‬
‫פרשנויות סותרות לתלמוד‪ ,‬ימצא את מבוקשו במשנה תורה להרמב"ם‪ ,‬שבו הובא‬
‫סיכום תושב"ע‪ ,‬בו שוקעה מסורת חז"ל‪ ,‬על פי מסורת הגאונים שהגיעה לרמב"ם‬
‫בצורה מושלמת‪ ,‬וביאוריו לתלמוד הם ביאורים שהועברו במסורת‪ ,‬ולא פרשנויות‬
‫שנלמדו מהסברא שיש בהם ספקות וחוסר הבנה‪.‬‬
‫כאן נעיר‪ ,‬שיש רבים החושבים‪ ,‬שבהלכות שלא ביאר הרמב"ם את דעתו‪ ,‬צריך לפסוק‬
‫כשו"ע‪ ,‬וכפוסקים שכן ביארו את דעתם‪ ,‬מפני שאין בכוחנו לדעת מהי שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫אולם שיטה זו בנויה על חוסר לימוד ועיון‪ ,‬והסובר אותה אינו מסוגל להבין את שיטת‬
‫הרמב"ם בסוגיית התלמוד‪ ,‬ועל פי הבנת הסוגיה להסיק מהי דעת הרמב"ם באותם‬
‫נושאים‪.‬‬
‫מן הראוי להבהיר‪ ,‬שההלכות שנתבארו כאן בספר‪ ,‬אינן הלכות תיאורטיות שנלמדו‬
‫מהרמב"ם ומהעיון‪ ,‬אלא הן הלכות מעשיות הנהוגות אצל יהודי תימן‪ ,‬מפני שיהודי‬
‫‪8‬‬
 ‫הקדמה‬

‫תימן שמרו על ההלכה התלמודית‪ ,‬ועל ההלכה הרמבמית‪ ,‬עד הדור האחרון‪ ,‬ומסורת‬
‫התלמוד נשתמרה בידם ולא נשתבשה‪.‬‬
‫ואם במסורת שהגיעה לידם עסקינן‪ ,‬מעבר לעובדה שיש בידם מסורת ללשון חכמים‬
‫לתלמוד‪ ,‬יש בידם מסורת לעיון פשטי בתלמוד‪ .‬חכמי תימן עד הדור האחרון‪ ,‬אינם‬
‫רואים עצמם כבולים לפרשנויות שנתקבעו ונתקבלו‪ ,‬אלא המעיין בספריהם ימצא עיון‬
‫מחודש ישר מהתלמוד‪ .‬כמובן שעיון זה נובע מההלכות האחוזות בידם‪ ,‬שהן כהרמב"ם‪,‬‬
‫ואם יפרשו את התלמוד על פי פרשנויות מאוחרות‪ ,‬יהיו מעשיהם מנוגדים לתלמוד‪,‬‬
‫ולפיכך מכח מצב זה‪ ,‬הם היו מחויבים להישאר צמודים לפשט התלמוד‪ .‬במיוחד ראוי‬
‫להזכ יר את רבותינו‪ ,‬הרב יחיא קאפח זצ"ל‪ ,‬ונכדו הרב יוסף קאפח זצ"ל‪ ,‬שהקימו עולה‬
‫של תורה בדור האחרון‪ ,‬ובכתביהם וספריהם יש דוגמה חיה לתלמידי חכמים המעיינים‬
‫עיון פשטי בתלמוד‪ ,‬והרבה מביאוריהם והבנותיהם משוקעים בספר‪ ,‬ושיטת לימודם‬
‫היוותה אבן דרך חשובה‪.‬‬
‫כאן ראוי לבאר‪ ,‬כ י ההלכה היהודית אינה נקבעת על פי מנהג‪ ,‬אלא על פי התלמוד‬
‫והרמב"ם שמהם תורה יוצאת לישראל‪ .‬המנהג יכול להחמיר על ההלכה בדברים שיש‬
‫בהם תוספת קדושה ופרישות‪ ,‬כגון שנהגו שלא לילך מצור לצידון בערב שבת (פסחים‬
‫נ‪ ,):‬אבל סתם מנהג של אמירת פיוט או תחינה‪ ,‬אינו מחייב‪ ,‬ואם חכמי התלמוד לא‬
‫קבעוהו‪ ,‬אין חובה לנהוג באותו מנהג‪ ,‬ומי שאומרו אומרו‪ ,‬ומי שלא אמרו לא הפסיד‬
‫כלום‪ .‬וכן כל כיוצא בזה בשאר מנהגים שהתווספו להלכה‪ .‬בנוסף‪ ,‬אין בכוחו של מנהג‬
‫להכריע בין שיטות הפוסקים‪ ,‬והעובדה שהעם התחיל לעשות הלכה כדעה מסויימת‪ ,‬אין‬
‫בכוחה לקבוע שכך היא ההלכה‪ ,‬אלא ההלכה נקבעת על פי התלמוד והרמב"ם‪ ,‬וראוי‬
‫לחזור להלכה התלמודית ולרמב"ם התואם את התלמוד ומקורות חז"ל‪.‬‬
‫מכיוון שהזכרנו את סוגיית המנהגים‪ ,‬נוסיף עוד כמה מילים לביאור הנושא‪ .‬המעיין‬
‫במשנ"ת להרמב"ם ימצא שלכאורה יש בדבריו סתירה בנושא זה‪ ,‬יש הלכות שבהם‬
‫הרמב"ם מביא מנהגים ומחייב לנהוג בהם‪ .‬לדוגמה‪ :‬מקום שנהגו שלא יפליגו בערב‬
‫שבת כלל אין מפליגין (שבת ל‪,‬יג)‪ .‬ונהגו כל העם שלא יצאו [הגברים] בטבעת כלל‬
‫(שבת יט‪,‬ד)‪ .‬מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו‬
‫במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל (תפי לה ד‪,‬ו)‪ .‬וכבר נהגו העם בשנער ובמערב‬
‫שלא יעשו אחד מכל אלו [קניבת ירק וכו'] ביום הצום [יום צום הכיפורים] אלא הרי הוא‬
‫כשבת לכל דבריו (שביתת עשור א‪,‬ג)‪ .‬נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם‬
‫להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה (תפילה א‪,‬ו)‪ .‬ממנהגים אלו משתמע שיש‬
‫למנהג תוקף והוא מחייב‪ .‬לעומת זאת יש הרבה מנהגי תפילה ותוספות ואמירות‪ ,‬ושם‬
‫לא מצאנו שנתן להם הרמב"ם תוקף מחייב‪ .‬לדוגמה‪ :‬ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים‬
‫[אחרי ברכות התורה]‪ ,‬ויש מקומות שקורין צו את בני ישראל ויש מקומות שקורין‬
‫שתיהן (תפילה ז‪,‬יא)‪ .‬וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם [לפני הזמירות‬

‫‪5‬‬
 ‫הקדמה‬

‫ואחריהם] (תפילה ז‪,‬יב)‪ .‬במנהגים אלו לא כתב הרמב"ם חובה‪ ,‬אלא תיאור מצב‪ ,‬יש‬
‫שנוהגים כך ויש אחרת‪ ,‬ונהגו להוסיף פסוקים‪.‬‬
‫ראשית נבהיר‪ ,‬שהטעם שקבעה ההלכה שיש למנהג תוקף‪ ,‬מפני שחכמים קבעו שדבר‬
‫שהתקבל אצל כולם כאיסור‪ ,‬אסור לפרוץ בו גדר‪ ,‬כי בכך יהיה זלזול בקיום המצוות‪ .‬צא‬
‫וראה בימינו‪ ,‬אסור לינסוע באופניים בשבת‪ ,‬אסור ללכת בלי כיפה‪ ,‬מנהגים אלה‬
‫התקבלו כחובה‪ ,‬והעובד עליהם נחשב כעובר על המצוות‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬מנהגים שהתקבלו כחובה‪ ,‬ע"י העם וע"י מורה ההוראה‪ ,‬וכולם הסכימו‬
‫עליהם‪ ,‬חייבים לקיימם‪ ,‬בשביל הסדר הטוב ותקינות הקהילה‪ ,‬ואילו מנהגים‬
‫שמלכתחילה נקבעו כנוהג ורשות‪ ,‬ולא קיבלו תוקף‪ ,‬אין חובה לקיימם‪ .‬כעת נבין כי‬
‫המנהגים שכתבנו ש הם מחייבים‪ ,‬מלכתחילה זה היה היחס אליהם‪ ,‬והם התקבלו אצל‬
‫כולם כמחייבים‪ .‬לעומת זאת המנהגים שכתבנו שאינם מחייבים‪ ,‬מלכתחילה לא נקבעו‬
‫כחובה‪ ,‬וכולם התייחסו אליהם כרשות‪ ,‬רצה יעשה אותם לא רצה לא יעשה אותם‪.‬‬
‫בסוף הספר נביא מאמרים העוסקים בביאור נושאים שונים‪ .‬בהערות הפננו לחלק‬
‫מהמאמרים‪ ,‬ובסוף הספר הם יבואו בשלמות‪.‬‬
‫נקווה שיפיקו הלומדים תועלת בדברים‪ ,‬ותתברר שיטת התלמוד והרמב"ם‪ ,‬בזכות‬
‫העימות מול השיטות החולקות‪.‬‬

‫‪23‬‬
 ‫פרק א ‪ -‬הלכות השכמת הבוקר‬

‫הלכות השכמת הבוקר‬ ‫פרק א‬

‫כתב הרמב"ם בהלכות תפילה‪ :‬בשעה שיתעורר בסוף שנתו‪ ,‬מברך והוא על מיטתו‬ ‫א‪.‬‬
‫כך‪ :‬אלוהי הנשמה שנתת בי טהורה ‪ -‬אתה בראתה‪ ,‬ואתה יצרתה‪ ,‬ואתה נפחתה בי‪,‬‬
‫ואתה משמרה בקרבי‪ ,‬ואתה עתיד ליטלה ממני‪ ,‬ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד‬
‫לבוא; וכ ל זמן שהנשמה בקרבי‪ ,‬מודה אני לפניך ה' אלוהי ‪ ,‬ריבון כל המעשים;‬
‫ברוך אתה ה'‪ ,‬המחזיר נשמות לפגרים מתים א‪.‬‬
‫בסידורי תימן העתיקים‪ ,‬לא נזכר לומר בבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ב‬
‫שהחזרת לי נשמתי בחמלה‪ ,‬רבה אמונתיך" ‪ ,‬וכשמתעורר יאמר 'אלהי הנשמה' ולא‬
‫'מודה אני'‪.‬‬
‫אין לומר שהאדם מפקיד את נשמתו עייפה לפני ה'‪ ,‬והוא מחזירה לו חדשה‬ ‫ג‪.‬‬
‫ג‬
‫ורגועה ‪ ,‬כי הנשמה רוחנית‪ ,‬והיא איננה לא עייפה ולא רגועה‪ ,‬ורק גופו של האדם‬
‫הוא שהתעייף ונרגע‪.‬‬
‫כשיתעורר משנתו לא יעמוד ממיטתו מידד‪ ,‬כי הדבר מזיק לבריאותה‪ ,‬ומה ששנינו‬ ‫ד‪.‬‬
‫במסכת אבות ו‪ :‬יהודה בן תימ א אומר‪ ,‬הוי עז כנמר‪ ,‬וקל כנשר‪ ,‬ורץ כצבי‪ ,‬וגיבור‬

‫תפילה ז‪,‬ג‪.‬‬ ‫א‬

‫אמירת 'מודה אני' נוצרה ע"פ הבנה של מדרש רבה באיכה‪ ,‬ע"פ הרא"ש והטור‪.‬‬ ‫ב‬
‫לשון המדרש‪ :‬חדשים לבקרים רבה אמונתך א"ר אלכסנדרי ע ל שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר אנו יודעין‬
‫שאמונתך רבה לתחית המת‪( .‬מדרש רבה איכה ג‪,‬ח)‬
‫לשון הרא"ש‪ :‬כדאיתא במדרש בהאי קרא חדשים לבקרים רבה אמונתך שהקב"ה גומל חסדים טובים לאדם‬
‫לפי שבערב אדם עיף ויגע ממלאכת היום והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבוקר מעביר שינה מעיניו‬
‫ומחזיר לו נשמתו ומחדש כחו בכל בקר ובקר ולכך יש לומר ויהי רצון‪( .‬תוספות רא"ש ברכות ס‪):‬‬
‫לשון הטור‪ :‬וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי‬
‫ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה‪( .‬טור או"ח‬
‫סימן מו)‬
‫ביאור המדרש ע"פ הרא"ש והטור‪ ,‬שבכל בוקר האדם מתחדש‪ ,‬כי נשמתו נלקחת ממנו בלילה וחוזרת אליו‬
‫בבוקר‪ ,‬וגם בתחיית המתים תחזור נשמתו של האדם אליו‪.‬‬
‫הרא"ש מבאר ע"פ עיקרון זה גם את חתימת הברכה 'אלהי הנשמה' בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים‪,‬‬
‫שאנו מודים לה' על שהחזיר לנו את נשמתנו בבוקר‪ ,‬ובלילה היינו כפגרים מתים‪ ,‬כי שינה אחד מששים‬
‫במיתה‪( .‬ברכות נז‪ ):‬אלו דבריו‪" :‬משום שיש בה [בברכת אלהי הנשמה] אריכות דברים‪ ,‬חתמינן בה בברוך‪,‬‬
‫לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל יום מעין תחיית המתים‪ ,‬כדאמרינן שינה אחד מששים‬
‫במיתה"‪( .‬תוספות רא"ש ברכות מו‪):‬‬
‫כ"כ קיצוש"ע א‪,‬ב‪ .‬וכ"כ הטור‪ ,‬הובאו דבריו בהערה הקודמת‪ .‬והנה‪ ,‬אם נעיין במדרש איכה‪ ,‬נווכח שלא‬ ‫ג‬
‫כתוב שהנשמה עייפה‪ ,‬אלו דבריו‪ :‬חדשים לבקרים רבה אמונתך א"ר אלכסנדרי על שאתה מחדשנו בכל בקר‬
‫ובקר אנו יודעין שאמו נתך רבה לתחית המת‪( .‬מדרש רבה איכה ג‪,‬ח) במדרש נאמר שהקב"ה מחדש את‬
‫האדם בכל בוקר‪ ,‬כלומר את גופו‪ ,‬אבל נשמה עייפה לא נזכר‪.‬‬
‫לא כמו שכתב בקיצוש"ע א‪,‬ד‪.‬‬ ‫ד‬
‫‪22‬‬
 ‫פרק א ‪ -‬הלכות השכמת הבוקר‬

‫כארי ‪ -‬לעשות רצון אביך שבשמיים‪ .‬משנה זו אינה עוסקת בזמן קימתו של האדם‬
‫ז‬
‫משנתו‪ ,‬אלא בהדרכה כללית וזירוז לקיום המצוות ‪ .‬ואדרבה‪ ,‬חכמים תיקנו כמה‬
‫ברכות עד שיעמוד ממיטתו‪' ,‬פוקח עורים' כשמעביר ידיו על עיניו‪' ,‬מלביש‬
‫ע רומים' כשלובש חלוקו‪' ,‬עוטר ישראל בתפארה' כשפורס סדין על ראשו‪' ,‬מתיר‬
‫אסורים' כשישב‪ ,‬ורק אח"כ 'רוקע הארץ על המים' כשיוריד רגליו לארץ‪ ,‬ו'זוקף‬
‫כפופים' כשיעמוד‪.‬‬
‫נהגו קדמוננו להשכים קום ללמוד תורה‪ ,‬תלמוד משנה או הלכות‪ ,‬אבל לא נהגו‬ ‫ה‪.‬‬
‫לומר תיקון חצות‪ ,‬ואין לדבר זכר בסידורי תימן העתיקים הנקראים 'תכאליל'‪.‬‬
‫מותר לומר פסוקים על פה‪ ,‬וכך נהגו קדמוננו להתפלל את פסוקי דזמרא ושירת הים‬ ‫ו‪.‬‬
‫ח‬
‫וקריאת שמע על פה‪ ,‬ומה שאמרו חכמים "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם‬
‫על פה‪ ,‬ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"‪ ,‬הכוונה שם לדברים‬
‫ט‬
‫שמוציא בהם את הרבים ידי חובה ואינם חובת יחיד אלא חובת ציבור ‪.‬‬

‫שבת קכט‪ :‬דאמר מר‪ ,‬ה' דברים קרובין למיתה יותר מן החיים ואלו הן‪ ,‬אכל ועמד‪ ,‬שתה ועמד‪ ,‬ישן ועמד‪,‬‬ ‫ה‬
‫הקיז דם ועמד‪ ,‬שימש מטתו ועמד‪.‬‬
‫ה‪,‬יח‪.‬‬ ‫ו‬
‫לשון המשנה במסכת אבות (ה‪,‬יח)‪ :‬יהודה בן תימא אומר‪ ,‬הוי עז כנמר‪ ,‬וקל כנשר‪ ,‬ורץ כצבי‪ ,‬וגיבור כארי ‪-‬‬ ‫ז‬
‫לעשות רצון אביך שבשמיים‪ .‬הוא היה אומר‪ ,‬עז פנים לגיהינם‪ ,‬ובוש פנים לגן עדן‪ .‬כן יהי רצון מלפניך ה'‬
‫אלוהינו שתיבנה עירך בימינו‪ ,‬ותיתן חלקנו בתורתך‪ ,‬ועם עושי רצונך‪.‬‬
‫וביאר הרמב"ם בפיהמ"ש‪ :‬שלמרות שהאדם מוזהר מעזות פנים‪ ,‬ועז פנים לגהנם‪ ,‬אבל צריך האדם להיות עז‬
‫פנים בזמן שהוא מוכיח את הממרים על דבר ה'‪ ,‬כאילו אמר השתמש במידות הפחותות בזמן הראוי בענייני‬
‫שמים‪ ,‬ובלבד שתהיה כוונתו לעשות רצון אביו שבשמים‪ ,‬וכבר חנן את זרע אברהם בבושה‪ ,‬וביקש‪ ,‬אלהים‪,‬‬
‫כשם שחנותנו בזאת המעלה‪ ,‬כן חון אותנו שתבנה עירך בימינו וכו'‪.‬‬
‫היוצא מביאור הרמב"ם‪ ,‬אין משנה זו עוסקת בזמן קימתו של האדם משנתו‪ ,‬אלא בהדרכה כללית וזירוז‬
‫לקיום המצוות‪ .‬לפיכך מה שדייקו המפרשים שצריך לקום ממיטתו מיד כשמתעורר‪ ,‬והקשו המקשים שהדבר‬
‫מזיק לבריאות‪ ,‬במשנת הרמב"ם אין צורך לכל זה‪ ,‬ומעולם לא חייב יהודה בן תימא את האדם לקום מיד‬
‫ממיטתו כשיתעורר‪.‬‬
‫גיטין דף ס‪:‬‬ ‫ח‬
‫כך נסביר את הרמב"ם בהלכות תפילה פרק יב הלכות ח יא‪ ,‬לא יקרא על פה בזמן הקריאה בספר תורה‪ ,‬ולא‬ ‫ט‬
‫יקרא מהכתב בזמן קריאת התרגום‪ ,‬כי קריאת התורה וקריאת התרגום הם קריאות שמוציא אחרים ידי חובה‬
‫ואינם חובת יחיד אלא חובת ציבור‪.‬‬
‫‪21‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬ ‫פרק ב‬

‫תיקנו חכמים לברך ברכות אלו בכל יום‪ .2 :‬בשעה שיתעורר יברך אלהי הנשמה‪.1 .‬‬ ‫א‪.‬‬
‫כששומע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה‪ .0 .‬כשלובש בגדיו יברך מלביש‬
‫ערומים‪ .3 .‬כשמניח סדינו על ראשו [או חובש כיפה] יברך עוטר ישראל בתפארה‪.‬‬
‫‪ . 1‬כשמעביר ידיו על עיניו יברך פוקח עיוורים‪ . 2 .‬כשיישב על מיטתו יברך מתיר‬
‫אסורים‪ . 3 .‬כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחם על הארץ יברך רוקע הארץ על המים‪.‬‬
‫‪ .8‬כשעומד יברך זוקף כפופים‪ .5 .‬כשנוטל ידיו יברך תחילה על נטילת ידיים‪.23 .‬‬
‫כשרוחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי; יהי רצון מלפניך ה'‬
‫אלוהי ואלוהי אבותי‪ ,‬שתרגילני לדבר מצוה‪ .22 ...‬אחר שייצא מבית הכסא יברך‬
‫אשר יצר‪ .21 .‬כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה‪ .20 .‬כשנועל מנעלו יברך‬
‫שעשה לי כל צרכי‪ . 23 .‬כשמהלך לצאת לדרך יברך המכין מצעדי גבר‪ .‬ומברך אדם‬
‫בכל יום ללא עשיית פעולה‪ . 21 :‬שלא עשני גוי‪ .22 .‬שלא עשני עבד‪ . 23 .‬שלא עשני‬
‫אישה א‪.‬‬
‫ברכות השחר יברך אותם מיד כשיתעורר משנתו‪ ,‬גם קודם נטילת ידים‪ ,‬כי נטילת‬ ‫ב‪.‬‬
‫ידים שחרית היא משום קריאת שמע ותפילה (יתבאר להלן בפרק ג)‪ ,‬אבל לשאר‬
‫ברכות ל א תיקנו חכמים נטילת ידים‪ ,‬ומותר לברך ברכות ללא נטילת ידים‪ .‬ואין‬
‫לומר שאין ידיו נקיות‪ ,‬כי רק אם יש על ידיו טינוף של צואה או מי רגלים אסור‬
‫לברך‪ ,‬אבל סתם טינוף‪ ,‬אינו יכול לגרום לביטול אמירת ברכות‪ .‬ואין לחשוש שמא‬
‫נגע בלילה במקום מכוסה‪ ,‬מפני שנגיעה זו אינה אוסרת אמירת ברכות‪ ,‬וגם חכמים‬
‫תיקנו לברך על נטילת ידים בסוף ברכות השחר ‪ ,‬למרות שבזמנם ישנו ערומים וודאי‬
‫נגע במקומות מכוסים ב‪ .‬ועוד נבאר (בפרק ג ) שא ם נגע במקום מכוסה‪ ,‬אינו צריך‬
‫ליטול ידים על נגיעה זוג‪.‬‬
‫שבע עשרה ברכות אלו‪ ,‬אין להן סדר‪ ,‬אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה‬ ‫ג‪.‬‬
‫בשבילו‪ ,‬בשעתו‪ .‬כיצד ‪ -‬הרי שחגר חגורו והוא על מיטתו‪ ,‬מברך אוזר ישראל;‬
‫שמע קול התרנגול אחר כך‪ ,‬מברך הנותן לשכווי בינה‪ .‬וכל ברכה מהן שלא נתחייב‬
‫בה‪ ,‬אינו מברך אותהד‪.‬‬
‫כיצד‪ :‬לן בכסותו‪ ,‬אינו מברך כשעומד מלביש ערומים; הלך יחף‪ ,‬אינו מברך שעשה‬ ‫ד‪.‬‬
‫לי כל צרכי‪ .‬ביו ם הכיפורים ותשעה באב‪ ,‬שאין שם רחיצה‪ ,‬אינו מברך על נטילת‬

‫תפילה ז‪,‬א‪-‬ו‪.‬‬ ‫א‬

‫ברכות ס‪:‬‬ ‫ב‬
‫תפילה ז‪,‬א‪-‬ו‪ .‬קרית שמע ג‪,‬יא‪ .‬ברכות ס‪:‬‬ ‫ג‬
‫תפילה ז‪,‬ז‪.‬‬ ‫ד‬
‫‪20‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫ידיים‪ ,‬ולא המעביר שינה‪ .‬אם לא נכנס לבית הכיסא‪ ,‬אינו מברך אשר יצר את האדם‪.‬‬
‫ה‬
‫וכן שאר ברכות אלו ‪.‬‬
‫בתקופת הרמב"ם נהגו העם ברוב המקומות ‪ ,‬לברך את ברכות השחר כולן זו אחר זו‬ ‫ה‪.‬‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬בין נתחייבו בהן‪ ,‬בין לא נתחייבו בהן‪ .‬והרמב"ם כתב על מנהג זה‪:‬‬
‫וטעות היא בידם‪ ,‬ואין ראוי לעשות כן‪ .‬ולא יברך אדם ברכה‪ ,‬אלא אם כן נתחייב‬
‫ו‬
‫בה ‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬בימינו שאין תרנגולים מצוים בעיר‪ ,‬מי שלא שמע את קול התרנגול בבוקר‪,‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫לא יברך הנותן לשכוי בינה‪ ,‬ואם בירך למרות שלא שמע‪ ,‬הרי זו ברכה לבטלה‪ .‬וכן‬
‫ז‬
‫אם הוא סומא לא יברך פוקח עורים‪ .‬ואם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי בינה ‪.‬‬
‫עבר ולא בירך את הברכות בשעת עשיית הפעולות‪ ,‬יכול לברך את הברכות אח"כ‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫ח‬
‫וידלג על הברכות שלא התחייב בהם ‪.‬‬
‫כל הברכות כולן‪ ,‬אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו‪ ,‬מותר לו לברך לאחרים שלא‬ ‫ח‪.‬‬
‫יצאו ידי חובתם כדי להוציאם ‪ -‬חוץ מברכת ההנאה שאין בה מצוה‪ ,‬כגון ברכת‬
‫הפת או הפרי או המשקה או הריח‪ ,‬שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהם‬
‫[ברכת הנאה שיש בה מצוה‪ ,‬מברך לאחרים]‪ .‬לפיכך יכול ש"ץ לברך בבית הכנסת‬
‫את ברכות השחר להוציא אחרים ידי חובתם‪ ,‬והוא שיש שם אחרים שלא יצאו ידי‬
‫חובתם ומתכוונים לצאת בברכותיו‪ ,‬אבל אם כולם יצאו ידי חובה‪ ,‬או שהם‬
‫מתכוונים לצאת בברכת עצמם‪ ,‬אם כבר בירך את הברכות בביתו‪ ,‬אסור לו לכפול‬
‫את ברכות השחר בבית הכנסת לבטלה ט‪.‬‬
‫ברכות השחר תיקנו חכמים לאומרם בשעה שיתעורר בסוף שנתו‪ ,‬וזמנן מחצות‬ ‫ט‪.‬‬
‫הלילה עד סוף שעה רביעית שהיא שליש היום‪ .‬לפיכך אם השכים מחצות והלאה‪,‬‬

‫תפילה ז‪,‬ח‪.‬‬ ‫ה‬

‫תפילה ז‪,‬ט‪ .‬בהלכה שלפנינו יש שני ענינים א‪ -‬מנהג העם לברך בבית הכנסת‪ ,‬ועל כך כתב הרמב"ם‪ ,‬טעות‬ ‫ו‬
‫ואין ראוי לעשות כן‪ .‬ב ‪ -‬בין נתחייבו בין לא נתחייבו‪ ,‬ועל כך כתב הרמב"ם‪ ,‬ולא יברך אדם ברכה אלא אם כן‬
‫נתחייב בה‪ ,‬והיא ברכה לבטלה‪.‬‬
‫תפילה ז‪,‬ז‪-‬ט‪ .‬שו"ת ראב"ם פג פריימן‪.‬‬ ‫ז‬
‫שו"ת ראב"ם פג פריימן‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ואע״פ שתיקנו שתאמרם תיכף לתנועות ולמעשים האלה‪ ,‬הרי אם יאחרו‬ ‫ח‬
‫ויאמרו אותן בבית הכנסת אין זו ברכה לבטלה לפי הרוב‪[ .‬כוונתו שבאותן ברכות שהתחייב‪ ,‬אם איחר ואמרן‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬אינן ברכה לבטלה‪ ,‬וכך ביאר ראב"ם בהמשך התשובה‪ ,‬ראה שם]‪.‬‬
‫ברכות א‪,‬י‪ .‬שו"ת ראב"ם פג‪ ,‬פריימן‪ ,‬עמ' ‪ .213‬וזה לשון ראב"ם‪" :‬ומי שטוען לאמירת הברכות הנזכרות‬ ‫ט‬
‫בבית הכנסת ברבים כפי המנהג הפשוט‪ ,‬במה שאמרו ז״ל‪ ,‬כל הברכות אע״פ שיצא מוציא‪ ,‬ושרוב הקהל אינם‬
‫יודעים את הברכות האלה בע״פ‪ ,‬ואם לא ישמעון בבית הכנסת לא יברכו‪ ,‬הרי יאמר לטוען הזה‪ :‬ומנין ברור‬
‫לך‪ ,‬שהשומעים חייבים בברכות האלה שתאמרנה כלן‪ ,‬עד שאתה טוען במה שאמרו כל הברכות אע״פ שיצא‬
‫מוציא‪ .‬מה שמתחייב מ ן הטענה הזאת הוא שיברכו מה שודאי אצלך שהשומע חייב בו‪ ,‬לא מה שאתה מסופק‬
‫בו‪ ,‬והרי כאן בהרבה דברים אינו חייב כמו שבארנו"‪ .‬ע"כ‪ .‬ומדבריו למדנו‪ ,‬שבמקום שודאי יש מי שיצא‬
‫בברכות הש"ץ בבית הכנסת‪ ,‬יכול לברך אותם כדי להוציאו ידי חובה‪.‬‬
‫‪23‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫י‬
‫ואין בדעתו לחזור לישן‪ ,‬יברך אז את ברכות השחר ‪ .‬וכן מי שעבר ולא בירך בשעת‬
‫עשיית הפעולות בבוקר השכם ‪ ,‬יכול לברך את הברכות שהתחייב בהם עד סוף שעה‬
‫רביעית‪ .‬אבל אם שמע את קול התרנגול לאחר ארבע שעות זמניות‪ ,‬לא יברך אז‬
‫הנותן לשכוי‪ ,‬כי הברכה היא על הבחנתו בין יום ללילה‪ ,‬וכעת אינו זמן הבחנה בין‬
‫יא‬
‫יום ללילה‪ ,‬אלא הוא אמצע היום ‪.‬‬
‫י‪ .‬אסור לתקן ברכות נוספות שלא תיקנו חכמי התלמוד‪ ,‬כי אין לנו סמכות לתקן‬
‫ברכות‪ ,‬לפיכך לא יברך ברכת 'הנותן ליעף כח'‪ ,‬וכן אישה לא תברך 'שעשני‬
‫יב‬
‫כרצונו' ‪.‬‬
‫יא‪ .‬חייב אדם לברך בכל יום ברכות התורה‪ ,‬ואלו הן‪ ... :‬אשר קידשנו במצוותיו וציוונו‬
‫על דברי תורה‪ .‬הערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך‪ ...‬בא"י נותן התורה‪ ... .‬אשר‬
‫בחר בנו מכל העמים ‪ ...‬בא"י נותן התורה‪ .‬וצריך לקרוא מעט דברי תורה לאחריהם‪,‬‬
‫לפיכך יקרא לאחריה ם פסוק מהתורה‪ ,‬או פרשת צו וברכת כהנים‪ .‬ברכות אלה‬
‫פוטרות את הלימוד שילמד במשך היום והלילה‪ ,‬ולגביהן הלילה נמשך אחרי‬
‫היוםיג‪.‬‬
‫יב‪ .‬ברכת מתיר אסורים יברך כשישב‪ ,‬מפני שאז מניע עצמותיו שהיו כל הלילה‬
‫כפותים‪ ,‬וברכת זוקף כפופים יברך כשיעמוד‪ ,‬מפני שאז זוקף את קומתו הכפופה‪,‬‬
‫וכיון שיש כאן הודאה על שתי טובות שעשה עימנו ה'‪ ,‬גם אם קדם ובירך זוקף‬

‫י אף ברכת הנותן לשכוי בינה כך דינה‪ ,‬ואם אין בדעתו לחזור לישן‪ ,‬ושמע את קריאת התרנגול לאחר חצות‪,‬‬
‫יברך‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע לא יברך הנותן לשכוי בינה עד שיאור היום‪ ,‬והמשנ"ב הביא את דעת החולקים‬
‫שיברך אף קודם שיאור היום‪ ,‬ואח"כ הביא עוד דעה שצריך שישמע את קול התרנגול ורק אז יברך [כשיטת‬
‫הרמב"ם]‪ ,‬ובדיעבד אף אם לא שמע יברך‪.‬‬
‫וזה לשון השו"ע סימן מז סעיף יג‪ :‬המשכים קודם אור היום‪ ,‬מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי‬
‫בינה ופרשת התמיד שימתין מלאומרה עד שיאור היום‪.‬‬
‫וכתב המשנ"ב בס"ק לא‪ :‬והאחרונים הסכימו שגם ברכה זו יכול לברך אפילו קודם שיאיר היום‪ .‬אך י"א‬
‫שלכתחלה יש ליזהר שלא לברך אותה קודם שיאיר היום אם לא ששמע קול תרנגול‪ .‬ובדיעבד יצא אפילו לא‬
‫שמע קול תרנגול‪ .‬ודוקא שיברך אותה מחצות לילה ואילך אבל קודם חצות אפילו בדיעבד יחזור ויברך‬
‫ואפילו אם שמע קול תרנגול‪.‬‬
‫יא הוראת הרב קאפח לתמיר רצון‪ ,‬תשובות ‪.231-232‬‬
‫יב שו"ת ראב"ם פג פריימן‪.‬‬
‫יג תפילה ז‪,‬י‪-‬יא‪ .‬וזה לשון המעשה רוקח הלכות תפילה ז‪,‬י‪ :‬ואפילו כשקורא בלילה‪ ,‬לא נאמר שהלילה מהיום‬
‫האחר הוא‪ ,‬שיצטרך לחזור ולבר ך‪ ,‬שאע"פ שבשאר הדברים היום הולך אחר הלילה‪ ,‬גבי קריאה [קריאה‬
‫בתורה] הלילה הולך אחר היום‪ ,‬כדאמרינן בירושלמי‪ ,‬א"ר יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן‬
‫בליליא‪ ,‬כלומר מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום וכו'‪ ,‬ומה שאנו מתבטלים ממנה ביום הוא‬
‫כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעים אותה בלילה‪ ,‬הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא‪ ,‬ולפיכך בברכה‬
‫שבירך בבקר להפטר במה שלומד ביום‪ ,‬באותה ברכה נפטר ג"כ במה שלומד בלילה ע"כ‪ ,‬והך לישנא‬
‫דירושלמי איתיה נמי בתלמודא דידן בעירובין פ' הדר דף ס"ה‪ ,‬א"ר נחמן בר יצחק‪ ,‬אנן פועלי דיממי אנן‪ ,‬רב‬
‫אחא בר יעקב יזיף ופרע‪ ,‬ופי' רש"י פעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה‪.‬‬
‫‪21‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫כפופים יחזור ויברך מתיר אסורים‪ ,‬ואין לומר שהנעת עצמותיו ופעילותם כלולה‬
‫יד‬
‫בכלל זקיפות קומתו ‪.‬‬
‫ברכת המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי; מחוברת ליהי רצון ‪ -‬יהי רצון מלפניך‬ ‫יג‪.‬‬
‫ה' אלוהי ואלוהי אבות י‪ ,‬שתרגילני לדבר מצוה‪ ...‬ברוך אתה ה'‪ ,‬גומל חסדים‬
‫טובים‪ .‬לפיכך אם שמע את הברכה מאדם אחר‪ ,‬יענה אמן רק בסיום יהי רצון‪ ,‬בא"י‬
‫גומל חסדים טובים‪ .‬אבל ברכות התורה הם שלש ברכות‪ ,‬לפיכך אם שמע את‬
‫הברכות מאדם אחר‪ ,‬יענה אמן לאחר כל ברכה טו‪.‬‬
‫הנעור כל הלילה לא יברך ברכות השחר‪ ,‬כי לא התחייב בהם‪ ,‬ואם יברכם הם ברכה‬ ‫יד‪.‬‬
‫לבטלה‪ .‬אבל יברך שלא עשני גוי‪ ,‬עבד‪ ,‬ואישה‪ ,‬וברכות התורה‪ ,‬כי ברכות אלו‬
‫חובה לברכם בכל יום גם ללא עשיית פעולה‪ .‬ודבר ברור שיברך על נטילת ידים‪ ,‬כי‬
‫צריך ליטול ידיו לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬וחייב לברך לפני הנטילה טז‪.‬‬
‫ברכות השחר תיקנו חכמים לאומרם בשעה שיתעורר בסוף שנתו‪ ,‬אבל אם השכים‬ ‫טו‪.‬‬
‫לאחר חצות [וכ"ש קודם חצות] ולמד תורה וחזר לישן‪ ,‬יברך ברכות השחר וברכות‬
‫התורהיז ונטילת ידים רק כשיתעורר בסוף שנתו‪ .‬ואם השכים לקרוא בתורה בין‬
‫קודם עלות השחר ובין לאחריו‪ ,‬ואין דעתו לחזור לישון‪ ,‬יברך ברכות השחר‪ ,‬ויטול‬
‫ידיויח‪ ,‬ויברך ברכות התורה וילמד ויתפלל‪ ,‬ולגבי אדם זה היום התחיל בסוף‬
‫שנתויט‪.‬‬
‫הישן ביום‪ ,‬אפילו כמה שעות‪ ,‬אינו מברך אלהי הנשמה‪ ,‬ולא שאר ברכות השחר‪,‬‬ ‫טז‪.‬‬
‫ולא ברכות התורה‪ ,‬כי ברכות אלו תיקנו חכמים לאומרם כשיתעורר משינת הלילה‪,‬‬
‫שאז הוא זמן שינה אצל כל אדםכ‪.‬‬

‫יד כתב הטור או"ח סימן מו‪ :‬וראיתי בסדור רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים‪ .‬ואיני‬
‫יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה‪ .‬כתב הב"י שם‪ :‬כלומר כשיושב על המיטה ומותח‬
‫עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כפותים וכשעומד על עמדו מברך זוקף‬
‫כפופים מפני שהיתה קומתו כפופה כל הלילה‪ .‬ע"כ‪ .‬הב"י הכריע כמו רב עמרם ולא כמו הטור‪ ,‬ואנו הכרענו‬
‫כמו הטור‪ ,‬וכפי שביארנו הטעם‪ ,‬שיש כאן שתי טובות‪.‬‬
‫טו תפילה ז‪,‬ד י‪.‬‬
‫טז תפילה ז‪,‬ז‪-‬ט‪ .‬ברכות ו‪,‬א‪.‬‬
‫יז אין לומר שיברך את ברכות התורה בחצות‪ ,‬מפני שאז כבר ישן את רוב שנתו‪ ,‬ולכאורה לגבי אדם זה כבר‬
‫התחיל היום‪ ,‬אלא יש להשוות את ברכות התורה לברכות השחר‪ ,‬ויברך אותם רק כשיתעורר בסוף שנתו‪,‬‬
‫מפני שהם ברכות השבח‪ ,‬כמו ברכות השחר‪ ,‬וחכמים הסדירו אמירתם כשיתעורר בסוף שנתו‪ .‬וכך יש לדייק‬
‫מלשון הרמב"ם שכתב‪( ,‬תפילה ז‪,‬י) המשכים לקרוא בתורה‪ ...‬מברך ברכות התורה‪ ,...‬משמע מלשונו‪ ,‬דוקא‬
‫אם משכים ואין בדעתו לחזור לישן‪ .‬וראה פרק יז הערה כח‪ ,‬שם הוכחנו שברכות התורה הם ברכות השבח‪.‬‬
‫יח למרות שלא תיקנו חכמים נטילת ידים ללימוד תורה‪ ,‬אבל כיון שלומד לפני התפילה‪ ,‬יקדים ליטול לפני‬
‫הלימוד‪ ,‬ונמצא שירויח שילמד כשידיו נקיות‪.‬‬
‫יט תפילה ז‪,‬ג י‪ .‬ברכות ו‪,‬יז‪.‬‬
‫כ תפילה ז‪,‬ג‪.‬‬
‫‪22‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫לא בירך ברכות השחר קודם התפילה‪ ,‬יברך אותם לאחר התפילה‪ ,‬עד סוף ארבע‬ ‫יז‪.‬‬
‫שעות‪ ,‬אבל לא יברך אז ברכות התורה‪ ,‬כי כבר נפטר בברכת אהבת עולם‪ ,‬שיש בה‬
‫בקשה על לימוד תורה [ותן בליבנו להבין להשכיל ‪ ,]...‬וקריאת שמע שקורא מיד‬
‫לאחר ברכת אהבת עולם‪ ,‬נחשבת שקרא דברי תורה לאחר ברכות התורה‪ .‬אבל לא‬
‫נפטר מברכת אלהי הנשמה בברכת מחיה המתים‪ ,‬כי בברכת אלהי הנשמה יש גם‬
‫הודאה על המצאות הנשמה בתוכנו בזמן שאנו חיים‪ ,‬והודאה זו אינה נמצאת‬
‫כא‬
‫בברכת מחיה המתים ‪.‬‬
‫הזמינוהו לקרוא בתורה קודם שיברך ברכות התורה‪ ,‬יעלה לתורה ויברך את ברכת‬ ‫יח‪.‬‬
‫אשר בחר בנו ויקרא בתורה‪ ,‬שכיון שיש בברכה זו הודאה על נתינת התורה‪ ,‬מותר‬
‫לו לקרוא בתורה [כמו אם בירך אהבת עולם]‪ ,‬ולאחר הקריאה בתורה יברך לעצמו‬
‫את שתי ברכות התורה שנותרו לו‪ ,‬על דברי תורה‪ ,‬הערב נא‪ ,‬ויקרא אחריהם פסוק‬
‫כב‬
‫או פרשת צו או ברכת כהנים וכדו' ‪.‬‬
‫אלו הקטעים שיאמר ב'סד ר הנהגת הבוקר' בסידור‪ :‬ברכת אשר יצר אם נפנה‬ ‫יט‪.‬‬
‫לנקביו‪ ,‬אלהי הנשמה‪ ,‬ברכות השחר אלו שהתחייב בהם‪ ,‬יהי רצון הראשון הסמוך‬
‫לברכת המעביר שינה‪ ,‬יהי רצון השני להינצל מדברים רעים‪ ,‬ברכות התורה‪ ,‬פרשת‬
‫צו וברכת כהניםכג‪.‬‬
‫בנוסח הרמב"ם וסידורי תימן העתיקים 'תכאליל'‪ ,‬מופיע יהי רצון בלשון יחיד "יהי‬ ‫כ‪.‬‬
‫רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי‪ ,‬שתרגילני לדבר מצוה‪ ,‬ואל תרגילני לדבר‬
‫עבירה‪ ,‬ותשלט בי יצר טוב‪ ,‬ואל תשלט בי יצר רע‪ ,‬ותחזקני במצוותיך‪ ,‬ותיתן חלקי‬
‫בתורתך‪ ,‬ותיתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי‪ ,‬ותגמלני חסדים‬
‫טובים מלפניך‪ "...‬ו כך ראוי לאומרו‪ ,‬ולא בלשון רבים כפי שנכתב בסידורים‬
‫מאוחריםכד‪.‬‬
‫שאר הקטעים המופיעים ב'סדר הנהגת הבוקר' בסידור‪ ,‬אין חובה לאומרם‪ ,‬לפיכך‬ ‫כא‪.‬‬
‫אם הוא ממהר כגון שנחפז למלאכתו‪ ,‬או שרצה להגות בתורה‪ ,‬יכול שלא לאומרם‪,‬‬
‫ועדיף שיאמר מעט בכוונה‪ ,‬מהרבה קטעים במרוצה וללא כוונהכה‪.‬‬
‫לאחר הפזמון 'אדון העולמים' מופיעה בקשה 'יהי רצון'‪ ,‬ובסופה הובא פסוק יהיו‬ ‫כב‪.‬‬
‫לרצון אמרי פי וכו' ‪ ,‬ואסור לאומרו קודם שיברך ברכות התורה‪ .‬וכן אסור לומר את‬
‫פסוקי הקרבנות המופיעים בקטע רבון העולמים‪ .‬וכן אם השכים לומר אשמורות‬
‫(סליחות)‪ ,‬יקדים לברך ברכות התורה בכדי שיהיה מותר לו להזכיר את הפסוקים‬
‫שבאשמורות‪ .‬וכבר נשאל הרמב"ם‪ ,‬על מי שאומר תפילת רשות או שבח או פסוקים‬

‫כא תפילה ז‪,‬י ומעשה רוקח‪.‬‬

‫כב תפילה ז‪,‬י ‪-‬יא‪.‬‬
‫כג תפילה ז‪,‬ג‪-‬יא‪.‬‬
‫כד תפילה ז‪,‬ד‪.‬‬
‫כה תפילה ז‪,‬ג‪-‬יא‪.‬‬
‫‪23‬‬
 ‫פרק ב ‪ -‬הלכות ברכות השחר וברכות התורה‬

‫או מזמורים קודם עלות השחר‪ ,‬האם חייב לברך לפני כן ברכות התורה? והשיב‪,‬‬
‫כו‬
‫שצריך לברך ברכות התורה קודם‪ ,‬אפילו קרא רק פסוק אחד ‪.‬‬
‫כג‪ .‬כתב הרמב"ם בנוסח התפילה‪ ,‬שאחר ברכות התורה נהגו העם לומר "פרשת צו‬
‫וברכת כהנים‪ ,‬אלו דברים שאין להם שיעור‪ ,‬אמר רבי זירא‪ ,‬תנא דבי אליהו‪ ,‬אמר‬
‫רבי אלעזר‪ ,‬לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר‪ ,‬לפיכך אנו חייבים להודות‪ ,‬אתה הוא‬
‫קודם שנברא העולם‪ ,‬אתה הוא ה' לבדך‪ ...‬ברוך ה' לעולם אמן ואמן"‪ .‬ומי שירצה‬
‫לקיים את מנהג העם‪ ,‬הרי זה משובחכז‪.‬‬
‫כד‪ .‬ציבור שנהגו לומר את ברכות השחר וברכות התורה והקטעים שלאחר מכן [פרשת‬
‫צו וכו'] יחדיו בבית הכנסת‪ ,‬אינם צריכים לעמוד‪ ,‬ומנהג תימן לעמוד רק לאמירת‬
‫המהולל וברוך שאמר‪ ,‬ולא קודם לכן‪.‬‬

‫כו שו"ת קפז‪.‬‬

‫כז סדר התפילה א‪-‬ב‪.‬‬
‫‪28‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫הלכות נטילת ידים שחרית‬ ‫פרק ג‬

‫תיקנו חכמים שיטול האדם את ידי ו לפני קריאת שמע ותפילה‪ .‬ונטילה זו צריכה‬ ‫א‪.‬‬
‫להיות בכלי ובברכה וברביעית ובכח נותן‪ ,‬ויברך על נטילת ידים ואח"כ יטול את‬
‫א‬
‫ידיו עד הפרק ‪ .‬ולא יטול ידיו מיד כשיתעורר בבוקר‪ ,‬אלא לאחר שיתלבש וינעל‬
‫ב‬
‫נעליו ויצא מבית הכסא סמוך לתפילה‪ .‬וחכמים סדרוה בסוף פעולותיו של האדם ‪.‬‬
‫נטילה זו תיקנו אותה חכמים כדי שיהיו ידיו נקיות לקריאת שמע ותפילה‪[ ,‬לפיכך‬ ‫ב‪.‬‬
‫אם אין לו מים‪ ,‬יקנח ידיו בדבר המנקה]‪ ,‬אבל לא תיקנו חכמים שיטול ידיו בכדי‬
‫ג‬
‫להסיר רוח רעה‪ ,‬ואין מתקנים ברכה על רוח רעה ‪.‬‬

‫קריאת שמע ג‪,‬א‪ .‬תפילה ד‪,‬א‪-‬ג‪ .‬ברכות ו‪,‬ב‪-‬ד‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילה ז‪,‬ד‪ .‬ברכות ס‪:‬‬ ‫ב‬
‫נטילת ידים שחרית נזכרה בתלמוד‪ ,‬במסכת ברכות דף ס‪ :‬ובמסכת שבת דף קח‪ :‬קט‪ .‬הסוגיה במסכת ברכות‬ ‫ג‬
‫מבארת את חוב ותיו של האדם בקומו בבוקר‪ ,‬לעומת זאת הסוגיה במסכת שבת עוסקת בענייני רוח רעה‪ ,‬והיא‬
‫מלמדת שבכדי להינצל מהרוח רעה צריך לרחוץ ידיו ג' פעמים‪ .‬לשון התלמוד בברכות‪ :‬כי משי ידיה לימא‬
‫[כאשר נוטל ידיו יאמר] ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים‪ .‬לשון התלמוד בשבת‪ :‬תניא רבי נתן‬
‫אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים‪ .‬ההלכה נקבעה לפי מסכת ברכות שהיא סוגיה‬
‫הלכתית‪ ,‬ואילו האמור במסכת שבת הוא המלצה למי שירצה להינצל מהרוח רעה‪ .‬התלמוד לא כתב חייב‬
‫לרחוץ ידיו ג' פעמים‪ ,‬אלא ביאר מי שרוצה להינצל מנזקי הרוח רעה ירחץ ג' פעמים‪ .‬בימינו שאין נזקי רוח‬
‫רעה מצויים‪ ,‬ואין מי שיתעוור או יתחרש ממנה‪ ,‬כל התועליות של אותה סוגיה נעלמו ואינם‪ .‬ועוד שהסוגיה‬
‫במסכת ברכות לא חששה לאותם נזקים‪ ,‬והיא מנתה את נטילת ידים בסוף פעולותיו של האדם‪ ,‬ולא מיד‬
‫בקומו בבוקר‪ ,‬מכאן שאף בזמן התלמוד לא חששו לרוח רעה‪ ,‬ופסקו הלכה תוך התעלמות ממנה‪ .‬וכך פסק‬
‫רבינו הגדול הרמב"ם בהלכות קרית שמע ג‪,‬א תפילה ד‪,‬ב‪ ,‬שנטילת ידים שחרית משום קריאת שמע ותפילה‪,‬‬
‫ולא הזכיר משום רוח רעה‪ ,‬מפני שאין נזקיה מצויים‪ ,‬ואף בזמן התלמוד לא חששו לה‪ .‬ועוד שאין מתקנים‬
‫ברכה על רוח רעה‪ ,‬וחכמי ם שתיקנו ברכה לנטילת ידים‪ ,‬משום נקיות למצוות שיש בהם דברי קדושה‪.‬‬
‫מה שכתבנו עד כאן‪ ,‬הוא ביאור התלמוד על פי רש"י‪ ,‬וביארנו שאף לפי פירושו אין חובה מצד התלמוד‬
‫ליטול ידים שלש פעמים‪ .‬אולם גירסת הרמב"ם בתלמוד וביאורו לסוגיה הוא שונה‪ .‬הרמב"ם גרס וביאר את‬
‫הסוגיה כ מו רבנו חננאל‪ ,‬גירסתו הובאה אף בערוך ערך "בת חורין"‪ ,‬ובתלמוד כ"י מינכן‪" .‬תניא רבי נתן‬
‫אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שלש פעמים "‪ .‬המילים "עד שירחוץ ידיו" אינם מופיעות בגירסתו‪ ,‬והם‬
‫תוספת מאוחרת‪ ,‬מפני שהתלמוד עוסק ברוח רעה השורה על העין‪ ,‬ולא ברוח רעה השורה על הידים‪ ,‬ובכדי‬
‫להעביר את הרוח רעה ישטוף את העין ג' פעמים ולא את ידיו‪ .‬וזה לשון ר"ח‪" :‬פירוש‪ ,‬רוח רעה ששורה על‬
‫[גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד ג' פעמים ופוך מעבירה"‪ .‬כביאור זה‬
‫מוכח ממהלך הסוגיה‪ ,‬מפני שהתלמוד שם עוסק ברוח רעה השורה על העין‪ ,‬והוא מכנה אותה בת חורין ובת‬
‫מלך ורחיצת העין ג' פעמים או כחילתה בפוך מעבירה אותה‪ ,‬ולפיכך אחר מימרת רבי נתן הביא התלמוד את‬
‫מימרת רבי יוחנן‪ ,‬ושניהם עוסקות באותה רוח רעה שעל העין‪ ,‬וקראוה בשמות זהים‪ ,‬בת חורין‪ ,‬בת מלך‪.‬‬
‫נמצא שלגירסת ר"ח והרמב"ם מעולם לא עלתה על דעתם של חכמי התלמוד לחייב נטילת ידים ג' פעמים‬
‫שחרית‪.‬‬
‫לפי שיטת הרמב"ם ‪ ,‬הטעם של הנטילה לקריאת שמע ותפילה הוא משום נקיות‪ ,‬וע"י שמנקה ידיו הוא‬
‫מתכונן למצוות אלה שיש בהם אמירת דברי קדושה‪ .‬כאשר תיקנו חכמים את הנטילה‪ ,‬הם תיקנו שיטול ככל‬
‫דיני נטילה לאכי לה‪ ,‬בכלי וברביעית ובכח נותן ויטול עד הפרק‪ ,‬נמצא שהנוטל מרוויח שני דברים‪ ,‬גם ידיו‬
‫נקיות‪ ,‬וגם ידיו טהורות‪ .‬ולכן קורא הרמב"ם לנטילה של התפילה וברכת כהנים טהרת הידים ונטילה משום‬
‫טומאת הידיים (תפילה ד‪,‬א‪-‬ב‪ .‬טו‪,‬א ה)‪ ,‬מפני שיש בנטילה בכלי גם טהרת של הידים מטומאה‪ .‬כיון שכן‪ ,‬כל‬
‫דיני הנטילה לאכילה קיימים גם בנטילה זו‪ .‬בכל פעם שקורא קריאת שמע ומתפלל צריך ליטול ידיו‪ ,‬אפילו‬
‫‪25‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫ד‬
‫לפיכך כשיטול יערה על ידיו פעם אחת ‪ ,‬ואין צריך לערות שלש פעמים‪ ,‬וכן אין‬ ‫ג‪.‬‬
‫צריך ליטול לסרוגין‪ .‬ואין רוח רעה במים שנטל ומותר להשתמש בהם ולהשקות‬

‫אם ידיו נקיות‪ ,‬אפילו אם אינו יודע להם טומאה‪ .‬רק אם נטל ידיו כהלכה‪ ,‬ושימרם מטינוף וטומאה‪ ,‬ולא‬
‫הסיח דעתו מהנטילה הקודמת‪ ,‬כלומר שזוכר בתת הכרתו שנטל‪ ,‬כגון שנטל ידיו לתפילת מנחה ומיד התפלל‬
‫לאחר מכן ערבית‪ ,‬אינו צריך לחזור וליטול‪ .‬וכן אם נטל ידיו שחרית‪ ,‬ושמרן‪ ,‬והתפלל שחרית ואכל ארוחת‬
‫בוקר‪ ,‬והמשיך לשמור את ידיו עד תפילת מנחה‪ ,‬אינו צריך לחזור וליטול את ידיו שוב פעם לפני תפילת‬
‫מנחה‪ .‬אבל אם הסיח את דעתו מהנטילה לאחר תפילת שחרית‪ ,‬ושכח שנטל‪ ,‬ולא שמרן מטומאה וטינוף‪ ,‬וכן‬
‫אם ישן שאינו יכול לשמור את ידיו בשינה‪ ,‬צריך לחזור וליטול ידיו במנחה‪ ,‬למרות שידיו נקיות‪ ,‬למרות שיש‬
‫סבירות שלא נטמאו ידיו‪ ,‬כי חכמים לא חילקו בתקנתם‪( .‬עוד על שימור הידים‪ ,‬ראה הערה יז)‬
‫לעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬הרשב"א והרא"ש ביארו טעמים אחרים מדוע נוטל ידיו לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬אולם‬
‫דא עקא‪ ,‬הם לא החשיבו את תקנת חכמים ללא סייג‪- ,‬והטעמים רק מסבירים את תקנת חכמים‪ ,‬ואף אם‬
‫הטעם לא קיים יטול ידיו כי כך הם תקנות חכמים‪ -‬אלא ל דעתם אם הטעם לא קיים לא נוטלים ידים‪ .‬דבר זה‬
‫יצא להם‪ ,‬כי לא הגדירו את היסח הדעת מהנטילה‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬איך נדע אימתי יטול ידיו שוב‪ ,‬על כורחנו לפי‬
‫הטעם‪ ,‬למרות שבכל מקום תקנות חכמים מוחלטות גם אם הטעם לא קיים‪.‬‬
‫לפי הרשב"א‪ ,‬נטילת ידים שחרית לתפילה היא משום שהאדם בבוקר כמו בריה חדשה‪ ,‬וצריך להתקדש כמו‬
‫כהן לעבודה‪ ,‬וסמך לדבר הפסוק "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" (תהלים כו‪,‬ו)‪ .‬ולפי הרא"ש‪,‬‬
‫נטילת ידים שחרית לתפילה היא משום שהאדם נגע במקום מטונף בלילה‪.‬‬
‫גם הרשב"א וגם הרא"ש ביארו נכוחה את טעם הנטילה‪ ,‬כי כפי שביארנו יש בנטילה גם טהרה וגם נקיות‪,‬‬
‫אולם אין בדבריהם ביאור מספיק לסוגיה‪ .‬עיקר הטעם של הנטילה לקריאת שמע ותפילה הוא משום נקיות‬
‫(עוד על טעם הנטילה‪ ,‬ראה הערה יז )‪ ,‬וכיון שתיקנו נטילה‪ ,‬תיקנו שיטול ככל תנאי נטילה‪ ,‬ונמצא שיש‬
‫בנטילה גם טהרה‪ ,‬וכיון שיש כאן תקנת חכמים ליטול ידים‪ ,‬קיימים בה כל דיני תקנות חכמים שהם בצורה‬
‫מוחלטת‪ ,‬ואף שאינו יודע לידיו טינוף או טומאה יטול‪ ,‬ורק אם שמר ידיו מהנטילה הקודמת לא יטול‪ ,‬ובדברי‬
‫הרשב"א והרא"ש אין התייחסות לכל זאת‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬כי הטינוף הפוסל את הנטילה‪ ,‬הוא שיעשה צרכיו‪ ,‬או שיגע בערוותו או בצואה או במי רגלים‪ ,‬וכך‬
‫ביאר רבי אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' ‪( ,)120-123‬הובאו דבריו בהערה יז)‪ ,‬שלא‬
‫כמו שמשתמע מדברי הרא"ש שכל נגיעה במקום מכוסה או במלמולי זיעה או ברגליו או בנעליו פוסלת את‬
‫הנטילה‪.‬‬
‫טעם נוסף לנטילת ידים כתב הב"י (או"ח סי' ד) בשם ספר הזוהר‪ ,‬נטילת ידים שחרית משום רוח רעה השורה‬
‫על ידיו‪ ,‬כי נשמתו של האדם מסתלקת ממנו בלילה‪ ,‬ובאה רוח רעה ושורה עליו‪ ,‬ובבוקר נשארת הרוח רעה‬
‫על ידיו‪ ,‬לפיכך צריך ליטול ידים מיד בקומו‪ ,‬ולא ילך ארבע אמות ללא נטילה‪ .‬ועדיף לילך פחות פחות‬
‫מארבע אמות מאשר לרוץ למים‪ .‬וצריך ליטול ג' פעמים דוקא ולא מספיק פעם אחת‪ .‬אבל כבר ביארנו‬
‫שבתלמוד במסכת ברכות הובאה נטילת ידים בסוף פעולותיו של האדם‪ ,‬לאחר שהתלבש ועמד והלך‪ ,‬ולא‬
‫חששו חכמים לרוח רעה‪ ,‬ולא הצריכו שיטול ידיו מיד בקומו‪.‬‬
‫בנטילת ידים לחולין די שיערה על ידיו פעם אחת‪ .‬וכך כתב הרמב"ם בהלכות מקוות יא‪,‬ג‪" :‬הנוטל ידיו‬ ‫ד‬
‫לתרומה ‪ -‬צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים‪ ,‬כדי להסיר המים שעל גב ידיו‪ ,‬שהרי המים שנטל בהן‬
‫תחילה והן הנקראין מים ראשונים‪ ,‬נטמאו בידיו‪ .‬לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו‬
‫תחילה‪ ,‬נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים‪ ,‬לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד‪ ,‬ונפל שם‬
‫כיכר של תרומה ‪ -‬נטמא"‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמה למסכת ידים‪" :‬והקדמה אחרת [ראה שם שקדמה לזאת הקדמה ראשונה‪,‬‬
‫ומה שנאמר כאן הוא הקדמה שניה] והיא שאם היו ידי האדם טמאות ויצק עליהם מים לטהרן ושיעורו לא‬
‫יהא פחות מרביעית כמו שביארנו‪ ,‬הרי ידיו טהורות‪ ,‬אלא שצריך לרחצן אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהם‬
‫תרומה‪ ,‬לפי שהמים שנטל בהם ידיו נטמאו בידיו ונעשו תחילה כמו שבארנו‪ ,‬לפיכך רוחצן אחר כך במים‬
‫אחרים לטהרן מטומאת המים שנגע בידיו הואיל ונטמאו מחמת ידיו‪ .‬ואותן המים שמטהרין בהן את הידים‬
‫תחלה נקראין מים ראשונים‪ ,‬והמים שרוחצין בהן אחר כך נקראין מים שניים"‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫ה‬
‫בהם את הצמחים ‪ ,‬ולברך ולומר דברי תורה כנגדם ‪ .‬וכן מותר ללכת ארבע אמות‬
‫קודם הנטילה ו‪.‬‬
‫לא בירך על נטילת ידים קודם שיטול‪ ,‬אסור לו לברך לאחר הנטילה‪ ,‬כי כל המצוות‬ ‫ד‪.‬‬
‫מברך עליהם קודם עשייתם‪ ,‬ואף נטילת ידים בכללם‪ .‬ואם בירך הרי זו ברכה‬
‫לבטלה‪ .‬ואין לומר שהניגוב הוא חלק מהמצוה‪ ,‬כי מעשה המצוה הסתיים בגמר‬
‫שפיכת המים‪ ,‬והניגוב מעכב שאינו יכול להתחיל לאכול עד שינגב ידיו‪ ,‬אבל הוא‬
‫ז‬
‫אינו חלק ממצוות נטילת ידים ‪.‬‬
‫תיקנו חכמים שירחץ האדם פניו ידיו ורגליו לתפילת שחרית‪ .‬ונטילת ידים היא‬ ‫ה‪.‬‬
‫רחיצת ידיו‪ .‬וכשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו'‪ ,‬יהי רצון וכו'‪ .‬ואם הולך‬
‫עם סנדלים ללא גרבים צריך אף לרחוץ את רגליו‪ .‬ובימינו שמתקלחים בכל לילה‪,‬‬
‫והרגלים נקיות בבוקר‪ ,‬סומכים על רחיצה זו‪ ,‬ולא רוחצים רגלים בבוקר לפני‬
‫ח‬
‫התפילה ‪.‬‬
‫מותר לגעת קודם הנטילה בפה‪ ,‬א ו בחוטם‪ ,‬או בעינים [חכמים תיקנו לברך פוקח‬ ‫ו‪.‬‬
‫עורים כשמעביר ידיו על עיניו ט קודם הנטילה]‪ ,‬או באזנים‪ ,‬או בפי הטבעת‪ ,‬או‬
‫באוכלין‪ ,‬או במקום הקזה‪ ,‬או בבגדיו [חכמים סידרו לברך מלביש ערומים קודם‬
‫הנטילה]‪ ,‬מפני שבימינו נעלמו נזקי רוח רעה‪ ,‬ונטילת ידים היא משום קריאת שמע‬
‫ותפילהי‪.‬‬
‫הטביל ידיו במקוה שיש בו מים שאינם שאובים בשיעור ארבעים סאה‪ ,‬וכן אם‬ ‫ז‪.‬‬
‫הטביל ידיו בנחל שמימיו זורמים‪ ,‬עלתה לו נטילה‪ .‬ויברך על נטילת ידים‪ ,‬ואח"כ‬
‫יטביל ידיו במקוה או בנחליא‪ .‬אבל אינו יכול להטביל ידיו בשלג עד שיימסיב‪.‬‬

‫כתב הכס"מ‪" :‬כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה‪ ,‬אמר אברהם ואף לחולין וכו'‪ .‬ואני אומר [דברי‬
‫הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא לחולין‪ ,‬וכן נראה מדבריו‬
‫בפיהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים‪ .‬ולפיכך בפרק ששי מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין‪ ,‬לא הזכיר‬
‫מים שניים כלל‪ .‬ולפיכך כתב כאן הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה‪ ,‬דוקא לתרומה‪,‬‬
‫ואילו לחולין לא צריך פעם שנייה"‪.‬‬
‫ע"פ הסוגיה בברכות ס‪:‬‬ ‫ה‬
‫בברכות ס‪ :‬נזכר שילך לפני הנטילה‪.‬‬ ‫ו‬
‫ברכות ו‪,‬א‪ .‬יא‪,‬ה‪-‬ז‪ .‬וראה מאמר "ברכה על נטילת ידים פשוטו של תלמוד"‪.‬‬ ‫ז‬
‫ח תפילה ד‪,‬ג‪ .‬ז‪,‬ד‪.‬‬
‫ט בתלמוד ברכות ס‪ :‬כי פתח עיני ה לימא [כאשר פותח עיניו יאמר] ברוך פוקח עורים‪ .‬וקשה על גירסא זו‪,‬‬
‫שהרי כאשר האדם מתעורר מברך אלהי הנשמה‪ ,‬ובזמן שאדם מתעורר‪ ,‬אוטומטית הוא פוקח את עיניו‪ ,‬נמצא‬
‫שיש שתי ברכות על פעולה אחת‪ .‬הרי"ף והרמב"ם גרסו אחרת‪ ,‬כי מנח ידיה על עיניה מברך פוקח עורים‪,‬‬
‫ובגירסתם הדברים ברורים‪ ,‬כשמתעורר ופוקח עיניו מברך אלהי הנשמה‪ ,‬כאשר מעביר ידיו על עיניו מברך‬
‫פוקח עורים‪.‬‬
‫י כסוגיה בברכות ס‪ :‬לא כסוגיה בשבת קח‪-‬קט‪.‬‬
‫יא ברכות ו‪,‬ה‪ .‬מקוות ט‪,‬ח‪.‬‬
‫‪12‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫ח‪ .‬מי שאין לו מים לנטילת ידים לקריאת שמע או תפילה‪ ,‬יקנח ידיו בצרור או בעפר או‬
‫יג‬
‫בקורה ובכל דבר המנקה‪ ,‬ולא יברך על נטילת ידים‪ ,‬כי לא נטל את ידיו רק קינחם ‪.‬‬
‫יד‬
‫וכן אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו ירחץ את ידיו במים ללא ברכה ‪.‬‬
‫ט‪ .‬מי שצריך להיפנות לנקביו‪ ,‬מותר לו לברך ברכות‪ ,‬שכיון שהם ברכות קצרות יכול‬
‫לכוון דעתו לפרק זמן קצר‪ .‬לפיכך יכול לברך את ברכות השחר מיד כשמתעורר‬
‫טו‬
‫משנתו למרות שצריך להיפנות‪ ,‬וכן מותר לו ליטול ידיו בברכה ‪ .‬אבל אסור לו‬
‫להתפלל עד שיתפנה‪ ,‬כמו שנבאר במקומו‪.‬‬
‫י‪ .‬השכים לקרוא בתורה קודם קריאת שמע ותפילה‪ ,‬יטול ידיו תחילה‪ ,‬ויבר ך ברכות‬
‫התורה וילמד ויתפלל‪ ,‬אבל לא יחזור ויטול שוב לפני התפילה‪ ,‬כי כבר נטל מבעוד‬
‫טז‬
‫יום ושמר את ידיו ‪.‬‬
‫יא‪ .‬המשכים ללמוד תורה ונטל ידיו ולמד‪ ,‬וחזר לישון כשעדין לילה‪ ,‬הסיח דעתו‬
‫יז‬
‫מהנטילה של הלילה‪ ,‬ולא שמר את ידיו מטומאה ומטינוף ‪ ,‬לפיכך כשיתעורר שוב‬

‫מקוות ז‪,‬ג‪.‬‬ ‫יב‬

‫יג קרית שמע ג‪,‬א תפילה ד‪,‬ב ‪-‬ג‪ .‬וקינוח יועיל לנקיות‪ ,‬אבל לא תיקנו עליו ברכה‪ .‬וראה שו"ע סי' ד סעיף כב‬
‫שכתב בשם הרא"ש שיברך על נקיות ידים‪ .‬אלו דבריו‪ :‬תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל וראוי היה‬
‫לברך על נקיות ידים אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי‬
‫והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא לכך תיקנו נמי לברך על נטילת ידים‪ .‬ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו‬
‫בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים דחייב אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמר לעיל (פ"ג דף טו‪ ).‬דכתיב‬
‫ארחץ בנקיון כפי‪( .‬רא"ש ברכות פ"ט סי' כג) ואנו כתבנו שלא יברך‪ ,‬כי חכמים תיקנו ברכה רק על נטילה ולא‬
‫על קינוח‪ ,‬וקינוח יועיל לנקיו ת‪ ,‬אבל לא תיקנו עליו ברכה‪ .‬וכך משמעות דברי הרמב"ם‪ ,‬מקנח‪ ,‬אבל לא‬
‫מברך‪.‬‬
‫יד המקור ברמב"ם הוא מה שנזכר בהערה הקודמת‪ .‬וראה שו"ע סי' ד סעיף ז ומשנ"ב ס"ק טז שיברך על נטילה‬
‫זו‪ .‬ואנו כתבנו שלא יברך‪ ,‬וכפי שביארנו בהערה הקודמת‪ ,‬לא תיקנו חכמים ברכה על נקיות‪.‬‬
‫טו תפילה ז‪,‬ג‪-‬ה‪ .‬ברכות ס‪ :‬חכמים הסדירו ברכות לפני שיתפנה‪.‬‬
‫טז תפילה ז‪,‬י‪ .‬וראה שו"ע סי' ד סעיף יד שכתב שיש בדבר ספק‪ ,‬האם צריך ליטול שוב להעביר רוח רעה שעל‬
‫הידים‪ .‬בשיטת הרמב"ם הדברים ברורים‪ ,‬כל נטילת ידים ששמר את ידיו אחריה‪ ,‬ולא הסיח דעתו מהנטילה‪,‬‬
‫אלא בתת ההכרה הוא זוכר שנטל‪ ,‬אינו צריך לחזור וליטול‪ ,‬כמו שנאמר בהלכות ברכות ו‪,‬יז‪ .‬ולגבי החשש‬
‫מרוח רעה‪ ,‬חכמי התלמוד לא קבעו הלכות מפני הרוח רעה‪ .‬והם אמרו (שבת קח‪ :‬קט‪ ).‬שאחר ששפך על ידיו‬
‫ג' פעמים היא נעלמת‪ ,‬אבל שנחשוש שהיא תחזור לשרות על ידיו עד שיאור היום‪ ,‬לא מצאנו בתלמוד‪.‬‬
‫יז שינה היא היסח הדעת לנטילה‪ ,‬שמא נטמאו ידיו‪ ,‬או נטנפו בשינה ע"י שנגע בערוותו‪ ,‬כי הסיח דעתו‬
‫משמירתם‪.‬‬
‫נטילת ידים לאכילה היא משום טומאה‪ .‬חכמים גזרו שיהיו הידים שניות לטומאה‪ ,‬אף שאינו יודע שנטמאו‬
‫(שאר אבות הטומאות ח‪,‬ב)‪ ,‬ולפיכך תיקנו נטילת ידים משום טומאה (שאר אבות הטומאות ח‪,‬ח‪ .‬ברכות ו‪,‬א)‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬נטילת ידים לקריאת שמע ותפילה היא הכנה לתפילה משום נקיות‪.‬‬
‫ראיה לדבר‪ ,‬שנטילת ידים לתפילה וקריאת שמע משום נקיות ולא משום טומאה‪ ,‬ממה שאמרו חכמים‪ ,‬שאם‬
‫הגיע זמן התפילה ואין לו מים‪ ,‬והיה הולך בדרך‪ ,‬יחזר אחריהם עד ארבעה מיל (‪ 3‬קילומטר) לפניו‪ ,‬או מיל‬
‫(קילומטר) לאחריו‪ ,‬ואם לאו יקנח בדבר המנקה (תפילה ד‪,‬ב‪-‬ג)‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬מדוע לא התירו לו‬
‫חכמים לעטוף ידיו במפה כמו שהתירו בנטילה לאכילה לעשות כך לכתחילה (ברכות ו‪,‬יח)? והתשובה‪,‬‬
‫נטילה לאכילה היא משום טומאה‪ ,‬שלא יטמא את האוכל בידיו‪ ,‬ולפיכך אם הם עטופות‪ ,‬אינו מטמא ומותר‪,‬‬
‫‪11‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫יח‬
‫יחזור ויטול ידיו לקריאת שמע ותפילה ‪ .‬והטינוף הפוסל את הנטילה‪ ,‬הוא שיעשה‬
‫צרכיו‪ ,‬או שיגע בערוותו או בצואה או במי רגליםיט‪.‬‬
‫יב‪ .‬היה ניעור כל הלילה‪ ,‬וכן אם ישן ביום‪ ,‬כשיגיע זמן קריאת שמע ותפילה‪ ,‬צריך‬
‫ליטול ידיו בברכה למצוות אלה‪ ,‬ואין בדבר ספק אודות חיובו‪ ,‬כי כשהגיע זמן‬
‫כ‬
‫מצוות אלו חייב ליטול ידיו בברכה ‪.‬‬

‫משא"כ נטילה לתפילה היא משום נקיות‪ ,‬וצריך לעשות מעשה נקיות בנטילת ידים או בקינוח הידים בדבר‬
‫המנקה‪ ,‬ולא יועיל שיעטוף את ידיו‪.‬‬
‫לשון רבי אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' ‪" ,)120-123‬והנכון‪ ,‬שמי שנטל ידיו לתפלה‪,‬‬
‫אינו צריך נטילה אחרת לברכת כהנים‪ ,‬משום שבעת התפלה אינו עושה צרכיו ואינו נוגע בערוותו"‪ .‬ואף‬
‫מדבריו למדנו‪ ,‬ש טעם הנטילה לקריאת שמע לתפילה וברכת כהנים משום נקיות‪ ,‬וצריך לחזור וליטול את‬
‫ידיו כשעושה מעשים המטנפים את ידיו‪ ,‬כגון עשיית צרכיו או נגיעה בערווה‪.‬‬
‫למ רות שיש הבדל בטעם הנטילה‪ ,‬בין נטילה לאכילה‪ ,‬לבין נטילה לקריאת שמע ותפילה‪ .‬אבל כבר ביארנו‬
‫(בהערה ג ) שחכמים השוו את דיני נטילת ידים‪ ,‬ותיקנו נטילה לקריאת שמע ותפילה ככל דיני נטילה לאכילה‪.‬‬
‫לפיכך אף שימור הידים לאחר שנטל‪ ,‬זהה בכולם‪ .‬צריך לשמור את ידיו‪ ,‬שלא יטמאו ולא יטנפו‪ ,‬ולא יסיח‬
‫את דעתו מהנטילה‪ .‬כשתיקנו חכמים נטילת ידים‪ ,‬השוו את דיני הנטילות זו לזו‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬אם נטל ולא הסיח דעתו אינו צריך ליטול לקריאת שמע לתפילה ולאכילה‪ ,‬ואם הסיח‪ ,‬יטול ידיו‬
‫בברכה‪ .‬לכן בבוקר תמיד נוטלים ידים‪ ,‬אף שאין ידיו מטונפות‪ ,‬והטעם‪ ,‬משום שישן‪ ,‬ובשינה הסיח דעתו‪,‬‬
‫ותקנו חכמים ליטול לקריאת שמע ותפילה‪ .‬וכן אם לא ישן כל הלילה‪ ,‬אבל הסיח דעתו‪ ,‬צריך ליטול ידים‬
‫בבוקר לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬כי הסיח דעתו מהנטילה הקודמת‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בהלכות קריאת שמע ג‪,‬יא נאמר‪" ,‬היו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להם ריח רע מפני קטנות‬
‫הצואה והמי רגלים או יבשותם‪ ,‬מותר לו לקרוא קריאת שמע‪ .‬וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות‪ ,‬אם היו‬
‫ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות"‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬אם טעם נטילת ידים משום נקיות‪ ,‬ואם השימור הצריך‬
‫לנטילת ידים שלא י טנפו ידיו‪ ,‬ואם בהלכה שם מדובר שכבר נטל ידיו‪ ,‬מדוע כתב הרמב"ם שיקנח ידיו רק‬
‫מפני חומרת הגאונים‪ ,‬והרי ניטנפו ידיו בצואה‪ ,‬ואין לך טינוף גדול מזה המבטל את נטילת הידים שנטל‪,‬‬
‫וחייב ליטול את ידיו שוב מן הדין? תשובה‪ ,‬אכן באמת מצד דיני נטילת ידים‪ ,‬אם נטל ידיו וניטנפו ידיו‬
‫בצואה‪ ,‬אפילו שאין לה ריח רע‪ ,‬חייב לחזור וליטול‪ ,‬אולם ההלכה שם עוסקת כשאין לו מים לחזור וליטול‬
‫(וכ"כ ערוך השולחן עו‪,‬ז) ‪ ,‬והיא מבארת את דיני הצואה‪ ,‬היתה על ידיו ויש לה ריח רע‪ ,‬צריך לקנח אותה ורק‬
‫אז יקרא קריאת שמע‪ ,‬ואם אין לה ריח רע אינה מעכבת‪ ,‬אולם הגאונים החמירו לקנחה בכל ענין וכך ראוי‬
‫לנהוג‪ ,‬ובאמת מצד דיני נטילת ידים‪ ,‬בכל עניין צריך לחזור וליטול‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬כי מה שנאמר בהלכות ברכות ז‪,‬ח‪ ,‬שאם יצא באמצע הסעודה להשתין מים‪ ,‬כשחוזר נוטל ידו‬
‫אחת‪ ,‬מתבאר היטב על פי דברינו‪ ,‬למרות שעיקר טעם הנטילה לאכילה משום טומאה‪ ,‬אבל גם צריך לשמור‬
‫ידיו שלא יטנפו בבית הכסא‪ ,‬ולפיכך יטול את ידו שצחצחה את נצוצות מי הרגלים שעל רגליו‪ ,‬ודי ליטול את‬
‫היד שניטנפה‪ ,‬ואין צורך ליטול את היד השנייה ששימרה ולא הסיח דעתו ממנה‪ ,‬ומהלכה זו נלמד שאפשר‬
‫לשמר רק יד אחת‪ .‬וראה שם בהמשך ההלכה‪ ,‬דיבר עם חברו והפליג‪ ,‬נוטל שתי ידיו ונכנס‪ ,‬מפני שהסיח‬
‫דעתו לגמרי מהנטילה‪ ,‬והידים עסקניות הם‪ ,‬ושמא נגע בדבר המטמא או טינפם‪ .‬וראה עוד שם‪ ,‬אם היו‬
‫מסובין לשתייה‪ ,‬נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו‪ ,‬ואחר כך מחזיר פניו לאורחים; ולמה נוטל במקומו ‪ -‬שמא‬
‫ידמו שלא נטל ידיו‪ ,‬מפני שאין שם אכילה‪ .‬ושם הנטילה משום נקיות משום דרך ארץ‪.‬‬
‫יח ברכות ו‪,‬יז‪.‬‬
‫יט ע"פ רבי אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' ‪.)120-123‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬א תפילה ד‪,‬ב‪ .‬וראה שו"ע סי' ד סעיף יג שכתב שיש בדבר ספק‪ ,‬וראה משנ"ב ס"ק כח שביאר‬ ‫כ‬
‫את צדדי הספק‪ ,‬לתפלה יש ספק‪ ,‬אם הטעם של נט"י שחרית כהרשב"א ואע"ג שאם לא ישן לא נעשה בריה‬
‫חדשה לא חילקו חכמים בתקנתם וצריך נטילה‪ ,‬או שמא עיקר הטעם כהרא"ש ובניעור ולא נגע במקום‬
‫‪10‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫יג‪ .‬אלו דברים שתיקנו להם חכמים נטילת ידים‪ ,‬קריאת שמע‪ ,‬תפילה‪ ,‬ברכת כהנים‪,‬‬
‫האוכל פת‪ ,‬האוכל דבר שטיבולו במשקה‪ ,‬וכל נטילות אלו יהיו בכלי ובברכה‪,‬‬
‫כא‬
‫ויברך לפניהם על נטילת ידים ויטול ‪.‬‬
‫יד‪ .‬ועוד תיקנו חכמים נטילת מים אחרונים לאחר אכילת פת‪ ,‬שמא יש על ידיו מלח‬
‫ויגע בעיניו ויסמאם‪ ,‬וכיון שנטילת מים אלה משום הסכנה‪ ,‬אינו מברך עליהם‪ .‬ולפי‬
‫הרמב"ם צריך לנוטלם מתוך כלי ‪ ,‬ולהקפיד בכל תנאי הנטילה ברביעית ובכח‬
‫נותןכב‪ .‬אולם לא נהגו בכך‪ ,‬אלא נוטלים מעט מים ללא כלי ועד סוף קשרי‬
‫כג‬
‫האצבעות ‪.‬‬
‫טו‪ .‬אבל היוצא מבית הכסא‪ ,‬ומבית המרחץ‪ ,‬והנוטל צפרניו‪ ,‬והמגלח שערותיו‪ ,‬והחולץ‬
‫מנעליו או נוגע בהם ‪ ,‬והמשמש מטתו‪ ,‬והנוגע בכנה‪ ,‬והמנקה את בגדיו מכינים‪,‬‬
‫כד‬
‫אפילו נגע בכנה‪ ,‬והחופף ראשו‪ ,‬והנוגע בגופו במקומות המכוסים ‪ ,‬והיוצא מבית‬
‫הקברות‪ ,‬והמלוה את המת או שנכנס עמו באהל‪ ,‬והמקיז דם‪ ,‬אינו צריך ליטול את‬
‫יד יו‪ .‬ואם יש על ידיו טינוף ירחצם במים משום נקיות‪ ,‬אבל חכמים לא תיקנו נטילה‬
‫לדברים אלהכה‪.‬‬

‫מטונף א"צ נטילה‪ .‬ולהעביר הרוח רעה יש ג"כ ספק אם השינה גורמת רוח רעה וא"כ אפילו ישן ביום שורה‬
‫ר"ר וצריך ליטול ידיו וניעור בלילה א"צ ליטול ידיו או הלילה גורם הרוח רעה וא"כ יהיה הדין בהיפוך‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בשיטת הרמב"ם אין ספק‪ ,‬כאשר חכמים תיקנו נטילה לקריאת שמע ולתפילה‪ ,‬הם לא חילקו בתקנתם‪ ,‬ותמיד‬
‫כאשר רוצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל צריך ליטול את ידיו‪ .‬גם אם ידיו נקיות ואינו יודע להם טומאה‪ ,‬כל‬
‫שהסיח דעתו מהנטילה הקודמת חייב ליטול‪ .‬כיוון שכן‪ ,‬מי שנעור כל הלילה‪ ,‬במשך הלילה התעסק בהרבה‬
‫עיסוקים‪ ,‬והסיח דעתו‪ ,‬ופשוט שיטול‪ .‬וכן מי שישן ביום‪ ,‬בשינה הסיח דעתו‪ ,‬ופשוט שיטול‪ .‬וכבר ביארנו‬
‫שאין פוסקים הלכה ע"פ הרוח רעה‪ ,‬ובכל התלמוד לא פסקו חכמים הל כה על פי הרוח רעה אלא לפי כללי‬
‫הפסיקה ההלכתיים‪ ,‬ורק ביארו כיצד להינצל מנזקי הרוח רעה למי שצריך להינצל מנזקיה‪ .‬ובימינו נעלמו‬
‫נזקיה‪ ,‬וצריכים בני אדם לעשות לפי ההלכה בלבד‪.‬‬
‫ברכות ו‪,‬א‪-‬ב‪.‬‬ ‫כא‬
‫ברכות ו‪ ,‬ב‪ ,‬ובכל הפרק שם השווה הרמב"ם את נטילת מים אחרונים לשאר הנטילות‪ ,‬וראה שם הלכה טז‬ ‫כב‬
‫שכתב שלושה הבדלים בין מים ראשונים לאחרונים‪ ,‬משתמע מדבריו שחוץ מהבדלים אלו והברכה‪ ,‬מים‬
‫אחרונים שווים בכל למים ראשונים‪ ,‬מפני שלא חילקו חכמים בתקנת נטילת ידים‪ .‬וכך נהג הגר"א (מעשה רב‬
‫סי' פד)‪.‬‬
‫וכן היא דעת השו"ע קפא‪,‬ד‪.‬‬ ‫כג‬
‫נתבאר בהלכה יא ע"פ ראב"ם‪ ,‬שהטינוף הפוסל את הנטילה‪ ,‬הוא שיעשה צרכיו‪ ,‬או שיגע בערוותו או בצואה‬ ‫כד‬
‫או במי רגלים‪ ,‬אבל לא נגיעה במקומות מכוסים‪.‬‬
‫ע"פ ברכות ו‪,‬א‪-‬ב‪.‬‬ ‫כה‬
‫וראה פסחים קיא‪ :‬קיב‪ .‬דאכיל תחלי [תמרים שלא בשלו כל צרכן] ולא משי ידיה ‪ -‬מפחיד תלתין יומין‪,‬‬
‫דמסוכר [הקיז דם] ולא משי ידיה ‪ -‬מפחיד שבעה יומי‪ ,‬דשקיל מזייה [גילח ראשו] ולא משי ידיה ‪ -‬מפחיד‬
‫תלתא יומי‪ ,‬דשקיל טופריה [חתך ציפוניו] ולא משי ידיה ‪ -‬מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד‪ .‬ידא‬
‫אאוסיא ‪ -‬דרגא לפחדא‪[ .‬רגיל להניח ידו על שפתו‪ ,‬מביא על עצמו פחד רוח רעה] ידא אפותא ‪ -‬דרגא‬
‫לשינתא‪[ .‬רגיל להניח ידו על המצח‪ ,‬מביא על עצמו שינה מרובה] ע"כ‪ .‬וראה עוד חולין קה‪ :‬אמר אביי‪:‬‬
‫מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא ‪ -‬משום זוהמא‪ ,‬אמר לי מר‪ :‬משום דשריא רוח רעה‬
‫עלייהו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק ג ‪ -‬הלכות נטילת ידים שחרית‬

‫והנה בתלמוד פסחים נזכר‪ ,‬שצריך ליטול ידיו אחר הקזת דם‪ ,‬וגילוח ראשו‪ ,‬וחתיכת צפורניו‪ .‬ובתלמוד חולין‬
‫נאמר‪ ,‬שאסור לשפוך מים אחרונים על הארץ משום רוח רעה‪ .‬אולם אם נעיין נראה שאף כאן לא כתב‬
‫התלמוד חובת נטילת ידים‪ ,‬אלא הוא מתאר מצב‪ ,‬מי שלא יטול ידיו אחרי דברים אלה יקבל פחד‪ .‬ובימינו‬
‫פחד זה לא קיים‪ ,‬וחשש רוח רעה לא מזיק‪ ,‬נמצא שהתועליות של אותן סוגיות נעלמו ואינם‪ .‬ואז חוזרת‬
‫ההלכה היהודית לטהרתה‪ ,‬וצריך לקיים רק את דברי התורה ואת דברי חכמים שנאמרו כביאור למצוות‬
‫התורה‪ ,‬ואת תקנותיהם לשמירת התורה‪ .‬וזו שיטתו של רבנו הגדול הרמב"ם‪ ,‬שלא הכניס ליהדות איסורים‬
‫המתבססים על חששות לא קיימים‪ ,‬אלא רק מצוות מהתורה ומדברי חכמים‪ ,‬ותקנות לשמירת התורה‪ ,‬ותו לא‪.‬‬
‫‪11‬‬
 ‫פרק ד ‪ -‬הלכות לבישת בגדיו והילוכו‬

‫הלכות לבישת בגדיו והילוכו‬ ‫פרק ד‬

‫בזמן חכמי התלמוד היו ישנים בלילה ערומים‪ ,‬לפיכך בבוקר לבשו את החלוק‬ ‫א‪.‬‬
‫א‬
‫כשהם עדין שוכבים ומכוסים‪ .‬הדבר נלמד מסדר ברכות השחר שתיקנו חכמים ‪.‬‬
‫מנהג זה לישן ערום‪ ,‬היה קיים בתימן עד הדור האחרון‪ ,‬ודרכם היתה לישן ערומים‬
‫בתוך כיס‪ ,‬וסגרו את פתח הכיס בכדי להתגונן מיתושים‪ .‬בזמננו שישנים עם בגד‬
‫לילה ולא עומדים ערומים‪ ,‬יכול להתלבש כשהוא עומד‪ ,‬שכיון שאינו ערום‪ ,‬אינו‬
‫ב‬
‫חייב להתלבש כשהוא שוכב ומכוסה ‪.‬‬
‫תלמידי חכמים מחמ ירים על עצמם בדברים שאינם אסורים מעיקר הדין‪ ,‬ולא יגלו‬ ‫ב‪.‬‬
‫את ראשם או גופם אפילו כשהם נמצאים בביתםג‪ ,‬לפיכך כשהם בביתם ישהו עם‬
‫חולצה‪ .‬בימינו נהוג לגלות את הרגליים בקיץ‪ ,‬ואף תלמידי חכמים מותר להם לילך‬
‫עם סנדלים בלי גרביים‪ ,‬וכך ראינו את זקני תלמידי החכמים שבאו מתימן נוהגים‬
‫ד‬
‫בכל יום ובכל שבת‪ ,‬ומעולם לא עלתה על דעתם לאסור דבר זה ‪.‬‬
‫מלבוש תלמיד חכמים‪ ,‬מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית‬ ‫ג‪.‬‬
‫וכיוצא בה‪ .‬ולא ילבש לא מלבוש מלכים‪ ,‬כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין‬
‫בהן‪ ,‬ולא מלבוש עניים‪ ,‬שהוא מבזה את לובשיו ‪ -‬אלא בגדים בינוניים נאיםה‪.‬‬
‫כשנועל נעליו או סנדליו‪ ,‬ינעל איזה נעל שירצה ימין או שמאל‪ ,‬וכן כשקושר נעליו‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫יקשור איזה נעל שירצה ימין או שמאל‪ ,‬ואין צריך להקדים לנעול נעל ימין‪,‬‬
‫ולהקדים לקשור נעל שמאל ו‪.‬‬

‫זה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה‪ :‬בשעה שיתעורר בסוף שנתו‪ ,‬מברך והוא על מיטתו כך‪ :‬אלהי הנשמה‬ ‫א‬
‫שנתת בי טהורה‪ ...‬כששומע קול התרנגול מברך הנותן לשכווי בינה‪ ...‬כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים‪,‬‬
‫כשיישב על מיטתו מברך מתיר אסורים‪ ,‬כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחם על הארץ מברך רוקע הארץ על‬
‫המים‪ ,‬כשעומד מברך זוקף כפופים‪ .‬ע"כ‪ .‬סדר הברכות שכתב הרמב"ם מלמד‪ ,‬שילבש חלוקו כשהוא עדין‬
‫שוכב קודם שיעמוד ממיטתו‪ ,‬ורק לאחר מכן ישב על המיטה‪ ,‬ואח"כ יוריד רגליו לארץ‪ ,‬ויעמוד‪.‬‬
‫תפילה ז‪,‬ג‪-‬ד‪.‬‬ ‫ב‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות דעות ה‪,‬ו‪ :‬צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן‪ :‬לא יתבזו‪ ,‬ולא יגלו ראשן‬ ‫ג‬
‫ולא גופן‪ .‬ואפילו בשעה שייכנסו לבית הכיסא‪ ,‬יהא צנוע‪ ,‬ולא יגלה בגדיו עד שיישב‪ ...‬ע"כ‪ .‬מקור דברי‬
‫הרמב"ם במס כת שבת קיח‪" :‬וא"ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי" "אמר רב הונא בריה דרב‬
‫יהושע תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש " ר' יוסי מספר שמימיו לא הוריד את חלוקו [=שמלתו]‬
‫כשהוא הפוך ונמצא שגופו מתגלה בשעה שמוריד את חלוקו קודם שהתכסה בסמיכה‪ ,‬אלא קודם היה‬
‫מתכסה בסמיכה‪ ,‬ואז מושך את חלוקו מכיוון ראשו ומורידו מבלי להופכו‪ ,‬ומבלי שיתגלה כלום מגופו‪.‬‬
‫[אימרה פירושו שפת הבגד‪ ,‬או רקמה צבעונית שמסביב לבגד]‪ .‬מכיון שדברי ר' יוסי הם המקור לדברי‬
‫הרמב"ם‪ ,‬לכן פירשנו שתלמידי חכמים לא יגלו גופם‪ ,‬אפילו כשהם נמצאים בביתם‪.‬‬
‫דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ד‬
‫דעות ה‪,‬ט‪.‬‬ ‫ה‬
‫בתלמוד במסכת שבת דף סא‪ .‬נאמר‪ :‬מר בריה דרבינא נעל של ימין תחילה‪ ,‬וקשר של שמאל תחילה‪ .‬מיד‬ ‫ו‬
‫לאחר מכן נכתב שם‪ :‬אמר רב אשי‪ ,‬ראיתי את רב כהנא שלא הקפיד בדבר‪ .‬רב אשי הוא מבתראי והלכה‬
‫כמותו‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא מביא מעשה רב והלכה כמעשה רב‪ .‬לפיכך הלכה כדברי רב אשי‪ ,‬וכ"כ ר"ח שם בתלמוד‪.‬‬
‫‪12‬‬
 ‫פרק ד ‪ -‬הלכות לבישת בגדיו והילוכו‬

‫ה‪ .‬מותר ללבוש שני בגדים ביחד‪ ,‬וכן מותר ללבוש בגד הפוך‪ ,‬ואין לחשוש לשכחה‪,‬‬
‫והמציאות מוכיחה שאינו מזיק‪.‬‬
‫ז‬
‫ו‪ .‬מותר לומר דברי קדושה או ברכות בגילוי ראש ‪ ,‬ובימינו שנחשב הדבר לביזוי דברי‬
‫הקדושה והברכות‪ ,‬ראוי לחשוש לכך ח‪.‬‬
‫ז‪ .‬כיסוי הראש ע"י כיפה נחשב בימינו לסמל של אמונה‪ ,‬ומי שהוא מכסה ראשו מראה‬
‫בכך את אמונתו בה' ובתורתו‪ ,‬ומי שאינו מכסה ראשו מראה בכך את אי הקפדתו‬
‫בשמירת מצוות‪ ,‬והדבר מקובל אצל כל שומרי התורה‪ ,‬לפיכך חייבים לקיים מנהג‬
‫ט‬
‫זה‪ ,‬ובמיוחד כשנמצא עם בני אדם‪ .‬ויחנך את הקטנים לכסות את ראשם עם כיפה ‪.‬‬
‫ח‪ .‬בשעה שישן בלילה אינו צריך לכסות ראשו‪ ,‬כי אין בדבר זה תוספת צניעות‪ ,‬וגם‬
‫חכמים תיקנו בר כת עוטר ישראל בתפארה כשמכסה ראשו בסדין בבוקר‪ ,‬אבל כיסוי‬
‫י‬
‫הראש בלילה‪ ,‬מעולם לא עלתה על דעתם חומרה זו ‪.‬‬
‫ט‪ .‬לא יהלך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי‪ ,‬כעניין שנאמר "ותלכנה נטויות‬
‫גרון ומשקרות עיניים" (ישעיהו ג‪,‬טז); ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים‬
‫וגסי הרוח ‪ ,‬כעניין שנאמר "הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה" (שם)יא‪.‬‬
‫י‪ .‬גם במהלכו של אדם‪ ,‬ניכר אם חכם בעל דעה הוא‪ ,‬או שוטה וסכל; וכן אמר שלמה‬
‫בחכמתו‪" ,‬וגם בדרך כשסכל הולך ליבו חסר; ואמר לכול סכל הוא" (קוהלת י‪,‬ג) ‪-‬‬
‫מודיע לכול על עצמו שהוא סכל יב‪.‬‬
‫יא‪ .‬מותר לעבור בין שתי נשים‪ ,‬ומותר לאישה לעבור בין שני גברים‪ ,‬ובתלמודיג הובאו‬
‫דברים אלה משום כשפים‪ ,‬ובימינו אין נזקיהם מצויים‪ ,‬ואין צורך לחשוש לכך יד‪.‬‬

‫ראה למעלה בהלכה ב תלמידי חכמים לא יגלו את ראשם שלא יתבזו‪ ,‬והוא דרך חומרה לתלמידי חכמים‪.‬‬ ‫ז‬
‫וראה הלכות תפילה ה‪,‬ה לא יתפלל בראש מגולה‪ .‬למדנו מדברי הרמב"ם‪ ,‬דוקא תלמידי חכמים יכסו ראשם‪,‬‬
‫דוקא בתפילה לא יתפלל בראש מגולה‪ ,‬אבל ברכות ודברי קדושה מותר לומר ללא כיסוי ראש‪ .‬וראה עוד‬
‫בהלכות תפילה ז‪,‬ג ‪ -‬ד שם נזכר שמברך ברכות לפני שמניח סדינו על ראשו‪ ,‬מכאן שמותר לברך ברכות ללא‬
‫כיסוי ראש‪ .‬וכ"כ הגר"א בסימן ח סעיף ב‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬ה דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ח‬
‫הקדמה לד‪-‬לה דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ט‬
‫דעות ה‪,‬ו תפילה ז‪,‬ד‪.‬‬ ‫י‬
‫יא דעות ה‪,‬ח‪.‬‬
‫יב דעות ה‪,‬ח‪.‬‬
‫פסחים קיא‪.‬‬ ‫יג‬
‫עבודה זרה יא‪,‬טז‪ .‬במסכת פסחים דף קיא‪ .‬הביא התלמוד סוגיה העוסקת בעינייני כשפים‪" .‬ת"ר שלשה אין‬ ‫יד‬
‫ממצעין ולא מתמצעין ואלו הן הכלב והדקל והאשה וי"א אף החזיר וי"א אף הנחש‪ .‬כלומר אסור להלך בין‬
‫שני כלבים‪ ,‬ולא יהלך כלב בין שני בני אדם‪ ,‬וכן כולם‪ ,‬ואם יהלך ביניהם ינזק‪ ,‬ואם למרות זאת צריך להלך‬
‫ביניהם‪ ,‬יאמר כמה פסוקים הפותחים באל ומסיימים באל [אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו'‬
‫עד מה פעל אל] ולא ינזק"‪ .‬מכיון שסוגיה זו אינה עוסקת בהל כה אלא בתועליות של הצלה מנזקים של‬
‫כשפים‪ ,‬ומכיון שאותם נזקים לא קיימים‪ ,‬אין לפסוק סוגיה זו להלכה‪ ,‬וזו היא שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק ה ‪ -‬הלכות הנהגת בית הכסא וברכת אשר יצר‬

‫הלכות הנהגת בית הכסא וברכת אשר יצר‬ ‫פרק ה‬

‫צניעות גדולה ינהגו תלמיד חכמים בעצמם‪ ,‬וכבר ביארנו (בפרק ד הלכה ב)‬ ‫א‪.‬‬
‫שתלמידי חכמים מחמירים על עצמם לכסות את גופם‪ ,‬אפילו בבית‪ ,‬אפילו בינם‬
‫לבין עצמם‪ ,‬לפיכך גם בבית הכסא לא יפשיל את בגדיו עד שיישב‪ ,‬ודבר זה חומרה‬
‫ב‬ ‫א‬
‫לתלמידי חכמים ‪ ,‬וכדרך שנוהג צניעות בבית הכיסא ביום כך נוהג בלילה ‪.‬‬
‫כשיבוא להיפנות ייפנה בחדר סגור‪ ,‬ואם אי אפשר ונפנה אחורי הגדר‪ ,‬יתרחק כדי‬ ‫ב‪.‬‬
‫שלא ישמע חבירו את הקול אם הוציא רוח מלמטה‪ ,‬ואם נפנה במקום פתוח כגון‬
‫בבקעה‪ ,‬יתרחק כדי שלא יראה חבירו פירועו של מטה‪ ,‬למרות שאת האדם עצמו‬
‫חבירו רואה‪ .‬ולעולם ירגיל אדם עצמו להיפנות בבוקר לפני תפילת שחרית ובערב‬
‫לאחר תפילת ערב ית‪ ,‬בכדי שלא יצטרך להתרחק לחפש אחר מקום להיפנות‪ ,‬אלא‬
‫ג‬
‫ילך לבית הכסא שהכין לעצמו ‪.‬‬
‫מי שהוצרך להטיל מים‪ ,‬אינו צריך להתרחק כמו שנזכר בהלכה הקודמת ‪ ,‬אלא יטה‬ ‫ג‪.‬‬
‫עצמו לצידי הדרך וייפנהד‪.‬‬
‫טוב להיזהר שלא ינתזו ניצוצות עליו‪ ,‬שלא יאמרו שהוא כרות שפכה שאינו ראוי‬ ‫ד‪.‬‬
‫להוליד ילדיםה‪ .‬ואין מי רגליים יוצאים מגוף האדם כראוי עד סופם אפילו בבית‬
‫הכיסא הקבוע אלא בישיבה שאז לא יחשוש שינתזו הטיפות האחרונות על רגליו;‬
‫ואם היה עפר תחוח שהוא רך ומפורר ובולע המים‪ ,‬יצאו כראוי אפילו בעמידה‪ .‬היה‬
‫מקום קשה ‪ -‬יעמוד במקום מדרון‪ ,‬כדי שלא יינתזו ניצוצות עליו‪.‬‬

‫ראה ברכות דף סב‪" .‬תניא אמר רבי עקיבא‪ ,‬פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לבית הכסא‪ ,‬ולמדתי ממנו ג'‬ ‫א‬
‫דברים‪ ,‬למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום‪ ,‬ולמדתי שאין נפרעין [לא יגלה גופו] מעומד אלא‬
‫מיושב‪ ,‬ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל"‪ .‬ר' עקיבא ור' יהושע הם תלמידי חכמים‪ ,‬ואיסור זה נכתב‬
‫לתלמידי חכמים המחמירים על עצמם‪.‬‬
‫דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ב‬
‫דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ג‬
‫דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ד‬
‫בתלמוד ברכות מ‪" .‬ואמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה‪ .‬אמר רב כהנא‬ ‫ה‬
‫ובעפר תיחוח אפילו בעמידה‪ .‬ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון"‪ .‬הרמב"ם‬
‫בהלכות תפילין ד‪,‬יח הביא סוגיה זו בהקשר לתפילין‪ ,‬היה מניח תפילין במשך כל היום‪ ,‬והוצרך להיפנות‪,‬‬
‫ולא היה לו מקום שמור להניח בו את התפילין‪ ,‬יכנס עם התפילין כשהם גלולים בבגדו כמו ספר תורה‪,‬‬
‫ואוחזן בימינו כנגד ליבו‪ ,‬ונכנס ועושה צרכיו‪ .‬וכשייצא‪ ,‬מרחיק ארבע אמות מבית הכיסא‪ ,‬ולובשן‪ .‬במה‬
‫דברים אמורים‪ ,‬בבית הכיסא הקבוע‪ ,‬שאין ניצוצות ניתזות עליו; אבל בית הכיסא עראי ‪ -‬לא ייכנס בהן כשהן‬
‫גלולין‪ ,‬אלא חולצן‪ ,‬ונותנן לחברו לשומרן‪ .‬ואין מי רגליים כלין אפילו בבית הכיסא הקבוע‪ ,‬אלא בישיבה;‬
‫ואם היה עפר תחוח‪ ,‬אפילו בעמידה‪ .‬היה מקום קשה ‪ -‬יעמוד במקום מדרון‪ ,‬כדי שלא יינתזו ניצוצות עליו‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬הרמב"ם הביא חשש שמא ינתזו עליו ניצוצות‪ ,‬וינגבם ביד שבה מחזיק את התפילין‪ ,‬ויהיה בדבר זלזול‬
‫לתפילין‪ .‬אבל לא הביא סוגיה זו בהקשר של הוצאת לעז‪ ,‬שלא יאמרו עליו שהוא כרות שפכה‪ .‬אולם גם‬
‫הרמב"ם יסכים שטוב שלא ינתזו עליו ניצוצות‪ ,‬ואם ניתזו יקנחם‪ ,‬לפיכך כתבנו בלשון טוב להיזהר‪.‬‬
‫‪18‬‬
 ‫פרק ה ‪ -‬הלכות הנהגת בית הכסא וברכת אשר יצר‬

‫ה‪ .‬לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול‪ .‬וכשמקנח‪ ,‬אם מקנח בידו ולא בנייר‪ ,‬לא‬
‫יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל‪ ,‬מפני שמכניסה לפיו בשעת אכילה ומראה בה טעמי‬
‫ו‬
‫תורה‪ .‬ואיטר יקנח ביד ימין שהיא לו כשמאל ‪.‬‬
‫ו‪ .‬יקנח עצמו יפה יפה‪ ,‬לפי שאם תישאר צואה במקומה ‪ -‬אף על פי שאינה נראית‬
‫כשהוא עומד‪ ,‬הואיל ונראית כשהוא יושב‪ ,‬אסור לקרות קרית שמע ולהתפלל עד‬
‫ז‬
‫שיקנחנה‪ ,‬מפני שצואה לחה היא ויש לה ריח רע‪ ,‬והטוב ביותר שינקה עצמו במים ‪.‬‬
‫ז‪ .‬אסור לאדם לעולם שייפנה בין מזרח למערב ; ואין צריך לומר‪ ,‬שאין בונים בית‬
‫הכיסא קבוע בין מזרח למערב בכל מקום‪ :‬מפני שההיכל במערב‪ .‬לפיכך לא ייפנה‬
‫לא למערב‪ ,‬ולא למזרח שהוא כנגד המערב‪ .‬בין אם נמצא בתוך בית ובין אם נפנה‬
‫בחוץ‪ .‬אבל מותר להטיל מים בעמידה אפילו שהוא מכוון בין מזרח למערב‪ .‬ואם‬
‫הוא כנגד המקדש מן הצופים ולפנים‪ ,‬לא יטיל מים בעמידה אלא יישב וייפנה‬
‫ח‬
‫כשפניו כלפי המקדש‪ ,‬או יפנה את עצמו כדי שיהיה המקדש לצידו ‪.‬‬
‫ח‪ .‬בזמננו קבלני הבנין בונים את בית הכסא לפי תכנון הבית‪ ,‬ואינם מקפידים לכוון את‬
‫בית הכסא בין צפון לדרום‪ ,‬לפיכך כשנפנה בבית אי אפשר לקיים הלכה זו‪ .‬ואם‬
‫ט‬
‫הוצרך להיפנות בחוץ‪ ,‬כגון שהוא בצבא או בטיול‪ ,‬יכוון עצמו בין צפון לדרום ‪.‬‬
‫ט‪ .‬כל זמן שייכנס אדם לבית הכיסא ‪ -‬אומר קודם שייכנס ‪ ,‬התכבדו מכובדים קדושים‪,‬‬
‫משרתי עליון‪ ,‬שמרוני עד שאכנס ואצא‪ ,‬כי זה דרכן של בני אדם‪.‬‬
‫י‪ .‬נוסח זה נמצא בסידורי תימן העתיקים 'תכאליל'‪ ,‬ובזמננו רבים אינם אומרים‬
‫'התכבדו מכובדים' כי הוא פנייה למלאכים‪ ,‬ולא שבח או בקשה מה'‪ ,‬ומי שידקדק‬
‫על עצמו לקיים את דברי חכמים הרי זה משובחי‪.‬‬
‫יא‪ .‬אחר שייפנה מברך ‪ -‬ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬אשר יצר את האדם‬
‫בחכמה‪ ,‬וברא בו נקבים נקבים וחללים חללים‪ ,‬מהן סתומים ומהן פתוחים‪ ,‬שאם‬
‫ייסתם אחד מהן או ייפתח‪ ,‬אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת; ברוך אתה ה'‪,‬‬
‫רופא כל בשר ומפליא לעשות‪.‬‬
‫יב‪ .‬אפילו יצאה ממנו טיפה אחת חייב לברך‪ .‬שכח לברך‪ ,‬אם נזכר עד שלא יצטרך‬
‫להיפנות שוב יברךיא‪ .‬ואם צריך להיפנות שוב‪ ,‬יפנה שוב ויברך רק פעם אחת‪ .‬היה‬

‫דעות ה‪,‬ו‪.‬‬ ‫ו‬

‫קרית שמע ג‪,‬יא‪.‬‬ ‫ז‬
‫בית הבחירה ז‪,‬ט‪.‬‬ ‫ח‬
‫בית הבחירה ז‪,‬ט‪.‬‬ ‫ט‬
‫תפילה ז‪,‬ה‪.‬‬ ‫י‬
‫יא דבר זה לא נתבאר בדברי הרמב"ם בפירוש‪ ,‬ומה שכתבנו היא הוראתו של הרב קאפח‪ ,‬הובאה בספר טל יוסף‪,‬‬
‫תשובות הרב קאפח לרב שמואל טל (סי' קג)‪ ,‬ראה שם ובהערה‪ .‬והשוונו זאת למה שכתב הרמב"ם בהלכות‬
‫ברכות (ב‪,‬יד) "מי שאכל ושכח ולא בירך ‪ -‬אם נזכר קודם שיתאכל המזון במעיו‪ ,‬חוזר ומברך"‪ ,‬מכאן שעד‬
‫שלא יצטרך לאותו דבר שבירך עליו‪ ,‬יכול לברך ברכה אחרונה‪.‬‬
‫‪15‬‬
 ‫פרק ה ‪ -‬הלכות הנהגת בית הכסא וברכת אשר יצר‬

‫ני פנה לנקביו פעמים רבות יברך אחר כל התפנות‪ ,‬ואם כשסיים להתפנות מרגיש‬
‫מי ד שצריך להתפנות עוד פעם‪ ,‬יברך בסוף כל יציאותיו‪ ,‬כי הם כולם נחשבים כפעם‬
‫יב‬
‫אחת ‪.‬‬
‫יג‪ .‬כל עניין שהוא מדברי קודש ‪ -‬אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא‪ ,‬ואפילו‬
‫אמרו בשפה זרה‪ .‬ולא לאומרו בלבד‪ ,‬אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית‬
‫הכיסא‪ ,‬ובבית המרחץ‪ ,‬ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה או מי רגליים ‪-‬‬
‫אסוריג‪.‬‬
‫יד‪ .‬אסור למי שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו‪ ,‬שלא יבוא לידי הרהור‪ .‬ואם השתין מים‬
‫יד‬
‫‪ -‬לא יאחוז באמה‪ ,‬שלא יבוא לידי הרהור; ואם היה נשוי‪ ,‬מותר ‪.‬‬
‫טו‪ .‬אסור לאדם שישהה את נקביו [שיתאפק מלעשות צרכיו]‪ ,‬בין גדולים בין קטנים;‬
‫וכל המשהה נקביו ‪ -‬הרי זה בכלל משקץ נפשו [ממאיס עצמו]‪ ,‬נוסף לחולאים רעים‬
‫שיביא על עצמו‪ ,‬ויתחייב בנפשו‪ .‬אלא ראוי לו להרגיל עצמו להיפנות בעיתים‬
‫מזומנים‪ ,‬כדי שלא יתרחק בפני בני אדם [בגלל הריח הלא נעים העולה ממנו]‪ .‬וכל‬
‫הנזהר בדברים אלו ‪ -‬מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו‪ ,‬וממרק נפשו לשם הקדוש‬
‫טו‬
‫ברוך הוא‪ :‬שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים‪ ,‬כי קדוש אני" (ויקרא יא‪,‬מד) ‪.‬‬

‫ולעומת זאת לפי ילקוט יוסף (ו‪,‬ד )‪ ,‬יכול לברך ברכת אשר יצר עד כדי הילוך פרסה‪ .‬דבריו נסמכים על פירוש‬
‫הריטב"א‪ ,‬שביאר את מה שאמרו חכמים (פסחי ם מו‪ ).‬שיחזר אחרי מים לנטילת ידים ארבע מיל לפניו ומיל‬
‫לאחריו‪ ,‬דהיינו למי שנצרך לנקביו ונפנה‪ ,‬שצריך ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר‪ ,‬ואף על פי שמאחר ברכת‬
‫אשר יצר אין בכך כלום‪ ,‬שאינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת שבח והודאה‪ .‬ע"כ‪ .‬אולם‬
‫הרמב"ם לא יסכים לדיוק זה‪ ,‬ודברי התלמוד בפסחים אמורים לגבי נטילת ידים לפני התפילה‪ ,‬כפי שפסק‬
‫הרמב"ם בהלכות תפילה (ד‪,‬ב ‪-‬ג)‪ ,‬ולא לגבי נטילת ידים אחרי בית הכסא‪ ,‬ואין חובה ליטול ידיו אחרי בית‬
‫הכסא‪.‬‬
‫יב תפילה ז‪,‬ה‪.‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬ד‪.‬‬ ‫יג‬
‫יד איסורי ביאה כא‪,‬כג‪.‬‬
‫טו מאכלות אסורות יז‪,‬לא‪-‬לב דעות ד‪,‬א‪.‬‬
‫‪03‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬ ‫פרק ו‬

‫קריאת שמע ותפילה וכל עניין שהוא מדברי קודש ‪ -‬אסור לאומרו בבית המרחץ‬ ‫א‪.‬‬
‫ובבית הכיסא‪ ,‬ואפילו אמרו בשפה זרה‪ .‬ולא לאומרו בלבד ‪ ,‬אלא אפילו להרהר‬
‫בליבו בדברי תורה בבית הכיסא‪ ,‬ובבית המרחץ‪ ,‬ובמקום הטינופת והוא המקום‬
‫שיש בו צואה או מי רגליים ‪ -‬אסור‪ .‬והטעם‪ ,‬מפני שיש בזיון לדברי קדושה אם‬
‫ידבר בהם או יהרהר בהם במקומות אלו‪ .‬והסמיכוהו חכמים לפסוק‪ :‬כי ה' אלהיך‬
‫מתהלך בקרב מחניך‪ ...‬והיה מחניך קדוש (דברים כג‪,‬טו)‪ ,‬כאשר מזכיר דברי קודש‪,‬‬
‫א‬
‫צריך שיהיה המחנה קדוש ‪.‬‬
‫כמה יתרחק מצואה וממי רגליים ואחר כך יקרא קריאת שמע ויתפלל‪ ,‬ארבע אמות‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫במה דברים אמורים בשכלה הריח‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬יתרחק עד מקום שיכלה הריח‪ .‬במה‬
‫דברים אמורים‪ ,‬בזמן שהן מלאחריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו ‪ -‬יתרחק‬
‫מהן עד שלא יראה אותן ואחר כך יקרא ויתפלל‪ .‬וכן אם כפה כלי על הצואה‪ ,‬או‬
‫מימי רגליים ‪ -‬אף על פי שהן עימו בבית ‪ -‬הרי אלו כקבורים‪ ,‬ומותר לקרות‬
‫ולהתפלל עימהן‪ .‬וכן אם כיסם בשלג‪ .‬נתן רביעית מים [כ‪ 31-‬סמ"ק] לתוך מי‬
‫רגליים של פעם אחת‪ ,‬מותר לקרות ולהתפלל עימהן בתוך ארבע אמות‪ .‬ואם הם מי‬
‫רגליים של שתי פעמים יתן בהם שתי רביעיות מים‪ ,‬וכן לעולם ב‪.‬‬
‫חייב להתרחק מצואה בלילה כשם שמתרחק ביום‪ .‬וכן אם אינו מריח‪ ,‬מתרחק ממנה‬ ‫ג‪.‬‬
‫כאילו הוא מריח‪ ,‬מפני שיש בזיון לדברי קדושה אם יאמרם במקום זהג‪.‬‬
‫היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית ‪ -‬אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי‬ ‫ד‪.‬‬
‫הזכוכית‪ ,‬מותר לקרות או להתפלל בצידה‪ ,‬מפני שהוא מובדל מהצואה ואינו עמה‬
‫באותו מקום [מחנהו קדוש]‪ ,‬ואין איסור לראות את הצואה כמו ערוה‪( ,‬ראה להלן‬
‫הלכה כא)ד‪.‬‬
‫הייתה צואה יבשה ככלי חרס שהו א חסר לחלוחית‪ ,‬אך עדין היא מאוסה‪ ,‬אסור‬ ‫ה‪.‬‬
‫לקרות ולהתפלל כנגדה; ואם הייתה יבשה יותר מכלי חרס‪ ,‬עד שאם זרקה תתפרר ‪-‬‬
‫הרי היא כעפר‪ ,‬ומותר לקרות ולהתפלל כנגדה‪ .‬קרשה מחמת הקור‪ ,‬אינה יבשה כי‬
‫עתידה לחזור לקדמותה בחום‪ ,‬ואסור לקרות ולהתפלל כנגדהה‪.‬‬

‫קרית שמע ג‪,‬ד‪.‬‬ ‫א‬

‫קרית שמע ג‪,‬ח‪-‬י יב‪.‬‬ ‫ב‬
‫קרית שמע ג‪,‬ד‪.‬‬ ‫ג‬
‫קרית שמע ג‪,‬י‪.‬‬ ‫ד‬
‫קרית שמע ג‪,‬ז‪.‬‬ ‫ה‬
‫‪02‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫ו‬
‫ו‪ .‬מי רגליים שנבלעו בקרק ע ‪ -‬אם היו מרטיבים היד ‪ ,‬אסור לקרות ולהתפלל כנגדן;‬
‫ואם אין מרטיבים היד‪ ,‬מותר‪ .‬היו מרטיבים את היד ונתן עליהם מעט מים‪ ,‬אפילו‬
‫ז‬
‫שאין בהם רביעית‪ ,‬מותר לקרות ולהתפלל כנגדם ‪.‬‬
‫ז‪ .‬רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בבית או בחצר‪ ,‬ונסתפק לו אם יש שם צואה או‬
‫מי רגליים או אין שם ‪ -‬הרי זה מותר לקרות ולהתפלל‪ ,‬שאין חזקת הבית או החצר‬
‫להיות בהם טינופת‪ .‬רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל באשפה [מקום שזורקים שם‬
‫פסולת]‪ ,‬ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם ‪ -‬לא יקרא ויתפלל עד שיבדוק‪:‬‬
‫שחזקת אשפה‪ ,‬שיש בה טינופות‪ .‬אבל אם נסתפק אם יש מי רגליים באשפה [וכ"ש‬
‫בבית]‪ ,‬מותר לקרות ולהתפלל‪ ,‬מפני שהם בלועים ואין ריח‪ ,‬וגזרו רק על ודאן ולא‬
‫על ספיקן ח‪.‬‬
‫ח‪ .‬התפלל באשפה ומצא צואה במקומו ‪ -‬הואיל וחטא מפני שלא בדק לפני שהתפלל‪,‬‬
‫ט‬
‫חוזר ומתפלל במקום טהור‪ .‬וכן קריאת שמע חוזר וקורא ‪ .‬אבל אם מצא מי רגליים‬
‫י‬
‫אינו חוזר ‪.‬‬
‫ט‪ .‬גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר‪ ,‬ולא בבית שיש בו מורייס‬
‫[רוטב של דגים כבושים במי מלח או שמן] בעת עיפושו‪ ,‬מפני שריחם רע‪ ,‬והוא‬
‫מטריד את שאינם רגילים בהם‪ ,‬אבל אינם סרחון של גנאי‪ ,‬לפיכך רק גדולי החכמים‬
‫החמירו‪ ,‬אבל המקום טהור לתפילהיא‪.‬‬
‫י‪ .‬היה עומד בתפילה‪ ,‬וראה צואה כנגדו ‪ -‬אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו‬
‫ארבע אמות‪ ,‬יהלך; ואם לאו‪ ,‬יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול‪ ,‬יפסיקיב‪.‬‬
‫יא‪ .‬רצה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בבית‪ ,‬והיתה צואה בקומה השנייה‪ ,‬וכן אם היתה‬
‫הצואה בחדר אחר‪ ,‬מותר לקרות ולהתפלל‪ .‬אפילו אם היתה הצואה באותו חדר‪,‬‬
‫והית ה במקום גבוה עשרה טפחים‪ ,‬או נמוך עשרה טפחים ‪ -‬יושב בצד המקום‬
‫וקורא קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬שהרי יש הפסק בינו לבין הצואה‪ .‬והוא שלא יגיע לו‬
‫ריח רעיג‪.‬‬

‫כן היא הגירסא ברמב"ם מקבילי‪ ,‬וברמב"ם פרנקל‪ ,‬ובכס"מ‪ .‬לפי הרב קאפח הגירסא "אם היה רישומן ניכר"‪,‬‬ ‫ו‬
‫והוא חומרא לעומת הגירסא אם היו מרטיבים היד‪.‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬ז‪.‬‬ ‫ז‬
‫קרית שמע ג‪,‬טו‪.‬‬ ‫ח‬
‫קרית שמע ג‪,‬ב‪ .‬וכן ברכת המזון חוזר ומברך‪ .‬וכן ברכות הנהנין חוזר ומברך‪ ,‬והוא שיש לו על מה לברך‪ ,‬כגון‬ ‫ט‬
‫שעדיין אוכל מאותם דברים‪ .‬וכן ברכות שבח חוזר ומברך‪ ,‬והוא שיש לו על מה לברך‪ ,‬כגון שרואה ברק או‬
‫שומע רעם פעם שנייה‪.‬‬
‫תפילה ד‪,‬ט‪.‬‬ ‫י‬
‫יא תפילה ד‪,‬ט‪.‬‬
‫יב תפילה ד‪,‬ט‪.‬‬
‫יג קרית שמע ג‪,‬ט‪.‬‬
‫‪01‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫יב‪ .‬קטן שיכול לאכול כזית דגן‪ ,‬בכדי שיאכל הגדול כשלוש ביצים [כ‪ 213-‬סמ"ק] דגן ‪-‬‬
‫מתרחקים מצואתו ומימי רגליו‪ ,‬שאין סרחון לצואה אלא אם אוכל חמשת מיני דגן‪.‬‬
‫יד‬
‫הגיל של קטן זה הוא בן שנה בערך ‪.‬‬
‫יג‪ .‬צואת האדם‪ .‬וכן צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות ואז סרחונן נודף‬
‫ביותר‪ ,‬וכל צואה שריחה רע כגון אלו [צואת חתול או נמיה] ‪ -‬אסור לקרות קרית‬
‫שמע ולהתפלל כנגדן‪ .‬וכן כנגד מי רגלי אדם; אבל מי רגלי בהמה‪ ,‬קוראין‬
‫ומתפללים כנגדן טו‪.‬‬
‫יד‪ .‬הייתה צואה בגומה ‪ -‬עומד בסנדלו על הגומה‪ ,‬וקורא‪ :‬והוא‪ ,‬שלא יהיה סנדלו נוגע‬
‫בה‪ .‬הייתה כנגדו צואה מועטת ביותר‪ ,‬כמו טיפה ‪ -‬רוקק עליה רוק עבה עד‬
‫שתתכסה‪ ,‬וקורא‪ .‬הייתה מעט צואה מרוחה על בשרו ואין בה ממש‪ ,‬או ידיו‬
‫מטונפות מבית הכיסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן של נתזי‬
‫טז‬
‫הצואה או מי הרגליים ‪ -‬מותר לקרות ולהתפלל‪ ,‬לפי שאין לה ריח ‪ .‬אבל אם‬

‫יד קרית שמע ג‪,‬ו‪.‬‬

‫טו קרית שמע ג‪,‬ו‪.‬‬
‫טז מקור ההלכה שלפנינו‪ ,‬ברכות כה‪ .‬אתמר‪ :‬צואה על בשרו‪ ,‬או ידיו מטונפות מבית הכסא [לרש"י הגירסה‪:‬‬
‫מונחת בבית הכסא‪ .‬וראה להלן]; רב הונא אמר‪ :‬מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר‪ :‬אסור לקרות‬
‫קריאת שמע‪ .‬אמר רבא‪ :‬מאי טעמא דרב הונא ‪ -‬דכתיב (תהלים ק"נ) כל הנשמה תהלל יה [צריך שהפה והאף‬
‫יהיו נקיים‪ ,‬ולא שאר האיברים]‪ .‬ורב חסדא אמר‪ :‬אסור לקרות קריאת שמע‪ .‬מאי טעמא דרב חסדא ‪ -‬דכתיב‬
‫(תהלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך [צריך שכל האיברים יהיו נקיים]‪ .‬ע"כ‪ .‬הרי"ף והרמב"ם פסקו‬
‫כרב הונא המיקל‪.‬‬
‫והנה לפי הרמב"ם הסוגיה עוסקת כשיש על בשרו או ידיו מעט צואה‪ ,‬ומפני קוטנה ויבשותה אין לה ריח רע‪,‬‬
‫ואין בה מיאוס‪ ,‬ואין בה ממשות [אין בה ממשות‪ ,‬הוא לשון ר' יונה על הרי"ף טז‪ .‬מדפיו]‪ ,‬ורק אז מותר לפי‬
‫רב הונא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל‪ ,‬ואין צריך לכסות את הצואה בבגדו‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי רש"י הרא"ש ר' יונה ועוד מפרשים‪ ,‬הסוגיה עוסקת שהיה בצואה ממשות‪ ,‬והיא מאוסה‬
‫ואינה יבשה‪ ,‬אלא שאין לה ריח‪ ,‬ולפי רב הונא רק כשהיא מכוסה בבגדו מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל‪.‬‬
‫ראה ב"י סימן עו שביאר את השיטות‪ ,‬ובסוף דבריו כתב‪ :‬ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה‪ ,‬ואי משום מחניך‬
‫קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש‪ .‬ע"כ‪( .‬כתבנו את שיטת רש"י על פי ביאור הב"י)‪.‬‬
‫ונראה שהרמב"ם לא יסכים לכך‪ ,‬וכשם שאסרו חכמים צואה במקומה משום שזוהמתה מרובה‪ ,‬למרות שהיא‬
‫מכוסה‪ ,‬כך ייאסר אף אם הצואה מכוסה בבגדיו ואין לה ריח‪ ,‬כיון שהיא מאוסה והיא על גופו‪ .‬ורק אם אין‬
‫בצואה ממש ואינה מאוסה‪ ,‬מותר ולא צריך לכסותה‪ .‬וראה עוד בהלכה ה‪ ,‬צואה יבשה כחרס שהיא עדין‬
‫מאוסה אסור לקרות ולהתפלל כנגדה‪ ,‬ובשיטת רש"י זוהי ההגדרה של הצואה גם אצלינו‪ ,‬והרמב"ם יטען‬
‫כנגדו‪ ,‬כשם שאם היא יבשה אסור לקרוא כנגדה‪ ,‬כך אם היא על גופו אסור לקרוא ולהתפלל‪ ,‬ורק אם אין בה‬
‫מיאוס ואין בה ממש מותר‪.‬‬
‫וראה ב"י סימן עו‪ ,‬שהביא את ר' יונה שהקשה על הרמב"ם‪ ,‬אם אין בצואה ממש‪ ,‬מה הטעם של האוסרים‬
‫[רב חסדא בברכות כה‪ ,].‬והרי היא בטלה במיעוטה? והרמב"ם ישיב לשאלתו‪ ,‬מה נפשך‪ ,‬אם הצואה מאוסה‪,‬‬
‫אף שהיא מכוסה אסור מפני שהיא על בשרו‪ ,‬ולא יועיל כיסוי‪ ,‬ואף כנגדה אסור (הלכה ה)‪ ,‬ולא יובן טעם‬
‫המתירים [רב הונא בברכות כה‪ ,].‬ואם אין בה מיאוס‪ ,‬א"כ זו ההגדרה של הרמב"ם‪ ,‬ואין בצואה ממש ולא‬
‫יובן טעם האוסרים [רב חסדא בברכות כה‪ .].‬על כורחנו‪ ,‬רב הונא התיר כשאין בצואה ממש‪ ,‬ולרב חסדא אף‬
‫דבר זה אסור‪ ,‬מפני שידיו או גופו מטונפים‪.‬‬
‫כאן נדגיש‪ ,‬שלפי הרי"ף והרמב"ם הגירסה‪ ,‬ידיו מטונפות מבית הכסא‪ ,‬ואילו לפי רש"י הגירסה ידו מונחת‬
‫בבית הכסא‪ .‬כלומר שהכניס את ידו לפנים ממחיצת בית הכסא‪ ,‬ואין מגיע לו ריח רע‪ .‬אולם גירסת רש"י‬
‫‪00‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫במקומה ‪ -‬אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד‪ ,‬הואיל ונראית כשהוא יושב‪ ,‬אסור‬
‫לקרות ולהתפלל עד שיקנח יפה יפה‪ ,‬מפני שצואה לחה היא ויש לה ריח רע‪ .‬וכמה‬
‫יז‬
‫גאונים הורו שאסור לו לקרות ולהתפלל‪ ,‬אם היו ידיו מטונפות ; וכך ראוי‬
‫לעשותיח‪.‬‬
‫טו‪ .‬ריח רע שיש לו עיקר [מקור ממשי] ‪ -‬יתרחק ממנו ארבע אמות ויקרא ויתפלל‪ ,‬והוא‬
‫שפסק הריח; ואם לא פסק הריח‪ ,‬יתרחק עד מקום שייפסק‪ .‬לפיכך מתרחקים‬
‫מנבילה המסרחת‪ ,‬ולול של ת רנגולים‪ ,‬ורפת בקר‪ ,‬ומקום עיבוד העורות‪ ,‬ובית‬
‫המטבחיים‪ ,‬ומים סרוחים‪ ,‬עד מקום שייפסק הריח‪ ,‬כי דברים אלה ריחם נודף‬
‫יט‬
‫למרחוק ‪.‬‬
‫טז‪ .‬ריח רע שאין לו עיקר [מקור ממשי]‪ ,‬כגון מי שיצאה ממנו רוח מלמטה ‪ -‬מתרחק‬
‫עד מקום שתכלה הרוח‪ ,‬וקורא קריאת שמע ומתפלל‪ .‬היה קורא קריאת שמע או‬
‫מתפלל ויצאה ממנו רוח מלמטה שלא לדעתו ‪ -‬יפסיק עד שיכלה בואשה‪ ,‬וחוזר‬
‫לקריאתו ולתפילתו; וכן בדברי תורה‪ .‬יצאה רוח מחברו ‪ -‬אף על פי שמפסיק לה‬
‫לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬אינו מפסיק לה דברי תורהכ‪.‬‬
‫יז‪ .‬היה באמצע תפילתו וביקש להוציא רוח מלמטה‪ ,‬ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד‬
‫עצמו ‪ -‬מהלך לאחריו ארבע אמות‪ ,‬וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון‬
‫העולמים‪ ,‬יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים ‪ -‬גלוי וידוע לפניך‪ ,‬חרפתנו‬
‫וכלימתנו‪ ,‬חרפה וכלימה בחיינו‪ ,‬תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו‪ ,‬ומתפללכא‪.‬‬
‫יח‪ .‬כלים המיוחדים להטיל בהם רעי או מימי רגלייםכב ‪ -‬אסור לקרות קריאת שמע או‬
‫להתפלל כנגדן‪ ,‬אף על פי שאין בהן כלום ואין להן ריח אע"פ שכפאן‪ :‬מפני שהן‬
‫כבית הכיסאכג‪ .‬בין שהיו מחרס הבולע‪ ,‬בין שהיו מפלסטיק שאינו בולע‪ ,‬הרי הם‬
‫כבית הכיסאכד‪.‬‬

‫קשה‪ ,‬וכי מדוע יקרא אדם קריאת שמע כשידיו מושטות ומונחות בתוך בית הכסא! מה היגיון יש בדבר!‬
‫מדוע צריך לקבוע הלכה בדבר שאינו מצוי! אבל בגירסת הרמב"ם הדברים ברורים‪ ,‬ידיו מטונפות מבית‬
‫הכסא כדרכו של עולם‪.‬‬
‫יז ההלכה שלפנינו עוסקת בדיני טינו ף מבית הכסא‪ ,‬האם מותר או אסור‪ ,‬והיא לא עסקה בדיני נטילת ידים‪ .‬ואף‬
‫הוראת הגאונים עוסקת בדיני טינוף מבית הכסא‪ .‬אבל משום דיני נטילת ידים‪ ,‬שתיקנוה כדי שיהיו ידיו נקיות‬
‫לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬פשוט וברור שיטול את ידיו‪ ,‬ויסיר מידיו את הצואה‪ .‬וכך כתבנו גם בהלכות נטילת‬
‫ידים פרק ג הערה יז‪ .‬וכך ביארו הרב צדוק והרב רבינוביץ את ההלכה‪.‬‬
‫יח קרית שמע ג‪,‬יא‪.‬‬
‫יט קרית שמע ג‪,‬יב‪.‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬יב יד‪ .‬תפילה ד‪,‬יא‪.‬‬ ‫כ‬
‫כא תפילה ד‪,‬יב‪.‬‬
‫כב גרף של רעי‪ ,‬ועביט של מימי רגליים‪.‬‬
‫כג ואסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל כנגד בית הכסא‪( .‬קרית שמע ג‪,‬ג)‬
‫כד קרית שמע ג‪,‬יב‪.‬‬
‫‪03‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫יט‪ .‬צואה עוברת‪ ,‬כגון שהייתה שטה על פני המים ‪ -‬אסור לקרות או להתפלל כנגדה;‬
‫ופי חזיר שהוא מלוכלך תמיד‪ ,‬כצואה עוברת‪ .‬ואסור לקרות או להתפלל כנגדן‪ ,‬עד‬
‫כה‬
‫שיעברו מכנגד פניו ויתרחקו ממנו ארבע אמות (ראה הלכה ב) ‪.‬‬
‫כ‪ .‬אסור להזכיר את השמות שאין נמחקין בבית הכיסא ובבית המרחץ‪ ,‬ואלו הם‪:‬‬
‫יהו"ה‪ ,‬אדנ"י‪ ,‬אל‪ ,‬אלוה‪ ,‬אלו הים‪ ,‬אהיה‪ ,‬שדי‪ ,‬צבאות‪ .‬אבל הכינויין‪ ,‬כגון רחום‬
‫וחנון ונאמן וכיוצא בהן‪ ,‬מותר לאומרן בבית הכיסא ובבית המרחץ‪ ,‬כגון שאמר‬
‫'המרחם ירחם' והתכוון לה' מותרכו‪ .‬וכל שכן שמותר להזכיר שלום‪ ,‬כי הוא נמחק‪,‬‬
‫ואינו נחשב ככינוי לה' אלא בדרך דרש כז‪ .‬וכן שמות ה' בשפה זרה כגון 'אללה' או‬
‫כח‬
‫'גאד' הרי הם ככינויים‪ ,‬ומותר לאומרם שם ‪.‬‬
‫כא‪ .‬כשם שאסור לקרות ולהתפלל כנגד צואה ומימי רגליים‪ ,‬עד שירחיק ‪ -‬כך אסור‬
‫לקרות ולהתפלל כנגד הערווה‪ ,‬עד שיחזיר פניוכט‪ :‬אפילו גוי או קטן‪ ,‬לא יקרא או‬
‫יתפלל כנגד ערוותן‪ .‬ואם הוא קטן ביותר‪ ,‬מותר לקרוא כנגד ערוותו‪ ,‬לפיכך בשעת‬

‫כה קרית שמע ג‪,‬יג‪.‬‬

‫כו לדעת הרב קאפח (הלכות קריאת שמע פרק ג הערה יח)‪ ,‬ההיתר להזכיר את הכינויים‪ ,‬רחום חנון נאמן‬
‫וכדומה‪ ,‬בבית הכיסא ובבית המרחץ‪ ,‬הוא רק כשאינו מתכוון לה'‪ ,‬אולם אם מתכוון לכנות בהם את ה' הדבר‬
‫אסור‪.‬‬
‫אולם כבר העיר רבי סעיד עדני בביאורו למשנ"ת‪ ,‬שמותר לומר את הכינויים רחום וחנון וכיו"ב‪ ,‬אף אם‬
‫מתכוון לה'‪ ,‬וראיה לכך מדברי הרמב"ם בתשובה שכתב שהשם "אללה" בערבית הוא כשאר הכנויין‪ ,‬ומותר‬
‫למוחקו ולאמרו בבית המרחץ‪ .‬והרי "אללה" אומרים רק ביחס לה' ובכל זאת התיר הרמב"ם לאמרו בבית‬
‫הכסא ובבית המרחץ‪ ,‬וממילא הוא הדין גם ביחס לרחום וחנון‪( .‬ע"כ רבי סעיד עדני) ואדרבה‪ ,‬זה מה שבאה‬
‫ההלכה ללמדינו‪ ,‬שאף שמזכיר את הכינויים ומתכוון לה' הדבר מותר‪ ,‬שאם אומר על חברו פלוני רחום וחנון‪,‬‬
‫אין בכך כלום‪ ,‬ומדוע יהיה אסור לאומרו‪.‬‬
‫כז בתלמוד (שבת י‪ ).‬הובאה תוספתא‪ ,‬שבבית המרחץ‪ ,‬במקום שבני אדם עומדים ערומים‪ ,‬אסור לומר שאילת‬
‫שלום‪ .‬בהמשך הסוגיה שם (שבת י‪ ):‬נאמר‪ ,‬שתוספתא זו מסייעת לעולא שאמר שאסור לומר שלום בבית‬
‫המרחץ שנאמר (שופטים ו‪,‬כד)‪" :‬ויבן שם גדעון מזבח לה'‪ ,‬ויקרא לו ה' שלום"‪ ,‬מכאן ששלום הוא שמו של‬
‫ה'‪ ,‬וכפי שביאר רש"י‪ ,‬ויקרא לו גדעון‪ ,‬להקדוש ברוך הוא‪ ,‬ה' שלום‪ .‬לאחר מכן היקשה התלמוד אם כך גם‬
‫אסור לומר כינויים בבית המרחץ‪ ,‬כגון נאמן‪ ,‬ותירץ התלמוד שיש הבדל בין נאמן לבין שלום‪.‬‬
‫הלכה זו שאסור לומר שלום בבית המרחץ נזכרה ברי"ף (ברכות יז‪ :‬שבת ד‪ :‬בדפי הרי"ף)‪ ,‬ובשו"ע (או"ח‬
‫פד‪,‬א)‪ ,‬אולם בדברי הרמב"ם לא נזכרה‪ .‬וביאר הפרי חדש (שו"ע או"ח פה‪,‬ב)‪ ,‬שהרמב"ם מבאר את‬
‫התוספתא כפשוטה‪ ,‬ומה שנאמר שאסור לשאול בשלום חברו בבית המרחץ‪ ,‬ביאורו‪ ,‬שמאחר ששאילת שלום‬
‫לחברו נאמרת עם הזכרת שם ה'‪ ,‬לפיכך אסור להזכירה בבית המרחץ‪ .‬וכפי שנאמר במשנה ברכות (ט‪,‬ה)‪,‬‬
‫שחכמים התקינו שיהיה האדם שואל את שלום חברו עם הזכרת שם ה'‪ ,‬כמו שנאמר (רות ב) והנה בעז בא‬
‫מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'‪ ,‬ועוד נאמר (שופטים ו) ה' עמך גבור החיל‪ .‬וראה‬
‫עוד בדברי הפרי חדש שם‪ ,‬שהאריך לבאר את פסק הרמב"ם מכמה סוגיות בתלמוד‪.‬‬
‫כח קרית שמע ג‪,‬ה‪ .‬סנהדרין כו‪,‬ג‪.‬‬
‫כט כתב הרב קאפח (קריאת שמע פרק ג הערה נא)‪ :‬נראה בבירור‪ ,‬שבהחזרת הפנים די‪ ,‬אע"פ שהיא סמוכה לו‪,‬‬
‫שהרי לא תלה הכתוב את איסור הערוה אלא בראיה‪ ,‬כלשון הפסוק ולא יראה בך ערות דבר‪ .‬ע"כ‪ .‬אבל לא‬
‫יועיל עצימת עיניים‪ ,‬וצריך להחזיר פניו מהערווה‪( .‬ביאור הרב צדוק)‬
‫‪01‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫ל‬
‫ברית המילה אין צריך המברך להחזיר פניו מערוות הקטן ‪ .‬ואפילו הייתה מחיצה‬
‫של זכוכית מפסקת‪ ,‬הואיל והוא רואה את הערווה‪ ,‬אסור לקרות עד שיחזיר פניו‪.‬‬
‫והסמיכוהו חכמים לפסוק‪ :‬כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך‪ ...‬ולא יראה בך ערות‬
‫דבר (דברים כג‪,‬טו)‪ ,‬כאשר מזכיר דברי קודש‪ ,‬צריך שלא יראה דבר ערוהלא‪.‬‬
‫כב‪ .‬כל גוף האישה שאינו מכוסה בבגד‪ ,‬ערווה; לפיכך אם אינה אשתו לא יסתכל בגוף‬
‫האישה שאינו מכוסה בבגד‪ ,‬כשהוא קורא או מתפלל‪ ,‬אפילו אם היה מגולה כל‬
‫לב‬
‫שהוא מגופה ‪ .‬ואם היא אשתו והיה מגולה טפח מגופה‪ ,‬לא יקרא או יתפלל‬
‫לג‬
‫כנגדה ‪ .‬וטעם הדבר משום גירוי היצר שלא יניחנו להתרכז בקריאת שמע‬
‫לד‬
‫ובתפילה ‪.‬‬
‫כג‪ .‬שער האישה או קולה אינו נחשב ערווה לענין קריאת שמע או תפילה‪ ,‬ורק לגבי‬
‫איסור הנאה מעריות‪ ,‬אסור ליהנות משער הערווה או מקולהלה‪.‬‬
‫כד‪ .‬כשם שאסור לקרות או להתפלל כנגד ערוות אחרים ‪ -‬כך אסור לקרות ולהתפלל‬
‫כנגד ערוותו‪ :‬לפיכך לא יקרא או יתפלל כשהוא ערום עד שיכסה ערוותו‪ .‬הייתה‬
‫חגורה של בגד או עור או שק על מותניו והיא מכסה את ערוותו ‪ -‬אף על פי ששאר‬
‫גופו ערום‪ ,‬מותר לו לקרות קריאת שמע אבל לא להתפלל‪ ,‬ועוד יתבאר‪ :‬והוא‪ ,‬שלא‬
‫יהיה עקבו נוגע בערוותולו‪.‬‬

‫ע"פ שו"ת רבנו סימן שלב‪ .‬וזה לשונו‪ :‬נשאל רבנו‪ ,‬אם צריך לכסות ערות קטן בשעת ברכת המילה‪ .‬והשיב‪,‬‬ ‫ל‬
‫ערות קטן אינה ערוה לענין ברכות כלל עד שיהיה לו תאר הגדול שדים נכונו ושערך צמח (יחזקאל טז ז)‪.‬‬
‫ומעולם לא ראינו בערינו מי שיכסה ערות הקטן בשעת המילה‪ .‬ע"כ‪ .‬ולא מצאנו בדברי הרמב"ם חילוק בין‬
‫ברכות לבין קריאת שמע‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬בילקוט יוסף סה‪,‬ב‪ :‬כתב לחלק בין קריאת שמע לברכות‪ ,‬ולשיטתו אסור לקרוא קריאת שמע‬
‫כנגד ערוות הקטן‪ ,‬אפילו הוא בן יומו‪ ,‬מפני שצריך לכוון‪ .‬ואילו בברכות‪ ,‬מותר לברך כנגד ערוות הקטן‪.‬‬
‫ומקור דבריו ברדב"ז (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם‪ ,‬סימן נה)‪.‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬טו‪.‬‬ ‫לא‬
‫ראה בהלכה כא שלא מועיל עצימת עיניים וצריך להחזיר פניו מהערווה‪ .‬ואם הוא מסדר קידושין‪ ,‬ואינו יכול‬ ‫לב‬
‫להחזיר פניו‪ ,‬והיתה אישה הלבושה שלא בצניעות מולו‪ ,‬יעצום עיניו‪ ,‬כי אין לו דרך אחרת‪.‬‬
‫ראה ברכות כד‪ .‬שלגבי קריאת שמע‪ ,‬טפח מגולה מגוף האישה והיא אשתו אסור‪ ,‬משתמע מכך שאם אינה‬ ‫לג‬
‫אשתו‪ ,‬אפילו כל שהוא מגולה מגופה אסור‪ .‬וכך ביארנו את לשון הרמב"ם בהלכות קרית שמע ג‪,‬טז‪.‬‬
‫קרית שמע ג‪,‬טז‪.‬‬ ‫לד‬
‫לה קרית שמע ג‪,‬טז‪ .‬איסורי ביאה כא‪,‬ב‪ .‬ו ראה ברכות כד‪ .‬שלגבי קריאת שמע הזכירו טפח מגולה מגוף האישה‬
‫והיא אשתו‪ ,‬אסור לקרות כנגדו‪ .‬משמע מכך ששאר מה שנזכר שם בתלמוד‪ ,‬קול באישה ערוה‪ ,‬שער באישה‬
‫ערוה‪ ,‬לא נאמר לגבי קריאת שמע אלא לגבי איסור הנאה מערוה‪ ,‬ממה שלא הזכיר שם התלמוד איסור קרית‬
‫שמע כנגדו‪.‬‬
‫לו קרית שמע ג‪,‬יז תפילה ה‪,‬ה‪.‬‬
‫‪02‬‬
 ‫פרק ו ‪ -‬הלכות נקיון המקום לדבר שבקדושה‬

‫כה‪ .‬לא יראה לבו את הערווה‪ ,‬לפיכך אם היה ישן בטליתו והוא ערום ‪ -‬חוצץ בטליתו‬
‫מתחת ליבו‪ ,‬וקורא; אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא‪ ,‬מפני שליבו רואה את הערווה‪,‬‬
‫לז‬
‫ונמצא כמי שקרא בלא חגור ‪.‬‬

‫לז קרית שמע ג‪,‬יז‪.‬‬

‫‪03‬‬
 ‫פרק ז ‪ -‬הלכות כוונת הברכות‬

‫הלכות כוונת הברכות‬ ‫פרק ז‬

‫יסוד ועיקר כל יסודות התורה והדת‪ ,‬ועמוד כל החוכמות שבעולם‪ ,‬לדעת שיש מצוי‬ ‫א‪.‬‬
‫ראשון‪ .‬שהמציא את כל הנמ צאים; וכל הנמצאים מהשמיים והארץ ומה שביניהם‪,‬‬
‫נמצאו בגלל בריאתו אותם‪ .‬ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי‪ ,‬גם שאר הנמצאים‬
‫לא יימצאו‪ .‬ואם יעלה על הדעת שהנמצאים אינם מצויים‪ ,‬הוא לבדו יהיה מצוי ולא‬
‫ייבטל הוא בגלל ביטולם‪ :‬שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך‬
‫להם‪ ,‬ולא לאחד מהם א‪.‬‬
‫ידיעה זו איננה דבר הנאמר בפה‪ ,‬אלא צריך ללמוד ולעיין בכדי שיבין האדם את‬ ‫ב‪.‬‬
‫ייחוד אמיתת מציאותו של ה'‪ ,‬ולא ידמה בדעתו דמיון שוא ויחשוב עליו שהוא‬
‫ב‬
‫אלהי השמים והארץ‪ ,‬ונמצא שהוא עובד דמיון כוזב שאיננו קיים ‪ .‬לפיכך ילמד‬
‫בספר 'מורה הנבוכים' ל רמב"ם בפרקים העוסקים בתארי ה'‪ ,‬בכדי שידע איזה‬
‫ג‬
‫דברים אי אפשר לומר ביחס לה' ‪.‬‬
‫בשבעה שמות נקרא הקדוש ברוך הוא ‪ -‬השם הנכתב יהו"ה והוא השם המפורש‪ ,‬או‬ ‫ג‪.‬‬
‫ה‬ ‫ד‬
‫הנכתב אדנ"י ‪ ,‬ואל‪ ,‬ואלוה‪ ,‬ואלוהים‪ ,‬ואהיה‪ ,‬ושדי‪ ,‬וצבאות ‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ם איננו יודעים את ביאור שם הויה‪ ,‬וגם איננו יודעים איך לבטא אותו‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש‪ ,‬וחכמים היו מלמדים‬
‫אותו לתלמידיהם ובניהם הראויים פעם בשבע שנים‪ ,‬ואז הודיעום איך לבטא אותו‬
‫ומה עניינו‪ ,‬ויש בשם זה הוראה על ייחוד מציאותו של ה'‪ ,‬ושאינו דומה ואינו‬

‫יסודי התורה א‪,‬א‪-‬ג‪.‬‬ ‫א‬

‫לשון הרמב"ם במורה נבוכים‪[ :‬משל הפיל] והמשל בזה‪ ,‬לאדם אשר שמע שם הפיל‪ ,‬וידע שהוא בעל חי‪,‬‬ ‫ב‬
‫וביקש לדעת תבניתו ואמיתתו‪ .‬ואמר לו הטועה ‪ -‬או המטעה‪ :‬הוא בעל חי בעל רגל אחת‪ ,‬ושלש כנפים‪ ,‬שוכן‬
‫במעמ קי הים‪ ,‬גופו שקוף‪ ,‬ויש לו פנים רחבים כפני האדם וצורתו ותבניתו‪ ,‬ומדבר כמו האדם‪ ,‬ופעמים מעופף‬
‫באוויר ופעמים שוחה כדג‪.‬‬
‫הרי איני אומר כי זה צייר את הפיל הפך מכפי שהוא‪ ,‬ולא שאינו משיג היטב את הפיל‪ ,‬אלא אומר אני כי‬
‫הדבר הזה אשר דימה לעצמו בתואר זה המצאה כוזבת‪ ,‬ואין במציאות דבר שהוא כן‪ ,‬אלא זה דבר נעדר‪,‬‬
‫הונח עליו שם דבר מצוי כמו הדמויות הדמיוניות‪.‬‬
‫וכך הוא הדבר כאן בדיוק‪ ,‬והוא‪ ,‬שה' יתרומם שבחו הוא מצוי‪ .‬הוכחה מציאותו שהיא חיובית‪ ,‬ותוצאת חיוב‬
‫המציאות הפשטות המוחלטת‪ .‬אבל שאותה העצמות הפשוטה חיובית המציאות כפי שאמרנו‪ ,‬היא בעלת‬
‫תארים ועניינים אחרים נספחים לה‪ ,‬הוא דבר בלתי מצוי כלל כפי שהוכח‪ .‬וכאשר אנו אומרים כי מעצמות‬
‫הזו‪ ,‬הנקראת אלוה דרך משל‪ ,‬היא עצמות שיש בה מספר עניינים שהיא מתוארת בהן‪ ,‬הרי הנחנו אותם‬
‫השמות על העדר מוחלט‪( .‬מו"נ א‪,‬ס)‬
‫יסודי התורה א‪,‬א‪ .‬מו"נ א‪,‬ס משל הפיל‪ .‬מו"נ א‪,‬נח‪-‬ס‪.‬‬ ‫ג‬
‫הויה ואדנות נמנים כאחד‪ ,‬כי קוראים את שם הויה בכינוי אדנות‪.‬‬ ‫ד‬
‫יסודי התורה ו‪,‬ב‪.‬‬ ‫ה‬
‫‪08‬‬
 ‫פרק ז ‪ -‬הלכות כוונת הברכות‬

‫משותף לשום נמצא חוץ ממנו‪ .‬ואילו לדעת הרשב"ם בפירושו לשמות‪ ,‬ביאור שם‬
‫ו‬
‫הויה 'ההווה שיהיה' ‪.‬‬
‫ה' הנכבד והנורא‪ ,‬איננו מצוי במקום‪ ,‬ואיננו מצוי בזמן‪ ,‬כי המקום והזמן הם‬ ‫ה‪.‬‬
‫מושגים השייכים לעולם הגשמי‪ ,‬אבל ה'‪ ,‬מציאותו איננה במקום ואיננה בזמן‪,‬‬
‫לפיכך אף לדעת הרשב"ם שביאר את שם הויה 'ההווה שיהיה'‪ ,‬שם זה נאמר כלפי‬
‫ה' בהשאלה‪ ,‬בכדי להורות על מציאותו ונצחיותו‪ ,‬אבל הוא איננו מבטא את הגדרת‬
‫מציאותו‪ ,‬כי ה' איננו בזמן‪ ,‬ואיננו לא עבר ולא הוה ולא עתיד‪ ,‬וכל מושגי זמן אלה‬
‫ז‬
‫אינם שייכים בו ‪.‬‬
‫נמצאת למד‪ ,‬בזמן שהאדם מזכיר שם משמותיו של הקב"ה‪ ,‬לא יחשוב בדעתו על‬ ‫ו‪.‬‬
‫ביאור שם ה' שהזכיר‪ ,‬אלא על עניינו‪ ,‬ושהוא בא לבטא על מציאותו של בורא נצחי‬
‫שאין לנו בו תפיסה‪ ,‬אשר ברא את היקום ומנהיגו‪ ,‬אבל אם כשיאמר 'הויה' יחשוב‬
‫על 'היה הוה ויהיה'‪ ,‬נמצא שהוא הגביל את ה' למושגי זמן‪ ,‬וה' איננו קיים במושגי‬
‫זמן‪ ,‬ולא שייך לאומרם עליו ח‪.‬‬
‫לפיכך כאשר האדם מזכיר את שם 'הויה' בקריאת שמע ובתפילה‪ ,‬יחשוב בדעתו על‬ ‫ז‪.‬‬
‫מציאותו של ה'‪ ,‬ושהוא פונה אליו לשבח אותו או לבקש ממנו‪ ,‬אבל לא יכוון 'היה‬
‫הוה ויהיה' כי בכך הוא מפנה את מחשבתו לביאור השם המושאל‪ ,‬והוא מתעלם‬
‫מעניינו של שם ה'‪ ,‬ונמצא שאיבד את הכוונה ט‪.‬‬
‫המילה 'אל' בעברית הוראתה 'חזק'‪ ,‬וכן הפסוק אומר (מלכים ב כד‪,‬טו) "‪ ...‬ואת‬ ‫ח‪.‬‬
‫אילי הארץ הוליך גולה מירושלם בבלה"‪ ,‬כלומר שהוליך בגלות את החזקים‬

‫תפילה יד‪,‬י‪ .‬מו"נ א‪,‬סא‪-‬סב‪ .‬רשב"ם שמות ג‪,‬טו‪ .‬אלו דברי רשב"ם בפירושו לשמות ג‪,‬טו‪ :‬הוא קורא עצמו‬ ‫ו‬
‫אהיה ואנו קוראים יהו"ה‪ ,‬וי"ו במקום יו"ד‪ ,‬כמו כי מה הוה לאדם‪ .‬ע"כ‪ .‬ביאור הדברים‪ :‬ה' קרא לעצמו‬
‫אהיה‪ ,‬וכך נאמר בפסוק אהיה אשר אהיה‪ ,‬כי הוא מדבר בגוף ראשון‪ ,‬אני אהיה‪ ,‬ואנו קוראים את ה' בגוף‬
‫שלישי‪ ,‬הוא יהיה‪ ,‬ומחלפים את האות י' באות ו'‪ ,‬הוא יהו"ה‪ ,‬כי בעברית מחליפים את האות י' באות ו'‪ ,‬וכך‬
‫נאמר בפסוק כי מה הוה לאדם‪ ,‬והכ ונה מה הֹ יֶה לאדם‪ ,‬כלומר מה יש לאדם‪.‬‬
‫מו"נ א‪,‬נז לשלילת הביטוי קדמון מה'‪ .‬לשון הרמב"ם במורה נבוכים‪ :‬ויש באמרנו 'קדמון' מאי ההקפדה מה‬ ‫ז‬
‫שהוא ברור וגלוי‪ ,‬כי לא ייאמר קדמון אלא למה שישיגהו הזמן‪ ,‬שהוא מקרה לתנועה‪ ,‬שהיא שייכה לגוף‪,‬‬
‫וכל אשר לא ישיגהו מקרה הזמן‪ ,‬א ין לומר בו באמת לא קדמון ולא מחודש‪ ,‬כמו שלא ייאמר במתיקות לא‬
‫עקום ולא ישר‪ ,‬ולא ייאמר בקול לא מלוח ולא תפל‪ .‬ודברים אלו לא נעלמו ממי שהורגל להבין את העניינים‬
‫כפי אמיתתן‪ ,‬ובחנם בהשגת השכל אותם והפשטתו אותם לא באופן הכללי אשר המלים מורים עליו‪ .‬וכל מה‬
‫שתמצא בכת ובים בתאריו יתעלה 'ראשון' ו'אחרון' הוא כמו תארו יתעלה בעין ואוזן‪ .‬והכוונה בכך שהוא‬
‫יתעלה לא ישיגהו שינוי ולא יתחדש לו עניין כלל‪ ,‬לא שהוא יתעלה נכלל תחת הזמן‪ ,‬שאז תמצא השוואה‬
‫מסוימת בינו לבין זולתו ממה שתחת הזמן‪ ,‬ויהיה ראשון ואחרון‪ .‬ואין כל הביטויים הללו אלא כלשון בני‬
‫אדם‪( .‬מו"נ א‪,‬נז)‬
‫מו"נ א‪,‬נז לשלילת הביטוי קדמון מה'‪.‬‬ ‫ח‬
‫מו"נ א‪,‬נח איננו משיגים אלא שיש נמצא שהמציא את הכל‪ .‬לשון הרמב"ם במורה נבוכים‪ :‬אין אנו משיגים‬ ‫ט‬
‫אלא אנוכיותו בלבד [ביטוי שבא להחדיר לתודעה שהוא בלתי נעדר‪ ,‬מבחינתו הוא‪ ,‬הוא "אני"‪ ,‬ומבחינתנו‬
‫א נו‪ ,‬הוא "הוא"]‪ ,‬ושיש שם מצוי שאין דומה לו בכל הנמצאים אשר המציא‪ ,‬ושאין לו שתוף עימהם בשום‬
‫עניין‪( .‬מו"נ א‪,‬נח)‬
‫‪05‬‬
 ‫פרק ז ‪ -‬הלכות כוונת הברכות‬

‫שבארץ יהודה‪ .‬ממשמעות זו נגזרה המילה אלהים‪ ,‬והיא הושאלה לה' למלאכים‬
‫י‬
‫ולשופטים‪ ,‬כי אלה יש להם כוח‪ ,‬והם מנהיגים את בני אדם ‪.‬‬
‫ט‪ .‬לפיכך כאשר האדם מזכיר שם 'אלהים' בקריאת שמע ובתפילה‪ ,‬יחשוב בדעתו על‬
‫מציאותו של ה'‪ ,‬ושהוא משבח אותו שהוא מנהיגנו ומושל עלינו‪ ,‬וזהו ענין הברכה‪:‬‬
‫אלהינו מלך העולם‪ ,‬כלומר המושל עלינו והוא מלך של כל העולם‪ ,‬אבל לא יכוון‬
‫'תקיף ובעל היכולת' כי כוונה זו מתייחסת לביאור השם המושאל‪ ,‬והיא מתעלמת‬
‫מעניינו של שם ה'‪ ,‬שבאה להורות על מציאותו של בורא נצחי שאין לנו בו‬
‫יא‬
‫תפיסה ‪.‬‬
‫י‪ .‬הכוונות של 'היה הוה ויהיה' בשם הויה‪' ,‬תקיף בעל היכולת' בשם אלהים‪ ,‬נוצרו‬
‫בעולם מאז תקופת הראשונים‪ ,‬אבל קודם לכן לא בא זכרם בשום מקום‪ ,‬ואין להם‬
‫זכר בתלמודים ובמשנ"ת לה רמב"ם‪ ,‬ואלה שמכוונים בהם רגילים להאריך בהזכירם‬
‫שמות ה'‪ ,‬ונבוכו הפוסקים באיזה שם משמות ה' צריך להאריך ובאיזה שם אפשר‬
‫לקצר‪ ,‬האם די להאריך בקריאת שמע או שצריך להאריך תמיד‪ ,‬ומעולם לא ראינו‬
‫רבותינו וזקננו שהאריכו בהזכרת שם ה'‪ ,‬אלא תמיד כיוונו את עניינו של שם ה'‪,‬‬
‫ושהוא מורה על מציאותו של בורא שאין לנו בו תפיסה‪ ,‬אבל לכוון את המחשבה‬
‫להגדרת השם המושאל‪ ,‬מעולם לא ראינו‪ ,‬והוא אינו ראוייב‪.‬‬
‫יא‪ .‬כבר ביארנו בהלכה ד כי איננו יודעים איך לבטא את שם הויה‪ ,‬לפיכך תיקנו חכמים‬
‫לכנות‪ ,‬ובכל מקום שמופיע שם הויה אנו קוראים אותו אדנות‪ ,‬וכבר ביארנו בהלכה‬
‫ו כי בהזכירו את שם ה' יכוון לעניינו [מציאותו של בורא נצחי שאין לנו בו תפיסה]‬
‫ולא לביאור השם המושאל‪ ,‬ובודאי שלא יחבר בכוונתו את שם הויה עם השם‬
‫אדנות " יאהדונהי"‪ ,‬כי ה' אלהי ישראל איננו מתחלק ואיננו מתחבר‪ ,‬ושמות אלו‬
‫נאמרו כלפי ה' בהשאלה‪ ,‬אבל ה' אחד ושמו אחד‪ ,‬ואחדותו איננה כשאר אחדים‪,‬‬
‫והיא איננה מחוברת מכמה אחדיםיג‪.‬‬
‫יב‪ .‬המברך ברכה מכל הברכות‪ ,‬צריך שידע איזו ברכה מברך‪ ,‬ויכוון בהזכרת שם‬
‫ומלכות לברכה הראויה‪ ,‬כי ה כוונה בשם ומלכות היא עיקר הכוונה בברכה‪ ,‬ושאר‬
‫המילים בברכה גם אם טעה יצא ידי חובתויד‪ .‬ואם מברך על מאכל או משקה‪ ,‬צריך‬
‫שיהיו לפניו‪ ,‬ורק אח"כ יברך עליהם טו‪.‬‬

‫מלכים ב כד‪,‬טו‪ .‬מו"נ ב‪,‬ו‪.‬‬ ‫י‬

‫יא לשון הרמב"ם במורה נבוכים ב‪,‬ו‪ :‬וכבר ידעת כי אלהים שם הדיינים‪ :‬עד האלהים יבוא דבר שניהם‪ ,‬ולפיכך‬
‫הושאל שם זה למלאכים‪ ,‬ו לה' מפני שהוא דיין על המלאכים‪.‬‬
‫יב מו"נ א‪,‬סא‪-‬סב‪.‬‬
‫יסודי התורה א‪,‬ז מו"נ א‪,‬נז‪ .‬תפילה יד‪,‬י‪.‬‬ ‫יג‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות ברכות ח‪,‬יא‪ :‬לקח כוס של שיכר בידו‪ ,‬והתחיל הברכה על מנת לומר שהכול‪ ,‬וטעה‬ ‫יד‬
‫ואמר בורא פרי הגפן ‪ -‬אין מחזירין אותו‪ .‬וכן אם היו לפניו פירות הארץ‪ ,‬והתחיל הברכה על מנת לומר בורא‬
‫פרי האדמה‪ ,‬וטעה ואמר בורא פרי העץ ‪ -‬אין מחזירין אותו‪ .‬וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן‪ ,‬ופתח ובירך‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק ז ‪ -‬הלכות כוונת הברכות‬

‫יג‪ .‬כל הברכות כולן‪ ,‬צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר‪ ,‬ואם לא השמיע לאוזנו‪,‬‬
‫יצא ‪ -‬בין שהוציא בשפתיו‪ ,‬בין שבירך בליבו‪ .‬וכן צריך שיהיה פיו פנוי בלא מאכל‬
‫בשעה שיברך‪ ,‬אבל אם יש בפיו רוק אין בכך כלום‪ .‬ולא יברכם במרוצה אלא בנחת‬
‫טז‬
‫כדי שיכוון בהם כראוי ‪.‬‬
‫יז‬
‫יד‪ .‬כל הברכות כולם מותר לברך אותם כשהוא עוסק במלאכתו ‪ ,‬והוא שיודע בעצמו‬
‫שיכול לכוון כשהוא עוסק במלאכה‪ ,‬ואם לאו יפסיק ויברך ‪ .‬אבל הקורא קריאת‬
‫שמע‪ ,‬יפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה של שמע ויחזור למלאכתו‪ .‬וכן האומנים‬
‫בטלים ממלאכתן בפרשה ראשונה של שמע‪ ,‬כדי שלא תהא קריאת עראי‪ ,‬ושאר‬
‫הפרשות של קריאת שמע‪ ,‬קוראים והם עוסקים במלאכתם‪ ,‬והוא שיודעים בעצמם‬
‫שיכולים לכווןיח‪.‬‬
‫טו‪ .‬קודם שיקיים מצוה תיקנו חכמ ים לומר ברכה‪ ,‬אבל לא יאמר לשם יחוד‪ ,‬וכבר יצאו‬
‫יט‬
‫עוררין על נוסח זה ‪.‬‬

‫על מנת לומר בורא מיני מזונות‪ ,‬וטעה ואמר המוציא לחם ‪ -‬יצא‪ :‬מפני שבשעה שהזכיר השם והמלכות‪ ,‬שהן‬
‫עיקר הברכה‪ ,‬לא נתכוון אלא לברכה הראויה לא ותו המין; והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות‪ ,‬אף על פי‬
‫שטעה בסופה‪ ,‬יצא‪ ,‬ואין מחזירין אותו‪.‬‬
‫טו לשון הרמב"ם בהלכות ברכות ד‪,‬י‪ :‬אין מברכין על אוכל מכל האוכלין‪ ,‬ולא על משקה מכל המשקין‪ ,‬עד‬
‫שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו‪ ,‬צריך לחזור ולברך‪ .‬נטל אוכל ובירך עליו‪ ,‬ונפל מידו ונשרף‬
‫או שטפו נהר ‪ -‬נוטל אחר וחוזר ומברך עליו‪ ,‬אף על פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד‬
‫מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה‪ ,‬כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה‪ .‬עומד אדם על אמת המים‪,‬‬
‫ומברך ושותה‪ ,‬אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה‪ ,‬אינן המים ששתה ‪ -‬מפני שלכך נתכוון‪,‬‬
‫מתחילה‪.‬‬
‫טז ברכות א‪,‬ז‪ .‬ח‪,‬יב‪ .‬שו"ת רסא‪.‬‬
‫יז בברכות יא‪ :‬הובא בשם בית הלל‪ ,‬שמותר לקרוא קריאת שמע כשהוא עושה במלאכתו‪ ,‬כ"ש שמותר לברך‬
‫שאר ברכות שהם מדברי חכמים‪ .‬ובקריאת שמע הצריכו שיפסיק מלאכתו בפרשה ראשונה שלא תהיה‬
‫קריאתו עראי‪ ,‬אבל בשאר ברכות לא מצאנו חובה זו‪ ,‬לפיכך כתבנו שמותר לברך אותם כשהוא עוסק‬
‫במלאכתו‪ .‬והוספנו והוא שיודע בעצמו שיכול לכוון‪ ,‬כי הכוונה היא עיקר הברכה‪.‬‬
‫יח קרית שמע ב‪,‬ד‪.‬‬
‫יט לשון הנודע ביהודה שו"ת מהדורא קמא סימן צג‪ :‬ועל אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב‬
‫נתפשט ונ דפס בסידורים‪ .‬הנה בזה אני משיב‪ ,‬עד שאתה שואלני נוסח אמירתו‪ ,‬יותר ראוי לשאול אם נאמר כי‬
‫טוב באמירתו‪ .‬ולדעתי זה רעה חולה בדורנו‪ ,‬ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו‪ ,‬והיו‬
‫עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות‪ ,‬הכל ע״פ התורה וע״פ הפוסקים‪ ,‬אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים‬
‫התלמוד‪ ,‬עליהם נאמר‪ ,‬תומת ישרים תנחם‪ ,‬והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם‪ .‬אבל‬
‫בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים‪ ,‬שני התלמודים בבלי וירושלמי‪ ,‬לחצוב להם בורות‬
‫נשברים‪ ,‬ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים‪,‬‬
‫אלו הם מחריבי הדור‪ .‬ועל הדור היתום הזה אני אומר‪ ,‬ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם‪.‬‬
‫והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה'‬
‫ירחם עלינו‪ ... .‬ק״ו בכוונת התפלה והמצ ות שיש בהם כמה עיקולי ופשורי‪ ,‬וכמה חשש קיצוץ בנטיעות‪,‬‬
‫כאשר ראינו כ׳׳ז במופת‪ ,‬פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל‪ ,‬ודי שעושה המצוה לשה מצוה‪ .‬ומה שכתב‬
‫מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה‪ .‬הנה אנשי כנה״ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות‬
‫וליכא מידי דלא רמיזא בנוס ח התפלה והברכה‪ ,‬וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה‪ ,‬וכל מצוה שיש‬
‫‪32‬‬
 ‫פרק ז ‪ -‬הלכות כוונת הברכות‬

‫ברכה לפניה א״צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה‪ .‬וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה‬
‫דבר זה לקיים מצות בוראי‪ ,‬ובזה די וא״צ יותר‪ .‬והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים‬
‫מאליהם ע״י מעשינו‪.‬‬
‫‪31‬‬
 ‫פרק ח ‪ -‬הלכות הזכרת השם‬

‫הלכות הזכרת השם‬ ‫פרק ח‬

‫אסור להזכיר שם מן השבעה שמות המיוחדים לה' (נתבארו בפרק ז הלכה ג)‬ ‫א‪.‬‬
‫לבטלה‪ ,‬ואף על פי שלא נשבע‪ :‬הרי הכתוב מצווה ואומר "ליראה את הש ם הנכבד‬
‫והנורא" (דברים כח‪,‬נח) ; ובכלל יראתו‪ ,‬שלא יזכירו לבטלה‪ .‬לפיכך אם טעה הלשון‬
‫והוציא שם שמיים לבטלה ‪ -‬ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו‪ ,‬כדי שלא ייזכר‬
‫לבטלה‪ .‬כיצד‪ :‬אמר ה' ‪ -‬אומר ברוך הוא לעולם ועד‪ ,‬או גדול הוא ומהולל מאוד‪,‬‬
‫וכיוצא בזה‪ ,‬כדי שלא יהא לבטלה א‪.‬‬
‫א יסור הזכרת שם ה'‪ ,‬כשאומר את שם ה' לבדו ואינו מסמיכו למשפט בעל‬ ‫ב‪.‬‬
‫משמעות‪ ,‬ונמצא שהזכירו לשוא ולבטלה ויש בדבר גנאי‪ ,‬אבל אם בירך את חבירו‬
‫'אלהים יהיה עמך'‪ ,‬או 'יהו"ה עמכם'‪ ,‬או 'יברך יהו"ה'‪ ,‬הרי זה משובח‪ ,‬והתקינו‬
‫ג‬ ‫ב‬
‫חכמים שיברך אדם את חבירו בשם‪ .‬וזהו שכתב הרמב"ם "טעה והוציא שם שמים‬
‫לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא ייזכר לבטלה" ‪ ,‬כי אם מזכירו‬
‫בתוך משפט בעל משמעות אינו לבטלה‪ .‬לפיכך אם מדבר עם חבירו ואומר לו‬
‫'תשמע מה עשה אלהים וכיצד הצילני מצרה'‪ ,‬אינו לבטלה אלא הוא מספר שבחו‬
‫של ה'‪ .‬וכן אם אומר 'אלהים יעזור' אינו לבטלה כי הוא מבקש מה' שיעזרהו‪ ,‬או‬
‫מבקש מה' שיעזור לשפר את המצב‪ .‬וכן הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולםד‪.‬‬
‫כל המברך ברכה שאינה צריכה‪ ,‬כלומר שבירך ברכה שאינו חייב בה‪ ,‬הרי זה נושא‬ ‫ג‪.‬‬
‫שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא‪ ,‬ואסור לענות אחריו אמן‪ .‬שכח ובירך‪,‬‬
‫צריך לומ ר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' כדי שלא להוציא שם שמיים‬
‫לבטלהה‪ ,‬וכפי שביארנו‪ ,‬באמירה זו הופך את הזכרת ה' שבברכה לחלק משבח לה'‪,‬‬
‫כי אומר משפט שלם בשבח שמו שהזכיר‪ ,‬ונמצא שהוא אינו לבטלה‪ .‬ואם התחיל‬
‫לומר ברוך אתה ה'‪ ,‬ונזכר שאינו צריך‪ ,‬ימשיך למדני חוקיך‪ ,‬ונמצא שאמר פסוק‬
‫(תהלים קיט‪,‬יב)‪ .‬וכן אם אמר ברוך אתה ה' אלהי‪ ,‬ונזכר שאינו צריך‪ ,‬ימשיך ישראל‬
‫אבינו מעולם ועד עולם‪ ,‬ונמצא שאמר פסוק (דברי הימים א כט‪,‬י) ו‪.‬‬

‫שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬ ‫א‬

‫ברכות נד‪.‬‬ ‫ב‬
‫בהלכות שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬ ‫ג‬
‫ברכות נד‪ .‬שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬ ‫ד‬
‫זהו לשון הרמב"ם בהלכות ברכות ד‪,‬י‪.‬‬ ‫ה‬
‫ברכות א‪,‬טו‪ .‬ד‪,‬י‪.‬‬ ‫ו‬
‫‪30‬‬
 ‫פרק ח ‪ -‬הלכות הזכרת השם‬

‫אכל מעט מהפרי ובירך לפניו ולאחריו‪ ,‬וחזר ואכל ממנו שוב ובירך לפניו ולאחריו‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫אינה ברכה לבטלה‪ ,‬כי כשברך ברכה אחרונה התחייב לברך שוב ברכה ראשונה‪,‬‬
‫ז‬
‫ואין איסור לגרום להרבות ברכות ‪.‬‬
‫בשעה שלומד וקורא פסוקים‪ ,‬מותר לומר את שם ה' כצורתו‪ ,‬הויה או אלהים או‬ ‫ה‪.‬‬
‫שאר שמות‪ ,‬למרות שהוא קורא רק חצי פסוק‪ ,‬כי אינו לבטלה אלא מצטט מדברי‬
‫התורה והנביאים‪ .‬וכן הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם‪ .‬אבל אם קורא ברכה מתוך‬
‫הספר בזמן הלימוד‪ ,‬כיון שאינו חייב לברך אותה כעת‪ ,‬יאמר ברוך אתה השם‪ .‬אבל‬
‫שם אלהינו מנהגינו לקראו ללא שינוי‪ ,‬שכיון שאין כאן מטבע ברכה ללא שם הויה‪,‬‬
‫ח‬
‫וכיון שמזכירו לצורך הלימוד לידע את נוסח הברכה‪ ,‬אינו לבטלה ומותר ‪.‬‬
‫מותר להזכיר את שבעת שמות ה' (נתבארו בפרק ז הלכה ג) בשעת השירה‪ ,‬כי אינם‬ ‫ו‪.‬‬
‫לבטלה‪ ,‬אלא משורר ומשבח את ה'‪ ,‬וכן הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם‪ ,‬וכן‬
‫הוא בספר השירים שלהם המכונה 'דיואן'‪ ,‬קדמוני משורריהם כתבו את שבעת‬
‫שמות ה' לאומרם בזמן השירה‪ ,‬וכפי שביארנו ט‪.‬‬
‫מותר להזכיר את שמות ה' בשפה זרה כגון 'אללה' או 'גאד'‪ ,‬כי הם ככינויים ואין‬ ‫ז‪.‬‬
‫בהם קדושה‪ ,‬לפיכך מותר לומר 'יא אללה' כדרכם של ההמון‪ ,‬ואין בדבר פקפוק או‬
‫אסורי‪.‬‬
‫אין ראוי לכנות את ה' ע"י עיוות שמותיו‪ ,‬כי הדבר גנאי לו‪ ,‬לפיכך לא יכנה אדושם‬ ‫ח‪.‬‬
‫או אמוני או אלוקים או קלי או שקי או צבקות‪ ,‬ומעולם לא השתמשו אבותינו וזקננו‬
‫בשמות מכוערים אלה כלפי ה'‪ .‬והם נוצרו כתוצאה מאי ידיעה של הגדרת איסור‬
‫הזכרת שם שמים לבטלה יא‪.‬‬
‫לא יכתוב שם מהשבעה שמות (נתבארו בפרק ז הלכה ג) במכתב או ע"ג טלית‪ ,‬כי‬ ‫ט‪.‬‬
‫הדבר יגרום לשם להתגלגל למקומות מטונפים‪ ,‬ונמצא שיש זלזול לשם ה'יב‪.‬‬
‫מותר לומר את אותיות שם הויה‪ ,‬יו"ד ה"א וי"ו ה"א‪ ,‬כי בדבר זה אין זלזול בכבוד‬ ‫י‪.‬‬
‫שם ה'‪ ,‬וכן הוא מנהג קדמוננו‪ ,‬שהיו מזכירים את אותיות הויה בזמן הלימוד‪,‬‬
‫ומעולם לא עלתה על דעתם לאסוריג‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ז‪,‬טז‪ :‬אוכל מעט ירק‪ ,‬ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה‪,‬‬ ‫ז‬
‫ומברך ל פניו ולאחריו‪ ,‬ומעט מפרי זה‪ ,‬ומברך לפניו ולאחריו‪ .‬ע"כ‪ .‬הרמב"ם כתב‪ ,‬אוכל מעט מפרי זה ומברך‬
‫לפניו ואחריו‪ ,‬ומעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו‪ .‬אולם הוא הדין אף מאותו פרי‪ ,‬מותר לו לחזור ולברך‬
‫ולאכול‪ ,‬וזה מה שכתבנו בהלכה בפנים‪ .‬שכיון שבירך ברכה אחרונה‪ ,‬נתחייב לברך שוב ברכה ראשונה‪.‬‬
‫ולגבי ריבוי הברכות‪ ,‬אין הבדל בין אם חוזר לאכול מפרי זה או מפרי אחר‪.‬‬
‫שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬ ‫ח‬
‫שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬ ‫ט‬
‫סנהדרין כו‪,‬ג‪.‬‬ ‫י‬
‫יא שבועות יב‪,‬יא‪.‬‬
‫יב שו"ת רסח‪.‬‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק ח ‪ -‬הלכות הזכרת השם‬

‫יא‪ .‬מותר להזכיר את שמות המלאכים‪ ,‬וכן מותר להזכיר את שמות הממונים להטיב או‬
‫להרע‪ ,‬כגון מטטרון או סמאל‪ ,‬ומה שאסרו חכמים זה להזכיר את שבעת השמות‬
‫המיוחדים לה' (נתבארו בפרק ז הלכה ג) ולא יותר‪ ,‬ואף חכמים נהגו להזכירם‬
‫טו‬ ‫יד‬
‫בשמותם ‪ ,‬ואף קדמוננו הזכירו את מטטרון בשירתם ‪.‬‬
‫יב‪ .‬בתימן לא נהגו לכתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד" על ההיכל או על התיבה‪ ,‬וכבוד שם‬
‫טז‬
‫ה' היא הכוונה בו‪ ,‬וההבנה של ייחוד מציאות ה'‪ ,‬ולא כתיבת אותיות הויה ‪.‬‬

‫יג במשנה סנהדרין צ‪ .‬הובאו דברי אבא שאול‪ ,‬ההוגה את השם באותיותיו [גי' רמב"ם באותותיו] אין לו חלק‬
‫לעולם הבא‪ ,‬כלומר אסור לקרוא את שם הויה בניקודו שוא חולם קמץ‪ ,‬וכן לא יקראהו בניקוד אחר‪ .‬ולא‬
‫הביא הרמב"ם את דבריו במשנ"ת להלכה‪ ,‬כי הם דברי יחיד‪ ,‬וחכמים לא הזכירו בדבריהם את הדבר‪ .‬ואף‬
‫אבא שאול לא אסר שיזכיר בפיו את האותיות יוד הא ויו הא‪.‬‬
‫יד ראה תרגום י ונתן בן עוזיאל דברים לד‪,‬ו שם נזכר‪ ,‬מטטרון רבן חכמתא‪ .‬וראה בראשית ג‪,‬ו שם נזכר‪ ,‬סמאל‬
‫מלאך מותא‪.‬‬
‫טו ראה שיר‪ ,‬מי נשקני מנשיקות אהבה‪ ,‬שם נזכר‪ ,‬מטטרון שר צבא‪.‬‬
‫טז יסודי התורה ו‪,‬ח‪.‬‬
‫‪31‬‬
 ‫פרק ט ‪ -‬הלכות מאה ברכות‪ ,‬ועניית אמן‬

‫הלכות מאה ברכות‪ ,‬ועניית אמן‬ ‫פרק ט‬

‫חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום‪ ,‬במשך היום והלילה‪ ...‬בשבתות וימים טובים‬ ‫א‪.‬‬
‫שהתפילה שבע ברכות‪ ,‬וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות‪ ,‬כגון שלא ישן‬
‫כל הלילה‪ ,‬ולא התיר חגורו‪ ,‬ולא נכנס לבית הכיסא‪ ,‬וכיוצא באלו ‪ -‬צריך להשלים‬
‫מאה ברכות מברכות של פירות‪ .‬כיצד ‪ -‬אוכל מעט ירק‪ ,‬ומברך לפניו ולאחריו;‬
‫וחוזר ו אוכל מעט מפרי זה‪ ,‬ומברך לפניו ולאחריו‪ ,‬ומעט מפרי זה‪ ,‬ומברך לפניו‬
‫ולאחריו (ראה פרק ח הלכה ד)‪ .‬שתה מים‪ ,‬מברך לפניו ולאחריו‪ .‬ומונה כל הברכות‪,‬‬
‫עד שמשלים מאה בכל יום‪ .‬אבל לא יועיל מה שיענה אמן על ברכות ש"ץ בחזרת‬
‫התפ ילה‪ ,‬וברכות הקוראים בתורה ובמפטיר‪ ,‬כי צריך לברך בעצמו מאה ברכות‪ ,‬ולא‬
‫א‬
‫די לענות אמן ‪.‬‬
‫כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן ‪ -‬אף על פי שלא שמע‬ ‫ב‪.‬‬
‫הברכה כולה מתחילתה ועד סופה‪ ,‬ואף על פי שאינו חייב באותה הברכה ‪ -‬חייב‬
‫לענות אמן‪ .‬המילה אמן בעברית משמעה אמת‪ ,‬וכן הפסוק אומר‪ ,‬וישבע באלהי‬
‫אמן (ישעיהו סה‪,‬טו)‪ ,‬כלומר נשבע באלהי אמת‪ .‬ממשמעות זו נגזרה משמעות‬
‫נוספת למילה אמן‪ ,‬שיאומת הדבר ויקרה‪ ,‬וכן הפסוק אומר‪ ,‬ארור משגה עור בדרך‬
‫ואמר כל העם אמן (דברים כז‪,‬יח)‪ .‬כלומר הלואי שיאומת הדבר ויקרה‪ .‬לפיכך‬
‫כשעונה אמן אחר הברכות ‪ ,‬אם עונה על ברכת שבח‪ ,‬כגון בא"י יוצר המאורות‪,‬‬
‫יכוון באמן‪ ,‬אמת הדבר ואמת השבח‪ ,‬ואם עונה אחר ברכה של בקשה‪ ,‬כגון בא"י‬
‫מקבץ נדחי עמו ישראל‪ ,‬יכוון באמן‪ ,‬הלואי שיאומת הדבר ויקובצו הנידחים לארץ‬
‫ב‬
‫ישראל ‪.‬‬
‫כל העונה אמן ‪ -‬לא יענה אמן לפני שיסיים המברך את הברכה [אמן חטופה]‪ ,‬ולא‬ ‫ג‪.‬‬
‫יענה אמן זמן רב לאחר שסיים המברך את הברכה [אמן קטופה]‪ ,‬ושיעורו כדי‬
‫אמירת 'שלום עליך רבי'‪ ,‬ולא יענה אמן קצרה שיבליע את האות א' ולא יבטאה‬
‫כראוי‪ ,‬ולא אמן ארוכה שימשוך את הנעימה באות מ' יותר מדי‪ ,‬אלא בינונית; ולא‬
‫יגביה קולו‪ ,‬יותר מן המברך‪ .‬וכל מי ש לא שמע הברכה שהוא חייב בה‪ ,‬לא יענה‬
‫אמן בכלל העוניםג‪.‬‬
‫שהה ולא ענה אמן מיד כשסיים הש"ץ את הברכה‪ ,‬אף שיש מהעונים שמאריכים‬ ‫ד‪.‬‬
‫בעניית האמן‪ ,‬כיון שהוא כבר מופלג מהברכה יותר מכדי אמירת 'שלום עליך רבי'‪,‬‬
‫אם יענה אמן בכללם‪ ,‬נמצא שענה אמן קטופה‪ ,‬ואסורד‪.‬‬

‫תפילה ז‪,‬יד‪-‬טז‪.‬‬ ‫א‬

‫ברכות א‪,‬יג‪.‬‬ ‫ב‬
‫ברכות א‪,‬יד‪.‬‬ ‫ג‬
‫ברכות א‪,‬יד‪.‬‬ ‫ד‬
‫‪32‬‬
 ‫פרק ט ‪ -‬הלכות מאה ברכות‪ ,‬ועניית אמן‬

‫כל העונה אמן א חר ברכותיו‪ ,‬הרי זה מגונה; והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות‬ ‫ה‪.‬‬
‫ה‬
‫אחרונות ‪ ,‬הרי זה משובח‪ .‬כלומר‪ ,‬אם מברך כמה ברכות בזו אחר זו ועונה אמן‬
‫לאחר הברכה האחרונה הרי זה משובח‪ ,‬כי בכך הוא מראה שהשלים כל ברכותיו‪.‬‬
‫במה דברים אמורים כשהיו הברכות סמוכות זו לזו‪ ,‬ולכל הפחות שיהיו שתי ברכות‬
‫ו‬
‫באחרונה סמוכות זו לזו ולא יפסיק דבר אחר ביניהם ‪ .‬במה דברים אמורים כשלא‬
‫היו ברכות שמברך אותם לפני עשיית דבר‪ ,‬כי אם יפסיק באמן אחר כמה ברכות‬
‫שבירכם על עשיית מצוה [קריאת מגילה‪ ,‬הדלקת נר חנוכה] או שבח על אכילת פרי‪,‬‬
‫ז‬
‫נמצא שהפסיק בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ‪.‬‬

‫הלשון כאן הוא ה עתק דברי הרמב"ם בהלכות ברכות‪ .‬הביטוי ברכות אחרונות שנזכר כאן‪ ,‬בא ללמדנו‪ ,‬שאם‬ ‫ה‬
‫יש ברכות ראשונות ואחרונות‪ ,‬כגון לפני ואחרי קריאת שמע‪ ,‬לא יענה בסיום הברכות הראשונות‪ ,‬אלא רק‬
‫בסיום הברכות האחרונות‪ .‬אבל פשוט וברור שאם אין ברכות ראשונות ואחרונות‪ ,‬ואין מעשה שמברך לפניו‬
‫ואחריו‪ ,‬כגון בתפילת עמידה שמברך כמה ברכות‪ ,‬בסוף הברכה האחרונה שהיא שים שלום יענה אמן אחר‬
‫ברכותיו‪ ,‬וכן הוא בכל סידורי תימן‪ .‬ראיה לדבר‪ ,‬מה שכתב הרמב"ם בהלכה יז לא יענה אמן בסוף ברכות‬
‫המגילה שלפני קריאתה‪ ,‬וכן בסוף הברכות שלפני הדלקת נר חנוכה‪ ,‬שלא יפסיק בין הברכות לבין המצוה‬
‫שבירך עליה‪ .‬משתמע מדבריו‪ ,‬שלולי ההפסק בין הברכה לבין המצוה‪ ,‬יענה אמן‪ ,‬למרות שאין כאן ברכות‬
‫ראשונות ואחרונות‪ .‬גם במקורות שמהם הועתקה הלכה זו‪ ,‬לא נזכר שצריך שיהיו ברכות ראשונות ואחרונות‪,‬‬
‫והרמב"ם שהזכיר זאת בדבריו‪ ,‬קיצר בכדי לכלול כמה עני נים בהלכה אחת‪ .‬בין אם יש ברכות ראשונות‬
‫ואחרונות‪ ,‬ובין אם אין‪ ,‬יענה רק בסוף הברכה האחרונה‪.‬‬
‫ואין להקשות על ביאור זה‪ ,‬מדוע המברך אינו עונה אמן בסיום שבע ברכות של החתן? מפני שברכות‬
‫הנישואין לא ניתקנו כחטיבה אחת‪ .‬בברכות שבתפילת העמידה הברכה הראשונה פותחת וחותמת בברוך‪,‬‬
‫ושאר הברכות סמוכות לה והם רק חותמות בברוך‪ .‬מה שאין כן בברכות הנישואין‪ ,‬שתי הברכות הראשונות‬
‫שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם רק פותחות בברוך‪ ,‬והברכה השלישית אשר יצר האדם בצלמו פותחת‬
‫וחותמת בברוך‪ ,‬ואחריה הברכות שוש תשיש ושמח תשמח רק חותמות בברוך‪ ,‬והברכה האחרונה אשר ברא‬
‫ששון ושמחה פותחת וחותמת בברוך‪ ,‬ומברכים אותה בכל שבעת ימי המשתה גם אם אין פנים חדשות‪ .‬כיון‬
‫שכן‪ ,‬אין טעם שהמברך יענה אמן בעצמו אחרי הברכה האחרונה‪ ,‬מפני שלא נתקנה כסיום חטיבת ברכות‪,‬‬
‫אלא כברכה עיקרית העומדת בפני עצמה‪.‬‬
‫כתב הכס"מ בהלכות ברכות א‪,‬טז‪ :‬וכתב ה"ר יונה ז"ל שהגאונים ז"ל כתבו עוד‪ ,‬שאחר אכילת פירות‪ ,‬צריך‬ ‫ו‬
‫לברך‪ .‬ומ"ש בתוספתא‪ ,‬אחר המצות‪ ,‬ואחר הפירות‪ ,‬ועונה בסוף אמן‪ ,‬ה"ז דרך בורות‪ .‬לא אמרו אלא בברכה‬
‫שלפניו‪ ,‬שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה‪ ,‬נראה כמפסיק‪ ,‬וכן בברכת הנהנין‪ ,‬אבל‬
‫בבר כה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן [לפי הגאונים‪ ,‬בכל ברכה אחרונה יענה אמן]‪ .‬ואין כן‬
‫דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים‪ .‬האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר‬
‫אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו‪ ,‬וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות‪ ,‬שרובן יש בהם ברכה‬
‫בתחילה ולא בסוף‪ .‬והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות‪ ,‬ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף‬
‫כל הברכות ההם‪ ,‬אבל אם היתה ברכה אחת לבד‪ ,‬אע"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן‪ ,‬וזהו שמיעטו‬
‫בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל"ש ברכה שבתחלה ול"ש ברכה שבסוף‪ ,‬ולמדנו כן רבינו במ"ש‪,‬‬
‫והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות‪ ,‬שבאומרו סוף ברכות משתמע מכך שצריך שיהיו שתי ברכות‬
‫או יותר‪ ,‬ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות‪,‬‬
‫ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית‪ ,‬נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי‬
‫ברכות‪ ,‬אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן‪ ,‬וכ"כ‬
‫ה"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית‪[ .‬מדובר במתפלל יחיד‪ ,‬אבל בציבור‪ ,‬מי‬
‫שעונה אמן אחר כל ברכה‪ ,‬יענה אמן גם אחר גאל ישראל בשחרית]‪.‬‬
‫ברכות א‪,‬טז‪-‬יז וכס"מ‪.‬‬ ‫ז‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק ט ‪ -‬הלכות מאה ברכות‪ ,‬ועניית אמן‬

‫לפיכך יענה אמן אחר ברכת עצמו בבונה ירושלים בברכת המזון‪ ,‬ואחר ברכה‬ ‫ו‪.‬‬
‫אחרונה של קריאת שמע ערבית‪ .‬וכן בברכה האחרונה של שמונה עשרה‪ ,‬ובסיום‬
‫ברכות ההפטרה‪ .‬אבל לא יענה אמן אחר עצמו בברכת גאל ישראל בשחרית‪ ,‬מפני‬
‫ש קריאת שמע הפסיקה בין הברכות‪ ,‬ולאחר קריאת שמע יש רק ברכה אחת‪ .‬וכן לא‬
‫יענה אמן אחר ישתבח בשחרית‪ ,‬או אחר יהללוך שאחר ההלל‪ ,‬מפני שיש הפסק בין‬
‫הברכות בדבר אחר‪ ,‬ואין שתי ברכות סמוכות בסוף כל ברכותיו ח‪.‬‬
‫ולמה יענה אמן בבונה ירושלים‪ ,‬והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב ‪ -‬מפני שברכה זו‬ ‫ז‪.‬‬
‫בימי חכמי משנה תיקנוה‪ ,‬וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון‪,‬‬
‫היא בונה ירושלים‪ .‬ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם‪ ,‬מפני שהיא סוף ברכות‬
‫ט‬
‫ראשונות ‪.‬‬
‫היה מתפלל בציבור‪ ,‬וסיים ברכה‪ ,‬ושמע את הש"ץ שסיים ברכה אחרת‪ ,‬לא יענה‬ ‫ח‪.‬‬
‫אמן על ברכת הש"ץ‪ ,‬כי העוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬ואין מעבירין על המצוות‪,‬‬
‫והוא כעת עוסק בברכתו‪ ,‬ואסור לו לענות על ברכות אחרותי‪ .‬ואם היה מברך ביחד‬
‫עם הש"ץ‪ ,‬ברכות קריאת שמע‪ ,‬או ברכות שמונה עשרה כשמתפללים תפילה אחת‪,‬‬
‫או שאר ברכות כגון ברוך שאמר וישתבח‪ ,‬או ברכת המזון‪ ,‬יקדים ג' תיבות לפני‬
‫המברך‪ ,‬ויענה אמן ‪ ,‬ואינו עונה אמן על ברכתו‪ ,‬אלא הוא עונה על ברכות הש"ץ או‬
‫המברךיא‪.‬‬
‫קטן המתלמד את הברכות‪ ,‬כיון שאינו מברך לצאת ידי חובת מצוה אלא לשם‬ ‫ט‪.‬‬
‫לימוד‪ ,‬לא יענה אמן על ברכתו‪ ,‬אבל אם קורא בספר תורה בציבור‪ ,‬למרות שאינו‬
‫חייב במצוות אלא מדברי חכמים משום חינוך‪ ,‬עונים אמן אחר ברכותיו יב‪.‬‬
‫השומע ברכה מן הברכות‪ ,‬בין שהוא יוצא בה ידי חובתו כגון ברכת הקידוש או‬ ‫י‪.‬‬
‫ברכת כהנים או ברכת המצוות וכדו'‪ ,‬ובין אם כבר יצא ידי חובתו‪ ,‬כגון ברכות‬
‫הש"ץ בחזרת התפילה‪ ,‬כששומע שם ה' אסור לו להוסיף 'ברוך הוא וברוך שמו'‪ ,‬כי‬
‫חכמים תיקנו לענות אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬ואין לנו רשות להוסיף שבחים כראות‬
‫עיננו באמצע הברכה בנוסף לתקנתםיג‪.‬‬

‫ברכות א‪,‬טז וכס"מ‪.‬‬ ‫ח‬

‫ברכות א‪,‬יז‪.‬‬ ‫ט‬
‫שו"ת קפ‪.‬‬ ‫י‬
‫יא ראה להלן פרקים יח‪-‬יט לגבי עניית אמן על ברוך שאמר וישתבח‪ ,‬וברכות קריאת שמע ושמונה עשרה‪ ,‬שם‬
‫נתבאר בהרחבה‪.‬‬
‫יב ברכות א‪,‬טו‪.‬‬
‫ברכות א‪,‬יג‪ .‬הטור בסימן קכד כתב ששמע את אביו הרא"ש אומר ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬אבל גם הרא"ש לא‬ ‫יג‬
‫כתב דבר זה בהוראותיו‪ ,‬כי הדבר לא נזכר בתלמוד‪.‬‬
‫‪38‬‬
 ‫פרק י ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫הלכות ציצית (החייבים‪ ,‬הכסות‪ ,‬הברכה‪ ,‬בגד עיטוף‪ ,‬הידור‬ ‫פרק י‬

‫מצוה)‬
‫מצוות עשה לעשות ציצית על כנפי הכסות‪ .‬ושני ציוויים יש במצוה זו‪ ,‬לתלות‬ ‫א‪.‬‬
‫חוטים בצבע לבן על כנף הבגד‪ ,‬לכרוך על החוטים פתיל תכלת שנאמר "ועשו להם‬
‫א‬
‫ציצית ‪ ...‬ונתנו על ציצית הכנף‪ ,‬פתיל תכלת" (במדבר טו‪,‬לח) ‪.‬‬
‫נשים ועבדים וקטנים‪ ,‬פטורים מן הציצית מן התורה; ומדברי חכמים‪ ,‬שכל קטן‬ ‫ב‪.‬‬
‫שיודע להתעטף‪ ,‬חייב בציצית‪ ,‬כדי לחנכו במצוות‪ .‬ונשים ועבדים שרצו להתעטף‬
‫בציצית‪ ,‬מתעטפין בלא ברכה; וכן שאר כל מצוות עשה שהנשים פטורות מהן ‪ -‬אם‬
‫רצו לעשות אותה בלא ברכה‪ ,‬אין ממחים בידן‪ .‬ובימינו שהפך הדבר להיות סמל‬
‫למאבק בדעת חכמים‪ ,‬ראוי למונען ב‪.‬‬
‫היאך חיוב מצות הציצית‪ :‬כל אדם שהוא חייב לעשות מצוה זו ‪ -‬אם יתכסה בכסות‬ ‫ג‪.‬‬
‫הראויה לציצית ‪ -‬יטיל לה ציצית‪ ,‬ואחר כך יתכסה בה; ואם נתכסה בה בלא ציצית‪,‬‬
‫הרי ביטל מצות עשה‪ .‬אבל הבגדים הראויין לציצית ‪ -‬כל זמן שלא יתכסה בהן אדם‪,‬‬
‫אלא מקופלים ומונחים ‪ -‬פטורין מן הציצית‪ :‬שאינה חובת הטלית‪ ,‬אלא חובת‬
‫האיש הלובש את הטליתג‪.‬‬
‫אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות טלית ולהתעטף בה‪ ,‬כדי שיעשה בה ציצית‪ ,‬אין‬ ‫ד‪.‬‬
‫ראוי לאדם חסיד‪ ,‬לפטור עצמו ממצו ה זו; אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות‬
‫המחוייבת בציצית‪ ,‬כדי שיקיים מצוה זו‪ .‬ובשעת התפילה‪ ,‬צריך להיזהר ביותר;‬
‫גנאי גדול הוא לתלמיד חכמים‪ ,‬שיתפלל והוא אינו עטוף בטליתד‪.‬‬
‫לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית‪ ,‬שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות‬ ‫ה‪.‬‬
‫כולן‪ ,‬שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'‪ ,‬ועשיתם אותם" (במדבר‬
‫טו‪,‬לט)ה‪.‬‬
‫כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה ‪ -‬היא כסות שיש לה ארבע כנפות‪,‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫או יתר על ארבע; ותהיה מידתה‪ ,‬כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך‬
‫לבדו בשוק‪ ,‬ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עימו‪ ,‬שהוא קטן בן שמונה תשע שנים‪,‬‬
‫והוא שיעור אמה ועוד על שתי אמות ועוד‪ 23 ,‬ס"מ על ‪ 203‬ס"מ; ותהיה הכסות של‬
‫צמר או של פשתים בלבד ו‪.‬‬

‫כרוז להלכות ציצית‪ .‬א‪,‬ג‪.‬‬ ‫א‬

‫ציצית ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫ב‬
‫ציצית ג‪,‬י‪.‬‬ ‫ג‬
‫ציצית ג‪,‬יא‪.‬‬ ‫ד‬
‫ציצית ג‪,‬יב‪.‬‬ ‫ה‬
‫ציצית ג‪,‬א‪.‬‬ ‫ו‬
‫‪35‬‬
 ‫פרק י ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫ז‪ .‬אבל טלית של שאר מינים ‪ -‬כגון בגדי משי‪ ,‬ובגדי צמר גמלים‪ ,‬ונוצה של עיזים‪,‬‬
‫וכיוצא בהן ‪ -‬אין חייבים במצות ציצית אלא מדברי חכמים‪ ,‬כדי להיזהר במצות‬
‫ציצית‪ ,‬לפ י שבני אדם אינם מבחינים בין המינים‪ ,‬ויבואו לפטור בגד של צמר‬
‫ופשתים‪ .‬שכל בגדים האמורים בתורה סתם‪ ,‬אינן אלא צמר ופשתים בלבד‪ .‬ויברך‬
‫ז‬
‫עליהם למרות שחיובם מדברי חכמים ‪.‬‬
‫ח‬
‫ח‪ .‬ישתדל אדם שתהיה לו טלית מצמר‪ ,‬בכדי שיקיים מצוות ציצית מהתורה ‪.‬‬
‫ט‪ .‬כל זמן שמתעטף בה ביום‪ ,‬מברך ע ליה קודם שיתעטף‪ ,‬ברוך אתה ה' אלוהינו מלך‬
‫העולם‪ ,‬אשר קידשנו במצוותיו‪ ,‬וציוונו להתעטף בציצית‪ .‬ומאימתי מברך על‬
‫הציצית בשחר‪ ,‬משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה‪ .‬ואינו מברך על הציצית בשעת‬
‫עשייתה‪ ,‬מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה ט‪.‬‬
‫י‪ .‬הבגד החייב בציצית‪ ,‬הוא בגד שיש בו אפשרות עיטוף‪ ,‬כמו טלית גדול‪ ,‬לפיכך‬
‫שיערו חכמים את גודל הבגד‪ ,‬שיהיה בו כדי להתעטף קטן ראשו ורובו‪ ,‬כי קיום‬
‫המצוה הוא בעיטוף‪ ,‬לפיכך תיקנו חכמים ברכה להתעטף בציצית‪ ,‬כי המצוה היא‬
‫בעיטוף‪ ,‬וכך כתב הרמב"ם בתשובהי‪.‬‬
‫יא‪ .‬המתעטף בציצית‪ ,‬אינו צריך להיות עטוף כעיטוף הישמעאלים‪ ,‬ודי שיכסה את‬
‫ראשו ורובו בטלית‪ ,‬והרי הוא עטוףיא‪.‬‬
‫יב‪ .‬עיטוף הישמעאלים‪ ,‬הוא שמכסה את פיו עם הטלית אבל עיניו גלויות‪ ,‬וכך הוא דרך‬
‫הישמעאלים עד היום‪ ,‬אבל מה שמכסים בני אדם את עיניהם עד פיהם‪ ,‬וחושבים‬
‫שהוא עיטוף הישמעאלים‪ ,‬אינו נכון‪ ,‬ואי אפשר שיתעטף האדם כך וילך בדרך ‪ ,‬ואין‬
‫הישמעאלים מתעטפים כךיב‪.‬‬

‫ציצית ג‪,‬ב‪.‬‬ ‫ז‬

‫ציצית ג‪,‬א‪.‬‬ ‫ח‬
‫ציצית ג‪,‬ח‪.‬‬ ‫ט‬
‫י ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬והרמב"ם בתשובה רכ כתב‪ ,‬שיוצאים ידי חובת מצות ציצית‪ ,‬כשהוא עטוף ומכסה את ראשו‬
‫ורובו‪.‬‬
‫יא הרמב"ם בהלכות ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬כתב שיתעטף בציצית ויכסה ראשו ורובו‪ ,‬ולא הזכיר עיטוף הישמעאלים‪ .‬גם‬
‫בתשובה סימן רכ כתב‪ ,‬שצריך שיהיה עטוף כשהוא מכסה ראשו ורובו ולא הזכיר עיטוף הישמעלים‪[ .‬כ"כ‬
‫גם מהרי"א ובעל העיטור‪ ,‬הובאו בב"י סי' ח ד"ה ובעל העיטור]‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בהלכות אבל ה‪,‬יט כתב‬
‫הרמב"ם‪ ,‬שצריכים האבלים לכסות את פיהם עם הסודר [או הטלית] שבו מכסים את ראשם‪ .‬וזהו עיטוף‬
‫הישמעאלים שנזכר בתלמוד מועד קטן כד‪ .‬אבל בהלכות ציצית לא הזכיר הרמב"ם דבר זה‪ ,‬כי די שמתעטף‬
‫ומכסה ראשו וגופו‪ ,‬ואינו צריך לכסות אף את פיו‪ ,‬וגם בתלמוד מועד קטן נזכר הדבר לגבי אבל בלבד‪ .‬ומכלל‬
‫הדברים למדנו‪ ,‬כי עיטוף הישמעאלים הוא שמכסה את פיו עם הסודר [או הטלית] אבל עיניו גלויות‪ ,‬וכך הוא‬
‫דרך הישמעאלים עד היום‪ ,‬וכך כתב רבינו חנ נאל שם בתלמוד‪ ,‬אלו דבריו‪ :‬פי' עטיפת ישמעאלים דאמר‬
‫שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו‪ .‬והוא אלמתה בלשון ערב‪ .‬ע"כ‪ .‬אבל מה שמכסים‬
‫בני אדם את עיניהם עד פיהם (ראה משנ"ב סי' ח ס"ק ד)‪ ,‬וחושבים שהוא עיטוף הישמעאלים‪ ,‬אינו נכון‪ ,‬ואי‬
‫אפשר שיתעטף האדם כך וילך בדרך‪ ,‬ואין הישמעאלים מתעטפים כך‪ ,‬והוא טעות‪.‬‬
‫יב ראה הערה הקודמת שם נתבאר‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק י ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫אחר שיברך להתעטף בציצית‪ ,‬יתעטף בטלית ויכסה בה ראשו וגופו‪ ,‬ובזה יקיים‬ ‫יג‪.‬‬
‫מצוות עיטוף בציצית‪ .‬ואח"כ ישתדל להיות עטוף ראשו וגופו כמה שיוכל‪.‬‬
‫ובתפילת העמידה נהגו יהודי תימן שיתפללו כולם כשהם עטופים‪ ,‬ומעולם לא‬
‫ראינו מי שיתפלל עמידה וה וא אינו עטוף ראשו וגופו‪ .‬וגם בקריאת שמע וברכותיה‬
‫יקפיד להתעטף‪ ,‬וכך ראינו רבותינו נוהגים‪ .‬ושאר התפילה ישתדל כמה שאפשר‪.‬‬
‫בירך ולא התעטף בטלית ראשו וגופו‪ ,‬הרי זו ברכה לבטלהיג‪.‬‬
‫בירך‪ ,‬והתעטף בטלית ראשו ורובו‪ ,‬והוריד את הטלית על כתפיו‪ ,‬כשיחזור אח"כ‬ ‫יד‪.‬‬
‫להתעטף ראשו ור ובו‪ ,‬אינו צריך לחזור ולברך להתעטף בציצית‪ ,‬שכיון שהטלית‬
‫עליו‪ ,‬לא פרחה ממנו הברכה שבירך‪ ,‬וכאילו הוא עדין עטוף‪ ,‬שכך דרך בני אדם‬
‫יד‬
‫לשהות‪ ,‬בין שראשם מכוסה ובין שאינו מכוסה‪ ,‬והכל בכלל העיטוף ‪.‬‬
‫חולצה שיש לה ארבע כנפות‪ ,‬שתי כנפות למעלה בצוארון‪ ,‬ושתי כנפות למטה‬ ‫טו‪.‬‬
‫במיק ום הכפתורים‪ ,‬אינו צריך להטיל בה ציצית‪ ,‬כי היא בגד שאין בו עיטוף‪,‬‬
‫וחכמים בהגדרת מצות ציצית ביארו לנו שלא ציוותה תורה להטיל ציצית בבגד זה‪.‬‬
‫וכן בגד הנקרא "פראק" גם אם יש בו בתחתיתו ארבע כנפות‪ ,‬אינו צריך להטיל בו‬
‫טו‬
‫ציצית [ואין צריך לעגל אחת מכנפותיו]‪ ,‬כי הוא בגד שאין בו עיטוף ‪ .‬וכן כל‬
‫כיוצא בזה טז‪.‬‬
‫טלית קטן שיש לה ארבע כנפות‪ ,‬ויש חור באמצעה‪ ,‬אפילו היתה רחבה הרבה‪ ,‬ויש‬ ‫טז‪.‬‬
‫בה שיעור עיטוף קטן ראשו ורובו‪ ,‬מכל צד של החור‪ ,‬אם הכניס ראשו בחור‬

‫ציצית ג‪,‬א ח יא‪ .‬שו"ת רכ‪.‬‬ ‫יג‬

‫יד הרמב"ם בתשובה רכ‪ ,‬כתב צורות שונות בלבישת הטלית שאינו מקיים בהם מצוות ציצית‪ .‬אלו דבריו‪ :‬וכן‬
‫לכרוך בה על המצנפת אם ירצה‪ ,‬או על צוארו‪ ,‬או לחגור בה על מתניו‪ ,‬או איך שירצה‪ ,‬אף על פי שלא קא‬
‫עביד מצוה [אע"פ שאינו עושה מצוה]‪ .‬ע"כ‪ .‬למדנו מדבריו‪ ,‬רק באופנים אלו מפסיק לקיים מצות ציצית‪,‬‬
‫אבל אם הוריד את הטלית מראשו על כתפיו‪ ,‬עדין הוא ממשיך לקיים מצות ציצית‪ ,‬למרות שאינו עטוף ראשו‬
‫וגופו‪ ,‬למרות שאינו יכול לברך על טל ית כשהיא על כתפיו בלבד‪ .‬והטעם‪ ,‬כיסוי כתפיו הוא חלק מהעיטוף‪,‬‬
‫בעיטוף מכסה ראשו וכתפיו וגופו‪ ,‬לפיכך אף אם נשאר מכוסה בכתפיו וגופו‪ ,‬עדין הדבר נכלל בעיטוף‪,‬‬
‫לעומת זאת חגירת הטלית על מותניו‪ ,‬אינה בכלל העיטוף‪ ,‬ואין לה קשר לעיטוף‪ ,‬ואינו מקיים באופן זה‬
‫מצוה‪ .‬הגדרת ה דברים‪ :‬בברכה צריך עיטוף מלא‪ ,‬ואם אח"כ יהיה עיטוף חלקי נחשב הדבר כהמשך‪ ,‬והוא‬
‫מקיים מצוה‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬מה שכתב הרמב"ם בהלכות ציצית ג‪,‬ח‪ :‬וכל זמן שמתעטף בה ביום‪ ,‬מברך עליה קודם שיתעטף‪.‬‬
‫ביאור דבריו‪ ,‬אם לא היתה הטלית על האדם‪ ,‬אלא נוטלה להתעטף בה‪ ,‬מברך עליה‪ .‬אבל אם היתה הטלית על‬
‫האדם אלא שהורידה מראשו‪ ,‬אינו חוזר ומברך עליה‪.‬‬
‫וראה הלכות אבל יד‪,‬ו‪ :‬הנכנס לבקר את החולה ‪ ...‬מתעטף ויושב למטה ממראשותיו‪ ,‬ומבקש עליו רחמים‪,‬‬
‫ויוצא‪ .‬ע"כ‪ .‬למדנו מההלכה‪ ,‬שבמשך היום הלכו עם טלית ללא כיסוי הראש‪ ,‬ורק בתפילה על החולה‪,‬‬
‫התעטף וכיסה א ת ראשו‪ .‬ובמשך היום לא היתה לבישת הטלית לשוא‪ ,‬וקיימו מצוה‪ ,‬וכמו שביארנו‪.‬‬
‫טו כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪ :125‬ודבריו בפסוק אחר ״על ארבע״ מורים על‬
‫כך שהכוונה לכסות וכד׳‪ ,‬שהיא בעלת ארבע קצוות‪ ,‬לא איזה בגד שיהיה בבגדי הגוף בעלי השרוולים‬
‫והצווארונים וכד׳‪.‬‬
‫טז ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬שו"ת רכ‪.‬‬
‫‪12‬‬
 ‫פרק י ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫שבאמצעה‪ ,‬הרי היא בגד לבוש ולא בגד עיטוף‪ ,‬ואין לברך עליה להתעטף בציצית‪,‬‬
‫יז‬
‫ואינו מקיים בלבישתה מצוות ציצית ‪.‬‬
‫יז‪ .‬נמצאת למד‪ ,‬שאי אפשר לצאת ידי חובת מצות ציצית בטלית קטן‪ ,‬ובודאי שאי‬
‫אפשר לברך להתעטף בציצית על טלית קטן‪ .‬והרב קאפח היה מורה ללבוש טלית‬
‫קטן משום המנהג‪ ,‬ובכדי שיהיו בני אדם זהירים במצוות ציצית (ראה הלכה ז)‪ ,‬אבל‬
‫יח‬
‫לא מעיקר הדין ‪.‬‬
‫יח‪ .‬בתימן התעטפו כולם בטלית גדול במשך כל היום‪ ,‬כפי עיקר הדין וכהלכה‪ ,‬ובדורות‬
‫האחרונים התחילו המאריין ללבוש גם טלית קטן‪ ,‬אבל מכיוון שהדבר נעשה שלא‬
‫כשיטת התלמוד והרמב"ם‪ ,‬ראוי לחזור למנהג תימן הקדום‪ ,‬ומי שיכול יתעטף‬
‫בטלית גדו ל כל היום‪ ,‬במיוחד אם שוהה בביתו או בבית המדרש ואין דבר‬
‫שיפריעו יט‪.‬‬
‫יט‪ .‬אסור לנו לתקן ברכות מדעתינו שלא תיקנום חכמי התלמוד‪ ,‬לפיכך אסור לברך על‬
‫כ‬
‫טלית קטן 'על מצוות ציצית'‪ ,‬כי ברכה זאת לא ניתקנה ע"י חז"ל ‪.‬‬
‫כ‪ .‬לעולם ישתדל אדם לקיים את המצוות בהדור ובנוי‪ ,‬לפיכך יהדר לעשות טלית נאה‪,‬‬
‫וכך אמרו חכמים "זה אלי ואנוהו‪ ,‬התנאה לפניו במצות‪ ,‬עשה לפניו סוכה נאה‪,‬‬
‫ולולב נאה‪ ,‬ושופר נאה‪ ,‬ציצית נאה‪ ,‬ספר תורה נאה‪"...‬כא ואינו צריך שתהיה לו‬
‫טלית עם עטרה מזהב‪ ,‬ודי שתהיה מבד נאה ללא קרעים‪.‬‬

‫יז ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬שו"ת רכ‪ .‬למרות שאם הבגד מחובר משני צדדיו הוא נחשב בגד אחד‪ ,‬כמו שמצאנו לגבי‬
‫טומאה‪ ,‬ראה הלכות כלים כג‪,‬ח חיבור משתי רוחות מחשיב את הבגד לאחד‪ .‬אבל בציצית צריך להתכסות‬
‫בבגד בצורת עיטוף ולא בצורת לבישה‪ ,‬ו אם הכניס ראשו בחור הפך את הבגד [הטלית] לבגד לבישה ולא‬
‫לבגד עיטוף‪ ,‬ואינו מקיים בכך מצוה‪.‬‬
‫אולם אם היתה לו טלית קטן רחבה מאוד‪ ,‬ויש בה שיעור עיטוף קטן ראשו ורובו מכל צד‪ ,‬ולבשה בדרך‬
‫עיטוף‪ ,‬כדרך שמתעטפים בטלית ראשו ורובו‪ ,‬יכול לברך עליה להתעטף בציצית‪ ,‬ויקיים בעיטופה מצות‬
‫ציצית‪.‬‬
‫יח ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬שו"ת רכ‪ .‬הרב קאפח פרק ג הערה י‪.‬‬
‫יט ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬שו"ת רכ‪ .‬הליכות תימן ‪.283-285‬‬
‫שו"ת ראב"ם פג פריימן‪ .‬ברכות א‪,‬ה‪.‬‬ ‫כ‬
‫כא בתלמוד שבת קלג‪ .‬נאמר‪" :‬זה אלי ואנוהו‪ ,‬התנאה לפניו במצות‪ ,‬עשה לפניו סוכה נאה‪ ,‬ולולב נאה‪ ,‬ושופר‬
‫נאה‪ ,‬ציצית נאה‪ ,‬ספר תורה נאה‪ ,‬וכתוב בו לשמו בדיו נאה‪ ,‬בקולמוס נאה‪ ,‬בלבלר אומן‪ ,‬וכורכו בשיראין‬
‫[מטפחות] נאין"‪ .‬הרמב"ם פסק כדעה זו‪ ,‬ופסק שיאגוד את הלולב משום זה אלי ואנוהו (לולב ז‪,‬ו)‪ ,‬ויכתוב‬
‫כתיבה נאה בס"ת משום זה אלי ואנוהו (ספר תורה ז‪,‬ד)‪ ,‬ואף טלית נאה לציצית כך ראוי לעשות‪.‬‬
‫‪11‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫הלכות ציצית (קשירת החוליות‪ ,‬הטוויה‪ ,‬תעשה ולא מן העשוי‪,‬‬ ‫פרק יא‬
‫ַאלהִ דֻּב‪ ,‬נפסקו החוטים)‬
‫כיצד עושים הציצית‪ :‬בזוית של הטלית שהיא סוף האריג ינקוב חור‪ ,‬ולא יהיה רחוק‬ ‫א‪.‬‬
‫משפת הבגד יותר משלושה אגודלים‪ ,‬כי אינו נחשב כנף אלא בגד‪ ,‬ולא פחות מקשר‬
‫גודל [מרחק שבין קיפול האגודל עד סוף הציפורן]‪ ,‬כי אינו נחשב כנף אלא תחתית‬
‫הכנף‪ ,‬מרחקים אלה בין לכיוון מטה ובין לצד א; ומכניס שם ארבעה חוטים‪ ,‬וכופלן‬
‫באמצע ‪ -‬נמצאו שמונה חוטים משולשלים‪ ,‬תלויים מן הקרן ב‪.‬‬
‫ולוקח חוט אחד וכורך בו שלוש כריכות‪ ,‬וקושר‪[ ,‬הקשר יהיה ע"י מתיחת החוט‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‬
‫בזמן עשיית החוליה ‪ ,‬ולא ע"י שני קשרים בקשר עניבה]‪ ,‬ואלו השלוש כריכות‪ ,‬הן‬
‫הנקראים חוליה‪ .‬ומרחיק מעט‪ ,‬ועושה חוליה שנייה‪ ,‬ומרחיק מעט‪ ,‬ועושה חוליה‬
‫שלישית; וכן עד חוליה אחרונה‪ .‬ועל דרך זו‪ ,‬הוא עושה בארבע הכנפות‪ .‬ואין צריך‬
‫לקשור קשר עניבה כפול בתחילה סמוך לכנף‪ ,‬ולא בין החוליות‪ ,‬ואם עשה קשר‬
‫עניבה כפול סמוך לכנף כפי הנהוג בזמננו לא פסלד‪.‬‬
‫כמה חוליות הוא עושה בכל כנף ‪ -‬לא פחות משבע‪ ,‬ולא יותר על שלוש עשרה; וזו‬ ‫ג‪.‬‬
‫היא מצוה מן המובחר‪ .‬ואם לא כרך עליה אלא חוליה אחת‪ ,‬או שכרך החוט על רוב‬
‫הציצית ללא חוליות‪ ,‬כשרה‪ .‬וכשעושה לבן ללא תכלת יכול לעשות כך לכתחילה‪,‬‬
‫ה‬
‫ונהגו לעשות חוליות גם אם עושה לבן בלבד ‪.‬‬
‫אופן עשיית החוליות לפי מנהג יהודי תימן ולפי הרמב"ם כך הוא‪ :‬יאחז את כל‬ ‫ד‪.‬‬
‫החוטים ביד שמאל חוץ מהחוט הארוך‪ ,‬את החוטים יאחז כשהוא מכניס את‬
‫האצבע והאמה למטה ואת הבוהן למעלה‪ ,‬וילפף את החוט הארוך ביד ימין על‬
‫הכנף שלש פעמים ברפיון‪ ,‬האצבע והאמה יסייעו שיהיה הליפוף ברפיון בתוך‬
‫לולאה שנוצרה‪ ,‬לולאה זו יוצאת מהבסיס [העיקר השורש] של החוט הארוך עד‬
‫מקום הליפוף‪ ,‬ויקח את ראש החוט הארוך ויניחנו על שאר השבעה חוטים‪ ,‬ואת‬
‫הבסיס [עיקר שורש] של החוט הארוך יאחז בבוהן ובאצבע‪ ,‬וילפף אותו שלש‬
‫פעמים על כל החוטים משמאל לימין‪ ,‬ליפוף ראשון בשמאל‪ ,‬שני ימינה לו‪ ,‬שלישי‬

‫ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪ 132-131‬כתב‪ ,‬שמרחק זה רק לכיוון מטה‪ ,‬אבל לצד‬ ‫א‬
‫אין הקפדה אם יוסיף או יפחית‪ ,‬ואחד מאנשי ההלכה סבר שיש להרחיקו מהשוליים [כלומר מהצד] כמרחקו‬
‫מסוף האריגה [כלומר מכיוון מטה]‪ ,‬ואין זה נפוץ‪ .‬ע"כ‪ .‬ובימינו פשט המנהג שיהיה המרחק מהצד כמרחק‬
‫לכיוון מטה‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬ו‪.‬‬ ‫ב‬
‫שו"ת הרמב"ם סי' קלח‪ ,‬ועושים את הכריכה השלישית קשר‪.‬‬ ‫ג‬
‫ציצית א‪,‬ז‪ .‬וראה הלכה הבאה‪ ,‬שאם כרך רק חוליה אחת‪ ,‬או שכרך החוט ללא חוליות‪ ,‬כשרה‪ ,‬לפיכך‪ ,‬גם אם‬ ‫ד‬
‫הוסיף קשר עניבה כפול סמוך לענף כשרה‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬ח‪-‬ט‪.‬‬ ‫ה‬
‫‪10‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫ימינה לו‪ ,‬ויהדק ע"י משיכת ראש החוט הארוך‪ ,‬ובהידוק תיווצר חוליה בת שלושה‬
‫ו‬
‫ליפופים ‪.‬‬
‫הכריכות והחוטים המשולשלים יהיו לכל הפחות באורך טפח [ארבעה אגודלים‪8 ,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫ס"מ] מסוף הכנף בבגד ז‪ .‬ונוי הציצית שיהיו שליש חוליות‪ ,‬ושני שליש חוטים‬
‫תלוי ים‪ .‬וצריך להפריד את חוטי הציצית כדי שיהיו כציצית הראש [שיער ארוך]‪.‬‬
‫ומותר להפריד את חוטי הציצית בשבת אפילו שהיא חדשה‪ ,‬ואין בדבר משום גמר‬
‫מלאכה‪ ,‬כי הציצית כשרה גם ללא הפרדה‪ ,‬וההפרדה אינה דבר הגורם לשינוי‬
‫ח‬
‫מציאותי בגוף החוטים ‪.‬‬
‫חוטי ציצית צריכים טוויה לשם ציצ ית‪ ,‬ובין איש ובין אישה יכולים לטוותם לשמה‪,‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫ואין צריך להוציא בפיו 'לשם מצות ציצית'‪ ,‬ודי שיחשוב בלבו שטווה לשם מצות‬
‫ציצית‪ .‬ואינו חייב לעשות חוטים שזורים [כמה חוטים דקים השזורים ומחוברים‬
‫ויוצרים יחדיו חוט אחד עבה]‪ ,‬ואם רצה לעשותן שזורים‪ ,‬עושה; אפילו היה החוט‬
‫כפול משמונה חוטים ושזור עד שנעשה פתיל אחד ‪ -‬אינו נחשב אלא חוט אחד‪.‬‬
‫נתפרדה השזירה‪ ,‬הרי הפרוד נחשב לכמה חוטים‪ ,‬ואם יש בהם אורך כדי עניבה (‪0‬‬
‫ט‬
‫ס"מ) הציצית פסולה עד שיתקן ע"י שזירה מחודשת או חיתוך הפרוד‪ ,‬וטוב‬
‫לעשות קשר בסוף כל חוטי‪.‬‬
‫מותר לעשות ציצית מחוטים שנט וו ע"י מכונה‪ ,‬והוא שבשעת הפעלת המכונה‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫כיוון המפעיל לשם מצוות ציצית‪ .‬בזמנם היה הטווה טווה בידיו והיה צריך לחשוב‬
‫בכל רגע שטווה חוטים לשם מצוות ציצית‪ ,‬ובזמננו שתהליך הטוויה אוטומטי‪ ,‬די‬
‫במחשבה בהפעלה המכונה להחשיב את הכל לטוויה לשם ציצית‪ ,‬כי העיקר שעשה‬
‫את מעש ה הטוויה‪[ ,‬יהיה המעשה אשר יהיה‪ ,‬ארוך או קצר]‪ ,‬לשם מצות ציצית יא‪.‬‬

‫ציצית א‪,‬ז‪.‬‬ ‫ו‬

‫ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪ 131‬כתב‪ ,‬נוי מצוה שיהיו החוטים באורך טפח ומחצה‬ ‫ז‬
‫עד שני טפחים‪ ,‬ולא יהיו באורך מוגזם‪ ,‬ואם למרות זאת האריך אותם יותר כשר‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬ו ח‪.‬‬ ‫ח‬
‫לפי שו"ע או"ח סי' יא סע' ג אם נתפרדה השזירה‪ ,‬ונשאר בש זור כדי עניבה‪ ,‬די בו להכשיר את הציצית‪ .‬אבל‬ ‫ט‬
‫הרמב"ם כתב שהשזור יכול להחשיב את החוטים כחוט אחד‪ ,‬משתמע מדבריו‪ ,‬שאם אינו שזור אינו נחשב‬
‫חוט אחד‪ ,‬לכן כתבנו שאם אינו שזור ויש בפרוד כדי עניבה נפסלה הציצית עד שיתקן‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬י ‪-‬יא‪ .‬הרב קאפח פרק א הערה כב‪.‬‬ ‫י‬
‫יא ציצית א‪,‬יא‪.‬‬
‫וזה לשון שו"ת ציץ אליעזר ו‪,‬טו‪ :‬מכל הלין שנתברר אין כל מקום להרעיש על הנוהגים היתר בציצית ‪-‬‬
‫מכונה אחרי שמצאנו לכמה וכמה מגדולי הדורות מדור הקודם ומדור זה שהתירו הדבר‪ ,‬כי יש להם כר נרחב‬
‫לסמוך עליו‪ ,‬מובן שצריכים השגחה לפקח שיאמרו בשעה שנותנים החוטים למכונה וכן עם פתיחת הכפתור‬
‫שעושים הכל לשם מצות ציצית ומשום הידור מצוה יחזרו על כך בכל כמה זמן באופן שהכל מתחילת‬
‫העשייה עד סופה יעשה לשם מצות ציצית‪ ,‬ושלום על ישראל ועל רבנן‪.‬‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫ח‪ .‬ציצית שעשה אותה גוי ‪ -‬פסולה‪ ,‬שנאמר "דבר אל בני ישראל ‪ ...‬ועשו להם ציצית"‬
‫(במדבר טו‪,‬לח); בין אם טווה את החוטים‪ ,‬ובין אם נתן את החוטים בכנף וקשר את‬
‫החוליות‪ ,‬אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו לעשות לשמה‪ ,‬כי הגוי עושה על‬
‫יב‬
‫דעת עצמו ‪.‬‬
‫ט‪ .‬נתינת החוטים בכנף וקשירת החוליות אינה צריכה כוונה לשם מצוות ציצית‪ ,‬לפיכך‬
‫אם קשר ישראל את החוליות בלא כוונה‪ ,‬הציצית כשרה‪ ,‬בין איש ובין אישה‪ ,‬וכ"ש‬
‫שאינו צריך לומר שעושה 'לשם מצוות ציצית'‪ ,‬ורק בטווית חוטי הציצית הצריכו‬
‫חכמ ים לשמה‪ .‬ומותר לקשור את חוליות הציצית בלילה‪ ,‬למרות שבלילה פטור‬
‫מהציצית‪ .‬ומותר לחתוך את ראשי חוטי הציצית בסכין או במספרים‪ ,‬מפני שאין‬
‫יג‬
‫בגוף החוטים קדושה ‪.‬‬
‫י‪ .‬אין כופלין את הטלית לשניים‪ ,‬ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה‪ ,‬אלא‬
‫אם כן תפרה כולה‪ ,‬ואפילו מרוח א חת‪ .‬ואם לא תפר בכל הרוח‪ ,‬אלא עשה תפירות‬
‫מועטות‪ ,‬יטיל בה ציצית כאילו אינה כפולה‪ ,‬מפני שדעתו להתיר את התפירות‪ .‬וכן‬
‫אם לא כפל את כל הטלית [לאורכה או לרוחבה]‪ ,‬אלא כפל בקצה את מקצת הבגד‪,‬‬
‫יד‬
‫יטיל בה ציצית כאילו אינה כפולה מפני שדעתו להתיר את התפירות ‪.‬‬
‫יא‪ .‬טלית שהיא בצבע אדום או ירוק או שאר צבעים‪ ,‬אם ירצה‪ ,‬יכול לעשות את חוטי‬
‫הלבן שלה בצבע שלה‪ ,‬אדום או ירוק או שאר צבעים‪ ,‬ואת הפתיל תכלת יעשה‬
‫בתכלת‪ .‬ואם היתה הטלית בצבע תכלת‪ ,‬לא יעשה את חוטי הלבן שלה בתכלת אלא‬
‫בשאר צבעים‪ ,‬כי צריך שיהיה רק פתיל אחד תכלת ולא יותר‪ .‬חוטי לבן שהתיישנו‬
‫והצהיבו קמעה‪ ,‬אין דבר זה כלום‪ ,‬כי יכול לעשות את חוטי הלבן בכל צבע שירצה‪,‬‬
‫ועוד שעדין הם נחשבים לבנים טו‪.‬‬
‫יב‪ .‬ציצית שנעשת מן העשוי מקודם‪ ,‬פסולה‪ .‬כיצד‪ :‬הביא כנף שיש בו ציצית‪ ,‬ותפרה‬
‫על הבגד ‪ -‬אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה‪ ,‬פסולה‪ :‬שנאמר "ועשו להם‬
‫ציצית" (במדבר טו‪,‬לח)‪ ,‬ולא מן העשוי ‪ -‬שהרי זה דומה למי שנעשת מאליה טז‪.‬‬

‫יב ציצית א‪,‬יב‪.‬‬

‫ציצית א‪,‬יב‪ .‬ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫יג‬
‫יד ציצית א‪,‬יז‪ .‬מהמילים 'ואם לא תפר בכל הרוח' עד סוף ההלכה‪ ,‬היא תוספת שלנו ולא נזכר ברמב"ם‪ ,‬ולמדנו‬
‫זאת ממנחות לז‪ :‬האי מאן דחייטיה לגלימיה‪ ,‬לא עבד ולא כלום‪ ,‬אם איתא דלא מיבעי ליה‪ ,‬ליפסוק‬
‫ולישדייה‪[ .‬תרגום‪ :‬מי שתפר את כנף הטלית שלו‪ ,‬לא עשה כלום‪ ,‬אם באמת אינו רוצה אותו כשהוא ארוך‪,‬‬
‫היה צריך לחותכו]‪ .‬והסמכנו תלמוד זה למקפל טליתו ותופרה‪ ,‬שאם תפרה מרוח אחת במלואה דעתו‬
‫שתישאר מקופלת‪ ,‬ואם לא תפר את הרוח במלואה‪ ,‬דעתו להתיר התפירות‪ ,‬ויטיל בה ציצית כאילו אינה‬
‫כפולה‪ .‬וכן יש לחלק בין כפל את כל הבגד‪ ,‬לבין אם כפל רק מקצת הבגד‪ .‬וכ"כ בשו"ע או"ח סי' י סע' ג‬
‫ומשנ"ב ס"ק ח‪.‬‬
‫טו ציצית ב‪,‬ח‪.‬‬
‫טז ציצית א‪,‬יב‪-‬יג‪.‬‬
‫‪11‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫יג‪ .‬עשה ציצית מחוט אחד ארוך‪ ,‬ולאחר שעשה את החוליות חתכו‪ ,‬הרי זה תעשה ולא‬
‫מן העשוי‪ ,‬שהרי בעת שקשר את החוליות היה פסול לפי שהוא חוט אחד ארוך‬
‫מחובר‪ ,‬ובשעה שפסקו ונעשו חוטים מפורדים ‪ -‬נמצא עושה מן העשוי‪ .‬נקרע הבד‬
‫בזווית הבגד‪ ,‬ונפלו חוטי הציצית מהבגד‪ ,‬אסור להחזיר את חוטי הציצית לנקב‬
‫ולתפור את הכנף כפי שהיה‪ ,‬וכן אסור לתפור את חוטי הציצית בכנף של בגד אחר‪,‬‬
‫כי הוא תעשה ולא מן העשוי‪ .‬היתה לו טלית מקופלת‪ ,‬והטיל בה ציצית בכנפות‬
‫הטלית כפי שהיא מקופלת‪ ,‬ואח"כ תפר את הטלית לפי הקיפול שלה‪ ,‬הרי זה תעשה‬
‫יז‬
‫ולא מן העשוי ‪.‬‬
‫יד‪ .‬הנקב שבו מכניסים את החוטים לא יהיה רחוק משפת הבגד יותר משלשה אגודלים‪,‬‬
‫ולא יהיה קרוב לשפת הבגד פחו ת מקשר גודל‪ ,‬כמו שביארנו בהלכה א‪ .‬קשר את‬
‫הציצית בנקב שהוא רחוק יו תר משלושה אגודלים משפת הבגד‪ ,‬וחתך בנקב‬
‫והנמיכו שתהיה הציצית במרחק שלושה אגודלים משפת הבגד‪ ,‬פסול משום תעשה‬
‫ולא מן העשוי‪ .‬נתמעטה זווית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף האריג‪[ ,‬כגון‬
‫שנתאכל קצה הבגד‪ ,‬או נתאכל ונתרחב הנקב שתלוי בו הציצית] ‪ -‬אפילו לא נשאר‬
‫מן האריג אלא כל שהוא‪ ,‬כשרה‪ ,‬מפני שדרשו חכמים "ועשו להם ציצית על כנפי‬
‫בגדיהם"‪ ,‬רק בשעת עשייה צריך להקפיד שתהיה הציצית על הכנף ולא מתחת‬
‫לכנף‪ ,‬ולפיכך אם לאחר עשייה נמצאת הציצית במרחק של פחות מקשר גודל‬
‫יח‬
‫משפת הבגד‪ ,‬שהוא נחשב מתחת לכנף‪ ,‬כשרה ‪.‬‬
‫טו‪ .‬כנף שיש בו ציצית‪ ,‬שנקרע בזווית הבגד במרחק של שלוש אצבעות מהקצה‪ ,‬ונשאר‬
‫מחובר בשאר הבגד אפילו כל שהוא‪ ,‬תופרו במקומו והציצית כשרה‪ ,‬שכיון שיש‬
‫בחתיכה הקרועה ג' אצבעות על ג' אצבעות [וכ"ש יותר]‪ ,‬עדין היא חשובה בגד‬
‫וכנף‪ ,‬וכיון שהחתיכה מחוברת‪ ,‬תופרה ואינה נפסלת משום תעשה ולא מן העשוי;‬
‫נקר ע במרחק פחות משלוש אצבעות מקצה הבגד‪ ,‬לא יתפור‪ ,‬מפני שהחתיכה‬
‫הקרועה כבטילה‪ ,‬וכאילו תופר חוטי ציצית בבגד קיים‪ ,‬ונפסל משום תעשה ולא מן‬
‫העשוי‪ .‬נקרעה החתיכה שיש בה ג' אצבעות על ג' אצבעות לגמרי מהבגד [וכן אם‬
‫אין בה ג' על ג']‪ ,‬אם רוצה לחזור ולתפור אותה בבגד‪ ,‬יתיר את הציציות שבה‪,‬‬
‫ולאחר שיתפור אותה בבגד‪ ,‬יחזור ויטיל בה ציציותיט‪ .‬ונהגו יצרני הטליתות לתפור‬
‫בזוית הבגד חתיכת בד כפולה לחיזוק הכנף‪ ,‬וכך ראויכ‪.‬‬

‫ציצית א‪,‬יד יז‪-‬יח‪.‬‬ ‫יז‬

‫יח ציצית א‪,‬יח‪ .‬וביארנו את טעם ההלכה ע"פ התלמוד מנחות מב‪.‬‬
‫יט לפי שו"ע או"ח סי' טו סע' ד‪ ,‬בדעה השניה בסעיף‪ ,‬אם נקרעה החתיכה שאין בה ג' אצבעות על ג' אצבעות‬
‫לגמרי מהבגד‪ ,‬אינו רשאי לחזור ולתפורה בבגד‪ ,‬זאת בעקבות רב עמרם‪ ,‬שביאר שחתיכת בגד שנקרעה בתוך‬
‫ג' אצבעות‪ ,‬אין עליה תורת בגד אפילו לאחר שיתפרנה‪ .‬אולם לפי הרמב"ם אין מקום לסברא זו‪ ,‬שבגד תפור‬
‫היטב אינו נחשב בגד‪ ,‬משום שבעבר היה קרוע פחות מג' אצבעות‪.‬‬
‫וראה עוד שם בתחילת הסעיף‪ ,‬שהביא את דעת רש"י (מנחות מא‪ .‬ד"ה חוץ לשלש)‪ ,‬מדוע אם נקרע בגד‬
‫בתוך ג' אצבעות לא יחזור ויתפרנו‪ ,‬מפני שחששנו שמא ישתייר מחוט התפירה‪ ,‬ויוסיף עליו עוד שלושה‬
‫‪12‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫טז‪ .‬מותר לתפור בכנף הבגד‪ ,‬במיקום תליית חוטי הציצית‪ ,‬תפירות מחוט הראוי להיות‬
‫חוט ציצית‪ ,‬כגון אם הטלית מצמר‪ ,‬מותר לתפור שם תפירות מחוט צמר‪ ,‬ואין‬
‫לחשוש שמא יהפוך את חוטי התפירה לחוט של ציצית‪ ,‬והוא אינו טווי לשם מצוות‬
‫ציצית‪ ,‬אלא חזקת אדם שבא להטיל ציצית‪ ,‬שיקח חוטים כשרים הראויים למצוה‪,‬‬
‫כא‬
‫שנטוו לשם ציצית ‪.‬‬
‫יז‪ .‬חוטים היוצאים בזוית הבגד‪ ,‬ואינם ארוגים שתי וערב [נקראים בעברית מלל‪,‬‬
‫בערב ית ַאלהִ דֻ ּב]‪ ,‬אף שנחשבים בגד לגבי טומאה‪ ,‬אינם נחשבים בגד לגבי ציצית‪,‬‬
‫מפני ש אינם ראויים להתכסות בהם‪ ,‬לפיכך אינו צריך לחותכם‪ ,‬וימדוד את נקב‬
‫הציצית מסוף האריג‪ ,‬ויטיל בו ציצית אפילו שהם קיימים‪ .‬וכך נהגו קדמוננו להניח‬
‫כג‬ ‫כב‬
‫את נימי 'ַאלשׁ ְמלֵה' כמות שהם‪ ,‬ואת נימי 'ַאלשאל' נהגו לסרג לנוי משום "זה‬
‫אלי ואנוהו"כד‪.‬‬
‫יח‪ .‬הנקב שבו מכניסים את החוטים הוא נקב אחד‪ ,‬וכך היא מסורת עשיית הציצית מאז‬
‫ומעולם‪ ,‬וכך משתמע מסוגיות התלמוד‪ ,‬ואלו שעושים שני נקבים משנים‬
‫ומחדשים‪ ,‬ואין לשנות באופן עשיית המצוות‪ .‬ונהגו יצרני הטליתות לעשות אִ ְמרָ ה‬
‫כה‬
‫סביב הנקב שלא יפחת ויתרחב‪ ,‬וכך ראוי ‪.‬‬
‫יט‪ .‬אין צורך להקפיד שיהיו חוליות הציצית מונחות על חוד הכנף ולא תלויות לכיוון‬
‫מטה‪ ,‬וכן אין צורך להקפיד שלא יהיו תלויות באלכסון‪ ,‬ומעולם לא עלתה על דעתם‬
‫של חכמי התלמוד להקפיד בכגון כךכו‪.‬‬
‫חוטים שנטוו לשם ציצית‪ .‬וגם כאן‪ ,‬לפי הרמב"ם אין מקום לחשש זה‪ ,‬ואין לחשוש שיקח אדם חוט שלא‬
‫נטווה לשם מצוות ציצית רק בגלל שכעת החוט מונח באזור חוטי הציצית‪ ,‬וחזקת אדם שיתלה חוטים כשרים‬
‫לציצית‪ .‬אלא טעם איסור תפירת כנף שנקרע בתוך שלש אצבעות ויש בו חוטי ציצית‪ ,‬כיוון שהכנף כאילו‬
‫אינו‪ ,‬ונמצא שתופר חוטי ציצית ללא כנף‪ ,‬והוא תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬וכפי שביארנו בפנים בהלכה‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬יח‪.‬‬ ‫כ‬
‫כא ציצית א‪,‬יח‪ .‬וראה שו" ע או"ח סי' טו סע' ו‪ ,‬שהביא שיש לחשוש שיהפוך את חוט התפירה לחוט ציצית‪,‬‬
‫והוא מבוסס על רש"י הובא בהערה יט‪ ,‬ובדעת הרמב"ם אין מקום לחשש זה‪ ,‬כפי שביארנו שם בהערה‪.‬‬
‫כב טלית של חול‪ ,‬עשויה מצמר כבשים כשכולה שחורה‪.‬‬
‫כג טלית של שבת‪ ,‬שתי דוגמאות לה‪ :‬אחת‪ -‬טלית לבנה עם פסים שחורים או כחולים לרוחב שוליה‪ .‬שניה‪-‬‬
‫טלית שחורה‪ ,‬ארוגה מצמר רחלים שחור נקי ומעודן‪.‬‬
‫כד ציצית א‪,‬ו‪ .‬הרב קאפח פרק א הערה יג‪ .‬כלים כב‪,‬א‪.‬‬
‫כה ציצית א‪,‬ו‪.‬‬
‫כו ציצית א‪,‬ו‪ .‬מה שנאמר בתלמוד מנחות מב‪" .‬ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר על כנפי בגדיהם"‬
‫ביאורו‪ ,‬שחוטי הציצית העוברים בתוך הנקב‪ ,‬צריכים להיות מונחים על הכנף‪ ,‬כי הנקב שבו נכנסים החוטים‪,‬‬
‫רחוק מקצה הבגד יותר מנקב גודל‪ ,‬ונמצא שהם נוטפים ומונחים על קרן הבגד‪ .‬וכך פירש רש"י‪ ,‬וכך היא‬
‫המשמעות הפשוטה בתלמוד וברמב"ם‪.‬‬
‫וזה לשון התלמוד שם‪ :‬ת"ר הטיל על הקרן [על קצה זווית הבגד] או על הגדיל [חוט עבה הנמצא בקצה‬
‫הבגד] כשירה‪ .‬רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן [כי צריך להרחיק את הנקב שבו עוברים החוטים מקצה‬
‫הבגד]‪ .‬כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שנאמר (במדבר טו) על‬
‫כנפי בגדיהם‪ ,‬כמאן‪ ,‬כרבי אליעזר בן יעקב‪[ .‬מה שאמר רב גידל בשם רב שחוטי הציצית יהיו נוטפים על‬
‫‪13‬‬
 ‫פרק יא ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫כ‪ .‬אין צורך לבדוק את חוטי הציצית שלא נחתכו‪ ,‬כי אנו סומכים על חזקה‪ ,‬ואם ראה‬
‫כז‬
‫שנחתך חוט מעיקרו‪ ,‬יוריד את הטלית מעליו מיד ‪.‬‬
‫כא‪ .‬נתמעטו חוטי הציצית המשולשלים‪ ,‬אפילו אם נתמעטו כולם‪ ,‬אם נשתייר בהם כדי‬
‫עניבה של כל חוט סביב עצמו (‪ 0‬ס"מ)‪ ,‬כשרהכח‪ .‬ואם לא נשתייר‪ ,‬יכול להתיר את‬
‫החוליות בכדי שיהיה שיעור כדי עניבה‪ ,‬מפני שאפילו לא כרך אלא חוליה אחת‬
‫כט‬
‫כשרה ‪.‬‬
‫כב‪ .‬נפסק חוט מעיקרו במקום שהוא תלוי בכנף‪ ,‬פסולה‪ ,‬מפני שצריך שיהיו ארבעה‬
‫ל‬
‫חוטים כפולים‪ ,‬ואין כאן אלא שלושה חוטים כפולים ‪.‬‬
‫כג‪ .‬עשה לבן ותכלת‪ ,‬ונפסק הלבן‪ ,‬ולא נשתייר ממנו משולשל כלום ונשתייר התכלת‬
‫לא‬
‫לבדו ‪ -‬כשר‪ ,‬כי התכלת אנו מעכב את הלבן‪ ,‬והלבן אינו מעכב את התכלת ‪.‬‬

‫הקרן‪ ,‬מתאים לשיטת רבי אליעזר בן יעקב‪ ,‬כי לפי שניהם צריך להרחיק את הנקב שבו עוברים החוטים‬
‫מקצה הבגד‪ ,‬וחוטי הציצית נוטפים ותלוים על גוף הקרן‪ ,‬שנאמר על כנפי בגדיהם‪ ,‬צריך שיהיו החוטים על‬
‫הכנף]‪.‬‬
‫כז ציצית ג‪,‬י‪.‬‬
‫כח ראה ציצית א‪,‬יח וכס"מ‪ .‬פירשנו על פי הכס"מ אם נשתייר בהם כדי עניבה כל חוט סביב עצמו‪ ,‬ולקולא‪ ,‬מפני‬
‫ששיעור אורך החוטים מחכמים‪ .‬לפי הרב קאפח‪ ,‬אם נתמעטו כל החוטים‪ ,‬צריך שישתייר כדי עניבה של כל‬
‫החוטים יחדיו‪ ,‬והוא שיעור ארוך‪ ,‬ולחומרא‪ .‬ואם נתמעט חוט אחד‪ ,‬צריך כדי עניבה של החוט הבודד סביב‬
‫עצמו‪.‬‬
‫כט ציצית א‪,‬יח וכס"מ‪.‬‬
‫ל ציצית א‪,‬יח ביאור הרב צדוק ע"פ הרב קאפח בהערה מ‪.‬‬
‫לא ציצית א‪,‬ד פיהמ"ש מנחות ד‪,‬א‪ .‬הרב קאפח פרק א הערה ח‪.‬‬
‫‪18‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫הלכות ציצית (הברכה‪ ,‬קטן‪ ,‬לא ינהג בביזיון‪ ,‬ברב עם‪ ,‬בלילה‪,‬‬ ‫פרק יב‬
‫שהחיינו‪ ,‬הורידה‪ ,‬ללא רשות‪ ,‬שאולה‪ ,‬כבוד הבריות)‬
‫יברך על הציצית בין מעומד בין מיושב‪ ,‬ואין להקפיד לברך דוקא בעמידה‪ ,‬כי ברכת‬ ‫א‪.‬‬
‫א‬
‫הציצית אינה מהדברים שמנו חכמים שצריך לעשותם בעמידה ‪ .‬ואף אם הטלית‬
‫מקופלת בתוך הכיס שלה‪ ,‬יכול לברך עליה‪ ,‬ויוציאנה מכיסה ויתעטף בה‪ ,‬ואין‬
‫שהייה קצרה זו מעכבת‪ ,‬ואינה נחשבת הפסק בברכה‪ ,‬כי לא הפסיק בדיבור‪ ,‬וגם לא‬
‫הסיח דעתו מהברכה ב‪.‬‬
‫לאחר שבירך להתעטף בציצית‪ ,‬יתעטף‪ ,‬ואם נישק את חוטי הציצית הרי זה משובח‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‬
‫והוא חיבוב מצוה‪ ,‬אבל אינו חובה ‪.‬‬
‫ד‬
‫קטן היודע להתעטף ‪ ,‬אביו לוקח לו טלית כדי לחנכו במצוות‪ ,‬ויברך ויתעטף‪ ,‬וכך‬ ‫ג‪.‬‬
‫הוא מנהג יהודי תימן‪ ,‬כמו התלמוד וכמו ההלכה‪ .‬ומה שנהגו יהודי אשכנז שאפילו‬
‫בחור שהוא יותר מגיל בר מצוה לא יתעטף בציצית עד שישא אישה‪ ,‬ולמדו זאת‬
‫מהת למוד‪ ,‬שרב המנונא לא כיסה ראשו בסודר לפי שאינו נשויה‪ ,‬ועוד הסמיכוהו‬

‫אלו דברים שצריך לעשותם בעמידה‪ :‬תפילה‪( ,‬תפי לה ה‪,‬ב) ברכת כהנים‪( ,‬תפילה יד‪,‬יא) ברכת הלבנה‪,‬‬ ‫א‬
‫(ברכות י‪,‬יז) וספירת העומר‪( .‬תמידין ומוספין ז‪,‬כב) ע"כ‪ .‬אבל עיטוף בציצית אינו נמנה בכללם‪ ,‬ואין הכרח‬
‫לעשותו בעמידה‪.‬‬
‫ברכות ד‪,‬ז‪ .‬וראה הלכות תפילין ד‪,‬ז "וכל המצוות כולן‪ ,‬מברך עליהן קודם עשייתן; לפיכך צריך לברך על‬ ‫ב‬
‫התפילין של יד‪ ,‬אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירה‪ ,‬שקשירתן‪ ,‬זו היא עשייתן"‪ .‬נאמר בהלכה‪ ,‬שיברך‬
‫דוקא לאחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה ולא קודם לכן‪ ,‬משום שמברך קודם עשייתן‪ ,‬ולא קודם הקודם‪.‬‬
‫אבל בציצית אין צורך להקפיד לברך עליה רק אחרי שפתח את קיפול הטלית ואוחזה בידו ולא קודם לכן‪.‬‬
‫וההבדל בין ציצית לבין תפילין‪ ,‬תפילין מלופפים ברצועות שלהם‪ ,‬ועד שישחרר אותם מרצועותיהם ישהה‬
‫בין הברכה לבין המצוה‪ ,‬לפיכך אמרו חכמים שיברך עליהם רק אחרי שהניחם על הקיבורת קודם קשירה‪,‬‬
‫משא"כ טלית‪ ,‬בשניות מועטות הוא מוציאה מכיסה ופותח אותה מקיפו ליה‪ ,‬ואין בשהיה מועטה זו הפסקה‪,‬‬
‫ואין צורך להקפיד בכך כלל‪.‬‬
‫כדמות ראיה‪ ,‬ראה הלכות תפילה ט‪,‬א‪-‬ב בנושא סמיכות גאולה לתפילה‪ ,‬שיתפללו עם ש"ץ עד שיברך גאל‬
‫ישראל‪ ,‬ויעמדו מיד ויתפללו תפילת עמידה בלחש‪ .‬יעמדו מיד כדי להסמיך גאולה לתפילה‪ .‬השאלה‬
‫הנשאלת‪ ,‬מדוע לא יעמדו קודם לכן בסוף ברכת גאל ישראל [כפי הנהוג כיום]‪ ,‬שיתחילו ממש מיד תפילת‬
‫לחש‪ ,‬והרי עד שיעמדו‪ ,‬ועד שיסתדרו במקומותיהם יעברו כמה שניות? מכאן ששהיית זמן מועט כזה אינה‬
‫הפסק‪ ,‬והוא נחשב סמיכות גאולה לתפילה‪ ,‬ואף שהיה מועטת עד שיפתח את הטלית מקיפוליה אינה מעכבת‪,‬‬
‫ורק בש היה של התרת ליפוף התפילין מעליהם והנחתם על היד עד שיקשור‪ ,‬היא הפסק בין הברכה למצוה‪.‬‬
‫ציצית ג‪,‬יב‪.‬‬ ‫ג‬
‫ראה שו"ע או"ח סי יז סע' ג בשם רמ"א‪ ,‬שצריך שידע הקטן לעטוף שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו‪,‬‬ ‫ד‬
‫ולאחוז את הציצית בשעת קריאת שמע‪ .‬וראה להלן הלכה ז ובהערה יא‪ ,‬שדבר זה נכתב בשם מדרש שוחר‬
‫טוב‪ ,‬ואין חובה לנהוג כמנהגותיו‪ ,‬ואף הגדולים אינם צריכים לעשות כך‪ ,‬לפיכך די שידע הקטן לעטוף את‬
‫גופו עם הטלית‪ ,‬ותו לא‪.‬‬
‫קידושין כט‪ :‬חזייה [לרב המנונא] דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא"‬ ‫ה‬
‫תרגום‪ :‬ראה [את רב המנונא] שאינו מכסה ראשו בסודר‪ ,‬אמר לו מדוע אינך מתכסה בסודר? אמר לו מפני‬
‫שלא נשאתי אישה‪.‬‬
‫‪15‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫לדרשת הפסוקים גדילים תעשה לך וסמוך לו כי יקח איש אשה‪ ,‬הוא שלא כהוגן‪,‬‬
‫ואין לבטל מצוות עשה מהתורה על סמך דרשה שהמצאנו מדעתינו שלא נזכרה‬
‫בתלמוד‪ ,‬וגם הסודר שסיפרו חכמים‪ ,‬הוא בגד שהיו עוטפים בו הנשואים את‬
‫ראשם‪ .‬גם בתימן מי שנשא אישה עטף את ראשו עם בד‪ ,‬נקרא אצלם ְ'מצר'‬
‫=מטפחת‪[ ,‬עליו מברכים בבוקר עוטר ישראל בתפארה]‪ ,‬ומי שלא נשא אישה הלך‬
‫רק עם כיפה ללא עטיפת הראש‪ .‬אבל מכאן ועד ביטול מצוות עשה של תורה הדרך‬
‫ו‬
‫רחוקה‪ ,‬וחייבים לבטל מנהג זה ‪.‬‬
‫הציצית היא ת שמיש מצוה ולא תשמיש קדושה‪ ,‬ולמרות שאין בה קדושה אבל לא‬ ‫ד‪.‬‬
‫ינהג בה מנהג ביזיון‪ ,‬לפיכך יכול להציע אותה תחתיו לישן עליה‪ ,‬או להתכסות בה‬
‫בשינה בלילה‪ ,‬וגם יכול לכפלה וליצור בכפל כיס‪ ,‬ויתן בתוך הכיס את חפציו‪ ,‬וכך‬
‫נהגו בתימן‪ .‬אבל ישתדל שלא יהלך והיא נגררת על הארץ‪ ,‬כי הדבר מטנף את חוטי‬
‫הציצית וגורם להם ביזיון‪ .‬ואם עומד בתפילה או בקריאת התורה או בברכת כהנים‬
‫ונגעו הציציות ברצפה‪ ,‬אין בדבר ביזיון‪ ,‬כי אין בגוף הציצית קדושה‪ ,‬ואין צריך‬
‫להקפיד שלא יגעו ברצפה ז‪.‬‬
‫מותר להיכנס בציצית לבית הכיסא‪ ,‬ולבית המרחץ‪ ,‬מפני שהיא מצוה שאין בגופה‬ ‫ה‪.‬‬
‫קדושה‪ .‬וכן מותר לנקות בטלית את המשקפים‪ ,‬כי הוא שימוש שעושים בני אדם‬
‫בבגד‪ ,‬ואין בו ביזיון ח‪.‬‬
‫מותר להתיר ציצית מבגד זה‪ ,‬ולתלותה בבגד אחר‪ ,‬בין לבן‪ ,‬בין תכלת‪ .‬נפסקו לו‬ ‫ו‪.‬‬
‫חוטי לבן‪ ,‬או תכלת ‪ -‬זורקן באשפה‪ ,‬מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה‪ .‬וכן‬
‫מותר להתיר חוטי צי צית על מנת לתת במקומן חוטים נאים מהם‪ ,‬ומותר לזורקן‬
‫באשפה ט‪ .‬ומותר לנתק את הציצית מהבגד בסכין או במספרים‪ .‬טלית שבלתה‬
‫ונפסלה ממצוה‪ ,‬מותר לזורקה באשפהי‪.‬‬
‫כשמתעטף בציצית‪ ,‬אינו צריך שיהיו שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו‪ ,‬ומנהג‬ ‫ז‪.‬‬
‫יהודי תימן שיאספו את כל הציציות לפנים בזמן העיטוף‪ ,‬והוא העיטוף שעליו‬
‫דיברו חכמים‪ ,‬ומה שאמרו בשם מדרש שוחר טוב‪ ,‬שישליך הציציות לפניו‬
‫ולאחריו‪ ,‬מדרש זה הוא מאוחר‪ ,‬ואין לשנות את ההלכה של התלמוד על פי‬

‫ציצית ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫ו‬

‫ציצית ג‪,‬ט‪ .‬וכתב הרמב"ם בשו"ת סי' רסח‪" :‬לפי שהציצית תשמישי מצוה ואין בה קדושת גוף‪ ,‬ולפיכך מותר‬ ‫ז‬
‫ליכנס בטלית מצ וייצת לבית הכסא‪ ,‬ולדורסה ברגל‪ ,‬ולהשתמש בה כגון לפורשה‪ ,‬ולכסות בה בעת כיסוי‬
‫הערווה ובעת גילויה‪ ,‬כל זה מותר"‪ .‬ע"כ‪ .‬לפיכך כתבנו שמותר אם תיגע הציצית ברצפה‪ ,‬ורק ישתדל שלא‬
‫תיגרר על הארץ בהילוכו‪ ,‬ותיטנף‪ ,‬ויהיה בדבר זלזול‪.‬‬
‫ציצית ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫ח‬
‫לא יפה המנהג לתת את חוט י הציצית שבלו או נפסלו בתוך ספרי קודש‪ ,‬כי יש בכך בזיון לספרי הקודש‪,‬‬ ‫ט‬
‫שהוא ממלאם בחוטים בלוים שאין בהם קדושה‪ ,‬כאשר עיננו רואות‪ ,‬בראותנו ספרי קודש עם חוטים ושערות‬
‫זקן‪.‬‬
‫ציצית א‪,‬יג‪ .‬ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫י‬
‫‪23‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫יא‬
‫מנהגותיו ‪ .‬וכן יכול להתעטף בטלית כשהיא מקופלת לשנים לאורכה‪ ,‬ואינו חייב‬
‫לפתוח את קיפול הטלית‪ ,‬והוא שיש בה שיעור שיעטוף את ראשו ורובו של הקטן‪,‬‬
‫יב‬
‫שכיון שאינה תפורה מרוח [=בצד] אחת כשהיא מקופלת‪ ,‬נחשבת כפתוחה ‪.‬‬
‫בטליתות שהיו בתימן‪ ,‬לא היתה עטרה‪ ,‬ולא הקפידו איזה ציציות יהיו לפנים ואיזה‬ ‫ח‪.‬‬
‫לאחור‪ ,‬אלא בכל פעם סיבבו את הטלית איך שהזדמן‪ .‬וכך ההלכה שאין צורך‬
‫להקפיד על כך‪ .‬ובימינו יצרני הטליתות תופרים עטרה‪ ,‬וטוב הדבר לחיזוק הטלית‬
‫יג‬
‫במקום המונח על הצואר‪ ,‬אבל אין צריך להקפיד שתהיה תמיד למעלה ‪.‬‬
‫יד‬
‫שלושה בני אדם או שנים שרצו לברך להתעטף בציצית‪ ,‬הידור מצוה שיהיה אחד‬ ‫ט‪.‬‬
‫מברך להם ויוציאם ידי חובה‪ ,‬משום 'ברב עם הדרת מלך'‪ .‬וכ"ש אם היו עשרה‪.‬‬
‫הידור מצוה של 'ברב עם' הוא בברכת המצות [כמו ברכת להתעטף בציצית]‬
‫ובברכת ההודאה [כמו ברכת בורא מאורי האש]‪ ,‬אבל בברכות הנהנין אין הידור‬
‫שיברך אחד להם‪ .‬מפני שבברכת המצות וההודאה מברך לשם שבח לה'‪ ,‬והידור‬
‫מצוה שיהיו רבים מברכים‪ ,‬ואילו בברכות הנהנין מברך משום שרוצה ליהנות‪,‬‬
‫ומברך שלא יהיה גזלן‪ ,‬ואין שבח אם רבים יברכו‪ .‬ברכת המזון הרי היא כברכות‬
‫השבח‪ ,‬שמודה לה' על המזון שאכל‪ ,‬לפיכך תיקנו חכמים זימון‪ ,‬ויברך אחד לכולם‪,‬‬
‫וישמעו ויענו אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬משום ברב עם הדרת מלך טו‪.‬‬

‫יא ציצית ג‪,‬א ח‪ .‬במדרש שוחר טוב [נקרא גם מדרש שמואל]‪ ,‬נאמר על הפסוק כל עצמותי תאמרנה‪ ,‬אמר דוד‪,‬‬
‫אני משבחך בכל איברי ומקיים בהם המצות‪ .‬בראשי אני כופפו וכורע בתפלתי ‪ ...‬בצוארי עטיפת ציצית‪.‬‬
‫בעיני וראיתם אותו‪ .‬בפי תהלת ה' ידבר פי ‪ ...‬בחזה הציצית אני משים כנגד הלב כל זמן שאני קורא ק״ש‬
‫שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך‪ .‬מאחרי ומלפני אני משליך שני כנפים של טלית כשאני עומד בתפלה‪.‬‬
‫(ע"כ) מדרש זה התחבר בתקופת הגאונים‪ ,‬וגם מנהג שימת הציצית כנגד הלב במשך זמן קריאת שמע נהג‬
‫בתקופתם‪ ,‬אבל בתלמוד לא נזכר‪ ,‬וגם במנהג תימן הקדום לא בא זכרו‪ .‬כיון שכן‪ ,‬אין להקשות ממדרש‬
‫מאוחר זה‪ ,‬שצריך להיות בתפילה כששתי ציציות לפניו ושתים לאחריו‪ ,‬וזה שלא כמנהג תימן‪ ,‬שיתעטפו‬
‫ויהיו כל הציציות לפניהם‪ ,‬כי כאמור מדרש זה מאוחר‪ ,‬ואין חובה לנהוג כמנהגותיו‪.‬‬
‫יב ראה ציצית א‪,‬יז‪ ,‬שטלית שהיא מקופלת לשנים‪ ,‬אינו מטיל בה ציצית בארבע כנפותיה כשהיא מקופלת‪ ,‬אלא‬
‫אם תפרה מרוח אחת‪ ,‬מכאן שעד שלא יתפרנה מרוח אחת היא כפתוחה‪.‬‬
‫יג ציצית ג‪,‬א‪.‬‬
‫יד הידור ולא חובה‪ ,‬לפיכך אם בירכו לעצמם‪ ,‬בירכו‪.‬‬
‫טו ברכות א‪,‬יב‪ .‬ה‪,‬ב‪-‬ג‪ .‬ה‪,‬טו‪ .‬תוספתא ברכות ה‪,‬לג‪ .‬ו‪,‬כ‪ .‬מנחות סב‪ .‬יומא כו‪ .‬המושג 'ברוב עם הדרת מלך' נאמר‬
‫בדברי הרמב"ם‪ ,‬על מצוות הנעשות בהמון עם‪ ,‬כגון הולכת ביכורים ברב עם (ביכורים ד‪,‬טז)‪ ,‬או העברת דם‬
‫קרבן פסח מכהן לכהן (קרבן פסח א‪,‬יד)‪ ,‬או העברת ספר תורה מאיש לאיש עד שיגיע לכהן גדול (עבודת יום‬
‫הכיפורים ג‪,‬י)‪ .‬לעומת זאת בברכות הנהנין כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א‪,‬יב שאם לא נתוועדו [תכננו]‬
‫לאכול ולשתות יחדיו‪ ,‬כל אחד יברך על הפת והיין בעצמו‪ ,‬משתמע מדבריו שאין צורך שיברך אחד לכולם‪,‬‬
‫ואדרבה‪ ,‬אחד לא יכול לברך לכולם‪ .‬וגם שאר אוכלין ומשקין‪ ,‬אמנם אחד יכול לברך לכולם‪ ,‬אבל אין‬
‫עדיפות לנהוג דוקא כך‪.‬‬
‫וראה תוספתא ברכות ו‪,‬כ "עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו‪ ,‬היו עושין כולן מצוה‬
‫אחת אחד מברך לכולן"‪ .‬כלומר‪ ,‬אם היו מקיימים מצוה אחת שהברכה עליה זהה‪ ,‬כגון עשרה בני אדם‬
‫שמניחים תפילין‪ ,‬אחד מברך לכולם‪ ,‬והטעם‪ ,‬משום ברב עם הדרת מלך‪.‬‬
‫‪22‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫י‪ .‬בית כנסת‪ ,‬שנהגו שיהיה אחד מברך בקול רם להתעטף בציצית [קודם 'המהולל']‪,‬‬
‫ומוציא את השומעים ידי חובה‪ ,‬ויענו אמן ויתעטפו‪ ,‬יצאו ידי חובתם‪ ,‬שכיון שהם‬
‫חייבים בברכה‪ ,‬יכול להוציאם ידי חובה‪ .‬וגם אם כבר בירך על התעטפותו‪ ,‬יכול‬
‫טז‬
‫לברך להם להוציאם ידי חובה ‪.‬‬
‫יא‪ .‬התעטף בציצית בלילה‪ ,‬לא יברך עליה עד שיעלה עמוד השחר ויכיר בין תכלת‬
‫ללבן [שיאור היום קמעה]‪ .‬ונהגו שיאחז אז את פתילות הציצית בשעת הברכה בכדי‬
‫שיהיה ניכר על מה מברך‪ ,‬ואין הדבר חובה‪ .‬בגד יום עם ארבע כנפות שלבשו‬
‫יז‬
‫בלילה פטור מהציצית‪ ,‬ובגד לילה עם ארבע כנפות שלבשו ביום חייב בציצית ‪.‬‬
‫יב‪ .‬ישן בלילה כשהוא עטוף בטלית‪ ,‬בבוקר יברך שוב להתעטף בציצית‪ ,‬שכיון‬
‫שהלילה אינו זמן מצות ציצית‪ ,‬פרחה ממנו הברכה שבירך אמש‪ ,‬וצריך לברך שנית‬
‫כשיאור היוםיח‪.‬‬
‫יג‪ .‬טלית חדשה מברך עליה שהחיינו‪ ,‬שכל מצוה שהיא קניין לאדם כגון ציצית‬
‫ותפילין ומזוזה ומעקה‪ ,‬מברך עליהם שהחיינו‪ .‬ברכת שהחיינו‪ ,‬אם רצה יברך אותה‬
‫בשעת עשייתה‪ ,‬כלומר בזמן שקושר את חוליות הציצית‪ ,‬ואם רצה יברך אותה‬
‫יט‬
‫בתחילה כשיתעטף בה‪ .‬ונהגו לברך שהחיינו בשעה שיתעטף בה ‪.‬‬

‫וראה תוספתא ברכות ה‪,‬לג לגבי ברכת מאורי האש במוצ"ש בבית המדרש‪[ .‬היו יושבים ב]בית המדרש‬
‫[והביאו אור לפניהם] ב "ש אומרים אחד מברך לכולן [ברכת מאורי האש]‪ ,‬וב"ה אומרי' כל אחד ואח' מברך‬
‫בפני עצמו [משום ביטול בית המדרש]‪ .‬והלכה כב"ה‪( .‬השלמנו את לשון התוספתא ע"פ התלמוד ברכות נג‪.‬‬
‫וראה שם גירסא הפוכה‪ ,‬ב"ה במקום ב"ש‪ ,‬וב"ש במקום ב"ה) משתמע מכך שללא ביטול בית המדרש אחד‬
‫מברך ל כולם‪ ,‬גם לדעת ב"ה‪ ,‬והטעם משום ברב עם הדרת מלך‪.‬‬
‫וראה מנחות סב‪ .‬שם נזכר שתנופת חזה ושוק ואמורים של שלמים‪ ,‬נעשו ע"י שלושה כהנים [ראשון מביא‬
‫מבית מטבחיים לכהן המניף‪ ,‬שני מניף‪ ,‬שלישי מקטיר] משום ברב עם הדרת מלך‪ .‬וראה יומא כו‪ .‬שם נזכר‬
‫שיעלו את אברי התמיד לכבש‪ ,‬ומהכבש למזבח‪ ,‬ע"י שני כהנים משום ברב עם הדרת מלך‪.‬‬
‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬שני בני אדם‪ ,‬או שלושה בני אדם‪ ,‬כבר נחשבים רוב עם‪ ,‬ויש הידור שאחד יברך להם‪ ,‬ואם‬
‫הם עשרה‪ ,‬כ"ש שיש הידור שאחד יברך להם‪ .‬כל הדוגמאות הם של ברכת המצות או ההודאה‪ ,‬אבל בברכות‬
‫הנהנין‪ ,‬אין הידור שאח ד יברך לכולם‪ ,‬וכפי שביארנו בהלכה בפנים‪ .‬ברכת המזון שונה משאר ברכות הנהנין‪,‬‬
‫ואדרבה חכמים תיקנו זימון‪ ,‬כלומר שיתחברו שלושה בני אדם ואחד יברך להם‪ ,‬משום ברב עם הדרת מלך‪,‬‬
‫מכאן נלמד שחכמים החשיבוה כברכות השבח‪ ,‬כי מברך אותה לאחר שגמר לאכול‪ ,‬ולאחר שכבר בירך קודם‬
‫ה אכילה ברכת הנהנין‪ ,‬וכעת לאחר האכילה הוא מודה ומשבח לה' על מה שאכל‪ .‬בד"א כשהיו שלושה ויש‬
‫זימון‪ ,‬אבל אם הם שנים ואין זימון‪ ,‬יש עדיפות שיברך כל אחד לעצמו [מצוה ליחלק‪ .‬ברכות מה‪ ,]:‬שכיון‬
‫שהיא ברכה ארוכה יכוון יותר אם יברך בעצמו‪( .‬מקורות‪ :‬ביכורים ד‪,‬טז‪ .‬קרבן פסח א‪,‬יד‪ .‬עבודת יום‬
‫הכיפורים ג‪,‬י‪ .‬פיהמ"ש ביכורים ג‪,‬ב‪ .‬פסחים ה‪,‬ה‪ .‬סוטה ז‪,‬ה‪ .‬משנ"ת ברכות א‪,‬יב‪ .‬ה‪,‬ב‪-‬ג‪ .‬ה‪,‬טו‪ .‬מנחות סב‪.‬‬
‫יומא כו‪ .‬ברכות מה‪ :‬תוספתא ברכות ה‪,‬לג נוסח ר"ש ליברמן‪ ,‬ב"ש אחד מברך לכולם‪ ,‬ב"ה כל אחד מברך‬
‫לעצמו‪ .‬תוספתא ברכות ו‪,‬כ‪ .‬הרב קאפח הל' תלמוד תורה פרק ד הערה מב)‬
‫טז ברכות א‪,‬י‪.‬‬
‫יז ציצית ג‪,‬ח‪.‬‬
‫יח ציצית ג‪,‬ח‪.‬‬
‫יט ברכות יא‪,‬ט‪ .‬גם בליל סוכות נהגו לברך שהחיינו קודם שישב בסוכה‪ ,‬ולא בשעת עשייתה‪ .‬הרב קאפח ברכות‬
‫פרק יא הערה יז‪.‬‬
‫‪21‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫יד‪ .‬כל זמן שמתעטף בציצית מברך‪ ,‬אפילו הורידה לזמן מועט ודעתו לחזור וללובשה‪,‬‬
‫כשיחזור להתעטף בה יברך שנית‪ .‬נפלה הטלית מכתפיו‪ ,‬אם נשאר ממנה קצת על‬
‫גופו אינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬ואם נפלה לגמרי‪ ,‬אפילו אוחזה בידיו‪ ,‬יחזור ויברך‪ ,‬כי‬
‫אחיזת הטלית בידיו אינה נחשבת מצוה‪ .‬נפלה הטלית ממנו בשעת תפילת העמידה‪,‬‬
‫כ‬
‫ימתין‪ ,‬ויתעטף בה לאחר תפילת העמידה‪ ,‬ויברך עליה ‪.‬‬
‫טו‪ .‬בזמן חכמי התלמוד לא הקפידו בני אדם על הטלית והתפילין שלהם‪ ,‬אם ישתמש‬
‫בהם אחר‪ ,‬מפני שהתפילין והטלית הם דברים המצויים ביד הכול‪ ,‬ואין עשויין אלא‬
‫למצותן בלבד‪ ,‬ואין חבירו מקפיד עליו אם יקיים בהם מצוה ללא רשות‪ ,‬ונוח לאדם‬
‫כא‬
‫שתיעשה מצוה בממונו ‪ .‬אבל בזמננו מקפידים בני אדם על הטלית והתפילין‬
‫שלהם‪ ,‬ולא יניחם ללא רשות אלא אם יודע שאינו מקפיד‪ ,‬כגון שראה אחרים‬
‫מניחים ברשותו‪ ,‬או ששאל אותוכב‪.‬‬
‫טז‪ .‬השאילו חבירו טלית שיש לה ארבע כנפות ללא ציצית‪ ,‬פטור מלהטיל בה ציצית כל‬
‫שלושים יום‪ ,‬שנאמר כסותך (דברים כב‪,‬יב)‪ ,‬מכאן ואילך חייב להטיל בה ציצית‪,‬‬
‫מפני שהיא כבר נחשבת שלו להתחייב בציצית‪ .‬אבל אם השאילו חבירו טלית‬
‫כג‬
‫מצויצת‪ ,‬יברך עליה להתעטף בציצית‪ ,‬שהרי חבירו השאילו על דעת שיברך עליה ‪.‬‬
‫לפיכך הלוקח טלית מחבירו להתעטף בה בזמן התפילה או קריאת התורה‪ ,‬וכן אם‬

‫כ ציצית ג‪,‬ח‪ .‬שו"ת קפ‪.‬‬

‫כא ראה גזילה ואבידה ג‪,‬יד‪ :‬מצא תפילין‪ ,‬שם דמיהן ומניחן עליו‪[ .‬שם ומשער כמה הם שווים‪ ,‬ויניחם ויקיים‬
‫בהם מצוות תפילין‪ ,‬ויחזיר לבעל התפילין את הכסף כשיבוא]‪ .‬שדבר מצוי הוא ביד הכול‪ ,‬ואין עשויין אלא‬
‫למצותן בלבד‪ .‬ע"כ‪ .‬השאלה הנשאלת על הלכה זו‪ ,‬היכן מצינו שיקח לעצמו את החפץ הנמצא‪ ,‬מדוע לא‬
‫ישתמש בו קצת בכדי שישתמר‪ ,‬ויחזיר את התפילין לבעליו? על כורחנו‪ ,‬מדובר שאין לו תפילין‪ ,‬ומצא‬
‫תפילין‪ ,‬אמרו חכמים‪ ,‬נוח לחבירו המאבד שיקיים מצווה בתפילין שלו‪ ,‬כך גם יזכה חבירו המאבד במצוה‪,‬‬
‫וגם יקבל את הכסף במלואו בחזרה‪ .‬נמצאנו למדים‪ ,‬תפילין אינם חפץ יקר ערך שלא ירצה חבירו שישתמשו‬
‫בו ללא רשות‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬ישמח אם יקיימו בו מצוה‪ ,‬וזה המקור להלכה שכתבנו‪.‬‬
‫יש שרצו ללמוד היתר‪ ,‬ממה שאמרו חכמים במסכת פסחים ד‪" :‬ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה"‬
‫תרגום‪ :‬נוח לו לאדם [=רוצה האדם] לקיים מצוה בממונו‪ .‬התלמוד שם עוסק שעושה את המצוה בעצמו‬
‫למרות שיש לו הפסד ממון‪ .‬ומדובר שם שהשכיר בית בחזקת שהוא בדוק‪ ,‬ונמצא שאינו בדוק‪ ,‬צריך השוכר‬
‫לבדוק ואפילו במקום שבודקים בשכר‪ ,‬ואינו מקח טעות‪ ,‬ולמרות שמפסיד את שכר הבדיקה‪ ,‬נוח לאדם‬
‫לקיים מצווה בממונו‪ ,‬כי הוא עושה מצוה בבדיקת חמץ‪ .‬אולם אם נדקדק‪ ,‬מדובר שם שמקיים את המצוה‬
‫בעצמו‪ ,‬ועדין לא מצאנו היתר להשתמש ברכוש חבירו ללא רשות‪ .‬לפיכך הבאנו הוכחה מהלכות גזילה‬
‫ואבידה ג‪,‬יד‪.‬‬
‫כב גזילה ואבידה ג‪,‬יד‪ .‬חמץ ומצה ב‪,‬ח‪ .‬פסחים ד‪ :‬וראה עוד‪ ,‬שכירות א‪,‬ד‪ .‬נמוקי יוסף ב"ב מד‪ :‬בדפי הרי"ף‬
‫שאסר‪.‬‬
‫כג כך פירש הרא"ש במסכת חולין פ"ח סי' כו‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ולי נראה דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית‬
‫שאינה מצוייצת וקאמר דפטור מלהטיל בה ציצית דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך‪ .‬אבל‬
‫השואל טלית מצוייצת‪ .‬אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה‪ .‬ואם אי אפשר לו לברך אא"כ תהיה שלו‪ ,‬הוי‬
‫כאילו נותנה לו במתנה ע"מ להחזיר‪ .‬מידי דהוה אשואל חלוק ומת לו מת אין רשאי לקרוע (מו"ק דף כז ב)‪,‬‬
‫ואם הודיעו שהוא הולך לבקר את החולה קורע ומשלם לו פחת הקריעה‪ ,‬ואף על פי שלא הרשהו לקרוע‪ .‬כיון‬
‫דידע שהלך לבקר את החולה הוי כאילו הרשהו‪.‬‬
‫‪20‬‬
 ‫פרק יב ‪ -‬הלכות ציצית‬

‫מתעטף בטלית של הציבור‪ ,‬יברך עליה להתעטף בציצית‪ ,‬ואין בדבר פקפוק או‬
‫כד‬
‫ספק ‪.‬‬
‫היה מהלך בדרך בשבת כשה וא עטוף בטליתו‪ ,‬והיתה הטלית הבגד היחיד המכסה‬ ‫יז‪.‬‬
‫את גופו [אם יפשיטנה ישאר ללא בגד]‪ ,‬ונקרע כנף אחד מהטליתכה בשבת ברה"ר‬
‫כו‬
‫[מקום האסור בטלטול מהתורה]‪ ,‬הרי חוטי הציצית נחשבים כמשאוי ‪ ,‬ואסור‬
‫ללכת עמם ברה"ר‪ ,‬ויפשיטנה אם ירצה להמשיך ללכת‪ .‬ואם היה מהלך בכרמלית‬
‫[מקום האסו ר בטלטול מדברי חכמים]‪ ,‬גדול כבוד הבריות שדוחה איסור שהוא‬
‫מחכמים‪ ,‬וכיון שאין לו בגד אחר לכסות עצמו‪ ,‬יכול להמשיך ללכת עם הציצית‪,‬‬
‫כז‬
‫למרות שבטלטולה עובר על איסור של דברי חכמים ‪.‬‬

‫כד ציצית ג‪,‬ד‪ .‬רא"ש חולין פ"ח סי' כו‪.‬‬

‫כה כיון שיש לבגד שלש כנפות‪ ,‬אינו חייב בציצית‪( .‬ציצית ג‪,‬ג)‬
‫כו מפני שאותן החוטין אינן בטלים כלפי הבגד‪ ,‬אלא הם חשובין אצלו‪ ,‬ודעתו עליהן‪ ,‬עד שישלים חסרונן‪,‬‬
‫וייעשו ציצית‪( .‬שבת יט‪,‬כ)‬
‫כז מנחות לז‪ :‬לח‪ .‬שבת כו‪,‬כג‪ .‬כלאים י‪,‬כט‪ .‬כפי איך שכתבנו את ההלכה‪ ,‬כך יפרש הרמב"ם את דברי התלמוד‬
‫במנחות לז‪ :‬לח‪ .‬וראה שו"ע או"ח סי' יג סע' ג שם נכתב בשם רמ"א‪ ,‬שיש כבוד הבריות אם ישב בבית‬
‫הכנסת ללא טלית‪ ,‬לפיכך אם נודע לו שנפסלה ציציתו‪ ,‬כגון שנחתך חוט מעיקרו‪ ,‬יכול להמשיך לשהות בבית‬
‫הכנסת עם טלית פסולה‪ ,‬למרות שמתעטף בבגד שיש בו ארבע כנפות ללא ציצית כשירה‪ .‬ואין כן דעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬וכבוד הבריות שאמרו חכמים שישהה ללא לבוש‪ ,‬ולא אם ישהה ללא טלית‪ .‬ויחפש טלית אחרת‪,‬‬
‫ואם לא ימצא‪ ,‬יספר לחבריו שנפסלה טליתו ויבינו‪.‬‬
‫‪23‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫הלכות תפילין (זמן הנחתן‪ ,‬החייבים‪ ,‬סדר הנחתן‪ ,‬מעומד מיושב‪,‬‬ ‫פרק יג‬
‫כיסוי וגילוי)‬
‫מצוות עשה להיות תפילין על הראש‪ .‬ועוד מצוות עשה לקושרן על היד‪ .‬ומה הן‬ ‫א‪.‬‬
‫התפילין? שיכתוב ארבע פרשיות שהן "קדש לי" (שמות יג‪,‬ב)‪ ,‬ו"והיה כי יביאך"‬
‫(שמות יג‪,‬יא) ו"שמע" (דברים ו‪,‬ד)‪ ,‬ו"והיה אם שמוע" (דברים יא‪,‬יג) ‪ -‬בפני עצמן‪,‬‬
‫ויחפה אותן בעור‪ ,‬ויקשור להן רצועות‪ .‬ונקראין תפילין; ומניחין אותן על הראש‪,‬‬
‫א‬
‫וקושרין אותן על היד ‪.‬‬
‫קדושת תפילין‪ ,‬קדושה גדולה היא‪ :‬שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם ועל‬ ‫ב‪.‬‬
‫זרועו‪ ,‬ויפנה דעתו לתוכנם ועניינם‪ ,‬הוא עניו וירא‪ ,‬ואינו נמשך בשחוק ובשיחה‬
‫ב‬
‫בטילה ‪ ,‬ואינו מהרהר במחשבות רעות‪ ,‬אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק‪.‬‬
‫לפיכ ך צריך אדם להשתדל להיותן עליו‪ ,‬כל היום ‪ -‬שמצותן‪ ,‬כך היא‪ .‬אמרו עליו על‬
‫רב תלמיד רבנו הקדוש‪ ,‬שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה‪ ,‬או בלא‬
‫ציצית‪ ,‬או בלא תפיליןג‪.‬‬
‫אף על פי שמצוה ללבוש תפילין כל היום‪ ,‬בשעת תפילה וקריאת שמע מצוה יותר‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫אמרו חכמים‪ ,‬כל הקורא קרית שמע בלא תפילין‪ ,‬כאילו מעיד עדות שקר בעצמוד‪.‬‬
‫וכל שאינו מניח תפילין‪ ,‬עובר בשמונה עשה ‪ -‬שהרי בארבע הפרשיות ציווה על‬
‫תפילין של ראש‪ ,‬ועל תפילין של יד‪ .‬וכל הרגיל בתפילין ‪ -‬מאריך ימים‪ ,‬שנאמר‬
‫"אדני עליהם יחיו"ה (ישעיהו לח‪,‬טז)‪ .‬וישתדל לשהות עם התפילין כפי יכולתו‪ ,‬עד‬
‫סוף הלימוד שלאחר התפילה ו‪ ,‬או עד הקדיש האחרון שבסוף התפילה‪ ,‬ואם הוא‬
‫נחפז לצאת‪ ,‬נהגו לחלוץ את התפילין אחרי קדושת ובא לציון ז‪.‬‬
‫בראשי חודשים אומר סדר היום [והוא רחום‪ ,‬ובא לציון‪ ,‬שיר של יום]‪ ,‬אחר תפילת‬ ‫ד‪.‬‬
‫מוסף‪ ,‬ואז גם יחלוץ תפילין‪ ,‬אבל לא יחלוץ תפילין לפני תפילת מוסף‪ ,‬מפני שמצוה‬

‫הכרוז להלכות תפילין‪ .‬א‪,‬א‪.‬‬ ‫א‬

‫שיחה סתמית שאין בה לא מצוה ולא עבירה‪ ,‬כסיפורי ההמון‪ ,‬היאך נבנית חומה פלונית‪ ,‬וכדו'‪.‬‬ ‫ב‬
‫תפילין ד‪,‬כד‪.‬‬ ‫ג‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד‪,‬כו‪" :‬אף על פי שמצותן ללובשן כל היום‪ ,‬בשעת תפילה יתר מן הכול‪ :‬אמרו‬ ‫ד‬
‫חכמים‪ ,‬כל הקורא קרית שמע בלא תפילין‪ ,‬כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"‪ .‬הרמב"ם הביא את מאמר חכמים‬
‫שיניח תפילין בשעת קריאת שמע שלא יהיה כמעיד עדות שקר‪ ,‬מכאן שצריך להניח תפילין בקריאת שמע‪.‬‬
‫ועוד כתב‪ ,‬בשעת תפילה מצוה יותר ללובשן‪ ,‬מכאן שצריך להניח תפילין גם בתפילת העמידה‪ .‬שכל זמן‬
‫שהם עליו הוא עניו וירא‪ ,‬וכך ראוי שיהיה במשך כל זמן התפילה‪.‬‬
‫מי שנושאים עליהם את שם ה' בתפילין‪ ,‬יחיו‪( .‬רש"י מנחות מד‪):‬‬ ‫ה‬
‫נקרא שילוש‪ ,‬לומדים בו משנ"ת להרמב"ם נביאים וכתובים‪.‬‬ ‫ו‬
‫תפילין ד‪,‬כו‪.‬‬ ‫ז‬
‫‪21‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫להתפלל עם תפילין‪ ,‬וגם תפילת מוסף היא תפילה‪ ,‬ולא ראוי להתפלל אותה ללא‬
‫ח‬
‫תפילין ‪.‬‬
‫זמן הנחת תפילין ביום‪ ,‬לא בלילה‪ :‬שנאמר "מימים‪ ,‬ימימה" (שמות יג‪,‬י) ‪" -‬חוקה"‬ ‫ה‪.‬‬
‫(שם) זו ט‪ ,‬היא מצות תפילין‪ .‬וכן שבתות וימים טובים‪ ,‬אינן זמן תפילין‪ ,‬שנאמר‬
‫"והיו ל ך לאות" (ראה שמות יג‪,‬ט)‪ ,‬ושבתות וימים טובים הן עצמן אות‪ .‬ומאימתי‬
‫זמן הנחתן ‪ -‬מכדי שיראה את חברו בריחוק ארבע אמות ויכירהו‪ ,‬עד שתשקע‬
‫י‬
‫החמה ‪.‬‬
‫מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה‪ ,‬וחשיכה והן עליו ‪ -‬אפילו הן עליו כל‬ ‫ו‪.‬‬
‫יא‬
‫הלילה‪ ,‬מותר; ואין מורין דבר זה ברבים ‪ ,‬אלא מלמדין את הכול‪ ,‬שלא יניחו‬
‫תפילין עליהן‪ ,‬אלא יחלצו אותן משתשקע החמה‪ .‬וכל המניח תפילין לכתחילה אחר‬
‫שתשקע החמה ‪ -‬עובר בלאו‪ ,‬שנאמר "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" (שמות‬
‫יב‬
‫יג‪,‬י) ‪.‬‬
‫מנהג יהודי תימן בתעניות להניח תפילין גם במנחה‪ ,‬שכיון שאין שכרות בצום‪ ,‬מן‬ ‫ז‪.‬‬
‫הראוי להניח תפילין גם במנחה‪ .‬ונהגו שלא יחלצו את התפילין מיד בסיום תפילת‬
‫מנחה‪ ,‬אלא בזמן אמירת המילים 'למען ירבו ימיכם' בקרית שמע של ערבית‪ ,‬והוא‬
‫מנהג מאז תקופת הגאוניםיג‪ ,‬ובידי יהודי תימן נשתמר עד עצם היום הזהיד‪.‬‬
‫אסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים‪ ,‬אבל בחול המועד מצוה להניח‬ ‫ח‪.‬‬
‫תפילין טו‪ .‬ובימינו שהדבר יגרום למחלוקת גדולה‪ ,‬לא יניח תפילין בציבור בחול‬

‫תפילין ד‪,‬כו‪ .‬תפילה ט‪,‬יד‪ .‬ובשו"ע סי' כה סע' יג כתב שיחלצו אותם קודם תפילת מוסף‪ ,‬ובב"י שם נכתב דבר‬ ‫ח‬
‫זה בשם ספר הזוהר‪ ,‬ואנו כתבנו את ההלכה התלמודית‪ ,‬ואת המנהג הקדום‪ .‬וראה 'דברי חמודות' סי' עד‪,‬‬
‫[המחבר הוא בעל 'תוספות יום טוב' שעל המשנה] הובאו דבריו כהערה על הרא"ש‪ ,‬הלכות קטנות הלכות‬
‫תפילין‪ ,‬בסוף מסכת מנחות‪ ,‬סי' טז‪ ,‬שאף הוא הכריע ע"פ התלמוד שאין לחלוץ תפילין בר"ח לפני תפילת‬
‫מוסף‪.‬‬
‫שנזכרה בפסוק‪ .‬לשון הפסוק‪ :‬ושמרת את החוקה הזאת למועדה‪ ,‬מימים ימימה‪.‬‬ ‫ט‬
‫תפילין ד‪,‬י‪.‬‬ ‫י‬
‫יא לא מורים לרבים שמותר להשאירם עליו בלילה‪ ,‬שמא יטעו ויניחו בתחילה בלילה‪( .‬ביאור הרב צדוק)‬
‫יב תפילין ד‪,‬יא‪.‬‬
‫יג וזה לשון הגהות מימוניות הלכות תפילין פרק ד הלכה כה אות פ‪ :‬וששאלתם מנהג דרבנן‪ ,‬כך ראינו גאונים‬
‫ואבות בית דין ואלופים הראשונים וכל חכמי הישיבה וכך מנהג‪ ,‬שאין חולצים עד כימי השמים על הארץ של‬
‫ערבית‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫יד הרב קאפח‪ ,‬הלכות תפילין פרק ד הערה נט‪ .‬הגמ"י אות פ‪.‬‬
‫טו לשון הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב ז‪,‬יג ואסור לכתוב בחול המועד‪ ,‬אפילו ספרים תפילין ומזוזות‪ .‬ואין‬
‫מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה‪ ,‬מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד‪ .‬אבל כותב הוא אדם תפילין‬
‫ומזוזה לעצמו‪ ,‬וטווה תכלת לבגדו‪ .‬ואם אין לו מה יאכל‪ ,‬כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו‪ .‬ע"כ‪ .‬כותב אדם‬
‫תפילין לעצמו בחול המועד‪ ,‬כי צריך להניח תפילין בחול המועד‪ .‬כותב אדם תפילין לאחרים כדי פרנסתו‬
‫בחול המועד‪ ,‬כי אותם אחרים צריכים להני ח תפילין בחול המועד‪ .‬ובהלכות תפילין ד‪,‬י כתב הרמב"ם שבתות‬
‫וימים טובים אינם זמן תפילין‪ ,‬וחול המועד אינו יום טוב‪ ,‬והוא זמן תפילין‪.‬‬
‫‪22‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫המועד‪ .‬ואם מתפלל ב ביתו ביחיד מצוה להניח‪ ,‬וכן לפני התפילה או אחריה בביתו‬
‫טז‬
‫ביחיד מצוה להניח ‪.‬‬
‫יז‬
‫ותיקין ותפילין‪ ,‬ותיקין עדיף‪ .‬לפיכך אם הגיע זמן תפילת שחרית של ותיקין ‪ ,‬ולא‬ ‫ט‪.‬‬
‫היו לו תפילין‪ ,‬יקר א קריאת שמע ויתפלל ללא תפילין‪ .‬ואם נזדמנו לו תפילין אח"כ‬
‫כשמברך את הברכות של קריאת שמע‪ ,‬או קורא קריאת שמע‪ ,‬או מתפלל‪ ,‬לא יפסיק‬
‫באמצע הברכות‪ ,‬או באמצע קריאת שמע‪ ,‬או באמצע התפילה‪ ,‬או בין הפרקים‪ ,‬כי‬
‫העוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬ואסור לעזוב מצוה שעוסק בה לקיים מצוה אחרת‪.‬‬
‫יח‬
‫אבל יפסיק בין גאולה לתפילה ויניח תפילין בברכה ‪ ,‬כדי שיתפלל כשהוא עם‬
‫תפילין‪ ,‬מפני שקריאת שמע וברכותיה חטיבה אחת‪ ,‬ותפילה חטיבה שניה‪ ,‬ועדיף‬
‫יט‬
‫שיפסיק ביניהם להניח תפילין מאשר שיסמיך גאולה לתפילה ‪.‬‬

‫טז תפילין ד‪,‬י‪ .‬שביתת יום טוב ז‪,‬יג‪.‬‬

‫יז ‪ 2‬דקות לפני הנץ‪.‬‬
‫יח במקרה שהגיעו התפילין בקריאת שמע וברכותיה‪ ,‬או בין גאולה לתפילה‪.‬‬
‫יט כאשר נמצא באמצע קריאת שמע או ברכותיה או בין הפרקים‪ ,‬פשוט שלא יפסיק שם להניח תפילין‪ ,‬משום‬
‫אין מעבירין על המצוות‪ ,‬וזו הוראת הרמב"ם בתשובה קפ‪ .‬אולם כאשר נמצא בין גאולה לתפילה‪ ,‬החובה של‬
‫סמיכות גאולה לתפילה פחותה מאשר החובה שיהיה עם תפילין בשעת התפילה‪ .‬וכך נאמר בתלמוד ברכות‬
‫יד‪ :‬רב קרא קריאת שמע ללא תפילין‪ ,‬וכשהזדמנו לו אח"כ בין גאולה לתפילה הניחן והתפלל תפילת עמידה‪.‬‬
‫וכ"כ תוספות ד"ה ומנח תפילין‪ ,‬שכך הדין בתפילין ובטלית‪ .‬למדנו מכאן‪ ,‬קריאת שמע כותיקין ללא תפילין‪,‬‬
‫עדיפה על קריאת שמע מאוחרת עם תפילין‪ ,‬מפני שקריאת שמע כותיקין הוא זמן קריאת שמע לכתחילה‬
‫(ראה פרק כא הלכה ג )‪ .‬וכל שכן‪ ,‬תפילת ותיקין ללא תפילין‪ ,‬עדיפה על תפילה מאוחרת עם תפילין‪ ,‬מפני‬
‫שעיקר זמן ותיקין נקבע משום התפילה‪ ,‬וזהו זמן תפילה לכתחילה (ראה להלן פרק כב הלכה ב)‪ .‬ועוד למדנו‪,‬‬
‫שתפילה עם תפילין‪ ,‬עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה‪ .‬ועוד למדנו‪ ,‬שתפילת ותיקין עדיפה על סמיכת‬
‫גאולה לתפילה‪ ,‬שהרי הגורם שלא יסמיך גאולה לתפילה זה תפילת הותיקין המוקדמת‪.‬‬
‫וראה עוד הלכות קרית שמע ב‪,‬ז‪ :‬מי שירד לטבול ‪ -‬אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה‪,‬‬
‫יעלה ויתכסה ויקרא‪ .‬ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא‪ ,‬יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬למדנו מההלכה‪ ,‬קריאת שמע בזמנה ללא תפילין עדיפה על קריאה מאוחרת עם תפילין‪ ,‬כי מתכסה‬
‫במים וקורא קריאת שמע ל מרות שאינו מניח תפילין‪ .‬וכל שכן שתפילת ותיקין ללא תפילין‪ ,‬עדיפה על תפילה‬
‫מאוחרת עם תפילין‪ ,‬מפני שעיקר זמן ותיקין נקבע משום התפילה‪ ,‬ראה להלן פרק כב הלכה ב‪.‬‬
‫וראה עוד הלכות תפילה י‪,‬טז‪ :‬הנכנס לבית הכנסת‪ ,‬ומצא ציבור מתפללין בלחש ‪ -‬אם יכול להתחיל ולגמור‬
‫עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה‪ ,‬יתפלל‪ .‬ואם לאו‪ ,‬ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם‪,‬‬
‫ויתפלל עימו בלחש מילה במילה‪ ...‬ע"כ‪ .‬למדנו מההלכה‪ ,‬תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה‪,‬‬
‫כי מתפלל עם הציבור תפילת עמידה‪ ,‬למר ות שלא קרא קריאת שמע‪ ,‬למרות שלא הסמיך גאולה לתפילה‪ ,‬כך‬
‫הדין גם בערבית וגם בשחרית‪ ,‬כי הרמב"ם לא חילק [יש שרצו לצמצם דין זה רק לערבית‪ ,‬ראה תשובת‬
‫הרשב"א להלן]‪.‬‬
‫היוצא מהנ"ל‪ .‬א ‪ -‬קריאת שמע כותיקין ללא תפילין‪ ,‬עדיפה על קריאת שמע מאוחרת עם תפילין‪ .‬ב‪ -‬תפילת‬
‫ותיקין ללא תפילין‪ ,‬עדיפה על תפילה מאוחרת עם תפילין‪ .‬ג‪ -‬תפילת ותיקין‪ ,‬עדיפה על סמיכת גאולה‬
‫לתפילה‪ .‬ד‪ -‬תפילה בציבור‪ ,‬עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה‪ .‬ה‪ -‬תפילה עם תפילין‪ ,‬עדיפה על סמיכות‬
‫גאולה לתפילה‪.‬‬
‫שאלה‪ :‬מה עדיף‪ ,‬תפילה בציבור ללא תפילין‪ ,‬או תפילה ביחיד עם תפילין? תשובה‪ :‬תפילה בציבור עדיפה‬
‫על תפילה עם תפילין‪ .‬כשם שותיקין דחו תפילין וסמיכות גאולה לתפילה‪ ,‬כך תפילה בציבור שדחתה סמיכות‬
‫גאולה לתפילה תדחה תפילין‪ ,‬וותיקין ותפילה בציבור חשובים הם לדחות דברים אלה‪.‬‬
‫‪23‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫י‪ .‬תפילה בציבור ותפילין‪ ,‬תפילה בציבור עדיף‪ .‬לפיכך אם היתה לפניו תפילה‬
‫כ‬
‫בציבור ‪ ,‬ויודע שאח"כ לא תהיה עוד תפילה בציבור‪ ,‬ולא היו לו תפילין‪ ,‬יתפלל‬
‫בציבור ללא תפילין‪ ,‬ואח"כ כשיזדמנו לו יניחם‪ .‬ואם נזדמנו לו בין גאולה‬
‫לתפילהכא‪ ,‬יפסיק שם ויניחם בברכהכב‪ ,‬ואח"כ יתפלל תפילת עמידהכג‪.‬‬
‫יא‪ .‬קטן כבן תשע כבן עשר‪ ,‬שיודע לשמור תפיליו‪ ,‬שלא יסיח דעתו מהם‪ ,‬ולא יפיח‬
‫בהם‪ ,‬ולא יישן בהם‪ ,‬ולא יכנס בהם למקומות מטונפים‪ ,‬אביו לוקח לו תפילין‪ ,‬כדי‬
‫לחנכו במצוות‪ .‬וכן הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם‪ ,‬ולא כמו שנהגו להניח‬
‫כד‬
‫תפילין רק מגיל שלוש עשרה ויום אחד‪ ,‬או חודשיים שלוש קודם לכן ‪.‬‬

‫שאלה‪ :‬מה עדיף‪ ,‬תפילת ותיקין ביחיד‪ ,‬או תפילה מאוחרת בציבור? תשובה‪ :‬תפילת ותיקין ביחיד עדיפה‪ ,‬כי‬
‫ותיקין הוא זמן תפילה לכתחילה‪ .‬ועדיף להתפלל ביחיד בזמן ובכך לקיים מצות תפילה שהיא מהתורה‬
‫כראוי‪ ,‬יותר מאשר להתפלל בציבור שלא בזמן הראוי‪ ,‬ובכך לקיים חובת תפילה בציבור שהיא מחכמים‬
‫בלבד‪.‬‬
‫וכבר נשאל הרמב"ם על דבר זה‪ ,‬אלו דבריו שו"ת הרמב"ם סי' קפ‪ :‬נשאל הרמב"ם מה עדיף‪ ,‬תפילה כותיקין‬
‫ביחיד‪ ,‬או תפילה בציבור במועד מאוחר יותר? והשיב‪ ,‬היותר ראוי שהיחיד והציבור יתפללו כותיקין‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬כולם צריכים להתפלל כותיקין‪ ,‬גם היחיד וגם הציבור‪ ,‬וזמן קריאת שמע חשוב מהכל‪ ,‬ואף הציבור‬
‫מחויבים בו ואינם רשאים לאחר את זמן קריאת שמע‪.‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬אף מה שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע ב‪,‬ז יתכסה במים ויקרא קריאת שמע כותיקין‪ ,‬יתבאר‬
‫ע"פ מה שכתבנו‪ ,‬קריאת שמע בזמנה חשובה מהכל‪ ,‬לפיכך יקרא ביחיד בזמן‪ ,‬ולא יתאחר לחפש מנין‪,‬‬
‫ולקרוא קריאת שמע מאוחר בזמן שהוא בדיעבד‪.‬‬
‫ו לעומת כל הנ"ל‪ ,‬המג"א סי' סו ס"ק יב כתב‪ :‬תפילה עם תפילין עדיפה על תפילה בציבור ללא תפילין‪ ,‬הוא‬
‫הוכיח את דבריו מתשובת הרשב"א [הובאה בב"י סוף סי' קיא] שכתב‪ ,‬בשחרית עדיף שיסמיך גאולה‬
‫לתפילה אף שיתפלל ביחיד‪ ,‬מאשר שיתפלל עם הציבור תפילת עמידה‪ ,‬ואח"כ יקרא קר"ש וברכותיה מבלי‬
‫להסמיך גאולה לתפילה‪ .‬מכאן שסמיכת גאולה לתפלה עדיפה מתפלה עם הצבור‪ ,‬ותפילה עם תפילין עדיפה‬
‫מסמיכת גאולה לתפלה כמו שנאמר בברכות יד‪ :‬א"כ ק"ו שתפילה עם תפילין עדיפה מתפלת צבור‪.‬‬
‫עוד כתב המג"א‪ :‬שרש"י כתב בביאור הסוגיה בברכות יד‪ :‬רב קרא קריאת שמע ללא תפילין כי פחד שיעבור‬
‫הזמן של קר"ש‪ ,‬ולא פירש שרב קרא בלא תפילין כדי להתפלל תפילת עמידה עם הצבור‪ ,‬מכאן שעדיף‬
‫להתפלל עם תפילין מאשר להתפלל עם הצבור‪ .‬ע"כ מג"א‪.‬‬
‫הוכחתו מתשובת הרשב"א נדחית‪ ,‬כי לשיטת הרמב"ם אף שם תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה‬
‫לתפילה‪ ,‬כמו שביארנו‪ .‬גם הוכחתו מרש"י נדחית‪ ,‬כי אם לפירוש רש"י‪ ,‬רב התפלל ביחיד כותיקין ללא‬
‫תפילין‪ ,‬נלמד ממעשהו‪ .‬א‪ -‬תפילת ותיקין ללא תפילין עדיפה על תפילה מאוחרת עם תפילין‪ .‬ב‪ -‬תפילת‬
‫ותיקין עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה‪ .‬ג‪ -‬תפילת ותיקין ביחיד עדיפה על תפילה מאוחרת בציבור‪ .‬אבל אין‬
‫ללמוד מכאן על עדיפות התפילין לעומת תפילת הציבור‪ ,‬כי הגורם כאן להקדמת קריאת שמע וברכותיה הוא‬
‫זמן ותיקין‪ ,‬ולא התפילין‪ ,‬כך שותיקין היא העדיפה על תפילה בציבור‪ ,‬ולא התפילין‪.‬‬
‫כ ההלכה עוסקת כשמתפלל בציבור בזמן שאינו תפילת ותיקין‪ ,‬ואם הוא זמן תפילת ותיקין‪ ,‬נתבאר בהלכה‬
‫הקודמת שכך ינהג אפילו כשמתפלל ביחיד‪.‬‬
‫כא במקרה שהגיעו התפילין בקריאת שמע וברכותיה‪ ,‬או בין גאולה לתפילה‪.‬‬
‫כב אבל באמצע הברכות‪ ,‬או באמצע קריאת שמע‪ ,‬או באמצע התפילה‪ ,‬או בין הפרקים‪ ,‬לא יפסיק להניח תפילין‪,‬‬
‫כי העוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬ואסור לעזוב מצוה שעוסק בה לקיים מצוה אחרת‪ ,‬וכפי שביארנו בהלכה‬
‫הקודמת‪.‬‬
‫כג ראה בהלכה הקודמת בהערה יט שביארנו את הדברים היטב‪.‬‬
‫כד תפילין ד‪,‬יג‪.‬‬
‫‪28‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫יב‪ .‬היכן מניחין התפילין‪ :‬של יד ‪ -‬קושר אותן על יד שמאל על הקיבורת [השריר‬
‫כה‬
‫העבה ]‪ ,‬והוא הבשר התפוח שביד שבין הכתף למרפק‪ ,‬כשמכופף את פס ידו‬
‫שמתחת למרפק לכיוון פנים תשעים מעלות‪ :‬ויקשור קרוב יותר למרפק מאשר‬
‫לכתף‪ ,‬ויהיו התפילין למעלה על הקיבורתכו ואילו הקשר למטה‪ ,‬שנמצא כשהוא‬
‫מדבק מרפקו לצלעי ו‪ ,‬תהיה תפילה כנגד ליבו; ונמצא מקיים "והיו הדברים האלה‬
‫כז‬
‫‪ ...‬על לבבך" (דברים ו‪,‬ו) ‪.‬‬
‫יג‪ .‬ושל ראש ‪ -‬מניחין אותן על הקודקוד‪ ,‬בחלק הקדמי של הראש‪ ,‬עד קו צמיחת‬
‫כט‬ ‫כח‬
‫השיער לכיוון הפנים ‪ ,‬ויקפיד שלא יהיו התפילין למטה מקו צמיחת השיער ;‬
‫וצריך לכוון אותן באמצע‪ ,‬כדי שיהיו בין העיניים‪ ,‬ואינו צריך לדקדק ולכוון עם‬
‫מראה [=ראי] שיהיו באמצע ממש‪ ,‬אלא העיקר שיהיו באותו מיקום‪ .‬ויהיה הקשר‬
‫בגובה העורף‪ ,‬בסוף הגולגולת‪ ,‬למעלה מן השקע‪ .‬ויהדקם כראוי לראשו שלא יזוזו‬
‫ל‬
‫לצדדים ‪.‬‬
‫יד‪ .‬סדר הנחת התפילין כך הוא‪ :‬יוציא תפילה של יד לבדה מן הכיס‪ ,‬ונהגו לנשקה‬
‫משום חיבוב מצוהלא ואינו חובה‪ ,‬ויתיר את לפוף הרצועות שמסביב לבית‪ ,‬ויכניס‬
‫את ידו השמאלית בלולאה שברצועהלב‪ ,‬ויניח את הבית על הקיבורת (נתבאר‬
‫בהלכה יב)‪ ,‬ויברך קודם קשירהלג 'אקב"ו להניח תפילין'לד‪ ,‬ויקשור ע"י משיכת‬
‫הרצועה כלפי מטה ואח"כ כלפי מעלה [כיוון הכריכות ממנו כלפי חוץ]‪ ,‬ונהגו‬

‫יּבּורא הוא פקעת‪ ,‬ציבור‪( .‬מילון‬

‫כה המילה קיבורת נכנסה לעברית מהארמית‪ ,‬ומשמעה שריר עבה‪ .‬בארמית ִק ָ‬
‫אבן שושן)‬
‫כו מהמילים 'ויקשור קרוב יותר' עד כאן‪ ,‬הוא מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪.120‬‬
‫כז תפילין ד‪,‬ב‪.‬‬
‫כח מעל קו צמיחת השיער הוא המקום שמוחו של תינוק רופס (רך) כשהוא קטן בן שנה‪.‬‬
‫כט גם אם נשר שערו‪ ,‬או שהוא קרח מלידה‪ ,‬יניח את התפילין עד קו צמיחת השיער‪ ,‬אילו היה לו שיער‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬א‪.‬‬ ‫ל‬
‫ראה ב"י סוף סי' כח‪ ,‬שהביא אבודרהם בשם גאון‪ ,‬מנהג החכמים לנשק את התפילין בשעת הנחתן ובשעת‬ ‫לא‬
‫חליצתן‪.‬‬
‫ראה הלכות תפילין ג‪,‬יג "וכן בשל יד‪ ,‬קושר קשר כמין יוד [הקשר עצמו כמו האות יוד]‪ ,‬ותהיה הרצועה של‬ ‫לב‬
‫יד עולה ויורדת בתוך הקשר‪ ,‬כדי שירחיב ויקצר‪ ,‬בעת שירצה לקשור על ידו"‪ .‬ועל ידי שהרצועה עולה‬
‫ויורדת בקשר נוצרת לולאה‪ ,‬ויכניס את ידו באותה לולאה‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד‪,‬ז‪ :‬וכל המצוות כולן‪ ,‬מברך עליהן קודם עשייתן; לפיכך צריך לברך על‬ ‫לג‬
‫התפילין של יד‪ ,‬אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירה‪ ,‬שקשירתן‪ ,‬זו היא עשייתן‪ .‬ע"כ‪ .‬וראה למעלה פרק יב‬
‫הערה ב ‪ ,‬שיברך דוקא לאחר הנחה על הקיבורת קודם הקשירה ולא קודם לכן‪ ,‬משום שמברך קודם עשייתן‪,‬‬
‫ולא קודם הקודם‪ ,‬כי התפילין מלופפות ברצועות שלהם‪ ,‬ועד שישחרר אותם מרצועותיהם ישהה בין הברכה‬
‫לבין המצוה‪ ,‬לפיכך אמרו חכמים שיברך עליהם רק אחרי שהניחם על הקיבורת קודם קשירה‪.‬‬
‫להניח בפתח‪ ,‬כ"ה בסידורי תימן העתיקים‪ ,‬הנקראים 'תכאליל'‪.‬‬ ‫לד‬
‫‪25‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫לה‬
‫לכרוך עוד שתי כריכות על הקיבורת ועל המעברתא ליד הרצועה שבה קשר‬
‫התפילין‪ ,‬ונמצאו שלש כריכות כמו האות שין‪ ,‬ואח"כ יעביר את הרצועה מסביב‬
‫לזרוע [בין המרפק לכף היד] עד אצבע אמצעית [אצבע אמה]‪ ,‬ואין מנין לכריכות‬
‫מסביב לזרועלו‪ ,‬ונהגו לכרוך על הזרוע שבע כריכות‪ ,‬ואח"כ יכרוך על האצבע‬
‫האמצעית שלש כריכות מהסוף להתחלה‪[ ,‬מסוף האצבע לכיוון כף היד]‪ ,‬ויקשור‪,‬‬
‫ע"י הכנסת הרצועה שבה הקיף את אצבעו מתחת לרצועה המתוחה מהזרוע לאצבע‬
‫לז‬
‫האמצעית‪ ,‬וילפף את שאר הרצועה מסביב כף יד ‪ ,‬ובקשירה זו נשלמת הנחת‬
‫לח‬
‫תפילין של יד‪ ,‬ובו תהיה 'קשירה תמה' ‪.‬‬
‫טו‪ .‬ותיכף אח"כ יוציא תפילה של ראש‪ ,‬ונהגו לנשקה משום חיבוב מצוה ואינו חובה‪,‬‬
‫ויתיר את לפוף הרצועות שמסביב לבית‪ ,‬ויניחה על הקדקד בחלק הקדמי של‬
‫הראש‪ ,‬באמצע‪[ ,‬מול האף‪ ,‬מול בין העיניים]‪ ,‬עד קו צמיחת השיער‪ ,‬והוא המקום‬
‫שמוחו של תינוק רופס [רך]‪ ,‬והקשר מאחור יהיה בגובה העורף‪ ,‬בסוף הגולגולת‪,‬‬
‫למעלה מן השקע‪ ,‬ויהדק את התפילין לראשו ע"י הרצועות‪ ,‬וימתח את שתי‬
‫הרצועות היוצאות מהקשר‪ ,‬האחת לימינו‪ ,‬והשנייה לשמאלו‪ ,‬ויעבירם לצד פניו‪,‬‬
‫לט‬
‫וישלשל אותם על החזה עד לטבור או למעלה ממנו מעט ‪ ,‬ובימינו נוהגים להאריך‬
‫אותם קצת יותר משום הידור מצוה‪ ,‬וכך ראוי‪ .‬אבל אין צריך להקפיד שתהיה רצועה‬
‫של צד ימין ארוכה מהרצועה של צד שמאל מ‪.‬‬
‫טז‪ .‬כשמניח תפילין של יד ואח"כ של ראש‪ ,‬צריך להקפיד לסיים את הנחת תפילין של‬
‫יד עד סופה‪ ,‬ויקשור אותם 'קשירה תמה' ע"י שיכרוך שלש כריכות על האצבע‬
‫האמצעית‪ ,‬ויקשור‪( ,‬נתבאר למעלה בהלכה יד) ‪ ,‬ורק אח"כ יניח תפילין של ראש‪.‬‬

‫לה מקום מעבר הרצועה בתפילין של יד‪( .‬תפילין ג‪,‬א ג)‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ג‪,‬יב‪ :‬ואורך רצועה של יד‪ ,‬כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר‪,‬‬ ‫לו‬
‫ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית‪ ,‬ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור‪ .‬ע"כ‪ .‬למדנו מדבריו‬
‫כי מסביב לקיבורת די בכריכה אחת‪ ,‬ושתי הכריכות הנוספות הם מנהג‪ ,‬וכן שבע הכריכות מסביב לזרוע הם‬
‫מנהג‪.‬‬
‫אם ירצה יכניסנה שוב מתחת לרצועה המתוחה מהזרוע לאצבע האמצעית מבלי ללפף מסביב כף ידו‪.‬‬ ‫לז‬
‫תפילין ד‪,‬ז‪ .‬ג‪,‬יב‪ .‬ד‪,‬ח‪ .‬לשון הרמב"ם בתשובה סי' קנט‪ :‬הדוק הרצועה על הקיבורת הוא הקשר האמור ובו‬ ‫לח‬
‫מסתיימת הברכה‪ ,‬אבל קשירת הרצועה על האצבע הוא אחר הברכה‪ ,‬ובו תהיה קשירה תמה‪ ,‬ואין הקשר על‬
‫האצבע הכרחי‪.‬‬
‫מהמילים 'וימתח את' עד כאן‪ ,‬נכתב בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪.123‬‬ ‫לט‬
‫תפילין ג‪,‬יב‪ .‬ד‪,‬א‪ .‬הטור בסוף סי' כז כתב‪ ,‬י"א שתהיה רצועה של צד ימין עד המילה‪ ,‬ורצועה של צד שמאל‬ ‫מ‬
‫עד הטבור‪ .‬אבל הרמב"ם כתב בה לכות תפילין ג‪,‬יב‪ :‬ואורך רצועה של ראש‪ ,‬כדי שתקיף את הראש ויקשור‬
‫ממנה הקשר‪ ,‬ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן‪ ,‬עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט‪ .‬ע"כ‪ .‬ולא נכתב‬
‫ברמב"ם שרצועה של ימין ארוכה משל שמאל‪ ,‬וזה מה שכתבנו בהלכה בפנים‪.‬‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫מב‬ ‫מא‬
‫וכך משתמע מתשובת הרמב"ם ‪ .‬וכך כתב ר' אברהם בן הרמב"ם ‪ .‬וכך היא‬
‫ההוראה בסידורי תימן העתיקים הנקראים 'תכאליל' מג‪ ,‬ואין לשנות מד‪.‬‬
‫יז‪ .‬תפילין של יד אינו צריך להניחן דוקא מיושב‪ ,‬ותפילין של ראש אינו צריך להניחן‬
‫דוקא מעומד‪ ,‬אלא יניחם איך שירצה בין מעומד בין מיושב‪ ,‬וחכמים מנו דברים‬
‫מה‬
‫שיעשם דוקא מעומד‪ ,‬ותפילין אינן בכללם ‪.‬‬
‫יח‪ .‬ציצית או תפילין‪ ,‬יקדים איזה מהם שירצה‪ ,‬מפני שהציצית תדירה [נוהגת גם‬
‫בשבתות וימים טובים] והתפילין מקודשים‪ ,‬ותדיר ומקודש יקדים איזה מהם‬
‫מו‬
‫שירצה ‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בתשובה סי' קנט‪ :‬הדוק הרצועה על הקיבורת הוא הקשר האמור ובו מסתיימת הברכה‪ ,‬אבל‬ ‫מא‬
‫קשירת הרצועה על האצבע הוא אחר הברכה‪ ,‬ובו תהיה קשירה תמה‪ ,‬ואין הקשר על האצבע הכרחי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫והעיר הרב קאפח על תשובה זו‪ ,‬ממה שכתב הרמב"ם שבכריכת הרצועה על האצבע תהיה קשירה תמה‪,‬‬
‫נלמד‪ ,‬שכשמניח של יד‪ ,‬צריך לכרו ך על האצבע‪ ,‬ואח"כ יניח של ראש‪ ,‬לקיים את הפסוק‪ ,‬וקשרתם על ידך‪,‬‬
‫קשירה תמה‪ ,‬ואח"כ והיו לטוטפות‪( .‬הלכות תפילין פרק ג הערה כח)‬
‫כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪ :120-123‬אחר כך יגלול את הרצועה על שאר‬ ‫מב‬
‫הקיבורת והזרוע ופנים כף היד ויכרוך מה שנותר ממנה על האצבע האמצעית של ידו‪ ,‬לאחר מכן יניח תפלין‬
‫של ראש‪.‬‬
‫ראה "תכלאל ‪ -‬תפילת קדמונים המבואר" בההדרת מרדכי יצהרי‪ ,‬עמ' צח‪ ,‬שם תירגם את הוראות התכלאל‬ ‫מג‬
‫הקדום משנת רנ"ח ‪ ,2358‬וזה לשונו‪ :‬וישים התפילין באמצע הקיבורת ומברך‪ ,‬אקב"ו להניח תפילין‪ ,‬ואח"כ‬
‫יקשור הרצועה על ידו‪ ,‬וכורך בסוף אצבעו (האמצעית)‪ ,‬וישים של ראש בראש‪.‬‬
‫וראה סידור "התכלאל המדעי המהודר" בההדרת ד"ר משה גברא‪ ,‬עמ' ‪ ,23‬וזה לשונו‪ :‬ומברך תחילה‪ ,‬אקב"ו‬
‫להניח תפילין‪ ,‬וכורך הרצועה על הזרוע‪ ,‬ואח"כ מותח הרצועה על ידו‪ ,‬ויכרוך אותה בסוף אצבעו‬
‫(האמצעית)‪ ,‬ואח"כ עו מד ומניח תפילין של ראש‪ .‬והוא תרגום לשון התכלאל שעליו כתב מהרי"ץ את פירושו‬
‫עץ חיים‪ ,‬עמ' קפז‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬ראה שו"ע סי' כה סעי' יא שכתב‪ ,‬אחר שקשר תפילין של יד על הקיבורת‪ ,‬לא יקשור סביב‬ ‫מד‬
‫הזרוע שבע כריכות‪ ,‬אלא קודם יניח של ראש‪ .‬וראה שם משנ"ב ס"ק לח‪ ,‬שביאר הטעם‪ ,‬שכיון שברכה אחת‬
‫לתפילין של יד ושל ראש‪ ,‬ישתדל במה שאפשר למעט בהפסק ביניהם‪ .‬עוד הובא שם שהאר"י נהג לכרוך‬
‫שבע כריכות תחילה‪ ,‬קודם הנחת תפילין של ראש‪ ,‬אבל על אצבע אמצעית יכרוך רק לאחר תפילין של ראש‪.‬‬
‫ע"כ‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם שונה מכל הנ"ל‪ ,‬וחכמים תיקנו שיקשור את התפילין על הקיבורת וסביב האצבע [הכריכות‬
‫על הזרוע הם מנהג]‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬רק בקשירה זו שעל האצבע מסתיימת הנחת תפילין של יד‪ ,‬ובזה קשר קשירה‬
‫תמה‪ ,‬ולא ראוי להניח תפילין של ראש לפני שסיים להניח תפילין של יד‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬ז‪ .‬אלו דברים שצריך לעשותם בעמידה‪ :‬תפילה‪( ,‬תפילה ה‪,‬ב) ברכת כהנים‪( ,‬תפילה יד‪,‬יא) ברכת‬ ‫מה‬
‫הלבנה‪( ,‬ברכות י‪,‬יז) וספירת העומר‪( .‬תמידין ומוספין ז‪,‬כב) ע"כ‪ .‬אבל הנחת תפילין אינה נמנית בכללם‪.‬‬
‫וראה למעלה פרק יב הלכה א שכך כתבנו גם לגבי עיטוף בציצית‪.‬‬
‫תמידין ומוספין ט‪,‬ב ‪ .‬הרב קאפח פרק ד הערה א‪ .‬זה לשון הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת‪ :‬לענין מה קודם‬ ‫מו‬
‫אם תפילין או טלית‪ ,‬נראה לדעת רבנו שהרשות בידו להקדים איזה שירצה‪ ,‬וכמו שכתב בהלכות תמידין‬
‫ומוספין פ"ט הל' ב היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה‪ ,‬וכאן ציצית תדיר שישנה בשבתות‬
‫ו ימים טובים‪ ,‬ותפילין מקודש‪ ,‬ולפיכך יקדים איזה שירצה‪ .‬ובתימן נהגו רבים להקדים הציצית כיון‬
‫שמתעטפים בו מן הבית‪ ,‬ואלו תפילין מניחים בבית הכנסת מפני שלא כל הרחובות היו נקיים‪ ,‬ורבים היו‬
‫שהשכימו קום ללמוד תורה ומתעטפים בציצית דרך מלבוש ולא משום ציצית כי טרם הגיע זמנו‪( .‬ע"כ הרב‬
‫‪32‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫יט‪ .‬כשהוא חולץ את התפילין‪ ,‬חולץ של ראש תחילה‪ ,‬ואחר כך חולץ של יד‪ .‬ונהגו‬
‫מז‬
‫לנשק את התפילין בשעת חליצתן משום חיבוב מצוה ‪ .‬ואין צורך להקפיד לחלוץ‬
‫תפילין של ראש דוקא בעמידה ותפילין של י ד דוקא בישיבה‪ .‬ראה הלכה יז שכך‬
‫כתבנו בהנחת התפילין‪ ,‬וכ"ש שכך יהיה הדין בחליצתן מח‪ .‬וישתדל לא לחולצן לפני‬
‫מט‬
‫ס"ת פתוח‪ ,‬ואם נחפז לצאת‪ ,‬יסלק עצמו לצדדים או יכסה עצמו בטלית ויחלצן ‪.‬‬
‫כ‪ .‬רצה יקדים לחלוץ את התפילין לפני שיסי ר את הטלית‪ ,‬רצה יקדים להסיר את‬
‫הטלית לפני שיחלוץ את התפילין‪ ,‬ואין בדבר עדיפות‪ .‬ואף בשעה שלובשן‪ ,‬ציצית‬
‫או תפילין‪ ,‬יקדים איזה מהם שירצה‪ ,‬כפי שביארנו בהלכה יח‪ .‬ויכול להסיר את‬
‫הטלית מעליו‪ ,‬בין בעמידה ובין בישיבה‪ ,‬וכך הדין אף בשעה שלובשו‪ ,‬כפי‬
‫נ‬
‫שביארנו למעלה בפרק יב הלכה א ‪.‬‬
‫כא‪ .‬המניח תפילין‪ ,‬אינו צריך לקנח ידיו בבגד וכדו'‪ ,‬משום שנגע במקום מכוסה במקום‬
‫הנחת תפילין של יד ושל ראש‪ ,‬וכ"ש שאינו צריך ליטול ידים משום כך‪ ,‬וכבר‬
‫ביארנו למעלה בפרק ג הלכה טו שלא חייבו חכמים נטילה למי שנגע במקום‬
‫מכוסהנא‪.‬‬

‫קאפח) בבית הכנסת אגודת אחים רמב"ם‪ ,‬רוב הזקנים נהגו להקדים להניח תפילין‪ ,‬ורק אח"כ התעטפו‬
‫בציצית‪ ,‬וכך העדיפו‪ ,‬להניח תפילין כשידיהם אינן כבולות מהטלית‪.‬‬
‫ראה הלכה יד שכתבנו‪ ,‬נהגו לנשק את התפילין בשעת הנחתן‪ ,‬וראה ב"י סוף סי' כח‪ ,‬שהביא אבודרהם בשם‬ ‫מז‬
‫גאון‪ ,‬מנהג החכמים לנשק את התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן‪.‬‬
‫אין צורך להקפיד לחלוץ תפילין ש"ר ביד שמאל‪ .‬וראה מג"א סי' כח ס"ק ג שכתב‪ ,‬שכך נהג רבו של השל"ה‪,‬‬ ‫מח‬
‫והטעם‪ ,‬להראות שקשה עליו חליצן‪ ,‬כי מצותן כל היום‪ .‬בשיטת הרמב"ם‪ ,‬אין צורך להוסיף הקפדות שלא‬
‫נזכרו בתלמוד‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬ה‪ .‬ראה בהלכה כד שכתבנו‪ ,‬לא יחלוץ תפיליו בפני רבו‪ ,‬מפני שיש בדבר זלזול ברבו‪ ,‬כשמגלה את‬ ‫מט‬
‫ראשו לפניו בשעת חליצתן‪ ,‬מקור ההלכה שם הלכות תלמוד תורה ה‪,‬ו‪ .‬וראה הלכות ספר תורה י‪,‬י לא ירוק‬
‫אדם כנגד ספר תורה‪ ,‬ולא יגלה ערוותו כנגדו‪ ,‬ולא יפשוט רגליו‪ ,‬ולא יחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן‬
‫היה גבוה ממנו עשרה טפחים‪ .‬ע"כ‪ .‬ההלכה עוסקת שהספר תורה סגור בתוך התיק‪ ,‬ולא נזכר איסור לחלוץ‬
‫תפילין לפני ס"ת‪ .‬והנה‪ ,‬לגלות ראשו ו לחלוץ תפילין מול ס"ת פתוח‪ ,‬אינו ראוי‪ ,‬וכשם שאסור לפשוט רגליו‬
‫לפני ס"ת סגור‪ ,‬כך אסור לגלות ראשו לפני ס"ת פתוח‪ .‬לכן כתבנו שאם ירצה לחלוץ תפילין כשס"ת פתוח‪,‬‬
‫יסלק עצמו לצדדים או יתכסה בטלית‪.‬‬
‫תמידין ומוספין ט‪,‬ב‪ .‬הרב קאפח פרק ד הערה א‪.‬‬ ‫נ‬
‫ברכות ו‪,‬א‪ .‬ראה למעלה בהלכה טז שצריך להשלים את הנחת תפילין של יד‪ ,‬לפני הנחת תפילין של ראש‪,‬‬ ‫נא‬
‫ויקשור על אצבעו לפני הנחת תפילין של ראש‪ ,‬וכך היא ההוראה בסידורי תימן העתיקים‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬לא‬
‫מסתבר שאחר שהניח תפילין‪ ,‬יחזור ויתיר אותם לצורך נטילת ידים‪ .‬ומי שמצריך נטילת ידים שוב יש‬
‫בשיטתו דברים תמוהים‪ ,‬ו אם ניצמד לדברי חכמים ותקנותיהם‪ ,‬וניטול ידים רק היכן שצריך‪ ,‬נימנע מאבסורד‬
‫זה‪.‬‬
‫‪31‬‬
 ‫פרק יג ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫נב‬
‫כב‪ .‬אסור להניח מטפחת שנושא אותה כמשוי על התפילין ‪ ,‬אבל מותר לצנוף מצנפתו‬
‫על התפילין‪ ,‬כי המצנפת בגד ומותר ללבוש בגד על התפילין‪ ,‬וכן מותר לכסות את‬
‫נג‬
‫התפ ילין של ראש עם הטלית‪ ,‬ואין צורך להקפיד שיהיו גלויות ‪.‬‬
‫כג‪ .‬תפילין של יד אינו צריך לכסותם עם בגד‪ ,‬וגם בשעה שמניחם אינו צריך להאפיל‬
‫נד‬
‫בטליתו עליהם ‪.‬‬
‫כד‪ .‬לא יחלוץ תפיליו בפני רבו‪ ,‬מפני שיש בדבר זלזול ברבו‪ ,‬כשמגלה את ראשו לפניו‬
‫בשעת חליצתן‪ .‬אבל מותר לשהות לפניו כשתפילי ן בראשו‪ ,‬בין שהם גלויות ובין‬
‫שהם מכוסות בטלית‪ ,‬ואין בדבר זלזול ברבו‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬יש לרבו כבוד שתלמידו‬
‫נה‬
‫לפניו עם תפילין‪ ,‬והוא נוהג ביראה והכנעה לפני ה' ‪.‬‬

‫נב אינו מכסה בה את ראשו על מנת שלא יהיה גלוי‪ ,‬או על מנת לחממו‪ ,‬אלא הניחה על מנת להעבירה ממקום‬
‫למקום‪ ,‬לפיכך אסור להניחה על התפילין‪ ,‬כי הוא מניח משוי על התפילין‪.‬‬
‫נג תפילין ד‪,‬כד‪ .‬ראה שו"ע סי' כז סעי' יא‪ ,‬תפילין של ראש טוב להיותם גלוים ונראים‪ .‬ודרשתו מהפסוק וראו‬
‫כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממיך (ב"י סוף סי' כז בשם אורחות חיים)‪ .‬אבל בתלמוד לא נזכר‬
‫הדבר כהידור‪ ,‬וגם הר מב"ם לא הזכירו‪ ,‬והוא התיר לצנוף מצנפתו על התפילין‪ ,‬כ"ש שמותר לכסותם בטלית‪,‬‬
‫וכך הוא המנהג נפוץ מאז ומעולם‪.‬‬
‫נד תפילין ד‪,‬כד‪ .‬וראה ב"י סוף סי' כז בשם אורחות חיים‪ ,‬טוב לכסות תפילין של יד‪ .‬ודרשתו מהפסוק והיו לך‬
‫לאות‪ ,‬ולא לאחרים לאות‪ .‬דרשה זו מופיעה בתלמוד מנחות לז‪ :‬אבל לאחר שהובאה‪ ,‬הובא סיפור על רב אשי‬
‫שנראו תפיליו של יד‪ ,‬ושאלוהו לך לאות ולא לאחרים לאות‪ ,‬והשיב במקום שראוי להיות לך לאות‪ ,‬אבל גם‬
‫אם נראו תפיליו של יד אינו מעכב‪ ,‬לפיכך גם הרמב"ם לא הזכיר דרשה זו‪ ,‬ואין צורך להקפיד בכך כלל‪.‬‬
‫נה תלמוד תורה ה‪,‬ו‪ .‬וראה ב"י ס וף סי' כז‪ ,‬שהביא את דברי אורחות חיים בשם רב האי גאון‪ ,‬שאינו דרך ארץ‬
‫שיגלה התלמיד את תפילין של ראש שלו לפני רבו‪ ,‬שלא ישוו עצמם לרבותיהם ונראים כעזי פנים‪ ,‬מפני‬
‫שתפילין דרך כבוד‪ ,‬שנאמר וראו כל עמי הארץ‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה‪ ,‬בתלמוד לא נזכרה סברא זו‪ ,‬ורק אסרו לחלוץ‬
‫תפילי ן לפני רבו‪ .‬גם רבינו לא הביא סברא זו‪ .‬בימינו במקומות שבהם נוהגים המדקדקים להניח תפילין כל‬
‫היום‪[ ,‬יש מקצת ישיבות גבוהות שזה מנהגם]‪ ,‬וגם הרב וגם מקצת התלמידים מניחים תפילין כל היום‪ ,‬אין‬
‫זלזול לרב אם יראה את תלמידיו עם תפילין‪ ,‬ואדרבה זהו כבודו שתלמידיו קדושים ונזהרים‪ ,‬לפיכך סברת רב‬
‫האי גאון אינה קיימת‪ ,‬ואין צורך לחוש לה‪ ,‬כי בטל טעמה‪.‬‬
‫‪30‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫הלכות תפילין (שתי תפילין‪ ,‬הברכה‪ ,‬חציצה‪ ,‬רצועות ונפילה‪,‬‬ ‫פרק יד‬
‫הכיס‪ ,‬ללא רשות‪ ,‬איטר‪ ,‬לא יסיח)‬
‫תפילין של ראש‪ ,‬אינה מ עכבת של יד‪ ,‬ושל יד‪ ,‬אינה מעכבת של ראש ‪ -‬מפני שהן‬ ‫א‪.‬‬
‫שתי מצוות‪ ,‬זו לעצמה וזו לעצמה‪ .‬לפיכך אם אין לו אלא אחת‪ ,‬או שמחמת איזה‬
‫אונס אינו יכול להניח אלא אחת‪ ,‬מניח אותה שיש לו‪ .‬וכיצד מברך עליהן ‪ -‬על של‬
‫ראש‪ ,‬מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין; ועל של יד‪ ,‬מברך‬
‫א‬
‫אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין ‪.‬‬
‫במה דברים אמורים‪ ,‬בשהניח אחת מהן; אבל אם הניח שתיהן ‪ -‬מברך ברכה אחת‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫להניח תפילין‪ ,‬וקושר של יד תחילה‪ ,‬ואחר כך מניח של ראש‪ .‬אע"פ שהן שתי מצות‬
‫שאינן מעכבות זו את זו‪ ,‬הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא‪ ,‬מברך אחת‪ ,‬שענין‬
‫ב‬
‫שתיהן הזיכרון שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך ‪.‬‬
‫מי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד ‪ -‬אסור לו לדבר‪ ,‬ואפילו להשיב שלום‬ ‫ג‪.‬‬
‫לרבוג‪ ,‬עד שיניח של ראש; ולא יפסיק לקדיש ולקדושה ולעניית אמן‪ ,‬ואפילו‬
‫לשתוק ולכוון אסור‪ ,‬כי הוא עוסק במצווה ופטור ממצוות אחרות‪ ,‬ועוד שאסור לו‬
‫לעזוב את מצוותו ולקים מצווה אחרת ['אין מעבירין על המצוות']ד‪ .‬ואם שח‪ ,‬הרי‬
‫זו עבירה‪ ,‬וצריך לברך ברכה שנייה על מצות תפילין‪ ,‬ואחר כך מניח של ראש‪ .‬וכן‬
‫אם ענה לקדיש ולקדושה או אמן יברך ברכה שנייה על מצוות תפילין ואח"כ מניח‬
‫של ראשה‪.‬‬
‫ברך 'להניח תפ ילין'‪ ,‬והפסיק לאחר מכן בדיבור שהוא לצורך התפילין‪ ,‬כגון שביקש‬ ‫ד‪.‬‬
‫מחברו שיסייע לו בקשירת הרצועה סביב הקיבורת‪ ,‬או שיעזור לו בהנחת תפילין‬
‫של ראש שיהיו במקומן הראוי‪ ,‬בין לפני הנחת תפילין של יד‪ ,‬ובין לפני הנחת‬
‫תפילין של ראש‪ ,‬אינו צריך לחזור ולברך 'להניח תפילין'‪ ,‬וכן אינו צריך לברך על‬
‫תפילין של ראש 'על מצות תפילין'‪ ,‬שכיון שהפסיק בדברים שהן מעניין דבר‬
‫שמברכין עליו‪ ,‬אינו צריך לברך שנייה ו‪.‬‬

‫תפילין ד‪,‬ד‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילין ד‪,‬ה‪ .‬שו"ת הרמב"ם סי' רפח‪.‬‬ ‫ב‬
‫ראה רמב"ם הלכות קרית שמע ב‪,‬טז‪ ,‬אם נמצא באמצע הפרק‪ ,‬שואל מפני היראה‪ ,‬ומשיב מפני הכבוד‪ .‬וכאן‬ ‫ג‬
‫במניח תפילין של יד ושל ראש‪ ,‬לא יפס יק להשיב מפני הכבוד‪ .‬והטעם‪ ,‬מפני שברכת 'להניח תפילין' עולה‬
‫לשל יד ושל ראש‪ ,‬ואם יפסיק בדיבור לפני שיניח של ראש‪ ,‬נמצא שהפסיק בין הברכה לבין המצוה‪ .‬ורק מפני‬
‫היראה יפסיק‪ ,‬וישיב שלום למלך גוי שמא יהרגנו‪( .‬תפילה ו‪,‬ט)‬
‫ע"פ תשובת הרמב"ם סי' קפ‪ .‬והערת הרב קאפח פרק ד הערה יג‪.‬‬ ‫ד‬
‫תפילין ד‪,‬ו‪.‬‬ ‫ה‬
‫זה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות א‪,‬ח‪ :‬כל הברכות כולן‪ ,‬לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו‬ ‫ו‬
‫בדברים אחרים‪ .‬ואם הפסיק‪ ,‬צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו‪,‬‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫ברך 'להניח תפילין'‪ ,‬ושהה לאחר מכן בשתיקה קודם שיניח תפילין של יד או של‬ ‫ה‪.‬‬
‫ראש‪ ,‬וכן אם רמז בעיניו וקרץ באצבעותיו‪ ,‬אם לא הסיח את דעתו מהברכה אינו‬
‫ז‬
‫חוזר ומברך‪ ,‬ואם הסיח דעתו מהברכה חוזר ומברך ‪.‬‬
‫תפילין ‪ -‬כל זמן שמניחן‪ ,‬מברך עליהן‪ ,‬אפילו חלץ ולבש מאה פעמים ביום‪ .‬אפילו‬ ‫ו‪.‬‬
‫חלצן כדי ליכנס לבית הכסא‪ ,‬ודעתו לחזור וללובשם‪ ,‬כשיצא ויניחם יחזור ויברך‬
‫ח‬
‫עליהם ‪.‬‬
‫אסור שיהיה דבר חוצץ בין הבית של התפילין לבין גופו‪ ,‬בין בתפילין של יד ובין‬ ‫ז‪.‬‬
‫בתפילין של ראש‪ .‬לפיכך אסור שיהיה דבר חוצץ על הקיבורת‪ ,‬שהיא מקום הנחת‬
‫הבית של תפילין של יד (נתבאר בפרק יג הלכה יב)‪ ,‬וכן אסור שיהיה דבר חוצץ‬
‫במקום הנחת הבית של תפילין של ראש (נתבאר בפרק יג הלכה יג) ‪ .‬אבל ברצועות‬
‫שכורך על הזרוע ועל האצבע האמצעית‪ ,‬או ברצועות שמסביב לראש ובקשר‬
‫ט‬
‫שמאחורי הראש‪ ,‬אם אי אפשר‪ ,‬יניחם אפילו שיש שם חציצה ‪ .‬וכבר ביארנו (בפרק‬
‫יג הלכה יד) שהכריכות שמסביב לזרוע אינם חובה אלא מנהג‪ ,‬לפיכך מותר להניחם‬
‫אפילו שיש שם שעון‪ ,‬ואינו צריך להסירוי‪.‬‬
‫מי שיש לו שיער ראש ארוך‪ ,‬כגון שמגדל בלורית‪ ,‬או שהוא נזיר והאריך שערו‪,‬‬ ‫ח‪.‬‬
‫מותר לו לכתחילה להניח תפילין של ראש על שערו‪ ,‬ואין הדבר חציצה בין התפילין‬
‫לגו פו‪ ,‬אלא כל שהשער מחובר לגופו הרי הוא חלק מגופויא‪ ,‬ויניח עליו תפילין יב‪.‬‬

‫אינו צריך לברך שנייה‪ .‬כיצד‪ :‬כגון שבירך על הפת‪ ,‬וקודם שיאכל אמר הביאו מלח‪ ,‬הביאו תבשיל‪ ,‬תנו‬
‫לפלוני לאכול‪ ,‬תנו מאכל לבהמה‪ ,‬וכיוצא באלו ‪ -‬אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫ראה הלכות ברכות א‪,‬ח שהפסקה בדיבור היא הפסק בין הברכה לבין הדבר שעליו מברך‪ ,‬מהלכה זו נלמד‪,‬‬ ‫ז‬
‫אם שוהה ושותק או רומז בעיניו‪ ,‬אינו הפסק אלא אם הסיח דעתו‪ .‬וכך כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות‬
‫ברכות (עמ' שיז)‪ ,‬הובאו דבריו בב"י סימן קמ‪ .‬וזה לשונו‪ ... :‬דהלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע‬
‫(ברכות לט‪ ):‬דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא הפסקה מרובה ולא שנה הפסקה מועטת‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬ז‪.‬‬ ‫ח‬
‫הרמב"ם כתב בהלכות תפילין ד‪,‬א‪-‬ב שיניח את התפילין על הקיבורת ועל הקדקד‪ ,‬משמעות דבריו‪ ,‬שבמקום‬ ‫ט‬
‫הנחת הבית אסור שתהיה חציצה‪ ,‬ויהיו על הקיבורת ועל הקדקד ממש‪ ,‬אבל לא כתב שיש להקפיד שלא יהיה‬
‫דבר חוצץ בין גופו לרצועות‪ .‬ואנו כתבנו‪ ,‬שלכתחילה יקפיד גם שלא תהיה חציצה ברצועות‪ ,‬ואם אי אפשר‬
‫יעשה כפי עיקר הדין‪ .‬עוד כתבנו‪ ,‬כי חציצה בכריכות שמסביב לזרוע אינה כלום‪ ,‬כי אותם כריכות מנהג‬
‫ורשות‪ ,‬ואינם מעיקר המצוה‪.‬‬
‫וראה ב"י סי' כז (ד"ה ולא יהיה דבר חוצץ) שהביא את תשובת הרשב"א ח"א סי' תתכו‪ ,‬שאף הוא כתב‬
‫כדברינו‪ ,‬ואיסור חציצה הוא במקום הנחת הבית של התפילין (הקציצה)‪ ,‬אבל ברצועות לא נזכר‪ ,‬ולכתחילה‬
‫ראוי שלא תהיה חציצה גם ברצועות‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬א‪-‬ב‪.‬‬ ‫י‬
‫יא כתב הרמב"ם בהלכות מקוות א‪,‬ז‪ :‬ואם היה בעל שיער‪ ,‬יטביל כל שיער ראשו‪ ,‬והרי הוא כגופו‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן‬
‫ששיער המחובר הרי כגוף האדם ואינו חציצה גם לא לתפילין‪ .‬ועוד‪ ,‬שיש בתורה דין של נזיר שאינו מגלח‬
‫שערו‪ ,‬ואם שיער ארוך הרי הוא חציצה בתפילין‪ ,‬היאך מותר ליזור נזירות ולבטל מצות עשה של תורה להניח‬
‫תפילין‪.‬‬
‫יב תפילין ד‪,‬א מקוות א‪,‬ז‪.‬‬
‫‪31‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫ט‪ .‬התפילין הם תשמיש קדושה‪ ,‬ויש בגופן קדושה גם בבית וגם ברצועות‪ ,‬לפיכך נהגו‬
‫יג‬
‫ליזהר שלא יגעו הרצועות ברצפה‪ ,‬וכ"ש שיזהר שלא יגררו הרצועות על הרצפה ‪.‬‬
‫וכשמוציאם מכיסם יקחם בידו ולא ינערם מהכיס משום ביזוי מצוה‪ .‬ואסור לתלות‬
‫את התפילין‪ ,‬בין ברצועה בין בתפילה עצמה; אבל תולה הוא‪ ,‬את הכיס שהתפילין‬
‫יד‬
‫מונחין בו ‪.‬‬
‫י‪ .‬לעולם ייזהר שיהיה פני עור הרצועות למעלה בעת שקושר אותן על ידו‪ ,‬ועל ראשו‪,‬‬
‫אבל על החלק המשתלשל מאחר הקשר‪ ,‬אין שליטה להקפיד שיהיה תמיד לכיוון‬
‫טו‬
‫מעלה‪ ,‬ואין צורך להקפיד בכך אלא אם אפשר ‪ .‬ואם נתהפכו הרצועות במקום‬
‫שקושר אותם על ידו או על ראשו‪ ,‬יהפכם בחזרה שיהיו כתקנם‪ ,‬ואינו צריך‬
‫טז‬
‫להתענות ‪.‬‬
‫יא‪ .‬נפלו התפילין לארץ‪ ,‬אף שנפלו ללא כיסם‪ ,‬אינו צריך להתענות‪ ,‬ואינו צריך לקרוע‪.‬‬
‫יז‬
‫ורק ספר תורה שנשרף‪ ,‬חייב לקרוע עליו ‪.‬‬
‫יב‪ .‬מותר לכרוך את רצועות התפילין סביב הבית של התפילין בשעה שמקפל אותן‪ .‬בין‬
‫אם כורך את הרצועה משני צידי הבית אחת לימין ואחת לשמאל‪ ,‬וחוזר חלילה‪,‬‬
‫ותוחב את סוף הרצועה מתחת לרצועה התחתונה שלא יתפרק הקיפול‪ ,‬כמנהג יהודי‬
‫תימן‪ .‬ובין אם כורך את הרצועה על גוף הבית באמצעו‪ .‬בין בתפילין של יד ובין‬
‫בתפילין של ראש‪ .‬ואין בדבר ביזיון כאילו מניח רצועות על גבי הבית של התפילין‪,‬‬
‫אלא אדרבה זהו כבוד התפילין שהרצועות חופות אותן ושומרות עליהןיח‪ .‬ואין‬
‫לחשוש לקשר בתפילין של יד שהוא כצורת האות י'‪ ,‬ולקשר בתפילין של ראש‬

‫יג למעלה פרק יב הלכה ד כתבנו‪ ,‬שלגבי ציצית לא צרי ך ליזהר אם תיגע ברצפה‪ ,‬אבל צריך ליזהר שלא תיגרר‬
‫על גבי הרצפה ותיטנף‪.‬‬
‫יד תפילין ד‪,‬ט‪.‬‬
‫טו ביאור הרב צדוק‪.‬‬
‫טז תפילין ג‪,‬יט‪ .‬במסכת מועד קטן דף כה‪ .‬נאמר על רב הונא‪ ,‬בשעה שרצו להכניסו למערת הקבורה של ר' חייא‪,‬‬
‫סיפר רב חגא בשבחו‪ ,‬שפעם אחת נהפכה לו רצועה וישב עליה ארבעים תעניות‪ .‬ע"כ‪ .‬מכיון שבתלמוד שבח‬
‫זה נזכר דרך אגב‪ ,‬לא הובאו הנהגותיו של רב הונא כך וכך היה עושה‪ ,‬אלא דרך אגב‪ ,‬בשעה שרצו לקוברו‪,‬‬
‫סופר על כך‪ ,‬לפיכך לא פסק הרמב"ם דבר זה להלכה‪ ,‬ואף מהתלמוד משתמע שרק רב הונא נהג כך פעם‬
‫אחת‪ ,‬והוא חומרה גדולה‪ ,‬להתענות ארבעים תעניות על היפוך רצועה‪ .‬וראה משנ"ב סי' כז ס"ק לח שכתב‪,‬‬
‫אם נהפכו הרצועות‪ ,‬מידת חסידות להתענות או לתת צדקה‪.‬‬
‫יז אבל ט‪,‬ב‪.‬‬
‫יח ראה מגן אברהם סי' כח ס"ק ד שכתב‪ ,‬שאסור להניח את רצועות התפילין על גוף הבית‪ ,‬כשם שאסור להניח‬
‫את דפי התורה ע"ג דפי נביאים וכתובים כשהם בכרך אחד‪ ,‬אלא אם אין ברירה‪( ,‬כך למד מתוספות ד"ה‬
‫ועושה בראשו‪ ,‬ב"ב יג‪ ):‬ואף בתפילין‪ ,‬אם יש אפשרות‪ ,‬לא יניחם ע"ג גוף הבית של התפילין‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו‬
‫כתבנו היתר בכל ענין‪ ,‬כי רצועות מלופפות אינם מונחות על התפילין‪ ,‬אלא עוטפות את התפילין כמטפחת‪,‬‬
‫וכשם שמותר לעטוף ס"ת במטפ חת‪ ,‬כך מותר לעטוף את התפילין עם הרצועה וזה הוא כבודם‪ .‬ועוד‪,‬‬
‫שהתוספות שהזכיר המגן אברהם במסכת ב"ב‪ ,‬בתחילתו‪ ,‬מוכיח בצורה מוחלטת ממסכת סופרים‬
‫ומהירושלמי‪ ,‬שמותר לכרוך תורה על גבי נביאים וכתובים‪ ,‬ואין בדבר שום איסור‪ ,‬כ"ש כשכורך את הרצועות‬
‫על גבי אמצע הבית של התפילין שמותר‪ ,‬וזהו כבודם‪.‬‬
‫‪32‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫שהוא בצורת האות ד'‪ ,‬שלא יהי ו מתחת לרצועות שהוא כורך עליהם‪ ,‬מפני שאין‬
‫בקשר יותר קדושה משאר הרצועות‪ ,‬ואדרבה זהו כבודו שיהיה מלופף בצורה‬
‫מסודרת מסביב לתפילין‪ .‬ומותר בשעת הקיפול שיהיה הקשר של תפילין של ראש‬
‫יט‬
‫מתחת הבית‪ ,‬ואין צורך להקפיד שיהיה מעל המעברתא ‪.‬‬
‫יג‪ .‬לעולם‪ ,‬כשמניח תפילין‪ ,‬יקדים להני ח תפילין של יד לפני תפילין של ראש‪ ,‬שהרי‬
‫נאמר (דברים ו‪,‬ח) וקשרתם לאות על ידיך‪ ,‬ואח"כ והיו לטוטפות בין עיניך‪ ,‬ואסור‬
‫להקדים להניח תפילין של ראש‪ .‬לפיכך כשחולץ אדם תפיליו להצניען בכלי‪ ,‬לא‬
‫יניח של יד מלמטה ושל ראש מלמעלה‪ ,‬מפני שבשעה שהוא רוצה ללובשן‪ ,‬יפגע‬
‫בשל רא ש תחילה‪ ,‬ואסור לו להניח של ראש לפני של יד‪ ,‬ונמצא שעובר על איסור‬
‫של 'אין מעבירין על המצות'‪ ,‬כי עוזב את התפילין של ראש ומניח של יד‪ ,‬ואסור לו‬
‫לאדם להניח מצוה‪ ,‬ולעבור ממנה למצוה אחרת ‪ -‬אלא מצוה שתבוא לידו של אדם‬
‫בתחילה‪ ,‬בה הוא מתעסק‪ .‬לפיכך צריך להניח של יד למעלה‪ ,‬כדי שיפגע בה תחילה‬
‫כ‬
‫וילבש על הסדר ‪.‬‬
‫יד‪ .‬כשמכניס את התפילין לכיסן‪ ,‬מותר לשים את התפילין של יד על גבי התפילין של‬
‫ראש‪ ,‬כגון אם מכניס אותן לתוך כיס ארוך וצר‪ ,‬ואין בדבר זלזול בתפילין של ראש‬
‫שקדושתן גדולה משל יד‪ ,‬אם יהיו התפילין של יד למעלה‪ ,‬מפני שמצניען בכיסן‬
‫לשמרןכא ‪ .‬ורק אם ירצה להפוך תפילין של ראש לשל יד‪ ,‬או רצועות של ראש לשל‬
‫יד אסור‪ ,‬משום שמורידם מקדושה חמורה לקדושה קלה בשעת קיום המצוה‪ ,‬אבל‬
‫סתם הנחה בתוך כיס כשתפילין של יד למעלה אין בכך כלוםכב‪.‬‬
‫טו‪ .‬הניח את כיס התפילין בתוך כיס הטלית‪ ,‬והיה הכיס של התפילין מונח על גבי‬
‫הטלית המקופלת‪ ,‬אם ירצהכג יכול לשלוף את הטלית מהכיס שלה ולהתעטף בה‬
‫תחילה‪ ,‬למרות שכיס התפילין נמצא למעלה‪ ,‬שכיון שהתפילין נמצאות בתוך כיסן‬
‫ואינן גלויות‪ ,‬אינו נחשב מעביר על המצוות‪ ,‬ואינו נחשב שעזב את התפילין‬
‫והתעטף בציצית‪ .‬ואם היו התפילין גלויות על הטלית ללא כיסן‪ ,‬ופגע בהם תחילה‬

‫יט תפילין ד‪,‬ט‪.‬‬

‫כ תפילין ד‪,‬ח‪ .‬כפי איך שביארנו את ההלכה של הרמב"ם‪ ,‬כך ביאר הכס"מ‪ ,‬וכך ביאר ר"ת בשם רב האי גאון‬
‫(יומא לג‪ :‬תוד"ה עבורי דרעא אטוטפתא)‪ ,‬וכך ביאר הגר"א‪ ,‬ודברי הרמב"ם כאן הם העתק דברי רב האי‬
‫גאון‪ ,‬וצריך לבארו ע"פ רב האי ג און‪ ,‬וכפי שכתבנו‪ .‬לעומת כל הנ"ל‪ ,‬הרב קאפח מבאר את הרמב"ם בצורה‬
‫שונה‪ ,‬ולשיטתו יקדים להניח תפילין של ראש‪ ,‬ואיסור אין מעבירין על המצות חמור מאיסור הקדמת של‬
‫ראש לשל יד‪ ,‬ראה דבריו הלכות תפילין פרק ד הערה יח‪.‬‬
‫כא לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד‪,‬ח "לפיכך צריך להניח של יד למעלה‪ ,‬כדי שיפגע בה תחילה וילבוש על‬
‫הסדר" משתמע בלשונו בצורה ברורה שאין בדבר זה זלזול לתפילין של ראש‪.‬‬
‫כב תפילין ד‪,‬ח‪ .‬ג‪,‬ז‪.‬‬
‫כג ראה פרק יג הלכה יח‪ ,‬טלית או תפילין‪ ,‬יקדים איזה מהם שירצה‪.‬‬
‫‪33‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫כשהכניס ידו לכיס‪ ,‬אסור לו לעזוב אותן‪ ,‬אלא יניחם תחילה ואח"כ יתעטף‬
‫כד‬
‫בציצית ‪.‬‬
‫טז‪ .‬לא יניח תפילין של חברו ללא רשותו‪ ,‬אלא אם יודע שאינו מקפיד בכך‪ ,‬כמו‬
‫שביארנו למעלה בפרק יב הלכה טוכה‪.‬‬
‫כו‬
‫יז‪ .‬איטר [אדם "שמאלי" ‪ -‬ששולט ביד שמאל יותר מאשר ביד ימין ] ‪ -‬מניח תפילין‬
‫בימינו‪ ,‬שהיא לו כשמאל; בין שנולד כך‪ ,‬ובין שהרגיל עצמו להשתמש ביד שמאל‪.‬‬
‫ואם היה שולט בשתי ידיו ‪ -‬מניח תפילין בשמאלו‪ ,‬שהיא שמאל כל אדם‪ .‬ואפילו‬
‫אם היה כותב ביד שמאל ועושה שאר מלאכתו ביד ימין‪[ ,‬או להיפך]‪ ,‬יניח ביד‬
‫כז‬
‫שמאל‪ ,‬והוא נחשב שולט בשני ידיו‪ ,‬ואיננו אומרים שהיד שבה כותב היא העיקר ‪.‬‬
‫יח‪ .‬כשמניח תפילין של יד‪ ,‬ישתדל שיהיה הקשר‪ ,‬שהוא בצורת האות יוד‪( ,‬פרק טו‬
‫כח‬
‫הלכה ב) סמוך לבית של תפילין של יד‪ ,‬ואם התרחק קצת מהבית אי ן בכך כלום ‪.‬‬
‫כט‬
‫אבל בשעה שהם מקופלות בתוך כיסם‪ ,‬אין צורך שיהיה הקשר סמוך לבית ‪.‬‬

‫כד תמידין ומוספין ט‪,‬ב‪ .‬הרב קאפח פרק ד הערה א‪ .‬תפילין ד‪,‬ח‪.‬‬
‫גזילה ואבידה ג‪,‬יד‪ .‬חמץ ומצה ב‪,‬ח‪ .‬פסחים ד‪ :‬וראה עוד‪ ,‬שכירות א‪,‬ד‪ .‬נמוקי יוסף ב"ב מד‪ :‬בדפי הרי"ף‬ ‫כה‬
‫שאסר‪.‬‬
‫המילה נוצרה מהפסוק שופטים ג‪,‬טו "איטר יד ימינו"‪ ,‬יד ימינו קשורה כדי לאמן גם יד שמאל‪.‬‬ ‫כו‬
‫תפילין ד‪,‬ג‪ .‬בשו"ע סי' כז סעי ' ו הובאו שתי דעות בנושא‪ .‬מכיון שלא מצאנו מקור בדברי הרמב"ם שיש‬ ‫כז‬
‫להעדיף את היד שבה כותב‪ ,‬לכן כתבנו שאף שכותב ביד שמאל ועושה שאר מלאכתו בימין‪ ,‬נחשב שולט‬
‫בשתי ידיו‪ ,‬ויניח ביד שמאל‪ .‬וראה מנחות לז‪ .‬שלמד ר' נתן מדרשת הפסוק וקשרתם וכתבתם‪ ,‬מה כתיבה‬
‫בימין אף קשירה בימין‪ .‬אין ללמוד מדבריו שאם היה כותב בשמאל‪ ,‬שיניח ביד ימין‪ ,‬למרות שעושה שאר‬
‫מלאכתו בימין‪ ,‬כי ר' נתן מתייחס לרוב בני אדם‪ ,‬ועל כך באה דרשת הפסוק‪[ ,‬וכך כתב רש"י ד"ה מה כתיבה‬
‫בימין]‪ ,‬כשם שרוב בני אדם כותבים בימין‪ ,‬כך גם בקשירת תפילין‪ ,‬הקשירה תיעשה ביד ימין‪ ,‬והתפילין יהיו‬
‫מונחות על יד שמאל‪ .‬ואם יש מקרה של שולט בשתי ידיו‪ ,‬ידון לגופו במקומו‪ ,‬אבל בדרשת הפסוק לא‬
‫נתבאר דין שולט בשתי ידיו‪ .‬וראה הגר"א על השו"ע שהכריע כדברינו שאין עדיפות ליד שבה כותב‪ ,‬אבל‬
‫הוא למד שלפי ר' נתן היד שבה כותב היא העיקר‪ ,‬ואנו ביארנו שגם לפי ר' נתן אין עדיפות לכך‪ ,‬והוא לא‬
‫עסק בשולט בשתי ידיו‪ ,‬אלא ברוב בני אדם‪ ,‬וכביאור רש"י‪.‬‬
‫בתלמוד מנחות לה‪ :‬נאמר "אמר רב יהודה‪ :‬קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כדי שיהו ישראל למעלה‬ ‫כח‬
‫ולא למטה‪ ,‬וצריך שיהא כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור"‪ .‬הרמב"ם מבאר‪ ,‬שהתלמוד עוסק‬
‫בקשר תפילין של ראש‪ ,‬וצריך שיהיה בגובה העורף בסוף הגולגולת ולא למטה על הצואר‪ ,‬ויהיה מכוון כלפי‬
‫פנים‪ ,‬כלומר במרכז העורף שאז ניכר שהוא מכוון כנגד הפנים‪ ,‬אבל אם נמצא מאחור בצד‪ ,‬נמצא שהוא אינו‬
‫כנגד הפנים‪ ,‬וכך פירש רש"י בפירוש הראשון‪.‬‬
‫היוצא מפירוש זה‪ ,‬ד וקא בקשר תפילין של ראש יש הקפדה למיקומו‪ ,‬אבל קשר תפילין של יד‪ ,‬גם אם אינו‬
‫בגובה‪ ,‬כלומר אינו סמוך לקיבורת‪ ,‬מותר‪ ,‬וזה מה שכתבנו שאם התרחק הקשר בתפילין של יד מהבית קמעה‬
‫אין בכך כלום‪.‬‬
‫לעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬יש מפרשים את התלמוד שהוא מתייחס לקשר תפילין של יד‪ ,‬ולשיטתם אסור‬
‫שיתרחק הקשר מהבית‪ ,‬כי הבית בגובה היד על הקיבורת‪ ,‬ואם הקשר רחוק ממנו הוא אינו בגובה אלא‬
‫למטה‪ .‬ראה שו"ע סי' כז סעי' ב‪ ,‬והערת הגר"א במקום שמבאר כך בשם רב עמרם ורב האי גאון‪ ,‬הובאו‬
‫דבריהם בפסקי הרא"ש על הרי"ף‪ ,‬בדף ח‪ .‬מדפי הרי"ף‪ ,‬ד"ה קשר של תפילין‪.‬‬
‫תפילין ג‪,‬יג ד‪,‬א‪-‬ב מנחות לה‪:‬‬ ‫כט‬
‫‪38‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫יט‪ .‬כשמניח תפילין של יד‪ ,‬תהיה המעברתא [בה עוברת הרצועה] לצד מעלה [קרובה‬
‫לכתף]‪ ,‬והבית לצד מטה [קרוב למרפק]‪ ,‬והקשר לצד פנים סמוך לגופו‪ .‬ואם אין לו‬
‫אלא תפילין של איטר‪ ,‬שבהם המעברתא והקש ר הפוכים‪[ ,‬וכן להיפך אם הוא איטר‪,‬‬
‫ונזדמנו לו תפילין של אינו איטר]‪ ,‬יהפוך את התפילין שתהיה המעברתא לצד מטה‬
‫והבית לצד מעלה‪ ,‬העיקר שיהיה הקשר סמוך לגופו‪ ,‬כי מיקום הקשר חשוב יותר‬
‫מהיפוך הבית של התפיליןל‪.‬‬
‫כ‪ .‬כשמניח תפילין‪ ,‬אסור להסיח דעתו מהן‪ .‬כלומר שלא יפְ נֶה מחשבתו לדברים‬
‫אחרים וישכח שהוא מניח תפילין‪ ,‬אלא תמיד יזכור בתת הכרתו שהם עליו‪ ,‬ואף‬
‫לא‬
‫שמתפלל או לומד או עובד‪ ,‬צריך לזכור בתת הכרתו שהם עליו ‪ .‬לפיכך חייב אדם‬
‫למשמש בתפיליו כל זמן שהן עליו‪ ,‬ודבר זה יסייע לו שלא יסיח דעתו מהן אפילו‬
‫רגע אחד‪ .‬ונהגו למשמש בהן ולנשקן כשמזכיר מצותן בקרית שמע‪ .‬במילים‪:‬‬
‫וקשרתם לאות‪ ,‬ימשמש וינשק של יד‪ .‬ובמילים‪ :‬והיו לטוטפות‪ ,‬ימשמש וינשק של‬
‫ראש‪ .‬וכך יעשה בפרשה ראשונה ושניהלב‪.‬‬
‫כא‪ .‬תפילין צריכים גוף נקי‪ ,‬ויזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה‪ ,‬כל זמן שהן עליו‪.‬‬
‫לפיכך אסור לישן בהן שינת קבע‪ ,‬שמא יפיח בהם בשנתו ואין לו שליטה על הדבר‪.‬‬
‫וכן לא ישן בהם שינת עראי‪ ,‬שמא יסיח דעתו מהם‪ .‬אבל מותר לישן בהם שינת‬

‫ל תפילין ג‪,‬א יג‪ .‬ד‪,‬א‪ .‬כתב הביאור הלכה בסי' כז סעי' ג ד"ה המנהג הנכון לתקן‪ :‬שיהפוך את התפילין שתהיה‬
‫המעברתא לצד מטה והבית לצד מעלה‪ ,‬שיהיה הקשר סמוך לגופו‪ ,‬כי מיקום הקשר חשוב יותר מהיפוך הבית‬
‫של התפילין‪ .‬דבריו בנויים על דעת השו"ע שהבאנו בהערה כח‪ ,‬שבתפילין של יד אסור שיזוז הקשר ממקומו‪.‬‬
‫המקור לדברי השו"ע‪ ,‬מנחות לה‪" :‬קשר של תפילין צריך שיהא למעלה‪ ,‬כדי שיהו ישראל למעלה ולא‬
‫למטה‪ :‬וצריך שיהא כלפי פנים"‪ ,‬ולשיטתו מדובר בקשר בתפילין של יד‪ .‬וכיון שמצאנו חובה לדייק במיקום‬
‫הקשר בתפילין של יד ושלא יזוז ממקומו‪ ,‬כשאין ברירה‪ ,‬והזדמנו לו תפילין של איטר‪ ,‬יהפוך את הבית‪,‬‬
‫העיקר שיהיה מיקום הקשר כראוי מבפנים‪.‬‬
‫וראה שם בהערה‪ ,‬שלפי הרמב"ם‪ ,‬התלמוד במנחות לה‪ :‬מתפרש כעוסק בתפילין של ראש‪ ,‬והרמב"ם פסק‬
‫זאת בהלכות תפילין ד‪,‬א‪.‬‬
‫ולמרות שלפי הרמב"ם אין איסור שיזוז הקשר בתפילין של יד מהבית וכפי שביארנו בהלכה הקודמת (הלכה‬
‫יח )‪ ,‬ולמרות שלשיטתו שהתלמוד עוסק בתפילין של ראש לא נזכר בתפילין של יד שיהיה הקשר כלפי פנים‪,‬‬
‫אבל גם הרמב"ם מס כים לפרשנות זאת‪ ,‬ואף לשיטתו צריך שיהיה קשר של יד כלפי פנים ולא כלפי חוץ‪ ,‬וכיון‬
‫שמצאנו בתלמוד הדגשה שיהיה הקשר כלפי פנים ולא כלפי חוץ‪ ,‬מכאן שמיקום הקשר חשוב יותר‪ ,‬וקשר‬
‫של תפילין הלכה למשה מסיני‪ ,‬ואף מיקומו חשוב‪ ,‬ודבר זה עדיף אף שיצטרך להפוך את הבית שהמעברתא‬
‫לצד מטה והבית לצד מעלה‪.‬‬
‫לא ראה ב"י סי' מד שהביא ר' יונה ורא"ש‪ ,‬היסח הדעת של תפילין הוא כשעומד בקלות ראש ושחוק‪ ,‬אבל אם‬
‫שוכח הבלי העולם‪ ,‬אף שהוא שכח שמניח תפילין‪ ,‬אינו היסח הדעת‪ ,‬לפיכך מותר לישן בתפילין שינת עראי‬
‫(תפילין ד‪,‬טז) למרות שבשנתו הוא שוכח שמניח תפילין‪ .‬וראה משנ"ב סי' מד ס"ק ג שכתב‪ ,‬בשעת תפילה‬
‫ולימוד תורה אין צריך ליתן דעתו על התפילין‪.‬‬
‫נראה שדעת הרמב"ם שונה מכל הנ"ל‪ ,‬ולשיטתו היסח הדעת כמשמעו‪ ,‬שמסיח דעתו‪ ,‬מסיע דעתו‪ ,‬חושב על‬
‫דברים אחרים ולא על התפילין‪ ,‬ודי שיזכור בתת הכרתו שהוא מניח תפילין‪ ,‬למרות שעיקר מחשבתו נתונה‬
‫לתפילה או ללימוד או לשינת עראי‪ ,‬די בכך ואינו נחשב מסיח דעתו‪.‬‬
‫לב תפילין ד‪,‬יד‪.‬‬
‫‪35‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫עראי כשהוא יושב ומניח ראשו בין ברכיו‪ ,‬ויניח עליהן סודר שבזה מראה שאינם‬
‫לג‬
‫עליו לשם מצוה אלא לשם שימור ‪ .‬ולא תהיה עימו אישה שמא ימשך וישמש‬
‫עימה‪ .‬לפי שבצורה זו של שינה אינו יכול לישן הרבה‪ ,‬ואינו יכול לישן שינה‬
‫עמוקה‪ ,‬ולא יפיח בתפילין‪ ,‬ולא יסיח דעתו מהםלד‪.‬‬
‫כב‪ .‬חלץ את התפילין‪ ,‬וכרך את רצועותיהם סביב ידו‪ ,‬והם אחוזים בידו בכריכה זו‪,‬‬
‫מותר לישן בהן אפילו שינת קבע‪ ,‬שכיון שאינו מניחם אין לחשוש אם יפיח‪ ,‬וכיון‬
‫לה‬
‫שהם כרוכים בידו אין לחשוש שיפלו ‪.‬‬
‫כג‪ .‬מותר לאכול אכילת עראי כשהוא מניח תפילין‪ ,‬כלומר כביצה או מעט או יותר‪,‬‬
‫ואוכל להשקיט רעבונו‪ ,‬ואת סעודתו העיקרית יאכל אחר כך; אבל אסור לאכול‬
‫בהם אכילת קבע‪ ,‬לפיכך אם נכנס לסעודת קבע ‪ -‬חולצן ומניחן על שולחנו‪ ,‬ובגמר‬
‫לו‬
‫אכילתו ייטול מים אחרונים‪ ,‬ויניחם‪ ,‬ויברך על מזונו והוא לבוש בהן ‪.‬‬
‫כד‪ .‬תפילין צריכים גוף נקי‪ ,‬שייזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה‪ ,‬כל זמן שהן עליו‪.‬‬
‫וכ"ש שייזהר שלא יצאו ממנו מי רגלים או צואה אפילו מעט‪ .‬חולי מעיים הצריכים‬
‫לצאת לנקביהם לעיתים קרובות‪ ,‬ואם ירצו להשהות נקביהם קמעה בכדי להניח‬
‫תפילין‪ ,‬צריכים לצער עצמם‪ ,‬כי הם צריכים להתאפק‪ ,‬פטורים מהתפילין‪ ,‬מפני‬
‫שצערם גורם להם להסיח דעתם מהתפילין‪ .‬ועוד שמא יפיחו בתפילין כי הם‬
‫קרובים לכך‪ .‬וכך הדין במי שצריך לנקביו או שתה סם משלשל‪ ,‬ואינו יכול לשמור‬
‫נקביו אלא בצער‪ ,‬פטור מן התפילין‪ ,‬שאף אם יתאמץ לשמור נקביו‪ ,‬מחמת צערו‬

‫כך ביאר הרב קאפח בפרק ד תפילין הערה לח‪ ,‬וכך ביאר הרב צדוק‪ .‬וראה כס"מ שכתב שהסודר יועיל‬ ‫לג‬
‫שיזכור שלא יפיח בהם‪ .‬והרמב"ם ישיב על טעמו‪ ,‬ששינת עראי היא שמזכירה לאדם שלא יפיח בתפילין‪,‬‬
‫ואילו הסודר הוא סימן היכר לרואים‪ ,‬וכביאור הרב קאפח‪ .‬וראה הלכות תפילין ד‪,‬יב‪ :‬היה בא בדרך ותפילין‬
‫בראשו‪ ,‬ושקעה עליו החמה ‪ -‬מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו‪ ,‬וחולץ‪ .‬ואף שם מניח ידו עליהם‬
‫להראות שאינם עליו לשם מצוה אלא לשם שימור‪.‬‬
‫ראה הערת ה רב קאפח הלכות תפילין ד‪,‬טו הערה לח‪ ,‬שהיסח הדעת הגדרתו שלא ישכח שהוא מניח תפילין‪,‬‬ ‫לד‬
‫אלא צריך לזכור בתת הכרתו שהם עליו‪ ,‬ואם ישן בהם שינה מועטת באופן שנתבאר כאן בהלכה [בישיבה‬
‫כשראשו בין ברכיו]‪ ,‬עדין זוכר הוא בתת הכרתו שהוא מניח תפילין‪ .‬וראה בתכלאל הקדום משנת רנ"ח‬
‫‪ ,2358‬שהגדירו שינה זו כדרך נמנום‪"[ ,‬תכלאל ‪ -‬תפילת קדמונים המבואר" בההדרת מרדכי יצהרי‪ ,‬עמ' צח]‪,‬‬
‫וכפי שביארנו‪ ,‬מדובר שישן שינה קלה ואינו מסיח דעתו לגמרי מהתפילין‪.‬‬
‫כתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמ' ‪ :120‬ואין מותר לו לישון בהן שנת קבע ולא שנת‬
‫עראי‪ ,‬אלא במידה מועטת מאוד‪ ,‬כשראשו בין ברכיו ולא שישכב על הארץ‪ ,‬ובתנאי שלא תהא אשתו עמו‬
‫שמא יבוא לידי הרהור ויהא ההיפך מהכוונה שבהנחתן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫תפילין ד‪,‬טז‪.‬‬ ‫לה‬
‫תפילין ד‪,‬טז‪ .‬פיהמ"ש סוכה ב‪,‬ד‪.‬‬ ‫לו‬
‫‪83‬‬
 ‫פרק יד ‪ -‬הלכות תפילין‬

‫לז‬
‫הוא מסיח דעתו מהתפילין ‪ .‬מצטער‪ ,‬ומי שאין דעתו מיושבת עליו מחמת טרדה‬
‫לח‬
‫גדולה ‪ -‬פטור מן התפילין‪ :‬שהמניח תפילין‪ ,‬אסור לו להסיח דעתו מהן ‪.‬‬

‫לז לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ד‪,‬יג‪ :‬חולי מעיים‪ ,‬וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער ‪ -‬פטור מן‬
‫התפילין; ‪ ...‬מצטער‪ ,‬ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו ‪ -‬פטור מן התפילין‪ :‬שהמניח תפילין‪ ,‬אסור לו‬
‫להסיח דעתו מהן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ ,‬חולי מעיים מצטערים כשהם צריכים לשמור נקביהם‪ ,‬ובכדי להניח תפילין צריך לשהות פרק‬
‫זמן ללא יציאה לנקבים‪ ,‬נמצא שאם ירצו חולי מעיים להניח תפילין יצטערו במשך זמן הנחת התפילין‪ ,‬לפיכך‬
‫פטורים הם מהתפילין‪ ,‬כי צערם גורם להם להסיח דעתם מהתפילין‪ .‬חולי מעיים נזכרו בתלמוד חולין קי‪.‬‬
‫ומהם למד הרמב"ם לכל מי שבכדי להשהות נקביו צריך להצטער‪ ,‬שאף הוא פטור מהתפילין (כס"מ)‪ ,‬כגון‬
‫אם שתה סם משלשל‪ ,‬או אם צריך להיפנות ולא ניפנה‪.‬‬
‫עוד כתב הרמב"ם‪ ,‬מצטער וטרוד פטורים מלהניח תפילין‪ ,‬מצטער ביאורו חולה‪ ,‬ומקורו של הרמב"ם‬
‫ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג "ר' ינאי היה לובשן אחר חולייו ג' ימים" כי עד אז לא שב כוחו אליו ולא‬
‫יכול היה לכוון מלה סיח דעתו מהם (פירוש החרדים‪ .‬הובא ברמ' לעם)‪ .‬ולמרות שבשאר מצוות אנו אומרים‬
‫שהמצטער צריך ליישב את דעתו‪ ,‬בתפילין משום היסח הדעת פטרוהו לגמרי‪( .‬ר' מנוח הובא בכס"מ)‬
‫לעומת כל הנ"ל‪ ,‬כתב הב"י בסימן לח‪ ,‬חולה הפטור מהתפילין מצטער במחלתו‪ ,‬וחולי מעיים הפטורים‬
‫מהתפילי ן אינם מצטערים‪ .‬שאם לא נאמר כן‪ ,‬מדוע התלמוד בחולין קי‪ .‬הזכיר חולי מעיים‪ ,‬שיכתוב סתם‬
‫חולה‪ ,‬ואנו נלמד מכך על כל החולים‪ ,‬אלא על כורחנו שיש הבדל ביניהם‪ .‬ע"כ ב"י‪.‬‬
‫נראה שהרמב"ם לא יסכים לכך‪ ,‬ולשיטתו גם בחולי מעיים הוא מצטער‪ ,‬אלא שיש צער הנגרם מחמת צורך‬
‫להתאפק [ חולי מעיים]‪ ,‬ויש צער הנגרם מחמת כאב [מצטער או חולה]‪ ,‬והתלמוד משמיענו ששני סוגי צער‬
‫אלו פוטרים מהתפילין‪ .‬ואין לומר את תירוץ הב"י שבחולי מעיים אינו מצטער‪ ,‬כי הרי דבר פשוט הוא שיש‬
‫לו צער לשמור נקביו‪ ,‬ועוד כאבים אחרים ממחלתו‪.‬‬
‫לח תפילין ד‪,‬יג‪.‬‬
‫‪82‬‬
 ‫פרק טו ‪ -‬קצת הלכות בעשיית התפילין‬

‫קצת הלכות בעשיית התפילין‬ ‫פרק טו‬

‫שמונה הלכות יש במעשה התפילין‪ ,‬כולן הלכה למשה מסיני; לפיכך כולן מעכבות‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫ואם שינה באחת מהן‪ ,‬פסל‪ .‬ואלו הן‪ - 2 :‬שיהיו מרובעות [אורך ורוחב שווים‪ ,‬אבל‬
‫א‬
‫הגובה אם אינו שווה כשר ]‪ ,‬וכן תפירתן בריבוע [ולא שיתפור בצורה משולשת‬
‫וכדו']‪ ,‬ואלכסונן בריבוע [האלכסונים של הבתים יהיו שווים בזוית של ‪ 53‬מעלות]‪,‬‬
‫עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות‪ - 1 .‬ושיהיה בעור של ראש‪ ,‬צורת שין מימין‬
‫ג‬ ‫ב‬
‫ומשמאל ‪ -0 .‬ושיכרוך הפרשיות במטלית של עור או בד ‪ -3 .‬ושיכרוך אותן בשיער‬
‫על המטלית‪ ,‬ואחר כך מכניסן בבתיהן‪ -1 .‬ושיהיו תופרין אותם בגידין [מיתרים‬
‫לבנים המחברים את השרירים לעצמות]‪ -2 .‬ושעושין להן מעברת מעור החיפוי‬
‫שתיכנס בה הרצועה‪ ,‬עד שתהא עוברת והולכת בתוך המעבר שלה‪ -3 .‬ושיהיו‬
‫ד‬
‫הרצועות שחורות‪ -8 .‬ושיהיה קשר שלהן‪ ,‬קשר ידוע מרובע כצורת האות דלת ‪.‬‬
‫הקשר בתפילין של ראש הוא קשר מרובע כמו האות דלת‪ ,‬כלומר‪ ,‬הקשר עצמו הוא‬ ‫ב‪.‬‬
‫מרובע‪ ,‬ואחוריו כצורת ‪ , X‬והאות דלת נראית בו אם נצרף לו את הרצועות מהצדדים‬
‫ומלמטהה‪ .‬וכן בת פילין של יד‪ ,‬הקשר שיוצר בו את הלולאה הוא בצורת האות יוד ו‪.‬‬
‫ואינו צריך לקשור את סוף הרצועה סביב עצמה‪ ,‬ליצור בעזרת קשר זה אות יוד‪,‬‬
‫וכבר נהגו בכך ז‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בה לכות תפילין ג‪,‬ב על העץ שעליו מיבשים את עור הבית של תפילין של ראש‪" ,‬לוקחין עץ‬ ‫א‬
‫מרובע‪ ,‬אורכו כרוחבו כגובהו‪ ,‬ואם היה גובהו יתר על רוחבו‪ ,‬או פחות ממנו‪ ,‬אין בכך כלום"‪ .‬וראה שם ג‪,‬ד‬
‫על תפילין של יד " לוקחין עץ מרובע‪ ,‬אורכו כרוחבו‪ ,‬ויהיה גובהו כאצבע‪ ,‬או יתר על זה מעט או פחות‬
‫מעט"‪.‬‬
‫שלושה קמטים מימין וארבעה קמטים משמאל‪ ,‬ללא תחתית וללא ראש‪( .‬תפילין ג‪,‬ב‪ .‬בביאור הרב צדוק נזכר‬ ‫ב‬
‫ללא ראשים‪ .‬ובביאור הרב קאפח פרק ג הערה יא נזכר ללא תחתית)‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב שיכרוך הפרשיות במטלית‪ .‬הרב צדוק ביאר במטלית של עור או בד‪ .‬בימינו נוהגים לכרוך‬ ‫ג‬
‫בעור דוקא‪ .‬בכל מקום שנזכרה מטלית בדברי הרמב"ם במשנ"ת או בפיהמ"ש‪ ,‬הכוונה למטלית של בד‪ ,‬ראה‬
‫משנה כלים י‪,‬ד‪ .‬כז‪,‬ג ו ובפיהמ"ש שם‪ ,‬ועוד הרבה‪ .‬ובמשנ"ת בהרבה מקומות‪ .‬ולא ציינו כי רבים הם‪.‬‬
‫תפילין ג‪,‬א‪ .‬בהלכות תפילין ג‪,‬יג כתב הרמב"ם "וקושר קשר מרובע כמו האות דלת"‪ .‬ביאור דבריו‪ :‬צורת‬ ‫ד‬
‫האות דלת תיראה עם הרצועות מהצדדים ומלמטה‪ ,‬אבל הקשר עצמו הוא מרובע פשוט‪ ,‬שאחוריו שתי וערב‪,‬‬
‫וכפי המפורסם‪ ,‬וכך היא מסורת עשיית קשר של תפילין אצל יהודי תימן מאז ומעולם‪ ,‬ואין לשנות‪.‬‬
‫ואין לחשוש שאחורי הקשר הוא שתי וערב‪ ,‬והוא כמו צלב‪ ,‬ו נצריך שיכרוך פעמיים את הרצועה בקשר שלא‬
‫יהיה בו שתי וערב‪ ,‬כי הוא ‪ X‬אלכסוני‪ ,‬ולא ‪ +‬כצלב‪.‬‬
‫יש מפרשים שגוף הקשר של תפילין של ראש יהיה בצורת אות דלת‪ ,‬אבל הרמב"ם כתב קשר מרובע‪ ,‬לפיכך‬ ‫ה‬
‫ביאר הרב קאפח שהקשר עצמו מרובע פשוט‪ ,‬והאות דלת נראית בסיוע הרצועות‪ ,‬וכן המנהג אצל יהודי תימן‬
‫מאז ומעולם‪ ,‬ואין לשנות‪( .‬הרב קאפח פרק ג הערה כט)‬
‫ראה הרב קאפח פרק ג הערה לא‪ ,‬שהקשר עצמו הוא כצורת האות יוד‪.‬‬ ‫ו‬
‫תפילין ג‪,‬יג‪ .‬הרב קאפח פרק ג הערה כט לא‪.‬‬ ‫ז‬
‫‪81‬‬
 ‫פרק טו ‪ -‬קצת הלכות בעשיית התפילין‬

‫צריך להקפיד שיהיה ריבוע התפילין מתוקן כראוי‪ ,‬שיהיה אורכן כרוחבן‪ ,‬ואם נפגם‬ ‫ג‪.‬‬
‫קצת‪ ,‬כל שיש בו עדין מראה ריבוע ולא נהפך לעיגול‪ ,‬התפילין כשרות‪ ,‬כי לא ניתנה‬
‫תורה למלאכי השרת‪ .‬ואם נפגם ריבוע התפילין לגמרי‪ ,‬ונראות התפילין עגולות‪ ,‬אין‬
‫ח‬
‫בהם מצוה כלל‪ ,‬ויתקנם ‪.‬‬
‫שיעור רוחב הרצועות‪ ,‬בין של ראש בין של יד‪ ,‬לא פחות מאורך גרעין שעורה‬ ‫ד‪.‬‬
‫[תשעה או עשרה מילימטר]; ואם הייתה רחבה מזה השיעור‪ ,‬כשרה‪ .‬ואורך רצועה‬
‫של ראש‪ ,‬כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר‪ ,‬ותמתח שתי הרצועות מכאן‬
‫ומכאן‪ ,‬עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט; ואורך רצועה של יד‪ ,‬כדי שתקיף‬
‫את הזרוע ויקשור ממנה הקשר‪ ,‬ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית‪ ,‬ויכרוך‬
‫ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור‪ .‬ואם היו הרצועות ארוכות יתר על השיעורין‬
‫ט‬
‫האלו‪ ,‬כשרות ‪.‬‬
‫הרצועות של תפילין‪ ,‬בין של ראש בין של יד ‪ -‬פניהם החיצונים שחורים‪ ,‬וזו היא‬ ‫ה‪.‬‬
‫ההלכה למשה מסיני‪ .‬אבל אחורי הרצועות‪ ,‬הואיל ומבפנים הם‪ ,‬אם היו ירוקות או‬
‫לבנות‪ ,‬כשרות‪ .‬אדומות‪ ,‬לא יעשה שמא תיהפך הרצועה‪ ,‬וגנאי הוא לו‪ ,‬משום שדרך‬
‫הנשים ואנשי הזימה להתקשט כך‪ ,‬ולגרות ע"י זה את היצר הרע‪ .‬או שהוא נוי של‬
‫עבודה זרהי‪ .‬ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם‪ ,‬אלא כעין הקציצה [הבית] ‪ -‬אם‬

‫נבאר את ההלכות הנוגעות לעניננו‪ ,‬ע"פ פירוש רש"י בתלמוד מנחות לה‪ .‬ועל פי דברי הרב קאפח פרק ד‬ ‫ח‬
‫הערה ו‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ד‪,‬ג‪ :‬העושה תפילתו עגולה כאגוז‪ ,‬אין בה מצוה כלל‪[ .‬מקור ההלכה משנה‬
‫מגילה כד‪ .‬העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה]‬
‫עוד כתב הרמב"ם בהלכות תפילין ג‪,‬א‪ :‬שמונה הלכות יש במעשה התפילין‪ ,‬כולן הלכה למשה מסיני; לפיכך‬
‫כולן מעכ בות‪ ,‬ואם שינה באחת מהן‪ ,‬פסל‪ .‬ואלו הן‪ :‬שיהיו מרובעות [אורך ורוחב שווים]‪ ,‬וכן תפירתן‬
‫בריבוע [ולא שיתפור בצורה משולשת וכדו']‪ ,‬ואלכסונן בריבוע [האלכסונים של הבתים יהיו שווים בזוית של‬
‫‪ 53‬מעלות]‪ ,‬עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות‪[ .‬מקור ההלכה מנחות לה‪ .‬תנא תפילין מרובעות הלכה למשה‬
‫מסיני אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן]‬
‫לאחר מכן הובא בתלמוד מנחות לה‪ .‬לימא מסייע ליה [התלמוד רצה לסייע לרב פפא שאמר שיהיו התפילין‬
‫מרובעות מהמשנה] העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה [לכאורה דברי רב פפא מיותרים‪ ,‬כי כבר‬
‫במשנה נזכר שצריך שלא יהיו התפילין עגולות אלא מרובעות]‪ ,‬אמר רב פפא מתני' דעבידא כי אמגוזא‪[ .‬רב‬
‫פפא דחה את הפירוש הנ"ל‪ ,‬וביאר שבמשנה מדובר כשהתפילין עגולות גם בתחתית שלהם‪ ,‬והמושב שלהם‬
‫עגול ובולט לכיוון הראש ולא שטוח‪ ,‬ואז התפילין פסולות משום סכנה‪ ,‬אבל אם היה לתפילין מושב שטוח‪,‬‬
‫וגוף התפילין למעלה עגול‪ ,‬לכאורה יהיה כשר‪ ,‬כי אין בהם סכנה‪ ,‬ולכך באו דברי רב פפא לבאר‪ ,‬שגם אם‬
‫המושב שטוח‪ ,‬צריך שיהיה גוף הבית מרובע]‪.‬‬
‫למדנו מכל הנ"ל‪ ,‬מושב הבית צריך להיות שטוח ולא תהיה בו בליטה כאגוז‪ ,‬וגוף הבית צריך להקפיד שיהיה‬
‫מרובע והוא הלכה למשה מסיני‪ .‬ואם נפגם קצת‪ ,‬עדין הוא כשר כל שאינו נראה עגול‪ ,‬ויתקנו בהקדם‬
‫האפשרי‪.‬‬
‫תפילין ג‪,‬יב‪.‬‬ ‫ט‬
‫הטעם נזכר בביאור הרב צדוק‪.‬‬ ‫י‬
‫‪80‬‬
 ‫פרק טו ‪ -‬קצת הלכות בעשיית התפילין‬

‫ירוקה‪ ,‬ירוקין‪ ,‬ואם לבנה‪ ,‬לבנים‪ .‬ונואי הוא לתפילין‪ ,‬שיהיו כולן שחורות‪ ,‬הקציצה‬
‫יא‬
‫[הבית]‪ ,‬והרצועה כולה ‪.‬‬
‫צריך להיזהר בפרשיות ‪ -‬שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה‪ ,‬פסלן‪.‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫ושלוש הפרשיות הראשונות [קדש‪ ,‬והיה כי יביאך‪ ,‬שמע] כולן פתוחות‪ ,‬ויתחיל‬
‫לכותבן בתחילת השורה; ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע‪ ,‬סתומה‪ ,‬ויתחיל‬
‫לכותבה באמצע השורה לאחר מרחק תשע אותיות [אשר אשר אשר] מתחילת‬
‫השורה‪ .‬ההקפדה של פרשה פתוחה היא בתחילת הפרשה‪ ,‬שיכתבנה בתחילת‬
‫השורה‪ ,‬אבל בסוף הפרשה אין הקפדה‪ ,‬ויכול לסיים את הפרשה באמצע השורה או‬
‫בסופה‪ .‬מה שכתבנו הוא שיטת הרמב"ם‪ ,‬ויש שנהגו לחשוש לשיטת הרא"ש‪ ,‬וכפי‬
‫יב‬
‫שביארנו בהערה ‪.‬‬
‫סדר הפרשיות בתפילין ‪ -‬קדש‪ ,‬והיה כי יביאך‪ ,‬שמע‪ ,‬והיה אם שמוע‪ ,‬כדעת‬ ‫ז‪.‬‬
‫הרמב"ם ורש"י‪ .‬ואין צורך לחשוש ולהניח עוד תפילין כשיטת ר"ת הסובר שֶׁ ההֲוִ ּיוֹת‬
‫באמצע‪ ,‬כלומר קדש‪ ,‬והיה כי יביאך‪ ,‬והיה אם שמוע‪ ,‬שמעיג‪.‬‬
‫בכתיבת התפילין ‪ -‬אין חובה לדקדק במנין השיטין [=השורות]‪ ,‬ויכול לכותבן‬ ‫ח‪.‬‬
‫בארבע שיטין‪ ,‬או בשש או בשבע שיטין‪ ,‬בין בתפילין של יד ובין בתפילין של‬
‫ראשיד‪.‬‬

‫יא תפילין ג‪,‬יד‪.‬‬

‫יב תפילין ב‪,‬ב‪ .‬לפי הרמב"ם ההגדרה של פרשה פתוחה שמתחיל לכתוב את הפרשה בתחילת השורה‪ ,‬ופרשה‬
‫סתומה‪ ,‬שמתחיל לכתוב את הפרשה באמצע השיטה‪ ,‬ראה הלכות ספר תורה ח‪,‬א ‪-‬ב‪ .‬וזה מה שכתבנו שיקפיד‬
‫לכתוב תחילת כל פרשה בתחילת השורה‪.‬‬
‫לעומת זאת לפי הרא"ש ההגדרה של פרשה סתומה שתהיה סיומת הפרשה שלפניה ותחילת הפרשה‬
‫שלאחריה באותה שורה‪ ,‬וביניהם מרווח תשע אותיות‪ .‬ופרשה פתוחה הגדרתה שסיומת הפרשה שלפניה‬
‫בשורה אח ת‪ ,‬ותחילת הפרשה שלאחריה בשורה שניה‪ ,‬והם אינם באותה שורה‪ ,‬ויהיה מרווח תשע אותיות‬
‫בין הפרשיות‪.‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬אם נרצה לצאת גם ידי שיטת הרא"ש‪ ,‬צריך להניח בסוף פרשת קדש‪ ,‬ובסוף פרשת והיה כי יביאך‪,‬‬
‫מרווח תשע אותיות‪ ,‬ותחילת הפרשה של קדש‪ ,‬והיה כי יביאך‪ ,‬שמע‪ ,‬בתחילת שורה‪ ,‬וכך יצאנו ידי שתי‬
‫השיטות‪ .‬ופרשת שמע יסיים אותה בסוף העמודה‪ ,‬ופרשת והיה אם שמע יתחיל אותה לאחר מרווח תשע‬
‫אותיות‪ ,‬ובכך יצאנו ידי שיטת הרמב"ם שוהיה אם שמוע היא סתומה‪ ,‬וכאן אי אפשר לצאת אף ידי שיטת‬
‫הרא"ש‪.‬‬
‫וזה לשון שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף לו‪ :‬ולכן נהגו שפרשת קדש לי‪ ,‬והיה כי‬
‫יביאך‪ ,‬ופרשה שמע‪ ,‬מתחילין בראש שיטה‪ ,‬ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט'‬
‫אותיות‪ ,‬ובסוף שמע אין מניחים חלק‪ ,‬ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות‪ .‬ופרשת והיה אם שמוע‬
‫מתחילים באמצע שיטה עליו נה‪ ,‬ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות‪ ,‬ונמצא ששלשה פרשיות הם‬
‫פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫יג תפילין ג‪,‬ה‪ .‬כתב הגמ"י שמקור דברי הרמב"ם מכילתא בא‪ ,‬שצריך לכתוב פרשיות התפילין כסדרן בתורה‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ולדעת הרמב"ם אין ספק ב דבר‪ ,‬ואין צורך לחשוש להניח עוד תפילין של ר"ת‪.‬‬
‫יד תפילין ב‪,‬א‪ .‬יש נוהגים ע"פ השו"ע בסימן לה‪ ,‬לעשות בתפילין של יד שבע שיטין‪ ,‬ובתפילין של ראש ארבע‬
‫שיטין‪ .‬ובדברי הרמב"ם אין לכך שום איזכור‪ .‬וראה הל' תפילין ג‪,‬ב שהבית של תפילין של ראש יהיה אורכו‬
‫כרוחבו כגובהו‪ ,‬וא ם היה גובהו יתר על רוחבו או פחות ממנו‪ ,‬אין בכך כלום‪ .‬וראה שם ג‪,‬ד שהבית של‬
‫‪83‬‬
 ‫פרק טו ‪ -‬קצת הלכות בעשיית התפילין‬

‫ט‪ .‬בכתיבת התפילין ‪ -‬נהגו לכתוב את האות ע' של שמע‪ ,‬ואת האות ד' של אחד‪,‬‬
‫טו‬
‫אותיות גדולות‪ ,‬ומנהג תימן לכתוב אף את האות ץ' של על הארץ‪ ,‬אות גדולה ‪.‬‬
‫י‪ .‬בכתיבת תפילין של יד ‪ -‬צריך שיהיו התפילין כתובין כסדרן‪ ,‬כלומר בעמודה‬
‫הימנית יכתוב קדש‪ ,‬ובעמודה השמאלית אליה יכתוב והיה כי יביאך‪ ,‬ולאחריה‬
‫טז‬
‫שמע‪ ,‬ולאחריה והיה אם שמוע ‪ ,‬ונמצאו הפרשיות כתובות כסדרן בתורה ‪ .‬אבל אין‬
‫צריך להקפיד לכתוב קודם את פרשת קדש לפני פרשת והיה כי יביאך‪ ,‬כלומר שיכול‬
‫לכתוב קודם בעמודה השמאלית והיה כי יביאך‪ ,‬ואח"כ בעמודה הימנית אליה קדש‪.‬‬
‫וכן בתפילין של ראש יכול לכתוב את הפרשיות באיזה סדר שירצה‪ .‬וכן בתוך‬
‫הפרשה עצמה יכול לכתוב את המילים מסוף השורה בצד שמאל לתחילתה בצד‬
‫ימין‪ ,‬העיקר שבפועל תהיה הפרשה כתובה כסדר וכהלכה‪ ,‬ויהיו הפרשיות כסדרן‬
‫בתורה‪ .‬וכך הדין אף בכתיבת מזוזהיז‪ .‬ובימינו שדבר זה יגרום למחלוקת גדולה‪ ,‬כי‬
‫כולם נוהגים להקפיד שיהיו האותיות בתוך כל פרשה כתובים כסדרן‪ ,‬ולא יקדימו‬
‫כתיבת אות מאוחרת לפני האות שלפניה‪ ,‬ראוי להקפיד בכך‪ ,‬בכדי להימנע‬
‫ממחלוקת יח‪.‬‬
‫יא‪ .‬כבר ביארנו למעלה בהלכה א שצריך לכרוך הפרשיות במטלית של עור או בד‪,‬‬
‫וצריך לכרוך אותן בשיער על המטלית‪ ,‬ואחר כך מכניסן בבתיהן‪ .‬אבל אין צורך‬
‫להוציא את קצה שערות אלה לחוץ‪ ,‬ליד הבית של פרשת והיה אם שמוע‪ ,‬בצד‬
‫הפונה לבית של פרשת קדשיט‪.‬‬
‫יב‪ .‬העור שמחפין בו התפילין‪ ,‬ושעושין ממנו הרצועות‪ ,‬הוא עור בהמה או חיה או עוף‬
‫הטהורים‪ ,‬ואפילו נבילות וטריפות שלהן‪ .‬ואם עשה מעור טמאים‪ ,‬או שחיפה‬
‫תפילין בזהב ‪ -‬פסולות‪ .‬ועור הרצועות‪ ,‬צריך עבוד לשמן‪ .‬אבל העור שמחפין בו‪,‬‬

‫תפילין של יד יהיה אורכו כרוחבו‪ ,‬ויהיה גובהו כאצבע או יתר על זה מעט או פחות מעט‪ .‬ולמרות שהבית של‬
‫תפילין של יד קטן בהרבה מהבית של תפילין של ראש‪ ,‬אין הדבר מחייב שוני במנין השיטין בתפילין של יד‪,‬‬
‫אלא יקטין את הכתב הרבה‪ ,‬ויכתוב את השורות צפופות‪ .‬ובימינו הבית של תפילין יד קטן במקצת מהבית של‬
‫תפילין של ראש‪.‬‬
‫טו כן הוא בספרי התורה העתיקים של יהודי תימן‪ ,‬ובחומשים העתיקים הנקראים "תיג'אן"‪.‬‬
‫טז ראה תפילין ג‪,‬ה שהביא הרמב"ם את סדר הפרשיות בתפילין‪ ,‬ויקבע הסדר מכיוון הקורא העומד מול המניח‪.‬‬
‫וראה שם כס"מ בשם הרא"ש שמקורו של הרמב"ם מכילתא פרשת בא‪ ,‬תפילין צריכות להיכתב כסדרן‪.‬‬
‫המכילתא עוסקת בסדר הפרשיות‪ ,‬ואף החיוב לכותבן כסדרן מתייחס לסדר הפרשיות‪ ,‬שיהיו כתובות בפועל‬
‫בסוף כסדרן בתורה‪ .‬אבל אין איסור להקדים לכת וב אות מאוחרת לפני שיכתוב את האות שלפניה‪ ,‬וזהו פסק‬
‫הרמב"ם‪ .‬וראה עוד הל' מזוזה ה‪,‬א שמזוזה צריכה להיכתב כסדרה ולא יקדים פרשה לפרשה‪ .‬מקורו של‬
‫הרמב"ם מכילתא פרשת בא‪ ,‬והוא השווה את המזוזה לתפילין‪ ,‬ואף שם הוא ביאר שצריך שלא יקדים פרשה‬
‫לפרשה‪ ,‬אלא שבפועל בסוף יהיו הפרשיות של המזוזה כתובות כסדרן‪ .‬אבל אין איסור להקדים לכתוב אות‬
‫מאוחרת לפני שיכתוב את האות שלפניה‪.‬‬
‫יז ראה מאמר "כסדרן בתפילין ומזוזות" שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫יח תפילין ג‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬מזוזה ה‪,‬א‪ .‬מכילתא בא ‪ -‬פרשה יח‪ .‬ירושלמי מגילה פרק א הלכה ט‪ .‬שו"ת הר"ן סימן לט‪.‬‬
‫יט תפילין ג‪,‬א‪ .‬ראה שו"ע סי' לב סעי' מד ומשנ"ב ס"ק ריב שכך כתב‪ ,‬ובדברי הרמב"ם תפילין ג‪,‬א לא נזכר‪.‬‬
‫‪81‬‬
 ‫פרק טו ‪ -‬קצת הלכות בעשיית התפילין‬

‫אינו צריך עבוד כלל ‪ -‬אפילו עשהו מצה‪ ,‬כשר; ומקומות הרבה‪ ,‬נהגו לחפות אותן‬
‫כ‬
‫בעור מצה ‪.‬‬
‫וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש‪ ,‬עד מקום התפר‪ .‬ואם היה החרץ ניכר כדי‬ ‫יג‪.‬‬
‫שיהיו ארבעה ראשים נראין לכול‪ ,‬אף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר ‪-‬‬
‫כשרות; ואם אין חרצן ניכר‪ ,‬פסולות‪ .‬וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי‬
‫העור‪ ,‬חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט ‪ ,‬להעביר גיד מגידי‬
‫התפירה בכל חריץ וחריץ משלושתןכא‪.‬‬
‫כב‬
‫תפילין של ראש‪ ,‬אין עושין אותה של יד‪ ,‬ושל יד‪ ,‬עושין אותה של ראש ‪ -‬לפי‬ ‫יד‪.‬‬
‫שאין מורידין מקדושה חמורה‪ ,‬לקדושה קלה‪ .‬וכן רצועה של תפילין של ראש‪ ,‬אין‬
‫עושין אותה לתפילין של יד‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬בשלבשן; אבל תפילין של ראש‬
‫שלא לבשה אדם מעולם‪ ,‬אם רצה להחזירה ליד‪ ,‬מותר‪ .‬וכיצד הוא עושה ‪ -‬טולה‬
‫כג‬
‫עליה עור‪ ,‬עד שתיעשה אחת‪ ,‬וקושרה על ידו ‪.‬‬
‫הכותב תפילין בכתב ידו‪ ,‬או שלקחן מן המומחה‪ ,‬או משאר אדם ובדקם והחזירם‬ ‫טו‪.‬‬
‫לעורן ‪ -‬אינו צריך לבודקן פעם אחרת‪ ,‬ואפילו אחר כמה שנים‪ :‬כל זמן שחיפויין‬
‫[הבית] שלם‪ ,‬הרי הן בחזקתן‪ ,‬ואין חוששין להן‪ ,‬שמא נמחקה אות מתוכן או‬
‫ניקבה‪ .‬הילל הזקן היה אומר‪ ,‬אלו משל אבי אימא‪ .‬ואם נקרע חיפויין [הבית] ורצה‬
‫לתקן את הבית ולהכניס בתוכו את הפרשיות‪ ,‬אם עבר מהזמן שנקרע הבית שלש‬
‫וחצי שנים‪ ,‬צריך לבדוק את הפרשיות לפני שיכניסם לתוך הבית המתוקןכד‪ .‬וכן אם‬
‫נפל הבית של התפילין לתוך מים או שהו בשמש זמן מרובה‪ ,‬צריך לפותחן לבדוק‬
‫את הפרשיות שלא התקלקלו מחמת המים או השמש‪ .‬ואם אין לו מי שיבדקם מיד‪,‬‬
‫יניחם ללא ברכה‪ ,‬מפני שהם ספק פסולים‪ ,‬ויזדרז לבודקם ולתקנםכה‪.‬‬
‫יקנה תפילין שכתב את פרשיותיהם סופר מומחה‪ ,‬ושעשו את הבתים והרצועות‬ ‫טז‪.‬‬
‫שלהם כראוי וכהלכה‪ .‬בימינו נוהגים שיהיה לסופר הרשאה בכתב‪ ,‬והדבר נצרך‬
‫כשאינו מכירו‪ ,‬אבל אם מכירו ויודע שכתב כראוי‪ ,‬אינו צריך שתהיה לו הרשאה‬
‫בכתבכו‪.‬‬

‫תפילין ג‪,‬טו‪.‬‬ ‫כ‬

‫כא תפילין ג‪,‬יא‪.‬‬
‫כב מדובר שעשה לשל יד ארבעה בתים‪ ,‬והכניס פרשה בכל בית‪ ,‬שאם לא כן התפילין של ראש פסולות‪ ,‬מפני‬
‫שאין חרצן ניכר‪ ,‬ראה תפילין ג‪,‬יא‪( .‬כס"מ)‬
‫כג תפילין ג‪,‬יז‪.‬‬
‫כד למדנו את הדבר ממזוזה שצריך לבודקה פעמיים בשבע שנים‪ ,‬הלכות מזוזה ה‪,‬ט‪.‬‬
‫כה תפילין ב‪,‬יא‪ .‬מזוזה ה‪,‬ט‪.‬‬
‫כו תפילין ב‪,‬י‪ .‬ג‪,‬א ט טז‪.‬‬
‫‪82‬‬
 ‫פרק טז ‪ -‬דברים האסורים משהאיר היום עד שיתפלל‬

‫דברים האסורים משהאיר היום עד שיתפלל‬ ‫פרק טז‬

‫אסור לו לאדם שיעשה מלאכה‪ ,‬מאחר שיעלה עמוד השחר‪ ,‬עד שיתפלל תפילת‬ ‫א‪.‬‬
‫שחרית; וכן לא ייצא לדרך‪ ,‬קודם שיתפלל‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬כי משעלה עמוד השחר‬
‫א‬
‫הוא זמן תפילה ‪ ,‬ולא ראוי להקדים את העיסוק בצרכי עצמו‪ ,‬לפני שיתפלל לפני‬
‫ה'‪ .‬ואם צריך לצאת לדרך לדבר מצוה‪ ,‬כגון להציל עשוק מיד עושקו וכדו'‪ ,‬מותר‬
‫לו לצאת לדרך קודם שיתפלל ב‪ .‬וכן אם נאנס לטפל בחולים קודם התפילה‪ ,‬מותר לו‬
‫ג‬
‫לטפל בהם אז ‪.‬‬
‫אסור לו לאדם שיטעם כלום [לא יאכל ולא ישתה] מאחר שיעלה עמוד השחר‪ ,‬עד‬ ‫ב‪.‬‬
‫שיתפלל תפילת שחרית‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬כי משעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה‪ ,‬ולא‬
‫ראוי להקדים את העיסוק בצרכי גופו‪ ,‬לפני שיתפלל לפני ה'‪ .‬דרשו חכמיםד‪ :‬ואותי‬
‫ה‬
‫השלכת אחרי גוך‪ ,‬אל תקרי גוך אלא גיאך ‪ ,‬לאחר שנתגאה זה‪ ,‬קיבל עליו מלכות‬
‫ז‬ ‫ו‬
‫שמים‪ .‬ולשתות מים מותר ‪ .‬ובתימן יש שהקלו לשתות 'קהוה' שיש בו מעט סוכר‬
‫בשיעור של כפית סוכר בשש כוסות ח‪ .‬ובימינו מקילים לשתות קפה או תה עם סוכר‬
‫קודם התפילה‪ ,‬בין עם ח לב ובין ללא חלב‪ ,‬שכיון שדרך הכל לשתות כך‪ ,‬אף עניים‪,‬‬
‫אין בדבר גאוה‪ .‬ואם הוא חולה שאינו יכול להתרכז בתפילה‪ ,‬מותר לו לאכול‬
‫ולשתות קודם התפילה כפי צורכו ט‪.‬‬
‫מותר לאכול ולשתות קודם עלות השחר‪ ,‬שכיון שאינו זמן תפילה‪ ,‬אין בדבר איסורי‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫וצריך לגמור אכילתו עד שיעלה עמוד השחריא‪.‬‬

‫הוא זמן תפילה רק בשעת הדחק‪ ,‬הלכות תפילה ג‪,‬ז‪.‬‬ ‫א‬

‫כך היא הסברא‪ ,‬שרק צורכי עצמו אסורים ולא צורכי שמים‪.‬‬ ‫ב‬
‫תפי לה ו‪,‬ד‪ .‬הרמב"ם בתשובה קנח התיר לטפל בחולה גדול המעלה לפני התפילה‪ ,‬שאם לא יטפל בו יגיע‬ ‫ג‬
‫אליו נזק‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫ברכות י‪:‬‬ ‫ד‬
‫גוך מלשון גאוה‪.‬‬ ‫ה‬
‫אם שותה מים אין בדבר גאוה‪( .‬כס"מ) השוה להלכות שבת כט‪,‬ה שם נאמר‪ ,‬אסור לטעום כלום עד שיבדיל‪,‬‬ ‫ו‬
‫ולשתות מים מותר‪.‬‬
‫מים שנתבשלה בהם קליפת הקפה‪.‬‬ ‫ז‬
‫הערת הרב קאפח הלכות תפילה פ"ו הערה ט‪.‬‬ ‫ח‬
‫תפילה ו‪,‬ד‪ .‬ה‪,‬ב‪.‬‬ ‫ט‬
‫י ראה מג"א סימן פט סעיף יד שכתב בשם הרח"ו והזוהר‪ ,‬מי שקם בחצות הלילה‪ ,‬אסור לו לטעום קודם‬
‫שיתפלל‪ .‬ואנו כתבנו את ההלכה שבתלמוד‪.‬‬
‫יא תפילה ו‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬ראה טור סימן פט שכתב בשם הרמב"ם‪ ,‬אם התחיל לאכול קודם עלות השחר אינו צריך‬
‫להפסיק‪ ,‬והעיר עליו הב"י שבהלכות תפילה ו‪,‬ה נזכר רק לגבי תפילת מנחה אם התחיל לא יפסיק‪ ,‬אבל‬
‫בתפילת שחרית לא נזכר‪ ,‬ואם התחיל צריך להפסיק אכילתו משעלה עמוד השחר‪.‬‬
‫‪83‬‬
 ‫פרק טז ‪ -‬דברים האסורים משהאיר היום עד שיתפלל‬

‫מותר לשתות תה או קפה עם סוכר‪ ,‬בין עם חלב ובין ללא חלב‪ ,‬בשבת בבוקר קודם‬ ‫ד‪.‬‬
‫התפילה‪ ,‬שכיון שאינו זמן הראוי לקידוש‪ ,‬כי עדין לא התפלל‪ ,‬לא ייאסרו דברים‬
‫יב‬
‫אלה משום שלא עשה קידוש של יום השבת ‪ .‬אבל לאחר תפילת שחרית לפני‬
‫תפילת מוסף [וכ"ש לאחריה]‪ ,‬הוא זמן הראוי לקידוש‪ ,‬ולא ישתה תה או קפה‪ ,‬רק‬
‫יג‬
‫מים ‪.‬‬
‫אסור לו לאדם להשכים לפתח חברו לשאול בשלומו‪ ,‬מאחר שיעלה עמוד השחר‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫עד שיתפלל תפילת שחרית‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬כי משעלה עמוד השחר הוא זמן תפילה‪,‬‬
‫ולא ראוי להקדים את כבוד חברו לפני כבוד שמים‪ .‬במה דברים אמורים כשהלך‬
‫לפתח ביתו או פת ח חצרו לשאול בשלומו‪ ,‬אבל אם פגש את חברו בדרך‪ ,‬יכול‬
‫לברכו בברכת 'בוקר טוב' ואין צריך לשנות בנוסח שאילת השלום‪ ,‬ואין צריך לברך‬
‫דוקא בארמיתיד‪.‬‬
‫יהודי תימן נהגו בבוקר לברך איש את רעהו בברכת‪ -‬צפרך טוב‪ ,‬ועונה לו‪ -‬צפרך‬ ‫ו‪.‬‬
‫טוב ומבורך‪ .‬לאחר התפילה יברכו‪ -‬תשמע תפילתך‪ ,‬ועונה לו‪ -‬ואתה תיענה ותיעתר‬
‫בתפילה‪ .‬במשך היום יברכו‪ -‬שלום עליכם‪ ,‬ועונה לו‪ -‬עליכם שלום וברכה‪ .‬אבל לא‬
‫טו‬
‫נהגו לברך בבוקר בברכת ‪ -‬שלום עליכם ‪.‬‬
‫מותר ללמוד תורה קודם תפילת שחרית‪ ,‬ואף אם מתחיל לימודו בעלות השחר‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫ילמד קמעה עד זמן תפילת ותיקין‪ ,‬ויתפלל‪ .‬בין אם לומד ביחיד ובין אם לומד‬
‫בציבור‪ .‬ואדרבה משובח הדבר שיעמוד להתפלל מתוך דברי תורהטז‪.‬‬

‫הלכה זו לא נזכרה ברמב"ם‪ ,‬כי לשיטתו‪ ,‬לפני התפילה ולפני הקידוש מותר לשתות רק מים‪ ,‬והדין ביום חול‬ ‫יב‬
‫ובשבת זהה‪ ,‬ואין שתייה שהיא מותרת לפני התפילה ולא לפני הקידוש‪ .‬אולם אנו הקלנו לשתות שתייה‬
‫מתוקה לפני התפילה‪ ,‬כי בימינו אין בדבר גאוה‪ ,‬לפיכך הוצרכנו להדגיש שבשבת לפני הקידוש אסור לשתות‬
‫שתייה מתוקה‪ ,‬והאיסור של הקידוש מתחיל רק לאחר התפילה‪ .‬וכך פסק בשו"ע סימן פט סעיף ג‪ .‬ובב"י כתב‬
‫שהוא סברת הרא"ש‪.‬‬
‫ראה הלכות שבת כט‪,‬י אסור לטעום כלום קודם שיקדש קידוש יום השבת‪ .‬וראה שם הלכה ה שמותר לשתות‬ ‫יג‬
‫מים לפני קידוש ליל שבת או לפני ההבדלה‪ ,‬וקידוש יום השבת שווה להם‪ ,‬ומותר לשתות מים לפני שיקדש‪.‬‬
‫תפילה ו‪,‬ד‪ .‬וראה מאמר 'שאילת שלום קודם התפילה'‪ ,‬שם נתבארו הדברים היטב‪.‬‬ ‫יד‬
‫טו סדור שיח ירושלים חלק א עמוד תכב‪.‬‬
‫טז תפילה ז‪,‬י‪ .‬ד‪,‬יח‪ .‬בברכות ה‪ :‬תניא‪ ,‬אבא בנימין אומר‪ :‬על שני דברים הייתי מצטער כל ימי ‪ -‬על תפלתי‬
‫שתהא לפני מטתי‪ ,‬ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום‪ .‬ופירש רש"י ד"ה סמוך למיטתי‪ :‬כל ימי נזהרתי‬
‫שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל‪ .‬וכדברי רש"י‬
‫פסק השו"ע בסימן פט סעיף ו‪ :‬אסור ללמוד משיגיע זמן התפילה‪ ,‬ומדובר במי שרגיל ללמוד בבית המדרש‪,‬‬
‫ואינו רגיל לילך לבית הכנסת‪ ,‬שמא ישכח‪ .‬וראה שם תוספות ד"ה אלא‪ ,‬שכתבו שמותר ללמוד קודם‬
‫שיתפלל‪ ,‬וראיה מברכות יד‪ :‬רב הקדים ונטל ידיו‪ ,‬ובירך ברכות התורה‪ ,‬ושנה פרקו‪ ,‬וקרא ק"ש כשהגיע זמן‬
‫ק"ש‪ .‬וכדברי התוספות פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ז‪,‬י‪ ,‬מי שהשכים ללמוד תורה קודם שיקרא קריאת‬
‫שמע‪ .‬ואדרבה משובח הדבר שיעמוד להתפלל מתוך דברי התורה‪ ,‬כמו שפסק הרמב"ם בהלכות תפילה ד‪,‬יח‪.‬‬
‫‪88‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפילה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬ ‫פרק יז‬
‫א‬
‫קודם התפילה יתקן מלבושיו‪ ,‬ויתנאה ויתכבד בלבושו ‪ ,‬שנאמר "השתחוו לה'‬ ‫א‪.‬‬
‫בהדרת קודש" (דברי הימים‪-‬א טז‪,‬כט; תהלים כט‪,‬ב ; תהלים צו‪,‬ט) ‪ .‬ואפילו אם‬
‫מתפלל בביתו ביחידות ילבש כראוי‪ .‬ולא יעמוד לתפילה כשלובש רק גופיה [בגד‬
‫זיעה]‪ ,‬ולא יתפלל בראש מגולה [ללא כיפה או כיסוי ראש אחר]‪ .‬ואם אין לבו רואה‬
‫ג‬ ‫ב‬
‫את הערוה ‪ ,‬אף במקומות שנוהגין לילך בחגורה‪ ,‬אינו צריך להתפלל עם חגורה ‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם (תפילה ה‪,‬ה)‪ :‬מתקן מלבושיו תחילה‪ ,‬ומציין עצמו ומהדר‪.‬‬ ‫א‬
‫יש דבר מפריד בין לבו לבין הערוה‪ ,‬כגון שלובש בגד תחתון‪ ,‬ואם הוא עם שמלה בלבד‪ ,‬חגר בחגורה בין לבו‬ ‫ב‬
‫לבין הערוה‪.‬‬
‫במשנה שבת ט‪ :‬נאמר‪ ,‬לא יכנס אדם לאכול סמוך למנחה‪ ,‬ואם התחילו אין מפסיקין‪ .‬ובתלמוד ביארו‪ :‬שלבני‬ ‫ג‬
‫א"י אם התחילו באכילה ע"י נטילת ידים‪ ,‬ולבני בבל אם התחילו באכילה ע"י התרת החגורה‪ .‬לאחר מכן‬
‫הביא התלמוד את דברי אביי [בגיר' הרי"ף זעירי] שאמר‪ ,‬שלבני בבל‪ -‬אם תפילת ערבית רשות‪ ,‬והתיר‬
‫חגורתו‪ ,‬לא מטריחים אותו לחזור ולחגור ולהתפלל‪ .‬אבל אם תפילת ערבית חובה‪ ,‬אף אם התחילו והתירו את‬
‫החגורה‪ ,‬מפסיקים‪ ,‬ויחזרו ויחגרו חגורה ויתפללו ערבית‪ ,‬משום שהשכרות מצויה באכילת הערב‪ ,‬וצריך בכל‬
‫מקרה להפסיק אכילתו ולהתפלל‪ .‬דין תפילת ערבית יותר חמור מתפילת מנחה שאם התחיל אינו מפסיק‪.‬‬
‫לאחר מכן בדף י‪ .‬שאל רב ששת‪ :‬בכל הסוגיה נאמר שיחגור חגורו ורק אח"כ יתפלל‪ .‬ושאל רב ששת‪ ,‬מדוע‬
‫לא יתפלל ללא חגירת חגורה? ותירץ התלמוד‪ :‬משום שנאמר היכון לקראת אלהיך ישראל‪.‬‬
‫הרי"ף במסכת שבת (ד‪ .‬בדפיו)‪ ,‬פסק את דברי אביי‪ ,‬שהיום נהגו העולם בתפילת ערבית כמנהג חובה‪ ,‬ואף‬
‫אם התחילו בסעודה והתירו את החגורה‪ ,‬מפסיקים‪ ,‬ויחזרו ויחגרו חגורה ויתפללו ערבית‪ .‬אולם הוא לא פסק‬
‫את תירוץ התלמוד במסכת שבת דף י‪ .‬על שאלת רב ששת‪ ,‬שיש להתפלל כשהוא חגור חגורה‪ ,‬משום שנאמר‬
‫היכון לקראת אלהיך ישראל‪.‬‬
‫בנוגע לפסק הרמב"ם‪ ,‬הוא לא פסק את דברי אביי‪ ,‬שאם תפילת ערבית חובה אף אם התחילו והתירו את‬
‫החגורה‪ ,‬מפסיקים‪ ,‬ויחזרו ויחגרו חגורה ויתפללו ערבית‪ ,‬אלא העדיף להביא ברייתא מברכות דף ד‪:‬‬
‫שלכתחילה ראוי להקדים תפילת ערבית לפני אכילה ושינה‪ ,‬אבל אם עבר והקדים אכילה‪ ,‬לא נזכר בדברי‬
‫הברייתא שיפסיק אכילתו‪ ,‬ולא תהיה תפילת ערבית חמורה מתפילת מנחה‪ ,‬אף אם היא חובה‪ ,‬למרות שיש‬
‫באכילת הערב חשש שכרות‪.‬‬
‫וזה לשון התלמוד בברכות ד‪ :‬כדתניא‪ :‬חכמים עשו סייג לדבריהם‪ ,‬כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב‬
‫ואומר‪ :‬אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא‪ ,‬ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל‪.‬‬
‫וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב‪ ,‬נכנס לבית הכנסת‪ ,‬אם רגיל לקרות‬
‫קורא‪ ,‬ואם רגיל לשנות שונה‪ ,‬וקורא קריאת שמע ומתפלל‪ ,‬ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים‬
‫חייב מיתה‪ .‬וזה פסק הרמב"ם בהל כות תפילה ו‪,‬ז‪ :‬אף על פי שתפילת הערב רשות‪ ,‬לא יבוא אדם ממלאכתו‬
‫ויאמר‪ ,‬אוכל מעט ואשתה מעט ואישן קמעה‪ ,‬ואחר כך אתפלל ‪ -‬שמא תאנוס אותו שינה‪ ,‬ונמצא ישן כל‬
‫הלילה; אלא מתפלל ערבית‪ ,‬ואחר כך אוכל ושותה או יישן‪.‬‬
‫ואף שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (א‪,‬ו)‪" :‬ואין תפילת ערבית חובה‪ ,‬כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן‬
‫נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית‪ ,‬וקיבלוה עליהם כתפילת חובה"‪ .‬אין בכח קבלת‬
‫ההמון להפוך את דיני תפילת ערבית‪ ,‬לדיני תפילת חובה‪ ,‬והדין נשאר‪ ,‬שמאחר שתפילת ערבית ביסודה היא‬
‫רשות‪ ,‬אם התחיל והתיר חגורו‪ ,‬לא מטריחים אותו לחזור ולחגור ולהתפלל‪.‬‬
‫כמו כן הוא לא פסק את תירוץ התלמוד במסכת שבת דף י‪ .‬על שאלת רב ששת‪ ,‬שיש להתפלל כשהוא חגור‬
‫חגורה‪ ,‬משום שנאמר היכון לקראת אלהיך ישראל‪ .‬משום ששאלת התלמוד על פי מנהגי בבל‪ ,‬ואז בזמנם היה‬
‫בחגירת החגורה היכון לקראת אלהיך‪ ,‬אבל בימינו אין לחגירת החגורה שום טעם‪.‬‬
‫‪85‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫וההולך בסנדלים לרגליו‪ ,‬אינו צריך ללבוש גרביים‪ ,‬מפני שבימינו הדרך לעמוד‬
‫לפני גדולי המדינה וחשוביה ללא גרבים‪ ,‬וכך ראינו זקני תימן נוהגים ביום חול‬
‫ד‬
‫ובשבת ‪.‬‬
‫גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני קודם כל תפילה [מחוץ לבית הכנסת] ואח"כ‬ ‫ב‪.‬‬
‫ה‬
‫מתפללים ‪ .‬ומנהג יהודי תימן ליתן צדקה לקופת בית הכנסת בזמן אמירת ובא‬
‫ו‬
‫לציון ושיר של יום‪ .‬ולא נהגו לתת צדקה בזמן ויברך דוד ‪.‬‬
‫צריך לבדוק את עצמו קודם התפלה אם אינו צריך לעשות צרכיו‪ ,‬ואם מרגיש‬ ‫ג‪.‬‬
‫בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו‪ ,‬אסור לו להתפלל [בין בגדולים ובין בקטנים]‪.‬‬
‫ובדיעבד אם התפלל כשהוא נצרך לנקביו‪ ,‬אם הוא משער בעצמו שהיה יכול‬
‫להעמיד את עצמו‪ ,‬שיעור הילוך פרסה [תשעים ושש דקות] תפלתו תפלה‪ ,‬ואם לאו‬
‫אפילו בדיעבד אם התפלל תפלתו תועבה‪ ,‬וצריך לחזור ולהתפלל‪ .‬ואף שיכול‬
‫להעמיד את עצמו שיעור פרסה‪ ,‬קודם יתפנה ואח"כ יתפלל‪ ,‬אף שיעבור זמן תפלה‬
‫ז‬
‫מחמת כך ‪ .‬אבל ברכות וקריאת שמע ודברי תורה מותר לאומרם אף שצריך לצאת‬

‫נמצאנו למדים‪ ,‬במקום שדרכם להתנאות בחגירת חגורה‪ ,‬ראוי שגם יחגור‪ ,‬ואם לא חגר לא חגר‪ .‬ובמקום‬
‫שאין דרכם להתנאות בחגירת חגורה‪ ,‬אינו צריך כלל לחגור‪ .‬כך או כך‪ ,‬אין עדיפות מיוחדת דוקא לחגירת‬
‫חגורה‪ ,‬ולפיכך הרמב"ם לא כתב זאת‪ ,‬אלא כתב יה דר עצמו ויציין‪ ,‬ואף חגירת חגורה בכלל‪ ,‬במקום שנהגו‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬ראה בשו"ע בסימן צא סעיף ב שפסק כמימרה זו‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬צריך לאזור אזור‬
‫בשעת התפלה‪ ,‬אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה‪ ,‬משום הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס‬
‫ד‪,‬יב)‪ .‬ע"כ‪ .‬לכאורה משתמע מדבריו שיש עדיפות מיוחדת לחגירת חגורה‪ ,‬ובכל תפילה צריך לחגור עצמו‪.‬‬
‫וראה משנ"ב ס"ק ד שכתב‪ :‬שדבר זה רק לכתחילה‪ .‬וי"א רק אם הולך עם חגורה כל היום‪ ,‬ואם לאו אינו צריך‬
‫כלל לחגור חגורה‪( .‬הי"א הוא רבנו ירוחם בשם יש מי שכתב)‪.‬‬
‫סיכומו של דבר‪ ,‬לפי הדעה הראשונה במשנ"ב‪ ,‬בכל מצב צריך לחגור עצמו לתפילה‪ .‬לפי הדעה השניה‬
‫במשנ"ב‪ ,‬רק במקום שנהגו לילך עם חגורה‪ ,‬צריך לחגור עצמו לתפילה‪ .‬לפי הרמב"ם‪ ,‬רק במקום שנהגו‬
‫לילך עם חגורה‪ ,‬ראוי שיחגור עצמו‪ ,‬אבל אין עדיפות מיוחדת דוקא לחגירת חגורה‪ ,‬כפי הדעה השניה‬
‫במשנ"ב‪ ,‬אלא יציין עצמו ויהדר בכל מה שיכול‪ ,‬ואף חגירת חגורה בכלל זה‪ .‬נמצא שפסק הרמב"ם תואם את‬
‫פשט הברייתא‪ ,‬והוא מתאים למציאות של ימינו‪ ,‬ואין בדבריו חיובים ללא טעם‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬ה‪ .‬ד‪,‬ז‪ .‬קריאת שמע ג‪,‬יז‪.‬‬ ‫ד‬
‫מתנות עניים י‪,‬טו‪.‬‬ ‫ה‬
‫מנהג‪.‬‬ ‫ו‬
‫דייקנו את הדבר מלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ד‪,‬א‪" :‬חמישה דברים מעכבין את התפילה‪ ,‬אף על פי‬ ‫ז‬
‫שהגיע זמנה"‪ .‬מכאן שאם יש דבר מהדברים שנמנו בפרק זה אינו יכול להתפלל‪ ,‬אפילו שיעבור הזמן‪ .‬ואף מי‬
‫שהוא צריך לנקביו אפילו צורך כל שהוא נמנה עימהם‪ ,‬והוא מעכב‪ ,‬ולא יתפלל עד שיסירנו‪ .‬וראה עוד‬
‫בהלכה י‪ :‬דברים החופזין אותו כיצד‪ :‬שאם היה צריך לנקביו‪ ,‬לא יתפלל [משתמע שאפילו צורך כל שהוא‪,‬‬
‫לא יתפלל]‪ .‬וכל הצריך לנקביו והתפלל ‪ -‬תפילתו תועבה‪ ,‬וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו [רק כאן מדובר‬
‫שאינו יכול להעמיד עצמו כדי הילוך פרסה‪ .‬אבל מה שנאמר בהלכה לפני כן‪ ,‬אפילו ביכול להעמיד עצמו כדי‬
‫הילוך פרסה ל א יתפלל]‪ .‬ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה‪ ,‬תפילתו תפילה [רק בדיעבד‪ ,‬ולכתחילה לא‬
‫יתפלל במצב זה]; ואף על פי כן‪ ,‬לכתחילה לא יתפלל‪ ,‬עד שיבדוק עצמו יפה יפה‪ ,‬ויפקוד נקביו ויסיר כיחו‬
‫וניעו וכל דבר הטורדו ‪ -‬ואחר כך יתפלל‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬ראה משנ"ב סימן צב ס"ק ה‪ ,‬שלדעת מגן אברהם ועוד אחרונים אם יכול להעמיד‬
‫את עצמו כדי הילוך פרסה‪ ,‬יתפלל ואח"כ יפנה‪.‬‬
‫‪53‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫ח‬
‫לנקביו ‪ .‬אלא שאסור להשהות נקביו [לא יתאפק מלעשות צרכיו] בין גדולים בין‬
‫קטנים ט‪.‬‬
‫אכל מאכל הגורם לו להפיח‪ ,‬ואינו יכול לשמור עצמו מלהפיח לזמן מרובה‪ ,‬יניח‬ ‫ד‪.‬‬
‫תפילין קודם קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬ויברך עליהם ויקרא בהם קריאת שמע ויחלצם‪,‬‬
‫ואח"כ יאמ ר קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה‪ .‬אבל אסור לו להפסיק באמצע‬
‫ברכות קריאת שמע ולהניחם לאחר ברכת אהבת עולם‪ ,‬לפני קריאת שמע‪ ,‬מפני‬
‫שהוא עוסק במצוה‪ ,‬ואסור לו לעזוב מצוותו [משבח את ה' בקריאת שמע‬
‫י‬
‫וברכותיה] בכדי לקיים מצוה אחרת [מצוות הנחת תפילין] ‪.‬‬
‫קודם התפילה יט ול את ידיו ויברך לפני הנטילה‪ ,‬ויערה את המים על ידיו עד הפרק‬ ‫ה‪.‬‬
‫פעם אחת על כל יד‪ .‬ולא יטול ידיו מיד בקומו בבוקר‪ ,‬אלא לאחר שיתלבש ויצא‬
‫מבית הכסא סמוך לתפילה‪ .‬ואם השכים ללמוד תורה ונטל ידיו קודם הלימוד‪ ,‬יזהר‬
‫שלא יסיח דעתו מהנטילה וישמור ידיו שלא יטמאו ולא יטנפו קודם התפילה‬
‫(נתבאר בפרק ג )‪ .‬ואם אין לו מים צריך לחזר אחריהם עד מיל [קילומטר]‪ .‬היה‬
‫מהלך בדרך יחזר אחריהם ד' מילין לפניו או מיל אחד לאחריו‪[ .‬וכן אם נוסע ברכב‬
‫ישער את המרחק ]‪ .‬ואם מתיירא שמתוך כך יעבור זמן תפלה‪ ,‬וכן אם אין לו מים‬
‫במרחק שצריך לחזר אחריהם‪ ,‬מנקה ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל‪,‬‬
‫שנאמר ארחץ בנקיון כפי וגו'‪ .‬ארחץ במים אם אפשר‪ ,‬ואם לאו בנקיון בכל דבר‬
‫המנקהיא‪.‬‬
‫המשכים ללמוד תורה‪ ,‬בין קודם עלות השחר ובין לאחר עלות השחר‪ ,‬יטול ידיו‬ ‫ו‪.‬‬
‫בברכה קודם הלימוד‪ ,‬ויברך ברכות התורה וילמד‪ ,‬ואינו צריך לחזור וליטול לפני‬
‫התפילה‪ ,‬מפני שאין הלימוד נחשב היסח הדעת‪ ,‬וזוכר בתת הכרתו שנטל‪ ,‬ומשמר‬
‫ידיו שלא יגעו בדבר טמא ולא יטנפו (נתבאר בפרק ג)יב‪.‬‬
‫תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהם חוטאים‪ ,‬לפיכך ישתדל ויתאמץ‬ ‫ז‪.‬‬
‫להתפלל עם הצבור‪ ,‬ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבוריג‪.‬‬
‫היה המקום שמתפללים בו בציבור רחוק ממקומו‪ ,‬ישתדל לצרף עצמו אליהם כפי‬ ‫ח‪.‬‬
‫יכולתו‪ ,‬ואין לקבוע בדבר גבול מרחק‪ ,‬עד מיל או עד ד' מילין‪ ,‬אלא כל אדם כפי‬

‫תפילה ד‪,‬א י‪.‬‬ ‫ח‬

‫מאכלות אסורות יז‪,‬לא‪.‬‬ ‫ט‬
‫י שו"ת קפ‪ .‬נתבאר למעלה פרק יג הלכה ט‪ ,‬ופרק כ הלכה ד‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע בסימן פ‪ ,‬יניח תפילין‬
‫בברכה לאחר אהבת עולם לפני קריאת שמע‪ ,‬ויקרא בהם קריאת שמע‪ ,‬ובסיום קריאת שמע יחלצם מיד‪.‬‬
‫יא תפילה ד‪,‬ב‪-‬ג‪ .‬ברכות ו‪,‬ב ד‪.‬‬
‫יב תפילה ז‪,‬י‪.‬‬
‫יג תפילה ח‪,‬א‪.‬‬
‫‪52‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫יכולתו‪ .‬ואם היו רחוקים ממקומו מאד‪ ,‬לכל הפחות ישתדל להתפלל עמהם‬
‫יד‬
‫בשבת ‪.‬‬
‫ט‪ .‬בית המדרש גדול בקדושתו מבית הכנסת‪ ,‬והחכמים הגדולים אע"פ שהיה להם‬
‫בעירם בתי כנסיות שיש בהם ציבור גדול‪ ,‬התפללו בבית המדרש בציבור מועט‪,‬‬
‫העיקר שתהיה תפילתם במקום שעוסקים בו בתורה‪[ .‬בדברי הרמב"ם לא נזכר‬
‫שעדיף להתפלל יחידי בבית הכנסת מאשר להתפלל בביתו‪ .‬וכן לא נזכר שאם אינו‬
‫יכול לבוא לבית הכנסת שיכוון זמן תפילתו בביתו לזמן תפילת הציבור] טו‪.‬‬
‫י‪ .‬ראוי לו לאדם לקבוע לו בית הכנסת או בית המדרש‪ ,‬שיתפלל שם בקביעות‪ ,‬וגם‬
‫יקבע לו שם מקום מיוחד לתפלתו‪ ,‬וכל הארבע אמות נחשבים כמקום אחד‪.‬‬
‫וכשמתפלל בביתו‪ ,‬יקבע לו גם כן מקום‪ ,‬שלא יבלבלוהו בני ביתו‪ .‬וכשמתפלל‬
‫בביתו יעמוד ליד הקיר‪ ,‬ול א יהיו לפניו ארון או חבילות או כלי בית וכדו' טז‪ ,‬שלא‬
‫יסיחו דעתו מהתפילה‪ .‬ואם יכול לקבוע לו מקום בבית הכנסת ליד הקיר‪ ,‬הרי זה‬
‫יח‬ ‫יז‬
‫משובח ‪ .‬ואם מתפלל לפני ציור ‪ ,‬ראוי לו לעצום את עיניו שלא יטרידוהו מלכוון‬
‫בתפילה‪ ,‬או יסתכל בסידוריט‪ .‬ואין ראוי להתפלל לפני מראה [=ראי]‪ ,‬מפני שנראה‬
‫כמשתחוה לבבואה שלו‪ ,‬ולא יועיל אם יעצום עיניו או יסתכל בסידורכ‪.‬‬
‫יא‪ .‬מצוה לרוץ לבית הכנסת או לבית המדרש או לשאר מצוות‪ ,‬שנאמר נרדפה לדעת‬
‫את ה'‪ .‬ואפילו בשבת מותר לרוץ לדבר מצוה‪ .‬אבל בתוך בית הכנסת ובתוך בית‬

‫יד תפילה ח‪,‬א‪.‬‬

‫טו תפילה ח‪,‬ג‪.‬‬
‫טז חובת התפילה ליד הקי ר‪ ,‬נאמרה על תפילה ביחיד‪ ,‬ויקבע לו האדם מקום בביתו ליד הקיר‪ ,‬שם יתפלל תפילת‬
‫שמונה עשרה‪ .‬ולא יהיו לפניו ארון או חבילות או כלי בית‪ .‬וראה שו"ע סימן צ סעיף כא שכתב‪ ,‬אם הוא דבר‬
‫קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים (בב"י כתב שדבר זה הוא בשם התוספות)‪ .‬וראה ברמ"א שכתב‪ ,‬אם‬
‫הדבר הוא קטן ואין בו גובה עשרה ורוחב ארבעה אינו חוצץ‪ .‬נראה שהרמב"ם לא יסכים לדבריהם‪ ,‬אלא‪ ,‬כל‬
‫דבר שהוא לצורך התפילה‪ ,‬כגון שולחן או סטנדר שעליו מונח הסידור‪ ,‬מותר שיהיה לפניו‪ ,‬אבל שאר דברים‪,‬‬
‫אסור שיהיו לפניו‪ ,‬אפילו אם הם קבועים [כגון ארון] או נמוכים [כגון כלי בית וחבילות]‪.‬‬
‫יז אם אין באפשרותו‪ ,‬אינו צריך לעמוד דוקא ליד הקיר‪ ,‬כי חובת התפילה ליד הקיר‪ ,‬נאמרה על מתפלל ביחיד‬
‫[טוב שאף בבית הכנסת יעמוד ליד הקיר‪ ,‬אבל אינו חובה]‪ .‬ואם יש דבר הנמצא לפניו וטורד את כוונתו בבית‬
‫הכנסת‪ ,‬יעצום את עיניו או יסתכל בסידור‪.‬‬
‫יח בין בביתו ובין בבית הכנסת‪.‬‬
‫יט תפילה ה‪,‬ו‪ .‬כתב הרמב"ם בתשובה רטו‪ :‬הטעם שהחשיבו העמידה לפני הקיר מפני שהוא מביא לידי‬
‫התיחדות על הרוב ובכך יכוין לבו‪ ,‬ואין הפרוכת חוצצת‪ .‬אבל מגונה הוא שיהא מבדיל בינו ובין הקיר ארון‬
‫או שידה או חבלות או כלי בית וכיוצא בהן‪ ,‬כי אלה ממה שמטריד המחשבה‪ .‬ואם היו לפניו ציורים אע"פ‬
‫שאינם בולטים הרי זה מגונה מחמת הטרדה שבראייתן ותפסד הכוונה‪ .‬ואנחנו עוצמים עינינו בתפלה אם‬
‫נזדמן לנו כיוצא בזה בפרוכת או קיר מצוייר‪.‬‬
‫כ כך כתב הרדב"ז חלק ד סימן קז‪ .‬הביאו המשנ"ב סימן צ ס"ק עא‪ .‬אבל מותר להתפלל לפני פורמייקה או אבני‬
‫שיש זך‪ ,‬ואין לחשוש להשתקפות המעומעמת שרואה מולו‪.‬‬
‫‪51‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫כא‬
‫המדרש אסור לרוץ ‪ .‬ובתימן נהגו רבים להקדים את העיטוף בציצית מן הבית‪,‬‬
‫ואלו תפלין מניחים בבית הכנסת מפני שלא כל הרחובות היו נקייםכב‪.‬‬
‫ראוי לשים לב שלא יכנס לבית הכנסת בזמן שאומרים הציבור או שליח ציבור דבר‬ ‫יב‪.‬‬
‫רע‪ ,‬כגון בתהילה לדוד כשאומרים ואת כל הרשעים ישמיד‪ ,‬וכדו'‪ .‬ובתימן היו‬
‫המתאחרים שהגיעו לאחר שהתחיל שליח ציבור "ברכו" ממתינים בחוץ עד קריאת‬
‫שמע‪ ,‬ובזמן שהיו הציבור מכסים עיניהם בקריאת שמע היו נכנסים‪ ,‬בכדי שלא‬
‫כג‬
‫יתביישו על שאחרו ‪.‬‬
‫ציבור שהתפללו בבית הכנסת‪ ,‬ואחר כך באו ציבור אחר להתפלל שם‪ ,‬מותר לשליח‬ ‫יג‪.‬‬
‫הציבור השני לעמוד במקום שעמד הראשון‪ ,‬ואין בדבר גנאי לראשונים‪ ,‬אף שלא‬
‫יצאו הראשונים מבית הכנסת‪ .‬וכן אם הראשונים הוציאו ספר תורה וקראו בו‪ ,‬מותר‬
‫כד‬
‫לאחרונים להוציא שנית ספר תורה‪ ,‬לקרות באותו בית הכנסת ‪.‬‬
‫כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות תורה נביאים וכתובים ללמוד‬ ‫יד‪.‬‬
‫כה‬
‫בהם ‪ .‬ובמקום שאין מנין תמיד‪ ,‬כופין זה את זה בקנסות‪ ,‬שיבואו תמיד למנין ולא‬
‫יתבטל התמיד‪ .‬ואפילו הלומדים‪ ,‬שעל ידי זה יתבטלו מלימודם‪ ,‬כופין אותם‬
‫שיבואו למנין‪ ,‬דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחו דכו‪.‬‬
‫היחיד מתפלל כמו הציבור‪ ,‬אלא שאינו רשאי לומר קדיש וקדושה של תפילת‬ ‫טו‪.‬‬
‫העמידה‪ .‬אבל את הקדושה שבברכת יוצר‪ ,‬ואת הקדושה של וב א לציון‪ ,‬יאמר‬
‫כדרכו‪ ,‬כי הם סיפור דברים על הקדשת המלאכיםכז‪ .‬ובמקום ברכו‪ ,‬אומר ברכי נפשי‬

‫כא תפילה ח‪,‬ב‪ .‬שבת כד‪,‬ה‪.‬‬

‫כב הרב קאפח תפילין פרק ד הערה ה‪.‬‬
‫כג מנהגים יפים שאינם חובה‪.‬‬
‫כד חששות אלו לא נזכרו בתלמוד ובהרמב"ם‪.‬‬
‫כה בדברי הרמב"ם נזכר שכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ו לקנות תנ"ך‪ ,‬ואנו כתבנו אף שיכפו זה‬
‫את זה על קיום מנין ע"פ תשובת הריב"ש סימן תקיח‪ .‬וחכמים דיברו על כפייה ממונית‪ ,‬שחייבים כולם‬
‫לתרום לבנין בית הכנסת ולקניית תנ"ך‪ .‬וברור שאף בכפייה שאינה עולה ממון‪ ,‬כהשתתפות במנין‪ ,‬יסכימו‬
‫חכמים שיכפו זה את זה‪ .‬ואף כאן אם יש צורך יקבעו קנס‪ .‬והוא שאין מנין בכלל‪ ,‬ואם יש מנין‪ ,‬אינם יכולים‬
‫להכריח את הציבור לבוא להתפלל במנין‪.‬‬
‫כו תפילה יא‪,‬א‪.‬‬
‫כז כך הורה הרמב"ם בשו"ת שיג‪ ,‬שם הוא הזכיר את שיטת הגאונים שכל הקדושות לא יאמרם היחיד‪ ,‬כפי‬
‫שיטתו במשנ"ת (תפילה ז‪,‬יז‪ .‬ח‪,‬ה)‪ ,‬אולם גאוני המערב סוברים שרק קדושת עמידה לא יאמר היחיד‪ ,‬וכמותם‬
‫סובר הרמב"ם‪ .‬מכאן שתשובה זו משקפת את דעתו האחרונה של הרמב"ם‪ ,‬כי הוא מזכיר את שיטתו‬
‫במשנ"ת ומורה ההיפך ממנה‪ ,‬מכאן שחזר בו מדבריו במשנ"ת‪.‬‬
‫וזה לשונו בתשובה שיג‪ :‬ואמנם היוצר אני רואה כשם שמתפלל אותו הש"ץ כך מתפלל אותו היחיד‪ ,‬וכבר‬
‫אמר זולתינו מן הגאונים זולת זה‪ ,‬ונתלו באמרם אין היחיד אומר קדוש‪ .‬ורוב גאונינו מן המערב על דעתינו‪,‬‬
‫לפי שזה מספר מה שאומרים המלאכים‪ .‬והקדושה שאין היחיד ראוי לאמרה הוא שיכוין הוא להקדיש כמו‬
‫שאמר הש"צ בתפלה נקדישך ונעריצך‪ .‬וכבר כתב זה המאמר וראיתו‪ ,‬אבן גאסוס תלמיד ר' נסים בספרו‬
‫שחבר בתפלה‪.‬‬
‫‪50‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫תשובה זו זמנה מאוחר מאוד‪ ,‬והיא משנת דתתקנ"ב‪ ,‬ראה אגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת חלק א‪ ,‬עמוד‬
‫תב‪ .‬ואז כבר סיים הרמב"ם לכתוב את משנ"ת ומו"נ ומאמר תחיית המתים‪ .‬הרמב"ם היה אז בן חמישים‬
‫וארבע‪ ,‬כי הוא נולד בשנת דתתצ"ח‪ ,‬כפ י שכתב הרב קאפח בהקדמתו למו"נ‪ ,‬דברים אחדים‪ ,‬עמוד ‪ .13‬וראה‬
‫עוד שם בעמוד ‪ 12‬שכתב הרב קאפח‪ ,‬כי מגיל חמישים ושלש ועד סוף ימיו‪ ,‬נלחץ הרמב"ם מאוד תחת עול‬
‫הציבור ועול המלכות‪ ,‬כך שברור מדוע לא תיקן הרמב"ם את דבריו במשנ"ת‪.‬‬
‫וראה עוד ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪ 255-133‬שכתב בפירוש שזוהי דעתו של אביו באחרונה‪.‬‬
‫וזה לשונו‪ :‬מה שצריך להשלימו בעניין קדושת היוצר וקדושת ״סדר יומא״‪ :‬הנה רבים מהחכמים סברו שזהו‬
‫עניין מיוחד בצבור ואינו מותר ליחיד‪ ,‬משום שאמרו ז״ל‪ :‬״כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה״‪,‬‬
‫ואבא מארי זצ״ל אמר זאת בפירוש לגבי קדושת היוצר ואמר בספר אהבה‪ :‬״ומדלג היחיד הקדושה״‪ ,‬וחזר בו‬
‫מכך הלכה למעשה‪ ,‬ושמעתי מפיו וראיתי פסק הלכה בכתב ידו אל מי ששאל אותו בעניין זה שקדושת היוצר‬
‫וקדושת סדר יומא אין גנאי באמירתו על ידי היחיד באמירת הצבור‪ ,‬משום שקדושת היוצר — סיפור איך‬
‫מקדישים המלאכים‪ ,‬וקדושת סדר יומא — אמירת פסוקים כדרך קריאתם בספר ישעיה וספר יחזקאל‪ ,‬ואין‬
‫הכוונה במה שאמרו ש״הקדושה לא תהא בפחות מעשרה״‪ ,‬אלא לכך שנקדיש אנו כקדושת התפלה שבה אנו‬
‫אומרים ״נקדישך ונעריצך״‪ ,‬ושאחר כך נביא כראיה את קדושת המלאכים ונאמר‪ :‬״ככתוב״‪ ,‬לא שנהיה אנו‬
‫מספרים איך מקדישים המלאכים‪ :‬כך פסק ז״ל ועל פיו נהגנו‪.‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬מה שמשתמע מתשובת הרמב"ם בסימן ריט‪ ,‬תשובה לאנשי חלב [מתשובה רח עד תשובה רכג‪,‬‬
‫אלו תשובות לאנשי חלב]‪ ,‬שאין היחיד אומר את קדושת היוצר‪ ,‬קובץ תשובות זה זמנו מוקדם‪ ,‬ואם ימצאו‬
‫תשובות מאוחרות שבהם יש הוראות אחרות‪ ,‬ההלכה כתשובות שהוכח שהם מאוחרות‪.‬‬
‫וזה לשון השאלה והתשובה בסימן ריט‪ .‬נשאל רבנו‪ ,‬אם התחיל ש"ץ קדיש ויוצר אור ויצאו מקצתן האם‬
‫יאמר קדושה‪ .‬וכן אם התחיל מגן ומחיה ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה ושאר התפלה בשמונה עשרה או‬
‫יפסיק‪ .‬והשיב‪ ,‬גומר הקדושה בין קדושת יוצר [אם התחילו את ברכות קריאת שמע]‪ ,‬בין קדושת תפלה [אם‬
‫התחילו להתפלל חזרת הש"ץ]‪ .‬אבל לא יאמר קדיש [שלאחר התפילה] לפי שאינו חלק ממה שהתחיל תחלה‬
‫בעשרה‪.‬‬
‫וראה עוד בית יוסף סימן נט שכתב בשם הר"ן להוכיח מהמשנה במגילה כג‪ :‬שאמרה אין פורסין על שמע‬
‫בפ חות מעשרה‪ ,‬מכאן שאין היחיד אומר את קדושת היוצר‪ ,‬ורק קדושת ובא לציון מותר לאומרה ביחיד‪.‬‬
‫ולכאורה יש ראיה מהמשנה נגד מה שכתבנו בדעת הרמב"ם האחרונה‪.‬‬
‫אולם אם נעיין נראה שאין מכאן שום הוכחה נגד הרמב"ם‪ ,‬והחובה שיהיו עשרה בפריסה על שמע‪ ,‬אינה רק‬
‫משום הקדושה כמו ש כתב הר"ן‪ ,‬אלא חכמים תיקנו סדרי בית הכנסת‪ ,‬שיעמוד ש"ץ ויתפלל וכולם ישמעוהו‬
‫ויענו אמן ותהיה תפילתם נחשבת כתפילה בציבור‪ ,‬ורק כשיש עשרה‪ ,‬ברכות קריאת שמע נחשבות כתפילה‬
‫בציבור‪ ,‬ויעמוד אחד ויאמרם בקול רם וכולם שומעים‪ ,‬ולא יאמרום כל אחד בפני עצמו כיחידים‪ .‬וכן שאר‬
‫ההלכות של תפילת הציבור קיימות רק באופן זה‪ ,‬כגון שבתפילת ציבור הש"ץ עומד בזמן ברכות קריאת‬
‫שמע‪ ,‬ואילו בתפילת יחיד הוא יושב‪ .‬וכגון שצריך האדם להשתדל להתפלל בציבור‪ ,‬וצריך ללכת למקום שבו‬
‫מתפללים בציבור‪ ,‬ואם יש עשרה היא תפילת ציבור‪ ,‬ואינו צריך ללכת למקום אחר‪.‬‬
‫כ אן נבאר‪ ,‬שאין להקשות מקדושת כתר‪ ,‬שלכאורה מספר בה על הקדשת המלאכים‪ ,‬וע"פ תשובת הרמב"ם‬
‫שיג‪ ,‬מותר לאומרה ביחיד‪ .‬מפני שבקדושת כתר אומרים‪ ,‬מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה‪,‬‬
‫יחד כולם קדושה לך ישלשו‪ .‬כלומר המלאכים ועמך ישראל‪ ,‬כעת כולם אומרים קדושה שלש פעמים‪ ,‬מכאן‬
‫שכעת אנו מקדישים את ה' ביחד עם המלאכים‪ ,‬ולא רק מספרים על הקדשת המלאכים‪ ,‬ולפיכך אסור לאומרו‬
‫ביחיד‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬לפי הרב קאפח בהערתו על משנ"ת הלכות תפילה הערה נ‪ ,‬ההלכה נקבעת לפי הכתוב‬
‫במשנ"ת‪ ,‬ויחיד לא יאמר את קדושת היוצר ואת קדושת ובא לציון‪ .‬וכן הוא בסידורי תימן העתיקים‪ ,‬שכתבו‬
‫את ההלכה של הרמב"ם במשנ"ת‪ .‬ראה תכלאל קדמונים שכתב בסדר תפילת היחיד‪" ,‬ולא יאמר הקדושה"‪.‬‬
‫וראה מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד ‪ ,132‬שכך כתב בשם סידורי תימן הקדומים‪ .‬וכן הוא בביאור ר'‬
‫סעיד אלעדני על משנ"ת‪.‬‬
‫מהרי"ץ בפירושו עץ חיי ם (דף לג ע"ב) לא כתב שאין היחיד אומר קדושה‪ ,‬אלא כתב נוסח לקדושת היחיד‪,‬‬
‫וזה לשונו‪ :‬וכך הוא אומר‪ ,‬קדושת ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו‪ .‬וכך כתב מהר"י צעדי ז"ל‪ .‬ע"כ‪ .‬נוסח זה‬
‫‪53‬‬
 ‫פרק יז ‪ -‬הכנת הגוף‪ ,‬המקום הראוי לתפלה‪ ,‬וסדר תפילת היחיד והאישה‬

‫את ה' המבורך‪ ,‬ברוך ה' המבורך לעולם ועד‪ .‬בא"י אמ"ה יוצר אור וכו'‪ .‬ולאחר‬
‫אמר ר' אלעזר יאמר את קדיש תתקבל בנוסח זה‪ ,‬בריך שמיה דקב"ה לעילא לעילא‬
‫מכל ברכתא שירתא ותושבחתא ונחמ תא דאמירן בעלמא‪ .‬תתקבל צלותי ותתעביד‬
‫בעותי וצלותהון ובעותהון וכו' יהא שלמא וכו' וחסדא ורחמי עלנא וכו' עושה‬
‫שלום וכו'‪( .‬כ"ה בסידורי תימן העתיקים) ועל דרך זו יעשה בתפילת מנחה וערבית‪,‬‬
‫ובשאר התפילות‪.‬‬
‫טז‪ .‬האשה חייבת בתפילה אחת ביום כפי צחות לשונה‪ ,‬שתאמר בלשונה דברי שבח‬
‫לבורא עולם‪ ,‬בקשה ותחינה‪[ ,‬כפי החיוב שהוא מהתורה]‪ .‬ובזמננו שיודעות כולן‬
‫לקרוא‪ ,‬תאמר את ברכות השחר ותפילת עמידה ‪ .‬ואם יש בידה שהות‪ ,‬תוסיף לומר‬
‫כח‬
‫גם את קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬וברכות התורה והפרשיות שאחריהם‪ .‬וברוך שאמר‬
‫וישתבח והזמירות שביניהם‪ .‬ואם יש בידה שהות תתפלל שחרית מנחה וערבית‪ ,‬וכן‬
‫תפילת מוסף ‪ .‬ובתנאי שלא יתעכבו על ידי זה צרכי בעלה ובני ביתה‪ .‬וכן יכולה‬
‫לברך ברכת על נטילת ידים לתפילה‪ ,‬וברכת אשר יצר‪ ,‬והמפיל חבלי שינה‪ ,‬וברכות‬
‫ברקים ורעמים‪ ,‬וכל כיוצא בזה‪ ,‬אף על פי שהיא פטורה‪ .‬אבל לא תברך על מצוות‬
‫עשה שהזמן גרמא‪ ,‬כגון תקיעת שופר וישיבת סוכה ונטילת לולב וקריאת ההלל‪ ,‬כי‬
‫אף על פי שיש לה שכר (כדין אינו מצווה ועושה) מכל מקום היאך תאמר "וציונו"‬
‫והיא אינה מצווהכט‪.‬‬
‫יז‪ .‬התחילה להתפלל‪ ,‬ובכה בנה‪ ,‬ואין מי שיטפל בו‪ ,‬תפסיק תפילתה ותטפל בו‪ ,‬וכבר‬
‫יצאה ידי חובת תפילה במה שאמרה וביקש ה [יצאה את חיוב התפילה של התורה]‪,‬‬
‫ואם לא יהיה לה שהות אח"כ להתפלל פטורה‪ .‬וכן אם שכחה לומר יעלה ויבוא‬
‫וכדו'‪ ,‬בדברים המעכבים את התפילה שצריך לחזור ולהתפלל‪ ,‬פטורה מלחזור על‬
‫התפילה‪ ,‬ויצאה ידי חובת תפילה של תורה במה שכבר אמרהל‪.‬‬

‫הועתק בלשון ערבי בגוף הסידור של מהרי"ץ‪ ,‬סדר תפילת היחיד (דף צג ע"ב)‪ ,‬והוא העתק מתכלאלים‬
‫ע תיקים‪ ,‬התכלאל הקדום‪ ,‬תכלאל ר"י בשירי ועוד‪( .‬מחקרים בסידורי תימן ח"א עמ' ‪)328‬‬
‫כח ברכות התורה הם ברכות השבח על לימוד תורה‪ ,‬וגם האישה שייכת בלימוד תורה בהלכות הנוגעות אליה‪,‬‬
‫ואם תרצה תלמד את כל דברי התורה‪ .‬והראיה לכך‪ ,‬שהרי מפסיק בדיבור במשך היום בין הברכות לבין‬
‫הלימוד‪ ,‬ואף ישן שינת קבע‪ ,‬ואילו היו ברכות אלה ברכת המצווה‪ ,‬היה צריך לחזור ולברך אותם בכל פעם‬
‫שלומד‪.‬‬
‫כט תפילה א‪,‬א‪ .‬האישה אינה יכולה לברך על מצוות שהזמן גרמן‪ ,‬שאינן ברכות שבח‪ ,‬אבל את שאר הברכות‬
‫תברך אף שאומרת וציונו‪.‬‬
‫ל תפילה א‪,‬א‪ .‬הוראת הרב קאפח לתמיר רצון‪ ,‬תשובות מס' ‪.31-30‬‬
‫‪51‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫הלכות הזמירות‬ ‫פרק יח‬

‫שיבחו חכמים הראשונים‪ ,‬למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום‪ ,‬והן מ"תהילה‬ ‫א‪.‬‬
‫לדוד" (תהלים קמה‪,‬א)‪ ,‬עד סוף הספר‪ .‬ונהגו לקרות פסוקים לפניהם [יהי כבוד ה'‬
‫לעולם וכו']‪ ,‬ולאחריהם [ברוך ה' לעולם‪ ,‬אמן ואמן‪ .‬וכו']‪ .‬ותיקנו חכמים ברכה‬
‫לפני הזמירות‪ ,‬והיא ברוך שאמר‪ ,‬וברכה לאחריהן‪ ,‬והיא ישתבח‪ .‬ואחר כך יאמר‬
‫קריאת שמע וברכותיה‪ .‬ואסור לדבר שיחה בטילה משיתחיל ברוך שאמר עד‬
‫שיגמור ישתבח א‪ .‬ואם הוצרך לדבר משום צורך גדול‪ ,‬כגון דבר האבד מותר ב‪.‬‬
‫בתקופת רבנו הרמב"ם המנהג היה לקרוא שירת הים או שירת האזינו לאחר ישתבח‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‬
‫והיו יחידים שקראו את שתי השירות ‪ .‬ובזמננ ו אומרים שירת הים קודם ישתבח‪.‬‬
‫ד‬
‫ובתשעה באב אומרים שירת האזינו במקום שירת הים ‪.‬‬
‫לאחר ברוך שאמר קודם הזמירות‪ ,‬נוהגים לומר בימי חול ובימים טובים מזמור‬ ‫ג‪.‬‬
‫ה‬
‫לתודה ‪ ,‬ובשבתות וביום הכיפורים אומרים מזמור שיר ליום השבת‪ .‬וכן נוהגים‬

‫תפילה ז‪,‬יב‪ .‬סדר התפילה ד‪-‬ה‪ .‬כיון שתיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות ואחריהם‪ ,‬אסור להפסיק ביניהם‬ ‫א‬
‫בשיחה‪ ,‬והם מהווים חטיבה אחת שלא יפסיק בה‪ .‬וראה רי"ף ברכות כג‪ .‬שכתב‪" :‬הלכך מיבעי ליה לאיניש‬
‫דלא לאשתעויי [שלא לדבר] מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה"‪ .‬משמע שגם בין‬
‫ישתבח לברכת יוצר לא ידבר‪ .‬וראה הגהות מיימוניות תפילה ז‪,‬יב אות ע שכתב‪" :‬וגרסינן בירושלמי המספר‬
‫בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה"‪ .‬ולפנינו לא נמצא ירושלמי זה‪.‬‬
‫ובדברי הרמב"ם לא נזכר איסור זה‪ ,‬לפיכך כתבנו שרק בין ברוך שאמר לישתבח אסור לדבר משום הברכות‪,‬‬
‫אבל בין ישתבח ליוצר‪ ,‬לכתחילה יסמיכם‪ ,‬כי הזמירות הכנה לתפילה ויסמיכם לקריאת שמע וברכותיה‬
‫ותפילת עמידה‪ ,‬אבל אם יש צורך‪ ,‬מותר לדבר שם‪ ,‬וכן מותר להפסיק שם‪ .‬ועוד שנהגו להוסיף שם שירת‬
‫הים‪ ,‬ראה הלכה ב שהמנהג הקדום היה לומר שירת הים לאחר ישתבח‪ ,‬ולא חששו להפסק שבין ישתבח‬
‫ליוצר‪.‬‬
‫למדנו זאת מתשובת רבנו סימן קפג (הובאה בהערה יט )‪ ,‬שכתב שאין ההפסקה בזמירות דבר שיש למחות‬ ‫ב‬
‫נגדו‪ .‬מכאן שאף מפני צורך גדול מותר להפסיק בהם‪.‬‬
‫בהפסקה בתפילה יש ארבע דרגות‪ :‬א ‪ -‬תפילת עמידה‪ .‬לא יפסיק אלא אם יש סכנת נפשות‪( .‬תפילה ו‪,‬ט) ב‪-‬‬
‫קריאת שמע וברכותיה‪ .‬יפסיק מפני היראה או הכבוד או כל אדם‪( .‬קרית שמע ב‪,‬טז‪-‬יז) ג ‪ -‬הלל‪ .‬יש לפניו‬
‫ברכה אקב"ו‪ .‬לא ידבר בו שיחה בטלה בשום אופן‪ .‬ד‪ -‬זמירות‪ .‬יש לפניהם ולאחריהם ברכות שבח ללא‬
‫אקב"ו‪ .‬יפסיק בשיחה מפני צורך גדול‪ ,‬אבל שיחה בטלה אסור‪.‬‬
‫תפילה ז‪,‬יג‪ .‬סדר התפילה ו‪ .‬וטעם מנהג זה‪ ,‬כי בישתבח אומרים 'הבוחר בשירי זמרה'‪ ,‬והכוונה לזמירות דוד‪,‬‬ ‫ג‬
‫ושירות אלה אינן משירי דוד‪ ,‬ואין מקומן איתן‪.‬‬
‫וכתב הרב קאפח בהערה לז‪ :‬ומנהגנו הקדום היה לומר שירת הים בכל יום אחרי ישתבח‪ ,‬וכך הוא הסדר בכל‬
‫סדורי תימן כתבי היד העתיקים‪ ,‬וזה קרוב לשלש מאות שנים נהגו לומר בכל יום שירת הים לפני ישתבח‪.‬‬
‫וראה עוד‪ ,‬מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד ‪ ,132‬שכתב שכך נהגו בתימן עד סוף המאה הט"ז‪ ,‬ורק‬
‫מהמאה הי"ז חדר המנהג לומר שירת הים קודם ישתבח‪.‬‬
‫כך כתב הרב קאפח בהערה לז‪ .‬וכך המנהג מפורסם‪.‬‬ ‫ד‬
‫מנהג אמירת מזמור לתודה‪ ,‬התחיל לחדור לסידורי תימן‪ ,‬מתחילת המאה הי"ז‪ .‬מחקרים בסידורי תימן חלק א‬ ‫ה‬
‫עמוד ‪.253‬‬
‫‪52‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫ו‬
‫לומר לפני ברוך שאמר שבח קצר המתחיל "המהולל לעולם וכו'" ‪ .‬שליח ציבור‬
‫האומר המהולל ו ברוך שאמר או ישתבח עומד במקומו‪ .‬אבל הציבור‪ ,‬בזמן המהולל‬
‫וברוך שאמר עומדים‪ ,‬ומשם ואילך‪ ,‬בזמן אמירת הזמירות שירת הים ישתבח‬
‫וקריאת שמע וברכותיה‪ ,‬יושבים ז‪.‬‬
‫בירך ביחד עם הש"ץ ברוך שאמר‪ ,‬אם הקדים לסיים ג' תיבות לפניו‪ ,‬מותר לו לענות‬ ‫ד‪.‬‬
‫ח‬
‫אמן על ברכת הש"ץ ‪[ ,‬וכן הדין בברכת ישתבח]‪ ,‬ואין לאסור את הדבר משום‬
‫ש מפסיק בין הברכה לבין הזמירות בעניית אמן‪ ,‬משום שכאשר מברך ביחד עם‬
‫ט‬
‫הש"ץ‪ ,‬אין האמן נחשבת הפסק ‪ [ .‬אבל לא יענה אמן על קדיש או קדושה באמצע‬

‫שבח זה חובר ע"י רבי יהודה הלוי‪ ,‬ונסדר לאומרו קודם נשמת כל חי‪ ,‬ומהמאה הי"ח התחילו לאומרו קודם‬ ‫ו‬
‫ברוך שאמר‪ .‬מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד ‪.283‬‬
‫לפי הנוסח שהסדיר מהרי"ץ‪ ,‬אומרים פסוקים רפאני ה' וארפא וכו' קודם ישתבח‪ ,‬אמירת פסוקים אלה‬
‫התחילה לנהוג מתחילת המאה הי"ז‪ ,‬אולם יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם לא נהגו לאומרם‪.‬‬
‫מנהג‪.‬‬ ‫ז‬
‫כ"כ שו"ע נא‪,‬ב‪ .‬ויסכים לכך הרמב"ם וכפי שנבאר‪.‬‬ ‫ח‬
‫כתבנו זאת ע"פ הראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד ‪ .)252-253‬וזה לשונו‪" :‬ועניית אמן בברכת כהנים‬ ‫ט‬
‫אינה הפסקה‪ ,‬לפי שהפסקה באמן וכיוצא בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן או קדוש וכיוצא בהן‬
‫בלתי היותו מתפלל עם ש"צ"‪ .‬מקור דברי ראב"ם‪ ,‬הם דברי רב האי גאון‪ ,‬הובאו ברי"ף ברכות יג‪ :‬בדפי‬
‫הרי"ף‪.‬‬
‫דברי ראב"ם מתיחסים לעונה אמן בברכת כהנים‪ ,‬כשמתפללים תפילה אחת ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ועל כך כתב‪,‬‬
‫שכיון שמתפלל עם הש"ץ אינו הפסק‪ ,‬ואינו נחשב עוזב מצוותו לטובת מצווה אחרת‪ ,‬אלא כולם מקיימים את‬
‫אותה מצווה‪ ,‬ויכול לענות קדושה ואמן של ברכת כהנים‪.‬‬
‫אם נעיין בדברים‪ ,‬נווכח שחז"ל תיקנו תפילת לחש לכל אחד ואחד‪ ,‬וגם תיקנו חזרת הש"ץ שבה הכל עונים‬
‫אמן‪ ,‬ואף אחד אינו מתפלל אז בלחש‪ .‬אולם בדברי חז"ל לא מצאנו שגם יתפלל בלחש וגם יענה קדושה‬
‫וברכת כהנים [מנהג תפילה אחת בראש השנה‪ ,‬אינו מחז"ל אלא מהגאונים]‪ .‬נמצא שבתקנת הגאונים‬
‫ו הרמב"ם להתפלל תפילה אחת ביחד עם הש"ץ וגם לענות קדושה ואמן אחר ברכת כהנים‪ ,‬יש בעיה‪ ,‬כי הוא‬
‫עוזב מצוותו תפילת הלחש‪ ,‬ומדלג למצווה אחרת עניית קדושה וברכת כהנים של הש"ץ‪ .‬נמצא שגם אם אינו‬
‫עונה אמן אחר כל ברכה‪ ,‬יש בעיה של הפסק באמצע התפילה‪ ,‬וחז"ל לא תיקנו תפילה בלחש ועניית קדושה‬
‫וברכת כהנים‪ .‬ועל כך באו דברי ראב"ם‪ ,‬ודברי רב האי גאון‪ ,‬שכיון שמתפלל עם הש"ץ‪ ,‬אינו נחשב כמדלג‬
‫ממצוה למצוה‪ .‬אמור מעתה‪ ,‬כל המברך ביחד עם חברו את אותה ברכה‪ ,‬אינו נקרא עוזב מצוותו למצווה‬
‫אחרת‪ ,‬כי אחרת אפילו קדושה ואמן של ברכת כהנים אסור לענות‪ .‬מה תאמר יש כאן תפילת הציבור‪ ,‬חז"ל‬
‫לא הכירו תפילת ציבור באופן זה‪ ,‬ומעולם לא תיקנו שיתפלל בלחש וגם יענה קדושה וברכת כהנים‪ .‬כיון‬
‫שכן‪ ,‬כשם שמותר לענות קדוש ה וברכת כהנים‪ ,‬כך מותר להקדים מעט ולענות אמן‪ ,‬ובכל מקרים אלו אינו‬
‫נקרא עוזב מצוותו למצווה אחרת‪ ,‬אלא מקיימים כולם את המצווה ברוב עם הדרת מלך‪ ,‬וגם ברכת המזון‬
‫מברכים ברוב עם הדרת מלך‪ ,‬ועונים אמן‪ ,‬ויאים הם מנהגי הקדמונים‪.‬‬
‫ואין לאסור את ההקדמה משום שמקדים תפילתו לתפילת הציבור‪ ,‬מפני שרק אם מקדים את כל תפילתו‬
‫לתפילת ציבור (וכן הוא בברכות כח‪ ,):‬או שמקדים קטע שלם אסור‪ ,‬אבל הקדמת ג' תיבות אין להקפיד בכך‪.‬‬
‫וכך כתב ראב"ם שם‪" :‬ואמרם ז"ל אסור למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם‪ ,‬ואע"פ שאינו בזו הכוונה‪ ,‬יש‬
‫בו חזוק לזה המנהג"‪ .‬ב יאור דבריו‪ :‬מה שאמרו חכמים שאסור למתפלל להקדים תפילתו לתפילת ציבור‪,‬‬
‫אע"פ שלא התכוונו לאסור להקדים את הש"ץ בכמה מילים‪ ,‬ולא התכוונו לחייב את המתפלל שיתפלל ביחד‬
‫עם הש"ץ מילה במילה מתחילה ועד סוף‪ ,‬אבל יש בו חיזוק למנהג‪ ,‬שיתפללו ביחד עם הש"ץ מתחילה ועד‬
‫סוף‪ .‬היו צא מדבריו‪ ,‬צריך להתפלל ביחד עם הש"ץ‪ ,‬אולם הקדמת ג' תיבות אינו נחשב כמקדים תפילתו‬
‫לתפילת הש"ץ‪ ,‬ואין להקפיד על כך‪.‬‬
‫‪53‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫י‬
‫הזמירות‪ ,‬מפני שעוקר עצמו ממצוותו למצוה אחרת ‪ ,‬וכפי שנבאר להלן בהלכה י]‪.‬‬
‫לא הקדים לסיים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬אסור לו לענות אמן‪ ,‬מפני שהוא כעונה אמן‬
‫יא‬
‫אחר ברכותיו והוא מגונה ‪.‬‬
‫יאמרו את הזמירות בנחת ונעימה‪ ,‬ולא במרוצה בחיפזון‪ ,‬בכדי שיוכלו לכוון מה‬ ‫ה‪.‬‬
‫יב‬
‫שהם אומרים‪ ,‬ויהיה השבח לפני ה' כראוי ‪ .‬ומנהג יהודי תימן שיאמרום כל הקהל‬
‫כאחד בקול רם‪ .‬וצריך להשתדל לכוון במשך כל אמירת הזמירות‪ ,‬ואין ייחוד לכוון‬
‫בפסוק פותח את ידיך‪ ,‬לפיכך אם לא כיוון בפסוק זה אינו צריך לחזור עליויג‪.‬‬
‫בשבת ויום טוב‪ ,‬נהגו לדלג על פסוק והוא רחום בכל מקו ם שנמצא בתפילה‪,‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫יד‬
‫בזמירות ב'ובא לציון' וקודם מוסף ומנחה ‪.‬‬
‫בזמן אמירת ויברך דוד משנים את המנגינה למנגינת קריאת הנביאים כפי שהיא‬ ‫ז‪.‬‬
‫בזמן הלימוד‪ .‬ובזמן שירת הים משנים למנגינת השירה‪ ,‬אבל לא מאריכים בנעימה‬
‫טו‬
‫במקום ההעמדה‪ ,‬שלא כבקריאת התורה שמאריכים בנעימה במקום ההעמד ה ‪.‬‬

‫ורק אם חברו מברך ברכה אחרת‪ ,‬או שאינו מברך ביחד עמו‪ ,‬אסור לענות אמן על ברכת חברו‪ ,‬כי הוא עוזב‬
‫מצוותו למצווה אחרת‪ .‬וכן אם בירך ביחד עם חברו ברכת הנהנין‪ ,‬כגון ברכת המוציא‪ ,‬אין ראוי לענות אמן‬
‫על ברכת חברו‪ ,‬אף אם הקדים ג' תיבות‪ ,‬מפני שמפסיק בין הברכה לבין הדבר שעליו בירך‪ ,‬בעניית אמן‪ .‬וכן‬
‫אם בירך ביחד עם הש"ץ ברכת המצווה‪ ,‬כגון על נטילת לולב‪ ,‬והקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬אין ראוי לענות‬
‫אמן על ברכת הש"ץ‪ ,‬מפני שמפסיק בין הברכה לבין המצווה בעניית אמן‪ .‬וראה עוד מאמר "עניית אמן‬
‫לאחר שליח ציבור"‪ ,‬שם נתבאר בהרחבה נושא זה‪.‬‬
‫לגבי עניית אמן לאחר ברוך שאמר לפני הזמירות‪ ,‬יש עוד סברא להתיר‪ ,‬משום שאין לאסור הפסקה באמצע‬
‫הזמירות (שו"ת קפ)‪ .‬וכיון שברכה זו מעניין הזמירות‪ ,‬מותר לענות עליה אמן‪ ,‬ואינו נחשב כעוקר עצמו‬
‫ממצותו למצוה אחרת‪ .‬וראה משנ"ב נא‪,‬ד שכתב את טעם ההיתר בלשון זה‪ :‬ולא הוי הפסק בין הברכה לדבר‪,‬‬
‫כיון שפסוקי דזמרה שבח הוא‪ ,‬ואמן שבח הוא‪ ,‬וכעין זמרה‪ ,‬ולא הוי הפסק‪ .‬ע"כ‪ .‬וטעם זה הוא סיבה נוספת‬
‫להתיר‪ ,‬בנוסף למה שכתבנו‪ ,‬ש כשמברך עם חברו אין האמן נחשב הפסק‪.‬‬
‫שו"ת קפג‪.‬‬ ‫י‬
‫יא ברכות א‪,‬טז‪.‬‬
‫יב שו"ת סימן רסא‪.‬‬
‫יג בדברי הרמב"ם לא מצאנו ייחוד לפסוק זה‪ .‬ראה בית יוסף אורח חיים סימן נא שכתב‪ :‬צריך לכוין בתהלה‬
‫לדוד דאמר ר' אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו'‪ .‬בפרק קמא דברכות (ד‪ ):‬ומפרש טעמא משום‬
‫דאתי באל"ף בי"ת וגם כתוב בו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון‪ .‬וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין (כג‪.‬‬
‫ד"ה כל האומר) דכיון דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא‬
‫כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כיון בכולו כיון שכיון בפסוק פותח את ידך סגי‪.‬‬
‫ע"כ לשון ב"י‪.‬‬
‫אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר שאם לא אמרו בכוונה חוזר‪ ,‬וטעמו‪ ,‬כל אמירת הזמירות היא רשות‪ ,‬כך שלא‬
‫יתכן שיהיה פסוק בזמירות שאם לא כיוון בו חוזר‪ ,‬כאשר מתחילה אין חובה כלל לומר פסוק זה‪ .‬משובח מי‬
‫שיאמר פסוק זה בכוונה‪ ,‬אבל חובה לחזור עליו אין‪.‬‬
‫יד כך מדויק מלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט‪,‬יג שלא כתב אמירת והוא רחום בתפילות שבת‪ ,‬כמו שכתב‬
‫בתפילות יום חול‪ ,‬וכך כתב הרב קאפח שם בהערה נב‪.‬‬
‫טו ממנהגי התפילה‪ .‬בבתי הכנסת שבצנעא‪ ,‬כשקראו שירת הים או קריאת שמע בתפילה‪ ,‬לא היו אומרים את כל‬
‫הגעיות המופיעות בחומש [רק מקצתן]‪ ,‬בכדי שתהיה הקריאה קלה וזורמת‪ ,‬ורק בזמן שקראו בתורה הקפידו‬
‫לבטא את כל הגעיות‪.‬‬
‫‪58‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫כשיש גזירה או צרה על הציבור‪ ,‬נהגו קדמוננו‪ ,‬בשבת‪ ,‬לפתוח את ארון הקודש‬ ‫ח‪.‬‬
‫כשיגיעו ל'ויושע'‪ ,‬ויעמדו כל הקהל ויאמרו ויושע ה' וכו' בקול רם ובכוונה‪ .‬ואף‬
‫טז‬
‫שאין זועקין בשבת ‪ ,‬אבל מאחר שאומרים תפילה בלשון שירה ‪ ,‬אין בכך איסור‪.‬‬
‫ורבים נושעו בזכות תפילות אלה יז‪.‬‬
‫מי שלא קרא את פסוקי הזמירות מתהלים‪ ,‬או את הפסוקים שאומרים לפניהם‬ ‫ט‪.‬‬
‫ואחריהם‪ ,‬אינו רשאי לברך ברוך שאמר או ישתבח‪ .‬ואם אמר את פסוקי הזמירות‪,‬‬
‫יח‬
‫ולא בירך ברוך שאמר לפניהם‪ ,‬יברך ישתבח לאחריהם ‪.‬‬
‫מותר להפסיק באמצע הזמירות בין הפסוקים לצורך הנחת תפילין או עיטוף בטלית‪,‬‬ ‫י‪.‬‬
‫יט‬
‫ויברך עליהם ‪ ,‬אבל לא יפסיק באמצע ברכת ברוך שאמר או ישתבח‪ .‬וכן בזמן‬
‫קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה‪ ,‬אסור להפסיק‪ .‬שמע קדיש או קדושה‪ ,‬אף‬
‫שנמצא באמצע אמירת הזמירות לא יפסיק‪ ,‬מפני שהוא עוסק במצוה‪ ,‬ומשבח את‬
‫ה'‪ ,‬והעוסק במצוה פטור מן המצוה‪ .‬ואסור לאדם המקיים מצוה לעבור לקיים מצוה‬
‫אחרת‪ .‬וכן אם נמצא בקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה לא יפסיק לעניית‬
‫קדיש או קדושה מהטעם הנ"לכ‪ .‬וכשם שאינו מפסיק לענות‪ ,‬כך לא יפסיק וישתוק‪,‬‬

‫טז שבת כד‪,‬ה‪.‬‬

‫יז וזה לשון הרב קאפח בהערה ‪ ,23‬כתבים ב עמוד ‪ :833‬ערבי אחד היה מתווך מסחרי בעצי הסקה בשוק‬
‫העצים שברובע היהודי‪ ,‬והיה רגיל להשתכר‪ ,‬דב ר האסור למוסלמי‪ .‬באחד הלילות בא כדרכו לשתות ערק‬
‫ברובע היהודי כי רק שם אפשר להשיג משקאות משכרים‪ ,‬שתה יתר על המידה ומת באחת המחראות‪,‬‬
‫ולמחרת כשמצאוהו מת העלילו על היהודים שהרגוהו‪ .‬היה שם שופט תורכי שונא ישראל שהיה טוען‬
‫"מסלם מא ימות פי סאעה"‪ ,‬לאמור מוסלמי לא יתכן שימות פתאום‪ .‬ופסק את דינו כי היהודים הרגוהו וכי‬
‫הם חייבים ליתן את הדין‪ .‬היהודים היו בצרה גדולה‪ .‬פסק הדין היה טעון אישור הוואלי והועבר לאישור‪,‬‬
‫כרגיל‪ ,‬על ידי הפקידים‪ ,‬אך שופט זה לא רצה לחכות עד שיעבור בדרך הרגילה‪ ,‬והלך בעצמו אל הוואלי‬
‫לבקש את האישור‪ .‬בה יותו בשער חדר הוואלי נפל ומת פתאום‪ .‬היהודים ראו בזה נס גדול וכל שונאי ישראל‬
‫כבשו פניהם מבושה‪ .‬וכשהוציאוהו לקברו יצאה קבוצה גדולה של יהודים אחריו מתוך סקרנות של שמחה‬
‫לשמוע מה אומרים הגוים‪ .‬פירש אחד מחשובי המלווים ופנה אל היהדים ואמר להם "זיידתו ויאשע יא יהוד"‬
‫הרביתם באמירת "ויושע"‪ .‬הערבים יודעים כי כשהיהודים בצרה מתקבצים בבתי הכנסת ופותחים שערי‬
‫ההיכל ואומרים שירת הים בקול בוכים וחוזרים על פסוק "תפול עליהם אימתה" כמה פעמים‪.‬‬
‫יח גם אם הפסיד ברוך שאמר‪ ,‬לכל הפחות שירויח ישתבח‪.‬‬
‫יט לשון הרמב"ם בשו"ת קפג‪" :‬אין קפידא לברך על הציצית והתפלין באמצע המזמורים‪ ,‬לפי שאין ההפסקה‬
‫בפסוקי דזמרה דבר שיש למחות נגדו בחומרא‪ ,‬שאינו תפלה ולא קרית שמע לדקדק בהן עד כדי כך"‪.‬‬
‫כ ומה שנאמר במשנה ברכות ב‪,‬א‪ :‬באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד‪ ,‬ובין הפרקים שואל‬
‫מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם (קרית שמע ב‪,‬טז‪-‬יז)‪ .‬רק שאילת שלום וענייתו מותרים משום גדול כבוד‬
‫הבריות‪ ,‬אבל עזיבת המצווה וקיום מצווה אחרת‪ ,‬אסור‪ ,‬ואסור לעזוב את קריאת שמע וברכותיה לטובת‬
‫מצוה אחרת‪ ,‬וכן אסור לעזוב את תפילת שמונה עשרה לטובה מצוה אחרת‪ ,‬העוסק במצוה פטור מן המצוה‪,‬‬
‫אין מ עבירים על המצוות‪ ,‬לפיכך דקדקה המשנה רק שיענה שלום‪ ,‬אבל עניית אמן או קדושה או להפסיק‬
‫ולהניח תפילין ולהתעטף בציצית‪ ,‬כל אלה אסורים‪.‬‬
‫מה שכתבנו הוא עיון תלמודי של הרמב"ם‪ ,‬שדקדק מדוע כתבה המשנה שיפסיק רק בדברים אלו‪ .‬והרבה‬
‫מפרשים לא הבחינו בדבר‪ ,‬ובנו טבלאות מתו חכמות של דיני הפסק‪ ,‬היכן יפסיק‪ ,‬ומה יפסיק‪ .‬אבל בשיטת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬אין מקום לכל אותם טבלאות‪.‬‬
‫‪55‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫כא‬
‫אלא ימשיך לקיים מצוותו ‪ .‬והסיבה שהיתרנו להניח תפילין ולהתעטף בציצית‬
‫באמצע הזמירות‪ ,‬ולא אמרנו שהוא עוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬מפני שמשובח‬
‫הדבר אם יאמר זמירות כשהוא מעוטר בתפילין ועטוף בטלית‪ ,‬נמצא שהפסקתו‬
‫לצורך הזמירות היא‪ ,‬שלא כמו אם עונה קדיש וקדושה‪ ,‬שעוזב את מצוות שבח ה'‬
‫כב‬
‫שבזמירות‪ ,‬ועובר לקיים מצוות אחרות ‪.‬‬
‫לפיכך מי שהיה מתפלל במקום שיש בו הרבה מניינים המתפללים במקביל [כגון‬ ‫יא‪.‬‬
‫בכותל המערבי]‪ ,‬וצירף עצמו לאחד המניינים‪ ,‬יתרכז בתפילתו במה שאומר‪ ,‬זמירות‬
‫או קריאת שמע וברכותיה או תפילת עמידה‪ ,‬ולא ידלג ויקפוץ לענות לצאת ידי‬
‫כג‬
‫חובת כל המניינים שבסביבתו‪ ,‬ואסור לו לעזוב מצוותו לטובת מצוות אחרות ‪.‬‬
‫הוצרך לצאת לנקביו באמצע הזמיר ות‪ ,‬יברך אשר יצר כשיגמור‪ ,‬ואינו צריך להמתין‬ ‫יב‪.‬‬
‫מלברך עד לאחר התפילה‪ .‬שכיון שנאנס להפסיק את אמירת הזמירות‪ ,‬יברך ברכת‬
‫אשר יצר בזמן ההפסקה‪ ,‬ואין ההפסקה בפסוקי דזמרה דבר חמור שיש למחות‬
‫כד‬
‫כנגדו בחומרה ‪.‬‬
‫אם בשעת הזמירות‪ ,‬או קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬או תפילת עמידה‪ ,‬נגע במקומות‬ ‫יג‪.‬‬
‫המכוסים בגופו‪ ,‬או בראשו במקום המכוסה‪ ,‬וכן בצואת החוטם ובצואת האוזן‪ ,‬או‬
‫בנעליו או ברגליו‪ ,‬אינו צריך ליטול את ידיו‪ ,‬ודי לנקותם בבגד וכדו' אם יש על ידיו‬
‫לכלוך‪ ,‬וכבר ביארנו בפרק ג שאין צריך נטילת ידים לדברים אלהכה‪.‬‬
‫איחר לבית הכנסת והיו הציבור אומרים זמירות‪ ,‬יאמר ברוך שאמר‪ ,‬ויצטרף לציבור‬ ‫יד‪.‬‬
‫בזמירות שנותרו‪[ ,‬ואין עדיפות לאמירת תהילה לדודכו או זמירות אחרותכז]‪ ,‬ואם‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה י‪,‬טז‪ :‬ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור‪ ,‬והגיע שליח ציבור לקדושה ‪-‬‬ ‫כא‬
‫לא יפסיק‪ ,‬ולא יענה קדושה עמהן‪ .‬ע"כ‪ .‬וביאר הרב קאפח בהערה לד‪ :‬לא יפסיק וישתוק‪ ,‬ואין צריך לומר‬
‫שלא יענה‪ ,‬אלא ימשיך מצוותו‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן שאסור להפסיק ולשתוק‪ ,‬אלא חייב להמשיך לקיים מצוותו‪.‬‬
‫הסבר לתשובות הרמב"ם הנ"ל‪.‬‬ ‫כב‬
‫ריכוז ומיקוד המחשבה הוא דבר עיקרי בתפילה‪ ,‬ובשיטת הרמב"ם שלא ידלג ממנין למנין יתקים דבר חשוב‬ ‫כג‬
‫זה‪.‬‬
‫ע"פ שו"ת קפג‪ .‬סיכו מם של דברים‪ :‬יכול להפסיק בזמירות בכדי להניח תפילין‪ ,‬כי קיום מצוה זו הוא לצורך‬ ‫כד‬
‫הזמירות‪ .‬יכול להפסיק בזמירות לצורך התפנות‪ ,‬וגם יברך אשר יצר‪ ,‬כי נאנס להפסיק‪ ,‬ומחמת כך אף יכול‬
‫לברך אז אשר יצר‪ ,‬ואין איסור להפסיק בזמירות ולברך אשר יצר‪ .‬אבל לא יפסיק את הזמירות לצורך קיום‬
‫מצווה אחרת‪ ,‬של עניית קדיש וקדושה‪ ,‬כי עוזב מצוותו לטובת מצווה אחרת‪ ,‬ואסור‪.‬‬
‫ברכות ו‪,‬א‪-‬ב‪.‬‬ ‫כה‬
‫לפי השו"ע נב‪,‬א יש עדיפות שיאמר תהלה לדוד‪ ,‬ודבריו נסמכים על התלמוד ברכות ד‪ :‬שיבחו חכמים את מי‬ ‫כו‬
‫שאומר תהילה לדוד שלש פעמים‪ ,‬ולכאורה צריך לומר בבוקר תהלה לדוד פעמיים‪ ,‬פעם בזמירות ופעם לפני‬
‫ובא לציון‪ .‬אולם אם נעיין נגלה שלפי התלמוד די באמירת תהילה לדוד פעם אחת‪ ,‬והגירסה שלש פעמים היא‬
‫מאוחרת‪ .‬לפיכך פסקנו שיאמר את תהילה לדוד לאחר התפילה לפני ובא לציון‪ ,‬ובשבת יאמר תהילה לדוד‬
‫לפני תפילת מנחה‪ ,‬ועדיף שיצטרף לציבור למה שהם אומרים וכך יוכל לכוון‪[ .‬כוונה עדיפה על פני ייחוד‬
‫אמירת תהילה לדוד‪ ,‬והדבר ידוע‪ ,‬שמי שמתפלל בבית כנסת תימני‪ ,‬אם אינו אומר ביחד עימם‪ ,‬קשה מאוד‬
‫לכוון כשתפילת הציבור נשמעת מכל עבר]‪.‬‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק יח ‪ -‬הלכות הזמירות‬

‫כבר גמרו את הזמירות‪ ,‬יצטרף לציבור בקריאת שמע וברכותיה‪ .‬ואין צריך להשלים‬
‫כח‬
‫את הזמירות לאחר התפילה‪ ,‬כי חכמים תיקנום כהכנה לתפילה וכבר התפלל ‪.‬‬
‫טו‪ .‬נזדמנו לו תפ ילין בין ישתבח ליוצר יניחם שם‪ .‬וכבר ביארנו בהלכה א‪ ,‬שאסור לדבר‬
‫שיחה בטילה בין ברוך שאמר לישתבח‪ ,‬אבל בין ישתבח ליוצר מותר לדבר שיחה‬
‫כט‬
‫בטילה‪ ,‬וכ"ש שמותר להניח אז תפילין ‪.‬‬
‫טז‪ .‬בברוך שאמר וישתבח יחתום חֵ י העולמים בצירי‪ ,‬ולא בפתח‪ .‬זה הכלל‪ :‬בכל מקום‬
‫שמתייחס לחיי ה' [בהשאלה] ‪ ,‬יאמר חי ה' בפתח‪ ,‬כי ה' הוא וחייו אחד‪ .‬וכן הוא‬
‫במלכים ( א יח‪,‬י) חי יְה ָוה אֱֹלהֶ יָך‪ .‬ואם מתייחס לחיים שה' מחיי את העולם‪ ,‬יאמר‬
‫חֵ י בצירי‪ .‬וכן הוא בדניאל (יב‪,‬ו) וּיִ שָ בע ּבְ חֵ י הָ ע ֹולָם‪ .‬כלומר נשבע בה' מחיי העולם‪.‬‬
‫כשאומר חֵ י העולמים‪ ,‬ביאורו‪ :‬ה' מחיי העולמות ומקיימם [מו"נ א‪,‬סט ה' הוא חיות‬
‫העולם]‪ ,‬ולפיכך יש לנקדו בצירי‪ .‬ומי שמפרש ה' החי לעולם‪ ,‬אומר חי בפתח‪.‬‬
‫ל‬
‫והעיקר בצירי‪ ,‬כדברי דניאל‪ .‬וכן הוא בסידורי תימן הקדומים ‪ .‬וכן היא שיטת‬
‫לא‬
‫הרמב"ם‪ ,‬וכן היא שיטת חכמי המסורה מנקדי התנ"ך בספר דניאל ‪.‬‬

‫וזה לשון התלמוד לפי הגירסה שלפנינו‪ :‬אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא‪ :‬כל האומר תהלה לדוד בכל יום‬
‫שלש פעמים ‪ -‬מובטח לו שהוא בן העולם הבא‪ .‬ע"כ‪ .‬בנוסח הגאונים לא מופיע ג' פעמים‪ ,‬ראה רב נטרונאי‬
‫גאון‪ ,‬וסדר רב עמרם גאון‪ ,‬שלא מופיע בהם ג' פעמים‪ .‬וראה ר' עקיבא איגר שכתב‪ :‬בהרא"ש ליתא ג"פ וכן‬
‫בטור וברוקח סימן ש"ך איתא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו‪.‬‬
‫וזה לשון סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר שני וחמישי‪ :‬כשאמרו חז"ל כל האומר תהלה לדוד‪ ,‬לא אמרו או‬
‫שנים או שלשה פעמים‪ ,‬ומשמע אפילו פעם אחת‪ .‬אלא חכמים האחרונים התקינו לישראל שבעיירות‪ ,‬לומר‬
‫בפסוקי דזמרא‪ ,‬ובסדרא‪ ,‬ובמנחה‪ ,‬שמא יפשע בפעם או בשתים‪ ,‬תשתייר אחת בידם‪ ,‬ולא מפני שחייב‬
‫לאומרה שלשה פעמים‪ .‬וראיה לדבר דהא שבת אין בה סדרא בשחרית ואין בה תהלה לדוד אלא שני פעמים‪.‬‬
‫ואף בקדושא דסדרא בשתי ישיבות תהלה לדוד אומרין‪ ,‬ובבית רבינו שבבבל‪ ,‬אין אומרים תהלה לדוד‪ .‬אבל‬
‫בשאר בתי כנסיות יש שאומר תהלה לדוד‪ ,‬ויש שאומר יענ ך ה' ביום צרה‪ ,‬וסמוכין לומר שבת תוכיח‪ ,‬שאין‬
‫אומרין בה אלא שני פעמים‪.‬‬
‫כז לפי רש"י יש עדיפות למזמורים קמח קנ‪ ,‬וכן פסק השו"ע נב‪,‬א‪ ,‬ודבריו נסמכים על התלמוד שבת קיח‪ :‬אמר‬
‫רבי יוסי‪ :‬יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום‪ .‬איני? והאמר מר‪ :‬הקורא הלל בכל יום ‪ -‬הרי זה מחרף ומגדף! ‪-‬‬
‫כי קאמרינן ‪ -‬בפסוקי דזמרא‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬פסוקי דזמרא ‪ -‬שני מזמורים של הילולים‪ ,‬הללו את ה' מן‬
‫השמים (תהלים קמח) הללו אל בקדשו (תהלים קנ)‪.‬‬
‫אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר עדיפות למזמורים אלה‪ ,‬וראה הלכה א שהבאנו מדבריו‪ ,‬שבחו חכמים למי‬
‫שאומר מתהלה לדוד עד סוף הספר‪ ,‬משתמע מדבריו שכל הזמירות הם בכלל ההלל‪ ,‬משום שבכולם נזכר‬
‫לשון תהלה או הללויה‪ ,‬לפיכך כתבנו שיצטרף לציבור במה שאומרים‪ ,‬ולא העדפנו מזמור על חברו‪.‬‬
‫כח תפילה ז‪,‬יב‪.‬‬
‫כט תפילה ז‪,‬יב‪.‬‬
‫ל סידורי תימן הקדומים נחלקו בזה‪ ,‬ראה מחקרים בסידורי תימן חלק א עמוד ‪ .118‬בסידור ר"י בשירי משנת‬
‫‪ 2228‬הוא בצירי‪ .‬בסידור יוסף בן בניה משנת ‪ 2138‬בברוך שאמר בפתח בישתבח בצירי‪ .‬בסידור שבזי הוא‬
‫בהיפך‪ ,‬בברוך שאמר בצירי ובישתבח בפתח‪ .‬בסידור הדיין אביגד נכד בניה משנת ‪ 2138‬בשניהם בצירי‪.‬‬
‫סידור זה הועתק מסידור משנת ‪ , 2015‬סידור קדום מאוד‪ ,‬כך שגירסה זו עתיקה מאוד בתימן‪ .‬אנו הכרענו‬
‫כדעת הרמב"ם‪ ,‬וכפי שביארנו את שיטתו‪ ,‬וכחכמי המסורה מנקדי התנ"ך‪.‬‬
‫לא יסודי התורה ב‪,‬י‪ .‬מו"נ א‪,‬סט‪.‬‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬ ‫פרק יט‬

‫א‬
‫אחרי ישתבח עומד השליח ציבור לפני התיבה ואומר קדיש ‪ .‬וישתדל להסמיך את‬ ‫א‪.‬‬
‫ישתבח לקדיש ולקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה ‪ ,‬כי הזמירות וברכותיהן הם‬
‫הכנה לתפילה‪ .‬אבל אם יש צורך‪ ,‬מותר לדבר שם‪ ,‬וכן מות ר להפסיק שם‪ .‬לפיכך‬
‫מותר למכור את התפילה בין ישתבח לקדיש‪ ,‬וכן מות ר להזמין אדם בשמו שיעמוד‬
‫להתפלל ב‪.‬‬
‫לא היו עשרה אנשים בבית הכנסת כשהגיעו לישתבח‪ ,‬יסיים הש"ץ לומר ישתבח‬ ‫ב‪.‬‬
‫הוא והקהל‪ ,‬וימתינו שיתאספו עשרה ויאמרו קדיש וכו'‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬מפני שמותר‬
‫לומר ישתבח ללא עשרה (ראה הלכה ג)‪ ,‬ומותר להפסיק בין ישתבח לקדיש (נתבאר‬
‫בהלכה א) ‪ ,‬וצריך להסמיך את ברכת ישתבח לזמירות‪ ,‬שהיא ברכה שתיקנוה‬
‫ג‬
‫לאחריהם (פרק יח הלכה א) ‪.‬‬
‫ד‬
‫אלו דברים שצריך שיהיו עשרה גדולים‪ ,‬ואז יהיה אפשר לאומרם‪ :‬קדיש ‪ ,‬קדושה‬ ‫ג‪.‬‬
‫שבתפילת העמידהה‪ ,‬תפילה בציבור‪ ,‬פו רס על שמע‪ ,‬נשיאת כפים‪ ,‬קריאה בתורה‪,‬‬

‫בדברי הרמב"ם הלכות תפילה ט‪,‬א ובשאר המקומות‪ ,‬אין מושג של 'חצי קדיש'‪ ,‬אלא זהו הקדיש הרגיל‪ .‬ואם‬ ‫א‬
‫מוסיפים תתקבל‪ ,‬נקרא 'קדיש בתרא' (סדר התפילה כט)‪ ,‬ובלשון יהודי תימן 'קדיש תתקבל'‪ .‬ואם הוא קדיש‬
‫שאחרי הלימוד נקרא 'קדיש דרבנן' (סדר התפילה ל)‪ ,‬ובלשון יהודי תימן 'קדיש דעתיד'‪ .‬בנוסף‪ ,‬אין בדברי‬
‫הרמב"ם מושג של 'קדיש יתום'‪ ,‬הקדיש הנאמר אחרי הלימוד נקרא קדיש דרבנן‪ ,‬או קדיש דעתיד‪ ,‬אבל הוא‬
‫לא שייך ליתומים דוקא‪ ,‬אלא יאמר אותו אחד מאלה שלמדו תורה‪.‬‬
‫תפילה ט‪,‬א‪ .‬ז‪,‬יב‪ .‬נתבאר למעלה בפרק יח הערה א‪.‬‬ ‫ב‬
‫תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬ז‪,‬יב‪ .‬לעומת מה שכתבנו‪ ,‬שיסמיך ישתבח לזמירות וימתין עד שיתאספו עשרה בין ישתבח‬ ‫ג‬
‫לקדיש‪ .‬הרמ"א בסימן נג סעיף ג כתב‪ ,‬שיתעכב עם אמירת ישתבח עד שיתאסף מנין‪ ,‬ואז יאמר ישתבח‬
‫וקדיש‪ .‬ובסימן נד סעיף ג ביאר הטעם‪ ,‬שבכדי לומר קדיש צריך לומר תהילה לפניו‪ .‬ולפיכך בערבית אין‬
‫אומרים קדיש לפני ברכו‪ ,‬כיון שלא אמרו דברי שבח ותהילה לפניו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם שונה משיטתו לגמרי‪ ,‬ברוך שאמר וישתבח הם ברכות שתיקנום לפני ואחרי הזמירות‪ ,‬כיון‬
‫שכן לא יפסיק בין הזמירות לביניהם‪ ,‬אלא יברך ישתבח מיד בסיום הזמירות‪ .‬גם אם אין מנין‪ ,‬אין צורך‬
‫שיהיה מנין בכדי לברך ישתבח‪.‬‬
‫ובנוגע לקדיש‪ ,‬הקדיש שאומ ר לפני יוצר אינו משום דברי התהילה שאמר לפניו [הזמירות וישתבח]‪ ,‬אלא‬
‫משום שחכמים תיקנו קדיש לפני ואחרי התפילה (סדר התפילה כז)‪ ,‬ובתפילת שחרית הקדימוהו לפני היוצר‬
‫בכדי שלא יפסיק בין גאולה לתפילה (ביאור הרב רבינוביץ תפילה ט‪,‬ט)‪ ,‬ואילו בתפילת ערבית השאירו אותו‬
‫כת קנה המקורית לאומרו לפני התפילה‪ ,‬משום שתפילת ערבית רשות ואין צורך להסמיך גאולה לתפילה‬
‫(תוספות ברכות ד‪ :‬ד"ה דאמר רבי יוחנן בשם רב עמרם גאון)‪ .‬אמנם להלכה צריך להסמיך גאולה לתפילה גם‬
‫בערבית גם אם מתפלל ביחיד (תפילה ז‪,‬יט)‪ ,‬אולם מסדרי התפילה קבעו את סדר התפילה בציבור כאילו אין‬
‫מתפללים עמידה‪ ,‬ולא הסדירו להקדים את הקדיש לפני מעריב ערבים‪ ,‬אלא כאילו אין תפילת עמידה‪ ,‬ואם‬
‫יתפלל עמידה יאמר קדיש בסמוך לתפילתו‪ ,‬ונחשיב את הכל כגאולה ארוכה‪.‬‬
‫אבל ברכו מותר לאומרו ביחיד‪ ,‬וכן הוא בסידורי תימן העתיקים‪ ,‬היחיד אומר 'ברכי נפשי את ה' המבורך‪,‬‬ ‫ד‬
‫ברוך ה' המבורך לעולם ועד'‪.‬‬
‫קדושה הנאמרת בזמן חזרת התפילה‪ ,‬או כשמתפללים תפילה אחת בקול רם‪ ,‬אבל קדושה הנאמרת ביוצר אור‬ ‫ה‬
‫או ב'ובא לציון'‪ ,‬מותר לאומרה ביחיד‪ ,‬וכפי שביארנו למעלה פרק יז הלכה טו‪( .‬שו"ת שיג)‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫והפטרה בנביא‪ .‬ומה היא תפילה בציבור? שיהיה אחד מתפלל בקול רם‪ ,‬והכל‬
‫שומעים ועונים אמן‪ .‬והיודע להתפלל בעצמו‪ ,‬יתפלל בלחש ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ולא‬
‫יענה אמן אלא אם הקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ .‬ומה הוא פורס על שמע? שיברך‬
‫את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע באופן זה‪ .‬ואף הפורס על שמע נחשב‬
‫כ תפילה בציבור‪ ,‬אלא שייחדו חכמים שם מיוחד לברכות שלפני ואחרי קריאת‬
‫שמע‪ .‬וכשמתפלל שמונה עשרה באופן זה‪ ,‬בין אם מתפלל תפילה אחת בקול רם‬
‫ו‬
‫כתקנת הרמב"ם‪ ,‬ובין אם מתפלל חזרת הש"ץ‪ ,‬הוא נקרא מתפלל בציבור ‪ .‬אבל‬
‫ז‬
‫תפילת הלחש אינה תפילה בציבור‪ ,‬אלא כל אחד מתפלל לעצמו ‪.‬‬
‫מה שאמרנו גדול‪ ,‬כלומר שעברו לו שלש עשרה שנה ונכנס לשנת י"ד ‪ .‬כגון שנולד‬ ‫ד‪.‬‬
‫בראש חודש ניסן‪ ,‬אינו נעשה גדול עד ראש חודש ניסן ‪ ,‬דהיינו בתחלת הלילה של‬
‫ראש חדש ניסן לאחר י"ג שנים ‪ .‬מי שנולד בחודש אדר‪ ,‬כשהיתה שנה פשוטה‪,‬‬
‫וכשנעשה גדול השנה מעוברת‪ ,‬אינו נעשה גדול עד אדר שני‪ ,‬אבל אם נולד בשנה‬
‫מעוברת באדר ראשון‪ ,‬נעשה גדול גם כן באדר ראשון‪ .‬ואם כשנולד היתה שנה‬
‫מעוברת‪ ,‬וכשנעשה גדול היא שנה פשוטה‪ ,‬בין שנולד באדר ראשון‪ ,‬בין שנולד‬
‫באדר שני‪ ,‬נעשה גדול ביום זה באדר של עתה‪ .‬נמצא‪ ,‬כי לפעמים נער שנולד קודם‬
‫לחבירו‪ ,‬יתאחר יותר להיות גדול‪ ,‬מחבירו שנולד אחריו‪ ,‬כגון שנולדו בשנה‬
‫מעוברת‪ ,‬זה בכ' לאדר ראשון וזה בי' לאדר שני והשנה אשר נעשים גדולים‪ ,‬היא‬
‫ט‬ ‫ח‬
‫שנה פשוטה ‪ .‬וצריך שיביא שתי שערות למטה‪ ,‬ואם יודע אביו שעדין לא הביא‪,‬‬
‫צריך להודיע לציבור‪ ,‬שלא יצרפוהו למניןי‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬ד "וכיצד היא תפילת הציבור ‪ -‬יהיה אחד מתפלל בקול רם‪ ,‬והכול שומעין‪.‬‬ ‫ו‬
‫ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין‪ ,‬ושליח ציבור אחד מהן‪ .‬ח‪,‬ה וכן לא יהיה אחד מברך ברכות‬
‫שמע‪ ,‬והכול שומעין ועונין אחריו אמן‪ ,‬אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע"‪.‬‬
‫בהלכה ד נאמר‪ ,‬כיצד היא תפילת הציבור‪ ,‬אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים‪ .‬שומעים ולא עונים אמן‪.‬‬
‫אולם בהלכה ה נאמר‪ ,‬כיצד פורס על שמע‪ ,‬אחד מברך את הברכות בקול רם והכל שומעים ועונים אמן‪ .‬על‬
‫כורחנו‪ ,‬ההגדרה הבסיסית של תפילת הציבור‪ ,‬נתבארה בהלכה ד‪ ,‬אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים‪ ,‬ואילו‬
‫עניית אמן שנזכרה בהלכה ה אינה מוכרחת‪ ,‬כי אם כולם בקיאים‪ ,‬ולא יקדימו ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬ישמעו‬
‫את הש"ץ ולא יענו אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬והיא תפילה בציבור למרות שלא ענו אמן‪ .‬וראה עוד מאמר "עניית‬
‫אמן לאחר שליח ציבור"‪ ,‬שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה‪.‬‬ ‫ז‬
‫תפילה ח‪,‬ד‪.‬‬ ‫ח‬
‫שתי שערות האמורות בבן ובבת‪ ,‬ובכל מקום ‪ -‬שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן‪ .‬ומשיצמחו ויהיו יכולות‬ ‫ט‬
‫להינטל בפי הזוג‪ ,‬עד שיגיעו לכוף ראשן לעיקרן ‪ -‬דנין בהן להחמיר‪ ,‬בכל מקום‪ :‬לפיכך בבן ובבת‪ ,‬נחשוב‬
‫אותם גדולים להחמיר‪ ,‬הואיל וצמחו כדי להינטל בפי הזוג; ונחשוב אותם קטנים להחמיר‪ ,‬הואיל ולא הגיעו‬
‫לכוף ראשן לעיקרן‪( .‬אישות ב‪,‬טז)‬
‫תפילה ח‪,‬יא‪ .‬ראה ב"י סימן נה שכתב בדעת הרמב"ם שצריך שיביא שתי שערות‪ ,‬ואם לא הביא לא מצטרף‬ ‫י‬
‫למנין‪ .‬וכן דעת הרשב"א והראב"ד‪ .‬ולפיכך כתבנו שאם אביו יודע שלא הביא צריך להודיע לציבור‪ .‬וכל זה‬
‫שלא כדעת הרמ"א בשם מהרי"ק שלא מדקדקים שהביא שתי שערות‪ ,‬ואנו מחזיקים אותו כגדול‪ ,‬העיקר‬
‫ששלמו לו יג' שנים‪.‬‬
‫‪230‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫מותר למנות את האנשים בבית הכנסת במחשבה‪ ,‬לידע אם יש עשרה‪ ,‬ובאופן זה‬ ‫ה‪.‬‬
‫אינו נחשב כמונה את ישראל‪ .‬אבל לא יזכיר בפיו את מספר האנשים‪ ,‬ולא יכתו ב את‬
‫מניינם‪ ,‬מפני שאסור למנות את ישראל‪ .‬ואף במקדש כשהטילו פייס ספרו את‬
‫יא‬
‫אצבעות הכהנים ולא את האנשים עצמם ‪ .‬ואם רוצה‪ ,‬יכול למנות ע"י הפסוק‬
‫"הושע את עמיך" וכדו'‪ ,‬שיש בו עשר מילים; ואינו נחשב כזלזול לדברי קודש‪ ,‬כי‬
‫אומר את הפסוק‪ ,‬ודרך אגב י ודע את המנין‪ ,‬וידיעתו את מנין בני האדם שלפניו‪,‬‬
‫אינה גורעת באמירת הפסוק‪ ,‬ואינה פוגמת בו‪.‬‬
‫צריכין שיהיו כל העשרה במקום אחד‪ ,‬והשליח ציבור עמהם‪ ,‬אבל אם מקצתם‬ ‫ו‪.‬‬
‫בחדר זה ומקצתם בחדר אחר‪ ,‬אינם מצטרפין‪ ,‬אף על פי שהפתח פתוח ביניהם‪.‬‬
‫ואפילו אם הרוב בבית הכנסת‪ ,‬והמיעוט בחדר שלפני בית הכנסת [החדר מופלג‬
‫מבית הכנסת במחיצה מהרצפה עד התקרה‪ ,‬ויש פתח ביניהם]‪ ,‬אינם נגררים אחר‬
‫הרוב להצטרף עמהם‪ .‬וא ם עומד על המפתן בתוך הפתח‪ ,‬אפילו אם כשסוגרין את‬
‫הדלת נמצא מקום זה בחוץ‪ ,‬מפני שעתה הפתח פתוח‪ ,‬נדון כלפנים‪ ,‬מפני שאין‬
‫בפתח מחיצות שיבדילוהו להחשיבו כבחוץיב‪ .‬וכל זאת לענין צירוף לעשרה אבל‬
‫אם היו כאן עשרה‪ ,‬ואומרים קדיש או ברכו או קדושה‪ ,‬כל השומע קולם‪ ,‬יכול‬
‫לענות עמהם‪ ,‬אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם‪ ,‬כי אפילו מחיצה של ברזל‪ ,‬אינה‬
‫מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים‪ .‬ואפילו אם היה בין הציבור לבין השומע‪,‬‬
‫יד‬ ‫יג‬
‫טינוף [כגון צואה] או גוי או עבודה זרה אינם מפסיקים ‪.‬‬

‫יא תמידין ומוספין ד‪,‬ד‪.‬‬

‫תפילה ח‪,‬ז‪ .‬פסחים פה‪ :‬במשנה פסחים פה‪ :‬נאמר‪ :‬מן האגף ולפנים ‪ -‬כלפנים‪ ,‬מן האגף ולחוץ ‪ -‬כלחוץ‪.‬‬ ‫יב‬
‫ובתלמוד‪ :‬אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬וכן לתפלה‪ .‬ופליגא דרבי יהושע בן לוי‪ ,‬דאמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬אפילו‬
‫מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים‪ .‬ע"כ‪ .‬אגף פירושו מקום סגירת הדלת‬
‫(פיהמ"ש)‪ .‬לפי רב יהודה בשם רב‪ ,‬מפתן הפתח שבסגירת הדלת הוא בחוץ‪ ,‬נחשב כבחוץ‪ .‬וריב"ל חולק‬
‫עליו‪ ,‬ולדעתו נחשב כבפנים‪ .‬כלל פסיקה לפי הרמב"ם‪ ,‬בכל מקום שנאמר ופליגא‪ ,‬יצא הנפלג מההלכה (ראה‬
‫כתבים ב עמוד ‪ ,) 125‬ואף כאן יצא רב יהודה בשם רב מההלכה‪ ,‬והלכה כריב"ל‪ ,‬ולפיכך כתבנו שתוך הפתח‬
‫כלפנים‪ ,‬אפילו אם כשסוגר את הדלת הוא בחוץ‪ ,‬ונתנו טעם לדבר‪ ,‬מפני שאין לתוך הפתח מחיצות מכאן‬
‫ומכאן המפרידות אותו מהחדר הפנימי‪ ,‬אלא הוא פרוץ במלואו לפנים החדר‪ ,‬ודינו כמו חצר קטנה הפתוחה‬
‫במלואה לחצר גדולה‪ ,‬שהעומד בקטנה מצטרף לגדולה‪ .‬רמב"ם תפילה ח‪,‬ז‪ .‬הרב קאפח בכתבים [שם] מבאר‪,‬‬
‫שלפי הרמב"ם דברי ריב"ל נאמרו על ברכת כהנים ולא על תפילה‪ ,‬וכך פסק בהלכות תפילה וברכת כהנים‬
‫טו‪,‬ח‪ ,‬ואנו הסבנו את דברי ריב"ל גם על תפילה ולצירוף לעשרה‪ ,‬בעקבות התלמוד בפסחים פה‪ :‬למרות‬
‫שעיקר דבריו נאמרו בברכת כהנים‪ ,‬כפסק הרמב"ם‪.‬‬
‫לעומת כל הנ"ל‪ ,‬השו"ע בסימן נה סעיף יג פסק כמו רב יהודה אמר רב‪ ,‬והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ‪,‬‬
‫דהיינו כשסוגר הדלת ממקום פנימית של עובי הדלת ולחוץ‪ ,‬כלחוץ‪.‬‬
‫מדובר שהצואה רחוקה ממנו ארבע אמות‪ ,‬ואין ריח רע מגיע אליו‪ ,‬והיא מצדדיו או מאחוריו‪ ,‬ולפיכך מותר‬ ‫יג‬
‫לומר שם דברי קודש‪ .‬ראה למעלה פרק ו הלכה ב‪.‬‬
‫פסחים פה‪ :‬כריב"ל‪ .‬תפילה וברכת כהנים טו‪,‬ח‪ .‬ראה שו"ע סימן נה סעיף כ שכתב י"א שדברים אלה הפסק‪,‬‬ ‫יד‬
‫ולשיטתו יש בדבר ספק האם דברים אלה הם הפסק בין השומע לבין הציבור (משנ"ב ס"ק ס"ב)‪ .‬ובב"י כתב‬
‫בשם הירושלמי שמקום מטונף הוא הפסק‪ ,‬ובשם רב אחא כתב‪ ,‬שטינוף או גוי הם הפסק‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫אם אין ט' שומעין להשליח צבור‪ ,‬לא יאמר כלל קדיש ופריסה על שמע וחזרת‬ ‫ז‪.‬‬
‫התפילה‪ ,‬כי כל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה‪ ,‬דהיינו אחד אומר‬
‫ותשעה שומעים‪ .‬ואם אחד מהעשרה מתפלל תפלת שמונה עשרה בלחש ‪ ,‬כיון‬
‫טו‬
‫שאינו יכול לשמוע ולענות עמהם אינו מצטרף ‪ .‬וכן אם אחד מהן ישן‪ ,‬צריכין‬
‫טז‬
‫להקיצו‪ ,‬כי הישן אינו מצטרף לעשרה ‪.‬‬
‫כשתיקנו חכמים את הקדיש‪ ,‬תיקנו לענות בו 'אמן' רק בשני מקומות‪ ,‬כשאומר‬ ‫ח‪.‬‬
‫הש"ץ בקדיש 'ואמרו אמן'‪ :‬א‪ -‬בעגלא ובזמן קריב ואימרו אמן [אמן יהא שמיה‬
‫יז‬
‫רבה מברך‪ .]...‬ב ‪ -‬דאמירן בעלמא ואימרו אמן ‪ .‬ומתקופת הגאונים נהגו להוסיף‬
‫עוד עניות אמן‪ ,‬וכפי שמנאם הרמב"ם בסדר התפילה‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בעת שיאמר שליח‬
‫ציבור יתגדל ויתקדש שמיה רבה‪ ,‬כל העם עונין אמן‪ .‬ובעת שהוא אומר תחילה‬

‫הירושלמי שכתב אינו נמצא לפנינו‪ .‬וראה בן ידיד על הרמב"ם הלכות מילה ג‪,‬ה שכתב‪ :‬עיין מה שכתבתי‬
‫בהל' ק"ש פ"ג הט"ז ואבא היום לגלות דעתי כי כל ימי הייתי מצטער על דברי מהר"ח אבולעפיה ז"ל‬
‫בתקנותיו סימן ל"ב אשר הם בסוף ס' חנן אלהי"ם כי אמר על אשר מביאים גוים בבהכ"נ להטיב נרות‬
‫הדולקים לפני הארון שלפעמים אלו הגוים מפסיקין לקדיש ולקדושה עיין שם באורך והיה הדבר זר בעיני מי‬
‫זה אמר דהגוי מפסיק לקדיש ולקדושה שהרי אמרינן בברכות דף כ"ה ע"ב נכרי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו‬
‫מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי וכ ו' מהו דתימא הואיל וכתיב אשר בשר חמורים וכו' קמ"ל וכו' ופסקו‬
‫רבינו שם בהל' ק"ש ג‪,‬טז הרי דדוקא לפני ערותו אסור אבל במכוסה שרי וכ"ש דאינו מפסיק עד שחפשתי‬
‫ומצאתי למרן בב"י סימן נ"ה שכתב בשם הר"י אבוהב ז"ל שכתב בשם רב אחא והוא דליכא טינוף מפסיק‬
‫ודליכא עכו"ם מפ סיק בהדייהו כך כתוב בארחות חיים עכ"ל אלו דבריו‪ .‬ומהתם הוא דיליף דהגוי מפסיק אך‬
‫לענ"ד עכו"ם דקאמר היינו ודאי ע"ז ממש לא גוי דמאי טינוף אית ביה השתא בעומד תוך העשרה אינו‬
‫מפסיק כל שאינו ערום כשעומד בין העשרה לעונה לא כל שכן דאינו מפסיק אתמהא‪ .‬והלבוש שם סעיף כ'‬
‫כתב וז"ל וי"א שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או ע"א בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם‬
‫שטינוף [או] ע"א מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן עכ"ד‪ .‬והרואה יראה דלפי טעמו אינו אלא‬
‫ע"ז ממש שע"ז צא תאמר לו ואין השכינה שורה במקום מטונף ומפסיק וזה אינו בגוי וברור‪ .‬וכן ראיתי להרב‬
‫מגן אברהם שם ס"ק ט"ו שכתב וז"ל נ"ל שר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עובד ע"א אינו מפסיק כן נ"ל‬
‫ע"כ והדין עמו וקשה על מהר"ח אבולעפיה ז"ל‪ .‬ע"כ בן ידיד‪.‬‬
‫ואנו כתבנו שאף עבו"ז אינה מפסיקה‪ ,‬ואף טינוף אינו מפסיק‪ ,‬מפני שלא כתב זאת הרמב"ם‪ .‬וכל השומע את‬
‫הש"ץ יכול לענות אחריו‪ ,‬אם המקום אינו מטונף והוא ראוי לדברי קודש‪ .‬ואין דבר שיכול לחצוץ בין ישראל‬
‫לה'‪ ,‬ואין דבר שיכול למנוע את האדם מלענות אחרי הש"ץ‪.‬‬
‫טו הרמב"ם בתשובה רצא כתב‪ ,‬שאם עשרה יקשיבו לתפילה ויענו אמן‪ ,‬עדיף הדבר מאשר שיתפללו תפילה‬
‫אחת בקול רם‪ .‬ומדבריו למדנו‪ ,‬שצריך שיהיו עשרה מקשיבים‪ ,‬ואם אחד מהם מתפלל שמונה עשרה‪ ,‬אינו‬
‫יכול להקשיב ואינו מצטרף‪ .‬וכך היא משמעות לשונו בהלכות תפילה ח‪,‬ד‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע בסימן נה סעיף ו‪ ,‬מי שמתפלל שמונה עשרה ועדין לא סיים‪ ,‬מצטרף להשלים‬
‫לעשרה‪ ,‬שכיון שיש עשרה‪ ,‬השכינה שורה‪ ,‬ומתקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל‪( .‬משנ"ב ס"ק לד)‪.‬‬
‫אולם שיטת הרמב"ם שונה מכך‪ ,‬ובתפילת הציבור לא די שיהיו עשרה‪ ,‬אלא צריך שיאזינו לש"ץ‪ ,‬וזהו‬
‫ייחודה של תפילת הציבור‪ ,‬ולא שיהיו סתם עשרה בני אדם‪.‬‬
‫טז שו"ת רצא‪ .‬תפילה ח‪,‬ד‪ .‬מי שישן אינו יכול להאזין לש"ץ ואינו מצטרף‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט‪,‬א‪ " :‬ומתחיל ואומר קדיש‪ ,‬וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבה מברך בכל‬ ‫יז‬
‫כוחן‪ ,‬ועונין אמן בסוף קדיש "‪ .‬בהלכה זו הזכיר הרמב"ם רק שתי עניות 'אמן'‪ ,‬מפני שבא ללמדינו‪ ,‬שרק‬
‫עניות 'אמן' אלו‪ ,‬תיקנו חכמים בקדיש‪ ,‬והראיה לכך אמירת 'ואמרו אמן'‪ ,‬ושאר העניות התחילו לנהוג בהם‬
‫לאחר מכן‪ ,‬ואינם מעיקר התקנה; ואף שכאשר עונה 'אמן' בשאר העניות‪ ,‬מפסיק באמצע העניין‪ ,‬כך נהגו‪.‬‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫ואמרו אמן‪ ,‬כל העם עונין אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא [ואין‬
‫יח‬
‫צריך הש"ץ לומר בלחש‪ ,‬יש"ר מבורך לעלם ולעלמי עלמיא] ; ומצות חכמים‬
‫הראשונים לענות אמן יהא שמיה רבה מברך‪ ,‬בכל כוחו של אדם‪ .‬וכשהוא אומר‬
‫יתברך‪ ,‬כל העם עונין אמן‪ .‬וכשהוא אומר בריך הוא‪ ,‬כל העם עונין אמן‪ .‬וכשהוא‬
‫יט‬
‫אומר בסוף ואמרו אמן‪ ,‬כל העם עונין אמן‪ .‬וכסדר הזה עונין‪ ,‬בכל קדיש וקדיש ‪.‬‬
‫ותקנת חכמים היתה שיאמר הש"ץ את הקדיש בעמידה‪ ,‬לאיזה רוח [צד‪ ,‬כיוון]‬
‫שירצה‪ ,‬ולא תיקנו בו כריעות‪ .‬וכבר נהגו שיאמרנו הש"ץ לכיוון הרוח שבה‬
‫מתפללים‪ .‬ועוד נהגו שיכרע ארבע כריעות בקדיש‪ ,‬כשיאמר ‪ -‬יתגדל ויתקדש‪,‬‬
‫כ‬
‫בעגלא ובזמן קריב‪ ,‬יתברך‪ ,‬בריך הוא ‪.‬‬

‫יח בסידורי תימן העתיקו את לשון הרמב"ם שבהלכה כאן‪ ,‬ולא הזכירו ועונים הקהל והש"ץ עימהם‪ ,‬ראה תרגום‬
‫תכלאל קדמונים‪ ,‬מרדכי יצהרי‪ ,‬תפילת קדמונים המבואר‪ ,‬עמוד ‪ .33‬גם בדברי הגאונים לא נזכר שהש"ץ יענה‬
‫בלחש ביחד עם הקהל‪ .‬מכאן שאין הש"ץ אומר בלחש יש"ר מבורך וכו'‪ ,‬אלא לאחר שיגמרו הקהל לענות‬
‫אמן יש"ר מבורך לעלם ולעולמי עלמיא‪ ,‬ממשיך הש"ץ לומר יתברך‪ ,‬ויענו אמן‪ ,‬וכו'‪ .‬והטעם‪ ,‬כיון שהש"ץ‬
‫כבר שיבח את ה' בקדיש‪ ,‬יתגדל ויתקדש שמיה רבא‪ ,‬בעלמא די ברא כרעותיה ‪ ...‬ויצמח פורקניה ויקרב‬
‫משיחיה וכו'‪ .‬כלומר‪ ,‬יהיה שמו של ה' הגדול מבורך בעולם כשתבוא התשועה ויבא המשיח‪ ,‬כלומר לתמיד‪,‬‬
‫לעד‪ .‬לפיכך אינו צריך לחזור ולומר את שבח הקהל‪ ,‬מאומת הדבר שאמרת‪ ,‬יהיה שמו הגדול שאמרת מברך‬
‫בעולמנו לעד‪ .‬וראה הלכה ט שכיון שאמר המבורך‪ ,‬אין הש"ץ חוזר על ברוך ה' המבורך וכו'‪ ,‬והוא הדין‬
‫בקדיש‪[ .‬בסידורים המודפסים כתוב‪ ,‬ועונה ש"ץ עם הקהל בלחש יש"ר מבורך וכו']‪.‬‬
‫לעומת זאת בקדושה‪ ,‬יענה הש"ץ עם הקהל בלחש קדוש קדוש קדוש וכו'‪ ,‬לדברי הכל‪ ,‬כי הוא מתאר את‬
‫הקדשת המלאכים לה'‪ ,‬ואף הש"ץ צריך לומר את הקדשת המלאכים‪ ,‬וזהו עיקרו של השבח בקדושה‪.‬‬
‫יט סדר התפילה כח‪.‬‬
‫הטור בסימן נו כתב בשם רב נחשון גאון שארבע כריעות אלו חובה‪ ,‬ובאמרו אמן היא כריעת רשות‪ .‬לעומת‬ ‫כ‬
‫זאת ‪ ,‬בשיטת הרמב"ם אין כריעות בקדיש‪ ,‬כי לא תיקנו חכמים כריעות בקדיש‪.‬‬
‫וראה גר"א סימן נו סעיף ד‪ ,‬שכתב שאין לכרוע בקדיש‪ ,‬ואין להוסיף כריעות בדבר שלא תיקנו חכמים‪,‬‬
‫ובתלמוד ברכות לד‪ :‬נאמר‪ ,‬הכורע בהודאה שבהלל ובהודאה שבברכת המזון הרי זה מגונה‪ .‬מכאן שאסור‬
‫לכרוע אפיל ו שלא בתפילת עמידה‪ ,‬אם לא תיקנו חכמים‪[ .‬וזה לשון הגר"א‪ :‬אבל נראה שאין לכרוע כלל‬
‫בקדיש‪ ,‬דאין להוסיף כלל על הכריעות‪ .‬ואין לומר כיון שאינו בתפילת י"ח לית לן בה‪ ,‬וכמ"ש התוספות‬
‫בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו'‪ ,‬דהתם תחנונים של יחיד איירי‪ ,‬ומה שלא קבעו בתפלה‪ ,‬אבל במה שקבעו‪,‬‬
‫אפי' אינו בתפלת י"ח אין לכרוע‪ ,‬דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל‪ ,‬הרי זה מגונה]‪.‬‬
‫אולם נראה שלא יסכים הרמב"ם לשיטתו‪ ,‬ורק בתפילת העמידה אסור להוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים‪,‬‬
‫אבל בשאר התפילה מותר‪ .‬והראיה לכך‪ ,‬הרמב"ם לא כתב את הברייתא בברכות (לד‪ ):‬תניא הכורע בהודאה‬
‫של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה‪ .‬למרות שהרי"ף כתבה (ברכות כד‪ .‬בדפיו)‪ ,‬אלא הזכיר את‬
‫הכריעות שבתפילת העמידה ולא יותר‪ .‬מכאן שרק בתפילת עמידה יש להקפיד שלא להוסיף על הכריעות‬
‫שתיקנו חכמים‪ ,‬משא"כ בשאר התפילה יכול לכרוע כרצונו‪ .‬ו כך משתמע אף מתשובת רבנו סי' קפז‪ ,‬שהתיר‬
‫לכרוע בברכת השכיבנו בערבית‪ .‬וזה לשון השאלה והתשובה‪ .‬נשאל רבנו‪ :‬נהגו לומר פסוק וירא כל העם‬
‫ויפלו על פניהם במעריב‪ ,‬אומר אותו הפורס על שמע בכריעה מתחלת הפסוק עד סופו ואינו זוקף בשם האם‬
‫בזה הפסד אם לאו? והשיב‪ :‬ומי שכורע ב זה הפסוק לפי המנהג אצלנו ואינו זוקף ראשו עד אשר ישלים‬
‫הפסוק‪ ,‬אין הפסד בזה‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפיכך מי שירצה לכרוע בקדיש‪ ,‬אין בכך איסור‪.‬‬
‫ואף בתפילת העמידה‪ ,‬מה שאסור להוסיף כריעות זה בתחילת הברכות ובסיומן‪ ,‬אבל באמצע הברכות מותר‬
‫להוסיף כריעות‪ ,‬ולפיכך מותר לומר וידוי בכריעה‪ ,‬ולהוסיף כריעה באמצע התפילה‪.‬‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫ט‪ .‬לאחר שאמר השליח צבור קדיש‪ ,‬אומר בקול רם ברכו את ה' המבורך‪ ,‬והצבור עונין‬
‫ברוך ה' המבורך לעולם ועד‪ .‬ואין השליח צבור חוזר ואומר גם כן ברוך ה' המבורך‬
‫לעולם ועד‪ ,‬שכיון שאמר 'המבורך'‪ ,‬כבר בירך את ה'‪ ,‬ואינו נחשב כמוציא את עצמו‬
‫כא‬
‫מן הכלל‪ ,‬שאומר להם ברכו‪ ,‬והוא אינו מברך ‪ .‬והמנהג הקדום היה שלא ישחה‬
‫כב‬
‫הש"ץ בזמן אמירת ברכו‪ ,‬וכבר נהגו שישחה הש"ץ מעט ‪.‬‬
‫י‪ .‬מי שלא שמע מן השליח צבור שאמר ברכו‪ ,‬אלא שומע שהצבור עונין ברוך ה'‬
‫המבורך וכו'‪ ,‬יענה עמהם‪ .‬וכן בקדיש אם שומע את הציבור עונים אמן יש"ר מבורך‬
‫וכו'‪ ,‬יאמר עמהם [ללא המילה אמ ן] יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמיא‪ ,‬כי‬
‫כג‬
‫משפטים אלו הם שבח לה'‪ ,‬ויכול לאומרם גם אם לא שמע את הש"ץ ‪.‬‬
‫כד‬
‫יא‪ .‬בשעת אמירת הקדיש ע"י הש"ץ‪ ,‬הקהל יושבים ‪ .‬וכן כשעונים הקהל‪ ,‬ברוך ה'‬
‫כה‬
‫המבורך לעולם ועד‪ ,‬אינם צריכים לקום קמעה ולשחות מעט‪ ,‬אלא יישבו כדרכם ‪.‬‬
‫כו‬
‫וכן בזמן אמירת הקדוש ה שביוצר או ב'ובא לציון' הקהל יושבים ‪.‬‬

‫תפילה ט‪,‬א‪ .‬הרב קאפח בהלכות תפילה פרק ט הערה ו‪ .‬וראה טור סימן נז שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג‬ ‫כא‬
‫שאין ש"ץ צריך לחזור ברוך ה' המבורך וכו'‪ .‬וביאר הב"י שכך נמצא בירושלמי‪ .‬בסוף פרק שלשה שאכלו‬
‫אמרינן בירושלמי (ברכות פרק ז הלכה ג) שמואל אמר אני איני מוציא עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא‬
‫בתורה אומר ברכו א"ר אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל‪ .‬והרא"ש כתב על‬
‫זה בתשובה כלל ד' סימן י"ט‪ :‬ומיהו הרמב"ם לא כתבו [הרמב"ם לא הזכיר שיאמר הש"ץ ברוך ה' המבורך‬
‫וכו']‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וראה עוד בהקדמה לתכלאל המדעי המהודר בההדרת משה גברא‪ ,‬עמוד ז‪-‬ח‪ ,‬שכתב שהסידורים הקדומים‬
‫נחלקו בדבר‪ ,‬ברובם לא נזכר שיאמר הש"ץ בלחש ברוך ה' המבורך וכו' [בתכלאל הקדום‪ ,‬בתכלאל‬
‫קדמונים‪ ,‬ובתכלאל שבזי‪ ,‬ועוד]‪ ,‬ובמקצתם נזכר שיאמר בלחש [תכלאל גברא‪ ,‬ותכלאל מהרי"ץ]‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו‬
‫קבענו כעיקר את פסק הרמב"ם ושיטתו‪ ,‬ואין לומר בלחש‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬בסידור רס"ג‪ ,‬בתפילת שחרית (עמ' לו) ובתפילת ערבית (עמ' מא) לא הזכיר שיאמר הש"ץ עם‬
‫הקהל ברוך ה' המבורך וכו'‪ ,‬ואילו בספר תורה (עמ' שנט) הזכיר שיאמר הש"ץ עם הקהל ברוך ה' המבורך‬
‫וכו'‪.‬‬
‫ראה הערה כ ‪ ,‬מה שכתבנו על כריעות בקדיש‪ ,‬והוא הדין כאן‪ .‬וראה שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ד‪ ,‬שכתב‬ ‫כב‬
‫בשם מגן גבורים סימן קי"ג סק"ו‪ ,‬הכורעים בברכו אין להם סמך‪ .‬ע"כ‪ .‬ודבריו כשיטת הגר"א‪ ,‬וכבר הערנו‬
‫מהי דעת הרמב"ם‪.‬‬
‫כאן נעיר‪ ,‬בברכו שלפני ברכות התורה‪ ,‬נהגו כל מתפללי הבלדי שלא לשחות‪ ,‬והוא שריד מהנהג הקדום שלא‬
‫לשחות‪.‬‬
‫רמ"א נו‪,‬א‪ .‬משנ"ב סימן נז ס"ק ב‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לדבריהם‪ .‬בהלכות ברכות א‪,‬יד כתב הרמב"ם‪ ,‬שלא יענה‬ ‫כג‬
‫אמן בכלל העונים‪ .‬רק אמן אסור לענות ללא שמיעת המברך‪ ,‬כי האמן הוא אימות והצדקה לדברי המברך‪,‬‬
‫ואינו יכול להצדיקו אם לא שמעו‪ .‬אבל ברוך ה' המבורך וכו'‪ ,‬או יש"ר מבורך וכו'‪ ,‬הם משפטים שיש בהם‬
‫שבח לה'‪ ,‬ויכול לאומרם בפני עצמו ללא הש"ץ‪.‬‬
‫ראה הלכות תפילה פרק ט הלכה א‪ ,‬ש"ץ עומד באמצע העם ואומר קדיש שקודם יוצר‪ ,‬משתמע מדבריו‬ ‫כד‬
‫ששאר העם יושבים ‪ .‬ובהלכה ו‪ ,‬ואח"כ יעמוד ש"ץ לבדו ויאמר קדיש שקודם סדר היום‪ ,‬ואף כאן שאר העם‬
‫יושבים‪ .‬וראה עוד בהלכה ח ע"פ כ"י הרב קאפח‪ ,‬ועומד שליח ציבור ואומר קדיש שלפני תפילת מנחה‪ ,‬והן‬
‫עונים אחריו אמן כדרכן‪ ,‬ומתפללין כולן בלחש‪ ...‬משתמע מדבריו שרק הש"ץ עומד‪ .‬ויש גורסים‪ :‬ועומד‬
‫שליח ציבור ואומר קדיש‪ ,‬והן עומדין אחריו ועונין כדרכן‪ ,‬ומתפללין כולן בלחש‪ .‬המילים 'והן עומדים‬
‫אחריו' משמען שעומדים במהלך הקדיש‪ ,‬ולא עם הש"ץ ביחד‪ ,‬אחרת היה צריך להיות כתוב 'והם עומדים‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫יב‪ .‬סדר תפילת הציבור כך הוא‪ :‬לאחר ישתבח‪ ,‬יעמוד שליח ציבור לפני התיבה‪ ,‬ויאמר‬
‫קדיש וברכו‪ ,‬ויברך את הברכות שלפני קריאת שמע [יוצר‪ ,‬אהבת עולם] בקול רם‪,‬‬
‫והכל שומעים ועונים אמן לאחר כל ברכה [גם לאחר ברכת אהבת עולם‪ .‬ובימינו לא‬
‫כז‬
‫נ הגו לענות אמן לאחר אהבת עולם‪ ,‬וזאת בעקבות השו"ע] ‪ ,‬ומי שיודע יברך עמו‬
‫כח‬
‫בלחש‪ ,‬ואם הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ יענה אמן ‪ .‬וכשיגיעו לקריאת שמע יקראו‬
‫כט‬
‫כל הקהל כאחד את שמע‪ ,‬מילה במילה‪ ,‬בקול אחד ‪ .‬אח"כ יברך הש"ץ את הברכה‬

‫עמו'‪ ,‬מכאן שאף לגירסה זו הציבור לא צריכים לעמוד בקדיש‪ .‬וראה עוד בהלכה ט לגבי הקדיש שלפני‬
‫שמונה עשרה של ערבית‪ ,‬ואומר קדיש‪ ,‬ואחר כך הכול עומדין ומתפללין בלחש‪ .‬מכאן שאף בערבית עמדו‬
‫בגמר הקדיש ולא לפניו‪ .‬אולם רבים עומדים בקדישים שלפני תפילת שמונה עשרה [במנחה ערבית ומוסף]‪,‬‬
‫להכין עצמם לתפילת העמידה‪ ,‬ואין הדבר חובה‪.‬‬
‫וראה עוד ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמודים ‪ 33-35‬שכתב‪ ,‬מצד ההלכה אין חובה לעמוד בקדיש‪,‬‬
‫אולם לפני תפילת העמידה במנחה ערבית ומוסף‪ ,‬הואיל והם הקדמה לתפילה אשר מן ההכרח לעמוד בה‪,‬‬
‫עומדים כולם גם בקדיש‪ .‬וכן בקדיש שבין שני ספרי תורה עומדים‪ ,‬הואיל והם עומדים לפניו ולאחריו משום‬
‫ספר תורה‪ .‬אבל בקדיש שבין הפרשה להפטרה‪ ,‬וכן בקדיש שלפני היוצר‪ ,‬ובקדיש דרבנן‪ ,‬כולם יושבים‪.‬‬
‫ואילו בקדיש בתרא [קדיש תתקבל]‪ ,‬עומדים עד אמן יהא שמיה רבא‪ ,‬ובהמשכו יושבים‪ ,‬שכיון שהוא נאמר‬
‫מיד בסיום התפילה [כוונתו לקדיש תתקבל שלאחר מוסף בשבת]‪ ,‬נשארים לעמוד בתחילתו כפי שהיו בזמן‬
‫התפילה‪ ,‬ובהמשכו יושבים‪.‬‬
‫לעומת כל הנ"ל‪ ,‬כתב הרמ"א בסימן נו סעיף א‪ ,‬יש לעמוד כשעונים קדיש וכל דבר שבקדושה‪ .‬ובדרכי משה‬
‫שם אות ה כתב‪ ,‬מהרי"ל (מנהגים הל' תפלה סע' ג) לא היה עומד בשעת קדיש וברכו‪ ,‬אך כל קדיש שתפסו‬
‫מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן י הא שמיה רבא כו'‪ ,‬והמנהג לעמוד‪ ,‬וכן מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס‬
‫החדש פרק תפלת השחר (שלטי הגיבורים אות ה) בירושלמי קום כי דבר ה' אליך מכאן א"ר אליעזר כד עני‬
‫אמן יהא שמיה רבא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי עכ"ל‪.‬‬
‫ירושלמי זה אינו נמצא לפנינו‪ .‬ובארצות המזרח ותימן לא נהגו כך‪ ,‬ואף במקורות חז"ל אין לכך איזכור‪ .‬וראה‬
‫יחוה דעת חלק ג סימן ד שביאר באריכות שאין בדבר חובה‪.‬‬
‫כה תפילה ט‪,‬א ט‪ .‬חכמים לא מנו את אמירת ברכו‪ ,‬בכלל הדברים שצריך לעמוד בהם‪ ,‬או לכרוע‪ ,‬מכאן שישב‬
‫כדרכו ללא קימה או כריעה‪.‬‬
‫כו שו"ת רסב‪.‬‬
‫כז גם לאחר ברכת אהבת עולם יענו אמן‪ .‬וראה ב"י סימן נט שכתב‪ ,‬לדעת הרא"ש יענה אמן גם לאחר ברכת‬
‫אהבת עולם‪ .‬לאחר מכן הביא את דעת ר' יונה שלא יענה אמן לאחר ברכת אהבת עולם‪ ,‬כי הוא מפסיק בין‬
‫הברכה למצוה‪ .‬ולאחר מכן כתב להסביר את סברת הרא"ש בשני אופנים‪ .‬א‪ -‬הברכות שלפני ואחרי קריאת‬
‫שמע אינן ברכות המצוה על קריאת שמע‪ ,‬כי אינו מברך בהם‪ ,‬אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע‪,‬‬
‫ולפיכך אין האמן הפסק בין הברכה למצוה‪ .‬ב ‪ -‬אינו עונה אמן על ברכת עצמו אלא על ברכות הש"ץ‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בשיטת הרמב"ם‪ ,‬שני ההסברים נכונים‪ ,‬ולפיכך פשוט שיענה אמן גם לאחר אהבת עולם וגאל ישראל‪ ,‬ואינו‬
‫מפסיק בין הברכה למצוה‪ ,‬כי ברכות אלה אינן ברכות המצוה של קריאת שמע‪ .‬ועוד שהוא עונה על ברכות‬
‫הש"ץ‪ .‬וכך היא הוראת מהר"י אביץ'‪.‬‬
‫כח אין האמן נחשבת הפסק‪ ,‬וכן אינו נחשב כעוזב מצוותו לענות אמן על מצוות הש"ץ‪ ,‬אלא הוא מתפלל ביחד‬
‫עם הש"ץ‪ ,‬ומותר לו לענות על ברכות הש"ץ‪ .‬ראה למעלה פרק יח הלכה ד ובהערה ט‪ .‬וראה מאמר "עניית‬
‫אמן לאחר שליח ציבור" שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫כט וזה לשון שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה ב ד"א היושבת‪ :‬ד"א היושבת בגנים חברים מקשיבים‪ ,‬כשישראל‬
‫נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת‪ ,‬בקול אחד בדעה וטעם אחד‪ ,‬הקב"ה אומר להם‬
‫היושבת בגנים‪ ,‬כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני‪ ,‬אבל כשישראל קורין‬
‫קריאת שמע בטירוף הדעת‪ ,‬זה מקדי ם וזה מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע‪ ,‬רוח הקדש צווחת‬
‫‪238‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫שלאחר קריאת שמע [אמת ויציב] בקול רם‪ ,‬והכל שומעים ועונים אמן [גם לאחר‬
‫ל‬
‫ברכת גאל ישראל] ‪ ,‬והיודע יברך עמו בלחש‪ ,‬ואם הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ יענה‬
‫לא‬
‫אמן‪ .‬וכשיגיעו לגאל ישראל יעמדו כולם מיד ויתפללו כל הציבור תפילת שמונה‬
‫עשרה בלחש‪ ,‬ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיגמור שליח ציבור‬
‫להתפלל בלחש עם שאר העם‪ .‬ויחזור ש"ץ ויתפלל בקול רם מתחילת הברכות‪,‬‬
‫להוציא את מי שלא התפלל‪ .‬והכול עומדין ושומעין‪ ,‬ועונין אמן אחר כל ברכה‬
‫לב‬
‫וברכה‪ ,‬בין אלו שלא יצאו ידי חובתן‪ ,‬בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן ‪.‬‬
‫יג‪ .‬בקיא המתפלל בציבור‪ ,‬שאומר את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע בלחש ביחד‬
‫לג‬
‫עם הש"ץ‪ ,‬וכן כשמתפללים תפילת שמונה עשרה פעם אחת בקול רם שאומר‬
‫בלחש ביחד עם הש"ץ‪ ,‬לא יענה אמן לאחר כל ברכה אלא אם הקדים ג' תיבות לפני‬
‫הש"ץ‪ ,‬בכדי שלא יהיה עונה אמן אחרי ברכותיו‪ .‬ואם הקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‬
‫יענה אמן ‪ ,‬והיא אינה הפסק‪ ,‬וכן אינו נחשב כעוזב מצוותו לענות אמן על מצוות‬
‫לד‬
‫הש"ץ‪ ,‬אלא הוא מתפלל ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ומותר לו לענות על ברכות הש"ץ ‪.‬‬
‫יד‪ .‬מותר לומר את הקדושה של היוצר ביחיד‪ ,‬כמו שביארנו למעלה פרק יז הלכה טו‪,‬‬
‫ולפיכך אם הש"ץ הקדימו ולא הספיק לומר איתו את הקדושה‪ ,‬יאמרנה ביחידלה‪.‬‬
‫טו‪ .‬כשמתפללים בציבור יהיה 'הגדול שבציבור' או 'הרב' פותחים תחילה את המילה‬
‫הראשונה או שת י המילים הראשונות שבתחילת הקטע‪ ,‬והקהל חוזרים אחריהם‬
‫וקוראים את כל הקטע כאחדלו‪ .‬ואלו הן‪' :‬ואהבת' בקריאת שמעלז‪' .‬אבינו מלכנו'‬

‫ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי‪ ,‬לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד‪ ,‬בנעימה אחת‪ ,‬על הרי‬
‫בשמים‪ ,‬בשמי שמים העליונים‪.‬‬
‫ל גם לאחר ברכת גאל ישראל יענו אמן‪ .‬ראה בהערה כז על עניית אמן לאחר אהבת עולם‪ ,‬והוא הדין כאן‪ .‬וכך‬
‫היא הוראת מהר"י אביץ'‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬שאין האמן נחשבת הפסק‪ ,‬בין ברכת גאל ישראל לתפילת שמונה עשרה‪ ,‬להחשיבו שלא סמך‬
‫גאולה לתפילה‪ ,‬כי עניית אמן היא מצוה וחובה לאחר כל ברכה‪ ,‬והאמן היא חלק מהברכה‪ ,‬ולא דבר נוסף‬
‫לברכה‪.‬‬
‫לא יעמדו מיד בכדי להסמיך גאולה לתפילה‪.‬‬
‫לב תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬ט‪,‬א ‪-‬ג‪.‬‬
‫לג עוד נבאר בעז"ה תקנה זו‪.‬‬
‫לד תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה ט‪ .‬ט‪,‬א‪ .‬ברכות א‪,‬טז‪ .‬וראה למעלה פרק יח הלכה ד ובהערה ט‪ .‬וראה מאמר "עניית אמן לאחר‬
‫שליח ציבור" שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫לה שו"ת שיג‪ .‬וחזר בו הרמב"ם מהלכות תפילה ז‪,‬יז‪.‬‬
‫לו במסכת סוטה דף ל‪ :‬נאמר‪ ,‬שלדעת ר' נחמיה‪ ,‬משה אמר את שירת הים כמו סופר הפורס על שמע בבית‬
‫הכנס ת‪ ,‬שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו‪ .‬סופר הכנסת‪ ,‬כלומר גדול הציבור‪ ,‬פותח תחילה את המילה‬
‫ואהבת בקריאת שמע‪ ,‬והקהל חוזרים אחריו וקוראים כאחד את כל קריאת שמע‪ .‬מכאן שכשמתפללים‬
‫בציבור‪ ,‬מסדרי בית הכנסת שיהיה גדול הציבור פותח מילה אחת או שתים‪ ,‬והציבור חוזרים אחריו ואומרים‬
‫את שאר הקטע כאחד‪ .‬מנהג זה השתמר רק אצל יהודי תימן‪ ,‬וביארנו בהלכה בפנים‪ ,‬אף את שאר הקטעים‬
‫שכך ינהגו‪.‬‬
‫‪235‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫אחרי נפילת פנים‪' .‬והוא רחום' אחרי הקדיש‪ .‬שיר של יום‪ .‬וכן על זו הדרך במנחה‬
‫וערבית‪ .‬בערבית של שבת‪ ,‬הגדול שבציבור פותח שיר השירים‪ .‬וכן לכו נרננה‪.‬‬
‫וכשמגיעים ללכה דודי וכו' הוא אומר את הבית הראשון‪ ,‬דהיינו עד נקבילה‪ ,‬והקהל‬
‫שונים אותו‪ ,‬וממשיכים שמור וזכור וכו'‪ .‬במה מדליקין‪ .‬מזמור שיר‪ .‬ואהבת‪.‬‬
‫ויכולו‪ .‬מזמור לדוד‪ .‬יגדל‪ .‬ר' חנניא‪ .‬וכן כשקוראים מזמורי תהלים שלא לפי סדרם‪,‬‬
‫הוא אומר תחילת המזמור‪ .‬וכן כל כיוצא בזהלח‪.‬‬
‫טז‪ .‬אם יש בבית הכנסת מנין מצומצם [רק עשרה אנשים] ‪ ,‬אסור לאף אחד מהם לצאת‪,‬‬
‫עד שיגמור שליח ציבור 'קדיש תתקבל' שהוא סוף התפילה‪ .‬ועל היוצא נאמר‬
‫ועוזבי ה' יכלו‪ .‬ואם יש יותר מעשרה‪ ,‬ונאנס אחד מהם לצאת קודם גמר התפילה‪,‬‬
‫לט‬
‫יכול לצאת ‪.‬‬
‫יז‪ .‬התחילו בעשרה ויצאו מקצתן‪ ,‬יגמרו את הקטע [החטיבה] שנמצאים בו‪ .‬כגון‬
‫מ‬
‫שהתחילו בברכות שלפני קריאת שמע [וכן אם התחילו קדיש וברכו] ‪ ,‬יגמרו עד‬
‫מא‬
‫גאל ישראל‪ .‬ואם התחילו להתפלל שמונה עשרה בקול רם [בחזרת הש"ץ או‬
‫בתפילה אחת בקול רם]‪ ,‬יגמרו את תפילת העמידה עם הקדושה‪ ,‬אבל לא יאמרו‬
‫מב‬
‫ברכת כהנים ‪ ,‬וכן לא יאמרו את הקדיש שלאחר התפילה כי הוא אינו מתפילת‬

‫וראה שם בפירוש רש"י שלא הכיר מנהג זה‪ ,‬וביאר בדרך רחוקה‪ .‬כסופר ‪ -‬מלמד תינוקות והוא תדיר בבית‬
‫הכנסת [וכבר התפלל‪ .‬ע"פ המאירי] ופורס על שמע לעשרה הנוע דים [שעדין לא התפללו‪ .‬ע"פ המאירי]‪,‬‬
‫פורס לשון פרוס החג לפני החג (שקלים דף ה) מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו וקורין‬
‫כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה‪ .‬ע"כ‪ .‬וביאורו קשה‪ ,‬מפני שבדבריו‬
‫הוא הזכיר שהסופר פורס ואומר רק את הברכות שלפני קריאת שמע‪ ,‬והציבור עונים אחריו‪ ,‬כוונתו שיענו‬
‫אחריו ויאמרו את קריאת שמע‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬אם יש כאן תפילת הציבור שיתפללו את כל הברכות עמו‪,‬‬
‫ואם אין כאן תפילת הציבור‪ ,‬מדוע יאמרו עמו רק את הברכות שלפני קריאת שמע‪ ,‬במה נתייחדו? וראה עוד‬
‫מאמר 'פורסין ע ל שמע' שם ביארנו את שיטת רש"י בביאור המושג פורסין על שמע‪ ,‬ושהוא אינו לשון‬
‫פריסה וחתיכה‪ ,‬אלא לשון הצעה ופריסה‪ ,‬והכוונה לברכות שלפני קריאת שמע והוא הדין לברכות שלאחריה‪.‬‬
‫וראה עוד בתלמוד סוטה ל‪ :‬שנזכר מנהג קירוי ההלל‪ ,‬ולדעת ר' עקיבא‪ ,‬משה אמר את שירת הים כגדול‬
‫המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים‪ ,‬משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'‪ ,‬משה אמר כי‬
‫גאה גאה והן אומרים אשירה לה'‪ .‬וכן בקירוי ההלל‪ ,‬הש"ץ אומר הללו עבדי ה'‪ ,‬וכולם עונים הללויה‪ ,‬הש"ץ‬
‫אומר ההלו את שם ה'‪ ,‬וכולם עונים הללויה‪ .‬וכן על זו הדרך‪ .‬ואף מנהג זה שרד אצל יהודי תימן בלבד‪ ,‬כי‬
‫מנהגות התפילה ותכסיסיה השתמרו רק אצלם בלבד‪.‬‬
‫לז אבל את הפסוק שמע ישראל‪ ,‬יתחילו כולם כאחד‪.‬‬
‫לח סוטה ל‪:‬‬
‫לט תפילה ח‪,‬ו‪.‬‬
‫מ אם התחילו קדיש וברכו‪ ,‬ימשיכו לברך את הברכות שלפני קריאת שמע כתפילה בציבור‪ ,‬כי הקדיש והברכו‬
‫שייכים לחטיבת קריאת שמע וברכותיה‪.‬‬
‫מא אבל תפילת הלחש אינה נחשבת כתפילה בציבור‪ ,‬ואם התחילו בה‪ ,‬ויצאו מקצתן‪ ,‬לא ימשיכו להתפלל חזרת‬
‫הש"ץ‪.‬‬
‫מב מה שכתבנו שלא יאמרו ברכת כהנים בחזרת התפילה‪ ,‬מפני שברכת כהנים נחשבת חטיבה בפני עצמה‪ ,‬וכך‬
‫מוכח מהירושלמי שהוא מקור דין זה‪ .‬וזה לשון המשנה והירושלמי‪:‬‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫מג‬
‫העמידה ‪ .‬וכן אם התחילו בקריאה בספר תורה [אפילו שהתחילו רק בברכה שלפני‬
‫הראשון]‪ ,‬ישלימו את שבעת הקוראים‪ ,‬ויברכו לפני ואחרי כל קורא ‪ ,‬אבל לא‬
‫יתחילו בהפטרה‪ .‬ואם התחילו בקריאת ההפטרה [אפילו שהתחילו רק בברכה‬
‫שלפני ההפטרה]‪ ,‬ישלימו את ההפטרה ואת הברכות שלאחריה‪ ,‬ולא ימשיכו‬
‫מד‬
‫להתפלל תפילת מוסף כתפילה בציבור אלא כיחידים ‪.‬‬
‫יח‪ .‬אין ממנין שליח ציבור‪ ,‬אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן‪ ,‬הרי‬
‫זה משובח ביותר‪ .‬ומשתדלין להיות שליח ציבור‪ ,‬קולו ערב ורגיל לקרות בתורה‬
‫מה‬
‫נביאים וכתובים‪ ,‬כדי שיהיו הפסוקים שבתפלה סדורים בפיו ‪ .‬ונהגו קדמוננו‬
‫להעמיד שליח ציבור לפי תור ‪ ,‬לפי סדר ישיבתם בבית הכנסת‪ ,‬וכל מתפללי בית‬
‫הכנסת הראויים יעמדו להיות ש"ץ זה אחר זה‪ .‬ורק בימים נוראים הקפידו לחפש‬
‫שליח ציבור גדול שבציבור בחכמתו ומעשיו וכו'‪.‬‬

‫משנה מגילה (ד‪,‬ג)‪ :‬אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה‬
‫ואין מפטירין בנביא ‪ ...‬פחות מעשרה‪.‬‬
‫ירושלמי (מתורגם לעברית ומפורש)‪ :‬שאלה‪ :‬מאחר ששנינו אין פורסין את שמע פחות מעשרה‪ ,‬מפני איזו‬
‫סיבה שנינו אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה‪[ ,‬די לכתוב אחד מהם וילמדו השאר ממנו]? תשובה‪:‬‬
‫משום כך שנינו את כל מה שנזכר במשנה‪ ,‬שהרי נאמר בברייתא‪ ,‬אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו‬
‫בעשרה והלכו להן מקצתן גומר‪ ,‬אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן‬
‫גומר‪ ,‬אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר‪ ,‬אין קוראין בתורה פחות‬
‫מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר‪ ,‬אין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו‬
‫להם מקצתן גומר‪[ .‬ולימדתנו המשנה‪ ,‬שיש בתפילה חטיבות חטיבות‪ ,‬ואם התחיל פריסה על שמע בעשרה‬
‫ויצאו מקצתם‪ ,‬יגמור את אותה חטיבה‪ ,‬אבל לא יתחיל את החטיבה הבאה‪ ,‬שהיא עובר לפני התיבה‪ ,‬וכן‬
‫בשאר]‪.‬‬
‫מהעובדה שהביא הירושלמי את ברכת כהנים בפני עצמה‪ ,‬וכתב מה יהיה הדין אם התחילו בעשרה ויצאו‬
‫מקצתם‪ ,‬מוכח ברור שאם אין עשרה בתחילת ברכת כהנים‪ ,‬שלא יתחילו לאומרה בפחות מעשרה‪ ,‬ולפיכך אם‬
‫יצא אחד מהעשרה קודם הקדושה‪ ,‬יאמרו את הקדושה בפחות מעשרה אבל לא יאמרו ברכת כהנים בפחות‬
‫מעשרה‪ .‬דיוק זה גובר על הדיוק מתשובת הרמב"ם (סי' ריט)‪ ,‬שם כתב‪ ,‬אם התחילו תפילת שמונה עשרה‬
‫בעשרה ויצאו מקצתם‪ ,‬ישלימו את הקדושה אבל לא יאמר ק דיש שלאחר התפילה‪ ,‬ולכאורה את ברכת כהנים‬
‫כן יאמרו‪ ,‬וכאמור‪ ,‬ברכת כהנים היא חטיבה בפני עצמה ולא יתחילו לאומרה בפחות מעשרה‪.‬‬
‫מג נשאל הרמב"ם בשו"ת סימן ריט‪ ,‬אם התחיל ש"ץ קדיש ויוצר אור ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה‪ .‬וכן אם‬
‫התחיל מגן ומחיה ויצאו מקצתן האם יאמר קדושה ושאר התפלה בשמונה עשרה או יפסיק‪ .‬והשיב‪ ,‬גומר‬
‫הקדושה בין קדושת יוצר [אם התחילו את ברכות קריאת שמע]‪ ,‬בין קדושת תפלה [אם התחילו להתפלל‬
‫חזרת הש"ץ]‪ .‬אבל לא יאמר קדיש [שלאחר התפילה] לפי שאינו חלק ממה שהתחיל תחלה בעשרה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכתב הרב קאפח בהלכות תפילה פרק ח הע רה כא‪ ,‬שלא ימשיכו לומר קדיש‪ ,‬גם לא קדיש תתקבל‪ ,‬כי אמירת‬
‫תתקבל היא מנהג‪ ,‬ועיקר הקדיש שנתקן הוא ללא תתקבל‪( .‬סדר התפילה כט) וזה שלא כרמ"א בסימן נה‬
‫סעיף ג‪ ,‬שכתב שיאמר קדיש תתקבל לאחר שמונה עשרה‪ ,‬משום שהוא שייך לתפילה מחמת אמירת תתקבל‬
‫וכו'‪.‬‬
‫מד תפילה ח‪,‬ו‪ .‬שו"ת ריט‪.‬‬
‫מה תפילה ח‪,‬יא‪.‬‬
‫‪222‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫יט‪ .‬מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא‪ ,‬לא יהיה שליח ציבור‪ .‬ואם עבר ועמד‪ ,‬ויכולים‬
‫מו‬
‫למונעו‪ ,‬יורידוהו ‪ .‬ואם אין דרך להפסיקו‪ ,‬והדבר יגרום מחלוקת ומריבה‪ ,‬גדול‬
‫מז‬
‫השלום‪ ,‬ויענו אחריו אמן וקדוש ‪ ,‬אבל יודיעוהו בצנעה בדרכי נועם‪ ,‬שאינו יכול‬
‫מח‬
‫להיות ש"ץ פעם אחרת‪ ,‬כי אינו שומר שבת‪ ,‬וכך היא ההלכה ‪ .‬ואם אינו מחלל‬
‫שבת בפרהסיא‪ ,‬אבל אינו שומר מצוות כראוי‪ ,‬לא יהיה ש"ץ‪ ,‬מפני שצריך להעמיד‬
‫מט‬
‫ש"ץ הגון וירא שמים‪ ,‬ואם עבר ועלה יענו אחריו ולא יורידוהו ‪.‬‬
‫כ‪ .‬אין לאדם להתפלל לפני התיבה שלא ברצון הקהל‪ ,‬וכל מי שהתפלל שלא ברשות‪,‬‬
‫מחמת אלמות וגיאות‪ ,‬ואין דרך אחרת למונעו מכך‪ ,‬לא יענו אמן אחר ברכותיו‪,‬‬
‫ודבר זה יכריחו להמנע מלהיות ש"ץ שלא ברצון הקהל‪ ,‬וצריך זהירות גדולה בדבר‬
‫נ‬
‫להמנע ממריבה בבית הכנסת ‪.‬‬
‫כא‪ .‬מי שלא נתמלא זקנו [בערך בן שש עשרה‪ ,‬שבע עשרה שנה] ‪ -‬אף על פי שהוא חכם‬
‫גדול ‪ -‬לא יהיה שליח ציבור [אפילו באקראי] בשחרית או במוסף או במנחה או‬
‫בנעילה ‪ ,‬מפני כבוד הציבור; אבל פורס הוא על שמע בתפילת ערבית‪ ,‬משיביא שתי‬
‫שערות אחר שלוש עשרה שנהנא‪ .‬ואם הוא מקום שכל הציבור עדין לא נתמלא‬
‫זקנם‪ ,‬כגון בישיבה‪ ,‬יעמ וד אחד מהבחורים להתפלל‪ ,‬ואין בדבר פגיעה בכבוד‬
‫הציבור‪ ,‬מפני שבמקום זה כולם לא נתמלא זקנם‪.‬‬
‫כב‪ .‬עילג שקורא אות ע' כמו אות א'‪ ,‬ואות ח' כמו אות כ' לא דגושה‪ ,‬ואות ר' כמו אות‬
‫ג' לא דגושה‪ ,‬וכדו'‪ ,‬לא יהיה ש"ץנב כשיש אחרים המבטאים את האותיות כראוי‪.‬‬
‫ואם רוב הקהל משובש‪ ,‬י עמוד אחד מהם‪ ,‬ואין עדיפות בדבר‪ ,‬כי כבר השתבשונג‪.‬‬

‫במקום שכולם מקיימי מצוות‪ ,‬ויד ההלכה תקיפה‪ ,‬לא יניחוהו כלל להיות ש"ץ‪ ,‬ויורידוהו בכל אופן‪ ,‬כי אינו‬ ‫מו‬
‫ראוי‪ .‬ובכך תתחזק שמירת השבת בעם‪ ,‬ואולי אף הוא יחזור בתשובה‪ ,‬כי יבין את חומרת מעשיו‪.‬‬
‫בזמננו שיש שאינם שומרים שבת‪ ,‬ואין יד ההלכה תקיפה‪ ,‬והדבר יגרום לריב ומחלוקת‪ ,‬יניחוהו‪.‬‬ ‫מז‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות שבת ל‪,‬טו‪ :‬השבת ועבודה זרה ‪ -‬כל אחת משתיהן‪ ,‬שקולה כנגד שאר כל מצוות‬ ‫מח‬
‫התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו‪ ,‬לעולם‪ .‬לפיכך כל העובר על שאר המצוות‪ ,‬הרי‬
‫הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה‪ ,‬הרי הוא כעובד עבודה זרה ‪ -‬ושניהם כגויים‪ ,‬לכל‬
‫דבריהם‪ .‬ע"כ‪ .‬מחלל שבת בפרהסיא הוא כגוי‪ ,‬ממילא אינו יכול להיות ש"ץ להוציא אחרים ידי חובתם‪.‬‬
‫רק המחלל שבת בפרהסיא או עובד עבודה זרה הוא כגוי‪ ,‬אבל העובר על שאר המצוות‪ ,‬לא ראוי שיהיה ש"ץ‪,‬‬ ‫מט‬
‫ואם עבר ועלה‪ ,‬עונים אחריו‪.‬‬
‫כשיש סדרי בית הכנסת‪ ,‬ויש אדם פורץ גדר‪ ,‬שאינו נשמע לסדר‪ ,‬ועושה מה שלבו חפץ‪ ,‬לא יענו אחר‬ ‫נ‬
‫ברכותיו‪ ,‬בכדי לאלצו לנהוג לפי סדרי בית הכנסת‪ ,‬וצריך זהירות גדולה בדבר להמנע ממריבה בבית הכנסת‪.‬‬
‫תפילה ח‪,‬יא‬ ‫נא‬
‫נב תפילה ח‪,‬יב‪.‬‬
‫מה שאמרו חכמים‪ ,‬שלא יעמוד עילג להיות ש"ץ‪ ,‬כשרוב הקהל מבטאים את האותיות כראוי‪ .‬אבל אם רוב‬ ‫נג‬
‫הקהל משובש‪ ,‬דינם כמו בני חיפה ובני בית שאן שהיו בתקופת חז"ל קוראים לאלף עין ולעין אלף‪ ,‬והם‬
‫העמידו אחד מהם להתפלל‪ ,‬ולא הלכו לחפש להם ש"ץ מעיר אחרת שיוציאם כל הזמן ידי חובתם‪ ,‬שכיון‬
‫שהשתבשו‪ ,‬יעמידו מי שירצו‪.‬‬
‫‪221‬‬
 ‫פרק יט ‪ -‬הלכות תפילת הציבור‪ ,‬ושליח ציבור‬

‫כג‪ .‬מבטא יהודי תימן צח ומדוקדק‪ ,‬והוא מבטא כל אות ממוצא אחר‪ ,‬ויש בו יחוד לכל‬
‫נד‬
‫תנועה‪ ,‬על פי המסורת הבבלית האחוזה בידם ‪ .‬לפיכך צריכים בני תימן להתפלל‬
‫במבטאם וידייקו בו‪ ,‬וישתדלו למנות ש"ץ היודע לבטא את המילים כראוי‪ .‬ואם‬
‫נזד מן אדם משאר עדות והעלוהו ש"ץ‪ ,‬יענו אחריו ויתפללו עמו‪ ,‬ובשום פנים ואופן‬
‫לא יעוררו מחלוקת בבית הכנסת‪ .‬וכן אם נזדמנו להתפלל עם שאר עדות והעלו‬
‫אותם ש"ץ‪ ,‬ואם יתפללו במבטא תימני יגרור הדבר מחלוקת‪ ,‬יתפללו כמותם‪ ,‬ולא‬
‫ישנו ממנהג הציבורנה‪.‬‬

‫נד וזה לשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק‪ ,‬בספרו אורח משפט (סימן יז)‪[ :‬אחר שכתב שלא ישנה אדם מהמנהג‬
‫המקובל בעדתו]‪ ,‬וביחוד מי שמשנה מהמבטא התימני המוחזק אצלם מדורות הראשונים‪ ,‬שהוא המדויק‬
‫שבמבטאים כמפורסם‪ ,‬שבודאי אסור לעשות כן‪ ... .‬ואע"פ שהורגל פה בא"י ליתן יתרון להמבטא הספרדי‪,‬‬
‫זהו רק שיש לו איזה חן ויופי מיוחד‪ ,‬אבל עיקר יתרון מבטא הוא דיוקו בחילוק האותיות והנקודות‪ ,‬ובזה‬
‫המבטא הספרדי אינו מגיע גם להמבטא האשכנזי‪ ,‬וקל וחומר שהמבטא התימני הוא משובח מכולם‪,‬‬
‫שמדקדק לחלק הרבה בין כל אות ותנועה בדיוק נמרץ‪ ,‬חלילה למי שהוחזק בו לעזוב אותו ולהחליפו‬
‫במבטא אחר פחות מדויק ממנו בכל דברים שבקדושה‪ .‬חוץ ממה שאין הקבלה של המבטאים גרועה מכל‬
‫הקבלות של עניני הוראה שכל אחד מהעדות מחויב הוא לקיים אל תטוש תורת אמך‪ ,‬כמו שהדבר נהוג ועומד‬
‫בעניני איסור והיתר ועניני חיי משפחה בין לקולא בין לחומרא‪ ,‬וחלילה לפרוץ בזה פרצות כי קבלת אבות‬
‫היא קיומה של תורתנו הקדושה‪ ,‬ושאל אביך ויגדך כתיב‪ ... .‬על כן הנני בזה מחזק ידי עושי מצוה להשתדל‬
‫בכל מאמצי כח ובדברי חכמים בנחת נשמעים שלא לשנות את המבטא המקובל בכל מקום‪ ,‬וביחוד בעדת‬
‫קודש אחינו התימנים דהשינוי אצל ם חמור טפי כמו שכתבתי‪ .‬ואם נבוא לדון בעניני המוסר הפנימי מה‬
‫שכתבו חכמי אמת בקדושת התנועות ודקדוקי האותיות והמוצאות‪ ,‬יארכו הדברים מאד‪ ,‬והכל עולה למקום‬
‫אחד‪ ,‬שחלילה לשליחים בקודש לשנות ממבטא מדויק ומקובל מאז למבטא [אחר]‪ ,‬ואין למדים בזה ממה‬
‫שאחרים עשו כן שלא ברצון חכמים‪.‬‬
‫נה ראה הלכות שביתת יום טוב (ח‪,‬כ)‪ .‬הלכה זו נכפלה בהלכות קריאת ספר תורה‪ ,‬פרק כח הלכה כח‪.‬‬
‫‪220‬‬
 ‫פרק כ ‪ -‬דיני הפסקה בקריאת שמע וברכותיה‬

‫דיני הפסקה בקריאת שמע וברכותיה‬ ‫פרק כ‬

‫אסור לאדם לעזוב מצווה שמקיים אותה‪ ,‬כדי לקיים מצווה אחרת‪ ,‬לפיכך אסור‬ ‫א‪.‬‬
‫להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה או באמצע תפילת שמונה עשרה‪ ,‬כדי לענות‬
‫קדיש או קדושה או שאר עניות ‪ .‬וכשם שאינו מפסיק לענות‪ ,‬כך לא יפסיק וישתוק‬
‫אלא ימשיך לקיים מצוותו‪ .‬וכך הדין גם בזמן קריאת הזמירות והברכות שלפניהם‬
‫ולאחריהם‪ ,‬כמו שביארנו למעלה בפרק יח הלכה י ‪ .‬וכך הדין גם כשאומר תהילה‬
‫א‬
‫לדוד ובא לציון ומזמורי תהלים שבסיום התפילה ‪ .‬ובאמירת התפילה הכוונה היא‬
‫העיקר‪ ,‬וצריך להתרכז במה שמשבח ומבק ש מה'‪ ,‬ולא ראוי לענות על קטעי תפילה‬
‫שאינם מעניינו‪ ,‬מפני שמאבד את כוונתו‪ ,‬ובטלה מטרת התפילה ב‪.‬‬
‫לפיכך מי שהיה מתפלל במקום שיש בו הרבה מניינים המתפללים במקביל [כגון‬ ‫ב‪.‬‬
‫בכותל המערבי]‪ ,‬וצירף עצמו לאחד המניינים‪ ,‬יתרכז בתפילתו במה שאומר‪ ,‬זמירות‬
‫או קריאת שמע וברכותיה או תפילת עמידה‪ ,‬ולא ידלג ויקפוץ לענות לצאת ידי‬
‫חובת כל המניינים שבסביבתו‪ ,‬אלא אסור לו לעזוב מצוותו לטובת מצוות אחרותג‪.‬‬
‫השומע רעמים או רואה ברקים‪ ,‬לא יפסיק לברך‪ ,‬ואפילו בין הפרקים‪ .‬וכן מורה‬ ‫ג‪.‬‬
‫ד‬
‫הוראה לא יענה לשאלת איסור והיתר וכיו"ב ואפילו בין הפרקים ‪.‬‬
‫נזדמנ ו לו טלית תפילין בין גאולה לתפילה‪ ,‬יפסיק תפילתו ויתעטף בציצית ויניח‬ ‫ד‪.‬‬
‫תפילין בברכה‪ ,‬מפני שקריאת שמע וברכותיה חטיבה אחת‪ ,‬ותפילת עמידה חטיבה‬
‫אחרת‪ ,‬ויכול להפסיק ביניהם‪ .‬ועדיף שיתפלל כשהוא מעוטר בתפילין‪ ,‬מאשר‬
‫שיסמיך גאולה לתפילה‪ ,‬כמו שביארנו למעלה פרק יג הלכה טה‪.‬‬

‫תפילה י‪,‬טז‪ .‬וראה פרק יח הערה כ‪ ,‬שם נתבאר בהרחבה‪.‬‬ ‫א‬

‫ולעומת פסק הרמב"ם‪ ,‬ראה שו"ע סימן סו סעיף ג שכתב שיפסיק אפילו באמצע הפסוק‪ ,‬לקדיש קדושה ברכו‬
‫ומודים‪.‬‬
‫הסבר וטעם להלכה של חז"ל והרמב"ם‪.‬‬ ‫ב‬
‫ריכוז ומיקוד המחשבה הוא דבר עיקרי בתפילה‪ ,‬ובשיטת הרמב"ם שלא ידלג ממנין למנין יתקים דבר חשוב‬ ‫ג‬
‫זה‪.‬‬
‫שם‪.‬‬ ‫ד‬
‫כאשר נמצא באמצע קריאת שמע או ברכותיה או בין הפרקים‪ ,‬פשוט שלא יפסיק שם להניח תפילין‪ ,‬משום‬ ‫ה‬
‫אין מעבירין על המצוות‪ ,‬וזו הוראת הרמב"ם בתשובה קפ‪ .‬אולם כאשר נמצא בין גאולה לתפילה‪ ,‬החובה של‬
‫ס מיכות גאולה לתפילה פחותה מאשר החובה שיהיה עם תפילין בשעת התפילה‪ .‬וראה פרק יג הערה יט‪ ,‬שם‬
‫נתבאר בהרחבה‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬לפי השו"ע בסימן סו סעיף ב‪ ,‬יכול להניח תפילין בין הפרקים שבאמצע ברכות‬
‫קריאת שמע‪ ,‬וראה משנ"ב ס"ק טו שכתב‪ ,‬שבקריאת שמע יניחם אפילו באמצע הפרק‪ ,‬בברכה‪ ,‬כי יש עליו‬
‫מצוה להניחם אז בכל תיבה ותיבה‪.‬‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק כ ‪ -‬דיני הפסקה בקריאת שמע וברכותיה‬

‫היה צריך לנקביו באמצע קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬ונאנס להפסיק ולהתפנות‪ ,‬לא‬ ‫ה‪.‬‬
‫ו‬
‫יברך ברכת אשר יצר‪ ,‬עד לאחר שיגמור להתפלל תפילת שמונה עשרה ‪.‬‬
‫היה קורא קריאת שמע וברכותיה ופגש אנשים ‪ -‬אם היה בין פרק לפרק‪ ,‬פוסק‬ ‫ו‪.‬‬
‫ומתחיל ושוא ל בשלום מי שהוא חייב בכבודו‪ ,‬כגון שפגע באביו או רבו‪ ,‬או מי‬
‫שהוא גדול ממנו בחכמה; ומשיב שלום‪ ,‬לכל אדם שנתן לו שלום ז‪.‬‬
‫היה קורא באמצע הפרק ‪ -‬אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא‬ ‫ז‪.‬‬
‫ממנו‪ ,‬כגון מלך או אנס וכיוצא בהן; אבל מי שהוא חייב בכבודו‪ ,‬כגון אביו או רבו‬
‫ח‬
‫‪ -‬אם נתן לו שלום תחילה‪ ,‬פוסק ומשיב לו שלום ‪.‬‬
‫ואלו הן בין הפרקים ‪ -‬בין ברכה ראשונה לשנייה‪ ,‬בין שנייה ל"שמע"‪ ,‬בין "שמע"‬ ‫ח‪.‬‬
‫ל"והיה אם שמוע"‪ ,‬בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"‪ .‬אבל בין "ויאמר" לאמת‬
‫ויציב‪ ,‬הרי הוא כאמצע הפרק‪ ,‬ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה‪ ,‬ולהשיב מפני‬
‫הכבוד ט‪.‬‬

‫רק בגמר תפילת שמונה עשרה מותר להפסיק את תפילתו‪.‬‬ ‫ו‬

‫קרית שמע ב‪,‬טו‪.‬‬ ‫ז‬
‫קרית שמע ב‪,‬טז‪.‬‬ ‫ח‬
‫קרית שמע ב‪,‬יז‪.‬‬ ‫ט‬
‫‪221‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫הלכות קריאת שמע‬ ‫פרק כא‬

‫מצות עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום‪ ,‬בערב ובבוקר‪ :‬שנאמר "ובשכבך‬ ‫א‪.‬‬
‫ובקומך" (דברים ו‪,‬ז; דברים יא‪,‬יט) ‪ -‬בשעה שדרך בני אדם שוכבין‪ ,‬והוא קריאת‬
‫א‬
‫שמע בלילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדים‪ ,‬והוא קריאת שמע ביום ‪.‬‬
‫ומה הוא קורא‪ :‬שלוש פרשיות ‪" -‬שמע" (דברים ו‪,‬ד‪-‬ט)‪ ,‬ו"והיה אם שמוע" (דברים‬ ‫ב‪.‬‬
‫יא‪,‬יג‪-‬כא)‪ ,‬ו"ויאמר" (במדבר טו‪,‬לז‪-‬מא)‪ .‬ומקדימין לקרוא פרשת "שמע"‪ ,‬מפני‬
‫ב‬
‫שיש בה קבלת עול מלכות שמים ‪ ,‬שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו‪ .‬ואחריה‬
‫"והיה אם שמוע"‪ ,‬שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן‪ .‬ואחר כך פרשת "ציצית"‬
‫(במדבר טו‪,‬לח)‪ ,‬שיש בה ציווי על זכירת כל המצוותג‪.‬‬
‫זמן קריאת שמע של שחרית‪ ,‬מצותהד שיקראנה כמה דקות קודם נץ החמה [זהו‬ ‫ג‪.‬‬
‫הזמן שהוא לכתחילה] ‪ ,‬כדי שיסיים את קריאתה ואת ברכת גאל ישראל בזמן הנץ‪,‬‬

‫קרית שמע א‪,‬א‪.‬‬ ‫א‬

‫בפסוק שמע‪ ,‬מקבל על עצמו את אלהותו של ה'‪ ,‬ושהוא אחד‪ ,‬ואין עוד אלהים חוץ ממנו‪.‬‬ ‫ב‬
‫קרית שמע א‪,‬ב‪ .‬ע"י הציצית יזכור את כל המצוות‪ ,‬כמו שנאמר בפסוק‪ ,‬וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות‬ ‫ג‬
‫ה' ועשיתם אותם‪.‬‬
‫הביטוי "מצותה" משמעו שזהו הזמן העיקרי‪ ,‬הזמן שהוא לכתחילה‪ .‬כמו שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת‬ ‫ד‬
‫שמע (א‪,‬יא)‪" :‬שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר"‪ .‬ובפיהמ"ש ברכות (א‪,‬ה) כתב‬
‫הרמב"ם‪ " :‬אבל לכתחלה צריך להתכוין לגמור קריאתה עם הנץ החמה"‪ .‬נמצא שלכתחילה צריך לקרוא‬
‫קריאת שמע סמוך לנץ‪[ ,‬זמן זה נקרא ותיקין‪ ,‬והם בני אדם המחבבים את המצוות ומדקדקים בהם]‪ ,‬ורק‬
‫בדיעבד יקרא לאחר הנץ עד סוף שעה שלישית‪ ,‬מפני שאף זמן זה הוא זמן קריאת שמע‪ ,‬אלא שאינו‬
‫לכתחילה‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע (נח‪,‬א)‪ ,‬זמן קריאת שמע של שחרית‪ ,‬הוא מישיראה את חברו בריחוק‬
‫ארבע אמות ויכירנו‪ ,‬כמו זמן תפילין‪ .‬ורק המדקדקים יקראוה כותיקין‪.‬‬
‫וזה לשון התלמוד בברכות ט‪ :‬משנה‪ .‬מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן‪ .‬רבי אליעזר‬
‫אומר‪ :‬בין תכלת לכרתי‪ .‬עד הנץ החמה‪ .‬רבי יהושע אומר‪ :‬עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש‬
‫שעות‪ .‬הקורא מכאן ואילך לא הפסיד‪ ,‬כאדם הקורא בת ורה‪ .‬גמרא‪ ... .‬תניא‪ ,‬רבי מאיר אומר‪ :‬משיכיר בין זאב‬
‫לכלב; רבי עקיבא אומר‪ :‬בין חמור לערוד; ואחרים אומרים‪ :‬משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו‪.‬‬
‫אמר רב הונא‪ :‬הלכה כאחרים‪ .‬אמר אביי‪ :‬לתפילין ‪ -‬כאחרים‪ ,‬לקריאת שמע ‪ -‬כותיקין‪ ,‬דאמר רבי יוחנן‪:‬‬
‫ותיקין היו גומרין אות ה עם הנץ החמה‪ .‬תניא נמי הכי‪ :‬ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה‪ ,‬כדי שיסמוך‬
‫גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום‪ .‬אמר רבי זירא‪ :‬מאי קראה – ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים‬
‫(תהלים ע"ב)‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫השו"ע פסק כרב הונא‪ ,‬וביאר שאביי מוסיף על רב הונא ולא חולק עליו‪ .‬ואילו הרמב"ם פסק כאביי‪ ,‬כי הוא‬
‫מבתראי והלכה כמותו‪[ ,‬לדעתו הוא חולק על רב הונא‪ ,‬כי לא אמר לקריאת שמע כאחרים וכותיקין]‪ ,‬ועוד‬
‫שהובאה ברייתא המסייעת לו‪ ,‬ועוד שגם ר' זירא כך סובר‪ ,‬וסייע דעה זו מדרשת פסוק‪ .‬כך שברור שכך היא‬
‫ההלכה‪.‬‬
‫ההקפדה לקרוא את קריאת שמע כמה דקות קודם הנץ‪ ,‬באה משום התפילה‪ ,‬וזהו שכתב הרמב"ם "כדי‬
‫שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה" כלומר‪ ,‬ומיד יסמיך גאולה לתפילה ויקיים את הפסוק‬
‫ייראוך עם שמש‪ .‬אולם מכיון שנקבע שזהו זמנה‪ ,‬אף אם אינו מתפלל מיד לאחר סיום קריאת שמע‪ ,‬לא יאחר‬
‫לקרוא קריאת שמע לאחר הנץ‪ .‬ראה הלכות קריאת שמע ב‪,‬ז‪ ,‬מי שירד לטבול‪ ,‬אם אינו יכול להספיק לעלות‬
‫ולהתכסות ולקרוא קודם הנץ‪ ,‬מתכסה במים ויקרא קריאת שמע‪ ,‬למרות שאינו יכול להסמיך לכך תפילה‪,‬‬
‫‪222‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫ה‬
‫ויעמוד להתפלל תפילת עמידה מיד בנץ ‪ .‬ואם עבר ואיחר וקראה עד סוף שלש‬
‫שעות זמניות ו‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ .‬קראה לאחר מכן‪ ,‬לא יצא ידי חובת קריאת שמע‬
‫ז‬
‫בזמנה‪ ,‬אבל יש לו שכר כקורא בתורה ‪.‬‬
‫מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית‪ ,‬אחר שעלה עמוד השחר ‪ -‬אף על פי‬ ‫ד‪.‬‬
‫שהשלים קודם שתנץ החמה‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ .‬ובשעת הדוחק‪ ,‬כגון שהיה משכים‬
‫ח‬
‫לצאת לדרך ‪ -‬קורא לכתחילה‪ ,‬משעלה עמוד השחר ‪.‬‬
‫ברכות שלפני ואחרי קריאת שמע [יוצר‪ ,‬אהבת עולם‪ ,‬ואמת ויציב]‪ ,‬זמנן כל היום‬ ‫ה‪.‬‬
‫עד שקיעת החמה‪ .‬לפיכך מי שלא קרא קריאת שמע בזמנה‪ ,‬יקראנה במשך כל היום‪,‬‬
‫ויברך לפניה ולאחריה‪ .‬ועל קריאת שמע יקבל שכר כקורא בתורה‪ ,‬ועל ברכות‬
‫ט‬
‫קריאת שמע יקבל שכר מושלם כי זה הוא זמנן ‪.‬‬
‫השעות הזמניות יחושבו מנץ החמה עד השקיעהי‪ .‬יספור את הדקות שיש בין הנץ‬ ‫ו‪.‬‬
‫לשקיעה‪ ,‬ויחלק לשתים עשרה‪ ,‬והמספר שיקבל הוא מספר הדקות שיש בכל שעה‪.‬‬

‫וצריך לעלות ולהתכסות ורק אח"כ להתפלל‪ ,‬אבל זמן קריאת שמע לכתחילה לא זז ממקומו‪ ,‬והוא כמה דקות‬
‫קודם הנץ‪( .‬הרב קאפח‪ ,‬קריאת שמע פרק א הערה לג)‬
‫הרמב"ם בהלכות קריאת שמע א‪,‬יא כתב‪ ,‬שמשך הזמן לאדם ממוצע לברך מתחילת ברכת יוצר אור עד סוף‬ ‫ה‬
‫ברכת גאל ישראל הוא כשש דקות‪ ,‬לפיכך יתחיל לברך את היוצר כשש דקות קודם הנץ‪ ,‬כדי שיסיים את‬
‫ברכת גאל ישראל בזמן הנץ‪ ,‬ויעמוד להתפלל תפילת עמידה מיד בנץ‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ואיזה הוא זמנה ביום ‪-‬‬
‫מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה‪ ,‬כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור‬
‫זה‪ ,‬כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בהלכה זו היתה גירסה משובשת‪" ,‬ושיעור זה כמו שיעור שעה"‪ ,‬וראה רמ"א שנגרר אחרי גירסה זו‪ ,‬וכתב‬
‫ששיעור הנץ הוא כשעה קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ‪ .‬וזה לשונו (או"ח נח‪,‬א)‪ :‬הגה‪ .‬שיעור הנץ‬
‫החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פ"א)‪ .‬וזה אינו נכון בדעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬אלא שיעור הנץ משיתחיל לצאת כדור השמש על הארץ‪ ,‬וזהו ביאור לשון נץ‪ ,‬שמתנוצץ אור‬
‫השמש ומתחיל לצאת (וכ"כ שם בביאור הלכה)‪ .‬והזמן שעובר מתחילת הופעת כדור השמש עד שתצא כולה‬
‫על הארץ‪ ,‬הוא כמה דקות‪ ,‬ולא שעה‪.‬‬
‫את השעות הזמניות מחשבים מהנץ עד השקיעה וכפי שנבאר להלן בהלכה ו‪.‬‬ ‫ו‬
‫קרית שמע א‪,‬יא‪.‬‬ ‫ז‬
‫קרית שמע א‪,‬יב‪.‬‬ ‫ח‬
‫קרית שמע א‪,‬יג‪.‬‬ ‫ט‬
‫בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ג נאמר‪ ,‬שזמן תפילה שחרית מהנץ עד ארבע שעות‪ ,‬וזמן תפילת מנחה‬ ‫י‬
‫הוא כנגד תמיד של בין הערביים משש שעות ומחצה עד השקיעה‪ .‬תפילת שחרית זמנה בתחילת היום‪,‬‬
‫ותפילת מנחה זמנה מסתיים בסוף היום‪ ,‬מכאן שלגבי תפילה היום הוא מהנץ עד השקיעה‪.‬‬
‫וראה הלכות תמידין ומוספין א‪,‬ג‪ ,‬זמן תמיד של בין הערביים משש שעות ומחצה בכדי שיאריך הצל ויוכר‬
‫לכל שכבר עבר חצי היום‪ .‬בחצות היום החמה עומדת בראש כל אדם‪ ,‬והצל של האדם נופל תחתיו‪ ,‬ורק משש‬
‫שעות ומחצ ה מתחיל הצל להתארך‪ .‬מכאן שבמקדש חישבו את השעות של היום מהנץ ועד השקיעה‪ .‬תפילת‬
‫מנחה הושוותה לתמיד של בין הערביים‪ ,‬מכאן שאף בתפילה כך ימדוד את השעות‪.‬‬
‫וראה עוד הלכות קרבן פסח ה‪,‬ט מי שהיה בדרך רחוקה יעשה פסח שני‪ ,‬ומהי דרך רחוקה‪ ,‬שהיה בזמן עליית‬
‫השמש במרחק של חמש עשרה מיל רחוק מירושלים‪ .‬המיל הוא מהלך עשרים וארבע דקות‪ ,‬נמצא‬
‫שבשעתיים האדם הולך חמש מיל‪ ,‬ובשש שעות האדם הולך חמש עשרה מיל‪ .‬ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬שש‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫וזמן קריאת שמע הוא עד סוף שעה שלישית‪ ,‬וזמן תפילה עד סוף שעה רביעית‪ ,‬כמו‬
‫יא‬
‫שנבאר להלן פרק כב הלכה ב ‪.‬‬
‫יב‬
‫מותר לקרות קריאת שמע‪ ,‬בין עומד‪ ,‬בין מהלך ‪ ,‬בין שוכב‪ ,‬בין רוכב על גבי‬ ‫ז‪.‬‬
‫בהמה‪ .‬ואסור לקרות קרית שמע‪ ,‬והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע [צמודות לקרקע‬

‫שעות במקדש נמדדו מהנץ עד השקיעה‪ .‬תפילת מנחה הושוותה לתמיד של בין הערביים‪ ,‬מכאן שאף‬
‫בתפילה כך ימדוד את השעות‪.‬‬
‫וראה עוד תשובת הרמב"ם קלד‪ ,‬שהשעות שמזכירים חכמים בכל התלמוד הם שעות זמניות‪ ,‬בתחילת היום‬
‫השמש קרובה לארץ‪ ,‬באמצע היום היא באמצע השמים‪ ,‬ובסוף היום היא שוקעת‪ .‬מכאן שלדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫בכל התלמוד‪ ,‬היום נמדד מהנץ עד השקיעה‪ .‬וזה לשון הרמב"ם שם‪ ... :‬שכל השעות‪ ,‬שמזכירים החכמים‬
‫בכל התלמוד‪ ,‬הן שעות זמניות‪ .‬ר"ל שבכל זמן יש י"ב שעות בלילה וי"ב שעות ביום‪ ,‬יהיה (אורך) היום אשר‬
‫יהיה‪ .‬אם יהיה ארוך‪ ,‬תהא כל שעה משעותיו ארוכה בהתאם לו‪ ,‬ואם יהא קצר‪ ,‬תהא השעה קצרה‪ ... .‬ואחרי‬
‫(שבארתי) זה העיקר (אני אומר) אם תשים פניך לצד דרום בדי וק והמזרח לשמאלך והמערב לימינך‪ ,‬אז תראה‬
‫השמש בתחלת היום נמוכה וקרובה לארץ למראית העין‪ ,‬וככל שתעבור שעה מן היום‪ ,‬השמש מתרוממת מן‬
‫הארץ‪ ,‬היא לצד שמאלך‪ ,‬עד סוף השעה הששית ואז תראה השמש נגד פניך בדיוק מול עיניך‪ .‬וזהו מה‬
‫שקוראים בי קרנאתא‪ .‬וכשתשלם השעה השביעית‪ ,‬תראה השמש יורדת לצד ימינך והיא תשפל ותרד‪ ,‬עד‬
‫אשר תשקע‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬בפיהמ"ש מגילה ב‪,‬ד לכאורה הורה הרמב"ם אחרת‪ ,‬וזה לשון המשנה‪ ... :‬אין קורין את‬
‫המגילה‪ ,‬ולא מולין‪ ,‬ולא טובלין‪ ,‬ולא מזין‪ ... ,‬עד הנץ החמה; וכולם שעשו משעלה עמוד השחר‪ ,‬כשר‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש‪ :‬ועל קריאת היום הוא אומר אין קורין עד שתנץ החמה‪ ,‬שנ' והימים האלה‪ .‬ואמר‬
‫במילה וביום השמיני‪ .‬ואמר בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי‪ .‬והקיש טבילה‬
‫להזאה לפי שבשביעי טובל כמו שביאר הכתוב‪ ... .‬וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות‬
‫השחר עד צאת הכוכבים וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה‪ .‬וכל זה למי שעבר‬
‫ועשה ובשעת הדחק‪ ,‬אבל לכתחלה אחרי עלות השמש‪ .‬ע"כ‪ .‬לכאורה נאמר כאן שהיום הוא מעלות השחר‬
‫עד צאת הכוכבים‪ ,‬שלא כמו שכתבנו מהנץ עד השקיעה‪.‬‬
‫אלא שדיוק זה אינו נכון ‪ ,‬ודברי הרמב"ם בפיהמ"ש צריכים להתפרש על פי דבריו בשאר המקומות‪ .‬היום‬
‫מתחיל רק מהנץ‪ ,‬ולפיכך לכתחילה יקיים את המצוות שנאמר בהם יום רק מהנץ‪ .‬אלא שאם עבר והקדים‬
‫וקיים את המצווה מעלות השחר‪ ,‬אפשר להחשיב את עלות השחר יום בשעת הדחק‪ ,‬כי האור התחיל להופיע‪.‬‬
‫נמצא שהיום הוא מהנץ עד השקיעה‪ ,‬ורק בשעת הדחק אפשר להחשיב את עלות השחר תחילת יום‪.‬‬
‫בסוגיה זו‪ ,‬האם לחשב את שעות היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים‪ ,‬או מהזריחה עד השקיעה‪ ,‬נחלקו‬
‫הפוסקים‪ :‬התוספות יו"ט (פסחים ג‪,‬ב) כתב שלדעת הרמב"ם מחשבים את שעות היום מהזריחה ועד‬
‫השקיעה‪ .‬וכ"פ הגר"א (או"ח תנ"ט‪,‬ב) וכ"כ מהר"ח כסאר בשו"ת החיים והשלום (ענינים נפרדים סי' לד)‬
‫וז"ל‪" :‬לענין מאימתי מתחיל היום‪ ,‬רוב הפוסקים ז"ל סוברים מהנץ החמה וכך היא סברת הרמב"ם ז"ל"‪.‬‬
‫וע"ש ראיתו‪ .‬אולם תרומת הדשן (סי' א) והמגן אברהם (נ"ח סק"א) כתבו שמחשבים מעלות השחר ועד צאת‬
‫הכוכבים‪ .‬וכך כתב הרב קאפח (הלכות קריאת שמע פרק א הערה לב) וזה לשונו‪ :‬שלש שעות הללו של קרית‬
‫שמע הם רבע היום‪ ,‬מעלות השחר עד צאת הכוכבים‪ ,‬וכך ארבע של תפלה הם שליש היום מעלות השחר עד‬
‫צאת הכוכבים‪ .‬וכן ארבע שלחמץ‪ .‬והכי איתא להדיא בפסחים יב‪ ,‬ובדין הוא דניתיב ליה טפי‪ ,‬אלא בין יממא‬
‫לליליא לא טעו אינשי‪ ,‬הרי להדיא דשעה ראשונה מתחילה מעלות השחר‪[ .‬ראיה זו נדחית‪ ,‬וראה שם בהמשך‬
‫הסוגיה יב‪ :‬שבחמש שעות חמה עומדת במזרח‪ ,‬ובשבע שעות חמה עומדת במערב‪ ,‬ודבר זה מתאים רק אם‬
‫מונים את שעות היום מהזריחה עד השקיעה‪ ,‬על כורחנו‪ ,‬גם מה שכתב התלמוד בין יום ללילה לא טועים בני‬
‫אדם‪ ,‬כוונתו בין קודם הנץ שהוא לילה‪ ,‬לאחר הנץ שהוא יום‪ ,‬לא טועים בני אדם]‪ .‬וכ"כ הרב חיים שאל‬
‫(ח"ב סי' לח אות ע)‪ ,‬שהשעות שלש וארבע לקרית שמע ולתפלה מתחילים מעלות השחר‪ ,‬ודלא כהלבוש‪,‬‬
‫ועיין מנחת כהן ומור וקציעה ולחם שמים להיעב"ץ‪ ,‬וכן פשטה הוראה בכל המקומות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫יא תפילה ג‪,‬א‪-‬ד‪ .‬תמידין ומוספים א‪,‬ג‪ .‬קרבן פסח ה‪,‬ט‪ .‬שו"ת קלד‪.‬‬
‫‪228‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫יג‬
‫וכבושות בה]‪ ,‬או מושלך על גבו ופניו למעלה ‪ ,‬מפני שקריאת שמע באופן זה יש‬
‫בה משום בזיון‪ .‬אבל קורא הוא‪ ,‬והוא שוכב על צידו‪ .‬ואם היה בעל בשר הרבה‪,‬‬
‫יד‬
‫ואינו יכול להתהפך על צידו‪ ,‬או שהיה חולה ‪ -‬נוטה מעט לצידו‪ ,‬וקורא ‪.‬‬
‫היה מהלך על רגליו הליכה ממושכת ‪ -‬עומד בפסוק ראשון‪ ,‬כדי שתהיה דעתו‬ ‫ח‪.‬‬
‫טו‬
‫מיושבת עליו ויוכל לכוון ‪ ,‬והשאר קורא והוא מהלך‪ .‬אבל אם הוא רוכב על גבי‬
‫יז‬ ‫טז‬
‫בהמה (נזכר בהלכה ז ) או נוהג ברכב ‪ ,‬דעתו מיושבת‪ ,‬ויכול לקרוא קריאת שמע‬
‫יח‬
‫כשהוא נוסע ‪.‬‬
‫היה יושב והגיע לקריאת שמע‪ ,‬אין ראוי לו לעמוד בכדי לקיים את קריאתה כדעת‬ ‫ט‪.‬‬
‫יט‬
‫בית שמאי בעמידה‪ .‬אבל אם עמד בגלל נוחות או שכך יכול לכוון יותר‪ ,‬מותר ‪.‬‬
‫כל המצוות שיש בהם עשיית מעשה‪ ,‬העושה אותו מעשה יצא ידי המצוה‪ ,‬אפילו‬ ‫י‪.‬‬
‫שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬מפני שמצוות אינן צריכות כוונה‪ .‬לפיכך הנוטל‬
‫ארבעת המינים‪ ,‬משהגביהם יצא ידי חובתוכ ואפילו שלא התכוון לצאת ידי חובת‬
‫המצווה‪ .‬ו כן אם כפאוהו גוים לאכול מצה‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ ,‬למרות שלא התכוון‬
‫לצאת ידי חובת המצווהכא‪ .‬וכן אם תקע בשופר לעצמו‪ ,‬או קרא מגילה לעצמו‪ ,‬יצא‬
‫ידי חובה אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצווה‪ .‬אבל אם רצה להוציא אחרים‬
‫ידי חובה‪ ,‬צריך לכוון להוציאם ידי חובה‪ ,‬ואף הם צריכים לכוון לצאת ידי חובה‪,‬‬
‫מפני שאותם אחרים לא עשו את עשיית המעשה של המצווה‪ .‬ולכן כאשר רוצה‬
‫להוציא אחרים ידי תקיעת שופר‪ ,‬צריך התוקע והשומע להתכוון לצאת ידי חובה‪,‬‬
‫וכן כשקורא לאחרים את המגילה‪ ,‬וכן כשמברך לאחרים והם שומעים ויוצאים ידי‬

‫ראה בהלכה הבאה‪ ,‬שאם הוא מהלך בדרך‪ ,‬צריך לעמוד בפסוק ראשון‪ ,‬וההלכה שלפנינו עוסקת כשצועד‬ ‫יב‬
‫מספר צעדים מועט‪ ,‬ואינו מהלך בדרך‪ ,‬ולפיכך אף בפסוק ראשון מותר לצעוד מספר צעדים‪ .‬וראה עוד‬
‫הלכות קריאת שמע ד‪,‬ו‪ ,‬שמותר לקרוא פסוק ראשון כשהוא מהלך מבית הקברות עד השורה שבה מנחמים‬
‫את האבלים‪.‬‬
‫השוכב באופן זה אסור אפילו שלא בזמן קריאת שמע‪ ,‬לפי שאסור לאדם לישן על ערפו ופניו כלפי מעלה‪,‬‬ ‫יג‬
‫כדי שלא יבוא לידי קישוי (איסורי ביאה כא‪,‬יט)‪.‬‬
‫קרית שמע ב‪,‬ב‪.‬‬ ‫יד‬
‫הליכה ממושכת על הרגליים‪ ,‬מעייפת את האדם‪ ,‬וטורדת את מנוחתו‪ ,‬ודבר זה מונע ממנו לכוון בפסוק‬ ‫טו‬
‫ראשון‪ .‬הטעם נכתב על פי ביאור הרב צדוק‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות קרית שמע ב‪,‬ב‪ :‬כל בני אדם‪ ,‬קוראין כדרכן‪ ...‬בין רוכבין על גבי בהמה‪.‬‬ ‫טז‬
‫אפילו אם הוא הנהג‪ .‬ואם נמצא בכביש שיש בו הרבה תנועה‪ ,‬וטרוד לנווט את רכבו בין הרכבים‪ ,‬ימתין עד‬ ‫יז‬
‫שיגיע לכביש שאין בו עומס בתנועה‪ ,‬או כביש בין עירוני שנוסע בו ישר ואינו טרוד‪.‬‬
‫קרית שמע ב‪,‬ב‪-‬ג‪ .‬ההלכה על פי ביאור הרב צדוק‪ ,‬הלכות קרית שמע ב‪,‬ג‪.‬‬ ‫יח‬
‫משנה ברכות י‪ :‬וביארנו באיזה אופן אוסרת המשנה‪.‬‬ ‫יט‬
‫לולב ז‪,‬ט‪ .‬ברכות יא‪,‬טו‪.‬‬ ‫כ‬
‫כא מדובר שיודע שהיום פסח‪ ,‬וזו מצה (מ"מ)‪ ,‬אחרת הרי הוא כמו חסר דעת‪ ,‬ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא‬
‫יצא ידי חובתו‪( .‬חמץ ומצה ו‪,‬ג)‬
‫‪225‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫חובת הברכה‪ .‬ואם תקע בשופר לעצמו‪ ,‬ועשה מעשה המוכיח שאינו מתכוון לצאת‬
‫ידי חובה‪ ,‬כגון שתקע כדי להתלמד או כדי להשמיע קול של שיר‪ ,‬צריך להתכוון‬
‫לצאת ידי חובה‪ ,‬אף שתקע לעצמו‪ .‬וכן אם קרא מגילה כדי להגיה אותה או שהיה‬
‫כותב את המגילה ‪ ,‬עשה מעשה המוכיח שאינו רוצה לצאת ידי חובה‪ ,‬וצריך כוונה‬
‫כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬ועוד צריך כוונה שרוצה לצאת מהמגילה השלמה והכשרה‬
‫שלפניו‪ ,‬ולא מהמגילה החסרה שעכשיו כותב אותה או מגיה אות הכב‪.‬‬

‫כב בסוגיה זו של מצוות צריכות כוונה‪ ,‬או אינן צריכות כוונה‪ ,‬הובאו בדברי הרמב"ם ארבע הלכות‪.‬‬
‫בהלכות קריאת שמע (ב‪,‬א) נאמר‪" :‬הקורא את שמע‪ ,‬ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע‪ ,‬ישראל‪ :‬ה'‬
‫אלוהינו‪ ,‬ה' אחד" (דברים ו‪,‬ד) ‪ -‬לא יצא ידי חובתו; והשאר ‪ -‬אם לא כיוון ליבו‪ ,‬יצא‪ .‬אפילו היה קורא‬
‫בתורה כדרכו‪ ,‬או מגיה את הפרשייות האלו בעונת קריאה ‪ -‬יצא‪ :‬והוא‪ ,‬שכיוון את ליבו בפסוק ראשון"‪.‬‬
‫בהלכות מצה (ו‪,‬ג) נאמר‪" :‬אכל מצה בלא כוונה‪ ,‬כגון שאנסוהו גויים לאכול ‪ -‬יצא ידי חובתו‪."...‬‬
‫בהלכות שופר (ב‪,‬ד‪-‬ה) נאמר‪" :‬המתעסק בתקיעת שופר להתלמד‪ ,‬לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן‬
‫המתעסק‪ ,‬לא יצא‪ .‬נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא‪ ,‬או שנתכוון התוקע להוציא‬
‫ולא נתכוון השומע לצאת ‪ -‬לא יצא ידי חובתו‪ :‬עד שיתכוון שומע‪ ,‬ומשמיע‪ .‬מי שתקע ונתכוון להוציא כל‬
‫השומע תקיעתו‪ ,‬ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו ‪ -‬יצא‪ ,‬אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני‬
‫ששמע תקיעתו‪ ,‬ואינו יודעו‪ :‬שהרי נתכוו ן לכל מי שישמענו‪ .‬לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך‬
‫ביתו‪ ,‬ושמע התקיעות משליח ציבור ‪ -‬יצא‪ ,‬אם נתכוון לצאת‪ :‬שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים‬
‫ידי חובתן"‪.‬‬
‫בהלכות מגילה (ב‪,‬ה‪-‬ו) נאמר‪ " :‬הקורא את המגילה בלא כוונה‪ ,‬לא יצא‪ .‬כיצד‪ :‬היה כותבה‪ ,‬או דורשה‪ ,‬או‬
‫מגיהה ‪ -‬אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו‪ ,‬יצא; ואם לא כיוון ליבו‪ ,‬לא יצא‪ .‬קרא‪ ,‬והוא מתנמנם ‪ -‬הואיל ולא‬
‫נרדם בשינה‪ ,‬יצא‪ .‬במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא ‪ -‬בשמתכוון לצאת בקריאה שקרא‬
‫בספר שמעתיק ממנו ‪ ,‬בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב ‪ -‬לא יצא‪ ,‬שאינו יוצא ידי‬
‫חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה"‪.‬‬
‫וביאר מהר"י קאפח בהלכות שופר (פרק ב הערה ח)‪ ,‬שכל המצוות שיש בהם עשיית מעשה‪ ,‬העושה אותו‬
‫מעשה יצא ידי המצוה‪ ,‬אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬מפני שמצוות אינן צריכות כוונה‪ .‬לפיכך‬
‫ה נוטל ארבעת המינים‪ ,‬משהגביהם יצא ידי חובתו (לולב ז‪,‬ט; ברכות יא‪,‬טו) ואפילו שלא התכוון לצאת ידי‬
‫חובת המצווה‪ .‬וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ ,‬למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת‬
‫המצווה‪ .‬אבל מצוות שאין בהם עשיית מעשה‪ ,‬כגון שמיעת שופר [שופר ב‪,‬ד‪ .‬בשמיעת השופר‪ ,‬המצווה רק‬
‫לשמוע קול שופר‪ ,‬ואינו עושה מעשה]‪ ,‬צריך שיתכוון בשמיעת השופר לצאת ידי חובה המצווה‪ .‬בנוגע‬
‫לכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע‪ ,‬שם מכוון למשמעות המילים שמוציא מפיו‪ ,‬מפני שצריך לקבל על‬
‫עצמו עול מלכות שמים‪ ,‬ואינו צריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬ובשאר הפרשיות אף אם לא כיוון‬
‫למשמעות המילים יצא ידי חובתו‪ ,‬ופשוט וברור שגם אינו צריך לכוון בהם לצאת ידי חובת המצוה‪( .‬ע"כ‬
‫מדברי מהר"י קאפח)‬
‫כאן נבאר‪ ,‬שאין להקשות על כך מהלכות מגילה (ב‪,‬ה‪-‬ו) שם כתב הרמב"ם‪" :‬הקורא את המגילה בלא כוונה‪,‬‬
‫לא יצא‪ .‬כיצד‪ :‬היה כותבה‪ ,‬או דורשה‪ ,‬או מגיהה ‪ -‬אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו‪ ,‬יצא; ואם לא כיוון ליבו‪,‬‬
‫לא יצא‪ .‬במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא ‪ -‬בשמתכוון לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק‬
‫ממנו‪ ,‬בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב ‪ -‬לא יצא‪ ,‬שאינו יוצא ידי חובתו אלא‬
‫בקר יאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה"‪ .‬היוצא מהלכות אלו שצריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה‪,‬‬
‫לכאורה שלא כמו שכתבנו‪ .‬משום שיש להבחין בין המקרים‪ ,‬וכאשר עושה מעשה בכוונה אחרת מאשר כוונת‬
‫המצווה‪ ,‬כגון שהיה כותב או דורש או מגיה‪ ,‬שם אינו יוצא ידי חובה ללא כוונה‪ ,‬וצריך לכוון לצאת ידי חובת‬
‫המצווה‪ ,‬כדי להראות שלמרות מעשהו שהוא כותב או דורש או מגיה‪ ,‬יש לו גם כוונה לצאת ידי חובת‬
‫המצווה‪ ,‬ועוד צריך לכוון לצאת מהספר השלם שלפניו ולא מהספר החסר שכותב; אולם כאשר אינו עושה‬
‫מעשה בכוונה אחרת מהמצווה‪ ,‬אלא הוא קורא‪ ,‬כבר יוצא ידי חובתו‪ ,‬ואנו אומרים שהכוונה הנמצאת בתת‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫הכרתו שקורא לשם המצווה די בה‪ ,‬ואינו צריך לכוון בצורה מודעת שקורא כדי לצאת ידי חובת המצווה‪.‬‬
‫(ע"כ שיטת מהר"י קאפח)‬
‫לעומת שיטת מהר"י קאפח‪ ,‬ראב"ם בתשובותיו ביאר את ההלכות באופן שונה‪ .‬לפני שנביא את דברי ראב"ם‬
‫נביא שתי הלכות מהלכות ברכות (א‪,‬י ‪-‬יא)‪" :‬כל הברכות כולן‪ ,‬אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו‪ ,‬מותר לו‬
‫לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן‪ ,‬כדי להוציאן – חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה‪ ,‬שאינו מברך לאחרים‬
‫אלא אם כן נהנה עימהן‪ ...‬כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה‪ ,‬ונתכוון לצאת בה ידי חובתו –‬
‫יצא‪ ,‬ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך‪ ,‬הרי זה כמברך‪."...‬‬
‫וביאר מהר"ח כסאר‪ ,‬מה שנאמר בהלכה י‪" :‬מותר לו לברך לאחרים‪ ...‬כדי להוציאן"‪ ,‬ביאורו שבדעתו‬
‫וכוונתו להוציאם‪ ,‬מפני שהמוציא אחרים ידי חובה צריך להתכוון להוציאם‪ .‬וכן בהלכה יא נאמר‪" :‬כל‬
‫השומע ברכה‪ ...‬ונתכוון לצאת בה ידי חובתו"‪ ,‬משמע שאף זה שרוצה לצאת ידי חובת הברכה‪ ,‬צריך‬
‫להתכוון לצאת ידי חובה‪ .‬וכן מצאנו גם בקיום מצוות שופר (שופר ב‪,‬ד)‪ ,‬שצריך התוקע והשומע להתכוון‬
‫לצאת ידי חובת המצוה‪( .‬ע"כ מהר"ח כסאר)‬
‫נמצאנו למדים מדברי מהר"ח כסאר‪ ,‬שההגדרה שונה משיטת מהר"י קאפח‪ .‬והסיבה שבתקיעת שופר צריך‬
‫התוקע והשומע לכוון לצאת ידי המצוה‪ ,‬אינה משום שהמצוה היא שמיעת שופר‪ ,‬ובשמיעה אין מעשה‪ ,‬אלא‬
‫הסיבה היא משום שרוצה להוציא אחרים ידי חובה‪ ,‬ואז צריך התוקע והשומע לכוון לצאת ידי חובה‪ .‬וכן‬
‫כאשר מברך לאחרים להוציאם ידי חובה‪ ,‬צריך המברך והשומע להתכוון לצאת ידי חובה‪ .‬וטעם הדבר‪,‬‬
‫כאשר האדם מקיים את המצוה בעצמו‪ ,‬יש בידו עשיית מעשה‪ ,‬ודי במחשבתו בתת ההכרה שיודע שעושה‬
‫מצוה‪ ,‬ואינו צריך לכוון באופן מיוחד לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬אבל כאשר אדם עושה מצוה לאחרים‪ ,‬אין‬
‫בידיהם שום עשיית מעשה‪ ,‬ורק כוונת המוציא והיוצא היא הגורמת שיצאו ידי חובת המצוה‪.‬‬
‫היוצא מכך‪ ,‬אם האדם תוקע לעצמו‪ ,‬אינו צריך לכוון באופן מיוחד שכעת תוקע לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬ודי‬
‫שיודע על כך בתת הכרתו‪ ,‬אבל אם היה מתעסק בתקיעת שופר להתלמד‪ ,‬לא יצא ידי חובתו (שופר ב‪,‬ד)‪,‬‬
‫מפני שמתכוון במפורש שלא לצאת ידי חובת המצוה אלא רק להתלמד‪ ,‬ולכן לא יצא ידי חובתו‪ .‬וכן בקריאת‬
‫מגילה די שקרא לעצמו כבר יצא ידי חובה ואינו צריך לכוון במיוחד לצאת ידי המצוה‪ ,‬ואם קרא בכוונה‬
‫אחרת מאשר כוונת המצווה‪ ,‬כגון שהיה כותב או דורש או מגיה‪ ,‬שם אינו יוצא ידי חובה ללא כוונה‪ ,‬וצריך‬
‫לכוון לצאת ידי חובת המצווה‪ ,‬כדי להראות שלמרות מעשהו שהוא כותב או דורש או מגיה‪ ,‬יש לו גם כוונה‬
‫לצאת ידי חובת המצווה (מגילה ב‪,‬ה ‪-‬ו)‪.‬‬
‫וכך כתב בשו"ת ראב"ם (סימן קיד) ‪ :‬שאלה‪ .‬למה נתייחדו שופר ומגלה‪[ ,‬שהן] מצוות [שצריך שעשייתן‬
‫תהיה] בכוונה [=השואל מתכו ון למה שכתב הרמב"ם בהלכות שופר ב‪,‬ד; ובהלכות מגילה ב‪,‬ה ‪-‬ו‪ .‬הובאה‬
‫התייחסות אליהם לעיל]‪ ,‬והלא אמרו מצות אינן צריכות כוונה‪ .‬תשובה‪ .‬המצות שאמרו אינן צריכות כוונה הן‬
‫מצות שקיומן בעשיית מעשה‪ ,‬שגוף אותה העשייה היא המצוה‪ ,‬כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן‪,‬‬
‫אבל שופ ר ומגלה [=השומע תקיעת שופר או מקרא מגילה מאדם אחר] הואיל וגוף המצוה שמיעת הקול‬
‫בעלמא היא כי לא מכוין מאי קעבד מן המצוה‪ .‬אבל טובל וכיוצא בו אם לא [כיון לבו כבר] קיים בשעת‬
‫עשייה‪ ,‬וכן נמי שומע מגלה כשומע שופר‪ .‬ותדע שלא הצרכנו קורא למגלה [=את קורא המגילה עצמו] לכוון‬
‫לבו לצאת אלא שומע בלבד‪ ,‬אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מקורא קרית שמע‪ ,‬ואם כוון לבו לקרות אף על‬
‫פי שלא כוון לצאת יצא‪ ,‬ותפלה וקרית שמע הן דבור לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא וצריכין כוונה אחת‬
‫[בקריאת שמע ותפילה צריך כוונה למילים שמוציא מפיו‪ ,‬ולא כוונה לצאת ידי חובת המצווה]‪.‬‬
‫וכך כתב ראב"ם גם בשו"ת ברכת אברהם (סימן לד)‪..." :‬הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדוקיא‬
‫דמתניתין‪ ,‬ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת‪ ,‬דמצות אינן‬
‫צריכות כוונה דסוגיא ‪/‬כסוגיא‪ /‬דגמרא בכל דוכתא ודוכתא‪ .‬ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר‬
‫מצות? זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן‬
‫נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז"ל עד דאשכחת בה טעמא‪ ,‬והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות‬
‫אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה‬
‫וקריאה וכיוצא בהן‪ ,‬אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן‬
‫המצוה‪ ,‬אינו באוכל ‪/‬כאוכל‪ /‬מצה וטובל דאע"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה‬
‫שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול‪ ,‬וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה‬
‫‪/‬מגילה‪ /‬לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה ‪/‬מגילה‪ /‬בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא‬
‫‪212‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫יא‪ .‬קריאת שמע ותפילה וברכות‪ ,‬הרי הם מצוות שיש בהם עשייה באמירה בפה‪.‬‬
‫ולמרות שיש בהם עשייה‪ ,‬ולכאורה אין צורך בכוונה‪ ,‬אבל מכיוון שכוונת הלב‬
‫[תשומת לב למילים שמוציא מפיו] היא עיקר המטרה בהם‪ ,‬לפיכך יתן את דעתו‬
‫כג‬
‫למילים שמוציא מפיו‪ ,‬מתחילת אמירת ם ועד סופם ‪ .‬עבר ולא כיוון במשך כל זמן‬
‫אמירתם‪ ,‬בקריאת שמע הכוונה בפסוק ראשון מעכבת‪ ,‬ובתפילת העמידה הכוונה‬
‫בברכה הראשונה מעכבת‪ ,‬ואם כיוון בקטעים אלה ולא כיוון בשאר יצא ידי חובתו‪,‬‬
‫כיוון שקיים את המצווה באמירה בפהכד‪.‬‬

‫עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אף על פי שלא כיון לצאת יצא‪ .‬ואף על פי‬
‫שלא נתפר ש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה‪ ,‬ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע‬
‫בלבד‪ ,‬וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים‪ ,‬וכבר גלינו ‪/‬גילינו‪ /‬אותו לכל התלמידים בבית המדרש‬
‫מכמה שנים‪( ."...‬ע"כ ראב"ם)‬
‫ראב"ם בתשובותיו התייחס להבדל שיש בין התוקע עצמו וקורא המגילה עצמו‪ ,‬שאינם צריכים כוונה‪ ,‬לבין‬
‫השומע מהם שהוא צריך כוונה‪ ,‬ואנו הוספנו לבאר‪ ,‬שגם התוקע עצמו וקורא המגילה עצמו‪ ,‬אם היתה לו‬
‫כוונה הפוכה מכוונת המצוה‪ ,‬כגון שתקע לשיר‪ ,‬או הגיה את המגילה‪ ,‬צריך לכוון לצאת ידי חובה‪ .‬ועוד‬
‫ביארנו‪ ,‬שהמגיה את קריאת שמע קורא את הפרשה ובדרך אגב הוא מגיהה‪ ,‬ולפיכך אינו צריך כוונה מיוחדת‬
‫לצאת ידי חובה‪ ,‬ואילו המגיה את המגילה בשעת כתיבה‪ ,‬צריך לכוון לצאת ידי חובה‪ ,‬ויכוון שיוצא מתוך‬
‫המגילה השלמה שלפניו‪ ,‬ולא מתוך המגילה החסרה שכותבה ומגיהה‪.‬‬
‫וראה עוד בדברי המאירי במסכת ראש השנה (כח‪,‬א)‪ ,‬שהביא שלש דעות‪ .‬דעה ראשונה סוברת שמצוות‬
‫צריכות כוונה‪ ,‬כשמתכוון להוציא אחרים ידי חובה‪ .‬וזה לשונו‪..." :‬נמצא לפי פסק זה שהמצות צריכות כונה‬
‫לצאת ולהוציא ואם לא כיון בהם לא יצא וזו היא שטת גדולי הפוסקים [=הרי"ף] והמחברים בכאן‬
‫[=והרמב"ם‪ ,‬שפסק כך רק לגבי שופר‪ ,‬כ אשר רוצה להוציא אחרים ידי חובה]‪ ,‬וממה שאמר ר' זירא לשמעיה‬
‫איכוין ותקע לי"‪ .‬דעה שנייה סוברת שמצוות צריכות כוונה בתקיעת שופר‪ ,‬בקריאת שמע‪ ,‬ובשאר המצוות‪,‬‬
‫חוץ ממצוות שיש בהם הנאת אכילה כגון אכילת מצה‪ ,‬ואם כפאוהו לאכול מצה אף שלא התכוון לצאת ידי‬
‫חובה‪ ,‬יצא‪ .‬וזה ל שונו‪" :‬יש מי שמודה בכך [=שמצוות צריכות כוונה] לענין תקיעה ולענין קריאת שמע‬
‫ולענין רוב מצות‪ ,‬אלא שחולק בקצת מצוה לומר שאין צריכות כונה והם אותם שיש הנאה בעשייתם כגון‬
‫אכל מצה בלילי הפסח בלא כונה המצוה אלא על ידי אונס שאנסוהו גוים והוא האמור כאן כפאוהו פרסיים‬
‫או שאכלה באיזה מקרה שיצא הואיל ומ"מ נהנה גרונו‪ ...‬ואף גדולי המחברים כתבו כן במצה אם כפאוהו‬
‫[=אף הרמב"ם כתב שאם כפאוהו לאכול ללא כוונת לצאת ידי חובה‪ ,‬יצא]‪ .‬ודעה שלישית הסוברת שמצוות‬
‫אינן צריכות כוונה בשום מצוה‪ ,‬וכך הכריע המאירי‪.‬‬
‫ועל פי מה שכתבנו אף הרמב"ם סובר כמו המאירי‪ ,‬כדעה שמצוות אינן צריכות כוונה‪ ,‬אלא שהרמב"ם סובר‬
‫גם כמו הדעה הראשונה‪ ,‬שכאשר מוציא אחרים ידי חובה צריך כוונה‪ ,‬ומה שנזכר בדבריו שצריך כוונה בעוד‬
‫מצוות‪ ,‬אינו משום שסובר כדעה השנייה‪ ,‬כדברי המאירי‪ ,‬אלא משום ששם מדובר במקרים שהיתה לו כוונה‬
‫הפוכה שלא לצאת ידי חובה‪ ,‬ולפיכך שם צריך כוונה‪ ,‬וכפי שביארנו‪.‬‬
‫וראה עוד בשו"ת הריב"ד (חלק ג‪ ,‬אהבה ב‪ ,‬סימן ריג) שהפנה בהערה ‪ 1‬לדברי ראב"ם אלו‪ ,‬וביאר שדברי‬
‫ראב"ם שלא כדברי אביו הרמב"ם בהלכות שופר (ב‪,‬ד)‪ ,‬אלא אף התוקע צריך לכוון כדי שיצא ידי חובתו‬
‫בתקיעה‪ .‬וכאמור זו הי א שיטת מהר"י קאפח‪ ,‬וכשיטה השנייה שהובאה במאירי (ראש השנה כח‪,‬א ד"ה יש‬
‫מי שמודה) וכך כתב מהר"י קאפח בהלכות שופר (פרק ב הערה ח)‪ ,‬ואנו הכרענו כשיטת ראב"ם‪.‬‬
‫כג הכוונה בהם שונה משאר מצוות שאין בהם עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת המצווה‪ ,‬וכאן מתכוון ונותן את‬
‫דעתו למילים שמוציא מפיו‪.‬‬
‫כד קרית שמע ב‪,‬א‪ .‬תפילה ד‪,‬טו‪ .‬י‪,‬א‪ .‬לעומת שיטת הרמב"ם הברורה שכתבנו‪ ,‬ראה שו"ע ס‪,‬ד שהביא שתי דעות‪,‬‬
‫י"א שמצוות אינן צריכות כוונה‪ ,‬וי"א שצריכות כוונה‪ ,‬לצאת בעשיית אותה מצוה‪ ,‬והלכה כדעה שנייה‪.‬‬
‫ובמשנ"ב ס"ק ז כתב‪ :‬שיש שתי כוונות למצוה‪ ,‬כוונת הלב למצוה‪ ,‬כוונה לצאת יד"ח המצוה‪ .‬והשו"ע מדבר‬
‫בכוונה לצאת ידי חובה‪ ,‬אבל בכוונת הלב למצווה‪ ,‬לכתחילה עדיף לכוון את לבו למה שאומר‪ .‬ע"כ‪ .‬והמעיין‬
‫‪211‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫יב‪ .‬עשה מעשה מצוה ונתכוון שלא לצאת ידי חובתו באותו מעשה‪ ,‬כגון שאכל מצה או‬
‫תקע בשופר או שמע ברכת המזון ונתכוון שלא לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬הרי זה לא‬
‫כה‬
‫יצא ידי חובתו‪ ,‬וצריך לחזור ולקיים את המצוה ‪.‬‬
‫יג‪ .‬באמרו שמע ישראל יכוין את הפירוש‪ :‬שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו‪ ,‬הוא ה'‬
‫אחד‪ ,‬יחיד ומיוחד‪ ,‬ואין אחדותו כשאר האחדים שבעולם‪ .‬וצריך להאריך באות‬
‫כו‬
‫דל"ת של "אחד"‪ ,‬כדי שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם ;‬
‫כז‬
‫וצריך שלא יחטוף בחית‪ ,‬כדי שלא יהא כאומר אֵ י חָ ד [=אין אחד] ‪.‬‬
‫יד‪ .‬הקורא קריאת שמע ‪ -‬כשהוא גומר פסוק ראשון‪ ,‬אומר בלחש ברוך שם כבוד‬
‫כח‬
‫מלכותו לעולם ועד; וחוזר וקורא כדרכו "ואהבת‪ ,‬את ה'" (דברים ו‪,‬ה)‪ ,‬עד סוף‬

‫בשום שכל יבין‪ ,‬שהרמב"ם לא יסכים להגדרתו‪ ,‬ומה שצריך לשים לב למילים שמוציא מפיו‪ ,‬אינו מפני כוונת‬
‫הלב למצוה‪ ,‬אלא היא חובה מיוחדת במצוות שיש בהם אמירה‪ .‬אבל בשום מקום בתלמוד‪ ,‬אין הגדרה של‬
‫כוונת הלב למצוה‪ .‬ומה שמצאנו כוונה באכילת מצה‪ ,‬זה שידע בתת ההכרה שמקיים מצוה‪ ,‬וידע שהיום‬
‫פסח‪ ,‬אחרת הוא כמו שוטה‪ ,‬וכך ביאר המ"מ בהלכות חמץ ומצה ו‪,‬ג‪ ,‬אבל כוונת הלב למצווה לא מצאנו‬
‫בתלמוד‪.‬‬
‫וראה עו ד במשנ"ב ס"ק י שכתב (מ"א בשם הרדב"ז)‪ :‬שרק במצוות מהתורה צריך כוונה לצאת ולא במצוות‬
‫של חכמים‪ ,‬ואח"כ כתב את דעת החולקים ואף במצוות של חכמים צריך כוונה‪ .‬ולאחר מכן כתב (בשם מ"א)‪,‬‬
‫שאף אם לא כיוון‪ ,‬וחוזר ומקיים את המצוה‪ ,‬אבל לא יחזור ויברך‪ ,‬ואנו חוששים לשיטה שמצוות אינן‬
‫צריכות כוונה‪ .‬ולבסוף כתב (בשם חיי אדם)‪ ,‬שאף שאמרנו שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה‪ ,‬זה דוקא‬
‫כשכיוון שלא לצאת ידי חובה‪ ,‬כגון התוקע לשיר‪ ,‬אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן אם‬
‫אכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו‬
‫מכוין‪ ,‬וכך העתיקו הרבה אחרונים‪ .‬וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה צריך לכוון‪.‬‬
‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬מצוות צריכות כוונה רק לכתחילה‪ ,‬ואם לא כיוון‪ ,‬ויודע שעושה מצוה‪ ,‬יצא ידי חובה‪ .‬וכן‬
‫אם חוזר ועושה מצווה בכוונה לא יברך‪.‬‬
‫ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים וברורים‪ ,‬וכל שקיים את המצווה בעצמו אף אם לא כיוון לבו לצאת ידי‬
‫חובת המצווה יצא ידי חובתו‪ ,‬וכך הדין גם בתקיעת שופר ובקריאת מגילה‪ ,‬כדעה האחרונה שהובאה‬
‫במשנ"ב‪ ,‬שהיא דעת חיי אדם‪ ,‬וכך היא שורת הדין לכתחילה‪ ,‬ואין זה רק מנהג מפורסם שכך עושים כולם‬
‫ללא הסבר‪.‬‬
‫כך כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן רנ"ג) וז"ל‪" :‬כל מצוה שחייבין לברך עליה‪ ,‬ואפלו אדם שכבר קיים המצוה‬ ‫כה‬
‫ויצא ידי חובתו ורצו אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי שיקיימו את המצוה ואע"פ שאינו עושה‬
‫עמהם שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו‪ .‬וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי שישמעו אליו‬
‫ויעשו ויצאו ידי חובתן‪ ,‬ואע"פ שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר‬
‫זמן‪ ,‬כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ שאינו אוכל עמהם כלום"‪ .‬וכך כתבו הפוסקים (ראה ילקוט‬
‫יוסף כרך פסוקי דזמרה וקריאת שמע‪ ,‬סימן ס סעיף ט)‪ .‬ואף שמצוות אינן צריכות כוונה‪ ,‬זה משום שיודע‬
‫בתת הכרתו שהוא עושה מצווה‪ ,‬אבל לא הצריכוהו לכוון לשם מצוה‪ ,‬ודי בידיעתו בתת הכרתו ובמעשה‬
‫המצווה‪ .‬אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם המצוה‪ ,‬עקר את עצמו מהמצוה‪ ,‬ולא ניתן להחשיבה כמצוה‬
‫בניגוד לרצונו‪.‬‬
‫רק בקריאת יהודי תימן‪ ,‬שהאות דל"ת רפויה‪ ,‬אפשר להאריך בה‪ .‬אבל בקריאת שאר עדות‪ ,‬שקוראים את‬ ‫כו‬
‫האות דל"ת דגושה‪ ,‬אי אפשר להאריך בה כלל‪.‬‬
‫בקריאת יהודי ספרד‪ ,‬שקוראים את הסגול כצירי‪ ,‬אם לא יאריך באות חי"ת ישתמע אי חד‪ ,‬כלומר אין אחד‪.‬‬ ‫כז‬
‫קרית שמע ב‪,‬ט‪ .‬הרב קאפח הערה לא‪.‬‬
‫בקול רם‪.‬‬ ‫כח‬
‫‪210‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫קריאת שמע‪ .‬נהגו כל ישראל להסמיך שבח זה‪ ,‬לאחר שקיבלו על עצמם את עול‬
‫מלכותו‪ .‬והסמיכו את הדבר‪ ,‬שיעקב אבינו אמר שבח זה בשעת מיתתו‪ ,‬כששמע‬
‫כט‬
‫שכל בניו מאמינים כמותו בייחוד ה' ושמירת מצוותיו ‪.‬‬
‫טו‪ .‬לעולם כשהוא אומר בקריאת שמע ‪ -‬ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד‪ ,‬יאמר שבח‬
‫זה בלחש ‪ ,‬גם ביום הכיפורים‪ .‬שכיון שמשה רבנו לא כתבו בתורה‪ ,‬אין לנו רשות‬
‫להוסיף על דבריו‪ .‬ומנהג ישראל להסמיך שבח זה לאחר שקיבלנו עול מלכות שמים‬
‫בפסוק ראשון‪ ,‬היה לאומרו בלחש דוקא‪ ,‬להורות שאינו מהתורה‪ .‬וכבר נהגו‬
‫ל‬
‫לאומרו ביום הכיפורים בקול רם‪ ,‬בעקבות המדרש ‪ .‬ולדעת הרמב"ם ראוי לקיים את‬
‫לא‬
‫מנהג ישראל הקדום‪ ,‬ולאומרו בלחש גם ביום הכיפורים ‪.‬‬
‫טז‪ .‬כשאומרים את הפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו‪ ,‬נוהגים לשים א ת יד ימין על‬
‫לב‬
‫העיניים כדי שלא יסתכל בדבר אחר המונעו מלכוון ‪ .‬ולאחר סיום בשכמל"ו‬
‫מקבצים את ראשי האצבעות ומנשקים אותם (מנהג יהודי תימן)‪ .‬ואין צורך להוריד‬
‫את המשקפיים כשמכסה את עיניו‪ ,‬מפני שהוא מנהג שאינו חובה‪ .‬ואף אם יעצום‬
‫את עיניו ללא כיסוי היד‪ ,‬או יקרא כשעי ניו פקוחות נהג כראוי‪ ,‬העיקר שיכוון את‬
‫לג‬
‫דעתו למילים שבפסוק ‪.‬‬

‫וזה לשון הרמב"ם (קריאת שמע א‪,‬ד) המתאר את אשר קרה בשעת פטירתו של יעקב‪ .‬מסורת בידינו שבשעה‬ ‫כט‬
‫שקיבץ יעקוב אבינו את בניו במצריים בשעת מיתתו‪ ,‬ציוום וזירזם על ייחוד השם‪ ,‬ועל קיום מצוות ה' שהלך‬
‫בה אברהם ויצחק אביו‪ .‬ושאל אותן ואמר להן‪ ,‬בניי‪ ,‬שמא יש בכם מי שאינו מאמין כמותי בייחוד אדון כל‬
‫העולם‪ ,‬כעניין שאמר לנו משה רבנו "פן יש בכם איש או אישה ‪ ...‬אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו"‬
‫(דברים כט‪,‬יז)‪ .‬ענו כולם‪ ,‬ואמרו לו "שמע‪ ,‬ישראל‪ :‬ה' אלוהינו‪ ,‬ה' אחד" (דברים ו‪,‬ד) ‪ -‬כלומר שמע ממנו‪,‬‬
‫אבינו ישראל‪ ,‬ה' אלוהינו‪ ,‬ה' אחד‪ .‬פתח הזקן וענה‪ ,‬ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; לפיכך נהגו כל‬
‫ישראל לומר שבח זה ששיבח בו ישראל הזקן‪ ,‬אחר פסוק זה‪.‬‬
‫זה לשון המדרש‪ ,‬דברים רבה פרשת ואתחנן‪ :‬דבר אחר שמע ישראל‪ ,‬רבנן אמרין‪ :‬בשעה שעלה משה למרום‬ ‫ל‬
‫שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו והוריד אותה לישראל‪ ,‬ולמה אין ישראל אומרים אותו‬
‫בפרהסיא‪ ,‬א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין [חפץ נאה] מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו‬
‫ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך‪ .‬אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת‪ ,‬הן‬
‫אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו‪.‬‬
‫הרב קאפח‪ ,‬הלכות קר יאת שמע פרק ב הערה יב‪ .‬המדרש הנ"ל כתב שהטעם שיאמר בשכמל"ו בלחש משום‬ ‫לא‬
‫שמשה גנב שבח זה מהמלאכים‪ ,‬ולטעם זה ביום הכיפורים יאמרנו בקול רם‪ .‬אולם יש טעם אחר הלכתי‪,‬‬
‫לאומרו בלחש‪ ,‬משום שמשה לא כתבו בתורה‪ ,‬ולטעם זה‪ ,‬אף ביום הכיפורים צריך לאומרו בלחש‪.‬‬
‫שו"ע סא‪,‬ה‪.‬‬ ‫לב‬
‫מנהג זה התפתח בעקבות דברי התלמוד בברכות יג‪ :‬שם סופר על רבי‪ ,‬שהיה מלמד את תלמידיו בזמן קריאת‬ ‫לג‬
‫שמע‪ ,‬וקרא קריאת שמע כשהעביר ידיו על פניו‪ .‬בעקבות מעשהו של רבי‪ ,‬התפתח מנהג לכסות העיניים‬
‫בקריאת פסוק ראשון של שמע‪.‬‬
‫אם נתבונן בתלמוד‪ ,‬נראה שהוא לא בא להנחיל מנהג כיסוי העיניים בקריאת פסוק ראשון של שמע‪ .‬כי הרי‬
‫רק רבי נהג כך‪ ,‬אבל שאר החכמים קראו ללא העברת ידיהם על פניהם‪ .‬מדוע? כי רבי היה מלמד את תלמידיו‬
‫בזמן קריאת שמע‪ ,‬ורצה שלא יבחינו בו כשקורא את שמע‪ ,‬וגם רצה להתנתק מנוכחות התלמידים ולכוון‬
‫בפסוק הראשון‪ ,‬לפיכך עשה את עצמו כמעביר ידיו על פניו כדרכם של בני אדם המקנחים את פניהם על ידי‬
‫העברת הידיים‪ ,‬ודבר זה איפשר לו לקרוא קריאת שמע בכוונה‪ ,‬מבלי שיבחינו בו‪.‬‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫יז‪ .‬כשקוראים קריאת שמע בציבור‪ ,‬ימתינו לגדול שבציבור או לרב שיתחיל 'ואהבת'‪,‬‬
‫לד‬
‫ויחזרו כולם אחריו 'ואהבת' ‪ ,‬ויקראו את שמע מילה במילה‪ ,‬בקול אחד ובקצב‬
‫לו‬ ‫לה‬
‫אחד ‪ .‬וכשקורא קריאת שמע ביחיד יתחיל מיד ואהבת‪ ,‬ואינו צרי ך לשהות ‪ .‬וכן‬
‫לז‬
‫בין הפרשיות אין צריך לשהות ‪.‬‬
‫לח‬
‫יח‪ .‬מנהג כל בתי הכנסת שבעיר צנעא‪ ,‬היה לקרוא את פרשת ציצית במרוצה ‪,‬‬
‫ומתחילים קצת לפני כן מהמילים 'למען ירבו ימיכם' לקרוא במרוצה‪ .‬וכך נוהגים‬
‫עד היום בניהם ונכדיהם שהורגלו בכך‪ ,‬בבתי הכנסת שלהם‪ .‬ואין צורך לחפש‬
‫למנהג זה טעם דרושילט‪ ,‬אלא יש הרבה פעמים שקוראים את סוף הקטע במרוצה מ‪,‬‬

‫התלמוד מספר על רב שישב לפני רבי ולמד ממנו‪ ,‬ולא ראה שהוא קורא קריאת שמע‪ ,‬ורבי חייא הסביר לו‪,‬‬
‫שרבי קורא קריאת שמע כשהוא מעביר את ידיו על עיניו‪ .‬מכאן שמעשהו של רבי היה מפני שרצה להסתיר‬
‫את קריאת הפסוק הראשון של שמע‪ ,‬וגם משום הכוונה‪ ,‬כי נוכחות התלמידים המסתכלים על רבם מפריעה‬
‫לכוונה‪ .‬אבל אדם שאין לו סיבות אלו‪ ,‬והוא לא מלמד תלמידים בשעת קריאת שמע‪ ,‬אין טעם שיכסה את‬
‫עיניו‪ .‬ואף רב י העביר ידיו על פניו‪ ,‬ולא כיסה רק את עיניו‪ ,‬וכפי שאמרנו הוא עשה עצמו כמקנח את פניו‪,‬‬
‫ולא כמכסה את עיניו‪.‬‬
‫ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬לפי התלמוד אין צורך לכסות את העיניים בפסוק ראשון‪ ,‬ואין צורך לדקדק במנהג זה‪,‬‬
‫וגם כיסוי העיניים בידו כשמרכיב משקפיים די בו‪ ,‬וגם עצימת העיניים בפסוק ראשון ללא כיסוי ביד די בה‪.‬‬
‫וגם אם קרא כשעיניו פקוחות נהג כראוי‪ .‬העיקר שיכוון את דעתו למילים שמוציא מפיו בפסוק ראשון‪.‬‬
‫וראה עוד למעלה בהלכה ז ‪-‬ח שמותר לקרוא פסוק ראשון כשהוא רוכב על גבי בהמה‪ ,‬או נוהג ברכב‪ ,‬וכיוון‬
‫שאין חובה לעצום את עיניו בפסוק ראשון‪ ,‬נבין כיצד אפשרי הדבר‪ ,‬גם לירכב או לנהוג‪ ,‬וגם לקרוא קריאת‬
‫שמע‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬כשמכסה את עיניו בידו‪ ,‬אין צורך לכוון את אצבעותיו‪ ,‬וליצור מהם מילת שדי‪ ,‬ע"י ששלושת‬
‫האצבעות האמצעיות זקופות כצורת שי"ן על המצח‪ ,‬והאגודל כפוף פנימה על העין הימנית‪ ,‬כצורת דל"ת‪,‬‬
‫והזרת כפוף פנימה על העין השמאלית כצורת יו"ד (הפוכה)‪ .‬כיוון שגם בשו"ע לא נזכר דבר זה‪ ,‬ובודאי‬
‫שרבי לא נהג כך‪ ,‬והוא מנהג מחודש שאין צריך לחוש לו כלל‪ .‬והעיקר בקריאת שמע היא הכוונה‪ ,‬וזו מצוות‬
‫ה'‪ ,‬ולא תנוחת האצבעות על עיניו‪.‬‬
‫לד סוטה ל‪ :‬וראה למעלה פרק יט הלכה טו שביארנו את הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫ראה פרק יט הערה כט‪ ,‬שם הבאנו לשון שיר השירים רבה‪.‬‬ ‫לה‬
‫במשנה פסחים נה‪ :‬נאמר‪ :‬שאנשי יריחו היו כורכין על שמע ולא מיחו בידם חכמים‪ .‬ובתלמוד נו‪ .‬הובאה‬ ‫לו‬
‫מחלוקת ר"מ ור"י בביאור המשנה‪ .‬לפי ר' מאיר הם לא היו שוהים בין שמע לבין ואהבת‪ ,‬ואילו לפי ר' יהודה‬
‫הם לא היו אומרים בשכמל"ו‪.‬‬
‫ההלכה היא לפי ר' יהודה‪ ,‬וצריך לומר בשכמל"ו‪ ,‬וכך הוא ברמב"ם‪ .‬אולם השו"ע (סא‪,‬יד) פסק אף את דעת‬
‫ר' מאיר‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת‪ ,‬כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר‬
‫מצות‪ .‬ו הרמ"א הוסיף‪ :‬ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך‪ ,‬כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא פסוק ראשון‬
‫(אבודרהם)‪.‬‬
‫נראה כי הרמב"ם לא יסכים לשיטתם‪ ,‬רק לפי ר"מ צריך להקפיד להפסיק אחר פסוק שמע‪ ,‬ואין הלכה כמותו‪,‬‬
‫אבל לפי ר"י העיקר הוא אמירת בשכמל"ו ולא ההפסקה‪ ,‬וההלכה כר"י‪ ,‬ואין צריך להפסיק‪.‬‬
‫על פי האמור בהערה הקודמת‪ ,‬נבין מדוע אין טעם להפסיק בין הפרשיות‪ .‬וכך הוא המנהג מפורסם‪ ,‬לקרוא‬ ‫לז‬
‫בציבור את פרשיות שמע בזו אחר זו‪ ,‬ולא להפסיק ביניהם‪.‬‬
‫הליכות תימן עמ' ‪.23‬‬ ‫לח‬
‫לט יש שנתנו טעם‪ ,‬להראות חיבתם לארץ ישראל‪ ,‬ולפיכך ממהרים לרוץ במילים למען ירבו ימיכם‪ ...‬על‬
‫האדמה‪ ,...‬כאילו הם כעת ממהרים לרוץ לארץ ישראל (שו"ת דברי חכמים או"ח סימן ח)‪ .‬ויש שנתנו טעם‬
‫‪211‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫וכך הם תכסיסי התפילה ומנהגותיה‪ .‬ואין לערער על מנהג זה שאינו מתאים למדרש‬
‫מא‬
‫שיר השירים רבה ‪ ,‬שצריך לקרוא קריאת שמע 'בקול אחד בדעה וטעם אחד'‪,‬‬
‫מפני שעדין כל הקהל קוראים קריאת שמע כאחד‪ ,‬ומסיימים ביחד‪ ,‬ומקדימים איש‬
‫את חברו רק במילה אחת או שתים ולא יותר ‪ ,‬ונוהגים כך רק בפרשה האחרונה‪ ,‬כך‬
‫שאחידות הקריאה בקריאת שמע ויופיה לא נפגמים‪.‬‬
‫יט‪ .‬כשאומר את 'פרשת ויאמר' [פרשת ציצית]‪ ,‬אינו צריך לכוון לקיים מצות עשה של‬
‫זכירת יציאת מצרים מב‪ ,‬כי הרמב"ם בספר המצוות לא מנה את מצוות הזכרת יציאת‬
‫מצרים כמצוות עשה‪ .‬והפסוק שהסמיכו לו מצווה זו‪ ,‬הוא רק רמז‪ ,‬ודרש חכמים‬
‫מג‬
‫בא‪ ,‬רק לחייב לומר פרשת ציצית גם בקריאת שמע בלילה ‪ .‬ועוד שכבר ביארנו‬
‫בהלכות ח‪-‬ט שמצוות שיש בהם עשיית מעשה אינו צריך לכוון בהם לצאת ידי‬
‫חובה‪ ,‬ופרשת ויאמר יש בה עשייה לומר את הפרשה ‪ ,‬וצריך לכוון את פירוש‬
‫מד‬
‫המילים שמוציא מפיו‪ ,‬ולא לכוון לצאת ידי חובת המצווה ‪.‬‬
‫כ‪ .‬כשקוראים קריאת שמע בתפי לה‪ ,‬אין קוראים אותה בטעמי המקרא‪ .‬אלא מנגינת‬
‫תפילה לחוד‪ ,‬ומנגינת קריאת התורה לחוד‪ ,‬ואין לערבב ביניהם‪ .‬וראה למעלה פרק‬
‫משום שפרשת ציצית אינה מהתורה אלא מחכמים‪ .‬ויש שנתנו טעם‪ ,‬שכיון שמנשקים את ציציותיהם‪,‬‬
‫נתפרדה החבילה וכל אחד טרוד בנישוק ציציותיו‪.‬‬
‫מ אלו המקומות בהם קוראים במרוצה‪:‬‬
‫א‪ .‬בשירת הים קוראים במרוצה מהפסוק "כי בא סוס פרעה‪ "...‬עד סוף "ותקח מרים‪[ ."...‬כדאי לשים לב‬
‫שקוראים את כל פרשת ותקח מרים במרוצה‪ ,‬ומתחילים במרוצה קצת לפניה‪ ,‬בדיוק כמו שקוראים את כל‬
‫פרשת ציצית במרוצה‪ ,‬ומתחילים במרוצה קצת לפניה]‪.‬‬
‫ב‪ .‬לאחר קריאת עקידת יצחק קוראים במרוצה מ"ריבונו שלעולם‪ "...‬עד "שהבטחתנו בתורתך על ידי משה‬
‫עבדך מפי כבודך כאמור" ומ"וזכרתי את בריתי יעקב‪ "...‬קוראים יותר בנחת עד "‪ ...‬אשר נשבעת לאבותינו‬
‫מימי קדם"‪ .‬ומ"והביאותים אל הר קדשי‪ "...‬קוראים במרוצה עד "‪ ...‬אקבץ עליו לנקבציו"‪.‬‬
‫ג‪ .‬במשנה "במה מדליקין" קוראים במרוצה בסוף "אבל מעשרין את הדמאי‪ ,‬ומערבין וטומנין" ואת שתי‬
‫המילים האחרונות "את החמין" אומרים בניגון ובנחת‪.‬‬
‫ד‪ .‬לאחר במה מדליקין נוהגים לאמר "אמר רבי אלעזר‪ "...‬בנחת עד "‪ ...‬אל תקרי בניך אלא בוניך"‪ .‬ומ"יהי‬
‫שלום בחילך‪ "...‬קוראים במרוצה עד סוף הקטע‪.‬‬
‫ה‪ .‬בערב שבת שקוראים את "מזמור שיר ליום השבת" קוראים במרוצה מ"שתולים בבית ה'‪ "...‬עד "‪...‬‬
‫דשנים ורעננים יהיו"‪ .‬ואת הפסוק האחרון קוראים יותר בנחת‪.‬‬
‫ו‪ .‬גם לפי מנהג השאמי שמוסיפים בערב שבת לאחר מזמור שיר ליום השבת את אמירת המזמור של יום‬
‫שיש י "ה' מלך‪ "...‬אומרים במרוצה מ"אדירים משברי ים‪ "...‬עד "‪ ...‬לביתך נאוה קדש" ואת הסוף "ה' לארך‬
‫ימים" אומרים בנחת ובניגון‪.‬‬
‫ז‪ .‬בערבי פסח סוכות ושבועות וראש השנה ויום הכיפורים‪ ,‬לאחר המזמור של החג נוהגים לאמר את שני‬
‫הפרקים הראשונים והפרק האחרון של תהלים‪ .‬בפרק השני של תהלים "למה רגשו גוים" אומרים במרוצה את‬
‫הפסוק "תרעם בשבט ברזל כלי יוצר תנפצם"‪( .‬הערה זו הועתקה מהודעתו של משה עמרני‪ ,‬התפרסמה‬
‫בפורום "אלמדרש" באינטרנט)‬
‫מא ראה פרק יט הערה כט‪ ,‬שם הבאנו לשון שיר השירים רבה‪.‬‬
‫מב שלא כמו שכתב חיי אדם‪ ,‬חלק א‪ ,‬כלל כא‪ ,‬סעיף טו‪.‬‬
‫מג הרב קאפח‪ ,‬הלכות קריאת שמע פרק א הערה ג ע"פ פיהמ"ש‪.‬‬
‫מד קרית שמע ב‪,‬א‪ .‬וע"פ הערת הרב קאפח הלכות שופר פרק ב הערה ח‪.‬‬
‫‪212‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫יח הלכה ז ‪ ,‬שאף בזמן קריאת שירת הים בתפילה‪ ,‬לא יקראוה כמו הקריאה‬
‫מה‬
‫בתורה ‪.‬‬
‫מו‬
‫כא‪ .‬הקורא קרית שמע ‪ -‬לא ירמוז בעיניו‪ ,‬ולא יקרוץ בשפתיו‪ ,‬ולא יראה באצבעותיו‬
‫מז‬
‫בכל שלש הפרשיות‪ ,‬כדי שלא תהא קריאת עראי ‪ .‬ואם עשה כן ‪ -‬אף על פי שיצא‬
‫ידי חובתו‪ ,‬הרי זה מגונה‪ .‬וצריך להשמי ע לאוזנו‪ ,‬כשהוא קורא; ואם לא השמיע‬
‫לאוזנו‪ ,‬יצא‪ .‬וצריך לדקדק‪ ,‬באותייותיה; ואם לא דיקדק‪ ,‬יצא‪.‬‬

‫מה ממנהגי התפילה‪.‬‬

‫מו אע"פ שאינו מפסיק מלקרוא קריאת שמע‪.‬‬
‫מז אם ינהג כך בשעה שקורא את הפרשיות‪ ,‬נמצא שקריאת הפרשיות היא עראי‪ ,‬והרמיזות והקריצות הם העיקר‪,‬‬
‫ולפיכך אסור הדבר בכל שלשת הפרשיות‪ .‬וזה לשון הרמב"ם (קרית שמע ב‪,‬ח)‪" :‬הקורא קרית שמע ‪ -‬לא‬
‫ירמוז בעיניו‪ ,‬ולא יקרוץ בשפתיו‪ ,‬ולא יראה באצבעותיו‪ ,‬כדי שלא תהא קריאת עראי"‪ .‬ולא נזכר שדבר זה רק‬
‫בפרשה ראשונה‪ ,‬מכאן שדבר זה אסור בכל שלושת הפרשיות‪ .‬וזהו דקדוק לשונו כדי שלא תהא קריאת עראי‪,‬‬
‫כי הקורא בדרך זו‪ ,‬קריאתו היא עראי‪.‬‬
‫ואין להשוות זאת להלכה ד‪ ,‬שם נאמר שהעוסק במלאכתו יפסיק בפרשה ראשונה שלא תהא קריאת עראי‪ ,‬וכן‬
‫הא ומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה שלא תהא קריאת עראי‪ ,‬לכאורה די בהפסקה מהעיסוק בדברים‬
‫אחרים רק בפרשה ראשונה ולא בכל שלשת הפרשיות‪.‬‬
‫מכיוון ששם מדובר שכבר עסק במלאכה קודם קריאת שמע‪ ,‬ובכדי שלא תהיה קריאתו עראי‪ ,‬אמרנו לו‬
‫שיפסיק בפרשה ראשונה‪ ,‬ואז קריאתו אינה עראי‪ ,‬אלא עשאה קבע ע"י שהפסיק קמעה ועסק בקריאה בלבד‪.‬‬
‫אבל כאן שמתחיל בק"ש ומפסיק באמצע לרמוז ולקרוץ זה כבר נקרא שעושה את הק"ש עראי‪ ,‬שמזלזל בה‬
‫ומפסיק באמצע‪ ,‬ולכן חמור הדבר יותר ואסור בכל הפרשיות‪.‬‬
‫וזה לשון שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן א פרק ה אות יב‪ :‬נלענ"ד יותר לומר שהרמב"ם בכאן אוסר באמת‬
‫בכל הג' פרשיות משום דמשוי לה עראי ומשום מגונה‪ ,‬וכמו שמשמע מפשטות דבריו‪ ,‬וסמך את פסקו זה על‬
‫הירושלמי (פ"ב דברכות ה"ה) דאיתא בסתם‪ :‬תני לא יהא מרמז בעיניו וקורא‪ .‬ומשמע בכל הג' פרשיות‪ ,‬וכן‬
‫משמע מפשטות דברי ר' יצחק בר שמואל ביומא יט‪ ,:‬והעובדא דרב שאחוי בידיו סמך הרמב"ם ג"כ א"ע בזה‬
‫על הירושלמי (פ"א דיומא ה"ו) שלא נזכר שרב הוה קרי ק"ש אלא איתא שהוה קאים מצלי‪ .‬שהיה עומד‬
‫ומתפלל‪ ,‬עיין שם במראה הפנים‪ ,‬ולפי"ז הרי לא צריכים תו לחלק בין פרשה ראשונה לשניה‪ ,‬והרי ידוע‬
‫דדרכו של הרמב"ם לסמוך על פש וטו של משנה וברייתא ומימרא דאמוראי ולא על שינויא דמשני (עיין כללי‬
‫הרמב"ם שבראש ספר הי"ד)‪ .‬ומימרא זו אפילו בבבלי כתובה בסתמא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו'‪,‬‬
‫לכן לא סמך הרמב"ם על השינויא דמשני‪ ,‬ובפרט שלפי המובא בירושלמי לא צריכים תו להשינויא מכיון‬
‫שעובדא דרב לא היתה בק"ש כי אם בתפלה כנ"ל‪ ,‬ואפשר להעמיד תו המימרא כפשוטה וכמשמעה שבכל‬
‫הפרשיות אסור‪.‬‬
‫וכן בשאילתות דרב אחאי גאון פ' ואתחנן (סי' קמ"ג) כותב ג"כ בסתמא ועוד משמיה דרב‪ ,‬וגם מטעם דמשוי‬
‫ליה עראי‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואסיר לרמוזיה בעייניה ולאחויי באצבעתיה ולמיעסק בשפתתיה בעידנא דקא קרי ק"ש‬
‫דאמר רב שמואל אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא ק"ש לא ירמוז בעיניו וכו' משום‬
‫דקא משוי ליה עראי‪ ,‬וכנראה שהשאילתות תפס ג"כ סתמיה דמימרא שאסור בכל הג' פרשיות וכנ"ל‪.‬‬
‫וזה שהרמב"ם בכאן אוסר משום עראי בכל הג' פרשיות‪ ,‬ולעיל בה"ד גבי אומנין אינו אוסר משום עראי אלא‬
‫פרשה ראשונה‪ ,‬נלענ"ד לחלק‪ ,‬דהתם גבי אומנין הרי אינו מתחיל במלאכה באמצע הק"ש‪ ,‬אלא שבאמצע‬
‫המלאכה הגיע זמן ק"ש‪ ,‬וכשמתחיל באמצע המלאכה ק"ש אינו נקרא שעושה את הק"ש עראי‪ ,‬שהרי זהו‬
‫דרכו‪ .‬וכמ"ש שם הרמב"ם והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו‪ ,‬אלא נקרא רק שהוא קורא אותה בדרך‬
‫עראי‪ ,‬ולכן לא אסרו אלא בפ' ראשונה‪ ,‬אבל כאן שמתחיל בק"ש ומפסיק באמצע לרמז ולקרוץ זה כבר נקרא‬
‫שעושה את הק"ש‪ .‬עראי שמזלזל בה ומפסיק באמצע‪ ,‬ולכן חמור בכאן יותר ואסור בכל הפרשיות‪.‬‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫כב‪ .‬כיצד מדקדק ‪ -‬ייזהר שלא ירפה אות דגושה ‪ ,‬ולא ידגיש אות רפויה ; ולא יני ע אות‬
‫הצריכה להיות בשווא נח‪ ,‬ולא יניח אות הצריכה להיות בשווא נע ‪ .‬לפיכך צריך ליתן‬
‫ריוח‪ ,‬בין כל שתי אותי ות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה‬
‫הסמוכה לה‪ :‬כגון "בכל לבבך"‪ ,‬קורא "בכל" ושוהה וחוזר וקורא "לבבך"; וכן‬
‫מח‬
‫"ואבדתם מהרה" ‪ .‬וצריך להגות בצורה ברורה את האות זי" ן של המילה "תזכרו"‪,‬‬
‫מט‬
‫שלא ישתמע תשכרו עם שי"ן שמאלית ‪.‬‬
‫כג‪ .‬נהגו למשמש בתפילין ולנשקן כשמז כיר מצותן בקרית שמע‪ .‬במילים‪ :‬וקשרתם‬
‫לאות‪ ,‬ימשמש וינשק תפילין של יד‪ .‬ובמילים‪ :‬והיו לטוטפות‪ ,‬ימשמש וינשק‬
‫תפילין של ראש‪ .‬וכך יעשה בפרשה ראשונה ושניה‪ .‬נהגו לנשק את חוטי הציצית‬
‫כשקוראים פרשת ציצית בקריאת שמע ‪ ,‬ונהגו לנשק רק שתי ציציות מתוך הארבע‪.‬‬
‫וינשקם במילים‪ :‬וראיתם אותו‪ ,‬ועשיתם אותם‪ ,‬ועשיתם את כל מצותי‪ .‬וכן ינשקם‬
‫במילים‪ :‬ואמונתו קימת‪ ,‬שבאמת ויציב‪ .‬אבל אין צריך לשים את הציציות על‬
‫העיניים לפני שמנשק אותםנ‪ .‬וכן אין צריך לאחוז את הציציות במשך כל קריאת‬
‫שמע‪ ,‬והוא מנהג מאוחר‪ ,‬ואף הגאונים לא קיבלוהונא‪.‬‬
‫כד‪ .‬בקריאת שמע יש רל "ט תיבות [מאתים שלושים ותשע מילים]‪ ,‬ואם מוסיפים להם‬
‫את השבח בשכמל"ו יהיו רמ"ה תיבות [מאתים ארבעים וחמש מילים]‪ ,‬ואסור‬
‫להוסיף עוד מילים על קריאת שמע על ידי כפילתם‪ ,‬מפני שאסור להוסיף על דברי‬

‫מח הרמב"ם הוסיף כאן "הכנף פתיל"‪ ,‬כלומ ר שצריך להפסיק בין המילה הכנף לבין המילה פתיל‪ .‬ואנו מחקנו‬
‫זאת‪ ,‬כי דבר זה היה רק במסורת בבל שקראו את האות ף' של המילה הכנף דגושה‪ ,‬ואז האות פ' של המילה‬
‫פתיל דומה לה‪ .‬אבל לפי מסורת טבריה‪ ,‬שאנו מבטאים כמותה‪ ,‬האות ף' רפויה‪ ,‬ואין צורך להפסיק בינה לבין‬
‫המילה פתיל‪.‬‬
‫מט קרית שמע ב‪,‬ט‪.‬‬
‫נ השו"ע כד‪,‬ד הזכיר מנהג זה‪ .‬אולם אין לו טעם‪ ,‬ובתורה נאמר וראיתם אותו‪ ,‬ומי שירצה יחבב את המצוה‬
‫וינשק את הציצית‪ ,‬אבל ליתן את הציצית על העיניים אין לו טעם‪ ,‬ואין לו מקור בתורה או בחז"ל‪.‬‬
‫נא מנהג אחיזת הציציות במשך כל קריאת שמע‪ ,‬נזכר בשו"ע כד‪,‬ב‪ .‬וכתב הגהות מימוניות סוף פרק ג' (אות פ)‬
‫שמקורו מדרש שוחר טוב‪ ,‬וזה לשונו‪( :‬תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה‪ ,‬אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא‪,‬‬
‫אני משבחך בכל איברי וכו'‪ ,‬על ידי שמאלית בה אני קושר תפילין של יד‪ ,‬ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת‬
‫שמע‪ .‬בחזה אני משים הציצי ת כנגד לבי בזמן שאני קורא קריאת שמע‪ ,‬שנאמר והיו הדברים האלה וגו' על‬
‫לבבך‪ .‬מכאן ראיה שמצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בזמן קריאת שמע עכ"ל‪ :‬גם המרדכי כתב‬
‫בסוף פרק לולב הגזול (סוכה סי' תשסג) בשם הירושלמי דקטן שיודע לאחוז בציצית כשורה בשעת קריאת‬
‫שמע מחנכין אותו בציצית‪ .‬עד כאן‪.‬‬
‫הירושלמי שהזכיר המרדכי אינו מופיע לפנינו‪ ,‬אלא אדרבה בתוספתא חגיגה א‪,‬ג נאמר‪ :‬קטן היודע להתעטף‬
‫חייב בציצית ‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית ג‪,‬ט‪ .‬ומה שהביא הגמ"י ממדרש שוחר טוב‪ ,‬מדרש זה התחבר‬
‫בתקופת הגאונים‪ ,‬וגם מנהג שימת הציצית כנגד הלב במשך זמן קריאת שמע נהג בתקופתם‪ ,‬אבל בתלמוד‬
‫לא נזכר‪ ,‬וגם במנהג תימן הקדום לא בא זכרו‪ .‬כיון שכן‪ ,‬אין להקשות ממדרש מאוחר זה‪ ,‬ואין חובה לנהוג‬
‫כמנהגותיו‪( .‬כך כתבנו גם למעלה פרק יב הערה יא)‬
‫וראה עוד בב"י סימן כד שהביא תשובות של גאונים‪ ,‬רב נטרונאי גאון‪ ,‬ורב משה גאון‪ ,‬שראו במנהג שימת‬
‫הציצית כנגד הלב בזמן קריאת שמע‪ ,‬מנהג יהירות או מנהג שאין בו צורך‪ .‬מכאן שאין צריך לנהוג במנהג זה‪.‬‬
‫‪218‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫נב‬
‫התורה אפילו אות אחת ‪ ,‬לפיכך אסור לחזור בסוף קריאת שמע על המילים ה'‬
‫אלהיכם אמת [וכן אסור להוסיף 'אל מלך נאמן' קודם קריאת שמע]‪ .‬עבר והוסיף‪,‬‬
‫נג‬
‫הזכיר שם ה' לשוא‪ ,‬והפסיק באמצע ברכות קריאת שמע שלא לצורך ‪ .‬ועוד שהוא‬
‫מדמה בטעותו שדברי התורה רפואה לגוף כנגד רמ"ח אבריו‪ ,‬והם אינם אלא רפואה‬
‫נד‬
‫לנפש ‪.‬‬

‫ואף בשכמל"ו‪ ,‬כיון שלא אמרו משה‪ ,‬לא התירו אמירתו אלא בלחש‪.‬‬ ‫נב‬
‫נג וזה לשון הרמ"ה‪ ,‬הובא בטור סימן סא‪ :‬יש נוהגין לומר תחלה אל מלך נאמן‪ ,‬וי"א שמוסיפין אמן אל מלך‬
‫נאמן‪ ... ,‬והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב‪ ,‬ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ‬
‫יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותי ו הוא אלא אחר ש"צ‪ ... ,‬אבל מי שעונה אמן אחר‬
‫ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן‬
‫המפסיק באמן אל מלך נאמן דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר‬
‫בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניי נא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא‬
‫לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והאי תוספת לא‬
‫יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא‬
‫הוה אמרינן ליה ואף על גב דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא‬
‫אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל‬
‫לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה‪.‬‬
‫ע"כ‪.‬‬
‫נד ברכות יד‪ :‬עבודה זרה יא‪,‬יב‪ .‬תפילה ט‪,‬ד וכל האומר מודים מודים משתקים אותו‪.‬‬
‫מנהג הוספת ג' תיבות‪ ,‬ה' אלהיכם אמת‪ ,‬התחיל בספרד במאה השלש עשרה‪ ,‬והוא משתקף במדרש רות‬
‫הנעלם‪ ,‬שזמנו המאה השלש עשרה‪ .‬וזה לשונו‪ ,‬הובא בב"י סימן סא‪ :‬וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש‬
‫רות צה‪ ).‬פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו' (משלי ג ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם‬
‫הזה ובעולם הבא דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש‬
‫כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך אדהכי מטא ההוא ינוקא לאי‬
‫מאורחא ויתיב קמייהו שמע אילין מילין קם על רגלוי ואמר והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות אמר ליה‬
‫רבי חייא תיב ברי יתיב אמר ליה ברי שמעת בהאי מידי אמר כך שמענא מאבא בק"ש יש רמ"ח תיבות חסר‬
‫תלת למנין איבריו של אדם מאי תקנתיה תקינו שיהא שליח ציבור חוזר ג' תיבות ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת‬
‫כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות ולא יותר משלש אדהכי אתא רבי‬
‫יהודה בריה דרבי פנחס ויתיב אמר ליה במאי עסקיתו אמרו ליה במילי דק"ש הכי והכי אמר ההוא ינוקא אמר‬
‫ודאי הכי אמר רבי יוחנן בן נורי ורב י יוסי בן דורמסקית משמיה דרבי עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת‬
‫שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם והא חסרו מהם שלש למנין איבריו של אדם תקנו שיהא‬
‫שליח ציבור חוזר ומשלים אותם ומאי נינהו ה' אלהיכם אמת‪ .‬בתפלה תקנו שלשה ברכות ראשונות ושלשה‬
‫ברכות אחרונות בקריאת שמע שלש שמות בראשונה ה' אלהינו ה' אחד שלשה שמות באחרונה ה' אלהיכם‬
‫אמת וכל האומר ק"ש כהאי גוונא בידוע שאינו נזוק כל אותו היום וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו‬
‫משלים איבריו מפני שחסרו השלשה תיבות ששליח ציבור חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב‬
‫ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם שלשה תיבות דקריאת‬
‫שמע ששליח ציבור חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הציבור עכ"ל ושמעתי שענין הכוונה‬
‫בט"ו ווי"ן הוא לפי שט"ו פעמים וי"ו עולה צ' ושם ההויה עולה כ"ו ועם ד' אותיותיו עולה ל' ושלש פעמים‬
‫שלשים עולה צ' הרי שמכוין בט"ו ווי"ן לשלשה שמות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מדרש זה מאוחר הוא‪ ,‬והוא ייחס את עצמו לדורות קדומים שלא בצדק‪ .‬בקטע שהבאנו יש ערבוב של דורות‪,‬‬
‫והמעיין במקורות התלמודיים יגלה בנקל שהוא אינו משקף תיאור היסטורי‪.‬‬
‫‪215‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי בן דורמסקית‪ ,‬הם תנאים בני הדור השלישי‪ ,‬תלמידיו של רבי אליעזר‪ ,‬ורבי יוחנן‬
‫בן נורי הוא חברו של רבי עקיבא‪ ,‬אבל בשום מקום לא מצאנו שרבי יוחנן בן נורי מוסר שמועה בשם רבי‬
‫עקיבא‪.‬‬
‫רבי נהוראי ורבי נחמיה הם תנאים בני הדור הרביעי‪ ,‬ורבי נהוראי חלק על רבי מאיר‪ ,‬וגם מסר בשם רבי‬
‫יהושע (נזיר ה‪ ).‬תלמידו של ר"ע‪ ,‬אבל בשום מקום לא מצאנו שרבי נהוראי ימסור בשם רבי נחמיה‪.‬‬
‫רבי חייא הוא אמורא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים‪ ,‬בדורו של רבי יהודה הנשיא‪ ,‬הרבה אחרי‬
‫התנאים שבדור הרביעי‪ ,‬ולא ראה אותם ולא שהה במחיצתם‪ ,‬ובקטע שלפנינו הוא מתואר כנפגש עם תנאים‬
‫בני הדור הרביעי‪ ,‬דור לפניו‪.‬‬
‫רבי יהודה בנו של רבי פנחס‪ ,‬לא מופיע בשום מקום במקורות‪ ,‬והוא שם בדוי‪ ,‬שנכתב לקשר בין התנאים בני‬
‫הדור השלישי‪ ,‬לבין התנאים בני הדור הרביעי‪ ,‬ור' חייא בן הדור החמישי‪.‬‬
‫מעבר לכל הנ"ל‪ ,‬בקטע זה הובאו מנהגים מאוחרים‪ ,‬ויוחסו לדורות קדומים‪ ,‬כאשר ברור שהם מאוחרים‪.‬‬
‫מנהג חזרת ה' אלהיכם אמת לא נזכר בשום מקום‪ .‬בתלמוד ברכות יד‪ :‬הובא סיפור על אדם שהתפלל לפני‬
‫רבה ואמר פעמיים אמת‪ ,‬והקפיד רבה על כך‪ .‬משתמע מכך שלא כפלו ה' אלהיכם אמת‪ ,‬אחרת היה לו לומר‬
‫מדוע לא אמרת ה ' אלהיכם‪ ,‬משמע שכל כפילה של מילים מקריאת שמע היא מגונה‪ .‬כשם שכפילת מודים‬
‫היא מגונה‪[ .‬הב"י בסימן סא דחה טענה זו‪ ,‬שרבה נהג לומר אל מלך נאמן‪ ,‬ולפיכך לא היה נוהג לחזור ה'‬
‫אלהיכם אמת‪ .‬ודבריו קשים‪ ,‬ואף אמירת אל מלך נאמן היא מאוחרת‪ ,‬ואסורה מן הדין‪ ,‬כפי שביאר הרמ"ה‪,‬‬
‫הובא בטור בסימן סא]‪ .‬וראה עוד שם‪ :‬אמר רב יוסף‪ :‬כמה מעליא הא שמעתתא‪ ,‬דכי אתא רב שמואל בר‬
‫יהודה‪ ,‬אמר‪ ,‬אמרי במערבא‪ :‬ערבית ‪ -‬דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן‬
‫שבארץ ישראל כלל לא קראו פרשת ציצית‪ ,‬ולא חששו להשלמת רמ"ח תיבות‪ .‬רס"ג בסדר התפילה בעמוד‬
‫לח [סדר תפילת הציבור] לא הזכיר מנהג זה‪ .‬רב עמרם גאון בסדר התפילה‪ ,‬בחלק קריאת שמע וברכותיה לא‬
‫הזכיר מנהג זה‪ .‬הרמב"ם בסדר התפילה לא הזכיר מנהג זה‪ .‬מכאן שכל הקדמונים לא ידעוהו‪ ,‬ובודאי שר"ע‬
‫או רשב"י לא ידעוהו‪.‬‬
‫גם בסידורי תימן הקדומים‪ ,‬לא נזכר מנ הג זה‪ ,‬ורק במאה הי"ח התחיל להופיע מנהג זה בסידורים‪ .‬ראה‬
‫מחקרים בסידורי תימן‪ ,‬חלק א עמ' ‪ . 113-113‬מכאן שבתימן השתמר מנהג קדמונים דורות רבים לאחר שכבר‬
‫נעלם בשאר קהילות‪.‬‬
‫בנוסף לכל הנ"ל‪ ,‬בנוסח הרמב"ם אין ט"ו ווים‪ ,‬אלא הנוסח הוא‪ ,‬אמת ויציב‪ ,‬נכון וקים‪ ,‬ישר ונאמן‪ ,‬וכן‬
‫השאר‪ .‬וכן הוא בסידורי תימן הקדומים‪ ,‬וכן הוא בגאונים‪ ,‬ואילו בקטע זה נכתב שאפשר להשלים ג' תיבות‬
‫ע"י ט"ו ווים‪ ,‬ובקדמונים אינם‪.‬‬
‫וראה עוד רמב"ם הלכות עבודה זרה יא‪,‬יב‪ :‬הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה‪ ,‬וכן הקורא על התינוק‬
‫שלא ייבעת‪ ,‬המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן ‪ -‬לא די להן שהן בכלל חוברים ומנחשים‪:‬‬
‫אלא שהן בכלל הכופרים בתורה‪ ,‬שהן עושין דברי תורה רפאות גוף‪ ,‬ואינן אלא רפאות נפשות‪ ,‬שנאמר "ויהיו‬
‫חיים‪ ,‬לנפשך" (משלי ג‪,‬כב)‪ .‬אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים‪ ,‬כדי שתגן עליו זכות קריאתן‪,‬‬
‫ויינצל מצרות ונזקים ‪ -‬הרי זה מותר‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫הרוצה להציל את גופו מצרות ונזקים‪ ,‬יקרא פסוקים או מזמור מתהלים‪ ,‬ובכך ירבו זכויותיו ומצוותיו‪ ,‬והם‬
‫יצילוהו מהנזקים‪ ,‬אבל לכוון שכל מילה בקריאת שמע היא כנגד אבר מאיברי גוף האדם‪ ,‬הרי הוא הופך את‬
‫קריאת שמע ללחש ורפואה‪ ,‬ולא לכך נתכוונה התורה במצות קריאת שמע‪ .‬עיקר המטרה בקריאת שמע‪,‬‬
‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬ועול מצוות‪ ,‬וזכירת כל המצוות‪ ,‬וזכירת יציאת מצרים‪ ,‬ולא רפואה לאברי האדם‪.‬‬
‫אלא שלכאורה יש לדחות את כל הנ"ל‪ ,‬מדברי מדרש תנחומא (פרשת קדושים סימן ו)‪" :‬אמר ר' מני לא תהא‬
‫קריית שמע קלה בעיני ך‪ ,‬מפני שיש בה רמ"ח תיבות‪ ,‬כנגד אברים שבאדם‪ ,‬ומהם ברוך שם כבוד מלכותו‬
‫לעולם ועד‪ ,‬אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרתם שלי לקרותה כתיקנה‪ ,‬אף אני אשמור את שלכם‪ ,‬לכך דוד‬
‫מקלס שמרני כאישון בת עין (תהלים יז ח)‪ ,‬א"ל הקדוש ברוך הוא שמר מצותי וחיה (משלי ד ד)"‪.‬‬
‫ר' מני‪ ,‬הו א רבי מנא השני‪ ,‬דור חמישי לאמוראי ארץ ישראל‪ ,‬מאחרוני האמוראים‪ ,‬והוא מביא דרשה לזירוז‬
‫קריאת שמע‪ ,‬שיש בה רמ"ח תיבות עם בשכמל"ו‪ ,‬ומי שישמור לקוראה‪ ,‬ה' ישמור את רמ"ח אבריו‪ .‬מדברי‬
‫רבי מנא אנו למדים שהיה בזמנו מנהג זה של הזכרת "אל מלך נאמן" קודם קריאת שמע (שבלי הלקט‪ ,‬ערוגה‬
‫ראשונה‪ ,‬דין סדר קרית שמע‪ ,‬סי' טו‪ ,‬בשם רב דניאל גאון)‪ .‬ועוד למדנו מדבריו‪ ,‬שלכאורה דרשת מדרש רות‬
‫הנעלם כבר נזכרה במדרש תנחומא‪.‬‬
‫‪203‬‬
 ‫פרק כא ‪ -‬הלכות קריאת שמע‬

‫כה‪ .‬קרא קריאת שמע והפסיק‪ ,‬וחזר וקרא‪ ,‬יצא ידי חובתו‪ ,‬אפילו אם שהה בין קריאה‬
‫נו‬ ‫נה‬
‫לקריאה כדי לגמור את כולה ‪ ,‬אפילו שהפסיק בדיבור ‪ ,‬והוא שיקרא על הסדר‪.‬‬
‫קראה מתנמנם‪ ,‬והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה ‪ -‬יצא‪ :‬ובלבד‪ ,‬שיהא ער‬
‫בפסוק ראשון מפני שצריך לכוון בונז‪.‬‬
‫כו‪ .‬נכנס לבית הכנסת‪ ,‬ומצא צבור שקורין קריאת שמע ראוי לקרות עמהם פסוק ראשון‬
‫ובשכמל"ו‪ ,‬שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו‪ ,‬ויקבל‬
‫נח‬
‫שכר כקורא בתורה ‪ .‬ו אם היה עוסק בלימוד תורה‪ ,‬או קורא את הזמירות‪ ,‬או קורא‬
‫קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬וכל שכן אם מתפלל עמידה‪ ,‬לא יפסיק לקרות עמהן‪ ,‬ואסור‬
‫לו לעזוב מצוותו לטובת מצווה אחרת‪ ,‬אלא ימשיך במצוותו‪ ,‬לימוד תורה‪ ,‬או שבח‬
‫נט‬
‫לה'‪ ,‬או תפילה לפני ה' ‪.‬‬
‫כז‪ .‬שמע את הציבור עונים קדיש או קדושה או אמן שלאחר הברכות שבתפילה‪ ,‬חייב‬
‫לענות עמהם אמן לאחר הברכה ששמע‪ ,‬וכן יענה עמהם אמן על הקדיש‪ ,‬או את‬
‫העניות של הקדושה ס‪.‬‬

‫אולם אם נדקדק‪ ,‬נראה שרבי מנא מעיד רק על מנהג ארץ ישראל במקומו ובזמנו‪ ,‬וכבר הוכחנו למעלה‬
‫מהתלמוד הבבלי (ברכות יד‪ ,):‬שה תלמוד מביא שמנהג ארץ ישראל כלל לא לקרוא פרשת ציצית‪ ,‬וגם בבבל‬
‫לא נודע מנהג זה‪ ,‬וגם אחרי כן בתקופת הגאונים והראשונים לא נודע מנהג זה‪ ,‬ורס"ג ורב עמרם גאון‬
‫והרמב"ם לא הזכירוהו‪ .‬וכן השוואת דרשת מדרש תנחומא לדרשת מדרש רות הנעלם כלל אינה דומה‪ ,‬ויש‬
‫הבדל גדול בין מי שדורש‪ ,‬בקרית שמע יש רמ"ח תיבות‪ ,‬שמור והקפד לקוראה‪ ,‬וה' ישמור על רמ"ח אבריך‪,‬‬
‫לבין מי שדורש‪ ,‬שכל אבר ואבר נוטל מילה מהמילים של קריאת שמע ומתרפא בו‪ ,‬שהדרשה השנייה הפכה‬
‫את קרית שמע ללחש ורפואה‪ ,‬שלא כדרשה הראשונה שרק התייחסה לרמ"ח תיבות שבקריאת שמע כרמז‬
‫ודרוש ‪ ,‬אבל עד רפואה לאברי האדם‪ ,‬ושכל אבר מתרפא ממילה מסויימת‪ ,‬לא הגענו‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬ההלכה נקבעת על פי דברי התלמוד הבבלי ולא על פי דברי מדרש תנחומא‪ ,‬וגם פרסומו של‬
‫המנהג ילמד מהתלמוד והגאונים והראשונים‪ ,‬ולא על סמך דרשה במדרש תנחומא‪.‬‬
‫נה אבל בתפילה אם שהה כדי לגמו ר את כולה חוזר לראש‪ ,‬הלכות תפילה ד‪,‬יג‪.‬‬
‫נו מה שכתבנו אפילו שהפסיק בדיבור‪ ,‬כך כתב הגהות מימוניות בשם ראבי"ה‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪ .‬וראה‬
‫הלכות ברכות א‪,‬ח שהה ללא דיבור אחר הברכה והסיח דעתו‪ ,‬הרי זה הפסק בין הברכה למצווה‪ ,‬ולפיכך‪,‬‬
‫כשם שאם שהה בלא דיבור והסיח דעתו מק ריאת שמע‪ ,‬כשימשיך לקרוא את שאר קריאת שמע יצא ידי‬
‫חובה‪ ,‬כך אם הפסיק בדיבור‪.‬‬
‫נז כמו שנתבאר בהלכות קרית שמע ב‪,‬א ד‪ .‬ומקור ההלכה שלפנינו קרית שמע ב‪,‬יב‪.‬‬
‫נח למדנו זאת מהלכות ברכות ה‪,‬יז‪ ,‬הנכנס אצל אחרים‪ ,‬ומצאן מברכין ברכת הזימון ‪ -‬אם מצא המברך אומר‬
‫נברך‪ ,‬הוא עונה אחריו ברוך ומבורך‪ .‬ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו‪ ,‬הוא עונה אחריהם אמן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מכאן שלמרות שאינו חייב בזימון יצטרף לשבחם‪ ,‬כך בקריאת שמע ראוי להצטרף לקריאת פסוק ראשון של‬
‫הציבור שיש בו קבלת עול מלכות שמים‪ .‬אבל את שאר הפרשה‪ ,‬פטור מלהצטרף אליהם‪ .‬וכן פטור‬
‫מלהצ טרף לציבור לזמירות או לפיוטים‪ ,‬ורק לקבלת עול מלכות שמים‪ ,‬יש סברא שיצטרף אליהם‪.‬‬
‫נט שו"ת קפ‪ .‬נתבאר למעלה פרק כ‪ ,‬ראה שם‪.‬‬
‫ס בהלכות ברכות א‪,‬יג נאמר‪ ,‬כל השומע ברכה חייב לענות אמן‪ ,‬והשוונו לזה עניית קדיש וקדושה‪.‬‬
‫‪202‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫הלכות תפילת שמונה עשרה‬ ‫פרק כב‬

‫מצ ות עשה להתפלל בכל יום‪ ,‬שנאמר "ועבדתם‪ ,‬את ה' אלוהיכם" (שמות כג‪,‬כה)‪:‬‬ ‫א‪.‬‬
‫מפי השמועה למדו שעבודה זו ‪ -‬היא תפילה‪ .‬ונאמר "ולעובדו‪ ,‬בכל לבבכם"‬
‫(דברים יא‪,‬יג); אמרו חכמים‪ ,‬איזו היא עבודה שבלב‪ ,‬זו היא תפילה‪ .‬ומהתורה אין‬
‫מספר קבוע לתפילות שיתפלל בכל יום‪ ,‬ואין נוסח קבוע לתפילה‪ ,‬ולא זמן קבוע;‬
‫א‬
‫ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה‪ ,‬לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה ‪.‬‬
‫ב‬
‫תפילת השחר ‪ -‬מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה [זהו הזמן שהוא‬ ‫ב‪.‬‬
‫לכתחילה] ; וזמנה‪ ,‬עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום‪ .‬ואם עבר או טעה‬
‫והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות היום ‪ -‬יצא ידי חובת תפילה‪ ,‬אבל לא יצא ידי‬

‫תפילה א‪,‬א‪ .‬מהתורה אין למצוות התפילה זמן קבוע‪ ,‬נמצא שהיא מצוה שהזמן אינו הגורם לחיובה‪ ,‬ואף‬ ‫א‬
‫הנשים חייבות בה‪ .‬מצוות שהזמן הוא הגורם לחיובן נשים פטורות‪ ,‬כמו שנתבאר בהלכות עבודה זרה יב‪,‬ג‪.‬‬
‫הביטוי "מצותה" משמעו שזהו הזמן העיקרי‪ ,‬הזמן שהוא לכתחילה‪ .‬נמצא שלכתחילה צריך להתחיל‬ ‫ב‬
‫להתפלל תפילת עמידה בנץ‪[ ,‬זמן זה נקרא ותיקין‪ ,‬והם בני אדם המחבבים את המצוות ומדקדקים בהם]‪,‬‬
‫ובדיעבד אם איחר להתפלל עד סוף שעה רביעית יצא ידי חובתו‪ ,‬מפני שאף זמן זה הוא זמן תפילה‪ ,‬אלא‬
‫שאינו לכתחילה‪.‬‬
‫זמן ותיקין נקבע משום התפילה‪ .‬לשון התלמוד בברכות ט‪ :‬תניא נמי הכי‪ :‬ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ‬
‫החמה‪ ,‬כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום‪ .‬אמר רבי זירא‪ :‬מאי קראה ‪ -‬ייראוך עם שמש ולפני‬
‫ירח דור דורים‪ .‬ע"כ‪ .‬מדוע כתבה הברייתא ונמצא מתפלל ביום? מפני שזה העיקר‪ ,‬וזמן קריאת שמע של‬
‫ותיקין נקבע משום התפילה‪ .‬ואף דרשת הפסוק שהביא רבי זירא מסייעת לכך‪ ,‬ייראוך עם שמש‪ ,‬כלומר בזמן‬
‫יציאת השמש‪ ,‬דהיינו הנץ‪ ,‬שאז מתפלל תפילת עמידה‪ .‬וכך כתבנו אף למעלה בפרק כא הערה ד‪.‬‬
‫נרחיב מעט בביאור הנושא‪ .‬לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ג‪,‬א‪ :‬תפילת השחר ‪ -‬מצותה‪ ,‬שיתחיל להתפלל‬
‫עם הנץ החמה; וזמנה‪ ,‬עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום‪ .‬ובהלכות קריאת שמע א‪,‬יא כתב הרמב"ם‪:‬‬
‫ואיזה הוא זמנה ביום ‪ -‬מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה‪ ,‬כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם‬
‫הנץ החמה ‪ ...‬ואם איחר‪ ,‬וקרא אחר שעלתה השמש ‪ -‬יצא ידי חובתו‪ ,‬שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי‬
‫שעבר ואיחר‪ .‬ובפיהמ"ש ברכות א‪,‬ה כתב הרמב"ם‪ :‬והלכה כר' יהושע [שאמר שזמן קריאת שמע שחרית עד‬
‫סוף שלש שעות]‪ .‬במה דברים אמורים במי שנאנס‪ ,‬אבל לכתחלה צריך להתכוין לגמור קריאתה עם הנץ‬
‫החמה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬יש שרצו לחלק בין קריאת שמע לתפילה‪ ,‬שרק בקריאת שמע אנו אומרים שזמנה לכתחילה בנץ‪ ,‬ואם‬
‫איחר הוא בדיעבד‪ ,‬משא"כ תפילה‪ ,‬אף לכתחילה זמנה עד ארבע שעות‪ ,‬ותפילה בנץ היא מן המובחר‪.‬‬
‫חילוק זה מתבסס על ביטויים המופיעים לגבי קריאת שמע‪ .‬לשון הרמב"ם במשנ"ת‪" :‬שעונתה עד סוף שלוש‬
‫שעות ביום למי שעבר ואיחר"‪ .‬לשון הרמב"ם בפיהמ"ש‪" :‬אבל לכתחלה צריך להתכוין לגמור קריאתה עם‬
‫הנץ החמה" ‪ .‬ואילו בתפילה לא נזכרו ביטויים אלה‪ ,‬ולכאורה אף לכתחילה יכול להתפלל עד סוף ארבע‬
‫שעות‪.‬‬
‫אולם אם נתבונן נווכח שחילוק זה קשה‪ ,‬והרי זמן ותיקין נקבע משום התפילה‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬איך יתכן שבתפילה‬
‫שמחמתה נקבע זמן ותיקין‪ ,‬אינו חייב להקפיד לכתחילה על זמן ותיקין‪ ,‬ואילו בקריאת שמע שרק הוסמכה‬
‫לתפילה‪ ,‬יש חובה לקרוא לכתחילה בזמן ותיקין? על כורחנו‪ ,‬חילוק זה אינו נכון‪ ,‬ואף בתפילה לכתחילה‬
‫יתפלל אותה כותיקין‪ .‬וכשנדקדק בביטוי "מצותה" נגלה שהרמב"ם הקפיד לכתוב גם בקריאת שמע וגם‬
‫בתפילה מצותה‪ ,‬מפני ששניהם לכתחילה יאמר אותם בנץ‪ ,‬ורק בדיעבד יאחר אמירתם‪ ,‬נמצא שהרמב"ם כתב‬
‫בפירוש שלא כחילוק זה‪.‬‬
‫‪201‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫חובת תפילה בזמנה‪ :‬שכשם שמצות תפילה מן התורה‪ ,‬כך מצוה מדבריהם להתפלל‬
‫ג‬
‫אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים ‪.‬‬
‫כשמתפללים בציבור‪ ,‬ומגיע ש"ץ בברכת אמת ויציב למילים "תהילה לאל עליון"‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫נוהגים הציבור להתחיל לעמוד ומכינים עצמם לקראת תפילת שמונה עשרהד‪ .‬ואין‬
‫לקבוע בדבר זה הלכה‪ ,‬כי העיקר שיעמוד בזמן תפילת שמונה עשרה‪ .‬ואין צורך‬
‫ה‬
‫לחזור ג' פסיעות לאחריו לפני תפילת עמידה ‪ ,‬אלא יעמוד במקום שבו יתפלל‪,‬‬
‫ויתפלל‪.‬‬
‫ז‬ ‫ו‬
‫קודם תפילת עמידה‪ ,‬יסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו‪ ,‬ואח"כ יתפלל ‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫היה מברך את הברכות ש לפני ואחרי קריאת שמע ביחד עם הש"ץ‪ ,‬לא יענה אז‬ ‫ה‪.‬‬
‫קדיש וקדושה ואמן על שאר ברכות‪ ,‬מפני שהוא עוסק במצוה‪ ,‬והוא פטור משאר‬
‫המצוות‪ .‬ועוד שאסור לו לעזוב מצוותו לקיים מצוות אחרות‪ .‬ואף אם נמצא בסיום‬
‫ח‬
‫ברכת גאל ישראל‪ ,‬לפני תחילת תפילת העמידה‪ ,‬יסמיך גאולה לתפילה ולא יענה ‪.‬‬
‫וראה בפרק יג הלכה י שם ביארנו‪ ,‬שאם נזדמנו לו תפילין באמצע ברכות קריאת‬
‫שמע‪ ,‬שיניחם בברכה בין גאולה לתפילה‪ .‬מפני שקריאת שמע וברכותיה חטיבה‬
‫אחת‪ ,‬ותפילת עמידה חטיבה אחת‪ ,‬וחובת סמיכות גאולה לתפילה פחותה מהחובה‬
‫שיתפלל עם תפילין‪ ,‬והתפילין הם לצורך תפילת עמידה‪ ,‬ואינם מצווה אחרת ‪ ,‬לפיכך‬
‫יפסיק ויניחם לפני תפילת העמידה ט‪.‬‬

‫תפילה ג‪,‬א‪.‬‬ ‫ג‬

‫כך נכתב בהערה בסידור שיח ירושלים מהדורה חמישית‪ .‬וכך כתב הרמ"א בדרכי משה סימן צה אות א בשם‬ ‫ד‬
‫מהרי"ל‪ .‬לשון הרמב"ם בהלכות תפילה (ט‪,‬א‪-‬ב)‪" :‬ומתחיל [ש"ץ] ופורס על שמע בקול רם‪ ,‬והן עונין אמן‬
‫אחר כל ברכה וברכה ‪ ...‬עד שמברך גאל ישראל‪ .‬והכול עומדין מיד‪ ,‬ומתפללין בלחש"‪ .‬מלשון זה משתמע‬
‫שעומדים בסיום ברכת גאל ישראל‪ ,‬ולא קודם לכן‪ ,‬אולם כבר נהגו להקדים לעמוד לפני כן‪.‬‬
‫חכמים תיקנו לפסוע ג' פסיעות לאחריו בסוף התפילה (תפילה ה‪,‬י)‪ ,‬אבל לפני התפילה לא תיקנו לפסוע‪.‬‬ ‫ה‬
‫מנהג פסיעת ג' פסיעות לאחריו קודם התפילה‪ ,‬הוא מנהג מאוחר של יהודי אשכנז‪ ,‬ראה דרכי משה סימן צה‬
‫שהביא בשם הרוקח‪ ,‬קודם התפילה ילך לפניו ג' פסיעות‪ ,‬כיון שנזכר ג' פעמים ויגש בתפילה‪ ,‬ויגש אברהם‪,‬‬
‫ויגש יהודה‪ ,‬ויגש אליהו‪ .‬וכך כתב הרמ"א בהגהתו בסעיף א‪ .‬וראה משנ"ב ס"ק ג שכתב‪ ,‬העולם נוהגים לילך‬
‫ג' פסיעות לאחריהם‪ .‬ע"כ‪ .‬ובשיטת הרמב"ם‪ ,‬אין למנהג זה טעם‪ ,‬וחכמי התלמוד לא יסדוהו‪ ,‬ואין להמציא ג'‬
‫פסיעות ללא סמכות חז"ל‪.‬‬
‫כיחו וני עו הם הפרשות היוצאות מן הפה‪ ,‬כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא על ידי כח‪ ,‬ניעו הוא רוק‬ ‫ו‬
‫המוכן לצאת שכבר נע ממקומו‪( .‬כס"מ בשם ר' מנוח)‬
‫תפילה ד‪,‬י‪.‬‬ ‫ז‬
‫שו"ת קפ‪.‬‬ ‫ח‬
‫שו"ת קפ‪ .‬ברכות יד‪:‬‬ ‫ט‬
‫‪200‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫בכל תפילה מן התפילות‪ ,‬פותח קודם לברכה ראשונה ואומר "אדוני שפתי תפתח;‬ ‫ו‪.‬‬
‫ופי יגיד תהילתך" (תהלים נא‪,‬יז)‪ .‬וכשהוא חותם בסוף התפילה‪ ,‬אומר "יהיו לרצון‬
‫י‬
‫אמרי פי ‪( "...‬תהלים יט‪,‬טו); ואחר כך צועד לאחריו ג' פסיעות ‪.‬‬
‫נהגו להוסיף תחינת "אלהי נצור לשוני מרע‪ "...‬לאחר ברכת שים שלום‪ ,‬ולאחריה‬ ‫ז‪.‬‬
‫מוסיפים "עושה שלום במרומיו‪ ,"...‬וצריך לאחר את אמירת יהיו לרצון לבסוף‪,‬‬
‫יא‬
‫ואח"כ יפסע ג' פסיעות לאחריו ללא אמירת שום נוסח ‪ .‬אבל אין לכפול א ת אמירת‬
‫"יהיו לרצון" לפני התחינה ואחריה‪ ,‬ואין להוסיף לומר כלום לאחר הפסוק "יהיו‬
‫יב‬
‫לרצון" ‪ .‬ועד שלא יפסע ג' פסיעות עדין הוא באמצע תפילתו‪ ,‬ואסור לו להפסיק‬

‫י תפילה ב‪,‬ט‪ .‬לאחר אמירת יהיו לרצון וכו' צועד לאחריו‪ ,‬ללא אמירת שום נוסח‪( .‬הרב קאפח הלכות תפילה‬
‫פרק ה הערה לד)‪.‬‬
‫יא הרב קאפח‪ ,‬הלכות תפילה פרק ה הערה לד‪.‬‬
‫בתלמוד ברכות ד‪ :‬נאמר‪ :‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬בתחלה אומר‪ :‬ה' שפתי תפתח‪ ,‬ולבסוף הוא אומר‪ :‬יהיו לרצון‬ ‫יב‬
‫אמרי פי! ובדף יז‪ .‬נאמר‪ :‬מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי‪ :‬אלהי‪ ,‬נצור לשוני מרע ושפתותי‬
‫מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה‪ ,‬פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי‪ ,‬ותצילני‬
‫מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם‪ ,‬וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר‬
‫עצתם וקלקל מחשבותם‪ ,‬יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫היוצא מהתלמוד‪ ,‬אם מוסיף תחינה בסוף תפילתו‪ ,‬יאמר יהיו לרצון אחריה‪ .‬ולפיכך כתב התלמוד יהיו לרצון‬
‫לאחר סיום הקטע אלהי נצור‪ .‬אבל לפני אלהי נצור אין לומר יהיו לרצון‪ ,‬כי חכמים תיקנו לומר זאת בסוף‬
‫התפילה‪ ,‬כיון שפסוק זה חותם את כל התפילה‪ ,‬ובו מבקשים שתתקבל לפני ה'‪ ,‬ואין טעם לאומרו לפני‬
‫שסיים תפילתו‪ ,‬וכן אין טעם לכפול אמירתו‪.‬‬
‫וראה עוד מחקרים בסידורי תימן‪ ,‬חלק א‪ ,‬עמוד ‪ ,022‬שכתב בשם תכלאל ונה‪ ,‬מהדורה מאוחרת מאמצע‬
‫המאה הי"ז‪" ,‬ויש מקומות שמוסיפים היחידים קודם יהיו לרצון נוסח זה‪ ,‬אלהי נצור לשוני‪ ."...‬מכאן שאף‬
‫לכותבי התכאליל הקדומות היה פשוט וברור‪ ,‬שיהיו לרצון נאמרת בסוף התפילה‪ ,‬וכל התוספות שיוסיף‪,‬‬
‫יאמרם לפניה‪ .‬וכן בסידור רס"ג עמוד יט מופיע יהיו לרצון לאחר אלהי נצור‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם שכתבנו‪ ,‬ראה ב"י סימן קכב שכתב‪ :‬וכתב הרשב"א בסוף פרק היה קורא (יז‪ .‬ד"ה‬
‫מר) בשם הראב"ד‪ ,‬גבי אלהי נצור‪ ,‬שאין נכון לומר יהיו לרצון אחר תחנונים אלו אלא קודם להם לאחר סיום‬
‫י"ח ברכות‪ ,‬כמו שאמרו דוד לאחר י"ח מזמורים (ברכות ט‪ ... .):‬וכתב עוד (שם) ואם ירצה לחזור ולאמרו‬
‫פעם אחרת הרשות בידו‪ .‬ונראה שאפילו אם יאמר יהיו לרצון אחר התחנונים אין בזה איסור‪ ,‬שהרי בברכות‬
‫עצמן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין הברכה אומר‪ ,‬ולא עדיף יהיו לרצון מהברכות עצמן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולשיטת הרמב"ם‪ ,‬אין ללמוד מדרשת חז"ל שיהיו לרצון נזכר בתהלים לאחר י"ח מזמורים‪ ,‬הלכות הנוגעות‬
‫ליהיו לרצון‪ ,‬אלא כיון שהיו בתפילה שמונה עשרה ברכות‪ ,‬ויהיו לרצון מופיע בפרק יט בתהלים‪ ,‬דרשו‬
‫חכמים את הדבר כסמך לדבר‪ .‬אבל עיקר תקנתם‪ ,‬בפסוק יהיו לרצון יש בקשה על קבלת התפילה‪ ,‬וראוי‬
‫לאומרו בסוף‪.‬‬
‫ואם לא נאמר כך‪ ,‬אלא נדייק מהדרשה הלכות כשיטת הרשב"א‪ ,‬בימינו שיש ברכת המינים‪ ,‬ויש בתפילת‬
‫העמידה תשע עשרה ברכות‪ ,‬צריך לומר יהיו לרצון קודם ברכת שים שלום‪ ,‬לאחר שמונה עשרה ברכות!‬
‫ועוד‪ ,‬מדוע הזכיר התלמוד יהיו לרצון לאחר תחינת אלהי נצור‪ ,‬וכי לשיטת התלמוד אומרים יהיו לרצון‬
‫פעמיים‪ ,‬והרי אפילו הרשב"א כתב דבר זה כאפשרות‪ ,‬אם ירצה לחזור ולאומרו פעם אחרת הרשות בידו‪ ,‬אבל‬
‫מעולם ל א עלתה על דעתו של הרשב"א שכך היא שיטת התלמוד! גם מה שכתב הרשב"א להשוות את יהיו‬
‫לרצון לתוספת שמוסיף בסוף ברכה מעין הברכה‪ ,‬ומכאן שמותר לומר יהיו לרצון פעמיים‪ ,‬לאחר שים שלום‬
‫ולאחר התחנונים‪ .‬אמנם מי שינהג כך לא עשה איסור‪ ,‬אבל הוא נהג שלא כתקנת חכמים‪ ,‬וראוי לומר יהיו‬
‫לרצון בסוף תפילתו פעם אחת כתקנת חכמים‪.‬‬
‫‪203‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫ולענות לברכות או לקדיש או לקדושה‪ ,‬מפני שאסור לו לעזוב מצוותו לטובת‬

‫יג‬
‫מצווה אחרת ‪.‬‬
‫נהגו להגביה את הגוף והעקב יים‪ ,‬לאחר תחינת אלהי נצור‪ ,‬בזמן אמירת עשה למען‬ ‫ח‪.‬‬
‫שמך‪ ,‬עשה למען ימינך‪ ,‬עשה למען תורתך‪ ,‬עשה למען קדושתךיד‪ ,‬ומנהג זה אינו‬
‫מופיע בשום מקום‪ ,‬ורק יהודי תימן נוהגים בו‪ ,‬ואינו חובה‪.‬‬
‫כל תפילה שאינה בכוונה‪ ,‬אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה‪ ,‬חוזר ומתפלל‬ ‫ט‪.‬‬
‫טו‬
‫בכוונה ‪ .‬מצא דעתו משובשת וליבו טרוד ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד שתתיישב דעתו‪.‬‬
‫לפיכך הבא מן הדרך‪ ,‬והוא עייף או שרוי בצער עמוק ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד‬
‫שתתיישב דעתו‪ :‬אמרו חכמים‪ ,‬ימתין שלושה ימים‪ ,‬עד שינוח ותתקרר דעתו‪ ,‬ואחר‬
‫טז‬
‫כך יתפלל ‪.‬‬
‫יז‬
‫כיצד היא הכוונה ‪ -‬שיפנה ליבו מכל המחשבות ‪ ,‬ויראה עצמו כאילו הוא עומד‬ ‫י‪.‬‬
‫יח‬
‫לפני השכינה ; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה‪ ,‬כדי לכוון את ליבו‪ ,‬ואחר‬
‫יט‬
‫כך יתפלל‪ ,‬בנחת בתחנונים ובדקדוק ‪ .‬ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי‪,‬‬
‫משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה‪ ,‬ואחר כך ייפטר‪ .‬חסידים‬

‫יג ראה למעלה בפרק יח ‪ ,‬שם הבאנו מתשובת רבנו סימן קפ‪ ,‬העוסק במצוה פטור מן המצוה‪ ,‬אין מעבירים על‬
‫המצוות‪ .‬ולפיכך פטור הוא ממצוות אחרות‪ ,‬ואסור לו לעזוב מצוותו על מנת לקיים מצוות אחרות‪.‬‬
‫וראה שו"ע סימן קכב‪,‬א שכתב בשם תשובת הרשב"א‪ ,‬שצריך להסמיך את יהיו לרצון לברכת שים שלום‪,‬‬
‫ואסור להפסיק ביניהם‪ ,‬אבל לאחר יהיו לרצון‪ ,‬בזמן אמירת אלהי נצור‪ ,‬כבר נחשב שגמר תפילתו‪ ,‬ומותר לו‬
‫להפסיק לדברים שמותר להפסיק בהם באמצע ברכות קריאת שמע‪.‬‬
‫ולשיטת הרמב"ם כל זה אינו‪ ,‬והתפילה מסתיימת בזמן פסיעת ג' פסיעות‪ ,‬אבל יהיו לרצון אינו יכול‬
‫להחשיבו שכבר אינו מתפלל תפילת עמידה‪ ,‬אלא כל זמן שעומד ומתפלל הוא עוסק במצווה‪ ,‬ואסור לו‬
‫לעזוב מצוותו על מנת לקיים מצוות אחרות‪.‬‬
‫כאן נעיר‪ ,‬שאין צורך לומר קודם יהיו לרצון‪ ,‬פסוק המתחיל ומסיים באותיות של שמו‪ ,‬ואין לכך זכר‬
‫במקורות‪ ,‬והוא מנהג מאוחר‪.‬‬
‫יד נוסח "עשה למען שמך‪ "...‬אינו מופיע בסידור רס"ג‪ ,‬או בסדר התפילה של הרמב"ם‪ .‬ראה סידור רס"ג עמוד‬
‫יט‪ ,‬שם מופיע אלהי נצור‪ ,‬ולא מופיע אמירת עשה למען שמך‪ ...‬ובסדר התפילה של הרמב"ם גם אלהי נצור‬
‫אינו נמצא‪ .‬אבל הוא מופיע בסידור רב עמרם גאון בסדר התפילה‪ ,‬בסוף תפילת שמונה עשרה‪ .‬ובסידור רש"י‬
‫סימן לח‪ .‬מכאן שנוסח זה נוצר בתקופת הגאונים‪.‬‬
‫בנוגע להגבהת העקביים‪ ,‬מנהג זה נוהג רק אצל יהודי תימן‪ ,‬ואצל שאר עדות אינו קיים‪ ,‬והדרשנים נתנו לו‬
‫טעמים דרושיים [לרוב חשיבותם של אמירת עשה למען‪ ...‬אנו מגביהים עצמינו להתקרב לפני ה'‪ ,‬כמו‬
‫שבקדושה מחמת חשיבותה אנו מגביהים עצמינו]‪ ,‬אבל לפי ההלכה‪ ,‬אין חובה לקיים מנהג זה‪.‬‬
‫טו הכוונה‪ ,‬היא שיכוון את משמעות המילים שמוציא מפיו‪.‬‬
‫טז תפילה ד‪,‬טו‪.‬‬
‫אם באה לו מחשבה אחרת בתוך התפלה‪ ,‬ישתוק עד שתתבטל המחשבה‪( .‬שו"ע צח‪,‬א)‬ ‫יז‬
‫יח במקבי ל לכוונה של משמעות המילים שמוציא מפיו (ראה בהלכה הקודמת)‪ ,‬צריך לפנות את לבו‬
‫מהמחשבות‪ ,‬ולראות את עצמו עומד לפני ה'‪ .‬וראה מאמר "כוונה בתפילה ‪ -‬עיון בפרשנות ר"ח לדברי‬
‫הרמב"ם"‪ ,‬שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫יט המילה "ובדקדוק" הוספה לרמב"ם מהשו"ע סא‪,‬כב‪ .‬והכוונה שידקדק בהוצאת המילים כהוגן‪.‬‬
‫‪201‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫הראשונים היו שוהין שעה קו דם התפילה‪ ,‬ושעה אחר התפילה‪ ,‬ומאריכין בתפילה‬
‫כ‬
‫שעה ‪.‬‬
‫כא‬
‫מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו‪ ,‬יחזור ויתפלל בכוונה ; ואם כיוון ליבו בברכה‬ ‫יא‪.‬‬
‫כב‬
‫ראשונה‪ ,‬שוב אינו צריך ‪.‬‬
‫התחיל להתפלל‪ ,‬ובאמצע תפילתו הרגיש שצריך לצאת לנקביו‪ ,‬אם יכול להעמיד‬ ‫יב‪.‬‬
‫עצמו עד סוף התפילה‪ ,‬ויכול לכוון כראוי‪ ,‬ימשיך להתפלל‪ .‬ואם לאו ‪ ,‬והוא דחוק‬
‫להיפנות מיד‪ ,‬ואינו יכול לכוון‪ ,‬יפסיק ויתפנה ואח"כ ימשיך תפילתוכג‪ .‬שמאחר‬
‫שאינו יכול להשהות נקביו‪ ,‬ואינו יכול לכוון‪ ,‬אסור לו להתפלל‪.‬‬
‫כשעומד בתפילה‪ ,‬צריך לכוון את רגליו זו בצד זו; ונותן עיניו למטה‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫יג‪.‬‬
‫כד‬
‫מביט לארץ ; ותהיה מח שבתו פנויה למעלה כלפי ה'‪ ,‬כאילו הוא עומד בשמיים;‬
‫ומניח ידיו על ליבו כפותין‪ ,‬הימנית על השמאליתכה‪ .‬ועומד כעבד לפני רבו‪ ,‬באימה‬
‫ויראה ופחד‪ .‬ולא יניח ידיו על מתניו‪ ,‬מפני שבעמידה זו יש זלזול כלפי שמיםכו‪.‬‬
‫לא יתנועע בזמן התפילה‪ .‬וכן בזמן קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬או הזמירות‪ ,‬או‬ ‫יד‪.‬‬
‫הברכות‪ ,‬או הלימוד לא יתנועע‪ .‬מפני שיש בדבר זלזול בכבוד שמים‪ ,‬שפונה קדימה‬
‫ואחורה או לצדדים‪ ,‬ואינו מכבוד המלך‪ .‬ועוד שהדבר מפריע לכוונה‪ .‬וחכמים תיקנו‬
‫חמש כריעות בתפילהכז‪ ,‬ואין להוסיף על דבריהםכח‪.‬‬

‫תפילה ד‪,‬טז‪.‬‬ ‫כ‬

‫כא ואם יודע שגם אם יחזור לא יכוון‪ ,‬לא יחזור‪ ,‬וה' הטוב יכפר בעד‪.‬‬
‫תפילה י‪,‬א‪ .‬וראה מאמר "כוונה בתפילה ‪ -‬עיון בפרשנות ר"ח לדברי הרמב"ם"‪ ,‬שם נתבאר מדוע אין סתירה‬ ‫כב‬
‫בין האמור כאן לאמור בהלכה הקודמת‪.‬‬
‫ראה שו"ע צב‪,‬ב‪ .‬ואנו סגננו את ההלכה ע"פ הרמב"ם‪ ,‬ורק אם יכול לכוון‪ ,‬ויכול בקלות להעמיד עצמו‪,‬‬ ‫כג‬
‫ימשיך ויתפלל‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬יפסיק ויתפנה ואח"כ ימשיך תפילתו‪.‬‬
‫אבל אין חובה לעצום עיניים בתפילה‪ ,‬ורק אם נזדמן לפניו פרוכת מצוירת או קיר מצויר יעצום עיניו‪( .‬שו"ת‬ ‫כד‬
‫רטו) ראה פרק יז הלכה י‪.‬‬
‫מנהג רבותינו לכפוף את האגודל לתוך כף היד‪ ,‬ואם יזקוף את אגודלו כלפי מעלה הוא מגונה‪.‬‬ ‫כה‬
‫כו תפילה ה‪,‬ד‪.‬‬
‫כז תפילה ה‪,‬י‪.‬‬
‫כח אדם שעומד לפני מלך‪ ,‬יכרע לפניו‪ ,‬או יעשה קידה או השתחוויה‪ ,‬וזה מה שתיקנו חכמים‪ .‬אבל בשום פנים‬
‫ואופן לא ינענע את גופו‪ ,‬לכאן ולכאן‪ ,‬כי ייחשב הדבר לצחוק‪ ,‬ואף חכמים לא תיקנו זאת‪ ,‬ואסור להוסיף על‬
‫דבריהם‪.‬‬
‫ואין להסמיך את הנענוע לפסוק "כל עצמותי תאמרנה"‪ ,‬מפני שחכמים דרשו פסוק זה על כריעה‪ ,‬שצריך‬
‫לכרוע עד שיתפקקו חוליותיו (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה)‪ ,‬ואין לנו להמציא דרשות מדעתינו‪ .‬וראה עוד‬
‫סידור שיח ירושלם‪ ,‬כרך יום הכיפורים‪" ,‬נצ'ד הרחמים" עמוד רפד‪ ,‬דניידין עידן צלותהון כגוברא דמשתטי‬
‫מחמרי‪ .‬לכאורה נאמר כאן שבתפילה מתנועעים‪ .‬אלא שסליחה זו חוברה בתקופת הגאונים‪ ,‬ובתקופתו‬
‫ומקומו של המחבר היו מתנועעים בתפילה‪ ,‬ואין ללמוד מכך כלום‪ .‬ואנו כתבנו את ההלכה והמנהג של חז"ל‬
‫ואבותינו נוחי עדן‪ ,‬הישרים והתמים‪ ,‬שהתפללו והתנהגו בכבוד ובחן‪.‬‬
‫‪202‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫טו‪ .‬לא יגביה קולו בתפילת שמונה עשרה יותר מדי עד שישמע למרחוק‪ ,‬מפני שמתנהג‬
‫כט‬
‫כנביאי השקר‪ ,‬שהיו מגביהים קולם בתפילתם הרבה ‪ .‬ולא יתפלל במחשבתו ‪-‬‬
‫ל‬
‫אלא מחתך הדברים בשפתיו‪ ,‬ומשמיע לאוזנו בלחש ‪ .‬ולא ישמיע קולו לאחרים‪,‬‬
‫אלא אם כן היה חולה; או שאינו יכול לכוון את ליבו‪ ,‬עד שישמיע קולו ‪ -‬הרי זה‬
‫לא‬
‫מותר‪ :‬ובלבד שלא יהיה בציבור‪ ,‬כדי שלא תיטרף דעתן מקולו ‪ .‬וכן מותר‬
‫לב‬
‫להשמיע קולו כדי שילמדו בני ביתו את התפילה‪ ,‬והוא שמתפלל בביתו ‪.‬‬

‫כט מקור הדברים ברכות כד‪ :‬המגביה קולו בתפלתו ‪ -‬הרי זה מנביאי השקר‪( .‬הביאור ע"פ לחם יהודה‪ .‬הובא‬
‫ב הערת הרב קאפח פ"ה הערה לב) וכך כתב המאירי בברכות כד‪ ... :‬ומ"מ לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן‬
‫של נביאי השקר שנ' עליהם ויקראו בקול גדול‪.‬‬
‫ל הטור בסימן קא כתב‪ :‬י"א הא דאמר שלא ישמע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו‬
‫לאזניו‪ .‬ע"כ‪ .‬והוא דחה דעה זו (ראה שם)‪.‬‬
‫אולם הב"י הסכים לדעה זו‪ ,‬משום התוספתא והזוהר‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬זה לשון הרשב"א בריש פרק אין עומדין‬
‫(לא‪ .‬ד"ה וקולה) מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפילתו מסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר‬
‫בקול רם‪ ,‬וכדתניא בפרק מי שמתו כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה‪ ,‬אבל להשמיע לאזנו‬
‫רשאי ומצוה לכתחלה‪ .‬כדאמרינן בירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"ד)‪ ,‬תניא נתפלל ולא השמיע לאזנו‬
‫יצא‪ ,‬למי נצרכה לרבי יוסי‪ ,‬היידן רבי יוסי (פירוש איזה ר' יוסי הוא)‪ ,‬ר' יוסי הדא (כלומר הך ר' יוסי הוא)‪,‬‬
‫דתנינן (טו‪ ).‬הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא‪ ,‬רבי יוסי אומר לא יצא‪ ,‬דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא‬
‫לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כק"ש‪ .‬אלא שמצאתי בהיפך בתוספתא דמכילתין בפ"ג (ה"ט)‪ ,‬יכול יהא‬
‫משמיע קולו לאזניו‪ ,‬פירש בחנה והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ע"כ‪ .‬ורבינו [כוונת‬
‫הב"י לטור‪ ,‬וכ"ה ד עת הרמב"ם] הסכים לדברי הירושלמי ומשמעותא דגמרא דידן ודחה מפניהם דברי‬
‫התוספתא‪ .‬וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ה (אות נ) וכן הלכה [בדק הבית]‪ .‬ומכל מקום הזוהר (ויקהל רב‪).‬‬
‫שכתבתי בסימן קמ"א (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וראה בן ידיד שדחה את הדברים‪ ,‬וכתב שבספר הזוהר כלל לא נזכר איסור להשמיע לאוזניו‪ ,‬רק לאוזני‬
‫אחרים‪ ,‬כשיטת הטור והרמב"ם‪ .‬וזה לשונו‪ :‬הרב בעל פר"ח סי' ק"א הביא דברי התוספתא ודברי הזוהר‬
‫ויקהל ודברי מרן בבדק הבית דאין לו להשמיע לאזניו עי"ש וסיים דהכי נקטינן‪ .‬ואני אומר דמדברי הזוהר לא‬
‫משמע אלא שלא ישמיע לאחרים והתוספתא ודאי נדחית מקמי תלמודא דידן והעיקר כפסק רבינו‪ .‬ועיין במגן‬
‫אברהם שם סק"ג‪ .‬וזהו לשון הזוהר פרשת ויקהל דף ר"ב ע"א דדייק וקאמר דלא אשתמע ההיא צלותא‬
‫לאחרא וכו' לאודנין דבר נש וכו' [דלא] ישמעון לההיא צלותא בני נשא יעו"ש הרי דלהשמיע לאזנו אין בכך‬
‫כלום וברור וק"ל‪.‬‬
‫לא תפילה ה‪,‬ט‪ .‬כשאינו יכול לכוון מותר להגביה קולו קצת‪ ,‬שישמע הוא ומי שעומד בסמוך אליו‪ ,‬אבל אף אז‬
‫אסור לו להגביה קולו הרבה‪ ,‬שישמעוהו העומדים רחוק ממנו‪ .‬ומקור הדברים ברכות כד‪ :‬המשמיע קולו‬
‫בתפלתו ‪ -‬הרי זה מקטני אמנה‪ .‬אמר רב הונא‪ :‬לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש‪ ,‬אבל אין יכול לכוין‬
‫את לבו בלחש ‪ -‬מותר; והני מילי ‪ -‬ביחיד‪ ,‬אבל בצבור ‪ -‬אתי למיטרד צבורא‪ .‬ע"כ‪ .‬ומהתלמוד למדנו‪,‬‬
‫שמגביה קולו הרבה אסור בכל מקרה‪ ,‬ומשמיע קולו מותר כשאינו יכול לכוון בלחש‪( .‬הביאור ע"פ לחם‬
‫יהודה‪ .‬הובא בהערת הרב קאפח פ"ה הערה לב)‬
‫לב כ"כ הרמ"א קא‪,‬ב‪ .‬ומקור דבריו ירושלמי‪ .‬ברכות פרק ד הלכה א‪ :‬ר' אבא בר זבדי מצלי בקלא‪ .‬רבי יונה כד‬
‫הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה‪ ,‬וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא עד דילפון בני בייתיה‬
‫צלותיה מיניה‪ .‬אמר ר' מנא ובני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה‪ .‬ע"כ‪ .‬וביאר פני משה‪ ,‬ובני ביתיה דאבא‪-‬‬
‫כלומר כך היה נוהג ג"כ אבא שילמדו בני ביתו התפילה ממנו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫והירושלמי אינו סותר את הבבלי‪ ,‬מפני שהיו מגביהים קולם בתפילתם קצת‪ ,‬ולא היו צועקים הרבה כדרכם‬
‫של נביאי השקר‪ ,‬ולפיכך כתבנוהו מפני שהרמב"ם יסכים לכך‪.‬‬
‫‪203‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫לג‬
‫טז‪ .‬אין מתפללין אלא מעומד‪ .‬ולא יסמוך את עצמו בשום דבר ‪ .‬היה יושב בספינה או‬
‫בעגלה ‪ -‬אם יכול לעמוד‪ ,‬יעמוד; ואם לאו‪ ,‬יישב במקומו ויתפלל‪ .‬חולה מתפלל‪,‬‬
‫אפילו שוכב על צידו ‪ -‬ו הוא‪ ,‬שיכול לכוון את דעתו‪ .‬היה רוכב על הבהמה ‪ -‬אף על‬
‫פי שיש לו מי שיאחוז בהמתו‪ ,‬לא יירד‪ ,‬אלא יישב במקומו ומתפלל‪ ,‬כדי שתהיה‬
‫לד‬
‫דעתו מיושבת עליו ‪.‬‬
‫יז‪ .‬כשעומד בתפילה‪ ,‬לא יאחוז תפילין בידו או ספר תורה בזרועו‪ ,‬מפני שליבו טרוד‬
‫בהן [מחמת קדושתם ירא שמא יפלו]; ולא יאחוז מעות וכלים בידו [מחמת היוקר‬
‫שלהם ירא שמא יפלו]‪ .‬אבל מתפלל הוא בלולב בידו בימות החג‪ ,‬מפני שהיא מצות‬
‫היום‪ .‬וכן יכול להתפלל כשסידור בידו‪ ,‬מפני שהוא לצורך התפילה‪ .‬היה משאוי על‬
‫ראשו‪ ,‬והגיע זמן התפילה ‪ -‬אם היה פחות מארבעת קביןלה ‪ -‬מפשילו לאחוריו‪,‬‬
‫לו‬
‫ומתפלל; היה ארבעת קבין ‪ -‬מניחו על גבי קרקע‪ ,‬ואחר כך יתפלל ‪.‬‬
‫לז‬
‫יח‪ .‬מותר להתפלל בכל נוסחי התפילה‪ .‬בנוסח תימן בלדי [הוא נוסח הרמב"ם ]‪ ,‬או‬
‫בנוסח תימן שאמי‪ ,‬או בנוסח עדות המזרח‪ ,‬או בנוסח ספרד‪ ,‬או בנוסח אשכנז‪ .‬מפני‬
‫שכל הנוסחים יסודם מהגאונים‪ ,‬ובכולם הפתיחה והחתימה שוויםלח‪ ,‬ועניין הברכה‬
‫שתיקנו אנשי כנסת הגדולה נשמר בכולםלט‪ .‬אולם יש עדיפות לנוסח תימן בלדי‬

‫לג ראה למעלה בסוף הלכה יג ‪ ,‬לא יניח ידיו על מתניו‪ ,‬מפני שבעמידה זו יש זלזול כלפי שמים‪ .‬והוא הדין אם‬
‫עומד ונסמך על משהו‪ ,‬יש בעמידה זו זלזול כלפי שמים‪ .‬ולפי טעם זה‪ ,‬אף אם סומך את עצמו קצת‪ ,‬ואם‬
‫ינטל אותו ד בר לא יפול‪ ,‬אסור‪( .‬משנ"ב סימן צד ס"ק כב) ואם הוא חולה או חלש‪ ,‬הרי הוא אנוס‪ ,‬ומותר לו‬
‫לסמוך את עצמו‪.‬‬
‫לד תפילה ה‪,‬ב‪.‬‬
‫לה ‪ 3‬קבין‪ ,‬הוא נפח של ‪ 1‬ליטר‪.‬‬
‫לו תפילה ה‪,‬ה‪.‬‬
‫לז על מקורו של נוסח תימן‪ ,‬ראה מאמר "נוסח התפילה של הרמב"ם ‪ -‬ונוסח התפילה של יהודי תימן"‪.‬‬
‫לח מלבד שינויים קלים‪ ,‬אהבת עולם‪ ,‬אהבה רבה‪ ,‬וכדו'‪.‬‬
‫לט כאן נעיר‪ ,‬כי בנוסח ספרד יש שיבושים‪ ,‬מפני שהוא נוסח מאוחר המשלב בתוכו את נוסח עדות המזרח ונוסח‬
‫אשכנז‪ ,‬ולמרות זאת יוצאים בו ידי חובה‪ ,‬מפני שעניין הברכה נשמר בו‪ .‬להלן דוגמאות לשיבושים בנוסח‬
‫ספרד‪.‬‬
‫א‪ -‬בברכת "רפאנו" נ וסח ספרד הוא‪" :‬והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואנו ולכל מכאובנו ולכל מכותנו‬
‫רפואה שלמה לכל מכותנו כי אל מלך" וכו'‪ .‬יש פה עירבוב של שתי נוסחאות‪ ,‬נוסחה מקורית אחת שהיא‪:‬‬
‫"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואנו ולכל מכאובנו ולכל מכותנו כי אל מלך" ונוסחה מקורית שניה שהיא‪:‬‬
‫"וה עלה רפואה שלמה לכל מכותנו כי אל" ובנוסח ספרד צירפו את שני הנוסחאות המקוריות גם יחד‪.‬‬
‫ב ‪ -‬בברכת "השיבה שופטינו" נוסח ספרד הוא‪" :‬ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים ובצדק‬
‫ובמשפט" (בצדק עם ו')‪ .‬יש כאן צירוף ושיבוש של שתי נוסחאות‪ .‬בנוסח אשכנז הוא "בחסד וברחמים‬
‫וצדקנו במשפט" (ב' של במשפט בפתח) ואלו נוסח הספרדים הוא בחסד וברחמים בצדק ובמשפט (בצדק‬
‫ללא ו'‪ ,‬וב' של במשפט בשווא) ובנוסח ספרד עירבבו בין שתיהן ושינו את המשמעות‪.‬‬
‫ג‪ -‬בסיום ברכת "את צמח" נוסח ספרד הוא‪" :‬כי לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה"‪ .‬המלים "ומצפים‬
‫לישועה אינן מנוסח התפילה אלא היה כתוב בסידורים "כאן יצפה לישועה" כלומר שכאשר אומר "כי‬
‫לישועתך קיוינו כל היום יכוין שמצפה לישועה‪ ,‬ובמשך הזמן נשתרבבו מלים אלו לתוך נוסח התפילה‪.‬‬
‫‪208‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫[נוסח הרמב"ם]‪ ,‬מפני שנוסח זה הוא הנוסח הבבלי לתפילה‪ ,‬ואילו נוסח עדות‬
‫המזרח או אשכנז או ספרד ארוכים ממנו‪ ,‬מפני שהוסיפו מילים לנוסח זה מנוסח‬
‫ארץ ישראל‪ ,‬ובכך יצרו נוסח חדש ארוך ומסורבל‪ ,‬הכולל בתוכו שתי מסורות של‬
‫מ‬
‫נוסח תפילה ‪.‬‬

‫ד‪ -‬בברכת "שמע קולנו" נסח ספרד הוא‪" :‬כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים"‪ .‬אף כאן יש‬
‫לנו הרכבה של שתי נוסחאות‪ :‬נוסח אשכנז "כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים" ונוסח הספרדים "כי‬
‫אתה שומע תפילת כל פה"‪.‬‬
‫ה‪ -‬בברכת "שים שלום"‪ ,‬בנוסח אשכנז אומרים בשחרית "שים שלום" ובמנחה ובערבית אומרים "שלום‬
‫רב"‪ ,‬ואלו הספרדים אומרים בכל התפיל ות "שים שלום"‪ .‬בנוסח ספרד בשחרית ובמנחה אומרים "שים‬
‫שלום" ובערבית אומרים "שלום רב" (לאחרונה הדפיסו "שים שלום בכל התפילות‪ ,‬אך זכורני בעבר ברוב‬
‫הסידורים כמו שכתבתי או שציינו שיש שתי נוסחאות)‪.‬‬
‫הסבר הדבר‪ ,‬מתפללי נוסח ספרד התפללו כולם בעבר נוסח אשכנז‪ ,‬ובדור שבו חל המעבר לנוסח ספרד לא‬
‫היו הכל בקיאים בכל שינויי הנוסחאות ולכן בשחרית ובמנחה שיש בהם חזרת הש"ץ‪ ,‬שמע כל הצבור‬
‫שהש"ץ אומר "שים שלום" ושינו אף הם את נוסחתם ל"שים שלום" מה שאין כן בתפילת ערבית שאין בה‬
‫חזרת הש"ץ הרי לא ידעו הכל על השינוי‪ ,‬ורבים נשארו במנהגם הקודם לומר "שלום רב"‪( .‬הערה זו הועתקה‬
‫מהודעתו של בר_בי_רב‪ ,‬התפרסמה בפורום "עצור כאן חושבים" באינטרנט)‬
‫קרית שמע א‪,‬ז‪ .‬ברכות א‪,‬ה‪ .‬חוקרי תולדות התפילה חלוקים בשאלה האם היה נוסח אחד מקורי של התפילה‬ ‫מ‬
‫וממנו התפצלו נוסחי התפילה השונים הנהוגים בימינו או לא היה נוסח קבוע לתפילה והיא גובשה במהלך‬
‫הדורות‪ ,‬החל בימי הבית השני‪ .‬רוב החוקרים מצדדים היום בהשקפה שככל הנראה לא היה נוסח מקורי‬
‫והתפילה התגבשה בתהליך איטי עד שניתן לה מעמד קבוע ומחייב‪ .‬גם לאחר שגובש נוסח התפילה ורבן‬
‫גמליאל ובית דינו ביבנה התקינו את סדר התפילה וחובת התפילה‪ ,‬המשיכו להשתמש בארץ ישראל ובגלויות‬
‫השונות במסורות רבות של נוסחים‪ ,‬ומכאן ההבדלים הרבים בין נוסחי התפילה שנמצאו בגניזה וההבדלים‬
‫בין הנוסחים הנמצאים היום בשימוש בקרב עדות ישראל‪ .‬החוקרים מזהים שני טיפוסים עיקריים של נוסחים‬
‫שכונו בשם נוסח ארץ ישראל ונוס ח בבל‪ .‬בשני הטיפוסים נושאי הברכות (הבקשות) זהים וגם נוסח מטבע‬
‫הברכה זהה כמעט לחלוטין‪ .‬אולם ניכרים הבדלים בניסוח תכני הברכות‪ .‬בארץ ישראל הקפידו ככל הנראה‬
‫פחות על ניסוח מדויק של התוכן ולכן נמצאו בגניזה גרסאות רבות לברכות העמידה‪ .‬בבבל‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫הקפידו יותר על ניסוח מדויק ולכן אין הרבה הבדלים בין הגרסאות המיוחסות לנוסח בבל‪.‬‬
‫להלן תפילת שמונה עשרה‪ ,‬נוסח ארץ ישראל‪ ,‬נוסח אחד של תפילת שמונה עשרה מהגניזה‪:‬‬
‫א‪ .‬בא"י אוא"א אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה שמים‬
‫וארץ מגננו ומגן אבותינו מבטחנו בכל דור ודור‪ .‬בא"ה מגן אברהם‪.‬‬
‫ב‪ .‬אתה גבור משפיל גאים חזק ומדין עריצים חי עולמים מקים מתים מכלכל חיים מחיה מתים כהרף עין‬
‫תשועה לנו תצמיח‪ .‬בא"ה מחיה המתים‪.‬‬
‫ג‪ .‬קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך‪ .‬בא"ה האל הקדוש‪.‬‬
‫ד‪ .‬חננו אבינו דעה מאתך ובינה והשכל מתורתך‪ .‬בא"ה חונן הדעת‪.‬‬
‫ה‪ .‬השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם‪ .‬בא"ה הרוצה בתשובה‪.‬‬
‫ו‪ .‬סלח לנו אבינו כי חטאנו לך מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך כי רבים רחמיך‪ .‬בא"ה המרבה לסלוח‪.‬‬
‫ז‪ .‬ראה בענינו וריבה ריבנו וגאלנו למען שמך‪ .‬בא"ה גואל ישראל‪.‬‬
‫ח‪ .‬ר פאנו ה' אל' ממכאוב לבנו ויגון ואנחה העבר ממנו והעלה רפואה למכותינו‪ .‬בא"ה רופא חולי עמו‬
‫ישראל‪.‬‬
‫ט‪ .‬ברך עלינו ה' אל' את השנה הזאת לטובה בכל מיני תבואתה וקרב מהרה שנת קץ לגאולתנו ושבע עולם‬
‫מאוצרות טובך ותן ברכה במעשי ידנו‪ .‬בא"ה מברך השנים‪.‬‬
‫י‪ .‬תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקיבוץ גלויותינו‪ .‬בא"ה מקבץ נדחי עמו ישראל‪.‬‬
‫יא‪ .‬השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ומלוך עלינו אתה לבדך‪ ,‬בא"ה אוהב המשפט‪.‬‬
‫‪205‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫יט‪ .‬אין לעשות בבית הכנסת ציורים המושכים את תשומת לב המתפלל‪[ ,‬בין אם הם של‬
‫בעלי חיים או בני אדם‪ ,‬ובין אם הם ציורי נוף או בתים או חפצים]‪ ,‬ומפריעים לו‬
‫מא‬
‫להתרכז בתפילה‪ .‬ואם נזדמן לו להתפלל לפני ציור ‪ ,‬ראוי לו לעצום את עיניו שלא‬
‫יטרידוהו מלכוון בתפילה‪ ,‬או יסתכל בסידור מב‪.‬‬
‫כ‪ .‬כשמתפלל ביחיד‪ ,‬צריך לפתוח חלונות או פתחים‪ ,‬כנגד ירושלים‪ ,‬כדי להתפלל‬
‫מד‬ ‫מג‬
‫כנגדן ‪ ,‬שנאמר "וכווין פתיחין ליה בעיליתיה‪ ,‬נגד ירושלם " (ראה דניאל ו‪,‬יא)‪.‬‬

‫יב‪ .‬למשומדים אל תהי תקוה ומלכות זדון מהרה תעקר בימינו והנצרים והמינים כרגע יאבדו‪ ,‬ימחו מספר‬
‫החיים ועם צדיקים אל יכתבו‪ .‬בא"ה מכניע זדים‪.‬‬
‫יג‪ .‬על גירי הצדק יהמו רחמיך ותן לנו שכר טוב עם עושי רצונך‪ .‬בא"ה מבטח לצדיקים‪.‬‬
‫יד‪ .‬רחם ה' אל' ברחמיך הרבים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל היכלך ועל‬
‫מעונך ועל מלכות בית דוד משיח צדקך‪ .‬בא"ה אלהי דוד בונה ירושלים‪.‬‬
‫טו‪ .‬שמע ה' בקול תפילתינו ורחם עלינו כי אל חנון ורחום אתה‪ .‬בא"ה שומע תפלה‪.‬‬
‫טז‪ .‬רצה ה' אל' ושכון בציון ויעבדוך עבדיך בירושלים‪ .‬בא"ה שאותך ביראה נעבוד‪.‬‬
‫יז‪ .‬מודים אנחנו לך ה' אל' על כל הטובות והחסד שעשית עמנו‪ .‬בא"ה הטוב לך להודות‪.‬‬
‫יח‪ .‬שים שלומך על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך וברכנו כולנו כאחד‪ .‬בא"ה עושה השלום‪( .‬מה שכתבנו‬
‫עד כאן‪ ,‬הוא מדברי ד"ר דב גולדפלם‪ ,‬במאמרו "הברכה התשע עשרה בתפילת שמונה עשרה")‬
‫אם נעקוב אחרי השינויים שיש בנוסח התפילה של עדות המזרח ואשכנז‪ ,‬לעומת נוסח הרמב"ם‪ ,‬נגלה שאותם‬
‫שינוי ים נובעים מחמת שהעמיסו על נוסח התפילה הבבלי [שהוא נוסח הרמב"ם]‪ ,‬תוספות ושינויים מנוסח‬
‫ארץ ישראל‪ .‬דוגמה מחשית לכך היא השינוי שיש בברכת השנים‪ .‬בנוסח הרמב"ם אומרים תמיד ברכנו ה'‬
‫אלוהינו בכל מעשה ידינו‪ ,‬ואילו בנוסח ארץ ישראל אומרים תמיד ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת‪.‬‬
‫נוסח עדות המזרח בקיץ אומרים ברכנו וכו'‪ ,‬ובחורף ברך עלינו וכו'‪ .‬נמצא שנוסח עדות המזרח עשה שילוב‬
‫בין נוסח בבל לנוסח ארץ ישראל‪ ,‬ואילו נוסח הרמב"ם הוא נוסח בבל בלבד‪ .‬בנוסח אשכנז וספרד אומרים‬
‫תמיד ברך עלינו‪ ,‬כפי נוסח ארץ ישראל‪ .‬וכך הדבר בשאר השינויים המצויים בנוסחתם‪.‬‬
‫מא בין בביתו ובין בבית הכנסת‪.‬‬
‫מב כתב הרמב"ם בתשובה רטו‪ :‬הטעם שהחשיבו העמידה לפני הקיר מפני שהוא מביא לידי התיחדות על הרוב‬
‫ובכך יכוין לבו‪ ,‬ואין הפרוכת חוצצת‪ .‬אבל מגונה הוא שיהא מבדיל בינו ובין הקיר ארון או שידה או חבילות‬
‫או כלי בית וכיו צא בהן‪ ,‬כי אלה ממה שמטריד המחשבה‪ .‬ואם היו לפניו ציורים אע"פ שאינם בולטים הרי זה‬
‫מגונה מחמת הטרדה שבראייתן ותפסד הכוונה‪ .‬ואנחנו עוצמים עינינו בתפלה אם נזדמן לנו כיוצא בזה‬
‫בפרוכת או קיר מצוייר‪.‬‬
‫וראה עוד מסורה ליוסף ה‪ ,‬עמוד ‪ ,81-232‬מאמרו של הרב אהרן קאפח‪" ,‬ציורים וקישוטים בבתי כנסיות‪ ,‬דת‬
‫יהודית או דת אלילית"‪.‬‬
‫מג כתב הרמב"ם בתשובה רטז‪ :‬בתי כנסיות והמקומות המיועדים לתפלה שלצבור לא התנו שיהא בהן חלונות‪,‬‬
‫ואין משגיחין בכך‪ ,‬ודברי ר' חנינה [שהצריך שיהיו חלונות בחדר שמתפלל בו]‪ ,‬ביחיד המתפלל בביתו כמו‬
‫שהיה עושה דניאל ע"ה‪ ,‬כי זה חשוב גם לרכוז המחשבה שיעמוד לפני חלון הפתוח לאויר כדי שיהא בדמיונו‬
‫שהוא נגד ירושלם ואין חוצץ בינו לבינה לא קירות ולא קורות‪ ,‬לפי שדבר בחלונות שבוקע מבט הרואה‬
‫בחלל ומרחב‪ ,‬ואין ספק כי ציור דבר זה ודמויו מביא לידי כונה גדולה‪ .‬כך נראה לי‪.‬‬
‫מד תרגום‪ :‬וחלנות פתוחים לו בעלייתו לכיוון ירושלים‪.‬‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫מה‬
‫ואין מתפללין בחורבה ; ולא לאחורי בית הכנסת‪ ,‬אלא אם כן החזיר פניו לבית‬
‫הכנסת מו‪ .‬ומותר להתפלל בשדה או בדרך מז‪.‬‬
‫מט‬ ‫מח‬
‫כא‪ .‬מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפילתו ‪ -‬אם עשה זאת לרצונו ויכל למונען ‪ ,‬הרי‬
‫נ‬
‫זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובאו לאונסו‪ ,‬אין בכך כלום ‪ .‬נזדמן לו רוק‬
‫[המעורב בליחה] בתפילתו‪ ,‬מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער ולא יכל‬
‫נא‬
‫לסבול שיהיה רוק מובלע בבגדו עד שיתייבש‪ ,‬זורקו בידו לאחוריו ‪ ,‬כדי שלא‬
‫נב‬
‫יצטער בתפילה‪ ,‬ונמצא טרוד ‪.‬‬

‫מבנה רעוע ונטוש בצד הדרך‪ .‬וטעם הדבר‪ :‬שלא יחשדוהו בזנות (ברכות ג‪ ,).‬או מפני סכנת התמוטטות‬ ‫מה‬
‫(רוצח ושמירת נפש יב‪,‬ו)‪ ,‬או מפני נזק של שודדים וכדו'‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬ו‪ .‬מדובר בבית הכנסת העומד בחצר‪ ,‬וסביבותיו פנוי‪ ,‬ואם מפנה גבו לבית הכנסת ומתפלל‪ ,‬מזלזל‬ ‫מו‬
‫בבית הכנסת‪ .‬אבל אם היה כותל ביתו וכותל בית הכנסת משותף‪ ,‬יכול לעמוד בביתו ולהתפלל לכיוון‬
‫ירושלים‪ ,‬למרות שמפנה את גבו לאחורי בית הכנסת‪ ,‬מפני שאין בני אדם הרואים אותו‪ ,‬ואין בדבר זלזול‬
‫לבית הכנסת‪( .‬שו"ת רצ)‬
‫בברכות לד‪ :‬נאמר‪ ,‬אמר רב כהנא‪ :‬חציף עלי מאן דמצלי בבקתא‪ .‬ובדקדוקי סופרים עמוד צה הגירסא‪,‬‬ ‫מז‬
‫פקתא‪ .‬וביאורו שמתפלל ברחוב העיר‪ .‬ולא פסקה הרמב"ם‪ ,‬מפני שבברכות ג‪ .‬נזכר שמותר להתפלל בדרך‪.‬‬
‫וראה עוד הלכות תפילה יא‪,‬כא‪ :‬רחובה של עיר אף על פי שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני‬
‫שהקיבוץ רב ו אין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן‬
‫שמותר להתפלל ברחוב העיר‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬לפי רש"י הגירסא‪ ,‬בבקתא‪ .‬וטעם האיסור‪ ,‬שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך‪,‬‬
‫ולבו נשבר‪ .‬וכן פסק השו"ע צ‪,‬ה‪ :‬לא יתפלל במקום פרוץ‪ ,‬כמו בש דה‪ ,‬מפני שכשהוא במקום צניעות חלה‬
‫עליו אימת מלך ולבו נשבר‪.‬‬
‫גיהוק‪ :‬הוציא מפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל‪( .‬רש"י ברכות כד‪ ).‬פיהוק‪ :‬פותח את פיו‪,‬‬ ‫מח‬
‫כאדם הרוצה לישון או שעמד משינה‪( .‬רש"י שם) עיטוש‪ :‬התפרצות האויר בכח דרך האף‪ ,‬ובהשמעת קול‪.‬‬
‫(הרב קאפח‪ .‬פיהמ"ש נדה ט‪,‬ח הערה ‪)18‬‬
‫בעיטוש כגון שהריח טבק‪( .‬מער"ק)‬ ‫מט‬
‫נ השו"ע בסימן צז סעיף א כתב‪ :‬ואם צריך לפהק מתוך אונס‪ ,‬יניח ידו על פיו‪ ,‬שלא תראה פתיחתו‪ .‬ובסעיף ג‬
‫כתב‪ :‬אם כינה עוקצתו‪ ,‬ימשמש בבגדיו להסירו שלא תתבטל כוונתו‪ ,‬אבל לא יסירנה בידו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ומקורו ברכות כ ד‪[ :‬התלמוד מספר על מעשה רבי] וממשמש בבגדו‪ ,‬אבל לא היה מתעטף‪ .‬וכשהוא מפהק ‪-‬‬
‫היה מניח ידו על סנטרו‪ .‬ופירש רש"י וממשמש בבגדו להעביר הכינה‪ .‬ומזה למד אבל לא יסירנה בידו‪.‬‬
‫אולם הרמב"ם לא כתב הלכות אלו‪ ,‬משום שגרס כגירסת הרי"ף (ברכות טו‪ :‬בדפי הרי"ף)‪ ,‬וממשמש בבגדו‪,‬‬
‫אבל לא היה מתעטף‪ ,‬ולא היה מניח ידו על סנטרו‪ .‬וביאור גירסתו‪ ,‬שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו כדי‬
‫שלא יפול אבל כשהיה נופל לגמרי לא היה מתעטף משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש משיקח‬
‫שום דבר בשעת התפלה‪( .‬ר"ח הובא בר' יונה על הרי"ף) וכן מה שנאמר ולא יניח ידו על סנטרו‪ ,‬ביאורו‪,‬‬
‫שלא יניח ידיו על חלציו בשעת התפילה מפני שנוהג מנהג גסי הרוח‪ ,‬ופסקה הרמב"ם בפרק ה הלכה ד‪.‬‬
‫(מער"ק)‬
‫נא אבל לא לצדדיו‪ ,‬בין לימין ובין לשמאל‪ ,‬וכך היא משמעות הבבלי שלא חילק בין הצדדים‪ ,‬שלא כירושלמי‬
‫שהתיר לזורקו לצד שמאל‪( .‬ב"י סימן צז) וכך פסק בשו"ע צז‪,‬ב‪ .‬שלא כרמ"א שכתב שאם אי אפשר לזרוק‬
‫את הרוק לאחריו יזרקנו לשמאלו ולא לימינו‪ ,‬ופסק כירושלמי‪.‬‬
‫נב תפילה ד‪,‬יא‪.‬‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫כב‪ .‬היה באמצע תפילתו והוצרך להוציא רוח מלמטה‪ ,‬ונצטער הרבה ואינו יכול‬
‫להעמיד עצמו ‪ -‬מהלך לאחריו ארבע אמות‪ ,‬וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון‬
‫העולמים‪ ,‬יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים ‪ -‬גלוי וידוע לפניך‪ ,‬חרפתנו‬
‫וכלימתנו‪ ,‬חרפה וכלימה בחיינו‪ ,‬תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו‪ ,‬ומתפלל‪.‬‬
‫ואף אם מתפלל בציבור כך ינהג‪ ,‬מפני שאם יוציא רוח מלמטה בציבור‪ ,‬ייאסר‬
‫עליהם להתפללנג‪.‬‬
‫כג‪ .‬אסור להרים חפצים מהרצפה באמצע התפילה‪ ,‬מפני שהדבר מפריע לכוונהנד‪.‬‬
‫נה‬
‫לפיכך אם נפלה טליתו ממנו באמצע תפילתו‪ ,‬אסור לו להרימה ‪ .‬ואם נפל ספר‬
‫קודש על הרצפה והדבר מפריע לו לכוונה‪ ,‬ירים את הספר אפילו באמצע הברכה‬
‫נו‬
‫וימשיך להתפלל ‪.‬‬
‫כד‪ .‬צריך להתפלל נוכח המקדש‪ .‬לפיכך אם היה עומד בחוצה לארץ‪ ,‬מחזיר פניו נוכח‬
‫ארץ ישראל ומתפלל; היה עומד בארץ‪ ,‬מכוון פניו כנגד ירושלים; היה עומד‬
‫בירושלים‪ ,‬מכוון פניו כנגד המקדש; היה עומד במקדש‪ ,‬מכוון פניו כנגד בית קודש‬
‫הקודשים‪ .‬ולפיכך בבית הכנסת בונים היכל [ארון קודש שבו ספרי תורה] בצד‬
‫שמתפללין כנגדה באותה העיר‪ ,‬כדי שיהיו פני הציבור אל מול ההיכל‪ ,‬כשיעמדו‬
‫בתפילהנז‪ .‬סומה‪ ,‬ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות משום שאינו יודע‪ ,‬והמהלך‬
‫בספינהנח ‪ -‬יכוון את ליבו כנגד השכינה‪ ,‬ויתפללנט‪.‬‬

‫נג תפילה ד‪,‬יב‪ .‬ו ראה הלכות קריאת שמע ג‪,‬יד‪ ,‬יצאה רוח מחברו ‪ ...‬מפסיק לה לקריאת שמע ותפילה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולפיכך אסור להכשיל את הציבור שלא יוכלו להמשיך את תפילתם‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬הרמ"א בסימן קג סעיף ב כתב‪ :‬וכל זה מיירי כשמתפלל בביתו‪ ,‬אבל כשמתפלל‬
‫בצבור דהוי ליה ביוש גדול‪ ,‬אין צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון‪ ,‬רק ממתין עד שיכלה ממנו‬
‫הריח‪ ,‬וכן נוהגין‪( .‬תרומת הדשן סימן ט"ז)‪.‬‬
‫נד רש"י בברכות כד‪ :‬ד"ה אבל לא היה מתעטף‪ ,‬כתב‪ ,‬שטעם האיסור להרים את הטלית שנפלה מהרצפה‬
‫ולהתעטף בה‪ ,‬שלא יהיה הפסק‪ .‬וכן כתב השו"ע צז‪,‬ד‪ :‬אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו‪,‬‬
‫אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו‪ ,‬דהוי הפסק‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו כתבנו טעם אחר‪ ,‬שהדבר מפריע‬
‫לכוונה‪ .‬מפני ששהייה קצרה בכדי להרים טלית מהרצפה ולהתעטף בה אינה נחשבת הפסק‪ .‬ויכול להתעטף‬
‫ללא ברכה‪ ,‬מפני שברכות אינן מעכבות‪.‬‬
‫נה הלכה זו לא כתבה הרמב"ם מפני שלא נזכרה בתלמוד בלשון זו‪ ,‬ואנו כתבנוה מפני שמקורה ברכות כד‪ :‬שם‬
‫מסופר על מעשה רבי‪ ,‬וממשמש בבגדו‪ ,‬אבל לא היה מתעטף‪ .‬וביאורו‪ ,‬שהיה ממשמש בטליתו ומתקן אותו‬
‫כדי שלא יפול אבל כשהיה נופל לגמרי לא היה מתעטף משום דסבר שיותר טוב לו שיתפלל בגילוי הראש‬
‫משיקח שום דבר בשעת התפלה‪( .‬ר"ח הובא בר' יונה על הרי"ף) וכך כתב השו"ע צז‪,‬ד‪ .‬וביאר המשנ"ב‬
‫בס"ק טו‪ :‬אם עבר והתעטף בו א"צ להתחיל מתחילת הברכה‪ ,‬אלא גומר התפילה והולך‪ ,‬וכשיגמור תפילתו‬
‫ימשמש בו ויברך‪.‬‬
‫נו סוף ההלכה מקורה בסברא‪ ,‬שכיון שיש דבר הטורדו מלכוון בתפילה‪ ,‬יסירנו וימשיך להתפלל‪.‬‬
‫מהמילה ולפיכך עד כאן‪ ,‬הוא תוספת ע"פ הלכות תפילה פרק יא הלכה ב‪.‬‬ ‫נז‬
‫נח המשנה את כיוונה כל הזמן‪.‬‬
‫נט תפילה ה‪,‬ג‪.‬‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫טעה והתפלל שלא כנגד המקדש‪ ,‬אפילו אם מתפלל בציבור‪ ,‬לא יעקור רגליו לשנות‬ ‫כה‪.‬‬
‫ס‬
‫את כיוון תפילתו למקדש‪ ,‬וכן אינו צריך להטות את ראשו לכיוון המקדש ‪ ,‬אלא‬
‫סא‬
‫יכוון לבו כנגד השכינה ויתפלל ‪.‬‬
‫סב‬
‫המתפלל ‪ -‬לא ירמוז בעיניו‪ ,‬ולא יקרוץ בשפתיו‪ ,‬ולא יראה באצבעותיו אלא‬ ‫כו‪.‬‬
‫סג‬
‫יעמוד באימה וביראה לפני המלך ‪ .‬ואם תינוק מפריעו יכול לרמוז לו בידו או‬
‫בקולו‪ ,‬אבל לא יפסיק בדיבור‪.‬‬
‫היה עומד באמצע התפילה‪ ,‬ולא ידע היאך ימשיך להתפלל‪ ,‬כגון ששכח טל ומטר‬ ‫כז‪.‬‬
‫או יעלה ויבוא וכדו'‪ ,‬ולא ידע האם צריך לחזור או שימשיך בתפילתו‪ ,‬מותר לו‬
‫סד‬
‫לילך לעיין בספר‪ ,‬וכן מותר לו לשאול מה הוא הדין ‪.‬‬
‫אסור לישב בצד העומד בתפילה‪ ,‬או לפניו‪ ,‬עד שירחיק ממנו ארבע אמות‪ ,‬מפני‬ ‫כח‪.‬‬
‫שהדבר יגרום להיסח הדעת של המתפלל‪ .‬אבל לאחריו מותר‪ ,‬מפני שאינו רואהו‬
‫סה‬
‫ואינו מסיח את דעתו ‪ .‬היה יושב‪ ,‬ובא חברו והתפלל בצידו או לאחריו‪ ,‬אינו צריך‬

‫ס מפני שדבר זה יפריעו בכוונה‪.‬‬

‫סא עמידה נוכח המקדש‪ ,‬אינה דוחה את האיסור ללכת באמצע התפילה‪.‬‬
‫סב אע"פ שאינו מפסיק מלהתפלל‪.‬‬
‫סג הלכה זו כתבה הרמב"ם בהלכות קריאת שמע‪ ,‬ראה פרק ב הלכה ח‪ ,‬אבל לא כתבה בהלכות תפילה‪ ,‬מפני‬
‫שבתפילה צריך להניח את ידיו על לבו‪ ,‬כמו שביארנו בהלכה יג‪ ,‬כ"ש שאסור לרמוז ולהראות באצבעותיו‪,‬‬
‫ואנו כתבנוה לתוספת הבהרה‪.‬‬
‫סד הלכה זו כתבוה החיי אדם כלל כה סעיף ט‪ ,‬ומשנ"ב קד‪,‬ב [החיי אדם הסתפק האם מותר לשאול‪ ,‬והמשנ"ב‬
‫הכריע שמותר]‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לדבריהם‪ ,‬שכיון שאינו יכול להמשיך התפלל‪ ,‬ואינו יכול להמשיך לעמוד‪,‬‬
‫מותר לו לילך ולשאול‪ .‬ועדיף שישאל ברמז ולא בדיבור‪ ,‬ואם אין ברירה‪ ,‬יבטא בפיו את השאלה‪.‬‬
‫סה מותר לשבת לאחר המתפלל גם אם הוא בתוך ארבע אמות‪ ,‬מפני שאינ ו רואהו ואינו מפריעו בכוונה‪ ,‬ובלבד‬
‫שישאיר לו מקום מרווח לפסוע בו ג' פסיעות (ראש"ל‪ ,‬רד"ע‪ .‬הובאו בהערה כה של הרב קאפח)‪ .‬ולעומת‬
‫זאת‪ ,‬הרמ"א קב‪,‬א כתב‪ :‬שאף לאחר המתפלל אסור לישב‪.‬‬
‫‪230‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫סו‬
‫לעמוד ולהסתלק‪ ,‬מפני שהמתפלל הוכיח שאין נוכחות חברו מפריעה לו בכוונה ‪.‬‬
‫ואם הוא אדם זקן‪ ,‬והוא אנוס לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל‪ ,‬מותר סז‪.‬‬
‫כט‪ .‬א סור לעבור לפני העומד בתפילה‪ ,‬עד שירחיק ממנו ארבע אמות‪ ,‬מפני שהדבר‬
‫סח‬
‫יגרום להיסח הדעת של המתפלל‪ .‬אבל מותר לעבור בצדו או אחריו ‪ .‬היה מתפלל‬
‫לפני חברו‪ ,‬והקדים לסיים תפילתו‪ ,‬יפסע לאחריו ג' פסיעות‪ ,‬ואינו צריך להמתין‬
‫שיסיים המתפלל שאחריו‪ ,‬מפני שראהו במשך התפילה‪ ,‬ויש מקום לפניו לפסוע ג'‬
‫פסיעות‪ ,‬ואין הפסיעות של זה שלפניו מפריעות לו בכוונה סט‪ .‬ועוד שהפסיעות הם‬
‫צורך התפילה ולא יתכן שישאר עומד ולא יפרד מהמלך ‪ .‬ורק אם הופיע פתאום‬
‫ועבר לפני חברו המתפלל‪ ,‬הדבר מפריע לכוונה‪ .‬וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז‬
‫ומעולם‪ ,‬שכל הגומר תפילתו פוסע לאחריו מיד‪ ,‬ואינו בודק האם חברו שאחריו‬
‫ע‬
‫סיים תפילתו ‪.‬‬

‫בתלמוד ברכות דף לא‪ :‬נאמר‪ :‬אמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬מכאן [ממעשה חנה]‪ ,‬שאסור לישב בתוך ארבע אמות‬ ‫סו‬
‫של תפלה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכן כתב הרמב"ם (תפילה ה‪,‬ו)‪" :‬אסור לישב בצד העומד בתפילה‪ ... ,‬עד שירחיק ממנו‬
‫ארבע אמות"‪ .‬ע"כ‪ .‬מה שהוספנו על לשון הרמב"ם‪ ,‬הוא מביאור הרב צדוק‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬כתב השו"ע קב‪,‬א בשם הגאונים‪ ,‬שאם עוסק בתפילה או בק"ש או בשאר דברי שיר‬
‫ושבח מותר לישב בצד המתפלל ואין צריך להרחיק כלום‪ .‬ע"כ‪ .‬ולשיטתם טעם האיסור‪ ,‬משום שנראה כאילו‬
‫אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים‪ ,‬ואם אומר דברי תפילה או לומד מותר‪.‬‬
‫אולם הרמב"ם לא יסכים לדבריהם‪ ,‬מפני שבתלמוד לא מצאנו היתר זה‪ ,‬משמע מכך שבכל ענין אסור לשבת‬
‫בצד המתפ לל‪ ,‬ואף אם חברו ממלמל דברי תפילה או דברי תורה הוא מפריע כוונתו‪.‬‬
‫בנוגע לישיבה לפני המתפלל‪ ,‬כל שהוא חוץ לארבע אמות מותר‪ ,‬ואין לחשוש שנראה כמשתחווה לו‪ ,‬מפני‬
‫שארבע אמות הוא מקום מופלג‪ ,‬ובתלמוד לא מצאנו איסור זה‪ .‬אולם השו"ע קב‪,‬א כתב‪ :‬יש מי שאומר‬
‫שאסור לשבת לפנ י המתפלל אפילו כמלוא עיניו‪ ,‬אף אם עוסק בקריאת שמע‪ ,‬משום שנראה כמשתחווה לו‪.‬‬
‫אם הוא זקן ומוכרח לשבת‪ ,‬ואינו יכול לעמוד‪ ,‬והיה מקום פנוי רק בצד המתפלל‪ ,‬השו"ע קב‪,‬ב כתב‪ :‬יש מי‬ ‫סז‬
‫שאומר שאם היושב בצד המתפלל חלוש‪ ,‬מותר‪ .‬וביאר המשנ"ב בס"ק י‪ ,‬שחולשתו מוכחת עליו שמפני כן‬
‫ישב‪ .‬ואנו כתבנו את טעם הרמב"ם‪ ,‬שכיון שאנוס מותר‪.‬‬
‫מה שכתבנו שבצידו או אחריו מותר לעבור‪ ,‬כך כתב השו"ע קב‪,‬ד בשם ר' יונה‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫סח‬
‫ולעומת ההלכה של התלמוד‪ ,‬ראה משנ"ב (קב‪,‬יז) שכתב בשם הזוהר פרשת חיי שרה‪ ,‬שאסור לעבור אף לצד‬
‫המתפלל תוך ארבע אמות ‪ .‬ע"כ‪ .‬והעיקר להלכה כמו התלמוד וכמו רבותינו הראשונים פוסקי ההלכה‪ ,‬שמהם‬
‫תורה יוצאת לכל ישראל‪.‬‬
‫אדרבה‪ ,‬מי שאינו פוסע לאחריו מיד‪ ,‬אלא מפנה את הראש שוב ושוב לראות האם חברו שאחריו סיים‬ ‫סט‬
‫תפילתו‪ ,‬מפריע מאוד למתפלל שלאחריו‪ ,‬אבל אם יפסע ג' פסיעות מיד‪ ,‬הוא סיים תפילתו ושוב אינו מפריע‬
‫למתפלל שאחריו‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬ו‪ .‬בתלמוד ברכות כז‪ .‬נאמר‪ :‬רב איקלע לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת‪ ,‬והוה מצלי רבי ירמיה‬ ‫ע‬
‫בר אבא לאחוריה דרב‪ ,‬וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה‪ .‬שמע מינה תלת‪ ... :‬ושמע מינה אסור‬
‫לעבור כנגד המתפללין‪ .‬מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי‪ ,‬דאמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬אסור לעבור כנגד‬
‫המתפללין‪ .‬דאמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬אסור לעבור כנגד המתפללין‪ .‬ע"כ‪ .‬ופירש רש"י‪ :‬ולא פסקיה לצלותיה ‪-‬‬
‫כלומר‪ :‬לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל‪ ,‬לעבור לפניו ולישב במקומו‪ ,‬אלא עמד על עמדו‪ .‬ע"כ‪ .‬היוצא‬
‫מפירוש רש" י‪ ,‬רב פסע לאחריו ג' פסיעות‪ ,‬אבל לא המשיך לצעוד לשוב למקומו‪ ,‬אלא עמד במקום שבו כלו‬
‫ג' הפסיעות‪ .‬מכאן שפסיעת ג' פסיעות אינה נחשבת עובר לפני המתפלל‪ ,‬אלא היא מצרכי התפילה‪.‬‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫ל‪ .‬המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה ‪ -‬בברכה ראשונה בתחילה ובסוף‪,‬‬
‫עא‬
‫ובהודיה בתחילה ובסוף‪ .‬וכשגומר התפילה‪ ,‬כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו‬
‫עב‬
‫כשהוא כורע; ונותן שלום משמאל עצמו‪ ,‬ואחר כך מימין עצמו ‪ ,‬ואחר כך מגביה‬
‫עג‬
‫ראשו מן הכריעה ‪ .‬וכשהוא כורע בארבע הכריעות‪ ,‬כורע בברוך; וכשהוא זוקף‪,‬‬
‫זוקף בשם‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬בהדיוט‪ .‬אבל כהן גדול ‪ -‬כורע בתחילת כל ברכה‪,‬‬
‫ובסוף כל ברכה; והמלך ‪ -‬כיון ששחה בראשונה‪ ,‬אינו מגביה ראשו עד שגומר‬
‫תפילתועד‪.‬‬
‫לא‪ .‬ולמה נותן שלום לשמאלו תחילה‪ ,‬מפני ששמאל שלו היא ימין של העומד ממולו‪:‬‬
‫ודימינו את הדבר‪ ,‬כאילו שהוא עומד לפני המלך‪ ,‬נותן שלום לימין המלך ואחר כך‬
‫עו‬ ‫עה‬
‫לשמאל המלך ; וקבעו שייפטר מן התפילה‪ ,‬כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך ‪.‬‬

‫וכך נפרש אף את הירושלמי ראש השנה ב‪,‬ה‪ .‬הביאו הב"י בסימן קב‪ .‬וזה לשון הירושלמי‪ :‬רבי חייה בר בא‬
‫הוה קאים מצלי עאל ר' כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי מן דחסל ר' חייה בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא‬
‫מיעבור קומוי רב כהנא מאריך בצלותיה מן דחסל רב כהנא א"ל הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון‪.‬‬
‫א"ל ר' אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי [שמואל א ג יד] אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם‬
‫בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה‪ .‬ע"כ‪ .‬פירוש‪ :‬ר' חייא בר אבא עמד והתפלל‪ ,‬בא רב‬
‫כהנא ועמד אחריו והתפלל‪ ,‬כשסיים ר' חייא בר אבא את תפילתו‪ ,‬פסע ג' פסיעות לאחריו ועמד‪ ,‬ולא המשיך‬
‫לצעוד לשוב למקומו‪ ,‬בכדי שלא יעבור לפני המתפלל [זה ביאור המילים‪ ,‬יתיב ליה‪ ,‬אבל אין לפרש שישב‬
‫לפני המתפלל]‪ .‬רב כהנא היה מאריך בתפילתו‪ ,‬כשסיים שאלו ר' חייא‪ ,‬וכי כך דרככם לצער את גדוליכם!‬
‫אמר לו אני מבית עלי‪ ,‬שנאמר עליהם אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם‪ ,‬עוון בית עלי לא‬
‫יתכפר בזבח ומנחה‪ ,‬אבל הוא יתכפר בתפילה‪ ,‬ולפיכך אני מאריך בתפילה לכפר על עוון בית עלי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬מותר לפסוע ג' פסיעות לפני המתפלל‪ ,‬ואין זה נקרא עובר לפני המתפלל‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע קב‪,‬ה הדבר אסור‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו‪,‬‬
‫אסור לפסו ע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו‪ ,‬שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל;‬
‫וצריך לדקדק בזה‪ ,‬אפי' אם האחרון התחיל להתפלל אחריו‪ ,‬מאחר שכבר התחיל‪.‬‬
‫עא שיעור הפסיעות יהיה לכל הפחות עקב בצד גודל‪ ,‬ואם אי אפשר כי המקום דחוק‪ ,‬יפסע כפי יכולתו‪ .‬ראה‬
‫שו"ת הרשב"א ח"א סימן שפא שאין שיעור לפסיעות‪ ,‬וכוונתו שאין צורך לעשות כל פסיעה באורך אמה‬
‫(מגן אברהם קכג‪,‬י)‪ .‬וראה שו"ע (קכג‪,‬ג) שכתב ששיעור הפסיעה עקב בצד גודל ככהנים‪ .‬ומקורו אוהל מועד‬
‫ואורחות חיים‪ ,‬הובאו בב"י‪.‬‬
‫עב כופף גבו וראשו לצד שמאל ואח"כ לצד ימין‪.‬‬
‫עג לאחר שכרע לשמאל ולימין‪ ,‬אינו צריך לכרוע שוב לפניו‪ .‬וראה למעלה הלכה ז‪ ,‬שקודם שיפסע יאמר יהיו‬
‫לרצון‪ ,‬ואח"כ יפסע ג' פסיעות ללא אמירת שום נוסח‪ .‬ובין בזמן שפוסע אותם ובין לאחר מכן לא יאמר שום‬
‫נוסח‪ ,‬מפני שכל התפילה צריכה להסתיים בפסוק יהיו לרצון הנאמר לפניהם‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע (קכג‪,‬א)‪ :‬כשיאמר עושה שלום במרומיו‪ ,‬הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא‬
‫יעשה שלום עלינו‪ ,‬הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו‪ ,‬כעבד הנפטר מרבו‪ .‬והוא מנהג מאוחר‬
‫הנסמך על פרשנות התלמוד יומא נג‪ :‬אמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו‪,‬‬
‫ואחר כך יתן שלום‪ ... .‬ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל‪ .‬ע"כ‪ .‬והם פירשו נותן‬
‫שלום ע"י אמירת עושה שלום‪ ,‬אולם פשוטו של תלמוד‪ ,‬שההשתחוויה לצדדיו היא נתינת השלום‪ .‬וכ"כ רס"ג‬
‫בסידורו עמוד כ‪.‬‬
‫עד תפילה ה‪,‬י‪.‬‬
‫עה לפי טעם זה‪ ,‬גם מי שהוא איטר ברגלו‪ ,‬כלומר שמאלי‪ ,‬יתחיל לפסוע ברגל שמאל‪ ,‬כי מה שקובע זה ימין‬
‫המלך ושמאלו‪.‬‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫לב‪ .‬כל הכריעות האלו ‪ -‬צריך שיכרע בהן עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה‪ ,‬וייעשה‬
‫עח‬ ‫עז‬
‫כקשת ; ואם שחה מעט וציער עצמו‪ ,‬ונראה ככורע בכל כוחו ‪ -‬אינו חושש ‪.‬‬
‫לג‪ .‬כל שיגמור תפילתו מן הציבור‪ ,‬יפסע שלוש פסיעות לאחוריו‪ ,‬ויעמוד במקום‬
‫שהגיע אליו בעת שפסע‪ .‬ואחר שיפסע שליח ציבור שלוש פסיעות לאחוריו‪ ,‬מתחיל‬
‫ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות‪ ,‬להוציא את מי שלא התפלל‪ .‬ואומר קדושה‪,‬‬
‫בברכה שלישית; וכיון שהגיע שלי ח ציבור לקדושה‪ ,‬יש רשות לכל אחד ואחד‬
‫לחזור למקום שעמד בו בתפילהעט‪.‬‬
‫לד‪ .‬תפילה בציבור‪ ,‬עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה‪ ,‬אפילו בתפילת שחרית‪ .‬לפיכך‬
‫אם הגיע לבית הכנסת והציבור מתחילים תפילת עמידה‪ ,‬יצרף עצמו אליהם לתפילת‬
‫עמידה וחזרת הש"ץ‪ ,‬ואח"כ יקרא קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬למרות שכבר אינו סומך‬
‫גאולה לתפילה פ‪.‬‬

‫עו תפילה ה‪,‬יא‪.‬‬

‫עז אין די אם יתכופף ממתניו וגבו וראשו ישארו זקופים‪ ,‬אלא צריך לכפוף גבו וראשו עד שייעשה כקשת‪.‬‬
‫עח תפילה ה‪,‬יב‪ .‬בברכות כח‪ :‬נאמר‪ ,‬ו אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬המתפלל צריך שיכרע עד‬
‫שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; עולא אמר‪ :‬עד כדי שיראה איסר כנגד לבו; רבי חנינא אמר‪ :‬כיון שנענע‬
‫ראשו שוב אינו צריך‪ .‬אמר רבא‪ :‬והוא ‪ -‬דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע‪ .‬ובדף יב נאמר‪ :‬אמר ליה שמואל‬
‫לחייא בר רב‪ :‬בר אוריאן‪ ,‬תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך! הכי אמר אבוך‪ :‬כשהוא כורע ‪ -‬כורע‬
‫בברוך‪ ,‬כשהוא זוקף ‪ -‬זוקף בשם‪ .‬רב ששת כי כרע ‪ -‬כרע כחיזרא‪ ,‬כי קא זקיף ‪ -‬זקיף כחיויא‪.‬‬
‫ופירש רב האי גאון (הובאו ביאוריו בטור ובב"י סימן קיג)‪ :‬כדי שיראה איסר כנגד לבו‪ -‬שיכוף את ראשו‬
‫כ אגמון שאז רואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד לבו ולא שיחצה קומתו לשני חלקים ויכופנה כשהיא מוצגת‬
‫[כשגבו וראשו זקופים]‪ .‬חיזרא‪ -‬הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף‪ ,‬וכן יכרע שלא יכרע באמצע מתניו‬
‫וראשו ישאר זקוף‪ .‬ע"כ‪ .‬ורש"י פירש‪ :‬כחיזרא ‪ -‬שבט ביד אדם‪ ,‬וחובטו כלפי מטה בבת אחת‪ .‬זקיף כחיויא ‪-‬‬
‫בנחת‪ ,‬ראשו תחלה ואחר כך גופו‪ ,‬שלא תראה כריעתו עליו כמשוי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬על פי ביאור רב האי גאון‪ ,‬דברי רב ששת כרע כחיזרא‪ ,‬מתאימים לדברי עולא עד כדי שיראה איסר‬
‫כנגד לבו‪ ,‬כי משמעות דברי שניהם שיכפוף גם את גבו וגם את ראשו‪ .‬וזה משמעות דברי הרמב"ם וייעשה‬
‫כקשת‪ .‬נמצא שהרמב"ם פסק את כל דברי התלמוד בברכות כח‪ :‬וכן פסק את דברי רב ששת בברכות יב‪ .‬כרע‬
‫כחיזרא‪ .‬אבל הוא לא פסק את סוף דברי רב ששת‪ ,‬זקיף כחיויא‪ ,‬ואין צורך לזקוף את ראשו תחילה כנחש‪.‬‬
‫ואם תרצה אמור‪ ,‬הרמב"ם לא פסק כלל כרב ששת‪ ,‬מפני שהוא מעשה יחיד‪ ,‬ושאר החכמים לא נהגו כך‪,‬‬
‫ובדף כח‪ :‬נזכרה צורת הכריעה‪ ,‬ולא הזכירו את שיטתו‪ ,‬מכאן שאינה להלכה‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬בספר הזוהר ביארו כריעה שלא כמו התלמוד‪ ,‬כריעת הברכיים‪ ,‬ואמרו שיכרע בברכיו בזמן‬
‫אמירת ברוך‪ ,‬ויכוף את ראשו בזמן שאומר אתה‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ברוך דצלותא בר נש כורע ביה בברכוי וגחין‬
‫רישא באתה‪( .‬רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת עקב דף רעא עמוד ב)‬
‫עט תפילה ט‪,‬ב‪-‬ד‪ .‬ואם המקום דחוק‪ ,‬יחזור למקומו מיד‪ ,‬מפני שהוא אנוס‪( .‬ע"פ משנ"ב קכג‪,‬י) ודוקא הציבור‬
‫יכולים לחזור לעמוד במקום שהתפללו תפילת לחש‪ ,‬אבל הש"ץ לא יחזור עד סוף תפילת החזרה‪ ,‬מפני‬
‫שאסור לו לפסוע באמצע תפילתו‪.‬‬
‫פ ראה הלכות תפילה י‪,‬טז "הנכנס לבית הכנסת‪ ,‬ומצא ציבור מתפללין בלחש ‪ -‬אם יכול להתחיל ולגמור עד‬
‫שלא יגיע שליח ציבור לקדושה‪ ,‬יתפלל‪ .‬ואם לאו‪ ,‬ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם‪ ,‬ויתפלל‬
‫עימו בלחש מילה במילה‪ "...‬ע"כ‪ .‬למדנו מההלכה‪ ,‬תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה לתפילה‪ ,‬כי‬
‫מתפלל עם הציבור תפילת עמידה‪ ,‬למרות שלא קרא קריאת שמע‪ ,‬למרות שלא הסמיך גאולה לתפילה‪ ,‬כך‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫פא‬
‫לה‪ .‬תפילה כותיקין עדיפה על פני תפילה בציבור ‪ ,‬לפיכך אם הציבור מאחרים‬
‫להתפלל‪ ,‬יתפלל ביחיד כותיקין‪ .‬וכ"ש אם הוא נחפז לצאת למלאכתו או ללמוד‪,‬‬
‫פב‬
‫שיכול להקדים תפילתו לתפילתם ‪ .‬הלכה זו שכתבנו היא ההלכה התלמודית‪ ,‬ואף‬
‫הרמב"ם כלל אותה בדבריו כפי שביארנו בהערות לעיל‪ ,‬ומפשטות הדברים משתמע‬
‫שכך ההלכה בין ביום חול ובין בשבת; אולם בזמננו‪ ,‬יש לנהוג כך רק בימות החול‪,‬‬
‫ובתנאי שיודע בעצמו שהוא מכוון בתפילתו‪ ,‬כאותם ותיקין שהיו בזמן חכמים‪,‬‬
‫שהיו מדקדקים במצוות‪ ,‬ואינו צריך את הציבור שיסיעוהו שתתקבל תפילתו‪ ,‬אולם‬
‫בשבתות וימים טובים‪ ,‬בזמננו‪ ,‬יש להעדיף תפילה בציבור על פני תפילת ותיקין‪,‬‬
‫פג‬
‫וכפי שביארנו בהערה ‪.‬‬

‫הדין גם בערבית וגם בשחרית‪ ,‬כי הרמב"ם לא חילק‪ ,‬היוצא מכך‪ ,‬תפילה בציבור עדיפה על סמיכות גאולה‬
‫לתפילה‪.‬‬
‫וכך פירש הרב חיים כסאר‪ ,‬בביאורו שם טוב‪ .‬וזה לשונו‪ :‬הנכנס לבית הכנסת וכו'‪ ,‬מימרא שם (דף כ"א)‪,‬‬
‫ומשמע מפשט הלשון דאפילו לא קרא עדין ק"ש וברכותיה שמתפלל עמהם ואח"כ יקרא קרית שמע‪ ,‬דתפלת‬
‫צבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה‪ ,‬וכך מורה לשון רבינו ז"ל שהעתיק לשון הגמ' לחוד‪ .‬ויש סוברים דמיירי‬
‫בשכבר קרא קרית שמע בביתו דמיסמך גאולה לתפלה עדיף‪ ... .‬ע"כ‪.‬‬
‫ביאורו על פי הרב יחיא קאפח זצ"ל‪ ,‬רבו שלמד אצלו משנ"ת להרמב"ם‪ .‬וכבר כתב הרב קאפח בתשובה‬
‫לשואלים‪ ,‬שסבו היה רגיל לבדוק את השוחטים השכם בבוקר קודם תפילת שחרית‪ ,‬ואם היתה בדיקה קשה‬
‫היה מתאחר להגיע לבית הכנסת‪ ,‬ולמרות שעדין לא קרא קרית שמע וברכותיה‪ ,‬היה מצרף עצמו לציבור‬
‫בתפילת העמידה‪ ,‬ורק לאחר מכן היה קורא קרית שמע‪ ,‬מפני שתפילה בציבור עדיפה על פני סמיכת גאולה‬
‫לתפילה אף בתפילת שחרית‪.‬‬
‫ולעומת זאת כתב הרשב"א בתשובה‪( ,‬הובאה בב"י סוף סי' קיא)‪ ,‬בשחרית עדיף שיסמיך גאולה לתפילה אף‬
‫שיתפלל ביחיד‪ ,‬מאשר שיתפלל עם הציבור תפילת עמידה‪ ,‬ואח"כ יקרא קר"ש וברכותיה מבלי להסמיך‬
‫גאולה לתפילה‪ .‬וראה עוד פרק יג הערה יט‪ ,‬ופרק לד הלכה ו‪.‬‬
‫פא נתבאר למעלה פרק יג הערה יט‪ .‬וראה עוד בהלכה ב‪ ,‬שלכתחילה יתפלל בנץ‪ ,‬ואם איחר הוא רק בדיעבד עד‬
‫סוף ארבע שע ות‪ .‬לפיכך בודאי שעדיף להתפלל ביחיד בזמן תפילה שהוא לכתחילה‪ ,‬מאשר להתפלל בציבור‬
‫בזמן מאוחר שהוא רק בדיעבד‪.‬‬
‫פב ברכות יד‪ :‬מעשה של רב שהתפלל ביחיד כותיקין ללא תפילין‪ .‬כך נבאר את שו"ת הרמב"ם קפ‪ .‬קריאת שמע‬
‫ב‪,‬ז‪.‬‬
‫פג בסוגיה זו של ותיקין ותפילה בציבור‪ ,‬מה עדיף‪ ,‬כדאי לציין לספר פניני הלכה‪ ,‬כרך תפילה‪ ,‬פרק יא‪ ,‬סעיף ט‪,‬‬
‫ותיקין ביחיד מול תפילה במניין‪ ,‬שם הביא מגוון שיטות שנאמרו בסוגיה‪ .‬י"א ותיקין עדיף‪ ,‬וי"א תפילה‬
‫בציבור עדיף‪ ,‬וי"א אם מכוון בתפילתו ותיקין עדיף‪ ,‬וי"א אם מתפלל בכל יום כותקין במנין‪ ,‬ואירע שלא היה‬
‫מניין‪ ,‬ותיקין ביחיד עדיף‪.‬‬
‫העיון מלמד שדעת הרמב"ם כדעה הראשונה‪ ,‬שהרי כתב בתפילה 'מצוותה' שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה‪,‬‬
‫ובקריאת שמע כתב‪' ,‬מצותה' שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה‪ ,‬משמע שזהו הזמן שהוא לכתחילה‪ ,‬וודאי‬
‫קיום מצווה בזמנה עדיף על הכל‪ .‬בנוסף מצאנו בתלמוד ברכות יד‪ :‬מעשה על האמורא רב‪ ,‬שהתפלל ביחיד‬
‫בנץ אף ללא תפילין‪.‬‬
‫אם נתבונן על המציאות שהיתה בתקופת חכמי התלמוד‪ ,‬לעומת המציאות בזמננו‪ ,‬נראה שבזמן חכמי‬
‫התלמוד לא היתה תפילת הציבור ממוסדת ומסודרת אצל כל העם‪ ,‬כפי שהוא בזמננו‪ .‬בזמן חכמי המשנה היו‬
‫בתי הכנסת בנויים מחוץ לעיר‪ ,‬ולפי כך תיקנו לומר ברכה מעין שבע בליל שבת‪ .‬בנוסף מצאנו שתנאים‬
‫ואמוראים התפללו ביחיד‪ ,‬כגון רבי עקיבא‪ ,‬וכפי שנאמר בתוספתא (ליברמן) ברכות ג‪,‬ה‪" :‬אמ' ר' יהודה‬
‫כשהיה ר' עקיבא מתפלל עם הצבור היה מקצר בפני כולם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית‬
‫זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות "‪ .‬וכן מצאנו את מעשה האמורא רב‪ ,‬בברכות יד‪ :‬שהתפלל‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כב ‪ -‬הלכות תפילת שמונה עשרה‬

‫לו‪ .‬וכן מי שליבו חלש‪ ,‬וקשה עליו להמתין מלאכול עד לאחר גמר תפילת הציבור‪,‬‬
‫מותר לו להקדים תפילתו בביתו‪ ,‬כדי לאכול מיד‪ .‬ודוקא בביתו מותר לו להקדים‬
‫בעניין זה‪ .‬אבל אם בא לבית הכנסת שיש שם ציבור‪ ,‬אסור לו להקדים תפילתו‬
‫לתפילת הציבור‪ .‬ואם יצא חוץ לבית הכנסת להתפלל קודם הציבור‪ ,‬מותר‪ ,‬מפני‬
‫שכבר ניתק עצמו מהציבור ומתפלל לעצמו‪ .‬וכן אם רואה שהציבור מאחרים‬
‫מלהתפלל‪ ,‬יצא לחוץ ויתפלל לעצמו‪ ,‬כדי שלא יעבור הזמן‪ .‬וכן אם הוא חולה או‬
‫פד‬
‫שיש לו אונס אחר‪ ,‬כך יעשה ‪ .‬ואם יודע שכך נוהגים תמיד‪ ,‬יותר טוב שישאר‬
‫בביתו להתפלל פה‪.‬‬

‫ביחיד בנץ‪ ,‬ועוד רבים‪ .‬ולפיכך הורו חכמים במשנה ברכות ג‪,‬ה‪" :‬ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות‬
‫ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא" [ופסקה הרמב"ם בהלכות‬
‫קריאת שמע ב‪,‬ז]‪ .‬כלומר‪ ,‬על האדם לקרוא קריאת שמע ביחיד בנץ‪ ,‬ולא יחפש מניין להתפלל בו‪ ,‬כי כאמור‬
‫תפילה בנץ עדיפה על הכל‪ .‬מאחר שכך היו פני הדברים‪ ,‬העדיפו הותיקין בזמן התלמוד‪ ,‬להתפלל בהנץ‬
‫החמה‪ ,‬בכל יום‪ ,‬בין בחול ובין בשבת‪ ,‬גם אם הם התפללו ביחיד‪.‬‬
‫בזמננו המצב שו נה בתכלית‪ ,‬ותפילת הציבור נוהגת אצל רוב העם‪ ,‬ובשבתות וימים טובים‪ ,‬אין אף אדם‬
‫שומר תורה ומצוות שאינו מתפלל בציבור‪ ,‬כיוון שכן‪ ,‬לא ניתן לקבוע הלכה‪ ,‬תפילת ותיקין עדיפה על פני‬
‫תפילה בציבור‪ ,‬גם בשבתות וימים טובים‪ ,‬ולפיכך כתבנו‪ ,‬שבזמננו‪ ,‬בשבתות וימים טובים‪ ,‬יש להעדיף את‬
‫תפילת הציבור על פני תפילת ותיקין‪ ,‬ובכך ירוויח את קריאת התורה בציבור‪ ,‬ואת העניות שעונים הציבור‬
‫לשליח ציבור‪ .‬בנוסף תפילת הציבור בשבת משאירה על המתפלל רושם של יראת שמים‪ ,‬וכבוד שמים‪ ,‬ואף‬
‫דבר זה ירוויח‪ .‬בנוסף ראוי לאדם לצרף עצמו לקהילה שומרת מצוות‪ ,‬ואף דבר זה ירוויח‪.‬‬
‫פד בהלכה הקודמת כתבנו שתפילת ותיקין עדיפה על פני תפילה בציבור‪ .‬ובהלכה לפנינו‪ ,‬גם אם אינו מתפלל‬
‫כותיקין‪ ,‬אם אינו יכול להמתין‪ ,‬או אם יעבור זמן התפילה לגמרי‪ ,‬או אם הוא חולה או אנוס‪ ,‬ינתק עצמו‬
‫מהציבור‪ ,‬ויקדים להתפלל לפניהם‪.‬‬
‫פה שם‪ .‬תפילה י‪,‬טז‪.‬‬
‫‪238‬‬
 ‫פרק כג ‪ -‬הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו‬

‫הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו‬ ‫פרק כג‬
‫כל ימות הגשמים‪ ,‬אומר בברכה שנייה מוריד הגשם; ובימות החמה‪ ,‬מוריד הטל‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫מאימתי אומר מוריד הגשם ‪ -‬מתפילת המוספין של יום טוב האחרון של חג סוכות‬
‫[שמיני עצרת] ‪ ,‬עד תפילת שחרית של יום טוב הראשון של פסח; ומתפילת המוספין‬
‫א‬
‫של יום טוב הראשון של פסח‪ ,‬אומר מוריד הטל ‪ .‬ואין צריך להמתין להכרזת‬
‫הש"ץ‪ ,‬ואף ללא הכרזה כך יאמר ב‪ .‬התחיל לומר משיב הרוח בערבית של שמיני‬
‫ג‬
‫עצרת ולא המתין עד תפילת מוסף‪ ,‬אינו חוזר מפני שהוא זמן הגשם ‪ .‬ונהגו לומר‬
‫תיקון הגשם בשמיני עצרת‪ ,‬ותיקון הטל בפסח‪ ,‬ואינו חובהד‪ ,‬ואם הזמן דחוק‬
‫יתפללו מוסף ללא אמירתם‪.‬‬
‫מי שטעה בימות הגשמים‪ ,‬ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל‪ ,‬אם נזכר קודם‬ ‫ב‪.‬‬
‫שיחתום בא"י מחיה המתים‪ ,‬חוזר ומזכיר משיב הרוח וממשיך את שאר הברכה‬
‫כסדרה‪ ,‬ואם חתםה חוזר לראש התפילה‪ .‬ואם הזכיר הטל‪ ,‬אינו חוזר‪ .‬ואם טעה‬
‫בימות החמה‪ ,‬ואמר מוריד הגשם וחתם בא"י מחיה המתים‪ ,‬חוזר לראש‪ .‬ואם לא‬
‫הזכיר טל ולא גשם‪ ,‬אין מחזירין אותו‪ ,‬שאין הטל נעצר‪ ,‬ואינו צריך בקשה ו‪.‬‬

‫תפילה ב‪,‬טו‪.‬‬ ‫א‬

‫השו"ע (קיד‪,‬ב) הצריך הכרזה‪ .‬ובב"י ביאר שמקורו ירושלמי תענית א‪,‬א‪ .‬אבל בבבלי לא נזכר‪ .‬ואף הרמב"ם‬ ‫ב‬
‫לא הזכירו‪ .‬ואף הירושלמי הזכיר בסוף דבריו (תענית א‪,‬ב) שהטעם שמתחילים במוסף כדי שיצאו המועדות‬
‫בטל‪ ,‬ולא משום שצריך הכרזה‪ .‬מכאן שכך היא ההלכה‪.‬‬
‫משנ"ב קיד‪,‬ב ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫ג‬
‫כיון שאין צריך הכרזה‪ ,‬אין חובה לומר תיקון הגשם או תיקון הטל ולהחשיבם כהכרזה‪ .‬ואדרבה עדיף‬ ‫ד‬
‫להימנע מלאומרם משום שאילת צרכים ביו"ט‪.‬‬
‫בדברי הרמב"ם לא נזכר‪ ,‬שאם חתם בא"י מחיה המתים חוזר לראש‪ ,‬אלא נכתב בסתם‪ ,‬אם לא אמר חוזר‬ ‫ה‬
‫לראש‪ .‬ו ראה ב"י סימן קיד שפירש את שיטתו‪ ,‬אם לא אמר למרות שעדין לא חתם חוזר לראש‪ .‬ואנו ביארנו‬
‫את הרמב"ם ע"פ הרב צדוק‪ ,‬ורק אם חתם בשם ומלכות חוזר לראש‪ ,‬ואם לא חתם בשם ומלכות‪ ,‬יתקן את‬
‫טעותו מיד ללא חזרה על ברכות שלא לצורך‪ .‬וכך פסק השו"ע קיד‪,‬ו‪.‬‬
‫וראה עוד בדברי הב"י (סימן קיד) שהביא את שיטת אבי עזרי‪ ,‬שהשווה את דיני החזרה של הזכרת גשמים‬
‫לדיני החזרה של רצה והחליצנו או יעלה ויבוא בברכת המזון‪ ,‬בשבתות ימים טובים ובר"ח‪ .‬וכשם ששם אף‬
‫אם חתם בונה ירושלים‪ ,‬אינו חוזר אלא מזכיר ברכה בפני עצמה‪ ,‬ברוך שנתן שבתות ‪ ...‬בא"י מקדש השבת‬
‫(ראה הלכות ברכות ב‪,‬יב‪-‬יג)‪ ,‬כך גם בהזכרת הגשמים‪ ,‬אף אם חתם בא"י מחיה המתים ולא התחיל אתה‬
‫קדוש‪ ,‬יכול להזכיר את הגשם ללא שם ומלכות‪ .‬וכך פסק השו"ע קיד‪,‬ו‪.‬‬
‫אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר דבר זה‪ ,‬ואף בתלמוד לא נזכרה עצה זו‪ .‬בברכת המזון הקלו להוסיף עוד ברכה‬
‫להזכרת שבת ויום טוב‪ ,‬מפני שמהתורה נגמרה ברכת המזון‪ ,‬וברכת הטוב והמטיב מחכמים‪ ,‬אבל בתפילה‬
‫הוא באמצע תפילתו‪ ,‬ואסור להוסיף עוד ברכה [סברא זו נזכרה בב"י בשם הר"מ]‪ .‬ואם נאמר שיזכיר ללא‬
‫ברכה‪ ,‬בין ברכת מחיה המתים לברכת אתה קדוש‪ ,‬לא תהיה הזכרתו ניכרת‪ ,‬וחכמים תיקנו להזכיר בתוך‬
‫ברכה‪ ,‬או כברכה בפני עצמה‪ ,‬אבל הזכרה בין הברכות ללא ברכה לא מצאנו בדברי חכמים‪ .‬היוצא מכך‪ ,‬אם‬
‫חתם בשם ה' מחיה ומתים‪ ,‬הפסיד‪ ,‬ויחזור לראש התפילה‪.‬‬
‫תפילה ב‪,‬ח‪.‬‬ ‫ו‬
‫‪235‬‬
 ‫פרק כג ‪ -‬הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו‬

‫ז‬
‫בארץ ישראל מתחילים לשאול את הגשמים בברכת השנים מליל שביעי במרחשון‬ ‫ג‪.‬‬
‫עד ערב פסח‪ ,‬וממוצאי פסח עד סוכות מפסיקים לשאול‪ .‬במצרים סוריה ועירק‬
‫הסמוכים לארץ ישראל‪ ,‬ואקלימם זהה לאקלים ארץ ישראל‪ ,‬מתחילים לשאול את‬
‫הגשמים מיום שישים אחרי תחילת תקופת תשרי‪ ,‬שהוא ‪ 10‬בספטמבר‪ ,‬מפני שאינם‬
‫ח‬
‫זקוקים לגשמים מרובים כמו בארץ ישראל ‪.‬‬
‫ט‬
‫מקומות שהן צריכים לגשמים גם בימות החמה ‪ ,‬כגון איי הים הרחוקים ‪ -‬שואלין‬ ‫ד‪.‬‬
‫י‬
‫את הגשמים בעת שהן צריכין להן‪ ,‬בשומע תפילה ‪ .‬אבל מקומות שעונת הגשמים‬
‫שלהם הפוכה מארץ ישראל‪ ,‬כגון בברזיל ואוסטרליה‪ ,‬ישאלו את הגשם בברכת‬
‫השנים בעונת הגשמים שאצלם‪ ,‬ובקיץ שאצלם לא ישאלו את הגשמים‪ ,‬למרות‬
‫יא‬
‫שהוא זמן הגשמים בארץ ישראל ‪.‬‬

‫‪ 21‬יום לאחר חג סוכות‪ ,‬כדי שיגיע אחרון עולי הרגל לנהר פרת‪ ,‬מפני שבבית שני המשיך רוב עם ישראל‬ ‫ז‬
‫להתגורר בבבל‪.‬‬
‫תפילה ב‪,‬טז‪.‬‬ ‫ח‬
‫ט מדובר בארצות שזמן הגשם שלהם כמו ארץ ישראל‪ ,‬וכבר שאלו את הגשם בברכת השנים בחודשי החורף‪,‬‬
‫אולם הם צריכים לגשם גם בימות החמה‪ ,‬כגון שיש להם שתי עונות זריעה‪[ ,‬כמו בנינוה או בתימן]‪ ,‬לפיכך‬
‫ישאלו את הגשמים גם בזמן הקיץ‪ ,‬וישאלו בשומע תפילה ולא בברכת השנים‪ .‬הרמב"ם כתב‪ :‬מקומות שהן‬
‫צריכים לגשמים בימות החמה‪ ,‬ואנו הוספנו את המילה "גם"‪ ,‬להבהרת העניין‪( .‬ביארנו את ההלכה על פי‬
‫הרב קאפח בהערה לו‪ ,‬וכך פירש מקראי קודש)‪.‬‬
‫י כדין בקשת צרכי היחיד‪( .‬להלן ו‪,‬ג) ומקור ההלכה שלפנינו הלכות תפילה ב‪,‬יז‪.‬‬
‫יא פיה מ"ש תעניות א‪,‬ג‪ .‬וכפי שביאר זאת הרב קאפח בהלכות תפילה פרק ב הערה לו‪.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם בפיהמ"ש‪[ :‬מה שנאמר במשנה שואלים את הגשמים משבעה במרחשון] וכל זה בארץ‬
‫ישראל וכל שהוא דומה לה‪ ... ,‬וכל מקום שאוירו קרוב לאוירה‪ ,‬אבל בשאר הארצות הרי תהיה השאלה בזמן‬
‫הראוי לגש מים באותו המקום‪ ,‬והרי אותו הזמן כאלו הוא שבעה במרחשון‪ ... ,‬לפי שיש ארצות שאין זמן‬
‫הגשמים מתחיל אלא מניסן‪ ,‬ויש ארצות שבמרחשון יהיה בהם קיץ‪ ,‬ואין הגשמים בו לברכה אלא מאבד‬
‫ומשמיד‪ ,‬ואיך ישאלו אנשי אותו המקום גשמים במרחשון‪ ,‬האם אין זה שקר‪ .‬זה דבר נכון וברור‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בהלכה שלפנינו הקשה הרא"ש על סתירה בין האמור במשנ"ת לבין האמור בפיהמ"ש‪ ,‬במשנ"ת כתב‬
‫הרמב"ם שמקומות הצריכים לגשם בימות החמה ישאלו בשומע תפילה‪ ,‬ואילו בפיהמ"ש תעניות א‪,‬ג כתב‬
‫הרמב"ם שישאלו בזמן שהוא ראוי לגשם‪ ,‬משתמע שכך ישאלו בברכת השנים‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬על פי מה שסג ננו את ההלכה‪ ,‬ניתרצה הסתירה‪ ,‬ובמשנ"ת מדובר שצריכים לגשם גם בימות החמה‪,‬‬
‫ואילו בפיהמ"ש מדובר שצריכים לגשם בזמן שהוא הפוך לארץ ישראל‪.‬‬
‫ולעומת הביאור שכתבנו‪ ,‬הרא"ש ביאר שבמשנ"ת מדובר ביחידים הצריכים לגשם בימות הגשמים‪,‬‬
‫ובפיהמ"ש מדובר במדינה שלמה הצריכה לגשם בקיץ (הובא בכס"מ ובב"י סימן קיז)‪ .‬והכס"מ ביאר‬
‫שבפיהמ"ש לא ביאר הרמב"ם היכן ישאלו בתפילה‪ ,‬וזאת הוא ביאר במשנ"ת שישאלו בשומע תפילה‪ ,‬ואם‬
‫יש מדינה שלמה הצריכה גשם בקיץ ולא בחורף ישאלו בשומע תפילה‪ .‬ובשו"ע קיז‪,‬ב פסק‪ ,‬יחידים הצריכים‬
‫לגשם בימות החמה ישאלו בשומע תפיל ה [זו היא שיטת הרא"ש]‪ ,‬ואף מדינה שלמה כגון ספרד או אשכנז‪,‬‬
‫או עיר גדולה כמו נינוה‪ ,‬כך יעשו [זו היא שיטת הכס"מ]‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וקשה על הרא"ש‪ ,‬שהרמב"ם במשנ"ת כתב מקומות שהם צריכים לגשם בימות החמה‪ ,‬ולא נזכר בדבריו‬
‫יחידים‪ .‬ואף על ביאור הכס"מ קשה‪ ,‬מפני שמפיהמ"ש משתמע‪ ,‬שמקומות שזמן הגשמים הפוך מארץ‬
‫ישראל‪ ,‬ישאלו בברכת השנים בזמן הראוי להם‪ ,‬וכך הסברא נותנת‪ ,‬אבל שיאמרו פעמיים‪ ,‬ברכת השנים ללא‬
‫הזכרת גשם וברכת שומע תפילה עם הזכרת גשם‪ ,‬לא מסתבר‪ .‬על כורחנו כפי שביארנו‪ ,‬ובכך יתיישבו‬
‫הדברים היטב‪.‬‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כג ‪ -‬הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו‬

‫מי ששכח השאלה בברכת השנים ‪ -‬אם נזכר קודם שיחתום בא"י מברך השנים‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫חוזר ושואל את הגשמים וממשיך את הברכה כסדרה‪ ,‬ואם חתם ונזכר קודם שומע‬
‫תפילה‪ ,‬שואל את הגשמים בשומע תפילה‪ .‬ואם נזכר אחר שחתם בא"י שומע‬
‫יב‬
‫תפילה‪ ,‬חוזר לברכת השנים ; ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפילתו ועקר רגליו‪,‬‬
‫יג‬
‫חוזר ומתפלל שנייה ‪.‬‬
‫יד‬
‫טעה ושאל את הגשמים בקיץ‪ ,‬דינו כמו שביארנו בהלכה הקודמת ‪.‬‬ ‫ו‪.‬‬
‫היה מסופק שמא אמר משיב הרוח בקיץ‪ ,‬וכן אם הסתפק האם שאל את הגשמים‬ ‫ז‪.‬‬
‫בקיץ‪ ,‬או שלא שאלם בחורף‪ ,‬אם הוא לאחר שלושים יום‪ ,‬חזקתו שהורגלה לשונו‬
‫טו‬
‫לנוסח הראוי ואינו חוזר‪ ,‬ואם לא עברו שלושים יום חוזר ‪ .‬אבל לא יועיל שיאמר‬
‫את הנוסח הראוי תשעים פעם בבת אחת‪ ,‬מפני שצריך שישנן אמירתו יום אחרי יום‪,‬‬
‫טז‬
‫ורק כך תורגל לשונו לנוסח הראוי ‪.‬‬
‫טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא‪ ,‬אם עדין לא חתם‪ ,‬בא"י המחזיר שכינתו לציון‪ ,‬חוזר‬ ‫ח‪.‬‬
‫ואומר יעלה ויבוא וימשיך את הברכה כסדרה‪ ,‬ואם חתם ועדין לא עקר רגליו חוזר‬
‫לברכת העבודה‪ ,‬ואם עקר רגליו חוזר לתחילת התפילהיז‪ .‬בד"א בחול המועד‪ ,‬או‬

‫ואף מהתלמוד כך משתמע‪ .‬וזה לשונו ת ענית יד‪" :‬שלחו ליה בני נינוה לרבי‪ :‬כגון אנן‪ ,‬דאפילו בתקופת תמוז‬
‫בעינן מטרא‪ ,‬היכי נעביד? כיחידים דמינן או כרבים דמינן? כיחידים דמינן ‪ -‬ובשומע תפלה‪ ,‬או כרבים דמינן‬
‫ובברכת השנים? שלח להו‪ :‬כיחידים דמיתו‪ ,‬ובשומע תפלה"‪ .‬ע"כ‪ .‬המילים "כגון אנו שאפילו בתקופת תמוז‬
‫צ ריכים גשם" פירושם‪ ,‬שבחורף בודאי הם צריכים גשם‪ ,‬ואפילו בקיץ בתקופת תמוז צריכים גשם‪ ,‬כיון שיש‬
‫להם שתי עונות זריעה‪ ,‬וכפי שביארנו‪.‬‬
‫יב לשון הרמב"ם תפילה י‪,‬ט‪ :‬מי ששכח השאלה בברכת השנים ‪ -‬אם נזכר קודם שומע תפילה‪ ,‬שואל את‬
‫הגשמים בשומע תפילה‪ .‬ואם נזכר אחר שבירך שומע תפילה‪ ,‬חוזר לברכת השנים‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו הוספנו שאם לא‬
‫חתם בברכת השנים חוזר ושואל וממשיך כדרכו‪ ,‬וכך כתבנו אף בהלכה ב לגבי שוכח הזכרת הגשם בברכה‬
‫שנייה‪ ,‬שכיון שלא חתם‪ ,‬יכול לתקן ולהמשיך כדרכו‪.‬‬
‫ולעומת שיטת הרמב"ם‪ ,‬רא ה שו"ע קיז‪,‬ה שכתב‪ :‬ואם נזכר אחר שחתם שומע תפלה‪ ,‬קודם שהתחיל רצה‪,‬‬
‫נראה שאומר ותן טל ומטר‪ ,‬ואחר כך אומר רצה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכך היא שיטתו אף בהזכרת גשמים בברכת מחיה‬
‫המתים‪ ,‬בשם אבי עזרי‪ ,‬כפי שכתבנו בשמו למעלה בהערה ה‪.‬‬
‫וכבר ביארנו שם בהערה‪ ,‬שלשיטת הרמב"ם לא יועיל הדבר‪ ,‬ואין להזכיר את הגשם בין הברכות ללא ברכה‪,‬‬
‫וכך יסבור הרמב"ם אף בהלכה לפנינו‪ .‬וכך אף הכריע במשנ"ב (סימן קיז ס"ק טו)‪.‬‬
‫יג לשון הרמב"ם‪" :‬ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפילתו‪ ,‬חוזר ומתפלל שנייה"‪ .‬ואנו הוספנו "ועקר רגליו"‪,‬‬
‫ועד שלא יעקור רגליו יכול לחזור לברכת השנים ואינו צריך לחזור לתחילת התפילה‪ .‬מפני שהשוונו זאת‬
‫להלכה יא לגבי יעלה ויבוא‪ ,‬שעד שלא יעקור רגליו יכול לחזור לברכת רצה ואינו צריך לחזור לתחילת‬
‫התפילה‪ .‬וכך פירשו הרב צדוק והרב רבינוביץ את ההלכה‪ .‬וכך פסק השו"ע קיז‪,‬ה‪.‬‬
‫יד נלמד מההלכה הקודמת‪ ,‬למרות שלא נזכר בדברי הרמב"ם במפורש‪.‬‬
‫טו ירושלמי תעניות א‪,‬א‪ .‬וכן פסק השו"ע קיד‪,‬ח‪ .‬ולמרות שהרמב"ם לא כתב זאת במפורש‪ ,‬יסכים לכך‪ .‬ואם‬
‫יודע בודאות שהורגלה לשונו להתפלל כראוי אף בפחות משלושים יום‪ ,‬יכול לסמוך על הרגל לשונו‪.‬‬
‫טז ראה טור סימן קיד שכך כתב בשם רבנו פרץ‪ ,‬וכך מסתבר‪.‬‬
‫תפילה י‪,‬י‪ .‬לשון הרמב"ם‪ :‬טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא ‪ -‬אם נזכר קודם שישלים תפילתו‪ ,‬חוזר לעבודה‬ ‫יז‬
‫ומזכיר‪ .‬ואם נזכר אחר שהשלים תפילתו‪ ,‬חוזר לראש; ואם היה רגיל לומר דברי תחנונים אחר תפילתו‪ ,‬ונזכר‬
‫אחר שהשלים תפילתו קודם שיעקור רגליו ‪ -‬חוזר לעבודה‪ .‬ע"כ‪ .‬משתמע מההלכה שאם אינו אומר תחנונים‬
‫‪212‬‬
 ‫פרק כג ‪ -‬הלכות הזכרת גשמים‪ ,‬ושאילת גשמים‪ ,‬יעלה ויבוא ועננו‬

‫בתפילת שחרית או מנחה של ראש חודש‪ ,‬אבל בתפילת ערבית של ראש חודש‪ ,‬אם‬
‫לא הזכיר וחתם בא"י המחזיר שכינת ו לציון‪ ,‬אינו חוזר‪ ,‬מפני שאין מקדשין את‬
‫יח‬
‫החודש בלילה ‪.‬‬
‫ט‪ .‬היה מסופק האם הזכיר יעלה ויבוא בראש חודש‪ ,‬חוזר‪ .‬ואף אם זכר קודם אמירתו‬
‫שהוא ר"ח והיה בדעתו לאומרו‪ ,‬ולבסוף שכח ולא ידע האם אמרו‪ ,‬חוזר‪ .‬מפני שאין‬
‫יט‬
‫אומרים אותו שלושים יום רצופים‪ ,‬ולשונו אינה רגילה לאומרו ‪.‬‬
‫י‪ .‬שכח ולא אמר יעלה ויבוא בשחרית בר"ח או בחוה"מ‪ ,‬ונזכר לאחר תפילת מוסף‪,‬‬
‫אין אומרים שהזכרתו במוסף ענין ראש חודש או ענין המועד‪ ,‬עולים לו במקום‬
‫כ‬
‫אמירת יעלה ויבוא‪ ,‬מפני שרק בציבור הקלו בדבר זה משום טורח הציבור ‪ ,‬ולא‬
‫כא‬
‫ביחיד המתפלל ‪.‬‬
‫יא‪ .‬בכל מקום שצריך לחזור ולהתפלל‪ ,‬צר יך להמתין בין התפילות כדי שתיישב דעתו‬
‫כב‬
‫עליו [כמה שניות] ‪.‬‬
‫יב‪ .‬שליח ציבור שטעה בתפילת הלחש‪ ,‬אינו חוזר‪ ,‬אלא יסמוך על חזרת התפילה‬
‫שמתפלל בקול רם‪ ,‬מפני טורח הציבור‪ .‬ויאמר בלחש יהיו לרצון‪ ,‬ויסמוך על פסיעת‬
‫ג' פסיעות שבסוף הקדיש ‪ .‬ואף אם טעה בשלש ראשונות‪ ,‬ולא יהיה עיכוב גדול‬
‫לציבור בגלל חזרתו‪ ,‬אינו חוזרכג‪.‬‬
‫יג‪ .‬בתעניות שכח ולא אמר עננו‪ ,‬אינו חוזר ומתפלל‪ ,‬אחד יחיד ואחד ציבור‪ .‬ואם עדין‬
‫לא חתם בא"י שומע התפילה חוזר ואומרו‪ ,‬ואם חתם ונזכר קודם שיעקור רגליו ‪-‬‬
‫אומר עננו אבינו ‪ ...‬ללא חתימה בשם ומלכות; ואח"כ "יהיו לרצון אמרי פי"‬
‫(תהלים יט‪,‬טו)כד‪.‬‬

‫וסיים שים שלום חוזר לראש‪ ,‬ואם אומר תחנונים עד שלא עקר רגליו חוזר לרצה‪ ,‬ורק אם עקר רגליו חוזר‬
‫לראש‪ .‬ואנו סגננו זאת בקיצור‪ ,‬מפני שבימינו הדרך לומר תחנונים (אלהי נצור) אחר התפילה‪ ,‬והולכים אחרי‬
‫עקירת רגליו‪.‬‬
‫יח תפילה י‪,‬יא‪.‬‬
‫יט ראה שו"ע תכב‪,‬א ברמ"א‪ ,‬ובמשנ"ב ס"ק י‪ ,‬ודברינו כאן כנגד כל החילוקים שנזכרו שם‪ .‬וכך היא שיטת‬
‫הרמב"ם‪.‬‬
‫כ ראה הלכות תפילה י‪,‬יב‪ .‬יתבאר להלן בפרק כד ‪.‬‬
‫כא לא התפלל מוסף אין לו תשלומין‪ ,‬ותפילת מוסף עצמה אינה יכולה להיחשב כתפילת תשלומין‪ ,‬יתבאר להלן‬
‫בפרק כה‪.‬‬
‫כב תפילה י‪,‬טו‪.‬‬
‫כג תפילה י‪,‬ב‪ .‬מהמילים ואף אם טעה בשלש ראשונות‪ ,‬הוא תוספת שלנו‪ ,‬שלא כשו"ע קכו‪,‬ד‪ ,‬שבטעה בשלש‬
‫ראשונות אף הש"ץ חוזר‪ .‬ולשיטת הרמב"ם כל עיכוב הוא טורח ציבור ואינו ראוי‪ .‬כאן נעיר שבדפוסים‬
‫התווסף משפט בסוף ההלכה‪ :‬והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד‬
‫חוזר‪ .‬וכך היא גירסת השו"ע‪ ,‬כפי שביאר בב"י סימן קכו‪ .‬אבל בכ"י תימן אין תוספת זו‪ ,‬וכפי שביארנו‪.‬‬
‫כד תפילה י‪,‬יד‪.‬‬
‫‪211‬‬
 ‫פרק כד ‪ -‬הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬

‫הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬ ‫פרק כד‬
‫כבר ביארנו בפרק יט הלכה ז ‪ ,‬שבזמן חזרת התפילה צריך שיהיו לכל הפחות תשעה‬ ‫א‪.‬‬
‫השומעים את הש"ץ‪ ,‬לפיכך לא יתחיל ש"ץ חזרת התפילה עד שיגמרו לכל הפחות‬
‫א‬
‫תשעה להתפלל את תפילת הלחש ‪ .‬ואם בזמן חזרת הש"ץ‪ ,‬הציבור אינו מקשיב‬
‫לברכות הש"ץ‪ ,‬ואין תשעה שומעים ועונים אמן‪ ,‬ברכות הש"ץ הם כמעט לבטלה‪,‬‬
‫ויתפללו תפילה אחת כתקנת הרמב"ם וימנעו חילול ה' בתפילה ב‪.‬‬
‫נוהגים להמתין לגדול שבציבור עד שיסים תפילתו‪ ,‬ורק אז יתחיל הש"ץ בחזרה‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‬
‫וה גדול אסור לו להאריך בתפילה יותר מדי בזמן שהוא מתפלל בציבור ‪.‬‬
‫כל מי שמתפלל שתי תפילות רצופות‪ ,‬צריך להמתין בין התפילות כדי שתתיישב‬ ‫ג‪.‬‬
‫דעתו עליו [כמה שניות]ד‪ ,‬לפיכך צריך הש"ץ להמתין בין תפילת הלחש לחזרת‬
‫ה‬
‫התפילה‪ ,‬ויתחיל את החזרה מתחילת הברכות‪ ,‬כלומר ברוך אתה ה' ‪ ,‬ונהגו שיתחיל‬
‫מ'ה' שפתי תפתח'‪.‬‬
‫בחזרת הש"ץ יעמדו הציבור לכיוון הרוח שבה מתפללים ו‪ ,‬ויענו אמן בסוף כל‬ ‫ד‪.‬‬
‫ברכה‪ ,‬ולא יקראו בספר ולא ידברו שיחה בטילה‪ ,‬אלא יתנו את לבם למה שאומר‬
‫הש"ץ‪ .‬וישתדלו לכוון במשך כל תפילתו‪ ,‬ואין צורך להסתכל בסידור‪ ,‬מפני שאינם‬
‫מתפללים בעצמם‪ .‬ו אסור לומר ברוך הוא וברוך שמו בחזרת הש"ץ ובשאר הברכות‪,‬‬
‫מפני שחז"ל לא תיקנו זאת‪ ,‬והוא הפסק בברכות ז‪.‬‬
‫לא יתחיל הש"ץ ברכה אחרת עד שיענו רוב הציבור אמן‪ ,‬ואם התחיל ברכה אחרת‬ ‫ה‪.‬‬
‫אסור לציבור לענות אמן‪ ,‬והעוון עליו ח‪.‬‬

‫ראה פרק יט הערה טו שנתבארו הדברים‪.‬‬ ‫א‬

‫וזה לשון הרמב"ם בשו"ת סימן רעו‪ :‬ומה שהביאני לעשות כן [לתקן תפילה אחת]‪ ,‬הוא שכל בני אדם בעת‬ ‫ב‬
‫תפלת שליח צבור אינם שמים לב למה שהוא אומר‪ ,‬אלא משוחחים ויוצאים [מבית הכנסת] והוא מברך‬
‫כמעט ברכה לבטלה כיון שאין מאזין להם‪.‬‬
‫בהלכות תפילה ו‪,‬ב נאמר‪ ,‬שלא יאריך בתפילתו בזמן שמתפלל בציבור‪ ,‬והלכה זו מתייחסת גם לגדול‬ ‫ג‬
‫שבציבור‪.‬‬
‫ראה הלכות תפילה י‪,‬טו‪.‬‬ ‫ד‬
‫תפילה ט‪,‬ג‪.‬‬ ‫ה‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט‪,‬ג והכל עומדים ושומעים‪ ,‬ובשו"ת סימן רנח כתב שצריכים לעמוד כנגד‬ ‫ו‬
‫הרוח שבה מתפללים‪.‬‬
‫חכמים בתלמוד תיקנו לענות אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬ואם מוסיף עוד דברי שבח‪ ,‬שלא לפי תקנת חכמים‪ ,‬מפסיק‬ ‫ז‬
‫בתפילה שלא לצורך‪ ,‬מפני שאסור להוסיף על תקנות חכמים‪ .‬והטור בסימן קכד כתב ששמע את אביו הרא"ש‬
‫אומר ברוך הוא וברוך שמו‪ ,‬אבל גם הרא"ש לא כתב דבר זה בהוראותיו‪ ,‬כי הדבר לא נזכר בתלמוד‪.‬‬
‫כך כתב המשנ"ב קכד ס"ק לז‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫ח‬
‫‪210‬‬
 ‫פרק כד ‪ -‬הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬

‫ו‪ .‬כשיגיע ש"ץ לקדושה‪ ,‬יכולים הציבור לחזור למקום שעמדו בו בתפילת הלחש‪,‬‬
‫ט‬
‫ואינו חובה‪ ,‬ויכולים להמשיך לעמוד במקום שכלו בו ג' הפסיעות ‪ .‬אבל הש"ץ לא‬
‫יחזור עד סוף תפילת החזרה‪ ,‬מפני שאסור לו לפסוע באמצע תפילתו‪.‬‬
‫ז‪ .‬נהגו לכוון את ה רגלים זו בצד זו כשאומרים קדושה כמו בזמן התפילהי‪ .‬ונהגו‬
‫להגביה עקביהם בזמן אמירת קדוש קדוש קדוש‪ .‬ואין מנהגים אלה חובה‪ .‬אבל לא‬
‫נהגו לכרוע בזמן אמירת ברוך כבוד‪ ...‬וימלוך‪ ...‬וגם חכמים לא תיקנו זאת‪.‬‬
‫יא‬
‫ח‪ .‬ש"ץ לעולם אומר נקדישך ‪ ,‬ונהגו לומר במוסף ובנעילה כתר‪ ,‬ומי שידקדק לומר‬
‫יב‬
‫נקדישך תמיד כנוסח הרמב"ם הרי זה משובח‪ .‬והש"ץ אומר את הקדושה לבדו ‪,‬‬
‫והציבור עונים‪ ,‬והו א יענה עמהם בלחש‪ ,‬אבל לא יאמר את העניות אח"כ בפני‬
‫יג‬
‫עצמו בקול רם ‪.‬‬
‫ט‪ .‬כשיגיע ש"ץ למודים הציבור ישחו מעט‪ ,‬ולא ישחו יותר מדי‪ ,‬ויאמרו מודים דרבנן‬
‫יד‬
‫עד המילים על שאנו מודים לך‪ ,‬ולא יחתמו ברוך אל ההודאות ‪ ,‬והש"ץ ימשיך‬
‫להתפלל כדרכו מודים בקול רם‪ .‬ומי שעומד בתפילת שמונה עשרה ושמע את‬
‫הש"ץ אומר מודים‪ ,‬אסור לו לשחות עם הציבור‪ ,‬מפני שאסור לו לעזוב את מצוותו‬
‫לטובת מצווה אחרת טו‪.‬‬
‫י‪ .‬בסיום ברכת שים שלום‪ ,‬יאמר הש"ץ המברך את עמו ישראל בשלום‪ ,‬ויענה אמן‬
‫ביחד עם הציבור‪ ,‬מפני שהיא ברכה אחרונה שהיא סוף ברכותיו טז‪ .‬ולא נהגו שיאמר‬
‫פסוק יהיו לר צון לא בלחש ולא בקול רם‪ .‬ולא יפסע ג' פסיעות לאחריו‪.‬‬
‫יא‪ .‬ביום התענית אומרים עננו‪ ,‬והיחיד אומרה בשומע תפילה‪ ,‬והש"ץ אומרה ברכה‬
‫בפני עצמה‪ .‬ואף מי שאינו מתענה אומרה‪ ,‬מפני שהיא מנוסח התפילה של יום‬

‫ט כך היא משמעות ההלכה בהלכות תפילה ט‪,‬ד‪ ,‬שאין חובה לחזור למקום שעמד בו בתחילה‪ .‬לשון הכס"מ‪:‬‬
‫וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו‪.‬‬
‫י בדברי הרמב"ם לא נזכר חובה להצמיד את רגליו בזמן הקדושה‪ ,‬אולם דבר זה נזכר בדברי תרומת הדשן‪,‬‬
‫הובא בב"י בסימן צה‪ ,‬ופסקו השו"ע קכה‪,‬ב‪ .‬והטעם‪ ,‬מפני שאנו מקדישים את ה' כמלאכים‪ ,‬ובעמידתינו אנו‬
‫עומדים כמו המלאכים להתדמות אליהם ככל האפשר‪ .‬ולפיכך כתבנו נהגו‪ ,‬מפני שתוקף הדבר הוא מנהג ולא‬
‫הלכה‪.‬‬
‫יא סדר התפילה כו‪.‬‬
‫יב לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ט‪,‬ד‪ :‬ואומר קדושה‪ ,‬בברכה שלישית‪ .‬ובסדר התפילה כו כתב‪ :‬שליח ציבור‪,‬‬
‫מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה‪ .‬ע"כ‪ .‬משתמע מדבריו שנוסח הקדושה שייך לש"ץ ולא לציבור‪,‬‬
‫והציבור רק עונים‪.‬‬
‫יג לשון הרמב"ם בסדר התפילה כו‪ :‬וכל אלו הדברים שעונין הציבור‪ ,‬הוא קורא עימהן; ולא יגביה קולו‪ ,‬בעת‬
‫שהן עונין עימו‪.‬‬
‫יד תפילה ט‪,‬ד‪.‬‬
‫טו שו"ת קפ‪.‬‬
‫טז ברכות א‪,‬טז‪ .‬וראה למעלה פרק ט הלכות ה ‪-‬ז‪.‬‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כד ‪ -‬הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬

‫יז‬
‫התענית ‪ .‬ואין צריך שיהיו עשרה מתענים כדי שש"ץ יאמר עננו ברכה בפני עצמה‪.‬‬
‫טעה הש"ץ ולא אמר עננו‪ ,‬אם נזכר קודם שחתם את הברכה שלאחריה בא"י רופא‬
‫חולי עמו ישראל‪ ,‬חוזר ואומר עננו וממשיך רפאנו‪ .‬ואם כבר חתם‪ ,‬יאמרה בשומע‬
‫תפילה בלא חתימה בשם ומלכות‪ .‬ואם שכח גם בשומע תפילה יאמרה בסוף‬
‫יח‬
‫התפילה קודם יהיו לרצון בלא חתימה בשם ומלכות‪ .‬ואם שכח גם שם אינו חוזר ‪.‬‬
‫יט‬
‫יב‪ .‬אם אין רוב מנין [ששה בני אדם] שלא התפללו‪ ,‬לא יתפללו תפילת הציבור ‪ .‬ולא‬
‫יאמרו ביחד עם הש"ץ עד קדושה ושאר התפילה בלחש‪ ,‬אלא יתפללו את כל‬
‫כ‬
‫התפילה כיחידים ללא קדושה ‪.‬‬
‫יג‪ .‬כל מקום שאם טעה בו היחיד חוזר ומתפלל‪ ,‬כך יעשה שליח ציבור‪ ,‬ואם טעה חוזר‪.‬‬
‫חוץ משחרית של ר"ח שאם טעה ולא אמר יעלה ויבוא אינו חוזר‪ ,‬ויסמוך על הזכרת‬
‫ר"ח שבמוסף‪ ,‬משום טורח ציבור‪ .‬וכך הדין בחוה"מ‪ ,‬שאם שכח יעלה ויבוא‬

‫יז כך היא סברת הרמב"ם שכתב (תפילה ב‪,‬טז) בימי התעניות מוסיף בשומע תפילה עננו וכו'‪ ,‬מכאן שיום‬
‫התענית הוא המחייב אמירת נוסח זה‪ ,‬ואינו אומר ביום תעניתי‪ ,‬אלא ביום צום התענית הזה‪ .‬וכמו שביום‬
‫הכיפורים או בתשעה באב אם נאנס ואינו י כול להתענות‪ ,‬יתפלל את תפילות יום הכיפורים או את התוספות‬
‫שבתשעה באב‪ ,‬כך בשאר תעניות הציבור‪ ,‬יאמר עננו למרות שאינו מתענה‪.‬‬
‫יח דין הש"ץ כדין היחיד‪.‬‬
‫יט לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬ד‪ :‬ואפילו היו מקצתן כבר התפללו‪ ,‬ויצאו ידי חובתן ‪ -‬משלימין בהן‬
‫עשרה‪ :‬והוא‪ ,‬שיהיו רוב העשרה לא התפללו‪.‬‬
‫כ מה שכתבנו שלא יתפללו עד קדושה ביחד עם הש"ץ ושאר התפילה בעצמם‪ ,‬משום שתפילה באופן זה אינה‬
‫לא תפילת ציבור ולא תפילת יחיד‪ ,‬כי תפילת יחיד כל אחד אומרה בפני עצמו‪ ,‬ותפילת ציבור כולם מתפללים‬
‫יחדיו‪ ,‬ותפילה באופן זה אינה כך‪ ,‬ואסור להתפלל שלא ע ל פי תקנת חכמים‪( .‬ראב"ם המספיק לעובדי ה'‬
‫עמוד ‪)252-253‬‬
‫ואין להקשות על כך מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה י‪,‬טז‪ ,‬מי שאיחר ואינו יכול להספיק לגמור תפילתו לפני‬
‫שיגיע ש"ץ לקדושה‪ ,‬יתפלל מילה במילה ביחד עם הש"ץ עד קדושה‪ ,‬ושאר התפילה יתפלל לעצמו‪ .‬מפני‬
‫ששם יש עשרה המתפ ללים ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ויש תפילת ציבור בלעדיו‪ ,‬והוא צרף עצמו לציבור עד קדושה‪,‬‬
‫ואילו אצלינו אין תפילת ציבור‪ ,‬אלא חצי תפילת ציבור חצי תפילה יחיד‪ ,‬ואסור להתפלל כך‪.‬‬
‫ולעומת זאת הרמ"א קכד‪,‬ב התיר להתפלל כך בשעת הדחק שירא שיעבור זמן התפילה‪ .‬ולדעת הרמב"ם‬
‫יתפללו את כל התפילה ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ולא יתפללו רק חצי תפילה עם הש"ץ‪.‬‬
‫וראה עוד שו"ע סט‪,‬א שכתב‪ ,‬אם התפללו הציבור כיחידים והתאסף מנין‪ ,‬יאמרו ברכת יוצר וג' ברכות‬
‫ראשונות של תפילת עמידה כתפילת ציבור‪ ,‬ותהיה תפילת ציבור בדילוג‪ ,‬וזהו פורס על שמע לפי פירוש‬
‫רש"י‪ .‬וכבר ביארנו במאמר "פורסין על שמע" כי לדעת הרמב"ם אינו‪ ,‬ואם התפללו כיחידים פרחה מהם‬
‫חובת תפילה‪ ,‬ושוב אינם יכולים להתפלל בציבור‪ ,‬כי אין ששה שלא התפללו‪ .‬ועוד שאין עושין תפילת ציבור‬
‫בדילוגים‪ ,‬אלא ברכות קרית שמע ותפילת עמידה‪ ,‬מתחילה עד סוף‪ ,‬ביחד עם הש"ץ‪ .‬וכבר היקשו רבים על‬
‫שיטתו‪.‬‬
‫‪211‬‬
 ‫פרק כד ‪ -‬הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬

‫כא‬
‫בשחרית לא יחזור‪ ,‬ויסמוך על הזכרת המועד במוסף‪ ,‬משום טורח ציבור ‪ .‬נזכר‬
‫קודם שהשלים תפילתו‪ ,‬חוזר לרצה ויאמר יעלה ויבואכב‪.‬‬
‫יד‪ .‬מי ש אינו עוסק במצוה‪ ,‬ואינו לומד או מתפלל‪ ,‬חייב לענות עם הציבור אמן וקדושה‬
‫כג‬
‫וישחה עם הציבור במודים ‪ .‬ואם הוא עוסק במצוה‪ ,‬ומתפלל או לומד‪ ,‬לא יעזוב‬
‫כד‬
‫מצוותו‪ ,‬ולא יענה שום ענייה ‪.‬‬
‫טו‪ .‬היה מתפלל שחרית‪ ,‬וסיים את ברכת מחיה המתים‪ ,‬ושמע את הציבור עונים על‬
‫קדושת מוסף‪ ,‬לא יעזוב מצוותו‪ ,‬ולא יענה עמהם על הקדושה‪ .‬וכל שכן אם ענו את‬
‫קדושת היוצר שלא יענהכה‪.‬‬
‫טז‪ .‬בתקופת הראשונים התחיל להתפשט אצל יהודי ארצות המזרח מנהג‪ ,‬להתפלל‬
‫כו‬
‫תפילה אחת ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ולא היו מתפללים לחש וחזרה ‪ .‬וכך נהגו יהודי תימן‬
‫במוסף של שבת ויום טוב‪ ,‬ובמנחה בין בחול בין בשבת ‪ ,‬כמו שכתב מהרי"ץ‬
‫בתשובתוכז‪ .‬ויש שנהגו כך גם בשחרית של יום חול משום שמיהרו למלאכתם‪.‬‬
‫ובתקופה האחרונה התחילו יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם לנהוג כך בכל‬
‫התפילות‪ ,‬גם בתפילת שחרית של שבת‪ .‬זולתי בתפילות יום הכיפורים שמתפללים‬
‫לחש וחזרה‪ ,‬משום שצריך היחיד להתוודות על עוונותיו‪ ,‬ודבר זה יכול להיעשות‬
‫רק אם יתפלל בלחש ויתוודה‪.‬‬
‫יז‪ .‬מנהג זה של תפילה אחת בקול רם ביחד עם הש"ץ‪ ,‬התקבל אצל רבנו הרמב"ם‬
‫באהדה וחיבה‪ ,‬מפני שראה שהציבור אינם מקשיבים לברכות הש"ץ בחזרה‪,‬‬
‫ונוהגים בחזרת התפילה בזלזול‪ ,‬וברכות הש"ץ לבטלה‪ ,‬לפיכך תיקן שביום שבת‬
‫יתפללו תפילה אחת בשחרית ובמוסף‪ ,‬כשיש ציבור מרובה‪ ,‬וביום חול יתפללו לחש‬
‫וחזרה‪ ,‬כשיש ציבור מועט ורציניכח‪.‬‬

‫מכיון שהטעם משום טורח ציבור‪ ,‬אף אם הש"ץ של שחרית אינו הש"ץ של מוסף‪ ,‬ישמע ממנו ויצא ידי‬ ‫כא‬
‫חובתו‪ ,‬ולא יחזור שוב להתפלל בציבור‪.‬‬
‫תפילה י‪,‬יב‪ .‬הוספנו על דברי הרמב"ם את הטועה בחוה"מ בשחרית‪ ,‬שיתקן את טעותו במוסף‪ .‬ועוד הוספנו‪,‬‬ ‫כב‬
‫שאם נזכר קודם שישלים תפילתו חוזר לרצה‪ ,‬ולא יסמוך על מוסף‪.‬‬
‫ברכות א‪,‬יג‪ .‬ויש להשוות את עניית הקדושה לכך‪ ,‬וכן ראוי לשחות ביחד עם הציבור מודים‪ .‬וראה פרק כא‬ ‫כג‬
‫הלכה כו‪ ,‬שם כתבנו שיצרף עצמו לאמירת פסוק שמע ישראל של הציבור‪.‬‬
‫שו"ת קפ‪ .‬ואף שהלומד תורה והזדמנה לפניו מצוה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים‪ ,‬יקיים את המצוה ויחזור‬ ‫כד‬
‫לתלמודו (תלמוד תורה ג‪,‬ד)‪ ,‬עניית קדיש וקדושה וברכות‪ ,‬אף אם הם חובה מחכמים‪ ,‬אבל אינם מצווה‪ ,‬לא‬
‫של תורה ולא של חכמים‪ ,‬ואין בכח דבר זה לחייבו להפסיק לימודו‪.‬‬
‫שו"ת קפ‪.‬‬ ‫כה‬
‫כפי שניתן ללמוד מתשובות הרמב"ם‪ ,‬ראה תשובה רנח‪ ,‬וראה עוד בתשובה רנו‪ ,‬שכך נהגו בהרבה מקומות‬ ‫כו‬
‫במוסף של ראש השנה‪.‬‬
‫פעולת צדיק ח"ג סי' קלז‪.‬‬ ‫כז‬
‫ראה תשובה רנו רנח ועוד‪.‬‬ ‫כח‬
‫‪212‬‬
 ‫פרק כד ‪ -‬הלכות חזרת התפילה ע"י שליח ציבור‪ ,‬והלכות תפילה אחת‬

‫יח‪ .‬כשמתפללים תפילה אחת ביחד עם הש"ץ‪ ,‬צריכים הציבור להתפלל עם הש"ץ את‬
‫כל התפילה מילה במילה מתחילה ועד סוף‪ ,‬ואסור להם להקדימו‪ ,‬מפני שהמתפלל‬
‫בציבור אסור לו להקדים תפילתו לתפילת הציבור‪ .‬ואם לאחר שענו הקדושה‬
‫בברכה שלישית‪ ,‬עזבו את הש"ץ והתפללו לעצמם‪ ,‬נהגו שלא כהוגן‪ ,‬מפני‬
‫כט‬
‫שתפילתם מקצתה תפילת ציבור ומקצתה תפילת יחיד ‪ .‬ויענו הציבור את הקדושה‬
‫לאחר ברכת מחיה המתים‪ ,‬וישאו הכהנים את ידיהם לאחר ברכת ההודאה‪ ,‬ואינו‬
‫נחשב הפסק‪ ,‬מפני שהם מתפללים תפילת ציבור ולא תפילת יחיד‪ ,‬והם מצרפים‬
‫עצמם לתפילת הציבור עם כל התוספות שבה‪ .‬ואם הקדים את הש"ץ ג' תיבות יענה‬
‫אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬וכך המנהג מפורסם בתפילה אחת‪ ,‬ובברכות של קריאת שמע‬
‫ל‬
‫בציבור‪ ,‬ובברכת המזון בזימון ‪.‬‬
‫יט‪ .‬כשמתפללים תפילה אחת בקול ר ם ביחד עם הש"ץ‪ ,‬בסוף הקדושה יאמר לדור ודור‬
‫נגיד גדלך וכו' ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ויעלה לו לברכת אתה קדוש [כשם שנוסח זה נחשב‬
‫לש"ץ כברכת אתה קדוש‪ ,‬כך ייחשב הדבר ליחיד שיצטרף אליו]‪ ,‬ואם הקדים ג'‬
‫תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬יענה אמן לאחר בא"י האל הקדוש‪ .‬וכן בעשרת ימי תשובה‬
‫שמוסיפ ים ובכן יתקדש שמך וכו' יאמר את כל התוספת ביחד עם הש"ץ עד בא"י‬
‫המלך הקדושלא‪ .‬וכן בתעניות כשמתפללים תפילה אחת‪ ,‬יאמר עננו ביחד עם הש"ץ‬
‫כברכה בפני עצמה בין גואל לרופאלב‪.‬‬
‫כ‪ .‬ביום הכיפורים יתפללו לחש וחזרה‪ ,‬משום הוידוי‪ ,‬שהיחיד אומרו בסוף התפילה‪,‬‬
‫והש"ץ אומרו באמצע הב רכה‪ .‬וצריך היחיד להתוודות בלשונו על עוונותיו‪ ,‬ודבר‬
‫זה אי אפשר לעשותו בתפילה אחתלג‪.‬‬

‫כט ראה הערה כ שם נתבאר‪.‬‬

‫ל ראה מאמר "עניית אמן לאחר שליח ציבור" שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫לא כך היא שיטת מהר"י אביץ' בביאור דברי הרמב"ם‪ ,‬וכך מסתבר‪ ,‬שכיון שיש תפילת הציבור‪ ,‬יכול להצטרף‬
‫לנוסח הש"ץ‪ ,‬ויעלה לו לברכת אתה קדוש‪ ,‬כשם שעולה הדבר לש"ץ‪.‬‬
‫אולם לשיטת מהר"י קאפח‪ ,‬יענה אמן לאחר האל הקדוש‪ ,‬ויאמר בלחש את כל הנוסח של ברכת היחיד‪ ,‬אתה‬
‫קדוש ושמך קדוש וכו'‪ .‬הובאה שיטתו בהלכות תפילה פרק י הערה לג‪.‬‬
‫לב אף כאן‪ ,‬זו היא שיטת מהר"י אביץ'‪ ,‬וכך מסתבר‪ ,‬וכך נהגו בבית כנסת אגודת אחים רמב"ם ברמת גן‪ ,‬מאז‬
‫שיסדוהו עד לפני כמה שנים‪ .‬ולשיטת מהר "י קאפח צריך להתפלל בתעניות לחש וחזרה‪ ,‬בגלל אמירת עננו‪,‬‬
‫שהיא שונה בין הש"ץ האומרה ברכה בפני עצמה‪ ,‬ליחיד האומרה בתוך שומע תפילה‪.‬‬
‫מקור ההלכה שלפנינו הוא דברי הרמב"ם בהלכות תפילה י‪,‬טז‪ ,‬אסור לו למתפלל בציבור‪ ,‬שיקדים תפילתו‬
‫לתפילת הציבור‪ .‬וראה מאמר "עניית אמן לאחר שליח ציבור" שכתבנו שמותר להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪,‬‬
‫אבל קטע שלם אסור להקדים לפניו‪ .‬לפיכך כשמתפלל עם הש"ץ‪ ,‬אסור לומר אתה קדוש או עננו בעצמו‪,‬‬
‫אלא צריך להתפלל ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ואף אתה קדוש ועננו יאמר ביחד עמו‪ ,‬ולא יקדימנו או יאחרנו‪.‬‬
‫לג יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם‪ ,‬נהגו כולם ביום הכיפורים להתפלל לחש וחזרה‪ ,‬משום הוידוי‪ ,‬וכפי‬
‫שביארנו‪ ,‬עיקר התקנה של הוידוי‪ ,‬שיתוודה היחיד בלשונו על עוונותיו‪ ,‬ודבר זה אי אפשר לעשותו בתפילה‬
‫אחת‪.‬‬
‫‪213‬‬
 ‫פרק כה ‪ -‬הלכות תפילת התשלומין‬

‫הלכות תפילת התשלומין‬ ‫פרק כה‬

‫מי שעבר עליו זמן תפילה ולא התפלל‪ ,‬במזיד אין לו תקנה‪ ,‬ואינו יכול להשלים את‬ ‫א‪.‬‬
‫התפילה שהחסיר ‪ .‬בשוגג או שהיה אנוס‪ ,‬יכול להשלים בתפילה שאחריה‪ ,‬ויתפלל‬
‫א‬
‫פעמיים‪ ,‬ותפילה זו נקראת 'תפילת תשלומין' ‪ .‬וכן אם טעה בתפילתו בדברים‬
‫שצריך לחזור ולהתפלל (ראה פרק כג)‪ ,‬ולא נזכר רק בזמן התפילה שאחריה‪ ,‬יכול‬
‫להתפלל אז פעמיים‪ ,‬מפני שהיה שוגג‪[ .‬אבל לקריאת שמע אין תשלומין]‪.‬‬
‫וצריך להקדים את התפילה שכעת הוא זמנה‪ ,‬ואחר כך יתפלל את תפילת‬ ‫ב‪.‬‬
‫התשלומין‪ .‬כיצד טעה ולא התפלל שחרית‪ ,‬יתפלל מנחה שתים‪ ,‬הראשונה על דעת‬
‫ב‬
‫שהיא מנחה והשניה על דעת שהיא שחרית ‪ .‬ואין צורך לומר תהילה לדוד לפני‬
‫תפילת התשלומין‪ ,‬ולא תוספת אחרת‪ ,‬אבל צריך להמתין כמה שניות לאחר תפילת‬
‫ג‬
‫מנחה כדי שתתישב דעתו עליו ויתפלל שוב ‪.‬‬
‫טעה ולא התפ לל שחרית‪ ,‬ולא קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬יכול להקדים קריאת שמע‬ ‫ג‪.‬‬
‫וברכותיה ואח"כ תפילת תשלומין‪ ,‬כדי שיסמוך גאולה לתפילה‪ .‬אבל אינו חובה‪,‬‬
‫ד‬
‫ו יכול להקדים תפילת תשלומין‪ ,‬ואח"כ קריאת שמע וברכותיה ‪.‬‬
‫לא התפלל כשהית ה לו שהות‪ ,‬מפני שחשב שישאר לו זמן לאחר שיגמור את עסקו‪,‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫ונטרד ועברה השעה‪ .‬וכן אם היה עושה מלאכה או עוסק במסחר‪ ,‬ונטרד ועברה‬
‫השעה‪ .‬וכן אם השתכר וחשב שיסור יינו קודם שיעבור זמן התפילה‪ ,‬ולבסוף עברה‬
‫השעה ולא התפלל‪ .‬כל אלו נחשבים אנוסים‪ ,‬ויש להם תשלומיןה‪ .‬ורק אם ביטל את‬
‫התפילה בכוונה ובלי שום טרדה‪ ,‬הרי הוא מזיד ואין לו תשלומין‪.‬‬
‫אין תשלומין לתפילה‪ ,‬אלא בזמן תפילה שאחריה‪ .‬אבל אם לא התפלל שתי‬ ‫ה‪.‬‬
‫תפילות‪ ,‬כגון שלא התפלל שחרית ומנחה‪ ,‬לאחר תפילת ערבית יכול להשלים את‬
‫תפילת מנחה‪ ,‬אבל את תפילת שחרית אינו יכול להשלים‪ ,‬שכיון שלא השלימה מיד‬
‫בסמוך‪ ,‬הפסיד‪ ,‬ולא נתנו לו חכמים אפשרות תשלומין ו‪.‬‬

‫תפילה ג‪,‬ח‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילה ג‪,‬ט‪.‬‬ ‫ב‬
‫תפילה י‪,‬טו‪.‬‬ ‫ג‬
‫סמיכות גאולה לתפילה היא כשמתפלל תפילה ב זמנה‪ ,‬אבל תפילת תשלומין היא תשלום חוב‪ ,‬ומתפלל אותה‬ ‫ד‬
‫כנוסח התפילה של עכשיו [כגון שלא התפלל מנחה בערב שבת‪ ,‬משלים בערבית של ליל שבת]‪ ,‬ואין צורך‬
‫להקפיד בה בשאר דברים‪ ,‬ולא לסמוך בה גאולה לתפילה‪.‬‬
‫כך ביאר השו"ע קח‪,‬ח‪ ,‬וזהו ביאור אנוס או שוגג שיש לו תשלומין‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫ה‬
‫תפילה ג‪,‬י‪.‬‬ ‫ו‬
‫‪218‬‬
 ‫פרק כה ‪ -‬הלכות תפילת התשלומין‬

‫ו‪ .‬שקעה החמה ולא התפלל מוסף אין לו תשלומין‪ ,‬מפני שנוסח תפילת המוסף נקבע‬
‫כנגד הקרבן [שלא כמו שאר תפילות שהם בקשת רחמים]‪ ,‬וכבר עבר זמן הקרבן‪,‬‬
‫ז‬
‫עבר זמנו בטל קרבנו ‪.‬‬
‫ז‪ .‬טעה ולא התפלל שחרית ומוסף ביום שיש בו תפילת מוסף‪ ,‬והגיע זמן מנחה‪ ,‬יתפלל‬
‫ח‬
‫מנחה שהיא תדירה ‪ ,‬ולאחר מכן יתפלל תשלומי שחרית כדי שיסמיך את תפילת‬
‫התשלומין לתפילה העיקרית‪ ,‬ולבסוף יתפלל מוסף שזמנה כל היום‪ .‬ואם הקדים‬
‫מוסף לפני תפילת התשלומין לא הפסיד‪ ,‬מפני שתפילת מוסף אינה שייכת‬
‫י‬ ‫ט‬
‫לתשלומין ‪ .‬אבל לא יתפלל מוסף פעמיים‪ ,‬מפני שאין עושים תשלומין ע"י מוסף ‪.‬‬
‫הקדים להתפ לל מוסף ועדין הוא זמן שחרית‪ ,‬יתפלל שחרית אחרי מוסף‪.‬‬
‫ח‪ .‬ישתדל להסמיך את תפילת התשלומין לתפילה העיקרית שמתפלל לפניה‪ ,‬ואם‬
‫התעכב פרק זמן ממושך‪ ,‬כל זמן שהוא זמן התפילה העיקרית יכול להתפלל‬
‫תשלומין‪ .‬אבל עיכוב מועט אינו כלום‪ ,‬ומותר להתעכב קצת לכתחילה‪ .‬כגון שלא‬
‫התפלל שחרית‪ ,‬והתפלל מנחה בציבור והתעכב עמם לנפילת פנים ולקריאת‬
‫המזמורים שאחר מנחה‪ ,‬ורק אח"כ התפלל תפילת תשלומין‪ ,‬מותר‪ .‬והוא שיתפלל‬
‫את התשלומין בזמן שהוא זמן מנחה קודם שתשקע החמה‪ .‬ולכתחילה לא יאכל ולא‬
‫יעשה מלאכה לפני שיתפלל תפילת תשלומין‪ ,‬ואם עבר‪ ,‬יתפלל אותה כל זמן שהוא‬
‫זמן מנחה‪.‬‬
‫ט‪ .‬תפילת תשלומין היא כעין תשלום חוב‪ ,‬שהוא חייב להתפלל את התפילה החסרה‪,‬‬
‫אבל היא אינה נחשבת כתפילה הקודמת‪ .‬לפיכך נוסח התפילה הוא כתפילה של‬
‫עכשיו‪ ,‬ולא כתפילה הקודמת‪ .‬כגון שלא התפלל מנחה בער"ש‪ ,‬מתפלל ערבית של‬
‫שבת פעמייםיא‪ .‬ואם התפלל את התפילה השנייה של חול‪ ,‬אינו חוזר ומתפלליב‪.‬‬
‫י‪ .‬לא התפלל ערבית בערב ר"ח יתפלל שחרית שתים ויאמר יעלה ויבוא בשניהם‪ ,‬ואם‬
‫לא אמר בתפילה השנייה יעלה ויבוא אינו חוזר‪ ,‬מפני שהיא תשלומין לתפילת‬
‫הלילה שאם לא אמר בה יעלה ויבוא אינו חוזריג‪.‬‬
‫יא‪ .‬לא התפלל מנחה בשבת‪ ,‬יתפלל ערבית במוצ"ש פעמיים‪ ,‬ויבדיל בראשונה ולא‬
‫בשנייה‪ ,‬משום שדי בהבדלה פעם אחת ‪ .‬ואם הבדיל בשניהם או לא הבדיל באחת‬
‫מהן יצא‪ .‬אבל אם הבדיל בשנייה ולא בראשונה חוזר ומתפלל פעם שלישית‪ ,‬מפני‬

‫ע"פ שו"ע קח‪,‬ו ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫ז‬

‫תפילה ג‪,‬יא‪.‬‬ ‫ח‬
‫ראה הלכה קודמת‪.‬‬ ‫ט‬
‫כשם שאין תשלומין למוסף‪ ,‬כך לא עושים תשלומין ע"י מוסף‪.‬‬ ‫י‬
‫יא תפילה י‪,‬טו‪.‬‬
‫משנ"ב קח ס"ק כה‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫יב‬
‫ע"פ הרמ"א קח‪,‬ט‪ ,‬וע"פ העיקרון שנזכר בהלכה הקודמת‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪.‬‬ ‫יג‬
‫‪215‬‬
 ‫פרק כה ‪ -‬הלכות תפילת התשלומין‬

‫שגילה דעתו שהראשונה היא התשלומין‪ ,‬ואינה עולה לו לתשלומין‪ ,‬מפני שצריך‬
‫יד‬
‫לאחר את התשלומין אחרי התפילה העיקרית ‪.‬‬
‫לא התפלל ערבית במוצ"ש יתפלל שחרית שתים‪ ,‬ולמרות שעדין לא הבדיל על‬ ‫יב‪.‬‬
‫הכוס‪ ,‬לא יאמר הבדלה בתפילה השנייה‪ ,‬מפני שחכמים תיקנו לומר הבדלה‬
‫טו‬
‫בתפילה רק במוצ"ש‪ ,‬וכעת הוא שחרית של יום ראשון ‪.‬‬
‫טעה במנחה בראש חודש ולא אמר יעלה ויבוא‪ ,‬ונזכר בערבית וכבר אינו ר"ח‪,‬‬ ‫יג‪.‬‬
‫יתפלל ערבית פעמים‪ .‬ולמרות שכעת כבר אינו אומר יעלה ויבוא‪ ,‬אבל יש עליו‬
‫טז‬
‫חובת תפילה שלא התפלל‪ ,‬וישלימה בתפילת תשלומין ‪.‬‬
‫טעה ולא התפלל‪ ,‬ובתפילה שאחריה הזמנוהו להתפלל כשליח ציבור לחש וחזרה‪,‬‬ ‫יד‪.‬‬
‫יוצא ידי חובת תשלומין בתפילת החזרה‪ ,‬מפני שהתפלל פעמיים‪ .‬ומה שמוציא את‬
‫יז‬
‫הציבור ידי חובה‪ ,‬אינו גורע מהתפילה השנייה שלא תיחשב כתשלומין ‪.‬‬
‫היה מסופק אם התפלל או לא‪ ,‬אם ירצה‪ ,‬יחזור ויתפלל‪ ,‬ויתנה בלבו‪ ,‬שאם לא‬ ‫טו‪.‬‬
‫התפלל תהיה תפילה זו לחובתו‪ ,‬ואם התפלל תהיה תפילה זו לנדבהיח‪.‬‬

‫יד תפילה י‪,‬טו‪.‬‬

‫טו המתפלל תשלומין‪ ,‬יתפלל כנוסח התפילה של עכשיו‪ ,‬ובתפילת שחרית אין הבדלה בתפילה‪.‬‬
‫טז ראה שו"ע קח‪,‬יא שכתב שיש ספק ויתפלל בתורת נדבה‪ ,‬ואנו כתבנו בדעת הרמב"ם שאין בדבר ספק‪ ,‬אלא‬
‫יש עליו חובת תפילה‪ ,‬ויכול להשלימה בתפילה שאחריה‪ ,‬שכיון שמתפלל פעמים‪ ,‬קיים את חובת התפילה‬
‫שהיה צריך להשלים‪.‬‬
‫יז שו"ת רדב"ז ח"א שסא‪.‬‬
‫יח תפילה י‪,‬ו‪.‬‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫הלכות נשיאת כפים‬ ‫פרק כו‬

‫מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל בכל יום‪ ,‬שנאמר כה תברכו את בני ישראל‬ ‫א‪.‬‬
‫(במדבר ו‪,‬כג)‪ .‬וכל כהן שאין בו אחד מהדברים הפוסלים אותו [שיתבארו בפרק‬
‫זה]‪ ,‬ושהה בבית הכנסת ולא עלה לדוכן‪ ,‬ביטל מצוות עשה‪ .‬שכיון שהגיע הש"ץ‬
‫לסיום ברכת ההודאה‪ ,‬והיה עליו לשאת את כפיו‪ ,‬ונמנע ולא נשא את כפיו‪ ,‬ביטל‬
‫את מצוות העשה שלפניו‪ .‬ואם יצא חוץ לבית הכנסת בסיום ברכת ההודאה‪ ,‬או‬
‫שלא בא כלל לבית הכנסת‪ ,‬לא ביטל מצוות עשה‪ ,‬כיוון שאין המצוה לפניו א‪.‬‬
‫ב‬
‫אין הכהנים נושאים את כפיהם אלא בעשרה‪ ,‬והכהנים מן המניין ‪ .‬ואין צורך שיהיה‬ ‫ב‪.‬‬
‫ס"ת כדי שישאו את כפיהםג‪.‬‬
‫כל כהן שנטל את ידיו בביתו לצורך התפילה וקריאת שמע‪ ,‬אינו צריך לחזור וליטול‬ ‫ג‪.‬‬
‫את ידיו לנשיאת כפים [בשחרית ובמוסף]‪ ,‬מפני שידיו שמורות ולא נטמאו או‬
‫נטנפו ‪ .‬וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם‪ ,‬שלא יטלו הכהנים את ידיהם בחזרת‬
‫התפילה‪ .‬ואם לא נטל את ידיו בביתו‪ ,‬חייב ליטול לפני נשיאת כפים‪ ,‬ואם לא נטל‬
‫ד‬
‫לא יישא את כפיו‪ .‬ונטילה זו צריכה להיות בכלי ויערה את המים עד הפרק ‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו‪,‬יב‪" :‬כל כהן שאינו עולה לדוכן‪ ,‬אף על פי שביטל מצות עשה אחת ‪ -‬הרי‬ ‫א‬
‫הוא כעובר על שלושה עשה‪ "... :‬משתמע מדבריו‪ ,‬שביטול העשה הוא אם נמצא בבית הכנסת בברכת רצה‬
‫ואינו עולה לדוכן‪ ,‬וכפי שביארנו מפני שקיום העשה עתה לפניו‪ ,‬ואינו מקיימו‪ .‬ולביאורנו יש ביטול עשה אף‬
‫אם לא הכריז ש"ץ כהנים‪ ,‬ואף בכהן יחיד שאין הש"ץ מכריז כהנים‪ ,‬יש בו ביטול עשה‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי השו"ע קכח‪,‬ב ביטול העשה רק אם שמע את הש"ץ קורא כהנים ולא עלה‪ ,‬או אם אמרו לו‬
‫ימרּון לְ הוֹן‪ .‬וביאר המשנ"ב בס"ק י‪ :‬בא‬
‫לעלות או ליטול ידיו‪ ,‬שנאמר "אמור להם"‪ ,‬ותרגם אונקלוס‪ :‬כד תֵ ְ‬
‫המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט‬
‫לעלות או במה שאמר לו השופ ך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא‬
‫ועובר בעשה אם אינו עולה‪.‬‬
‫וקשה על שיטת השו"ע‪ ,‬היכן כתוב בפסוק שנטילת ידים נחשבת אמירה? וכן בכהן יחיד‪ ,‬אם לא אמרו לו‬
‫לעלות‪ ,‬האם לא יהיה בו ביטול עשה? ועוד שבתלמוד לא מצאנו דרשה זו כד תימרו להון‪ ,‬ורק הר"ן הרא"ש‬
‫והטור (ראה ב"י קכח) דרשוה! ולביאורנו בשיטת הרמב"ם הדברים ברורים‪ ,‬ובכדי שיבטל עשה‪ ,‬צריך‬
‫שתהיה המצוה לפניו‪ ,‬אף ללא אמירה‪.‬‬
‫תפילה ח‪,‬ה‪.‬‬ ‫ב‬
‫בדברי הרמב"ם ובתלמוד לא נזכר דבר זה‪ .‬וראה עוד משנ"ב סימן קכח ס"ק א‪ :‬י"א דאין נשיאת כפים אלא‬ ‫ג‬
‫במקום שיש ס"ת [עולת תמיד ואליה זוטא ופרי חדש ומגן גבורים] אבל רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים‬
‫על זה‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו‪,‬ה‪ :‬כהן שלא נטל ידיו‪ ,‬לא יישא את כפיו; אלא נוטל ידיו במים עד הפרק‪,‬‬ ‫ד‬
‫כדרך שמקדשין לעבודה‪ ,‬ואחר כך מברך‪ .‬ביאור דבריו‪ :‬כהן שלא נטל את ידיו בביתו לתפילה ולקריאת‬
‫שמע‪ ,‬יטול ידיו לפני ברכת כהנים‪ ,‬אבל אם נטל בביתו לקריאת שמע ותפילה‪ ,‬אינו צריך לחזור וליטול (כס"מ‬
‫בשם ראב"ם)‪.‬‬
‫וזה לשון הב"י סימן קכח בביאורו לשיטת הרמב"ם‪ :‬ומשמע מדבריו דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית‬
‫קאמר דצריך ליטול הא אם נטל ידי ו שחרית ואינו יודע להם שום טומאה אין צריך לחזור ולנטלם דאם לא כן‬
‫הוה ליה למימר ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא ישא את כפיו עד שיטול כמו‬
‫שכתב בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) גבי נטילת ידים דאכילה‪ .‬ועוד מדהזכיר גבי נשיאות כפים טומאת הידים‬
‫‪222‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫מתקנות רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬שלא יעלו הכהנים לדוכן עם סנדלים או נעליים‪ ,‬שמא‬ ‫ד‪.‬‬
‫תיפסק רצועה וישב לתקנה ולא ישא את כפיו‪ ,‬ויאמרו שלא נשא את כפיו מחמת‬
‫שיש בו פסול‪ .‬אבל עם גרביים מותר‪ ,‬מפני שאין חשש זה‪ ,‬והתקנה לא היתה‬
‫ה‬
‫עליהם ‪ .‬וראוי שיצניעו הכהנים את נעליהם מתחת כסאותיהם‪ ,‬ולא יניחום מגולים‬
‫ביניהם ובין הציבור מפני שגנאי הדבר‪.‬‬
‫שתה רביעית יין חי בבת אחת ‪ -‬אינו נושא את כפיו‪ ,‬עד שיסור יינו מעליו‪ ,‬לפי‬ ‫ה‪.‬‬
‫שהברכה כמו העבודה במקדש‪ .‬שתה רביעית בשתי פעמים‪ ,‬או שנתן לתוכה מעט‬
‫מים ‪ -‬מותר; ואם שתה יותר מרביעית ‪ -‬אף על פי שהיה מזוג‪ ,‬ואף על פי ששתהו‬
‫ו‬
‫בכמה פעמים ‪ -‬לא יישא את כפיו‪ ,‬עד שיסור יינו מעליו ‪.‬‬
‫כשהכהנים מברכים את הציבור‪ ,‬יכוונו הציבור את פניהם כנגד פני הכהנים‪ .‬ולא‬ ‫ו‪.‬‬
‫יביטו הכהנים בציבור‪ ,‬וכן הציבור לא יביטו בפני הכהנים‪ ,‬כדי שלא יסיחו את‬
‫דעתם מהברכה [הכהנים והציבור]‪ ,‬אלא יסתכלו על הארץ‪ ,‬כמו אדם העומד‬
‫בתפילה‪ ,‬או יעצמו את עיניהם‪ ,‬ויתנו דעתם למשמעות המילים של הברכה ז‪ .‬ומותר‬
‫לכהנים להסתכל על ידיהם בשעת הברכה ח‪.‬‬

‫אלמא ד כל שנטל ידיו שחרית ואינו יודע להם טומאה אינו צריך לחזור וליטול ותדע דהא לעבודה נמי אין‬
‫הכהן צריך לקדש לכל עבודה אלא פעם אחת מקדש בבוקר והולך ועובד כל היום כולו וכל הלילה וכמו‬
‫שכתב הוא ז"ל בפ"ה מהלכות ביאת המקדש (ה"ג) וכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת‬
‫נשיאת כפים אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וזה לשון ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪ :120-123‬ומחויב [הכהן] לרחוץ ידיו במים‬
‫עד הפרק לפני הברכה‪ ,‬כפי שרוחץ לקרית שמע ותפלה‪ ,‬ואם לא נטל ידיו במים אין מותר לו לשאת כפיו‪.‬‬
‫והיזהר פן תטעה במה ששמענוהו על חכמי יון ולגבי אחד מהם שמחייב את הכהן העומד בתפלה ליטול את‬
‫ידיו בשעת עלייתו לדוכן‪ ,‬ואף שמענו על אחד מהם הסבור שהמים צריכים להיות מוכנים אצל שער הדוכן‬
‫והכהנים רוחצים בשעה שעולים לדוכן‪ ,‬למרות שכבר נטלו ידיהם לתפלה‪ .‬הנה דבר זה מורה או על קצרות‬
‫מוחין בהלכה או על זלזולם בנטילת ידים לתפלה‪ .‬והנכון שמי שנטל ידיו לתפלה אינו צריך נטילה אחרת‬
‫לברכת כהנים משום שבעת התפלה אינו עושה צרכיו ואינו נוגע בערוותו; וכך ראינו הלכה למעשה לעיני‬
‫אבא מארי זצ"ל ופוסקי הלכה אחרים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וראה עוד בב"י‪ ,‬שהשווה בין נ טילת ידים של הכהן‪ ,‬לבין נטילת ידים של מים אחרונים‪ ,‬מפני ששניהם נלמדו‬
‫מהפסוק שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קלד ב)‪ ,‬וכשם שבנטילת מים אחרונים צריך תיכף לנטילה‬
‫ברכה‪ ,‬כך גם בנטילת ידים לברכת כהנים צריך תיכף לנטילה ברכה‪ .‬והרמב"ם ישיב על דבריו‪ ,‬שהשוואה זו‬
‫לא נזכרה בתלמוד‪ ,‬ואין לנו להשוות בין הדרשות מדעתנו‪.‬‬
‫וראה עוד שו"ע קכח‪,‬ו‪ ,‬כהן שנטל בביתו‪ ,‬חייב לחזור וליטול לפני ברכת כהנים‪ ,‬ויטול לו הלוי‪ .‬ומקורו מנהג‬
‫ספרד ומדרש הזוהר פרשת נשא (קמו‪ .):‬והרמב"ם ישיב על דבריו‪ ,‬שבמקדש הכהן קידש ידיו ורגליו פעם‬
‫אחת בבוקר לכל הי ום‪ ,‬וחייב הכהן ליטול בעצמו‪ ,‬ואסור ללוי ליטול לו‪ .‬ולא יהיו דיני נטילת ידים לברכת‬
‫כהנים חמורים מקידוש ידים במקדש‪.‬‬
‫תפילה יד‪,‬ו‪.‬‬ ‫ה‬
‫תפילה טו‪,‬ד‪.‬‬ ‫ו‬
‫תפילה יד‪,‬ז‪.‬‬ ‫ז‬
‫הרמ"א קכח‪,‬כג כתב שלא יסתכלו הכהנים על ידיהם‪ .‬וביאר המשנ"ב‪ :‬משום היסח הדעת‪ .‬לשיטתם‪ ,‬היסח‬ ‫ח‬
‫הדעת נוב ע מהעובדה שידי הכהנים גלויות‪ ,‬ודבר זה גורם לעם להסתכל בהם [או לכהן להסתכל על ידיו‬
‫בעצמו]‪ ,‬ויהיה היסח הדעת‪ .‬ולפיכך מנהג יפה לכסות את הפנים והידים בטלית‪( .‬רמ"א בשם ב"י)‬
‫‪221‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫בזמן נשיאת כפים‪ ,‬יהיו פני הכהנים וידיהם גלויות‪ ,‬ולא יכסו את ידיהם ופניהם‬ ‫ז‪.‬‬
‫בטל ית‪ .‬וגם הציבור לא יכסו את פניהם בטלית‪ .‬ולכך התכוונו חכמים שאמרו‬
‫ט‬
‫שתהיה נשיאת כפים פנים כנגד פנים ‪ .‬וכך הוא מנהג יהודי תימן הקדום‪ ,‬המתאים‬
‫לתלמוד ולהלכה‪ ,‬והוא נשתייר אצל הכהנים המדקדקים עד הדור האחרון‪ .‬ורק מי‬
‫י‬
‫ששונא את חברו מסתיר את פניו ממנו בשעה שמברכו או מדבר עמו ‪ .‬ולא יסירו‬
‫הכהנים את כריכות תפילין של יד מאצבעותיהם‪.‬‬
‫יא‬
‫בזמן נשיאת כפים חייבים כולם לעמוד‪ ,‬הכהנים והציבור ‪ .‬ולא יאמרו הציבור שום‬ ‫ח‪.‬‬
‫פסוק ושום אמירה‪ ,‬ואף מי שראה חלום רע אסור לו להטיבו אז‪ .‬ואם עבר‪ ,‬הפסיק‬
‫יב‬
‫באמצע הברכה שלא כהוגן‪ ,‬ואיבד את הכוונה של ברכת כהני ם ‪.‬‬
‫הציבור שעומדים אחורי הכהנים‪ ,‬אינם בכלל הברכה; והעומדים מצידיהם‪ ,‬הרי הם‬ ‫ט‪.‬‬
‫יג‬
‫בכלל הברכה ‪ .‬לפיכך אם היה ההיכל בולט פנימה מהכותל המזרחי‪ ,‬ועמדו הכהנים‬
‫לפני ההיכל‪ ,‬צריכים האנשים העומדים בסמוך לכותל המזרח לצעוד לאחוריהם‬
‫שיהיו בצידי הכהניםיד‪.‬‬
‫סדר נשיאת כפיים כך הוא‪ :‬בעת שיגיע שליח ציבור לעבודה‪ ,‬כשיתחיל רצה‪ ,‬כל‬ ‫י‪.‬‬
‫הכהנים העומדים בבית הכנסת‪ ,‬נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן; ועומדים‬

‫שיטת התלמוד והרמב"ם אינה כך‪ ,‬ורק אם יש מום בפני הכהן או בידיו‪ ,‬הדבר יגרום להיסח הדעת‪ ,‬מפני‬
‫שיסתכלו בני האדם לראות את מומו‪ ,‬אבל ללא מום‪ ,‬לא יסתכלו עליו בני אדם‪ ,‬ואין צורך שיכסה את פניו‬
‫וידיו בטלית‪ .‬ואדרבה‪ ,‬אסור לו לכסותם‪ ,‬מפני שברכת כהנים צריכה להיות פנים כנגד פנים‪ .‬וראה עוד בהלכה‬
‫הבאה‪.‬‬
‫תפילה יד‪,‬יא‪.‬‬ ‫ט‬
‫י כתב ר' יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (עמ' קנא‪-‬ב) ‪ ...‬ועוד‪ ,‬שמא יש קפידא שיהיו הידים מגולות כשהן‬
‫נשואות‪ ,‬וגם הפנים‪ ,‬בנוהג שבעולם נראה שאין כן דרך המברך בעין יפה ללוט פניו‪( ,‬ודוגמא לדבר‪ ,‬כוס של‬
‫ברכה‪ ,‬שאחד מעשרה דברים שנאמרו בו [ברכות נא א] הוא שנותן עיניו בו‪ ,‬דוק) ואם טוב עין הוא יברך‪ ,‬הא‬
‫ודאי יש לראות העין‪ ,‬מבוא בברכה‪ ,‬כמו שיש להיזהר בהפך‪ ,‬מרע עין‪( ,‬השונא אינו יכול להסתכל בפני‬
‫שונאו‪ ,‬כענין שכתוב [מלכים ב ג יד] אם אביט אליך ואם אראך‪ ,‬וכן רבים) ‪ ...‬וכמו כן אין נאה למתברך‬
‫להסתיר את פניו מן המברך ולכסותם בעת קבלת ברכתו‪ ,‬כדאמרינן (סוטה מ א) כלום יש עבד שמברכין אותו‬
‫ואינו מסביר פנים‪.‬‬
‫יא תפילה יד‪,‬יא‪.‬‬
‫יב ומה שנאמר בברכות נה‪ :‬מי שרואה חלום רע ולא ידע את פשרו‪ ,‬יעמוד בזמן שהכהנים נושאים את ידיהם‪,‬‬
‫ויאמר רבונו של עולם‪ ...‬אינו להלכה‪ ,‬מפני שבהמשך הסוגיה הובאו דברי שמואל‪ ,‬שכשראה חלום רע אמר‪,‬‬
‫וחלומות השוא ידברו‪ .‬ו עוד הובא שם‪ ,‬אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן‪ :‬אין מראין לו לאדם אלא‬
‫מהרהורי לבו‪ .‬מכאן שאין לייחס חשיבות לסתם חלום שאינו יודע את פשרו‪ ,‬ובודאי שאין להפסיק את נשיאת‬
‫כפים משום כך‪ .‬ואם ראה חלום רע שיש בו מסר אליו‪ ,‬חייב להתענות‪ ,‬ראה הלכות תענית א‪,‬יב‪ ,‬הרואה חלום‬
‫רע ‪ -‬צריך להתענות למחר‪ ,‬כדי שישוב וייעור למעשיו‪ ,‬ויחפש בהן‪ ,‬ויחזור בתשובה; ומתענה‪ ,‬ואפילו‬
‫בשבת‪ .‬אבל לא יפסיק את נשיאת כפים בשום אופן‪.‬‬
‫יג תפילה טו‪,‬ח‪.‬‬
‫ראה משנ"ב קכח ס"ק צה‪ ,‬שאין להחשיבם כאנוסים‪ .‬ע"כ‪ .‬ואם בית הכנסת דחוק‪ ,‬יש להחשיבם כאנוסים‪,‬‬ ‫יד‬
‫והם בכלל הברכה‪.‬‬
‫‪220‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫שם‪ ,‬פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם‪ ,‬ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהן‪,‬‬
‫עד שישלים שליח ציבור ההודיה [ויאמרו מודים דרבנן בלחש ביחד עם הציבור];‬
‫וקודם שיחזירו פניהם לברך את העם‪ ,‬מברכים בלחש‪ ,‬ברוך אתה ה' אלוהינו מלך‬
‫העולם‪ ,‬אשר קידשנו בקדושתו של אהרון‪ ,‬וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה‪,‬‬
‫טו‬
‫וכבר נהגו לברך ברכה זו בקול רם ; וכשיגמרו את הברכה מחזירים פניהם כלפני‬
‫טז‬
‫העם ‪ ,‬ופושטים אצבעותיהם‪ ,‬ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם‪ ,‬ויכריז שליח ציבור‬
‫'כהנים'‪ ,‬ומתחילים "יברכך" (במדבר ו‪,‬כד); ושליח ציבור מקרא אותם‪ ,‬מילה מילה‪,‬‬
‫והם עונים‪ ,‬שנאמר "אמור להם" (במדבר ו‪,‬כג)‪ ,‬עד שמשלימין פסוק ראשון‪ ,‬וכל‬
‫העם עונין אמן‪ .‬וחוזר שליח ציבור ומקרא אותם פסוק שני מילה מילה‪ ,‬והם עונים‪,‬‬
‫עד שמשלימין פסוק שני‪ ,‬וכל העם עונין אמן‪ .‬וכן בפסוק שלישייז‪.‬‬
‫יא‪ .‬אם היה הכהן המברך אחד‪ ,‬מתחיל לברך מעצמו 'יברכך'‪ ,‬ושליח ציבור מקרא אותו‬
‫יח‬
‫מילה מילה‪ ,‬כמו שאמרנו ‪ .‬היו שניים או יתר‪ ,‬אינן מתחילין לברך‪ ,‬עד שיקרא להם‬
‫שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים‪ ,‬והם עונים ואומרין "יברכך" (במדבר ו‪,‬כד);‬
‫והוא מקרא אותן מילה מילה‪ ,‬על הסדר שאמרנויט‪ .‬והש"ץ הוא המכריז 'כהנים'כ‪,‬‬
‫ואין הדבר נחשב הפסק‪ ,‬מפני שמתפללים תפילת ציבור‪ ,‬וברכת כהנים היא חלק‬
‫מתפילת הציבור‪ ,‬והש"ץ אומר את כל מה ששייך לתפילת ציבור‪ ,‬כשם שאומר‬

‫טו ראה מאמר "קירוי הכהנים" שם נתבאר בהרחבה‪ .‬וכך כתב ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' ‪ ,)121‬וזה‬
‫לשונו‪ :‬עד שמשלים שליח צבור ברכת הודאה והיא ״מודים וכו׳״‪ ,‬אזי יברך כל כהן לעצמו בלחש‪ ,‬כשהוא‬
‫פונה נוכח הקדש‪ ,‬במצבו – ברכה על ברכת כהנים‪ ,‬משום שברכת כהנים מצוה ו״כל המצוות מברך עליהם‬
‫עובר לעשייתן״‪ ,‬יברך‪ :‬״ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את‬
‫עמו ישראל באהבה״; ולאחר שמברכים ברכה זו מפנים פניהם לצבור‪.‬‬
‫טז רק לאחר סיום ברכת אק"ב של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה‪ ,‬יחזירו פניהם כלפי הציבור‬
‫(הלכות תפילה יד‪,‬יב)‪ .‬וכ"כ רס"ג בסידורו עמוד ‪ :51‬וכשיאמר החזן הטוב שמך ולך נאה להודות‪ ,‬אומר‬
‫הכהן‪ :‬בא"י אמ"ה אק"ב של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה‪ .‬אח״כ מחזיר [הכהן] פניו אל הצבור‪.‬‬
‫וכ"כ ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪ 121‬וזה לשונו‪ :‬ולאחר שמברכים ברכה זו [אק"ב של אהרן‬
‫וציונו לברך את עמו ישראל באהבה] מפנים פניהם לצבור באופן שהם ישובו לפנות אל הצבור כשפניהם מול‬
‫פניהם‪ ,‬ומגביהים ידיהם לעבר כתפיהם ופורשים כפות ידיהם‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי הטור כשיקרא הש"ץ 'כהנים' בסיום ברכת ההודאה קודם ברכת אק"ב של אהרן‪ ,‬יחזירו‬
‫פניהם לציבור‪ ,‬ורק אח"כ יברכו אק"ב של אהרן‪ ...‬וכ"כ השו"ע קכח‪,‬י‪-‬יא‪ .‬והמשנ"ב בס"ק מ כתב לעשות‬
‫פשרה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור‪ ,‬ויחזירו פניהם באמצע הברכה‪.‬‬
‫וכבר ביארנו במאמר קירוי הכהנים‪ ,‬ובהלכה יא‪ ,‬שקירוי הכהנים יהיה קודם יברכך‪ ,‬ואין טעם לקרות לפני‬
‫ברכת אק"ב של אהרן‪ ,‬מפני שהיא ברכת המצוה של הכהנים ואינה שייכת לציבור‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬אין טעם‬
‫שיסתובבו הכהנים לפני ברכת אק"ב של אהרן [או באמצעה]‪ ,‬מפני שהיא ברכת המצוה של הכהנים ואינה‬
‫שייכת לציבור‪ ,‬ורק בסיומה יסתובבו‪ ,‬ויקרא להם כהנים‪ ,‬ויתחילו יברכך‪.‬‬
‫יז תפילה יד‪,‬ג יב‪.‬‬
‫יח בהלכה הקודמת‪.‬‬
‫יט בהלכה הקודמת‪ .‬מה שכתבנו עד כאן מקורו תפילה יד‪,‬ח‪.‬‬
‫כ בין אם מתפללים לחש וחזרה ובין אם מתפללים תפילה אחת‪.‬‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫כא‬
‫קדושה‪ .‬ואם הכריז אחד מהקהל‪ ,‬אין בכך כלום‪ ,‬ויצאו ידי חובתם ‪ .‬וההכרזה‬
‫'כהנים' תהיה לפני יברכך‪ ,‬ולא לפני הברכה אק"ב של אהרן וציוונו לברך‪ ...‬מפני‬
‫שברכה זו היא ברכת המצווה של הכהנים‪ ,‬ואינה שייכת לציבור [ונאמרה בעבר‬
‫בלחש‪ ,‬ראה הלכה י]‪ ,‬והברכה לציבור מתחילה מיברכך‪ ,‬ושם תיקנו חכמים את‬
‫כב‬
‫ההכרזה ‪.‬‬
‫יב‪ .‬בשעה שכל כהן עולה לדוכן‪ ,‬כשהוא עוקר רגליו לעלות‪ ,‬אומר יהי רצון מלפניך ה'‬
‫אלוהינו‪ ,‬שתהיה הברכה הזאת שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה‪ ,‬ואל‬
‫כג‬
‫יהי בה מכשול ועוון‪ ,‬מעתה ועד עולם ‪ .‬וכהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות‬

‫כא לשון הרמב"ם (הובא בתחילת ההלכה)‪" ,‬עד שיקרא להם שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים"‪ ,‬משתמע‬
‫מכך‪ ,‬שהש"ץ הוא המכריז‪ ,‬וכך כתב הרמב"ם בשו"ת סי' רצב‪ :‬בענין ברכת כהנים‪ ,‬ודאי שאם היה הקורא‬
‫להם כהנים אחר אין בכך כלום‪ ,‬אבל זה לא ראינוהו מעולם ולא שמענו מקום שעושין בו כך‪ ,‬ובכי הא מילתא‬
‫אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר‪ .‬ומה שאמרת היאך מפסיק שליח צב ור וכו' הואיל ומענין התפלה הוא אינו‬
‫הפסקה‪ .‬וזה שאמרת שהנוסח "אין הקורא" (שוטה לט ב) ודאי כך הוא‪ ,‬והקורא נקרא זה שקורא להם כהנים‬
‫וזה שמקרא אותן הברכות‪ ,‬ולפיכך סלקתי אני הספק ואמרתי "אין המקרא" (לקמן הל' ה)‪ ,‬וודאי שאין מקרא‬
‫אותן הברכות אלא שליח צבור כדתנן הע ובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף (ברכות‬
‫פ"ה מ"ד)‪.‬‬
‫וכן היא דעת השו"ע קכח‪,‬י‪ :‬אם הם שנים קורא להם הש"צ כהנים‪ .‬וביאר המשנ"ב (ס"ק לד)‪ :‬ואינו נחשב‬
‫הפסק בתפלה כמו שלא נחשב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם מפני שנשיאת כפים היא‬
‫צורך תפלה‪.‬‬
‫ול עומת זאת‪ ,‬לדעת ר"ח ותוספות (ברכות לד‪ .‬ד"ה לא יענה) ורא"ש (מגילה פ"ג סי' כא) ומרדכי‪ ,‬לא יכריז‬
‫הש"ץ כהנים‪ ,‬אלא אחר‪ ,‬מפני שהוא הפסק‪ .‬ר"ת בתוספות דייק זאת מהתלמוד סוטה לט‪ :‬וספרי פרשת נשא‪,‬‬
‫שמי שמכריז הוא החזן ולא הש"ץ‪.‬‬
‫אולם המעיין יווכח שחכמי התוספות רמזו על קושי בשיטת ר"ת‪ ,‬מפני שעל פי שיטה זו‪ ,‬אסור לש"ץ לקרות‬
‫את הכהנים מילה במילה‪ ,‬ה' וישמרך‪ ,‬ישא ה' פניו וכו'‪ ,‬ובמדרש טעמי חסרות ויתרות נאמר בפירוש הש"ץ‬
‫מקרא אותם מילה במילה (ראה שם בהמשך התוספות)‪ .‬וראה עוד שו"ת הרמב"ם סי' רצב‪ ,‬שהוכיח מהמשנה‬
‫ברכות (פ"ה מ"ד העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף)‪ ,‬שיש קירוי בכל מילה ומילה‪,‬‬
‫והש"ץ הוא המקרא‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬כשם שקירוי מילה במילה אינו הפסק‪ ,‬אף הכרזת כהנים אינה הפסק‪ ,‬והכל‬
‫הוא צורך ברכת כהנים‪ ,‬שהיא חלק מתפילת הציבור‪.‬‬
‫על כורחנו‪ ,‬אף אם נהגו בתקופת התלמוד שיהיה הח זן מקרא ולא הש"ץ (כדיוק התוספות)‪ ,‬ואף אם לא נהגו‬
‫לקרות מילה במילה אלא הכהנים אמרו את הברכה מעצמם (ראה מאמר קירוי הכהנים)‪ ,‬אבל מהמשנה עצמה‬
‫מוכח‪ ,‬שהיה מנהג אחר קדום לו‪ ,‬שהיה הש"ץ מקרא את הכהנים מילה במילה‪ ,‬וכשם שדבר זה אינו הפסק‪,‬‬
‫כן אף יכול הש"ץ להכריז כהנים ואינו הפסק‪.‬‬
‫וראה עוד בדברי הרא"ש (ברכות לד‪ .‬סי' יז)‪ ,‬שרצה להוכיח מהירושלמי ברכות ה‪,‬ד‪" :‬אמר רב חסדא וצריך‬
‫שיהא החזן ישראל"‪ .‬מכאן שהמכריז הוא ישראל‪ ,‬ואינו הש"ץ‪ .‬אולם הוכחתו נדחית‪ ,‬מפני שהירושלמי כלל‬
‫אינו מדבר על המכריז כהנים‪ ,‬אלא על המקרא את הכהנים מילה במילה‪ ,‬שיהיה מישראל‪ .‬וכן פסק הרמב"ם‬
‫בהלכות תפילה יד‪,‬יד‪ :‬בכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין‬
‫המקרא מהם‪.‬‬
‫כב ראה מאמר קירוי הכהנים‪ ,‬שם נתבארו הדברים בהרחבה‪ .‬ואין לומר שההכרזה 'כהנים' היא הפסק בין ברכת‬
‫המצוה (אק"ב של אהרן) לבין הברכ ה לעם (יברכך)‪ ,‬מפני שחכמים הם שתיקנו את ההכרזה‪ ,‬והסמיכוהו‬
‫לפסוק 'אמור להם'‪ ,‬מכאן שצריך לומר לכהנים ואז יברכו‪.‬‬
‫כג תפילה יד‪,‬יב‪ .‬בתלמוד סוטה לט‪ .‬כי עקר כרעיה מאי אמר? יהי רצון מלפניך ה' אלהינו‪ ...‬וכן הוא פסק‬
‫הרמב"ם‪.‬‬
‫‪221‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫כד‬
‫לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה‪ ,‬שוב אינו עולה באותה התפילה ; אבל אם‬
‫עקר רגליו לעלות ‪ -‬אף על פי שלא הגיע לדוכן אלא לאחר העבודה‪ ,‬הרי זה עולה‬
‫כה‬
‫ומברך ‪.‬‬
‫יג‪ .‬ראוי לכהנים להגביר את רגש האהבה שלהם כלפי הציבור‪ ,‬כמו שאומרים בברכה‪,‬‬
‫"וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"‪ .‬ואם יש רגשות שנאה בין הכהן והציבור‪,‬‬
‫לא יבטל מצוות עשה‪ ,‬וישא את כפיו ויברכם‪ ,‬וישתדלו שיחזור השלום ותגבר‬
‫כו‬
‫האהבה ‪.‬‬
‫יד‪ .‬כשנושאים הכהנים את ידיהם‪ ,‬יהיו אצבעות ידיהם צמודות זו לזו‪ ,‬ולא יצמידו את‬
‫האגודלים זה לזה‪ ,‬אלא כל יד תהיה בפני עצמה‪ ,‬וכך הוא המנהג פשוט‪ .‬ואם רצו‬
‫להרפות מעט ויהיה בין אצבעותיהם רווח מועט‪ ,‬עושים‪ .‬ואינם צריכים ליצור בין‬

‫אולם רש"י (ד"ה וכי עקר) ותוספות (ד"ה וכי מהדר) כתבו‪ ,‬שלא יאמר נוסח זה מיד בעקירת רגליו לילך‬
‫לדוכן‪ ,‬אלא רק בעומדו על הדוכן‪ .‬וקודם יאמר מודים דרבנן‪ ,‬ואח"כ יה"ר‪( ...‬מגן אברהם קכח ס"ק יא)‪,‬‬
‫ויאריך ביה"ר כדי שיסיים אמירתו כשיענו הציבור על ברכת ההודאה‪ ,‬ותהיה עניית אמן שלהם על ההודאה‬
‫ועל יהי רצון‪.‬‬
‫בתלמו ד וברמב"ם לא מצאנו כלום משיטה זו‪ ,‬מפני שאי אפשר להחשיב את עניית אמן של הודאה גם עניית‬
‫אמן על יה"ר‪ ,‬כאשר הציבור אינו שומע אותו‪ ,‬והוא נאמר בלחש ע"י הכהן‪ .‬ועוד היכן מצאנו אמן אחד‬
‫העולה לשתי ברכות‪ .‬ועוד יה"ר אינו ברכה‪ ,‬ולא תיקנו חכמים לענות עליו אמן‪ .‬ועוד שהוא נאמר מיד‬
‫כשעוקר רגליו‪ ,‬ולאחר מכן כשיגיע ש"ץ למודים יאמר הכהן בלחש מודים דרבנן‪ ,‬ולא להיפך שיקדים מודים‬
‫דרבנן לפני יה"ר‪.‬‬
‫וכשיטת התלמוד והרמב"ם כתב רס"ג בסידורו עמוד ‪ ,53‬וזה לשונו‪ :‬כשמגיע החזן לרצה צריך כל כהן ללכת‬
‫למקומו ולעמד במזרח‪ ,‬וכשהוא זז ללכת יאמר יה"ר‪...‬‬
‫כד המשנ"ב סימן קכח ס"ק כה כתב בשם האחרונים‪ ,‬אם לא עקר בתחילת רצה‪ ,‬אלא בהמשך הברכה‪ ,‬כל שלא‬
‫סיים ברכת רצה יכול לעלות ולישא את כפיו‪ .‬ע"כ‪ .‬וכך כתב ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪,121‬‬
‫שיכול הכהן לעקור בתחילת ברכת רצה או באמצעה או בסופה‪ .‬והרמב"ם לא יסכים לדבריו‪ ,‬אלא חכמים רצו‬
‫לזרז את הכהן‪ ,‬ולפיכך אמרו שיעקור בתחילת רצה‪ .‬וכך כתב הרדב"ז בשו"ת חלק א סימן תקטז‪ ,‬שאף אם‬
‫היה אנוס ולא עקר‪ ,‬לא יעלה‪ ,‬והטעם הוא‪ ,‬שכיון שלא עלה בזמן העבודה כמו המעשה של אהרן שוב אינו‬
‫ראוי לברך‪ ,‬ואם עלה לא ירד‪.‬‬
‫כה תפילה טו‪,‬יא‪.‬‬
‫כו כתב במשנ"ב סי' קכח ס"ק לז‪ :‬כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא‬
‫כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה‬
‫לברך את עמו ישראל באהבה‪ .‬ע"כ‪ .‬ומקורו ספר הזוהר (נשא קמז ע"ב)‪ ,‬תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא‬
‫לא יפרוס ידוי‪ .‬ועובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי ועד דלא אשלים אתעביד תלא דגרמי‪ ,‬מ"ט משום דלא‬
‫בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן ההוא יומא‪ ,‬כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא‬
‫רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב (משלי כב) ט וב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך‪.‬‬
‫ע"כ‪.‬‬
‫ספר הזוהר מעיד‪ ,‬שמאז המעשה שנעשה הכהן תל של עצמות‪ ,‬תוקנה תקנה שאם אין הכהן אוהב את העם‬
‫והם אותו‪ ,‬לא ישא את כפיו‪ .‬אולם תקנה זו לא נזכרה בתלמוד‪ ,‬ולפיכך כתבנו את ההלכה התלמודית‪ ,‬שלא‬
‫יבטל מצוות עשה משום השנאה‪.‬‬
‫‪222‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫אצבעותיהם חמשה אווירים‪ ,‬או שני אווירים‪ .‬וכן אינם צריכים שתהיה יד ימין‬
‫כז‬
‫גבוהה מיד שמאל ‪.‬‬
‫טו‪ .‬כשמקרא הש"ץ את הכהנים מילה במילה‪ ,‬צריך שיהיה קול הש"ץ וקול הכהנים‬
‫שווה‪ .‬ולא יגביה הש"ץ את קולו יותר מהכהנים‪ ,‬ולא ינמיך‪ ,‬וכן הכהניםכח‪ .‬ואין‬
‫שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם [לאחר המילים‪ ,‬וישמרך‬
‫ויחנך]‪ ,‬שמא יתבלבל ולא י ידע איזו ברכה לקרות אותם‪ ,‬אם פסוק שני‪ ,‬או‬
‫כט‬
‫שלישי ‪ .‬אבל מותר לש"ץ לענות אמן על ברכת אק"ב של אהרן וציונו‪ ,...‬מפני‬
‫ל‬
‫שעדין לא התחילה הברכה לציבור‪ ,‬והוא מכריז 'כהנים'‪ ,‬ולא יבוא להתבלבל ‪.‬‬

‫כז במדרש במדבר רבה‪ ,‬פרשת נשא‪ ,‬פרשה יא אות ב נאמר‪ :‬משגיח מן החלונות‪ ,‬בשעה שאמר הקדוש ברוך‬
‫הוא לאהרן ולבניו כה תברכו וגו' אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים לכהנים את אומר‬
‫שיברכו אותנו אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך‪ ,‬הה"ד (דברים כו) השקיפה ממעון‬
‫קדשך מן השמים וגו'‪ ,‬אמר להם הקדוש ברוך הוא אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם עמהם‬
‫אני עומד ומברך אתכם‪ ,‬לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו‪ ,‬ולכך הוא אומר‬
‫משגיח מן החלונות מבין כתפותיהם של כהנים‪ ,‬מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫חרך הוא סדק צר‪ .‬כיון שכן‪ ,‬המדרש אינו מדבר על מרווחים גדולים בין אצבעות הידים‪ ,‬אלא על סדקים צרים‬
‫הקיימים בשעה שהאצבעות צמודות זו לזו‪ ,‬וה' כביכול משקיף מהחרכים‪ ,‬מהסדקים שיש בין אצבעות‬
‫הידים‪ .‬נמצא שהוברר מה שכתבנו שלא יעשו חמישה אווירים ולא שני אווירים‪ .‬ובתלמוד וברמב"ם לא נזכר‬
‫דבר מכל זה‪ ,‬לפיכך אין לשנות את אופן נשיאת הכפים של אהרן הכהן ובניו‪ ,‬על פי מנהגים מאוחרים‪.‬‬
‫ועוד שבנשיאת כפים הכהנים כאילו סומכים את ידיהם על ישראל‪ ,‬וכשם שבסמיכה על הבהמה לא יוצרים‬
‫מרווחים בין אצבעות הידים‪ ,‬כך בנש יאת כפים אין צורך לכך‪ ,‬וזו היא משמעות המצוה‪ .‬וראה עוד מאמר‬
‫"כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד"‪.‬‬
‫כח וזה לשון ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד ‪ :122-123‬וצריך שקול שליח צבור וקול הכהן או הכהנים‬
‫בהקראת הברכה יהיו שוים‪ :‬לא שיגביה שליח צבור קולו וינמיך הכהן או ינמיך שליח צבור ויגביה הכהן‪.‬‬
‫כט תפילה יד‪,‬ה‪ .‬ואף אם הש"ץ רגיל בתפילה‪ ,‬ויכול לענות אמן ולא להתבלבל‪ ,‬וכגון שמתפלל מתוך סידור‪ ,‬לא‬
‫יענה‪ .‬וזה שלא כדברי המג"א בסי' קכח ס"ק כט‪ ,‬שכתב שיענה אמן‪ ,‬ולמד את הדבר ממדרש רבה פרשת כי‬
‫תבוא אות ז‪ .‬וזה לשון המדרש‪ :‬הלכה אדם מ ישראל שהיה עובר לפני התיבה מהו שיהא מותר לו לענות אמן‬
‫אחר הכהנים כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ולימדונו רבותינו‬
‫ואם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו יענה‪ ,‬למה מפני שאין גדול לפני הקדוש ברוך הוא יותר מאמן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מושג זה 'אם ה בטחתו שהוא נושא את כפיו'‪ ,‬נזכר במשנה ברכות לד‪( .‬פרק ה משנה ד)‪" :‬העובר לפני התיבה‬
‫לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף‪ .‬ואם אין שם כהן אלא הוא ‪ -‬לא ישא את כפיו‪ .‬ואם הבטחתו שהוא‬
‫נושא את כפיו וחוזר לתפלתו – רשאי"‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בעל מדרש רבה פירש את המילים 'אם הבטחתו' כמוסבים בין על אמצע המשנה ובין על תחילתה‪ ,‬ואם יש‬
‫כהן יחיד ומובטח שלא יתבלבל ישא את כפיו‪ ,‬וכן אם הש"ץ מובטח לו שלא יתבלבל בעניית אמן יענה אמן‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הרמב"ם בהלכות תפילה טו‪,‬י‪ ,‬ביאר את המילים 'אם הבטחתו' כמוסבות רק על מה שסמוך להם‬
‫באמצע המשנה‪ ,‬וזה לשונו ‪ :‬ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו‪ ,‬לא יישא את כפיו; ואם‬
‫הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו‪ ,‬רשאי‪ .‬ע"כ‪ .‬ואילו את האמור בתחילת המשנה פסק‬
‫במקום אחר‪ ,‬תפילה יד‪,‬ה‪ :‬ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם‪ ,‬שמא תיטרף דעתו‬
‫ולא יידע איזו ברכה מקרא אותם‪ ,‬אם פסוק שני‪ ,‬או שלישי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכן הוא פשט המשנה‪ .‬וכ"כ הגר"א בסימן‬
‫קכח ס"כ‪ .‬ורק כשיש כהן יחיד שאם לא יישא את כפיו תתבטל נשיאת כפים התירו‪ ,‬כשהוא בטוח שלא‬
‫יתבלבל‪ ,‬אבל לגבי עניית אמן לאחר הכהנים אסור‪.‬‬
‫וכך כתב תוספות יום טוב מסכת ברכות פרק ה מש נה ד‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ואם הבטחתו וכו' ‪ -‬כתבו הגהות מיימוני‬
‫והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו‬
‫‪223‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫טז‪ .‬בשעת נשיאת כפים יעמדו הכהנים ביראה וכבוד‪ ,‬ויכוונו את פניהם כנגד פני‬
‫הציבור‪ .‬ולא יפנו הכהנים אנה ואנה‪ ,‬בשעה שאומרים את המילים‪ -‬יברכך‪ ,‬וישמרך‪,‬‬
‫לא‬
‫אליך‪ ,‬ויחנך‪ ,‬אליך‪ ,‬לך‪ ,‬שלום‪ ,‬מפני שהדבר מפריע לכוונה‪ ,‬ואינו מכבוד הברכה ‪.‬‬
‫יז‪ .‬שלש נעימות יש לברכת הכהנים‪ ,‬בחול קצרה‪ ,‬בשבת ארוכה ומסולסלת‪ ,‬ובימים‬
‫נוראים כנעימת התפילה של ימים נוראים‪ .‬ואורך הנעימה שווה בכל המילים‪ ,‬ואין‬
‫לב‬
‫צורך להאריך בנעימה של מילה אחת על פני חברתה ‪ .‬ובמילה 'לך' תהיה הנעימה‬
‫לג‬
‫שבורה ‪ ,‬להורות שאנו לפני סיום ברכת כהנים‪.‬‬

‫ואפי' אם הבטחתו וכו'‪ .‬וכ"כ ר' מאיר מרוטנבורג ע"כ‪ :‬והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי'‬
‫אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו‪.‬‬
‫[והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ"ב כתבתי [להתיר לש"ץ עניית אמן כשהוא מובטח שלא‬
‫יתבלבל]‪ ,‬משום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו'‪ ,‬לכך‬
‫ח זרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ"ש לעניית אמן‪ .‬אך עתה‬
‫שבתי וראיתי שאין למדין הלכה ממדרש רבות‪ .‬שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין‬
‫דסוף פרק ו' דיבמות דריב"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון‬
‫בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי"ל הכי‪ .‬וכן בירוש' פ"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין‬
‫למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וראה עוד‪ ,‬הון עשיר (מסכת ברכות פרק ה משנה ד)‪ ,‬שכתב‪ :‬דכשנדקדק היטב יש בו יותר טירוף בעניית אמן‪,‬‬
‫מבנשיאת כפים‪ ,‬שהרי שלשה פעמים צריך לענות אמן‪ ,‬בשביל השלשה פסוקים‪ ,‬ואחד בשביל הברכה‪ ,‬ובקל‬
‫בענייתו הוא שוכח ואינו זוכר באיזה פרק הוא‪ ,‬משא"כ בברכת כהנים שכשגמר עבודתו אין דרכו לשכח‬
‫מלהתחיל בברכת שים שלום‪ ,‬כ"ש שגומר בתיבת שלום‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ" כ הרב קאפח בהלכות תפילה פרק יד הערה‬
‫יא‪.‬‬
‫ל מה שכתבנו אבל מותר וכו'‪ ,‬דיקנו זאת מדברי הרמב"ם (תפילה יד‪,‬ה)‪ ,‬ורק בין פסוק שני לשלישי יבוא‬
‫להתבלבל‪ ,‬אבל בתחילת ברכת כהנים שמכריז כהנים אין מקום לבלבול‪ ,‬ויענה אמן אחר ברכת המצוה של‬
‫הכהנים‪.‬‬
‫ואף שברכה זו נאמרה בעבר בלחש (ראה הלכה י ) ולא ענו עליה אמן‪ ,‬אבל כיון שכבר נהגו לברך אותה בקול‬
‫רם‪ ,‬היא חלק מנשיאת כפים‪ ,‬ומותר לש"ץ ולציבור לענות עליה אמן‪ ,‬אף אם מתפללים תפילת אחת בקול רם‬
‫כתקנת הרמב"ם‪.‬‬
‫לא ולעומת זאת‪ ,‬בשו"ע (קכח‪,‬מה) נזכ ר‪ ,‬שיפנו הכהנים את פניהם לצפון ולדרום באמירת מילים אלה‪ .‬ומקורו‬
‫הרוקח סי' שכג (ב"י)‪ .‬והוא מנהג מאוחר‪ .‬וביאר המשנ"ב (ס"ק קסח)‪ :‬והטעם שנהגו כן כדי שתתפשט‬
‫הברכה לכל האנשים שעומדים מצדיהם‪ .‬ע"כ‪ .‬וקשה על ביאורו‪ ,‬מפני שאם אין הברכה נתפסת על העומדים‬
‫בצדדים מבלי שיפ נה הכהן כלפיהם‪ ,‬א"כ בשאר המילים שאין הכהן פונה כלפיהם הם אינם בכלל הברכה!‬
‫על כורחנו‪ ,‬אף בלי שיסובבו הכהנים את פניהם כלפי הציבור העומדים בצדדים‪ ,‬הם בכלל הברכה (הלכה ט)‪,‬‬
‫מפני שהצדדים נחשבים כלפניהם‪ .‬לפיכך כתבנו את מנהג התלמוד‪ ,‬ומנהג תימן‪ .‬שיש בו הגיון הלכתי וכבוד‬
‫לברכת הכהנים‪ .‬וראה עוד מאמר "כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד"‪.‬‬
‫לב ברמ"א (קכח‪,‬מה) נזכר להאריך בתיבות אלו (יברכך‪ ,‬וישמרך‪ ,‬אליך‪ ,‬ויחנך‪ ,‬אליך‪ ,‬לך‪ ,‬שלום)‪ ,‬כי כל אחת‬
‫מהן היא סוף ברכה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וביאר המשנ"ב (ס" ק קע)‪ :‬והכונה דאע"ג דשלש ברכות הויין בברכת כהנים‪ ,‬מ"מ בכל ברכה בפני עצמה יש‬
‫בה שתי ברכות‪ ,‬דהיינו יברכך ה' ברכה א'‪ ,‬וישמרך ברכה שניה‪ ,‬יאר וכו' אליך היא ברכה אחת‪ ,‬ויחנך ברכה‬
‫ב'‪ ,‬ישא ה' וכו' אליך ברכה א'‪ ,‬וישם לך שלום ג"כ הוי ברכה אחת‪( .‬לבוש)‬
‫והמגן אברהם (ס ימן קכח ס"ק עב) היקשה על כך‪ ,‬לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה‬
‫הופכין פניהם‪[ .‬ועוד קשה והרי ה'‪ ,‬יברכך ה'‪ ,‬היא סוף ברכה‪ ,‬ולא הופכים פניהם במילה ה']‪ .‬ונ"ל הטעם‬
‫משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪228‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫יח‪ .‬כשיג מרו הכהנים ברכת כהנים [לאחר שאמרו 'שלום'] ויענו הציבור אמן‪ ,‬מתחיל‬
‫שליח ציבור בברכה אחרונה של תפילה שהיא שים שלום‪ ,‬והכהנים מחזירין פניהם‬
‫כלפי הקודש‪ ,‬ואחר כך קופצין אצבעותיהם; ואומרים‪ :‬עשינו מה שגזרת עלינו‪,‬‬
‫עשה עימנו מה שהבטחתנו‪" ,‬השקיפה ממעון קודשך מן השמיים‪ ,‬וברך את עמך את‬
‫לד‬
‫ישראל" (דברים כו‪,‬טו) ‪ .‬ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הש"ץ את ברכת שים‬
‫לה‬
‫שלום‪ ,‬וחוזרין למקומן ‪.‬‬
‫יט‪ .‬אין המקרא רשאי להכריז 'כהנים'‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור על ברכת אק"ב של‬
‫אהרן וציוונו וכו'; ואין הכהנים רשאין להתחיל 'יברכך'‪ ,‬עד שיכלה הדיבור מפי‬
‫המק רא שהכריז 'כהנים'; ואין הציבור עונים אמן‪ ,‬עד שתכלה הברכה מפי הכהנים‬
‫[במילים‪ ,‬וישמרך ויחנך שלום]; ואין המקרא מתחיל בברכה אחרת [במילים‪ ,‬יאר‬
‫ישא]‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור על הברכה הקודמתלו‪.‬‬
‫כ‪ .‬אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור‪ ,‬עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום;‬
‫לז‬
‫ואינן רשאין לעקור רגליהם ממקומן‪ ,‬עד שיגמור שליח ציבור שים שלום ; ואינן‬
‫רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן‪ ,‬עד שיחזירו פניהם מן הציבורלח‪.‬‬
‫כא‪ .‬כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם‪ ,‬וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר‬
‫שמברכים‪ ,‬לא יחזירו אלא דרך ימין‪ .‬לפיכך בתחילה כשעומדים ופניהם להיכל‬
‫שהוא במזרח‪ ,‬יפנו לדרום ואחר כך למערב‪ .‬ובסיום ברכת כהנים כשעומדים ופניהם‬
‫למערב‪ ,‬יפנו לצפון ואחר כך למזרח‪ .‬וכן כל פניות שיהיה אדם פונה‪ ,‬לא יהיו אלא‬
‫דרך ימין‪ ,‬לפיכך כשמוציאין ספר תורה מההיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך‬
‫ובתלמוד וברמב"ם לא נזכר כלום מכל זאת‪ ,‬וברכת כהנים נקראה ברכה משולשת (תפילה טו‪,‬י)‪ ,‬משום שיש‬
‫בה רק שלש ברכות‪ .‬ואף נעימת ברכת כהנים היא נעימה מפורסמת ומקובלת מדור לדור‪ ,‬כידוע אצל יהודי‬
‫תימן‪ ,‬ואי אפשר להאריך במילים כאוות נפשו‪ ,‬מבלי שישבש את המנגינה וישים עצמו מן המתמיהים‪.‬‬
‫לג ב ין בחול בין בשבת ובין בימים נוראים‪ .‬כפי שהדבר מפורסם אצל יהודי תימן‪.‬‬
‫לד הרמ"א קכח‪,‬טו כתב‪ :‬ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"צ שים שלום ושיענו הציבור אמן על שניהם‪ ,‬ואם‬
‫אינם יכולים להאריך כ"כ‪ ,‬יאמרו‪ :‬אדיר במרום וכו'‪ ...‬ע"כ‪ .‬ומקורו רש"י סוטה לט‪ :‬ד"ה וכי מהדר אפיה‬
‫מציבורא ‪ -‬כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה עד שיגמור שליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום‪.‬‬
‫וראה בהלכה יב ‪ ,‬שכך היא שיטת רש"י גם בזמן שאומרים יה"ר‪ ...‬קודם נשיאת כפים‪ .‬ובתלמוד וברמב"ם לא‬
‫מצאנו כלום משיטה זו‪ ,‬כיון שאי אפשר להחשיב את עניית אמן של שים שלום גם עניית אמן על עשינו מה‬
‫שגזרת‪ ,...‬כאשר הציבור אינו שומע אותו‪ ,‬והוא נאמר בלחש ע"י הכהן‪ .‬ועוד היכן מצאנו אמן אחד העולה‬
‫לשתי ברכות‪ .‬ועוד עשינו מה שגזרת אינו ברכה‪ ,‬ולא תיקנו חכמים לענות עליו אמן‪.‬‬
‫לה תפילה יד‪,‬ד יב‪.‬‬
‫לו תפילה יד‪,‬ה‪ .‬וראה מאמר קירוי הכהנים‪ ,‬שם נתבארו הדברים בהרחבה‪.‬‬
‫לז אבל אינם צריכים להמתין עד שיענו הציבור אמן על ברכת שים שלום‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬בשו"ע קכח‪,‬טז לאחר‬
‫שהביא דעה זו‪ ,‬כתב‪ :‬ויש מי שאומר שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום‪.‬‬
‫ובמשנ "ב ס"ק ס הוסיף‪ :‬ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו הכהנים‬
‫מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו‬
‫שמצוי‪ .‬ע"כ‪ .‬ומנהגים אלה לא נזכרו בתלמוד וברמב"ם‪.‬‬
‫לח תפילה יד‪,‬ו‪.‬‬
‫‪225‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫צפון וכשמחזירין אותו מהתיב ה להיכל מוליכין אותו דרך דרום‪ .‬ועל דרך זו מקיפין‬
‫לט‬
‫את התיבה בימות החג ‪.‬‬
‫מ‬
‫כב‪ .‬כהן נער [וכ"ש קטן] לא ישא את כפיו‪ ,‬עד שיתמלא זקנו ‪ ,‬ואפילו עם כהנים אחרים‬
‫מא‬
‫גדולים שנתמלא זקנם לא ישא את כפיו ‪ .‬וכבר נהגו שכהן קטן ישא את כפיו ביחד‬

‫לט לשון הרמב" ם בהלכות תפילה יד‪,‬יג‪ :‬כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם‪ ,‬וכשמחזירין פניהם מן‬
‫הציבור אחר שמברכין‪ ,‬לא יחזירו אלא דרך ימין‪ ,‬בכל מקום; וכן כל פונות שיהיה אדם פונה‪ ,‬לא יהיו אלא‬
‫דרך ימין‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו כתבנו את ההלכה בצורה מבוארת‪ ,‬ע"פ הב"י בסימן קכח‪ ,‬וע"פ המשנ"ב בס"ק סא‪ ,‬כי‬
‫הם ביארו את הדברים היטב‪ .‬וזה לשון הב"י שם בנוגע להוצאת ס"ת‪ :‬ההיכל במזרח והתיבה במערב‪,‬‬
‫וכשמוציאין את הס"ת מההיכל האוחז אותו מחזיר פניו לתיבה ואחוריו להיכל‪ ,‬נמצא שיד ימינו לצד צפון‪.‬‬
‫וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום‪ .‬ועל דרך זו מקיפין התיבה בימות החג‪,‬‬
‫העומדים במזרח מקיפים מצפון למערב לדרום למזרח‪ ,‬לפי שהמקיפים אחוריהם להיכל שהוא במזרח נמצא‬
‫שיד ימינם לצד צפון‪ ,‬והעומדים במערב מקיפים מדרום למזרח לצפון למערב‪ ,‬לפי שאחוריהם למערב נמצא‬
‫שיד ימינם לצד דרום‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מ תפילה טו‪,‬ד‪ .‬במקורות הלכה זו‪ ,‬יש לרמב"ם כמה שינויי גירסא‪ ,‬ולפיכך פסק כפי שפסק‪ ,‬ולא סבר‬
‫כאוקימתות שכתבו התוספות בביאור המקורות‪ ,‬וכפסק השו"ע‪.‬‬
‫בחולין כד‪ :‬תנו רבנן (תוספתא חגיגה א‪,‬ג)‪ :‬נתמלא זקנו‪ ,‬ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד [לעבור] לפני‬
‫התיבה ולישא את כפיו‪ .‬ע"כ‪ .‬בסוכה מב‪ .‬תנו רבנן (תוספתא חגיגה א‪,‬ב)‪ :‬קטן ‪ ...‬היודע לפרוס כפיו חולקין‬
‫לו תרומה בבית הגרנות‪ .‬ע"כ‪ .‬במגילה כד‪ .‬במשנה (ד‪,‬ו)‪ :‬קטן קורא בתורה ומתרגם‪ ,‬אבל אינו פורס על שמע‬
‫ואינו עובר לפני התיבה‪ .‬ואינו נושא את כפיו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫לכאורה יש סתירה בין המקורות‪ ,‬מפני שמהמשנה במסכת מגילה ( ד‪,‬ו) משתמע‪ ,‬שאם הוא גדול נושא את‬
‫כפיו‪ .‬ואילו בתוספתא חגיגה (א‪,‬ג) נאמר‪ ,‬שרק אם נתמלא זקנו נושא את כפיו!‬
‫אם נעיין בירושלמי‪ ,‬נווכח שלא ניתן לדייק מהמשנה במגילה‪ ,‬שאם הוא גדול נושא את כפיו‪ .‬הירושלמי‬
‫מפרש את משנה ו' שלפנינו‪ ,‬כעוסקת בקטן שלא הביא שתי שערות‪ ,‬דהיינו קטן מאוד‪ .‬ואילו את משנה ה'‪,‬‬
‫כעוסקת בקטן שהביא שתי שערות‪ .‬ושם במשנה ה' נאמר‪ :‬ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו‪ .‬כלומר‬
‫מתפללים תפילת עמידה כש"ץ במקומו‪ ,‬והקטן יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו או רבו רק עוברין ולא‬
‫פורסין]‪ .‬קטן האמור שם‪ ,‬הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה ולא הגיע לגיל עשרים‪ ,‬והביא שתי שערות (ראה‬
‫תוספתא כפשוטה‪ ,‬חגיגה‪ ,‬עמ' ‪ ,2130‬הע' ‪ ,) 13‬ויהיה ש"ץ רק בפורס על שמע‪ ,‬ולא בתפילת עמידה‪ ,‬מכאן‬
‫שלא ניתן לדיק ממשנה ו' שגדול נושא את כפיו‪ ,‬כיון שממשנה ה' מדויק‪ ,‬שגדול שהביא שתי שערות ואינו‬
‫בן עשרים רק פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה‪ ,‬ונשיאת כפים שווה לעובר לפני התיבה‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬כי גירסת התלמוד (חולין כד‪ ):‬לפנינו בתוספתא א‪,‬ג‪ ,‬נתמלא זקנו‪ ,‬ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד‬
‫לפני התיבה ולישא את כפיו‪ .‬לכאורה יש כאן שני דברים‪ ,‬שליח ציבור ויורד לפני התיבה (ראה רש"י חולין‬
‫כד‪ . ):‬אולם גירסת ר"ש ליברמן‪ ,‬נתמלא זקנו‪ ,‬ראוי ליעשות שליח ציבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו‪.‬‬
‫ובגירסתו פשוט וברור שמדובר בדבר אחד‪ .‬ואין לפרש רק אם נעשה שליח ציבור באופן קבוע (ראה רמב"ן‬
‫ורשב"א שם בחולין)‪ ,‬מפני שבירושלמי בסוכה נאמר‪ ,‬שאם לא נתמלא זקנו‪ ,‬אינו יורד לפני התיבה‪ ,‬משתמע‬
‫מדבריו אפילו לא באופן עראי‪ .‬וזה לשון הירושלמי סוכה פרק ג הלכה יב‪[ :‬קטן]‪ ...‬אבל אינו עובר לפני‬
‫התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא זקנו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫[וזה לשון הירושלמי שכתבנו למעלה בביאור המשנה‪( .‬משנה ו' של הירושלמי‪ ,‬לפנינו היא משנה ה')‪.‬‬
‫ירושלמי מגילה פרק ד הלכה ו‪ .‬משנה‪ :‬המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבה והוא‬
‫נושא את כפיו ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו‪ .‬גמרא ‪ ...‬ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו‬
‫והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬הירושלמי מדייק מהמשנה‪ ,‬אם היה קטן‪ ,‬אביו או רבו עוברים על ידו‪ ,‬כלומר מתפללים תפילת עמידה‬
‫כש"ץ במקומו‪ ,‬משתמע מכך כי הקטן בעצמו יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו או רבו רק עוברין ולא‬
‫פורסין]‪ ,‬ועל כך שואל הירושלמי‪ :‬והרי יש משנה לקמן קטן אינו פורס על שמע‪ ,‬וכיצד משתמע מהמשנה‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫עם הגדולים‪ .‬וכשיש כהן גדול שנתמלא זקנו וכהן קטן‪ ,‬לא יקרא להם הש"ץ‬
‫מב‬
‫'כהנים'‪ ,‬אלא יתחילו מעצמם 'יברכך' כאילו יש כהן יחיד (ראה הלכה יא) ‪.‬‬
‫כג‪ .‬ציבור שאין להם כהן כלל ‪ -‬כשיגיע שליח ציבור לשים שלום‪ ,‬אומר אלוהינו ואלוהי‬
‫אבותינו‪ ,‬ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרון ולבניו כהנים עם‬
‫קדושיך‪ ,‬כאמור "יברכך ה' וישמרך‪ .‬יאר ה' פניו אליך ויחונך‪ .‬יישא ה' פניו אליך‬
‫וישם לך שלום‪ .‬ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו‪,‬כד‪-‬כז)‪ .‬ואין‬
‫העם עונין אמן‪ ,‬ומתחיל ואומר שים שלום מג‪.‬‬
‫כד‪ .‬ציבור שהיה להם כהן יחיד‪ ,‬והיה הוא שליח ציבור בתפילה‪ ,‬לא יישא את כפיו‪,‬‬
‫שמא יתבלבל ולא ימשיך את התפילה בברכת שים שלום; ואם היה רגיל לישא את‬

‫שלפנינו שקטן יפרוס על שמע? מתרץ הירושלמי‪ :‬המשנה שלפנינו מדברת שהביא שתי שערות ויפרוס על‬
‫שמע‪ ,‬והמשנה לקמן מדברת שלא הביא שתי שערות ולא יפרוס על שמע]‪.‬‬
‫נסכם את מה שכתבנו עד כאן‪ ,‬התוספתא בחגיגה א‪,‬ג‪ ,‬זהה לירושלמי סוכה ג‪,‬יב‪ ,‬ובשני המקורות נאמר‪ ,‬שאם‬
‫לא נתמלא זקנו‪ ,‬לא יעבור לפני התיבה‪ ,‬ולא ישא את כפיו‪ ,‬אפילו לא עראי‪ .‬כפסק הרמב"ם‪ .‬ומה שרצינו‬
‫לדייק מהמשנה במגילה ד‪,‬ו‪ ,‬שאם הוא גדול נושא את כפיו‪ ,‬נדחה מהירושלמי‪ ,‬שדייק מהמשנה מגילה ד‪,‬ה‪,‬‬
‫שאם הגיע לגיל שלש עשרה‪ ,‬והביא שתי שערות‪ ,‬פורס על שמע ולא עובר לפני התיבה‪ .‬מכאן שאף אינו‬
‫נושא את כפיו‪.‬‬
‫בנוגע לתוספתא חגיגה א‪,‬ב‪ ,‬קטן ‪ ...‬היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות‪ .‬גירסא זו היא טעות‪,‬‬
‫וצריך להיות קטן היודע לפרוס חיקו ‪ ,‬וכך הוא בר"ש ליברמן‪ .‬ואף לשון לפרוס כפיו משמעו שפרס את ידיו‬
‫לקבל מתנה‪ ,‬ואינו זהה ללשון לישא את כפיו‪ ,‬שהוא לשון נשיאת כפיים בברכת הכהנים‪( .‬מה שכתבנו הוא‬
‫ע"פ ר"ש ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה‪ ,‬חגיגה‪ ,‬עמ' ‪ .2131-2131‬והערת הרב קאפח‪ ,‬הלכות תפילה פרק טו‬
‫הערה יג)‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬כתבו תוספות במגילה כד‪ .‬ואין נושא כפיו ‪ -‬משמע הא אם הביא ב' שערות ישא כפיו‬
‫וקשה דהא סוף פ"ק דחולין (דף כד‪ :‬ושם) אמר דאין נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו ועוד קשה דמשמע סוף‬
‫פרק לולב הגזול (סוכה דף מב‪ ).‬קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בגורן ואפילו קטן ממש וי"ל‬
‫דההיא דלולב הגזול מיירי עם כהנים גדולים ללמוד ולהתחנך והא דפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים‬
‫עמו וההיא דחולין דבעי מלוי זקן מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות אבל באקראי בעלמא יכול הוא לישא כפיו‬
‫אף על פי שלא נתמלא זקנו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני‪.‬‬
‫וכך פסק השו"ע קכח‪,‬לד‪ :‬קטן שלא הביא שתי שערות‪ ,‬אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל; אבל עם כהנים‬
‫שהם גדולים‪ ,‬נושא ללמוד ולהתחנך‪ .‬ומי שהביא שתי שערות‪ ,‬נושא את כפיו‪ ,‬אפילו בפני עצמו‪ ,‬ומיהו דוקא‬
‫באקראי בעלמא ולא בקביעות‪ ,‬עד שיתמלא זקנו‪ ,‬שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע‪.‬‬
‫מא כך כתב בן ידיד‪ ,‬והסכים הרב קאפח לדבריו בהלכ ות תפילה פרק טו הערה יג‪ ,‬וכפי שמוכח מהמקורות‬
‫שכתבנו בהערה הקודמת‪.‬‬
‫מב כך כתב המשנ"ב (קכח ס"ק לח) בשם המבי"ט‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪ .‬ובקושי היתרנו לו לישא את כפיו עם‬
‫הגדול משום חינוך‪ ,‬ובודאי שאינם נחשבים כשני כהנים שיכריז להם הש"ץ 'כהנים'‪.‬‬
‫מג תפילה טו‪,‬י‪ .‬מלשון ה רמב"ם משתמע שלא יענו הציבור אמן‪ ,‬ולא שום ענייה‪ ,‬כגון כן יהי רצון‪ ,‬מפני שרק על‬
‫ברכה הנאמרת ע"י כהנים תיקנו חכמים לענות אמן‪.‬‬
‫ולעומת זאת בשו"ע קכז‪,‬ב כתב‪ :‬שלא יענו הציבור אמן‪ ,‬אלא כן יהי רצון‪ .‬ובמגן אברהם ס"ק ג כתב‪ :‬כתוב‬
‫בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל‪,‬‬
‫פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין‪ :‬טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת‬
‫מצפיך וכו'‪ .‬והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה)‪ .‬ע"כ‪ .‬והרמב"ם לא יסכים להלכות אלו‪.‬‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫מד‬
‫כפיו ולהמשיך בתפילה ולא היה מתבלבל‪ ,‬רשאי לישא את כפיו ‪ .‬ויישא את כפיו‬
‫במקומו לפני התיבה מה‪ ,‬ואינו צריך לעקור את רגליו לילך לדוכן‪ .‬וכבר נהגו שילך‬
‫מו‬
‫לדוכן בתחילת תפילת העמידה‪ ,‬ויישא את כפיו בדוכן ‪ .‬ובין שנשא כפיו בתיבה או‬
‫מז‬
‫בדוכן‪ ,‬אינו צריך לעקור רגליו בברכת רצה‪ ,‬אלא יעמוד במקומו ויישא את כפיו ‪.‬‬
‫כה‪ .‬היו בבית הכנסת שני כהנים או יותר‪ ,‬והיה כהן אחד מהם שליח ציבור בתפילה‪ ,‬לא‬
‫יישא את כפיו‪ ,‬שמא יתבלבל ולא ימשיך את התפילה בברכת שים שלום ‪ .‬ולא יועיל‬
‫מח‬
‫מה שהוא רגיל לישא את כפיו ולהמשיך בתפילה ואינו מתבלבל ‪ .‬ובזמן ברכת‬

‫מד תפילה טו‪,‬י‪.‬‬

‫מה דייקנו זאת מה תלמוד סוטה לח‪ :‬שכתב על דברי המשנה ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו [זוהי ההלכה‬
‫שלפנינו]‪ ,‬דנד פורתא‪ ,‬כלומר שעוקר את רגליו קצת ברצה‪ ,‬מכאן שיישא את כפיו לפני התיבה‪ ,‬ויעקור קצת‬
‫את רגליו‪ ,‬לקיים את הוראת חכמים‪ ,‬שצריך לעקור רגליו לדוכן ברצה‪.‬‬
‫כדאי לבאר‪ ,‬שבזמן חז"ל ו הרמב"ם היתה התיבה של הש"ץ לפני ההיכל על גבי הארץ [וכן הוא מנהג תימן‬
‫המקורי שהיה בתימן‪ ,‬וכן הוא מנהג אשכנז עד היום]‪ ,‬ולא באמצע בית הכנסת‪ ,‬כפי הנהוג היום אצל יהודי‬
‫תימן וספרד‪.‬‬
‫מו מנהג התלמוד אינו חובה‪ ,‬ויכול לישא את כפיו מלכתחילה בדוכן‪.‬‬
‫מז לכאורה הוראה זו נגד התלמוד סוטה לח‪ ,:‬מפני שבתלמוד נזכר דנד פורתא‪ ,‬כלומר שעוקר את רגליו קצת‬
‫ברצה‪ .‬אולם הרמב"ם לא כתב זאת (תפילה טו‪,‬י)‪ ,‬מכאן שסבר שאין לסמוך על שינויי דחיקי‪ ,‬וחכמים תיקנו‬
‫שיעקור את רגליו ברצה להראות שעוקר רגליו בברכת העבודה ואינו מתעצל מלקיים את המצוה‪ ,‬ותקנתם‬
‫היתה רק היכן שצריך‪ ,‬אבל אם אינו עולה לדוכן‪ ,‬לא תיקנו שינוד קמעה ויעשה עצמו כאילו עולה לדוכן‪ ,‬וכן‬
‫אם עומד בדוכן לא תיקנו שיעשה עצמו עולה מפני שאינו צריך‪ ,‬אלא יישא כפיו במקומו ודיו‪.‬‬
‫מח לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו‪,‬י‪ :‬ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו‪ ,‬לא יישא את כפיו;‬
‫ואם הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו‪ ,‬רשאי‪ .‬ע"כ‪ .‬מדויק מדבריו‪ ,‬רק כשיש כהן יחיד‬
‫תועיל הבטחתו להתירו לישא את כפיו‪ ,‬שכיון שאם לא יישא את כפיו תתבטל נשיאת כפים‪ ,‬התירו כשהוא‬
‫בטוח שלא יתבלבל‪ .‬אבל כשיש עוד כהן מלבדו‪ ,‬לא התירו‪ ,‬והכהן השני [או הכהנים] יישא את כפיו‪ ,‬והש"ץ‬
‫הכהן יעמוד לפני התיבה ולא יישא את כפיו‪.‬‬
‫מקור ההלכה כאן הוא משנה ברכות ה‪,‬ד‪" ,‬ואם אין שם כהן אלא הוא ‪ -‬לא ישא את כפיו‪ .‬ואם הבטחתו שהוא‬
‫נושא את כפיו וחוזר לתפלתו – רשאי"‪ .‬ע"כ‪ .‬וראה למעלה בהערה כט‪ ,‬שהבאנו מתוספות יום טוב בשם‬
‫הגהות מימוניות ומהר"ם מרוטנבורג‪ ,‬שזהו הדיוק של לשון המשנה‪ .‬וכך כתב הגר"א על השו"ע קכח‪,‬כ‪ :‬מה‬
‫שכתבה המשנה ואם הבטחתו כו' מוסב על מה שנזכר לפניו במשנה‪ ,‬ואם אין שם כהן אלא הוא‪ ,‬ולפיכך‬
‫כתבה המשנה ואם ולא כתבה אפ ילו‪ ,‬ללמדנו שרק כשאין אלא כהן יחיד כך הדין‪ ,‬אבל כשיש עוד כהן‪ ,‬הש"ץ‬
‫הכהן לא יישא את כפיו כלל‪( .‬דברי הגר"א הובאו בעריכה וביאור)‬
‫וכך כתב השו"ע קכח‪,‬כ וזה לשונו‪ :‬אם ש"צ כהן‪ ,‬אם יש שם כהנים אחרים‪ ,‬לא ישא את כפיו; (רמ"א ‪ -‬ולא‬
‫יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו‪ ,‬אבל אם אמרו לו צריך לעלות‪ ,‬דהוא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פרק‬
‫הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור)‪ .‬ואפי' אין שם כהן אלא הוא‪ ,‬לא ישא את כפיו אא"כ‬
‫לא מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת‪ ,‬שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את‬
‫כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים‪ .‬וכיצד יעשה‪ ,‬יעקור רגליו מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות;‬
‫ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר; ומסיים החזן‪ :‬שים שלום‪ .‬ואם המקרא כוון לתפלת ש"צ‬
‫מתחלה ועד סוף‪ ,‬עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מה שכתב הרמ"א‪ ,‬שכשיש כהנים אח רים והש"ץ הכהן אינו נושא את כפיו‪ ,‬לא יאמרו לש"ץ הכהן לעלות‬
‫לדוכן‪ ,‬מפני שהוא יעבור על עשה אם לא יעלה לדוכן אחר שאמרו לו‪ .‬כבר ביארנו בהלכה א‪ ,‬שלשיטת‬
‫הרמב"ם דבר זה אינו‪ ,‬ויש ביטול עשה אף אם לא אמרו לו‪ ,‬כל שנמצא בבית הכנסת בשעת נשיאת כפים‪,‬‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫כהנים יעמוד אחד מהציבור שאינו כהן‪ ,‬ליד הש"ץ הכהן‪ ,‬ויקרא את הכהנים מילה‬
‫במילה‪ ,‬מפני שצריך להשתדל שיהיה המקרא אותן ישראל ‪ -‬שנאמר "אמור להם"‬
‫מט‬
‫(במדבר ו‪,‬כג)‪ ,‬מכלל שאין המקרא מהן ‪ .‬וכבר נהגו‪ ,‬שאף אם יש כמה כהנים‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬והיה ש"ץ של התפילה כהן‪ ,‬שיישא את כפיו ביחד עם שאר הכהנים‪.‬‬
‫כו‪ .‬בית הכנסת שכולו כהנים ואין שם אלא עשרה‪ ,‬כולן נושאין את כפיהן; ולמי הן‬
‫נ‬
‫מברכין‪ ,‬לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום ; ומי עונה אחריהם אמן‪ ,‬הנשים‬
‫והטף‪ .‬ואם נשאר שם עשרה כהנים יתר על אלו שעלו לדוכן ‪ -‬העשרה עונין אמן‪,‬‬
‫נא‬
‫והשאר מברכין ‪.‬‬
‫כז‪ .‬כהן שנשא כפיו בבית הכנסת‪ ,‬והלך לבית הכנסת אחר‪ ,‬ומצא ציבור שמתפללין‪ ,‬ולא‬
‫נב‬
‫הגיעו לברכת כהנים ‪ -‬נושא ידיו להן‪ ,‬ומברכם; ואפילו כמה פעמים ביום ‪ .‬ואם‬
‫נג‬
‫אינו רוצה לישא את כפיו שנית‪ ,‬לא ביטל מצוות עשה ‪.‬‬
‫כח‪ .‬כבר ביארנו בהלכה ז שבזמן נשיאת כפים יהיו פני הכהנים וידיהם גלויות‪ ,‬לפיכך‬
‫כהן שיש מומין בידיו או בפניו או ברגליו‪ ,‬כגון שהיו אצבעותיו עקומות‪ ,‬או שהיו‬

‫ואינו נושא את כפיו‪ ,‬ואינו מקיים את מצוות העשה שלפניו‪ .‬אלא שבהלכה שלפנינו אינו מבטל עשה בשום‬
‫אופן‪ ,‬בין אמרו לו ובין לא אמרו לו‪ ,‬מפני שחכמים הם שאסרו עליו לישא את כפיו שמא יטרף‪ ,‬ובמקום שיש‬
‫איסור של חכמים לישא את כפיו אין ביטול עשה‪.‬‬
‫מה שכתב השו"ע בהמשך הסעיף‪ ,‬שיעקור את רגליו קצת ברצה (בברכת העבודה)‪ ,‬ויסיים לפני התיבה את‬
‫ברכת ההודאה‪ ,‬ואז אחר שיאמר הטוב שמך ולך נאה להודות יעקור את רגליו שוב‪ ,‬ויעלה לדוכן ויברך ברכת‬
‫כהנים‪ .‬קשה על שיטתו‪ ,‬מפני שכשאמרו בתלמוד שצריך לעקור את עצמו מעט בברכת רצה‪ ,‬לא התכוונו‬
‫שיעשה שתי עקירות‪ ,‬עקירה מועטת ברצה‪ ,‬ועקירה שלמה בסוף ברכת ההודאה‪ ,‬מפני שאם צריך לעקור את‬
‫עצמו לגמרי לדוכן‪ ,‬שיעשה את העקירה ברצה כשאר הכהנים! על כורחנו‪ ,‬ביאור התלמוד כמו שפירשנו‬
‫בהלכה הקודמת‪ ,‬ויעקור את עצמו מעט ברצה לקיים את התקנה שהכהן צריך לעקור את רגליו ברצה לילך‬
‫לדוכן‪ ,‬אבל רק יעקור מעט‪ ,‬וישאר עומד בדוכן‪ ,‬ושם יישא את כפיו‪.‬‬
‫מה שכתב השו"ע בסוף הסעיף‪ ,‬שאם המקרא כיוון לתפילת הש"ץ מתחילה‪ ,‬יסיים הוא את התפילה בברכת‬
‫שים שלום‪ ,‬ולא ימשיך הש"ץ הכהן את התפילה‪ .‬ראה גר"א שהעיר שהש"ץ הכהן הוא זה שצריך לסיים את‬
‫התפילה בברכת שים שלום‪ ,‬וכך היא שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫מט תפילה יד‪,‬יד‪.‬‬
‫נ בארץ ישראל פונים בתפילה לכיוון מזרח‪ ,‬והכהנים מסתובבים ומברכים לכיוון מערב‪ .‬ובבבל פונים בתפילה‬
‫לכיוון מערב‪ ,‬והכהנים מסתובבים ומברכים לכיוון מזרח‪ .‬בתקופת התלמוד רוב היהודים התגוררו בבבל‬
‫ו בארץ ישראל‪ ,‬והרוח [הצד] שאחרי הכהנים אינה בכלל הברכה‪ .‬לפיכך אמרו שמברכים את אחיהם שבצפון‬
‫ובדרום הנמצאים בצידי הכהנים‪ ,‬ולא אמרו שמברכים את אחיהם שבמזרח ובמערב‪ ,‬מפני שיתכן שרוח זו‬
‫אחורי הכהנים‪ ,‬ואינה בכלל הברכה‪( .‬תשובת רבי יהושע הנגיד סימן יג)‬
‫נא תפילה טו‪,‬ט‪.‬‬
‫נב תפילה טו‪,‬יא‪ .‬ויחזור ויברך אק"ב של אהרן‪ ,...‬מפני שהיא ברכת המצוה של נשיאת כפים‪ ,‬ונאמרת לפני‬
‫המצוה‪ ,‬וכבר דיבר דברי חולין לאחר הברכה הקודמת שבירך בבית הכנסת הראשון‪ ,‬ואין הברכה הראשונה‬
‫עולה לו גם לבית הכנסת השני‪.‬‬
‫נג כך כתב השו"ע קכח‪,‬ג‪ ,‬ויסכים הרמב"ם לכך‪ .‬וכתב שם הב"י‪ :‬אבל אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו‬
‫עובר ‪ ...‬וכן כתבו התוספות בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח‪ :‬ד"ה הכא) ולמדו כן מדקאמר התם אכהן‬
‫שנשא כפיו ואתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך‪.‬‬
‫‪230‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫ידיו בהקנייות [לבנות מאוד ממחלה או מום] ‪ -‬לא יישא את כפיו‪ ,‬לפי שהעם‬
‫מסתכלין בו ויסיחו דעתם מהברכה‪ .‬וכן מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא‬
‫מדבר‪ ,‬או שהוא סומה באחת מעיניו ‪ -‬לא יישא את כפיו מהטעם הנ"ל; ואם היה‬
‫דש [=מוכר וידוע] בעירו והיו הכול רגילין בזה הסומה באחת מעיניו‪ ,‬או בזה‬
‫נד‬
‫שרירו זב ‪ -‬מותר‪ ,‬לפי שאין העם מסתכלין בו ‪ .‬וכן מי שהיו ידיו צבועות‪ ,‬לא יישא‬
‫את כפיו; ואם רוב אנשי אותה העיר‪ ,‬מלאכתן בכך ‪ -‬מותר‪ ,‬לפי שאין מסתכלין‬
‫בונה ‪ .‬ובזמננו שיש הרבה כהנים שמכסים את ידיהם בטלית‪ ,‬כהן שיש בידיו מום‪,‬‬
‫נו‬
‫ישא את כפיו ויכסה ידיו בטלית‪ ,‬והוא שמומו אינו ניכר מתחת לטלית ‪.‬‬
‫כט‪ .‬כהן שאינו מו ציא את האותיות כתקנן‪ ,‬כגון שקורא אות ע' כמו אות א'‪ ,‬או אות ח'‬
‫כמו אות כ' לא דגושה‪ ,‬או שאומר סיבולת במקום שיבולת‪ ,‬וכיוצא בהן ‪ -‬אין נושא‬
‫את כפיו‪ .‬וכן אם הוא כבד פה וכבד לשון‪ ,‬שהמילים שאומר אינן ברורות לכל ‪ -‬אין‬
‫נז‬
‫נושא את כפיו ‪ .‬ואם רוב הקהל משובש בדיבורו‪ ,‬ישא את כפיו‪ ,‬כי כבר‬
‫נט‬ ‫נח‬
‫השתבשו ‪ .‬וכל הפסולים מנשיאת כפים אינם צריכים לצאת מבית הכנסת ‪.‬‬
‫ל‪ .‬כהן שהרג את הנפש‪ ,‬אפילו בשגגה ‪ -‬אף על פי שעשה תשובה‪ ,‬לא יישא את כפיו‪:‬‬
‫שנאמר "ידיכם‪ ,‬דמים מלאו" (ישעיהו א‪,‬טו)‪ ,‬וכתוב "ובפרישכם כפיכם‪ ,‬אעלים‬
‫עיניי מכם" (שם)‪ .‬וכהן שעבד עבודה זרה ‪ -‬בין באונס‪ ,‬בין בשגגה ‪ -‬אף על פי‬
‫שעשה תשובה‪ ,‬אינו נושא את כפיו לעולם‪ :‬שנאמר "לא יעלו כהני הבמות ‪"...‬‬
‫(מלכים ב כג‪,‬ט); וברכה כעבודה‪ ,‬שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י‪,‬ח)‪ .‬וכן‬

‫נד אבל במומין שבידיו או בפניו או ברגליו שנזכרו בתחי לת ההלכה‪ ,‬לא יועיל אם הוא דש בעירו‪ ,‬מפני שיש‬
‫בהם שינוי גדול‪ ,‬ולמרות שהוא דש בעירו בעירו מסתכלים עליהם‪( .‬לחם משנה‪ ,‬בן ידיד‪ ,‬רד"ע‪ ,‬והרב קאפח)‬
‫וראה מעשה רוקח (תפילה טו‪,‬ב) שביאר בהרחבה‪ ,‬שאין להשוות את נשיאת כפים לכהן בעבודה במקדש‪,‬‬
‫ולאסור עליו לישא את כפיו מחמת המום‪.‬‬
‫נה תפילה טו‪,‬ב‪.‬‬
‫נו שו"ע קכח‪,‬לא‪ .‬ויסכים הרמב"ם להוראתו בזמננו זה‪.‬‬
‫נז תפילה טו‪,‬ב‪.‬‬
‫נח מה שאמרו חכמים‪ ,‬שהעילג לא ישא את כפיו‪ ,‬כשרוב הקהל מבטאים את האותיות כראוי‪ .‬אבל אם רוב הקהל‬
‫משובש‪ ,‬דינם כמו בני חיפה ובני בית שאן שהיו בתקופת חז"ל קוראים לאלף עין ולעין אלף‪ ,‬והכהנים‬
‫שביניהם נשאו את כפיהם‪ ,‬ולא הלכו לחפש להם כהן מעיר אחרת שיוציאם ידי חובתם‪ ,‬שכיון שהשתבשו‬
‫השתבשו‪ .‬וכך כתבנו למעלה פרק יט הלכה כב לגבי ש"ץ‪.‬‬
‫נט כך כתב ה משנ"ב בסימן קכח ס"ק יב בשם האחרונים‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ואפילו אם אמרו לו בפירוש עלה או כשאין‬
‫בביהכ"נ רק פסולים שבודאי כונת הש"ץ שקורא כהנים הוא עליהן למרות זאת אין צריכין לעלות ואינם‬
‫עוברין בעשה שהרי אינם נמנעין מצד עצמן אלא החכמים מנעו אותם ויש כח בידם לעשות זה‪ .‬ומ"מ אם אין‬
‫בביהכ"נ כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן מצדד האליהו רבה שיצאו לחוץ קודם רצה וכן משמע מהגהת‬
‫רע"א ע"ש‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ואנו כתבנו בסתם‪ ,‬ובכל מקרה לא יצא לחוץ‪ ,‬אפילו אם הכהן הפסול לבדו‪ ,‬שכיון שמנעוהו חכמים מלישא‬
‫את כפיו‪ ,‬אין בו ביטול עשה‪ ,‬ואדרבה אם ישא את כפיו יעבור על איסור‪ .‬וראה עוד בהלכה א‪ ,‬שם ביארנו‬
‫שביטול העשה אינו מחמת שקראוהו ולא עלה‪ ,‬אלא אם נמצא בבית הכנסת ולא קיים את העשה שלפניו‪.‬‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫ס‬
‫כהן שנשתמד לעבודה זרה וקיבל אלהותה‪ ,‬למרות שלא עבדה בפועל ‪ -‬אף על פי‬
‫שחזר בו‪ ,‬אינו נושא את כפיו לעולם‪ .‬וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא לא ישא את‬
‫סב‬ ‫סא‬
‫כפיו ‪ .‬ושאר העבירות‪ ,‬אין מונעין ‪.‬‬
‫לא‪ .‬כהן שנשא נשים בעבירה‪ ,‬כגון שנשא גרושה‪ ,‬וכן אם היה מיטמא למתים‪ ,‬מצד הדין‬
‫סג‬
‫מותר לו לישא את כפיו ‪ ,‬ולמעשה ראוי למונעו מלישא את כפיו עד שיפרוש‬
‫סד‬
‫מהאישה האסורה לו‪ ,‬ויחדל להיטמא למתים ‪ .‬והחלל אינו נושא את כפיו‪ ,‬לפי‬
‫סה‬
‫שאינו בכיהונו ‪.‬‬

‫המילים‪ :‬וקיבל אלהותה עד כאן‪ ,‬הוא תוספת על לשון הרמב"ם ע"פ הכס"מ להבהרת הענין‪.‬‬ ‫ס‬
‫המילים‪ :‬וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא עד כאן‪ ,‬הוא תוספת שלנו ע"פ הרמב"ם בהלכות שבת ל‪,‬טו‪:‬‬ ‫סא‬
‫השבת ועבודה זרה ‪ -‬כל אחת משתיהן‪ ,‬שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש‬
‫ברוך הוא ובינינו‪ ,‬לעולם‪ .‬לפיכך כל העובר על שאר המצוות‪ ,‬הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת‬
‫בפרהסיה‪ ,‬הרי הוא כעובד עבודה זרה ‪ -‬ושניהם כגויים‪ ,‬לכל דבריהם‪ .‬ע"כ‪ .‬מחלל שבת בפרהסיא הוא כגוי‪,‬‬
‫ממילא אינו יכול לישא את כפיו‪ .‬וכך כתב המשנ"ב סימן קכח ס"ק קלד‪.‬‬
‫תפילה טו‪,‬ג‪.‬‬ ‫סב‬
‫בבכורות מה‪ :‬במשנה‪[ ,‬כהן] הנושא נשים בעבירה ‪ -‬פסול [לעבו דה במקדש] עד שידירנה הנאה‪ .‬והמטמא‬ ‫סג‬
‫למתים ‪ -‬פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים‪ .‬ופסקה הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש ו‪,‬ט לגבי‬
‫עבודה במקדש‪ .‬משתמע מדבריו שלגבי נשיאת כפים אינו פסול‪ ,‬וכך משתמע מדבריו אף בהלכות תפילה‬
‫טו‪,‬ג (הובא בסוף ההלכה הקודמת)‪ ,‬ששאר העבירות חוץ מהרג ועבו"ז‪ ,‬אינן מונעות אותו מלישא את כפיו‪,‬‬
‫ואף עברות אלה בכללם‪ .‬וכך כתב הב"י בסימן קכח‪,‬מ‪-‬מא בדעת הרמב"ם‪ .‬וראה שם שהביא שיש אוסרים‪,‬‬
‫וכך פסק בשו"ע‪.‬‬
‫בנוגע לפירוש ההלכות בפרק טו מהלכות ברכת כהנים‪ .‬אין לפרש את הלכה ג‪ ,‬שמה שכתב הרמב"ם "ושאר‬
‫העבירות אין מונעין " כשעשה תשובה‪ ,‬מפני שפשטות ההלכה ושאר העבירות אין מונעין‪ ,‬בכל אופן‪ ,‬אף אם‬
‫לא עשה תשובה‪ .‬וכן בהלכה ו‪" :‬כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין אותו נשיאות כפיים ‪ -‬אף‬
‫על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות‪ ,‬או שהיו הבריות מרננין אחריו‪ ,‬או שלא היה משאו ומתנו בצדק ‪-‬‬
‫הרי זה נושא את כפיו‪ ,‬ואין מונעין אותו‪ :‬לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפיים‪ ,‬ואין‬
‫אומרין לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות"‪ .‬מה שכתב הרמב"ם "או שהיו הבריות מרננין אחריו"‪ ,‬אין‬
‫לפרשו שרק אם הבריות מרננין ואין ביסוס לדבריהם ישא את כפיו‪ ,‬אב ל אם אנו יודעים בוודאות שעובר‬
‫עבירות לא ישא את כפיו‪ .‬מפני שההלכה עוסקת שהבריות מרננין שהרג את הנפש (כס"מ)‪ ,‬ועל כך כתבה‬
‫ההלכה שכל זמן שאיננו יודעים בודאות יישא את כפיו‪ ,‬ואם אנו יודעים בודאות לא ישא את כפיו‪ ,‬אולם על‬
‫שאר עבירות‪ ,‬אף אם עבר בודאות יישא את כפיו‪.‬‬
‫כך היא הוראת הרב רצון ערוסי‪ ,‬ראה מסורה ליוסף‪ ,‬כרך ד‪( ,‬עמ' ‪ .)122-111‬וכך כתב הרב צדוק בביאורו‬ ‫סד‬
‫בהלכות ברכת כהנים טו‪,‬ו‪ .‬וראה תשובת הרמב"ם (סי' שמט ) שהחרים כהן שנשא גרושה‪ ,‬וכתב‪" :‬כי לא יתכן‬
‫להתרשל בכמו המעשה הרע הגדול הזה והוא להרים יד במרי ולכפור במשה רבינו ובתורתו התמימה בגלוי‬
‫בפרהסיא ונתעלם מזה וחלילה לנו שנסביר פנים בזה או שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו"‪ .‬ולפיכך אף‬
‫שמצד הדין אין על כהן זה איסור לישא את כפיו‪ ,‬ראוי למונעו בכל דרך מהעבירות שבידו‪ ,‬ובכלל זה שלא‬
‫ישא את כפיו עד שיפרוש‪.‬‬
‫תפילה טו‪,‬ה‪.‬‬ ‫סה‬
‫‪231‬‬
 ‫פרק כו ‪ -‬הלכות נשיאת כפים‬

‫סו‬
‫לב‪ .‬האונן שמתו מוטל לפניו‪ ,‬פטור מכל המצוות האמורות בתורה ‪ ,‬ולא ישא את כפיו‪.‬‬
‫אבל לאחר שקבר את מתו‪ ,‬הרי הוא אבל ואינו אונן‪ ,‬וחייב בשבעת ימי אבילות‬
‫סח‬ ‫סז‬
‫לישא את כפיו ‪ .‬וכן כהן שאינו נשוי חייב לישא את כפיו ‪.‬‬
‫לג‪ .‬כבר ביארנו בהלכה כב ‪ ,‬שכהן שלא נתמלא זקנו לא ישא את כפיו‪ .‬ואין צריך‬
‫שיתמלא זקנו במציאות‪ ,‬אלא שיהיה בגיל שראוי להיות לו זקן‪ ,‬כמו שביארנו בפרק‬
‫יט הלכה כא לגבי ש"ץ‪ .‬ואם ה וא מקום שכולם לא נתמלא זקנם‪ ,‬כגון בישיבה‪ ,‬ישא‬
‫את כפיו‪ ,‬כמו שביארנו שם‪.‬‬

‫סו אבל ד‪,‬ו‪.‬‬

‫סז המשנ"ב בסימן קכח ס"ק קנז כתב‪ ,‬שמצד הדין האבל חייב לישא את כפיו‪ ,‬שהרי חייב בכל המצוות‬
‫האמורות בתורה‪ ,‬אלא שנהגו שלא ישא את כפיו‪ ,‬משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה‪,‬‬
‫כמו שכתוב וטוב לב הוא יברך‪ ,‬ולכך צריך לצאת‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫בדברי הרמב"ם לא נזכר שצרי ך להיות הכהן בשמחה‪ .‬ועוד שיש להבחין בין שמחת לבו של הכהן‪ ,‬לבין‬
‫שמחתו בקיום המצוה‪ .‬ואף כהן אבל צריך לשמוח בקיום מצוות עשה של נשיאת כפים‪ ,‬לפיכך אסור לכהן‬
‫אבל לבטל מצוות עשה‪ ,‬וחייב לישא את כפיו‪ ,‬וישמח בקיום המצוה‪.‬‬
‫סח ראה בהערה הקודמת שהבחנו בין שמחת לבו של הכהן‪ ,‬לבין שמחתו בקיום מצוות נשיאת כפים‪ ,‬ואף כהן‬
‫רווק כך דינו‪ ,‬וחייב לישא את כפיו‪ ,‬וישמח בקיום המצוה‪ .‬וכך פסק השו"ע קכח‪,‬מד‪ .‬והרמ"א כתב‪ ,‬י"א שלא‬
‫ישא את כפיו‪ ,‬ונהגו שישא את כפיו‪.‬‬
‫‪232‬‬
 ‫פרק כז ‪ -‬הלכות נפילת פנים‬

‫הלכות נפילת פנים‬ ‫פרק כז‬

‫אחרי שישלים את תפילת העמידה‪ ,‬יישב ויפול על פניו ויתחנן בלחש כשהוא נופל‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫א‬
‫ויגביה ראשו ויתחנן בקול רם כשהוא יושב ‪ .‬ובזמן חכמי המשנה והתלמוד היו‬
‫עושים נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה‪ ,‬ואדם חשוב אסור לו לעשות נפילת פנים‬
‫בקידה או השתחוויה בציבור‪ ,‬אלא אם יודע שהוא צדיק כיהושע ותישמע תפילתו‪,‬‬
‫מפני שאם לא תשמע תפילתו יזלזלו בני אדם בתפילה‪ ,‬אבל מטה הוא פניו מעט‬
‫ב‬
‫ואינו כובש אותם בקרקע ‪ .‬וכבר נהגו כולם לעשות נפילת פנים בהטיית הגוף לצד‬
‫שמאל‪.‬‬
‫קידה שאמרנו על אפיים‪ ,‬כלומר שיושב על שוקיו וברכיו כשהם נוגעות בקרקע‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ומצמיד את פניו לקרקע‪ .‬השתחוויה שאמרנו זה פישוט ידיים ורגליים‪ ,‬כלומר‬
‫ששוכב על הבטן כשידיו ורגליו פשוטות‪ ,‬ופניו מודבקות בקרקע [ואין רשאי‬
‫לעשות זאת על קרקע המרוצפת באבנים‪ ,‬אלא על השטיח]‪ .‬הטיית הגוף לצד שמאל‬
‫שאמרנו‪ ,‬שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב‪ ,‬ומקפל ברכו הימנית‬
‫ג‬
‫עליה כדרכו כשהוא רובץ‪ ,‬ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב ‪.‬‬
‫מה שביארנו בעשיית נפילת פנים בהטיית הגוף לצד שמאל‪ ,‬הוא על פי מנהג ארץ‬ ‫ג‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬וארצות המזרח ותימן שישבו על הארץ‪ ,‬ונמצא שישבו בתנוחה שיש בה‬
‫הכנעה‪ .‬ובזמננו שיושבים על כסאות‪ ,‬יטה את גופו לצד שמאל כפי יכולתו‪ ,‬להראות‬
‫את הכנעתו‪ .‬ואין הבדל בין תפילת שחרית לתפילת מנחה‪ ,‬לעולם יטה גופו לצד‬
‫שמאל ויתחנןד‪ .‬ואם מתעטף בטלית‪ ,‬יכסה ראשו בזמן נפילת פנים‪ ,‬ויועיל לו הדבר‬

‫תפילה ט‪,‬ה‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילה ה‪,‬יד‪ .‬וראה בהערה הבאה שביארנו זאת‪.‬‬ ‫ב‬
‫זהו לשון רס"ג בסידור ו עמוד כד‪ .‬ביאור הדברים‪ :‬נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ‪ ,‬ושתי רגליו נמצאות‬ ‫ג‬
‫מקופלות לצד ימין שלו‪ ,‬הרגל השמאלית מונחת מול פניו מקופלת‪ ,‬והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם‬
‫היא מקופלת‪ ,‬והברך של הרגל הימנית מונחת על סוף הרגל השמאלית‪ .‬אדם שזו תנוחתו‪ ,‬אוטומטית יהיה‬
‫מ וטה לצד שמאל‪ ,‬מפני שרגליו מקופלות לצד ימין שלו‪ ,‬והם גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה‪ .‬וזה ביאור‬
‫מה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה ה‪,‬יד (הובא בהלכה הקודמת)‪ ,‬שאדם חשוב המתפלל בציבור מטה הוא‬
‫פניו מעט‪ ,‬ואינו כובש אותו בקרקע‪ ,‬כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל‪ ,‬אבל לא יטה את גופו יותר מדי‬
‫עד שפניו יהיו כבושות בקרקע‪.‬‬
‫כך היא שיטת רס"ג בסידורו‪ ,‬וכך היא שיטת רב האי גאון ואבודרהם‪ ,‬הובאו בב"י סימן קלא‪ ,‬וכך פסק‬ ‫ד‬
‫השו"ע (קלא‪,‬א)‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬הטור בסימן קלא‪ ,‬כתב את מנהג אשכנז‪ ,‬להטות על צד ימין‪ ,‬וכך הוא במדרש (כוונתו למדרש‬
‫בבראשי ת רבה‪ ,‬ואינו נמצא לפנינו)‪ .‬וכך כתבו הרוקח והריב"ש בשם רבותיו של רש"י‪ .‬והרמ"א (קלא‪,‬א) כתב‬
‫לעשות פשרה בין השיטות‪ ,‬ובשחרית שיש לו תפילין יטה על צד ימין‪ ,‬ובמנחה שאין לו תפילין יטה על צד‬
‫שמאל‪.‬‬
‫להלכה צריך לפסוק כשיטת הגאונים‪ ,‬רב האי גאון ורב סעדיה גאון‪ ,‬והרמב"ם‪ ,‬כי הם עמוד תושב"ע‪ ,‬והם‬
‫העבירו אלינו את אופן נפילת פנים במסורת דור אחרי דור‪ ,‬וכך ראינו בעיננו את זקני תימן נופלים על פניהם‬
‫על צד שמאל‪ ,‬כשהם יושבים על הרצפה‪ ,‬וכדברי רס"ג‪ .‬רק במקומות שכבר לא ישבו על הרצפה‪ ,‬ולא עשו‬
‫‪233‬‬
 ‫פרק כז ‪ -‬הלכות נפילת פנים‬

‫לריכוז מח שבתו‪ .‬אבל אין צריך לכסות את פס ידו או פניו בבגד‪ ,‬מפני שנפילת פנים‬
‫ה‬
‫באה להראות תנוחה שיש בה הכנעה‪ ,‬ולא כיסוי היד או הפנים ‪.‬‬
‫ו‬
‫מותר לאדם להתפלל במקום זה‪ ,‬ולנפול על פניו במקום אחר ‪ ,‬שכיון שפסע וסיים‬ ‫ד‪.‬‬
‫ז‬
‫תפילתו‪ ,‬אינו קשור עוד למקום תפילתו ‪ .‬וראוי להסמיך נפילת פנים לתפילת שמונה‬
‫ח‬
‫עשרה‪ ,‬ואם הוצרך או נאנס והפסיק בדיבור או בשהייה‪ ,‬יפול אח"כ על פניו ‪.‬‬

‫נפילת פנים אלא הטיית הגוף‪ ,‬נשתכחה מהם נפילת פנים‪ ,‬ונחלקו בדרש‪ ,‬האם ההטיה לימין או לשמאל‪,‬‬
‫ולבסוף אחזו את שיטת שתי הדרשות‪.‬‬
‫ראה משנ"ב סימן קלא שכתב בשני סעיפים את שתי הדרשות‪ ,‬וזה לשונו‪( :‬ס"ק ד) על צד שמאל ‪ -‬לפי‬
‫שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי‬
‫שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו‪( .‬ס"ק ה) על צד‬
‫ימין ‪ -‬כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין‬
‫שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני‪.‬‬
‫וראה ב"י שהביא הסבר דרושי ב שם רב האי גאון‪ ,‬מדוע ההטיה על צד שמאל‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬ושבלי הלקט (סי'‬
‫ל עמ' ‪ ) 12‬כתב בשם רבינו האי הנופל על פניו צריך להטות לצד אחד ולא יהא מוטה על צדו הימנית אלא על‬
‫צדו השמאלית והטעם משום דהסיבת שמאל שמה הסיבה שהיא הסיבת בני חורין ומלכים הילכך באותו הצד‬
‫שנראה כבן מלך ואיש חורין צריך ליכנע לפני המקום‪ .‬ע"כ‪ .‬וראב"ם בתשובה סימן עט כתב‪ ,‬שיטה על צד‬
‫שמאל לפי שהוא יותר נוח‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬בזוהר (פרשת במדבר) מבואר‪ ,‬דהנופל על פניו ואינו מכוין לבו כראוי כשאומר המזמור‬
‫הנ"ל‪ ,‬עלול להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפיכך נהגו הספרדים לומר המזמור לדוד אליך ה'‬
‫נפשי אשא‪ ,‬ואבינו מלכנו‪ ,‬מבלי ליפול על פניהם כלל‪( .‬ילקוט יוסף קלא‪,‬טז)‬
‫המשנ"ב (קלא‪ ,‬ס"ק ג) כתב‪ :‬שיעשה נפילת פנים בכיסוי הפנים והיד בבגד‪ .‬ומקור דבריו מגן אברהם (ס"ק‬ ‫ה‬
‫ב)‪ ,‬שכתב זאת בשם המנהג‪ .‬אולם הרמב"ם לא יסכים למנהג זה‪ ,‬מפני שנפילת פנים באה להראות הטייה‬
‫שיש בה הכנעה‪ ,‬וראוי שיכסה ראשו בטלית כדרכו בשאר התפילה‪ ,‬אבל אין שום טעם להצריך כיסוי היד‬
‫בבגד‪ ,‬ולא כיסוי הפנים בבגד‪ ,‬מפני שאין כאן עניין של חציצה בין פניו לידו‪ ,‬אלא הטייה שיש בה הכנעה‪.‬‬
‫וכיון שלא ידעו כיצד עושים נפילת פנים‪ ,‬יצרו מנהגים שאינם ממין העניין‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬יד‪.‬‬ ‫ו‬
‫ביאור הרב צדוק‪.‬‬ ‫ז‬
‫בתלמוד (בבא מציעא נט‪ ):‬מסופר על אימא שלום אישתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל‪ ,‬שמאז‬ ‫ח‬
‫שנידו חכמים את רבי אליעזר‪ ,‬לא הניחה לבעלה רבי אליעזר ליפול על פניו‪ ,‬שלא יפול על פניו ויתפלל על‬
‫רבן גמליאל אחיה וימות‪ ,‬יום אחד חשבה שהוא ראש חודש‪ ,‬ולא מנעתו‪ ,‬ונפל רבי אליעזר על פניו‪ ,‬ונפטר‬
‫רבן גמליאל‪.‬‬
‫ביאור המעשה‪ ,‬שבכל יום היתה מפסיקה את רבי אליעזר מיד בסיום תפילתו‪ ,‬ומדברת עמו‪ ,‬ואז נתמעטה‬
‫כוונתו‪ ,‬וכשהיה נופל על פניו‪ ,‬כבר לא פעלה תפילתו‪ ,‬ובאותו יום שלא הפסיקתו‪ ,‬בסיום תפילת העמידה‬
‫היתה כוונתו מרובה‪ ,‬ונפל על פניו מיד בכוונה גדולה‪ ,‬ונפטר רבן גמליאל‪ .‬למדנו מכאן‪ ,‬לכתחילה ראוי לא‬
‫להפסיק בין תפילת העמידה לנפילת פנים‪ ,‬ואם הפסיק‪ ,‬לא הפסיד את נפילת פנים‪ ,‬אבל כבר נתמעטה כוונתו‪.‬‬
‫וזה לשון הב"י (סימן קלא)‪ :‬וכתבו תלמידי הרשב"א בהזהב (בבא מציעא נט‪ ):‬גבי עובדא דרבי אליעזר בן‬
‫הורקנוס היה מדקדק רבינו ז"ל מכאן שאין לדבר בין תפילה לתחינה והיינו דאמרינן כל יומא לא הוה שבקה‬
‫ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקת מכוונת‬
‫תפילתו להפסיק ו בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפילתו כל כך נשמעת אלמא דאינו בדין‬
‫להפסיק‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪238‬‬
 ‫פרק כז ‪ -‬הלכות נפילת פנים‬

‫ט‬
‫כשמתחנן בנפילת פנים‪ ,‬יאמר תחנונים באיזה נוסח שירצה ‪ ,‬ומנהג הרמב"ם ויהודי‬ ‫ה‪.‬‬
‫תימן לומר נוסח "לפניך אני כורע" והוא נוסח עתיק שחיברוהו הגאוניםי‪ .‬ואין לומר‬
‫יא‬
‫וידוי או תחנונים לפני נפילת פנים ‪ ,‬אלא צריך להסמיך נפילת פנים לתפילה כפי‬
‫יב‬
‫שביארנו בהלכה הקודמת‪ .‬וכשמגביה ראשו יאמר "ואנחנו לא נדע" וכבר נהגו‬
‫להתחיל "אבינו מלכנו אבינו אתה"‪ .‬ובשני ובחמישי נוהגים להוסיף ה' אלהי‬
‫ישראל שוב מחרון אפיך‪ ,‬ואת התחינה של שני וחמישי ואל תקצוף‪ ,‬אבל לא‬
‫יד‬ ‫יג‬
‫אומרים את הוידוי ואת נוסח התיקון והוא רחום ‪.‬‬
‫נפילת פנים לעולם היא מיושב‪ ,‬וכפי שביארנו שישב בתנוחה שיש בה הכנעה‪ .‬ואם‬ ‫ו‪.‬‬
‫המקום דחוק‪ ,‬ואינו יכול לישב‪ ,‬יאמר את נוסח נפילת פנים בעמידה‪ ,‬מפני שהוא‬
‫טז‬ ‫טו‬
‫אנוס ‪ .‬ואפילו שאין ספר תורה‪ ,‬ואפילו שמתפלל ביחיד בביתו‪ ,‬יפול על פניו ‪.‬‬

‫השו"ע כתב (קלא‪,‬א)‪ :‬אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים‪ .‬ע"כ‪ .‬משתמע מדבריו שיש איסור‪ ,‬ואנו כתבו ראוי‪,‬‬
‫וכפי שביארנו לשמור על הכוונה של תפילת שמונה עשרה‪ ,‬ולא כתבנו איסור‪ ,‬וכך משתמע מהמעשה‬
‫בתלמוד‪ ,‬וכך כתב הריב"ש הובא במגן אברהם ס"ק א‪.‬‬
‫וראה משנ"ב שם (ס"ק א)‪ :‬שכתב דוקא אם מפסיק ועוסק בדברים אחרים‪ ,‬אבל שיחה סתם מותר לדבר‪ ,‬וכן‬
‫תחנונים מותר לומר קודם נפילת פנים‪ .‬ע"כ‪ .‬והמעיין יראה שדבריו חולקים על השו"ע‪ .‬וכבר ביארנו את‬
‫ההגדרה‪ ,‬ש ראוי להסמיך נפילת פנים לתפילה‪ ,‬אבל אין איסור‪ ,‬וודאי שלפי התלמוד לא ראוי לומר תחנונים‬
‫לאחר תפילת העמידה לפני נפילת פנים‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬יג‪ .‬הרב קאפח שם הערה מב‪.‬‬ ‫ט‬
‫במחקרים בסידורי תימן ח"א עמוד ‪ 013‬כתב‪ ,‬שנוסח זה קדום עוד מלפני תקופת הגאונים‪ ,‬וההוכחה לכך‪,‬‬ ‫י‬
‫מכיון שלא נמצא זכר לנוסח נפילת פנים של רס"ג‪ ,‬מכאן שהיה בידם נוסח זה עוד מלפניו‪ ,‬ולא שינוהו לנוסח‬
‫רס"ג‪ .‬ואנחנו כתבנו שמקור נוסח זה מהגאונים‪ ,‬מפני שהרמב"ם בסדר התפילה כתב‪ ,‬נהגנו להתחנן בנפילת‬
‫פנים בדברים ובפסוקים אלו‪ ,‬פעמים בכולן‪ ,‬ופעמים במקצתן‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן שפסוקים אלו הם מנהג‪ ,‬ואין‬
‫לייחס אותם לתקופות קדומות מאוד‪ ,‬מעבר לתקופת הגאונים‪ ,‬שהוא זמן גיבושו של נוסח הרמב"ם‪ ,‬וכפי‬
‫שביארנו בפרק כב ‪.‬‬
‫כן הוא סדר נפילת פנים בכל סידורי תימן‪ ,‬עד תחילת המאה הי"ח‪ .‬ראה מחקרים בסידורי תימן ח"א עמוד‬ ‫יא‬
‫‪ 025‬בשם הרב צוברי‪.‬‬
‫כתב הטור בסימן קלא‪ :‬ואומר ש"צ ואנחנו לא נדע וגו' והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל‬ ‫יב‬
‫בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו'‬
‫ואתנפל לפני ה' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע‪.‬‬
‫את הוידוי אומרים רק באשמורות וביום הכיפורים‪ ,‬וכך ראוי‪ ,‬שלא יהיה הוידוי זול בעיני בני אדם‪ ,‬ויאמרוהו‬ ‫יג‬
‫במרוצה ללא כוונה‪ ,‬כפי שאירע לבסוף‪ ,‬אלא תיקנו חכמים לאומרו בזמנים מיוחדים שיכוון בו האדם ביותר‪.‬‬
‫המנהג שכתבנו כאן‪ ,‬ה וא מנהג יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם‪ ,‬והוא המנהג הראוי‪ ,‬וכך בני אדם‬ ‫יד‬
‫הממהרים למלאכתם‪ ,‬לא יצאו קודם קריאת התורה‪ ,‬מחמת אריכות הוידוי והתיקון‪ .‬ראה הערת הרב קאפח‪,‬‬
‫סדר התפילה‪ ,‬הערה לז‪.‬‬
‫נפילת פנים בעמידה אינה נפילת פנים אלא עמידה‪ ,‬ומחמת אונסו‪ ,‬לכל הפחות יאמר את נוסח התחינה לפניך‬ ‫טו‬
‫אני כורע‪.‬‬
‫וראה משנ"ב (קלא ס"ק י) שכתב‪ :‬מיושב‪ -‬כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה‪ ,‬ובריב"ש כתב שאין להקפיד‬
‫בכך‪ .‬וכתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש‪ ,‬וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי‬
‫הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם‬
‫‪235‬‬
 ‫פרק כז ‪ -‬הלכות נפילת פנים‬

‫יז‬
‫מנהג פשוט בכל ישראל‪ ,‬שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות‪ ,‬ולא בראש השנה‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫ולא בראשי חודשים ובחנוכה ופורים‪ ,‬ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טוביםיח‪,‬‬
‫יט‬
‫ולא בערבית שבכל יום‪ .‬ויש יחידים שנופלין על פניהם‪ ,‬בערבית ‪ .‬וביום הכיפורים‬
‫בלבד‪ ,‬נופלין על פניהם בכל תפילה ותפילה‪ ,‬מפני שהוא יום תחינה ובקשה‬
‫כ‬
‫ותענית ‪.‬‬
‫י"ד וט"ו באדר א ' ובאדר ב' אין נופלים בהם על פניהם‪ ,‬מפני שימים אלה אסורים‬ ‫ח‪.‬‬
‫כא‬
‫בהספד ותענית באדר ראשון ובאדר שני ‪ ,‬ונפילת פנים של חכמים היא שישתחווה‬
‫כב‬
‫ויהיה מוטל על הרצפה בפישוט ידים ורגלים ‪ ,‬ואין לעשות מעשה זה שיש בו צער‪,‬‬
‫כג‬
‫בימים של שמחה כמו י"ד וט"ו באדר ‪.‬‬

‫הצבור‪ ,‬וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו‪ ,‬ואי אפשר לו לילך‬
‫לצדדין‪ ,‬יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫הרמב"ם לא יסכים לשיטת הריב"ש‪ ,‬ומה שהתרנו אמירת נפילת פנים בעמידה‪ ,‬אינו משום שאנו סומכים על‬
‫הריב"ש‪ ,‬אלא משום שהוא אנוס‪ ,‬ולכל הפחות שיאמר את נוסח התחינה‪.‬‬
‫מה שכתב משנ"ב‪ ,‬אם התחילו הציבור לומר תחנון‪ ,‬והוא עומד‪ ,‬יאמר עימם תחנון בעמידה‪ ,‬הרמב"ם לא‬
‫יסכים לזאת‪ ,‬ואף אם יתעכב כמה שניות‪ ,‬ישב ויפול על פניו וכך יאמר עם הציבור‪.‬‬
‫מה ש כתב משנ"ב‪ ,‬בנוגע לישיבה לפני המתפלל חוץ לארבע אמות‪ ,‬כבר ביארנו למעלה בפרק כב הלכה כח‪,‬‬
‫שלפי הרמב"ם והתלמוד מותר לישב שם‪ ,‬מפני שהוא מקום מופלג מהמתפלל‪.‬‬
‫כתב הבית יו סף (סימן קלא)‪ :‬וכתב עוד הרוקח בסימן שכ"ד (עמ' רכ) אין נופלים אלא לפני ספר תורה וסימן‬ ‫טז‬
‫לדבר דכתיב במלחמת העי (יהושע ז ו) ויפול על פניו [ארצה] לפני ארון יי'‪ .‬ע"כ‪ .‬והרמ"א הוסיף על דבריו‪,‬‬
‫שבמקום שאין ספר תורה יאמר את התחינה בלי לכסות את הפנים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬לעצם דרשת הרוקח‪ ,‬דרשה זו לא נזכרה בתלמוד‪ ,‬ואין לנו לחדש הלכות על פי דרשות שנדרוש‬
‫מדעתינו‪ .‬ומה שכתב הרמ"א שיאמר התחינה ללא כיסוי פנים‪ ,‬כבר ביארנו שלשיטתו נפילת פנים היא כיסוי‬
‫הפנים בבגד‪ ,‬ואילו לשיטת הרמב"ם העיקר בנפילת פנים היא התנוחה שיש בה הכנעה‪ ,‬אפילו אם אינו מכסה‬
‫את פניו‪.‬‬
‫מנהג מקובל שפשט בישראל‪.‬‬ ‫יז‬
‫אבל במנחה של ערב ראש חודש נופלים בה על פניהם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬באוצר הגאונים מגילה דף כג‪ :‬הובא‬ ‫יח‬
‫שאין נופלים על פניהם בערב ראש חודש‪ .‬וכך פסק השו"ע בסימן קלא סעיף ו‪.‬‬
‫כתב בספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו )‪ :‬הרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי‬ ‫יט‬
‫לעשות כן‪ ,‬ומה שאין נוהגים כן‪ ,‬משום שתפלת ערבית עצמה רשות היא‪ ,‬לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על‬
‫פניהם‪.‬‬
‫תפילה ה‪,‬טו‪.‬‬ ‫כ‬
‫מגילה ב‪,‬יג‪.‬‬ ‫כא‬
‫כב נזכר בהלכה א‪-‬ב‪.‬‬
‫כג הדבר דומה לראש חודש‪ ,‬שיש בו שאילת צרכים‪ ,‬ומתפללים בו שמונה עשרה ברכות‪ ,‬והוא אסור בהספד‬
‫(אבל יא‪,‬ג)‪ ,‬ואין בו נפילת פנים (תפילה ה‪,‬טו)‪ .‬הוא הדין חנוכה ופורים וי"ד וט"ו באדר ראשון‪ ,‬שיש בהם‬
‫שאילת צרכים‪ ,‬ואסורים בהספד‪ ,‬שלא יהיה בהם נפילת פנים‪.‬‬
‫ואין ללמוד מנפילת פנים הנהוגה היום שמטה בה מעט על צדו (תפילה ה‪,‬יד)‪ ,‬ולא ניכר בה מעשה הצער‪,‬‬
‫והיא נחשבת כתפילה שיש בה בקשה ותחינה‪ ,‬אלא יש ללמוד את ההלכה מעיקר תקנת חכמים‪ ,‬שתיקנו‬
‫לעשות נפילת פנים קידה או השתחוויה [פישוט ידים ורגלים]‪ ,‬כמו שנתבאר בהלכה א‪-‬ב‪.‬‬
‫‪283‬‬
 ‫פרק כז ‪ -‬הלכות נפילת פנים‬

‫כד‬
‫ט‪ .‬לפי רבנו הרמב"ם יש נפילת פנים בבית אבל ובבית חתן ובבית מילה ‪ ,‬וכן הוא‬
‫מנהג תימן הקדום‪ .‬וכן יש נפילת פנים בחודש תשרי וניסן‪ ,‬וכן בחודש סיון מלבד‬
‫כה‬
‫חג שבועות‪ ,‬וכן בט"ו באב וט"ו בשבט‪ .‬וכן באשמורות הנאמרות בלילה ‪ ,‬וכן‬
‫כז‬ ‫כו‬
‫כשיש חתן בר מצוה ‪ ,‬וכן אם עושים הכנסת ספר תורה ‪ ,‬וכן אם עושים מסיבה‬
‫כח‬
‫לסיום מסכת ‪ .‬ואם נמצא במקום שיגרום הדבר למחלוקת‪ ,‬ימנע ולא יפול על פניו‪.‬‬
‫כט‬
‫י‪ .‬נוהגים לומר וידוי באשמורות‪ ,‬וצריך לאמרו בעמידה ובכפיפת קומה ‪ .‬והש"ץ‬
‫יאמרנו בקול רם‪ ,‬והקהל יאמרו עמו בלחש‪ .‬אבל אל מלך וי"ג מדות‪ ,‬אומרים‬
‫מיו שב‪ .‬וסדר אמירת י"ג מדות‪ ,‬הש"צ אומר לבדו ויעבור ה' על פניו ויקרא‪ ,‬ואז‬
‫הציבור אומרים יחד ה' ה' אל רחום וגו' ונקה‪ .‬ואומר הש"צ וסלחת וגו'‪.‬‬
‫יא‪ .‬לאחר נפילת פנים אומר ש"ץ קדיש‪ ,‬ובשני וחמישי יאמר החזן שמוציא את הספר‪,‬‬
‫אל ארך אפים וכו'‪ ,‬וביום שאין בו נפילת פנים‪ ,‬יאמר יהי ה' אלהנו עמנו וכו'‪.‬‬

‫כד ראה למעלה בהלכה ז‪-‬ח‪ ,‬אימתי אין נופלים על פניהם‪ ,‬ואלו אינם בכללם‪.‬‬
‫ראה למעלה הלכה ז‪ ,‬ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית‪ ,‬מכאן שאין איסור ליפול על פניו בלילה‪.‬‬ ‫כה‬
‫ולעומת זאת בשו"ע (קלא‪,‬ג)‪ :‬אין נפילת אפים בלילה; ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם‪ ,‬שהוא קרוב‬
‫ליום‪.‬‬
‫לפי ילקוט יוסף (קלא‪,‬כד)‪ :‬פשט המנהג בארץ ישראל ובכמה מקומות‪ ,‬שכשיש בבית הכנסת נער "בר מצוה"‪,‬‬ ‫כו‬
‫שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד‪ ,‬דהיינו ביום לידתו‪ ,‬שלא לומר וידוי ונפילת אפים‬
‫ותחנונים‪.‬‬
‫לפי ילקוט יוסף (קלא‪,‬לד)‪ :‬נוהגים שביום הכנסת ספר תורה בשעת המנחה‪ ,‬אין אומרים וידוי ונפילת אפים‬ ‫כז‬
‫במנחה‪ .‬ויש להם על מה שיסמוכו‪.‬‬
‫לפי ילקוט יוסף (קלא‪,‬לה)‪ :‬כשעושים סעודת סיום מסכת סמוך למנחה‪ ,‬והמסיים והקרואים לסעודה‬ ‫כח‬
‫מתפללים מנחה קודם הסעודה‪ ,‬פטורים מלומר וידוי ונפילת אפים במנחה‪ ,‬שהרי הוא כמו יום טוב שלהם‪.‬‬
‫מנהג זה קדום אצל יהודי תימן‪ ,‬ונזכר בסידור רס"ג (עמ' ר"ס)‪ ,‬וזה לשונו‪" :‬והרוב ממנו אומרים 'אתה יודע‬ ‫כט‬
‫רזי עולם' [=נוסח הודוי למנחת ערב כיפור בסדור רס"ג] בכפיפת הראש"‪ .‬הוא כתב בכפיפת הראש‪ ,‬ואח"כ‬
‫התחילו לאומרו גם בכפיפת קומה‪ .‬מנהג זה כתבו גם השל"ה הובא במגן אברהם (תרז‪ ,‬ס"ק ד) ובמשנ"ב‬
‫(תרז ס"ק י)‪ .‬ואין לאסור את הדבר משום שמוסיף בכריעות על מה שתיקנו חכמים‪ ,‬מפני שרק בתפילת‬
‫העמידה אסור להוסיף בכריעות‪ ,‬אבל בשאר התפילה‪ ,‬יכול לכרוע‪ ,‬וכך משתמע מתשובת הרמב"ם סימן קפז‪,‬‬
‫הובאה בשלמות למעלה פרק יט הלכה ח‪ ,‬ראה שם‪ .‬ואף בתפילת העמידה‪ ,‬מה שאסור להוסיף כריעות זה‬
‫בתחילת הברכות ובסיומן‪ ,‬אבל באמצע הברכות מותר להוסיף כריעות‪ ,‬ולפיכך מותר לומר וידוי בכריעה‪,‬‬
‫ולהוסיף כריעה באמצע התפילה‪.‬‬
‫‪282‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫הלכות קריאת ספר תורה‬ ‫פרק כח‬

‫משה רבנו תיקן להם לישראל‪ ,‬שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי‬ ‫א‪.‬‬
‫בשחרית‪ ,‬כדי שלא ישהו שלושה ימים‪ ,‬בלא שמיעת תורה‪ .‬ועזרא הסופר תיקן‬
‫שיהיו קוראים אף במנחה בכל שבת‪ ,‬משום יושבי קרנות; והוא גם תיקן שיהיו‬
‫א‬
‫הקוראים בשני ובחמישי שלושה בני אדם‪ ,‬ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים ‪.‬‬
‫ואלו הן הימים שקוראים בהן בתורה‪ ,‬בציבור‪ :‬בשבתות‪ ,‬ובמועדים‪ ,‬ובראשי‬ ‫ב‪.‬‬
‫חודשים‪ ,‬ובתעניות‪ ,‬ובחנוכה ופורים‪ ,‬ובשני ובחמישי שבכל שבוע ושבוע‪ .‬ואין‬
‫מפטירין בנביא אלא בשבתות ובימים טובים וביום הכיפורים ובשחרית תשעה‬
‫ב‬
‫באב ‪.‬‬
‫סדר הוצאת ספר תורה כך הוא‪ :‬אחר שיגמור החזן לומר אל ארך אפים וכו'‪ ,‬או יהי‬ ‫ג‪.‬‬
‫ג‬
‫ה' אלהינו עמנו וכו' ‪ ,‬מוציאין ס"ת מההיכל‪ ,‬ועומדים כל הציבור ואומרים הש"צ‬
‫והציבור "ויהי בנסע הארון" וכו'‪ .‬ולוקח החזן ס"ת בימינו‪ ,‬ומוליכו אל התיבה דרך‬
‫ימין‪[ ,‬אם ההיכל במזרח‪ ,‬ישא את הספר דרך צפון‪ ,‬וכשמחזירו יחזירנו דרך דרוםד]‪.‬‬
‫ונהגו הילדים לבוא ולנשק את ספר התורה בזמן הולכתוה‪ ,‬והציבור יעמדו במקומם‬
‫וירימו ידיהם כלפיו וינשקו ראשי אצבעותיהם‪ .‬אבל אין חובה שהציבור ילוו את‬
‫הספר מההיכל לתיבה ו‪ ,‬וכן אין חובה שינשקו את הספר בפיהם‪.‬‬
‫ומניח החזן את הספר על התיבה‪ .‬ויבוא אחד מהציבור לסייע לחזן לפתוח את‬ ‫ד‪.‬‬
‫הספר‪ ,‬ולהעמידו על מקום הקריאה‪ ,‬ולסדר את המטפחות‪ .‬ובעת שפותח וגולל‬
‫אומר "הרחמן ברוך הוא"‪ .‬ומכניס החזן את יד ימינו כשהיא מכוסה במטפחת תחת‬

‫תפילה יב‪,‬א‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילה י ב‪,‬ב‪ .‬בתשעה באב מפטירין רק בשחרית‪ ,‬אבל במנחה‪ ,‬אין מפטירין‪ .‬לשון הרמב"ם בהלכות תפילה‬ ‫ב‬
‫יג‪,‬יח‪ :‬בתשעה באב‪ ,‬בשחרית קורין "כי תוליד בנים" (דברים ד‪,‬כה) ומפטירין "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח‪,‬יג);‬
‫ובמנחה‪ ,‬קורין "ויחל משה" (שמות לב‪,‬יא)‪ ,‬כשאר ימי התענייות‪ .‬ע"כ‪ .‬ולא נזכר בדבריו הפטרה בתשעה‬
‫באב במנחה‪ .‬וכן הוא מנהג תימן הקדום‪.‬‬
‫נזכרו בסוף הפרק הקודם‪.‬‬ ‫ג‬
‫נתבאר בפרק כו הלכה כא‪.‬‬ ‫ד‬
‫וכך כתב הרמ"א (קמט‪,‬א)‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬ויש שכתבו שמביאים התינוק ות לנשק התורה‪ ,‬כדי לחנכם ולזרזם‬ ‫ה‬
‫במצות‪ ,‬וכן נוהגין‪( .‬אור זרוע)‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב‪,‬כד‪ :‬מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקוראים בו‪ ,‬ומוליכין אותו לבית‬ ‫ו‬
‫אחר להצניעו‪ ,‬אין הציבור רשאין לצאת‪ ,‬עד שייצא ספר תורה; וילוו אותו והן אחריו‪ ,‬עד המקום שמצניעין‬
‫אותו בו‪ .‬ע"כ‪ .‬משתמע מדבריו‪ ,‬רק אם מוציאים את הספר מבית הכנסת להוליכו לבית אחר‪ ,‬צריך ללוותו‪,‬‬
‫וצריך להמתין לו‪ ,‬שאינו מכבוד הספר שיהלך בחוץ ללא ליווי‪ ,‬אבל בתוך בית הכנסת וכל הציבור עמו אין‬
‫חובה ללוותו‪.‬‬
‫ומה שכתוב במסכת סופרים (פרק יד הלכה יא)‪ :‬כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים כשהיו מוציאין‬
‫ומחזירין את התורה‪ ,‬היו הולכין אחריה מפני כבודה‪ .‬ע"כ‪ .‬דבר זה לא הוזכר בתלמוד‪ ,‬והוא מהגאונים‪,‬‬
‫והרמב"ם לא הזכירו בהלכותיו‪.‬‬
‫‪281‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫ז‬
‫היריעה‪ ,‬ומגביה היריעה ומראה פני הכתיבה לציבור ואומר "וזאת התורה"‪,‬‬
‫והציבור ירימו ידיהם כלפיו וינשקו ראשי אצבעותיהם‪ ,‬ואומרים "בואו נשתחוה‬
‫ונכרעה" וכו'‪ ,‬ואף כשלא הספיקו להגיע בגלילתם למקום הקריאה‪ ,‬מגביה החזן את‬
‫היריעה שלפניו איזו שתהיה‪ ,‬לפי שאין צריך להגביה דוקא אותה פרשה שיקראו‬
‫עתה‪.‬‬
‫ח‬
‫כשמגביה החזן את היריעה‪ ,‬אינו צ ריך להגביה שיהיו נראים דוקא שלושה דפים ‪,‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫וכן אינו מחזיר את היריעה לכאן ולכאן להראות פני הכתב לעומדים סביבו‪ .‬וכך‬
‫הוא המנהג מפורסם‪.‬‬
‫ט‬
‫העולה לתורה צריך לעטוף ראשו ורובו בטלית ‪ ,‬וזהו כבודו של הציבור‪ ,‬ומעולם‬ ‫ו‪.‬‬
‫לא ראינו מי שעולה ללא עטיפת טלית‪ ,‬ואם אינו מכסה ראשו גוערים בו עד שיכסה‪.‬‬
‫וילך אל התיבה בדרך הקצרה‪ ,‬וכשיחזור מן התיבה ילך באיזו דרך שירצה‪ ,‬ואין‬
‫י‬
‫חובה לחזור דוקא בדרך הארוכה‪ ,‬וכל שכן שאין חובה להקיף את התיבה בחזרתו ‪.‬‬
‫וכשמסיים את הברכה יחזור למקומו‪ ,‬ואינו צריך להמתין עד שיבוא העולה‬
‫שאחריו‪ ,‬מפני שאינו מניח את הספר תורה לבדו‪ ,‬אלא החזן נשאר עמו יא‪.‬‬
‫כל אחד ואחד מן הקוראים‪ ,‬פותח ספר תורה‪ ,‬ומביט במקום שהוא קורא בו‪ ,‬וישאר‬ ‫ז‪.‬‬
‫הספר פתוח‪ ,‬ולא יכסנו במטפחתיב; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך‪ ,‬וכל העם‬

‫ז אבל אין להגביה את כל הספר‪ ,‬שמא יפול מידו‪ ,‬והוא מנהג מחודש‪ ,‬ואף במסכת סופרים יד‪,‬ח נזכר שמגביה‬
‫את היריעה‪.‬‬
‫ח אף שכך נזכר במסכת סופרים יד‪,‬ח‪ ,‬בדברי הרמב"ם ובסידורי תימן הקדומים לא נזכר‪ .‬ולשיטת הרמב"ם‬
‫האמור במסכת סופרים הוא מנהג גאונים‪ ,‬ואינו להלכה‪.‬‬
‫ט ראה הלכות ציצית פרק י הלכה יג‪ ,‬שמנהג יהודי תימן‪ ,‬לעטוף ראשם ורובם בטלית בשעת תפילת העמידה‪,‬‬
‫שכך הוא קיום המצוה כפי שביארו חכמים‪ ,‬ובשעת תפילת העמידה כך ראוי לנהוג‪ .‬לשון הרמב"ם בהלכות‬
‫תפילה ה‪,‬ה‪ :‬דרך כל החכמים ותלמידיהם‪ ,‬שלא יתפללו אלא כשהן עטופין [בטלית]‪ .‬והוא הדין בשעת‬
‫קריאת התור ה בציבור‪ ,‬כך ראוי לנהוג‪ .‬והעדות שאינן מקפידות בכך‪ ,‬נשתכחו מהם מנהגי חכמים בתפילה‪.‬‬
‫כתב הב"י סימן קמא‪ :‬כתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב) סימן קי"ט אני נוהג לעלות על המגדל בפתח‬ ‫י‬
‫שהוא לי בדרך קצרה ממקומי בבית הכנסת ויורד אני מן המגדל בדרך אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי‬
‫כדאמרינן הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה עכ"ל ואם שני הדרכים שוים נראה שעולה בפתח שהיא‬
‫לו בדרך ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (יומא טו‪ .):‬ע"כ‪ .‬ובתלמוד ובדברי הרמב"ם‬
‫לא נזכר כלום מזה‪ ,‬ולדעת הרמב"ם אין לנו ללמוד הלכות מחודשות מדעתנו‪ ,‬ע"י השוואה למה שהיה עזרה‪.‬‬
‫וראה גר"א שהקשה על דעה זו‪ ,‬שאינה כתובה בתלמוד ובתוספתא‪.‬‬
‫יא הרמ"א (קמא‪,‬ז) כתב‪ :‬ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו (מרדכי הגדול)‪ .‬וביאר המשנ"ב (ס"ק‬
‫כה)‪ :‬עד שעלה וכו' ‪ -‬משום כבוד ס"ת שלא יניחנה לבדה‪ ,‬והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה‪,‬‬
‫והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכלו לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא‬
‫לגברא‪ .‬ע"כ‪ .‬ובשיטת הרמב"ם אין צורך לכל זאת‪.‬‬
‫יב כתב הכס"מ‪ :‬כל אחד ואחד מן הקורין וכו'‪( .‬מגילה ל"ב‪ ).‬ת"ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא‬
‫דברי ר"מ‪ ,‬רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא‪ .‬פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל‬
‫ולקרות וגולל ס"ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר"מ‪ .‬ואמרינן בגמרא דטעמא‬
‫דר"מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה‪ ,‬ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה‪.‬‬
‫‪280‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫יג‬
‫עונין ברוך ה' המבורך‪ ,‬לעולם ועד ; וחוזר ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך‬
‫העולם‪ ,‬אשר בחר בנו מכל העמים‪ ,‬ונתן לנו את תורתו ‪ -‬ברוך אתה ה'‪ ,‬נותן התורה;‬
‫וכל העם‪ ,‬עונין אמן‪ .‬ואחר כך קורא‪ ,‬עד שישלים לקרוא; וגולל הספר או מכסהו‬
‫במטפחת‪ ,‬ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬אשר נתן לנו תורת אמת‪ ,‬חיי‬
‫טו‬ ‫יד‬
‫עולם נטעה בתוכנו ‪ -‬ברוך אתה ה'‪ ,‬נותן התורה ‪ .‬ולא נהג ו קדמוננו לנשק לפני‬
‫הקריאה ואחריה‪ ,‬ויש הנוהגים כך משום חיבוב מצוה‪.‬‬
‫נהגו שהעולה ראשון‪ ,‬יאמר קודם ברכו‪ ,‬כי שם ה' אקרא וכו'‪ ,‬והציבור יענו לו‪ ,‬גדול‬ ‫ח‪.‬‬
‫טז‬
‫ה' ומהולל מאוד וכו' ‪ .‬ואין הקורא רשאי לקרוא בתורה‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי‬
‫הציבוריז‪ .‬לא שמע את הקורא שאמר ברכו‪ ,‬אבל שמע שהצבור עונין ברוך ה'‬
‫המבורך וכו'‪ ,‬יענה עמהםיח‪.‬‬
‫בשעת הברכה שלפני הקריאה ובשעת הקריאה‪ ,‬יאחז הקורא את יריעת ספר התורה‬ ‫ט‪.‬‬
‫יט‬
‫בשתי ידיו‪ ,‬באמצעות המטפחת של ספר התורה ‪ ,‬וזהו כבודו של הספר‪ .‬ולפיכך‬
‫נהגו קדמוננו לעשות קיפול בין דף לדף‪ ,‬והקורא אוחז את הספר בקיפוליו‪ .‬אבל‬
‫בבר כה שלאחר הקריאה יכסה החזן את הספר במטפחת‪ ,‬ואין הקורא אוחז אותו‪.‬‬
‫כתב רס"ג בסידורו (שנט‪-‬שס)‪ :‬ולא יפתח בברכו עד שיראה את הפסוק שממנו יתחיל‪ ,‬ולא יברך את הברכה‬
‫הראשונה אלא כשהספר פתוח בידו‪ ,‬ולא יברך את הברכה אחרונה עד שיכסה את הספר‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫היוצא מהתלמוד ומפסק רס"ג והרמב"ם‪ ,‬בשעת הברכה צריך להקפיד שיהיה הספר פתוח‪ ,‬כדי שייראה‬
‫שמברך על הספר שלפניו על מנת לקרוא בו‪ .‬וראה עוד בב"י (סי' קלט) שהביא את דעת הכלבו שכתב‪ ,‬ויש‬
‫אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאילו ברכות כתובות בתורה‪ .‬ע"כ‪ .‬ופסקו הרמ"א בהגהתו לשו"ע‬
‫קלט‪,‬ד‪ .‬אולם התלמוד והרמב"ם לא יסכימו לפסק זה‪ ,‬והרי התלמוד כתב בפירוש הלכה כר' יהודה‪ ,‬ולר'‬
‫יהודה אין לחשוש שברכות כתובות בתורה‪ ,‬ואדרבה יש עניין שיברך על ספר פתוח‪ ,‬וכיצד אפשר לפסוק‬
‫בניגוד לתלמוד‪.‬‬
‫וקרוב הדבר שמנהג זה התחיל מפני שהיטו ראשם לברך מתוך הסידור‪ ,‬כי לא ידעו לברך על פה‪ ,‬ולאחר מכן‬
‫סברו‪ ,‬שבשעת הברכה צריך להטות ראשו לצד‪ ,‬וכאמור דבר זה בניגוד לתלמוד ולהלכה‪.‬‬
‫יג אין המברך צריך לחזור ולומר ברוך ה' המבורך וכו'‪ ,‬וכן אינו צריך לומר זאת בלחש ביחד עם הציבור‪ ,‬כמו‬
‫שביארנו בפרק יט הלכה ט‪.‬‬
‫יד באמצעות התו רה ישיגו עם ישראל חיי עולם‪ ,‬כלומר חיי העולם הבא‪ .‬מכיון שזה ייחודה של התורה‪ ,‬לפיכך‬
‫נקראה ההתורה הנטועה בישראל בשם חיי עולם‪ .‬בנוסף‪ ,‬מכיון שההתייחסות בברכה היא לתורה‪ ,‬והתורה‬
‫היא לשון נקבה‪ ,‬לכן צריך לומר נטעה ולא נטע‪ .‬וזה ביאור גירסת הרמב"ם‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬גירסת רס"ג חיי עולם נטע‪ ,‬ואף לשיטתו צריך לפרש‪ ,‬שה' נטע בישראל חיי עולם‪ ,‬בזכות תורת‬
‫האמת שנתן לנו‪.‬‬
‫טו תפילה יב‪,‬ה‪.‬‬
‫טז מנהג זה חדר לסידורי תימן במאה הי"ז מסידורי הדפוס‪ ,‬והוא נמצא אף בתכלאל שבזי ותכלאל ונה‪ ,‬אבל‬
‫בסידורים הקדומים אינו מופיע‪( .‬התכלאל המדעי המהודר עמ' ‪)13‬‬
‫יז תפילה יב‪,‬ו‪.‬‬
‫יח נתבאר למעלה פרק יט הלכה י‪.‬‬
‫יט לשון הרמב"ם בפיהמ"ש כלאים ט‪,‬ג‪ :‬מטפחות הספרים‪ ,‬התכריכין שעושין על ספרי תורה ובהם מחזיק האדם‬
‫בידיו בשעת קריאת התור ה‪ .‬ע"כ‪ .‬מנהג זה נשתכח משאר העדות‪ ,‬ויאחזו את הספר בעמודיו או בתיק‪ ,‬אבל‬
‫אחיזה במטפחת ביריעת הספר אינם מכירים‪.‬‬
‫‪283‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫י‪ .‬מי שאינו לבוש בבגדיו‪ ,‬אסור לו לאחוז את ספר התורה‪ .‬ואין די שיכסה האדם את‬
‫כ‬
‫ערוותו ולבו‪ ,‬אלא צריך ללבוש את בגדיו ורק אז יותר לו לאחוז את הספר ‪ .‬אבל‬
‫מותר לגלול את הספר ללא מטפחת‪ ,‬מפני שאין איסור לנגוע בספר ללא מטפחת‪.‬‬
‫ובשעה שמגביה את היריעה‪ ,‬יעשה זאת על ידי מטפחת‪ ,‬משום כבודו של הספר‪ .‬וכן‬
‫בשעה שאוחז הספר בקריאה‪ ,‬יעשה זאת על ידי מטפחת‪ ,‬שלא ייהרס הספר כשיגע‬
‫בידיו באותיות זמן ממושך וימחקו‪ ,‬ועוד שזהו כבודו של הספר‪ .‬אבל בשעת‬
‫הגלילה‪ ,‬בין אם גולל דף אחד‪ ,‬ובי ן אם מוציא את הספר מתיקו וגוללו‪ ,‬מותר‬
‫כא‬
‫לכתחילה לגוללו ללא מטפחת ‪.‬‬
‫יא‪ .‬אין הקורא רשאי לקרוא‪ ,‬עד שיאמר לו גדול שבציבור לקרוא‪ .‬ואפילו חזן הכנסת‬
‫שעומד ליד הקוראים ומדריכם בקריאהכב‪ ,‬או ראש הכנסת האחראי על סדרי בית‬
‫כג‬
‫הכנסת ‪ -‬אינו קורא מעצמו‪ ,‬עד שיאמרו לו הציבור או גדול שבהן לקרוא‪ .‬וצריך‬
‫כד‬
‫אחר לעמוד עימו בשעה שהוא קורא‪ ,‬כדרך שהחזן עומד עם הקוראים ‪.‬‬
‫יב‪ .‬מי שקראוהו לספר תורה‪ ,‬ראוי לו לזרז עצמו לעלות ולקרוא‪ .‬ואם אינו עולה מפני‬
‫גאוה או עצלות או כעס שיש בלבו על החזן או הציבור‪ ,‬נהג שלא כראוי‪ .‬אולם אם‬
‫יש לו סיבה מוצדקת‪ ,‬כגון שלא הכין את הקריאה‪ ,‬או שאין לו כסף להתנדב‪,‬‬
‫ומתבייש לעלות בלי להתנדב‪ ,‬מותר לו שלא לעלותכה‪.‬‬
‫יג‪ .‬כיון שהתחיל הקורא לקרוא בתורה‪ ,‬אסור לדבר אפילו בדבר הלכה ‪ -‬אלא הכול‬
‫שותקין ושומעין‪ ,‬ומשימין ליבם למה שהוא קורא‪ :‬שנאמר "ואוזני כל העם‪ ,‬אל‬
‫ספר התורה" (נחמיה ח‪,‬ג)‪ .‬ואסור לצאת מן הציבור‪ ,‬בשעה שהקורא קורא; ומותר‬
‫לצאת‪ ,‬בין איש לאיש‪[ .‬וכן מותר ללמוד בלחש לעצמו בין איש לאיש]‪ .‬ומי שהוא‬

‫כ לשון הרמב"ם הלכות ספר תורה י‪,‬ו‪ :‬ולא יאחוז הספר כשהוא ערום‪ .‬וביאר הרב קאפח שם בהערה כה‪,‬‬
‫שהכוונה שהאדם האוחז את הספר‪ ,‬לא יהיה ערום ללא בגדים‪ .‬וכך פירשו בני בנימין והרד"ע‪ .‬וכך היא‬
‫משמעות לשון הרמב"ם‪ ,‬שהביא הלכה זו ביחד עם האיסור להיכנס עם הספר לבית המרחץ או לבית הכסא‬
‫וכו'‪ ,‬ולא הביאה ביחד עם ההלכה שאוחז את הספר במטפחת‪ .‬וזה המקור לדברי הרמב"ם בהלכות תפילין‬
‫ד‪,‬כג ולא ילבוש אדם תפילין‪ ,‬עד שיכסה ערוותו וילבוש בגדיו‪.‬‬
‫כא המשנ"ב קמז‪,‬א כתב‪ ,‬כשנוגע בספר לצורך‪ ,‬כגון לתיקון או גלילה‪ ,‬לכתחילה טוב שיטול ידיו‪ .‬ובס"ק ב כתב‪,‬‬
‫שיש מחמירים שלא ליגוע בעמודי הספר ללא מטפחת‪ .‬ע"כ‪ .‬ובשיטת הרמב"ם אין מקום לחומרות אלו‪.‬‬
‫כב העומד ליד הקוראים‪ ,‬ומזמינם‪ ,‬ומראה להם מהיכן להתחיל והיכן לסיים‪ ,‬ומדריכם בשעת הקריאה על‬
‫הטעמים‪ ,‬נקרא "חזן"‪ ,‬מלשון חוזה‪ ,‬רואה‪ .‬ואילו זה שמתפלל קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה נקרא‬
‫"שליח ציבור"‪.‬‬
‫כג כגון מי מפטיר‪ ,‬מי פורס על שמע‪ ,‬מי עובר לפני התיבה‪ .‬בלשוננו נקרא "גבאי"‪.‬‬
‫כד תפילה יב‪,‬ז‪.‬‬
‫כה בתלמוד (ברכות דף נה עמוד א) ואמר רב יהודה‪ ,‬שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם‪ :‬מי שנותנין‬
‫לו ספר תורה לקרות ואינו קורא‪ ,‬כוס של ברכה לברך ואינו מברך‪ ,‬והמנהיג עצמו ברבנות‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו כתבנו‬
‫את התלמוד על פי ביאור הרמב"ם את כוונתו‪.‬‬
‫‪281‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫עוסק בתורה תמיד‪ ,‬ותורתו אומנותו ‪ -‬מותר לו לעסוק בתלמוד תורה‪ ,‬בשעה‬
‫כו‬
‫שהקורא קורא בתורה ‪.‬‬
‫יד‪ .‬בשעת קריאת התורה בציבור‪ ,‬אסור לקרוא את פסוקי התורה על פה‪ ,‬מפני שאסור‬
‫לקרוא שלא מן הכתב‪ ,‬אפילו תיבה אחתכז‪ .‬ואין הקורא או החזן רשאים להישען לא‬
‫כח‬
‫לעמוד ולא לקורה‪ ,‬אלא עומדים ביראה ואימה ‪.‬‬
‫טו‪ .‬מותר להעלות שני אחים לספר תורה זה אחרי זה‪ ,‬וכן אב ובנו‪ ,‬ואין לחשוש לעין‬
‫הרע‪ ,‬ואדרבה הם מקיימים מצוה‪ ,‬ושומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח‪,‬ה)כט‪ .‬קטן‬
‫היודע לקרוא ויודע למי מברכין‪ ,‬עולה ממניין הקוראים אפילו בשלושה‪ .‬ואפילו‬
‫ל‬
‫כמה קטנים עולים בזה אחר זה‪ ,‬חוץ מהראשון שצריך שיתמלא זקנו ‪.‬‬
‫טז‪ .‬מי שעלה לתורה בבית כנסת אחת‪ ,‬ואחר כך נזדמן לבית כנסת אחרת וקראוהו שוב‬
‫לפרשה שכבר עלה לה‪ ,‬רשאי לעלות שנית ולברךלא‪.‬‬
‫יז‪ .‬בתענית צ יבור שקורין ויחל‪ ,‬מעלים לתורה אף מי שלא מתענה‪ .‬וכן אם אין כאן כהן‬
‫אחר אלא זה שאינו מתענה‪ ,‬או שאין בדעתו להשלים התענית‪ ,‬יעלוהו‪ .‬והוא הדין‬
‫בכל זה ללוי שאינו מתענהלב‪ .‬וכל שכן אם הוא בשני או בחמישי אף על פי שקורין‬

‫כו תפילה יב‪,‬ט‪.‬‬

‫כז תפילה יב‪,‬ח‪ .‬ודוקא בשעת קריאת התורה בצ יבור אסור לקרוא את הפסוקים על פה‪ ,‬אבל בקריאת שמע‬
‫ובשירת הים ובזמירות‪ ,‬מותר לומר את הפסוקים על פה‪ .‬וכך כתבנו גם בפרק א‪ ,‬ראה שם‪.‬‬
‫כח למדנו זאת מהלכות תפילה יב‪,‬יא‪ ,‬שם נזכרה הלכה זו לגבי המתרגם‪ ,‬וכל שכן שהקורא בתורה או החזן כך‬
‫צריכים לנהוג‪.‬‬
‫כט ולעומת זאת בשו"ע קמא‪,‬ו כתב שמצד הדין מותר להם לעלות‪ ,‬אולם אין מניחין להם לעלות משום עין הרע‪.‬‬
‫ל תפילה יב‪,‬יז‪ .‬מה שכתבנו אפילו בשלושה‪ ,‬כך כתב הרמב"ם בתשובה סי' קפד‪ .‬וכך הוא מנהג יהודי תימן‪.‬‬
‫ומה שכתבנו אפילו כמה קטנים עולים בזה אחר זה‪ ,‬חוץ מהראשון שצריך שיתמלא זקנו‪ ,‬כך כתב הרב קאפח‬
‫בהערה נב‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬הרמב"ם הצריך שיתמלא זקנו לגבי ש"ץ בתפילה (תפילה ח‪,‬יא)‪ ,‬ולגבי כהן הנושא את כפיו (ברכת‬
‫כהנים טו‪,‬ד)‪ ,‬ואילו לגבי עליית ראשון‪ ,‬מעיקר הדין צריך שיעלה גדול הציבור‪ ,‬וגדול הציבור כבר נתמלא‬
‫זקנו‪ ,‬לפיכך אף הכהן העולה משום המנהג‪ ,‬צריך שיתמלא זקנו‪ ,‬וזהו כבוד הציבור‪.‬‬
‫לא קריאה בתורה בציבור‪ ,‬היא חובת ציבור ולא חובת יחיד‪ ,‬לפיכך‪ ,‬אף שקרא פרשה זו בבית כנסת אחת‪,‬‬
‫כשחוזר וקורא אותה בבית כנסת אחר‪ ,‬מוציא את הציבור ידי חובת הציבור‪ ,‬וזכות היא לו‪ ,‬אבל בודאי שאין‬
‫כאן ברכה לבטלה‪ ,‬כי החובה על הציבור והוא מוציאם ידי חובה‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬בכף החיים סימן קמ אות יד‬
‫כתב‪ ,‬שב ואל תעשה עדיף‪.‬‬
‫לב הקריאה בתורה היא חובת היום מתקנת חכמים‪ ,‬ואין צורך שיצום כדי שיוכל לקיים את תקנת חכמים לקרוא‬
‫בתורה‪.‬‬
‫אמנם מהרי"ק אסר‪ ,‬הובאו דבריו בב"י (סימן תקסו)‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬כתב מהר"י קולון בשורש ט' (ענף ה)‬
‫מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה נראה‬
‫מדבריו שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה‪ .‬וכן פסק השו"ע תקסו‪,‬ו‪.‬‬
‫אולם ראה שם בטור‪ ,‬שכתב‪ ,‬אף ש"ץ שאינו מתענה יכול לומר עננו בתפילת עמידה‪ ,‬מפני שאינו אומר ביום‬
‫תעניתי‪ ,‬אלא ביום התענית‪ ,‬והוא יום תענית מתקנת חכמים‪ ,‬והם תיקנו שזה יהיה נוסח התפילה ביום זה‪ .‬כל‬
‫שכן קריאה בתורה‪ ,‬חכמים תיקנו קריאה בתורה ביום הצום‪ ,‬ואף מי שאינו מתענה יכול לקיים תקנת חכמים‪,‬‬
‫להוציא את הציבור ידי חובת הקריאה‪ ,‬שהיא חובת ציבור‪.‬‬
‫‪282‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫ויחל‪ ,‬מכל מקום כיון שעתה הוא זמן קריאת התורה‪ ,‬יקראו לכהן שאינו מתענה‬
‫שיעלה‪ .‬וכן בן ארץ ישראל‪ ,‬שהיה בחו"ל ביו"ט שני של גליות‪ ,‬ובדעתו לחזור‬
‫לארץ ישראל‪ ,‬והזמינוהו לקרוא בתורה‪ ,‬יעלה ויקרא‪ ,‬מפני שהקריאה היא חובת‬
‫לג‬
‫הציבור‪ ,‬והוא מוציאם ידי חובה ‪.‬‬
‫יח‪ .‬עם הארץ שאינו יודע לקרוא בספר תורה‪ ,‬לא יעלה לקרוא בתורה‪ ,‬ולא יועי ל שהחזן‬
‫יקרא במקומו והוא יקרא בלחש‪ ,‬מפני שתקנת חכמים היא שיקרא הקורא בעצמו‬
‫בקול רם‪ ,‬ואסור לעקור את תקנת חכמיםלד‪ .‬וכבר נהגו רבים שהחזן יקרא במקומו‪,‬‬
‫ובמקום שאפשר לנהוג כפי ההלכה‪ ,‬ולא תהיה מריבה ומחלוקת בבית הכנסת כך‬
‫יעשו‪ .‬ויותר עדיף שיקרא המברך במבטא ספרדי‪ ,‬מאשר שיקרא החזן במקומו‬
‫במבטא תימני‪ .‬וכן הסומא‪ ,‬או הזקן שקמו עיניו מלראות‪ ,‬שאינם יכולים לקרוא‪,‬‬
‫אסורים לקרוא בתורה‪ ,‬ואם קרא החזן במקומם‪ ,‬ברכתם לבטלה‪ .‬ונהגו קדמוננו‬
‫שהחזן מראה לקורא ב"יד" [נקרא בערבית "מכְ ואט"]‪ ,‬באיזו תיבה להעמיד ובאיזו‬
‫להפריד‪ ,‬היכן אתנחא וה יכן זרקא‪ ,‬והיכן לשבור קודם סוף הפסוק‪ ,‬כפי סימנים‬
‫הידועים לכללה‪.‬‬
‫יט‪ .‬טעה ובירך בתחילה אשר נתן לנו במקום אשר בחר בנו‪ ,‬ועדיין לא אמר את השם‬
‫בחתימת הברכה‪ ,‬יחזור לתחילת הברכה‪ ,‬אשר בחר בנו‪ .‬ואם כבר אמר ברוך אתה‬
‫ה'‪ ,‬אף שעדיין לא סיים נותן התורה‪ ,‬יסיים‪ ,‬ואחר שישלים קריאתו יברך אשר בחר‬
‫בנו‪ ,‬שאין סדר לברכותלו‪.‬‬

‫בספר שערים המצוינים בהלכה (סי' כג ס"ק יג)‪ ,‬הביא בנושא זה כמה דעות‪ ,‬וזה לשונו‪ :‬בשו״ת חיים שאל‬ ‫לג‬
‫(ח״א סי׳ יג) כתב דלא יעלה‪ ,‬ובשו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ מ) כתב דיכול להיות ממנין הקרואים‪ ,‬ובבאה״ט‬
‫(סי׳ תקסו ס״ק ז׳) כתב נמי דיש מחלוקת בזה‪ ,‬ובשערי אפרים (שער ח׳ סעי׳ צז) הכריע דביו״ט שני הנכנס‬
‫לחוה״מ אם קראוהו יעלה ויברך‪ ,‬וביו״ט שני הנכנס לחול לכתחלה לא יעלה ואם עלה יברך‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכאמור‪ ,‬בשיטת הרמב"ם שהקריאה בציבור היא חובת ציבור‪ ,‬וכל אדם גדול וכשר יכול להוציא את הציבור‬
‫ידי חובתם‪ ,‬אין צורך להסתפק‪ ,‬ופשוט וברור שיעלה ויקרא‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב‪,‬יז‪ :‬ציבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד ‪ -‬עולה וקורא ויורד ויושב‪,‬‬ ‫לד‬
‫וחוזר וקורא שנייה ושלישית‪ ,‬עד שיגמור מניין הקוראים של אותו היום‪ .‬ע"כ‪ .‬וכבר נהגו שיזמינהו החזן‬
‫לקרוא את הקריאה השנייה‪ ,‬מבלי שירד וישב ויחזור ויעלה ויקרא‪.‬‬
‫מנהג זה ש החזן מראה לקורא‪ ,‬קדום מאוד‪ ,‬ונזכר בתלמוד ברכות סב‪ .‬מפני מה אין מקנחין בימין אלא‬ ‫לה‬
‫בשמאל? ‪ ...‬רב נחמן בר יצחק אמר‪ :‬מפני שמראה בה טעמי תורה‪ .‬כתנאי‪ ... ,‬רבי עקיבא אומר‪ :‬מפני‬
‫שמראה בה טעמי תורה‪ .‬ע"כ‪ .‬והוא נשמר אצל יהודי תימן בלבד‪.‬‬
‫משנ"ב סימן קלט ס"ק טו‪ .‬ואם א חר שבירך בתחילה אשר נתן לנו וחתם בא"י נותן התורה‪ ,‬חזר ובירך אשר‬ ‫לו‬
‫בחר בנו וחתם‪ ,‬נהג שלא כראוי‪ ,‬וברכת אשר בחר בנו לבטלה ולא עלתה לו‪ ,‬ויברך אותה בסוף‪ .‬ואין לומר‬
‫שנחשבת הפסק בין ברכת אשר נתן לבין הקריאה‪ ,‬ותתבטל ברכת אשר נתן‪ ,‬מפני שהיא מעניין הקריאה‪ .‬ראה‬
‫הלכות ברכות א‪,‬ח‪.‬‬
‫‪283‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫כ‪ .‬הראו לו את המקום שיקרא‪ ,‬ובירך‪ ,‬ואחר כך התברר להם שטעו‪ ,‬ואין זה המקום‬
‫שצריכין לקרות‪ ,‬אינו צריך לברך שנית‪ ,‬משום שדעתו היתה על כל הפרשיות‬
‫לז‬
‫שבספר ‪.‬‬
‫כא‪ .‬קרא ונשתתק ‪ -‬יעמוד אחר תחתיו‪ ,‬ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק;‬
‫לח‬
‫ומברך בסוף ‪ .‬ואם בירך ולא התחיל לקרות כלל‪ ,‬צריך העולה תחתיו לברך גם‬
‫לט‬
‫בתחילה ‪.‬‬

‫לז כך היא שיטת רבי דוד אבודרהם‪ ,‬שדעת המברך על כל פרשיות הספר‪ .‬וכך היא שיטת הרמב"ם שלא הגביל‬
‫את כוונת המברך רק לפרשה שהראוהו‪ .‬דברי אבודרהם הובאו בב"י (סימן קמ)‪ .‬וזה לשונו‪ :‬כתב ה"ר דוד‬
‫אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שיז)‪ ,‬שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת‬
‫שמוציאים שני ספרים‪ ,‬וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו‪ ,‬והזכירוהו הציבור שטעה‬
‫ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה‪ ,‬והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש‪ ... .‬דכל דמנח קמיה‬
‫חיילא ברכה עליה‪ .‬הכי נמי הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכ ל הפרשיות הכתובות בו‪ .‬גם אם לא גלל אותו‬
‫ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר‪ ,‬יש פנים להיתר‪ ,‬כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד‬
‫לקרות אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו‪ ,‬ודעתיה עילוויהו‪ ,‬וכן יצאה הוראה‬
‫בחבורה בעירנו‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשו"ע (קמ‪,‬ג) הביא שני דעות‪ ,‬י"א שאינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬וי"א שצריך‪ .‬ובמשנ"ב ביאר‪ :‬י"א שא"צ וכו'‬
‫‪ -‬טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו‪ :‬וי"א שצריך ‪ -‬לברך כשקורא את הפרשה‬
‫הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש‬
‫על פרשה זו‪ .‬וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה [השני]‪ .‬ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו‬
‫מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה‬
‫צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו ‪ ...‬ואם פרשה זו הראויה לו‬
‫לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז ושאר אחרונים דאין צריך‬
‫לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע‬
‫העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה‪.‬‬
‫לח תפילה יב‪,‬ו‪ .‬וכתב הכס"מ‪ :‬זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו‪ ,‬שא"ת יתחיל‬
‫ממקום שפסק ולא יברך לפניו‪ ,‬א"כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה‪ ,‬ונמצא‬
‫שהראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם‪ ,‬ואפילו אם נאמר‬
‫שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו‪ ,‬מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם‬
‫ולא לאחריהם‪ ,‬אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת‪,‬‬
‫וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים‪ ,‬וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם‪.‬‬
‫וראה תשובת הרמב"ם (סי' רצה)‪ ,‬שהביא את לשון התלמוד הירושלמי (ברכות ה‪,‬ג) שהוא המקור להלכה זו‪:‬‬
‫"אם אמר את ממקום שפסק [=אם תאמר שיקרא השני מהמקום שבו הפסיק הראשון] הראשונים נתברכו‬
‫לפניהן ולא נתברכו לאחריהן והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן [=תהיה התוצאה‪ ,‬שהפסוקים‬
‫שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם‪ ,‬והפסוקים שקרא השני נתברכו לאחריהם ולא לפניהם]"‪ .‬ודייק‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ממה שכתב הירושלמי שצריך שעל הפסוקים תהיה ברכה לפניהם ולאחריהם‪ ,‬נלמד שההקפדה היא‬
‫על ברכה לפני ואחרי הפסוקים‪ ,‬ולא שהאדם העולה יברך לפני ואחרי הקריאה‪ ,‬ולפיכך כשנשתתק‪ ,‬יקרא‬
‫השני מתחילת הקריאה של הראשון‪ ,‬ושני הקוראים ייחשבו כאחד‪ ,‬ויש ברכה לפני ואחרי הפסוקים‪ .‬ואף‬
‫שתיקנו חכמים שכל עולה יברך לפני ואחרי הקריאה גזירה משום הנכנסים היוצאים‪ ,‬ובמקרה שלפננו העולה‬
‫השני לא בירך לפני הקריאה‪ ,‬קר א ונשתתק הוא מקרה לא מצוי‪ ,‬ובמקרה שאינו מצוי לא גזרו חכמים‪ ,‬ואפשר‬
‫להסתפק בברכה אחת לאחר הקריאה של העולה השני‪.‬‬
‫לט אם בירך ולא קרא‪ ,‬לא התחיל לקיים את המצוה‪ ,‬ונמצאת ברכתו לבטלה מחמת אונס‪ ,‬ואי אפשר שברכת‬
‫הראשון תעלה לקריאת השני‪ .‬ורק כשברכת הראשון כהוגן‪ ,‬והיא עולה לקריאתו‪ ,‬פטרנו את השני לחזור‬
‫‪288‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫כב‪ .‬אין קוראים בתורה בציבור פחות מעשרה פסוקים‪ ,‬ו"וידבר" עולה מן המניין‪ ,‬חוץ‬
‫מ‬
‫מפרשת עמלק בפורים שהיא תשעה משום שנשלם הענין ‪ .‬ואם עברו וקראו רק‬
‫תשעה פסוקים‪ ,‬שלושה לכל אחד‪ ,‬יצאו ידי חובתם‪ .‬ולא יהיו הקוראים‪ ,‬פחות‬
‫משלושה אנשים; ולא יקרא הקורא‪ ,‬פחות משלושה פסוקים מא‪ .‬וכבר תיקנו‬
‫מב‬
‫הקדמונים סדר קריאת שני וחמישי ומנחת שבת ‪ ,‬ואף קדמוננו כתבו בתכאליל‬
‫מג‬
‫[סידורים תימנים עתיקים] סדר לקריאות אלו‪ ,‬כפי שהגיע לידיהם מהגאונים ‪ ,‬וכך‬
‫ראוי לנהוג‪.‬‬
‫כג‪ .‬כל העולה לקרוא בתורה פ ותח בדבר טוב‪ ,‬וחותם בדבר טוב‪ .‬וכבר תיקנו הגאונים‬
‫סדר חלוקה למברכים‪ ,‬שיש בו חלוקה לפי הענין‪ ,‬ופתיחה וסיום בדבר טוב‪ .‬ויהודי‬
‫מד‬
‫תימן שמרו עליו כראוי‪ ,‬ונוהגים על פיו ‪ .‬אבל בפרשת "האזינו" (דברים לב‪,‬א) ‪-‬‬

‫ולברך‪ ,‬והנחנוהו כפי עיקר התקנה‪ ,‬שיברכו בתורה רק הראשון והאחרון‪ ,‬ולא חששנו לנכנסים והיוצאים‬
‫במקרה שאינו מצוי‪( .‬ההסבר על פי תשובת הרמב"ם סימן רצה)‬
‫הרב קאפח פרק יב הערה ד‪.‬‬ ‫מ‬
‫תפילה יב‪,‬ג‪.‬‬ ‫מא‬
‫ראה בסוף ספר אהבה בהוצאת הרב קאפח‪ ,‬עמוד תשלג‪-‬תשלד‪ ,‬שהביא את סדר קריאת שני וחמישי ומנחת‬ ‫מב‬
‫שבת‪ ,‬על פי הרמב"ם‪ ,‬סדר זה הועתק בסידור שיח ירושלים‪ ,‬ובתאג' כתר ישראל‪.‬‬
‫סדר קריאת שני וחמישי ומנחת שבת שמופיע בתכלאלים‪ ,‬שונה במקצת מהסדר שמופיע אצל הרמב"ם‪ ,‬ויהדי‬ ‫מג‬
‫תימן הפוסקים לפי הרמב"ם העדיפו את הסדר של הרמב"ם‪ ,‬ושאר מתפללי נוסח בלדי‪ ,‬העדיפו את סדר‬
‫התכאליל התימנים‪.‬‬
‫סדר חלוקת המברכים כפי שתיקנו הגאונים‪ ,‬אחוז ושמור אצל יהודי תימן עד היום‪ ,‬כאשר תחזנה עיני‬ ‫מד‬
‫המעיין‪ ,‬שיש בו חלוקה לפי הענין‪ ,‬ופתיחה וסיום בדבר טוב‪ .‬וכבר הסדיר הרב עמרם קורח בספרו סערת‬
‫תימן עמוד קה‪-‬קו‪ ,‬את הכללים שעל פיהם נקבע סדר זה‪ .‬אולם בשאר העדות שיבשו את החלוקה‪ ,‬ובכדי‬
‫לפתוח ולסיים בדבר טוב לפי דעתם‪ ,‬קיצרו והאריכו שלא לפי חלוקת העניין‪ ,‬ובכך יצרו מברכים ארוכים‬
‫וקצרים‪ ,‬המפסיקים ומתחילים באמצע הענין‪ ,‬ללא סדר וללא היגיון‪.‬‬
‫וכבר הרגישו בכך חכמים מאותם עדות‪ ,‬וביקרו את החלוקה בחריפות‪ ,‬ואמרו שקבעה מלמד דרדקי שאינו‬
‫תלמיד חכם‪ .‬והגר"א לא סמך על חלוקה זו ולא נהג על פיה‪ .‬ראה בספר מסורת התורה והנביאים (התחבר ע"י‬
‫הרב חיים הכהן פינפער)‪ ,‬שביקר בחריפות את חלוקת העולים בספר תורה כפי שהיא בדפוסים‪ .‬וזה לשונו‬
‫(עמוד ‪ :) 03‬ראה ספר מאורי אור חלק ז' הנקרא קן צפור (עלה ר"כ)‪ ,‬שביקר לרעה את החלוקה של שבעה‬
‫קרואים לשבתות השנה‪ ,‬וכהן ולוי לימי החול‪ ,‬שיש טורח הצבור בקריאת פסוקים יותר מהחיוב‪ ,‬וכתב‬
‫שהחלוקה בחומשים ותיקון הקורא לא נחלקו על פי תלמיד חכם‪ ,‬רק מאיזה מקרי דרדקי וחזן הקורא בתורה‪,‬‬
‫אשר רשם לו חלוקה שטחית‪ ,‬וגדולי תורה לא נתנו לב לדקדק אחריו‪ ,‬ובין כה נתפשט‪ ,‬וראוי לבטל ולמנוע‬
‫לסיים במקומות ההם‪ ,‬כי רשם באמצע הענין‪ .‬ע"כ‪ .‬ובספר מעשה רב לגאון מוילנא כתב (סימן קלב)‪ :‬אין‬
‫מסיימין בפרשיות הנרשמים בחומש‪ ,‬כי אם במקום שהיא פתוחה או סתומה‪ ,‬או במקום שנראה יותר הפסק‬
‫ענין‪ .‬ע"כ‪( .‬הדברים הובאו אף בספר כתר שם טוב‪ ,‬נכתב ע"י רבי שם טוב גאגין)‬
‫וראה סיני כרך קיט (שבט‪-‬אדר תשנ"ז‪ ,‬חלוקת פרשות התורה לפי מנין שבעה קרואים‪ ,‬עמוד רכו) שם נכתבה‬
‫המסקנה הבאה‪ :‬מן הממצאים הללו עולה כדלהלן‪ .‬א ‪ -‬רשימות של חלוקת הפרשות היו בנמצא כבר בתקופת‬
‫הראשונים‪ .‬ב ‪ -‬בראשית תקופת הדפוס לא צויינו ההפסקות בחומשים אלא בספרי מנהגים שונים‪ .‬ג‪ -‬עד לפני‬
‫כשלש מאות שנה היו הרשימות שונות זו מזו והיו ביניהן הבדלים רבים‪ .‬ד‪ -‬לפני כשלש מאות שנה החלה‬
‫להתגבש צורת חלוקה אחידה עם שינויים קלים בלבד בין מהדורות שונות של חומשים‪ ,‬וממנה התגבשה‬
‫במשך הזמן צורת החלוקה המקובלת כיום‪ ,‬הרשימות השונות לא נערכו ע"י עזרא או ע"י חז"ל וגם לא ע"י‬
‫‪285‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫הראשון‪ ,‬קורא עד "זכור ימות עולם" (דברים לב‪,‬ז); והשני‪ ,‬מתחיל מ"זכור ימות‬
‫עולם" עד "ירכיבהו" (דברים לב‪,‬יג); והשלישי‪ ,‬מ"ירכיבהו" עד "וירא ה'‪ ,‬וינאץ"‬
‫(דברים לב‪,‬יט); והרביעי‪ ,‬מן "וירא ה'‪ ,‬וינאץ" עד "לו חכמו" (דברים לב‪,‬כט);‬
‫והחמישי‪ ,‬מן "לו חכמו" עד "כי אשא אל שמיים‪ ,‬ידי" (דברים לב‪,‬מ); והשישי‪ ,‬מן‬
‫"כי אשא" עד סוף השירה‪ .‬ולמ ה פוסקין בה בעניינות אלו ‪ -‬מפני שהיא תוכחה‪ ,‬כדי‬
‫שיחזרו העם בתשובה מה‪ .‬ונהגו שבמקום שצריך הקורא לסיים קריאתו‪ ,‬יאמר לו‬
‫החזן ֲחזָק‪ ,‬ויכסה את הספר במטפחת‪ ,‬והקורא יברך ברכה אחרונה מו‪.‬‬
‫מז‬
‫כד‪ .‬התחיל לקרוא בפרשה חדשה‪ ,‬לא יקרא ממנה פחות משלושה פסוקים ;‬
‫מח‬
‫וכשמפסיק לקרוא‪ ,‬אסור שישארו פחות משלושה פסוקים עד סוף הפרשה ‪ .‬בין‬
‫מט‬
‫אם הפרשה פתוחה או סתומה ‪ .‬אבל מותר לקורא להתחיל בפחות משלושה‬
‫פסוקים‪ ,‬אחר פרשה פתוחה או סתומהנ‪ .‬ואם טעה ובירך ברכה אחרונה לאחר‬
‫שסיים בפחות מג' פסוקים סמוך לפרשה‪ ,‬הקורא אחריו אינו צריך להתחיל מפסוק‬
‫שלפני כן‪ ,‬אלא יתח יל ממקום שפסק הראשון‪ ,‬ויקרא עוד ג' פסוקים או יותר‬
‫מפרשה שנייה שלאחריהנא‪ .‬וכשיש פיסקא באמצע פסוק‪ ,‬כגון בתחילת פרשת‬
‫פינחס‪ ,‬מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה לפניהנב‪.‬‬
‫כה‪ .‬אחד מן העולים שקרא רק שני פסוקים‪ ,‬ובירך ברכה אחרונה‪ ,‬יחזור ויקרא את שני‬
‫הפסוקים שקרא תחילה‪ ,‬ועוד פסוק אחד עמהם‪ ,‬ויברך שוב לפניה ולאחריה‪ ,‬שכיון‬
‫שברך ברכה אחרונה חתם וסיים את הקריאה הראשונה ואת ברכותיה‪ ,‬והסיח דעתו‬
‫ממנה‪ ,‬וכשקורא שוב יברך לפניה ולאחריה‪ ,‬כתקנת חכמים שתיקנו לברך לפני כל‬

‫הגאונים או הראשונים‪ ,‬אילו היה כן לא היו בנמצא שינויים רבים כל כך בין רשימה לחברתה‪ ,‬קרוב לוודאי‬
‫שאכן הרשימות הללו נערכו ע"י חזנים ובעלי קריאה שונים במקומות שונים ובתקופות שונות‪.‬‬
‫מה תפילה יג‪,‬ה‪.‬‬
‫מו ולא נהגו יהודי תימן לומר בסיום כל ספר‪ ,‬חזק חזק ונתחזק‪.‬‬
‫מז גזירה משום הנכנסים‪ ,‬שישמעו השני מתחיל פסוק זה‪ ,‬ויאמרו‪ :‬לא קרא ראשון אלא שנים‪( .‬רש"י מגילה‬
‫כב‪,‬א)‬
‫מח תפילה יב‪,‬ג‪ .‬גזירה משום הי וצאים‪ ,‬שישמעו את הראשון קורא שלשה‪ ,‬ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא‬
‫השני אלא שנים‪( .‬רש"י מגילה כב‪,‬א)‬
‫מט רמ"א קלח‪,‬א‪.‬‬
‫נ הרב קאפח הערה ה‪.‬‬
‫נא כן הוא בברייתא בתלמוד (מגילה כב‪" ).‬פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים‪ ,‬ושל חמשה פסוקים ‪-‬‬
‫ביחיד‪ .‬קרא ראשון שלשה ‪ -‬השני קורא שנים מפרשה זו ושלושה מפרשה אחרת‪ ,‬לפי שאין מתחילין בפרשה‬
‫פחות משלשה פסוקים"‪( .‬כתבנו רק את דעת יש אומרים שהלכה כמותו‪ ,‬ראה שם) והטעם שאין צורך לחזור‬
‫עוד פסוק אחורה‪ ,‬מפני שטעות אינה שכיחה‪ ,‬ושם לא תיקנו חכמים לדלג כמו בר"ח‪ .‬ראה תפילה יג‪,‬ד‪.‬‬
‫(מג"א קלח‪,‬א)‬
‫נב מפני שאין לחשוש שיאמרו שהשני יקרא עד הפרשה‪ ,‬שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אף על פי‬
‫שיש שם פרשה‪( .‬מג"א קלח‪,‬א)‬
‫‪253‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫קורא ולאחריו‪ .‬ואם אירע זאת בשלישי ושניים שלפניו‪ ,‬קראו רק ג' ג' פסוקים‪ ,‬צריך‬
‫לקרות עוד שני פסוקים‪ ,‬שיהיו כולם ד' פסוקים‪ .‬ואם אירע זאת בכהן שקרא רק ב'‬
‫פסוקים‪ ,‬ונזכרו אחרי שכבר עלה הלוי‪ ,‬אלא שעדיין לא בירך הלוי ברכה ראשונה‬
‫(ואף א ם אמר ברכו את י"י המבורך‪ ,‬אין זה נחשב התחלת הברכה)‪ ,‬יחזור הכהן‬
‫ויקרא ג' פסוקים ויברך ברכה ראשונה ואחרונה כמו שכתבנו‪ ,‬והלוי ימתין שם‬
‫ויקרא אחר כך‪ .‬אבל אם הלוי כבר בירך ברכה ראשונה‪ ,‬יקרא הלוי ממקום שפסק‬
‫הכהן (שאם יקרא הלוי מה שקרא הכהן‪ ,‬יהיה פגם לכהנים אשר שם‪ ,‬כי יאמרו‬
‫שהלוי התחיל לקרות בתורה)‪ ,‬ואחרי הלוי יעלו שני ישראלים‪ ,‬שיהיו ג' קרואים‪.‬‬
‫והכהן אינו מן המניין‪ ,‬מפני שקרא רק ב' פסוקים‪ .‬ואם אירע כן בלוי‪ ,‬שקרא רק ב'‬
‫פסוקים‪ ,‬והישראל כבר בירך ברכה ראשונה‪ ,‬יקרא הישראל ב' הפסוקים שקרא‬
‫הלוי‪ ,‬ועוד פסוק אחד‪ ,‬ויעלה עוד ישראל אחד לתשלום ג' קרואים‪ .‬ואם לא היה כהן‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬ועלה ישראל במקומו‪ ,‬ואירע כן שלא קרא אלא שני פסוקים‪ ,‬ולא‬
‫נזכרו עד לאחר שעלה ישראל שני ובירך ברכה ראשונה‪ ,‬אזי יתחיל הישראל השני‬
‫מתחילת הפרשה‪ ,‬והישראל הראשון ימתין שם ויקרא אחריו‪ ,‬ואחריו יקראו לעוד‬
‫נג‬
‫ישראל ‪.‬‬
‫כו‪ .‬מנה גינו שהבנים עומדים לכבוד אביהם במשך כל זמן קריאתו‪ ,‬וכן כשמברך ברכה‬
‫ראשונה ואחרונה‪ .‬ואח קטן עומד לאח גדול‪ .‬וכן עומד מפני זקינו אבי אביו או אבי‬
‫אמו‪ ,‬או דודו אחי אביו‪ ,‬או אחי אמו‪ .‬אבל אינו צריך לעמוד לקריאת חמיו‪ .‬ויש‬
‫נוהגים לעמוד גם כשהרב קורא בתורה‪ ,‬והוא שיהיה רבו המובהק שלמד ממנו רוב‬
‫חכמתונד‪ ,‬ובפרט בברכה הראשונה‪ .‬אמנם בזמן שאחד מהם קורא התוכחה בפרשת‬
‫בחוקותי או כי תבוא‪ ,‬אין עומדים זולתי בפסוקים שבתחילה וסוף שאינם קללה‪,‬‬
‫ובברכה ראשונה ואחרונה‪.‬‬
‫נה‬
‫כז‪ .‬קרא וטעה‪ ,‬אפילו בדקדוק אות אחת ‪ -‬מחזירין אותו‪ ,‬עד שיקראנה בדקדוק ‪.‬‬
‫וד וקא דקדוק שיש בו שינוי ענין‪ ,‬כגון ידנו רמה מלעיל‪ ,‬ורמה בים מלרע‪ ,‬אבל בין‬
‫קמץ לפתח‪ ,‬כגון מצרים קמוצה ומצרים פתוחה‪ ,‬אין מחזירין‪ ,‬אך בין תבן קמוצה‬
‫לתבן סגולה מחזירין‪ .‬אם כי גוערין מעט על כל שנוי קל‪ ,‬אבל אין מחזיריןנו‪.‬‬

‫נג קיצוש"ע כג‪,‬כג‪ .‬משנ"ב קלז ס"ק יג‪ .‬ומה שכתבנו בתחילת ההלכה‪ ,‬שאם נזכר קודם שיברך העולה אחריו‪,‬‬
‫יחזור ויקרא ויברך לפניה ולאחריה‪ ,‬ראה בשער הציון שם ס"ק יג‪ ,‬שהביא הרבה אחרונים הסוברים כך‪ ,‬וכפי‬
‫הסברא שכתבנו בהלכה‪ ,‬שהרי סיים וחתם את הקריאה הראשונה והסיח דעתו ממנה‪ ,‬וכך היא תקנת חכמים‬
‫לברך לפני כל קורא ואחריו‪ ,‬וזה שלא כדעת הט"ז ס"ק ד שכתב שהברכה האחרונה שבירך היתה בטעות‪,‬‬
‫ויקרא עוד פסוק ויברך אחריו‪ .‬וכדעת הט"ז הכריע בשתילי זתים‪.‬‬
‫נד מה שכתבנ ו והוא שיהיה רבו המובהק‪ ,‬כך הורה הרב קאפח לתמיר רצון‪ ,‬בתשובה מס' ‪.18‬‬
‫נה תפילה יב‪,‬ו‪.‬‬
‫נו הערת הרב קאפח‪ ,‬הלכות תפילה יב‪,‬ו הערה יג‪.‬‬
‫‪252‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫כח‪ .‬מבטא יהודי תימן צח ומדוקדק‪ ,‬והוא מבטא כל אות ממוצא אחר‪ ,‬ויש בו יחוד לכל‬
‫נז‬
‫תנועה‪ ,‬על פי המסורת הבבלית האחוזה בידם ‪ .‬לפיכך בקריאת התורה ידקדקו‬
‫בקריאה כפי המסורת שבידיהם‪ .‬אולם אם שמעו קריאת התורה במבטא ספרדי או‬
‫אשכנזי יצאו ידי חובתם‪.‬‬
‫כט‪ .‬קריאת פרשת זכור או פרה‪ ,‬הם מדברי חכמים‪ ,‬שתיקנו לקרוא ארבע פרשיות‪ ,‬מלפני‬
‫חודש אדר ועד חודש ניסן‪ .‬ובהזכרת מחיית זכרו של עמלק בעל פה יוצאים ידי‬
‫חובת מצות זכירת מה שעשה עמלק‪ ,‬ואין צורך לזכור מתוך קריאה בספר תורהנח‪.‬‬
‫לפיכך אין צורך לדקדק בקריאות אלו יותר משאר הקריאות בתורה‪ ,‬ואין הנשים‬
‫חייבות בקריאות אלו‪ ,‬וקריאה בתורה בציבור היא חובת הציבור ולא חובת היחיד‪.‬‬
‫ל‪ .‬בכל קריאה מאלו‪ ,‬כהן קורא ראשון‪ ,‬ואחריו לוי‪ ,‬ואחריו ישראל‪ .‬במה דברים‬
‫אמורים כשהיו כולם שוים‪ ,‬או שהיה הכהן גדול מכולם בחכמה‪ .‬אבל אם יש אחר‬
‫נט‬
‫גדול ממנו‪ ,‬כל הגדול מחברו בחכמה קודם לקרוא ‪ .‬ומנהג פשוט הוא היום‪,‬‬
‫שאפילו כהן עם הארץ קודם לק רוא לפני חכם גדול מישראל‪ ,‬שלא כפי עיקר הדין;‬
‫ואם אין כהן ראוי לנהוג כפי עיקר הדין‪ ,‬וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה‪ ,‬קודם‬
‫לקרוא‪ .‬וכן אחר הכהן והלוי‪ ,‬יעלו את הקוראים לפי חכמתם‪ ,‬וכל הגדול בחכמה‬
‫קודם לקרוא ס‪ .‬והאחרון שגולל ספר תורה ומכסהו במטפחת וסוגרו סא‪ ,‬נוטל שכר‬
‫כנגד הכל; לפיכך עולה משלים‪ ,‬אפילו גדול שבציבור סב‪.‬‬

‫ראה פרק יט הלכה כג‪ ,‬שם הבאנו את לשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק‪ ,‬בספרו אורח משפט (סימן יז)‪.‬‬ ‫נז‬
‫נח לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ה‪,‬ה‪ :‬ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו‪ ,‬כדי לעורר איבתו ‪-‬‬
‫שנאמר "זכור‪ ,‬את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה‪,‬יז)‪ .‬מפי השמועה למדו‪" ,‬זכור" בפה; "לא‪ ,‬תשכח"‬
‫(דברים כה‪,‬יט) בלב‪ ,‬שאסור לשכוח איבתו ושנאתו‪ .‬ע"כ‪ .‬ולא נזכר בדברי הרמב"ם ובדברי חז"ל‪ ,‬שצריך‬
‫לזכור מעשיו מתוך ספר תורה‪ ,‬ואדרבה שמואל הזכיר מעשיו על פה קודם היציאה למלחמה (שמואל א פרק‬
‫טו)‪ ,‬וזו מטרת המצוה‪ .‬והפוסקים האחרונים נסבכו בדבר זה שלא לצורך‪ ,‬והסתפקו האם אף פרשת פרה היא‬
‫מ התורה או מחכמים‪ ,‬ואילו לפי הרמב"ם שתי הפרשיות הם מחכמים‪.‬‬
‫נט מהמילים במה דברים אמורים עד כאן‪ ,‬אינו כתוב במשנ"ת‪ ,‬והוספנוהו ע"פ פיהמ"ש גיטין ה‪,‬ח‪.‬‬
‫ס לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יב‪,‬יח‪ :‬בכל קריאה מאלו‪ ,‬כהן קורא ראשון‪ ,‬ואחריו לוי‪ ,‬ואחריו ישראל‪ .‬ומנהג‬
‫פשוט הוא היום‪ ,‬שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרוא לפני חכם גדול מישראל; וכל מי שהוא גדול מחברו‬
‫בחכמה‪ ,‬קודם לקרוא‪ .‬ע"כ‪ .‬וביאר הכס"מ (ע"פ התלמוד גיטין ס‪,‬א)‪ :‬שאחרי הכהן והלוי [שקראו ראשונים‬
‫מחמת שהם הגדולים בחכמה]‪ ,‬יעלו לקרוא בתורה‪ ,‬לפי גדולתם בחכמת התורה‪ .‬והרב צדוק הוסיף‪ :‬שגם‬
‫כשאין כהן כך ינהגו‪ ,‬ויעלו העולים לתורה לפי גדולתם בתורה‪ .‬ע"כ‪ .‬וזה מה שכתבנו בהלכה‪.‬‬
‫ובשו"ע פסק כפי ביאורו‪ ,‬וזה לשונו (קלו‪,‬א)‪ :‬בשבת ויו"ט ויום הכפורים‪ ,‬קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על‬
‫הציבור‪ ,‬ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר)‪,‬‬
‫ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור‪ ,‬ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫סא מדובר שהמשלים הוא זה שקורא את ההפטרה‪ ,‬ואין אחריו עוד אחד הקורא מפטיר‪ ,‬ולפיכך המשלים הוא אף‬
‫הגולל ספר תורה ומכסהו במטפחת וסוגרו‪.‬‬
‫סב תפילה יב‪,‬יח‪ .‬אף על גב שבבבא שקוד ם זו אמר שגדול בחכמה קודם‪ ,‬להיות משלים עולה אפילו גדול‬
‫שבציבור‪( .‬כס"מ)‬
‫‪251‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫לא‪ .‬רצה הכהן לוותר על עליית ראשון‪ ,‬לטובת תלמיד חכמים הנמצא שם‪ ,‬הרשות בידו‪,‬‬
‫סג‬
‫והוא שלא יגרום הדבר מחלוקת‪ ,‬שיאמרו מדוע כיבדת לזה ולא לאחר ‪.‬‬
‫לב‪ .‬אין שם כהן‪ ,‬עולה ישראל; ולא יעלה אחריו לוי כלל‪ ,‬שלא יאמרו שהישראל שקרא‬
‫ראשון הוא כהן סד‪ .‬אין שם לוי‪ ,‬כהן שקרא ראשון חוזר הוא עצמו‪ ,‬וקורא פעם‬
‫שנייה במקום לוי [ונהגו ש יאמר לו החזן‪ ,‬יברך כהן במקום לוי]; אבל לא יקרא‬
‫אחריו כהן אחר‪ ,‬שמא יאמרו הראשון פסול ולפיכך עלה כהן אחר‪ ,‬וכן לא יקרא לוי‬
‫סה‬
‫אחר לוי‪ ,‬שמא יאמרו אחד משניהם פסול ‪.‬‬
‫לג‪ .‬כבר ביארנו בהלכה טו ‪ ,‬שלכתחילה צריך להעלות לקריאת ראשון‪ ,‬כהן גדול שכבר‬
‫נתמלא זקנו‪ .‬היה בבית הכנסת כהן קטן‪ ,‬ותלמיד חכמים‪ ,‬תלמיד חכמים קודם ויקרא‬
‫ראשון‪ .‬ואם לא היה שם תלמיד חכמים‪ ,‬ולא היה כהן גדול שנתמלא זקנו‪ ,‬הכהן‬
‫סו‬
‫הקטן יקרא ראשון ‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בפה"מ גיטין ה‪,‬ח‪ :‬ועוד מן הכללים אצלינו שכהן שהיה ראוי לקרוא ראשון [כלומר שהוא‬ ‫סג‬
‫גדול בחכמה מכל הציבור‪ ,‬או שווה להם] אם הרשה לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא‬
‫ראשון הרי זה רשאי‪ ,‬אלא שאסרנו את זה מפני דרכי שלום‪ ,‬לפי שיכולה לבוא בכך מחלוקת‪ ,‬שיאמר השני‬
‫למה הרשה לזה לעלות ולא הרשה לי כיון שהדבר תלוי בו‪ ,‬לפיכך אמרנו שיקרא הוא בעצמו ראשון ולא‬
‫ירשה לזולתו‪ ,‬ועל ענין זה נתכוון בהלכה זו [במשנה] באמרו כהן קורא ראשון וכך ביאר התלמוד‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה‬
‫בפה"מ מדובר שהכהן גדול בחכמה או שווה לשאר החכמים שבבית הכנסת‪ ,‬כמו שנתבאר שם‪ ,‬אבל אם יש‬
‫חכם גדול ממנו‪ ,‬והסכים הכהן לוותר על המנהג‪ ,‬ולחזור לעיקר הדין‪ ,‬הרשות בידו‪ ,‬ובלבד שלא יגרום הדבר‬
‫למחלוקת‪.‬‬
‫הלשון 'ולא יעלה אחריו לוי כלל'‪ ,‬הוא לשון הרמב"ם‪ .‬והנה‪ ,‬ממה שכתב הרמב"ם שלקריאת ראשון עולה‬ ‫סד‬
‫ישראל‪ ,‬משמע שאין הלוי יכול לעלות ראשון‪ ,‬שלא יחשבו שהלוי כהן‪ ,‬שמאחר שיש בו מעלת ייחוס‪ ,‬שהוא‬
‫לוי ואינו ישראל‪ ,‬יחשבו הרואים שאם קרא ראשון‪ ,‬ייחוסו הוא שהוא כהן; וכן לא יעלה לוי אחר הישראל‬
‫שעלה ראשון‪ ,‬שלא יחשבו שאותו ישראל הוא כהן; אבל שלישי יכול הלוי לעלות‪ ,‬ואין מקום לשום חשש‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי רס"ג בסידורו עמוד שסב‪ ,‬לא יעלה הלוי בכל שלש העליות הראשונות‪ .‬והרב קאפח‬
‫בהלכות תפילה יב‪,‬יט הערה נז‪ ,‬ביאר את הרמב"ם כשיטת רס"ג‪ ,‬ולא יעלה לוי בכל שלש העליות הראשונות‪,‬‬
‫וזו משמעות הדגש של המילה 'כלל' שנזכרה בדברי הרמב"ם‪.‬‬
‫תפילה יב‪,‬יט‪.‬‬ ‫סה‬
‫וזה לשון שו"ת רדב"ז (חלק א‪ ,‬סימן תקסו)‪ :‬ועל ענין לעלות כהן קטן לקרוא בתורה ראשון‪ ,‬אם יש שם ת"ח‪,‬‬ ‫סו‬
‫ת"ח קודם‪ ,‬ודי לנו מה שנהגו שקורא עם הארץ ראשון במקום דאיכא ת"ח‪ ,‬ולא ראינו טעם למנהג הרע הזה‪,‬‬
‫כמו שאמרו הראשונים נ"ע‪ ,‬כל ת"ח שקורא לפניו עם הארץ עליו נאמר כל משנאי אהבו מות‪ ,‬אלא שאתה בא‬
‫להוסיף על המנהג שיקרא קטן במקום דאיכא ת"ח‪ ,‬כיוצא בזה לא שמענו‪ .‬ואם אין שם ת"ח עולה הכהן‬
‫הקטן וקורא ראשון‪ ,‬דהא קי"ל קטן עולה למנין שבעה‪ ,‬ואי משום כבוד צבור לא היא‪ ,‬דכהונתו גרמא לו‪,‬‬
‫וכולי עלמא ידעי דמפני שאין שם כהן אחר עולה זה הקטן‪ ,‬ואין כאן זלזול‪ ,‬ואדרבה אם לא יעלה אתו‬
‫לאינצויי‪ .‬הנל"ד כתבתי‪.‬‬
‫‪250‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫לד‪ .‬קראו לכהן בשמו‪ ,‬ולא היה בבית הכנסת‪ ,‬מותר לקרוא לכהן אחר בשמו‪ ,‬ואין‬
‫לחשוש שיאמרו שהראשון פגום‪ ,‬שהכל רואים שאינו כאן ולפיכך קראו לאחר‪ .‬וכך‬
‫סז‬
‫הדין בלוי ‪.‬‬
‫לה‪ .‬לא ידעו שיש בבית הכנסת כהן‪ ,‬והעלו ישראל‪ ,‬ומצאו שיש כהן‪ ,‬אם אמר הישראל‬
‫ברכו את ה' המבורך‪ ,‬וענו לו הציבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד‪ ,‬ועדין לא התחיל‬
‫בברכה‪ ,‬יעלה הכהן‪ ,‬ויאמר ברכו‪ ...‬וברכה ראשונה וכו'‪ ,‬והישראל ימתין ליד התיבה‬
‫עד קריאת שלישי‪ ,‬ויעלה שלישי‪ .‬ואם התחיל הישראל לברך בא"י‪ ...‬ימשיך‬
‫הישראל את הברכה והקריאה‪ ,‬ולא יעלה הכהן‪ .‬וכן הדין בלוי‪ ,‬שהעלו כהן במקומו‪,‬‬
‫סח‬
‫ולא ידעו שהוא בבית הכנסת ‪.‬‬
‫לו‪ .‬כיצד סדר הקריאה בתורה עם התפילה‪ :‬כל יום שיש בו תפילת מוסף [שבת‪ ,‬יום‬
‫טוב‪ ,‬חול המועד‪ ,‬ראש חודש‪ ,‬ראש השנה‪ ,‬ויום הכיפורים] ‪ -‬אחר שיגמור שליח‬
‫סט‬
‫ציבור תפילת שחרית‪ ,‬אומר קדיש [בלי תתקבל] ‪ ,‬ומוציא ספר תורה וקורא לאחד‬
‫ע‬
‫אחד מן הציבור‪ ,‬ו עולין וקוראים בתורה; וכשגומרין‪ ,‬מחזיר ספר תורה למקומו ‪,‬‬
‫ואומר קדיש לאחר שהחזיר את הספר‪[ ,‬והקדיש עולה להם גם לקריאת התורה וגם‬
‫לתפילת מוסף]‪ ,‬ומתפללין תפילת מוסף‪[ ,‬ובראש חודש וחול המועד יאמרו סדר‬
‫היום לאחר מוסףעא]‪ .‬וימים שיש בהן מפטיר ומוסף [שבת‪ ,‬יום טוב‪ ,‬ראש השנה‪,‬‬
‫ויום הכיפורים]‪ ,‬נהגו לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר; ובתקפת רבנו הרמב"ם היו‬
‫מקומות שנהגו לומר קדיש אחר המפטירעב‪ ,‬וכבר בטל מנהג זה‪.‬‬

‫בשו"ע קלה‪,‬יא כתוב בשם יש מי שאומר‪ ,‬שיעלה השני מעצמו ללא שיקראו לו‪ .‬ובשיטת הרמב"ם אין מקום‬ ‫סז‬
‫לחששות אלה כלל‪ ,‬ואדרבה אסור לקרוא בתורה ללא שיזמינוהו (הלכה יא)‪ ,‬נמצא שהחשש גורם לעבור על‬
‫ההלכה‪.‬‬
‫שו"ע קלה‪,‬ו‪ -‬ז‪ .‬ויסכים הרמב"ם להלכה זו‪ .‬אמירת ברכו את ה' המבורך אינה נחשבת כהזכרת שם ה' לשוא‪,‬‬ ‫סח‬
‫מפני שהציבור ענו לו‪ ,‬ביהל"ו‪ ,‬ונמצא שהעולה שיבח את ה'‪ ,‬והציבור שיבחו את ה'‪ ,‬וכשאומרים שם ה'‬
‫בליווי שבח אינו לשוא‪ ,‬כמו שביארנו בפרק ח הלכה ב‪ .‬ולפיכך היחיד מותר לומר ברכי נפשי את המבורך‪,‬‬
‫כמו שכתבנו בפרק יז הלכה טו‪.‬‬
‫ולא יאמר תתקבל אלא בקדיש שלאחר מוסף‪ ,‬שהוא סוף תפילתו‪ ,‬וכבר נהגו בשבתות וימים טובים וחול‬ ‫סט‬
‫המועד לומר תתקבל אף לאחר תפילת שחרית‪.‬‬
‫ביום שיש בו הפטרה‪ ,‬נוהגים בזמננו להחזיר את הספר לאחר ההפטרה‪ .‬והמנהג הקדום היה להחזירו קודם‬ ‫ע‬
‫ההפטרה‪( .‬מחקרים בסידורי תימן ח"ב עמוד ‪ 233‬ואילך‪ ,‬עמוד ‪ .)288-251‬ואין להעדיף בדבר זה מנהג על‬
‫חבירו‪ ,‬ושני המנהגים ראויים‪( .‬שו"ת הרמב"ם קנב)‬
‫מה שבסוגריים הוא ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות תפילה ט‪,‬יד‪ .‬מפני שאם יאמרו את סדר היום לפני מוסף‪,‬‬ ‫עא‬
‫יהיה הפסק בין הקדיש שלאחר קריאת התורה לבין המוסף‪ ,‬ויצטרכו להוסיף עוד קדיש לפני מוסף‪.‬‬
‫ומעשה בבית כנסת שרצו לנהוג לפי הרמב"ם‪ ,‬לומר סדר היום בראש חודש לאחר מוסף‪ ,‬אולם דא עקא‪ ,‬הם‬
‫נהגו לומר את הקדיש שלאחר ספר תורה‪ ,‬קודם החזרתו להיכל‪ ,‬ובכך הפסידו שיעלה להם הקדיש גם לספר‬
‫תורה וגם למוסף‪ ,‬מפני שהפסיקו אחריו בסדר החזרת הספר להיכל‪ ,‬ונוצר בלבול בבית הכנסת‪ ,‬ולא ידעו‬
‫האם להתחיל להתפלל מוסף‪ ,‬מפני שאיבדו את הקדיש שלפני מוסף‪ ,‬ולבסוף חזרו לנהוג שלא כשיטת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ואמרו סדר היום לאחר מוסף‪ ,‬שלא כהלכה‪ ,‬ושלא כסדר שתיקנו חכמים‪.‬‬
‫תפילה יב‪,‬כ‪.‬‬ ‫עב‬
‫‪253‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫במנחה של שבת ויום הכיפורים ‪ -‬אחר שיגמור שליח ציבור "תהילה לדוד" (תהלים‬ ‫לז‪.‬‬
‫קמה‪,‬א) וסדר היום‪ ,‬אומר קדיש‪ ,‬ומוציא ספר תורה וקוראים בו ומחזירו‪ ,‬ואומר‬
‫קדיש‪ ,‬ומתפללין מנחה‪ .‬וכן במנחה של תעניות ‪ -‬יאמרו והוא רחום‪ ,‬ולא יאמר‬
‫קדיש‪ ,‬וקוראים בתורה‪ ,‬ואחר שיחזירו הספר אומר קדיש‪ ,‬ומתפללין תפילת מנחה;‬
‫עג‬
‫אבל ביום טוב‪ ,‬לא נהגו לקרוא במנחה ‪.‬‬
‫ויום שאין בו מוסף ‪ -‬כשגומר תפילת שחרית‪ ,‬אומר קדיש‪ ,‬ומוציא ספר תורה‬ ‫לח‪.‬‬
‫וקוראים בו ומחזירו‪ ,‬ואומר קדיש; ואחר כך אומר "תהילה לדוד" (תהלים קמה‪,‬א)‬
‫עד‬
‫וסדר היום‪ ,‬כדרך שאומר בכל יום; ואומר קדיש תתקבל‪ ,‬והעם נפטרין ‪.‬‬
‫הקדיש שאחרי השלמת קריאת התורה‪ ,‬יאמרוהו לאחר שהחזירו את הספר‬ ‫לט‪.‬‬
‫למקומועה‪ ,‬קודם התחלת סדר היום‪ .‬וכן במנחה של שבת‪ ,‬ויום הכיפורים‪ ,‬ותשעה‬
‫באב‪ ,‬ושאר תעניות‪ ,‬יאמרו קדיש אחר החזרת ספר תורה לפני תפילת שמונה עשרה‪,‬‬
‫מפני שצריך הש"צ לומר קדיש לפני שיתחילו להתפלל תפילת שמונה עשרה‪,‬‬
‫וקדיש אחד עולה לכאן ולכאן‪ .‬ובשבתות וימים טובים‪ ,‬יאמרו שני קדישים‪ ,‬אחד‬
‫לאחר קריאת המשלים קודם קריאת המפטיר‪ ,‬והשני אחר החזרת ספר התורה לפני‬
‫עו‬
‫המוסף ‪ .‬ובשחרית תשעה באב אינו אומר קדיש מיד אחר שלישי‪ ,‬מפני שהוא גם‬
‫המפטיר ואין להפסיק ביניהם‪.‬‬
‫עז‬
‫כשגוללים את ספר התורה‪ ,‬צריך להעמידו על התפר ‪ ,‬שאם תימשך היריעה‪ ,‬יקרע‬ ‫מ‪.‬‬
‫התפר ולא תיקרע היריעה‪ .‬ויגללו למקום התפר הקרוב ביותר‪.‬‬
‫אין קור אים בחומשים בבתי כנסיות‪ ,‬משום כבוד הציבורעח; ובשעת הדוחק כשאין‬ ‫מא‪.‬‬
‫להם אלא חומשים‪ ,‬מותר לקרוא בהם בציבור‪ ,‬והעולים יברכו לפני כל קריאה‬
‫ואחריהעט‪ .‬באיזה חומשים אמרו‪ ,‬שהיו כתובים בדיו על הקלף‪ ,‬ודקדקו בהם בכל‬
‫הלכות כתיבת ספר תורה‪ .‬אבל חומשים שלנו המודפסים בדפוס‪ ,‬אסור לקרוא בהם‬
‫בציבור בברכה‪ .‬בית כנסת שאין להם ספר תורה‪ ,‬יקראו בחומשים המודפסים ללא‬
‫ברכה‪ ,‬שלא תשתכח תורת הקריאה‪ .‬וישתדלו בכל כחם להשיג ספר תורה שיקראו‬
‫בו בברכה‪.‬‬
‫מכבוד הספר תורה שיקראו בו‪ ,‬ולא יניחוהו גנוז בארון‪ .‬לפיכך מצוה להעביר ספר‬ ‫מב‪.‬‬
‫תורה ממקום למקום לצורך הקר יאה בו‪ ,‬ולצורך הלימוד בו‪ .‬לפיכך מצוה להביא‬

‫עג תפילה יב‪,‬כא‪.‬‬

‫עד תפילה יב‪,‬כב‪.‬‬
‫עה תפילה יב‪,‬כב‪.‬‬
‫עו תפילה יב‪,‬כ‪.‬‬
‫עז תפילה יב‪,‬כד‪.‬‬
‫עח תפילה יב‪,‬כג‪ .‬אינו כבוד לציבור‪ ,‬שיקראו להם בספר תורה שאינו שלם‪.‬‬
‫עט שו"ת הרמב"ם סימן רצד‪.‬‬
‫‪251‬‬
 ‫פרק כח ‪ -‬הלכות קריאת ספר תורה‬

‫ספר תורה לבית אבלים שיקראו בו‪ .‬וכן אדם זקן שקיבץ בביתו עשרה שיתפללו‬
‫פ‬
‫עמו‪ ,‬מצוה להביא ספר תורה שיקראו בו ‪ .‬ויכינו לו מקום שמור להצניעו שם בזמן‬
‫שלא קוראים בו‪.‬‬

‫ומה שכתוב בשו"ע קלה‪,‬יד‪" :‬בני אדם החבושין בב ית האסורין‪ ,‬אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ"‪.‬‬ ‫פ‬
‫לא יסכים הרמב"ם לדבריו‪ ,‬מפני שהוא מבוסס על הבנה מוטעית בירושלמי‪.‬‬
‫וזה לשון הירושלמי (יומא פרק ז הלכה א‪ .‬על המשנה שמוליכין את ספר התורה אל הכהן הגדול) בכל אתר‬
‫את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן [לכהן גדול שיקרא בו במקומו] אלא על‬
‫ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא [גם לראש גולה היו‬
‫מביאים את ספר התורה שיקרא בו במקומו] א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון‬
‫עבדין לו כמנהג אבהתון‪.‬‬
‫תרגום‪ :‬בכל מקום אתה אומר הולכין אחר התורה וכאן אתה אומר שמוליכים את התורה אצלם? אלא כיון‬
‫שהם בני אדם גדולים =חשובים התורה מתעלה בהם‪ .‬והרי מובילים את ספר התורה אל ריש גלותא? אמר‬
‫רבי יוסי בן רבי בון שם מתוך שהם מזרע דוד הם נוהגים כמנהג אבותיהם‪.‬‬
‫הירושלמי עוסק‪ ,‬שמובילים את ספר התורה בתוך בית הכנסת אל ראש הגולה על מנת שיקרא בו במקומו‪,‬‬
‫כלומר בדרך כלל כל אדם נעקר ממקומו והולך לבימה לקרוא בספר התורה‪ ,‬ואילו ראש הגולה מביאים אליו‬
‫את ספר התורה והוא קורא בו במקומו‪ .‬אבל אין מכאן שום מקור לאיסור הובלת ספר תורה לצורך הקריאה‬
‫בו‪ .‬אדרבה בתלמוד יומא ע‪ .‬מסופר שכל אחד היה מביא הספר מביתו לבית הכנסת וחזרה‪ ,‬להראות יופיו‬
‫לציבור‪ ,‬ולא חששו לאיסור טלטול ספר תורה ממקום למקום‪ .‬וזה לשון התלמוד‪ :‬תנו רבנן‪ :‬ושאר התפלה‪:‬‬
‫רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע‪ ,‬וחותם בשומע תפלה‪ .‬ואחר כך כל אחד ואחד‬
‫מביא ספר תורה מביתו‪ ,‬וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים‪.‬‬
‫אמור מעתה‪ ,‬מה שחושבים בני אדם שאסור להוביל את ספר התורה לבית האבלים וכדו' על מנת לקרוא בו‬
‫אצלם‪ ,‬דבר זה בטעות יסודו‪ ,‬ואדרבא מהתלמוד מוכח להיפך‪.‬‬
‫‪252‬‬
 ‫פרק כט ‪ -‬הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬

‫הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬ ‫פרק כט‬

‫מצאו טעות בספר תורה באמצע הקריאה‪ ,‬אפילו בחסרות ויתרות‪ ,‬או אות הדבוקה‬ ‫א‪.‬‬
‫א‬
‫לחברתה‪ ,‬או שלא ניכרת צורת האות ‪ ,‬יחזירו את הספר להיכל ויוציאו ספר אחר‪,‬‬
‫ויתחיל לקרוא מתחילת הפסוק שנמצאה בו טעות‪ ,‬עד סוף קריאתו‪ ,‬ומברך ברכה‬
‫אחרונה‪ .‬אבל אינו צריך לחזור מתחילת קריאתו‪ ,‬או מתחילת הסדר של אותה שבת‪,‬‬
‫ב‬
‫אלא מה שקראו בחזקת כשרות יצאו בו ידי חובתם ‪ .‬ואם אין להם ספר אחר כשר‪,‬‬
‫וכן אם מתארחים במלון‪ ,‬והספרים האחרים שיש שם אינם לפי מסורת תימן‪ ,‬אלא‬
‫ג‬
‫לפי מסורת ספרד או אשכנז ‪ ,‬ימשיכו לקרוא בספר זה‪ ,‬ויברכו על קריאתם לפניה‬
‫ואחריהד‪.‬‬
‫ספר תורה שנמצאה בו טעות‪ ,‬אפילו לא נשתייר עד סוף קריאתו אלא פסוק אחד‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫יוציאו ספר אחר ויתחילו לקרוא מתחילת הפסוק שנמצאה בו הטעות ואינו צריך‬
‫לקרוא יותרה‪.‬‬
‫ספר תורה שנמצאה בו טעות‪ ,‬ונודעה הטעות רק אחרי שכבר קראו כמה פסוקים‪,‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫אינו חוזר לקרוא ממקום הטעות אלא ממקום שהפסיק‪.‬‬
‫כשיגמור לקרוא בספר השני הכשר‪ ,‬יברך ברכה אחרונה‪ ,‬אבל ברכה ראשונה אינו‬ ‫ד‪.‬‬
‫ו‬
‫מברך‪ ,‬שעלתה לו הברכה שבירך על ספר התורה הפסול ‪ .‬והוא הדין אפילו אם לא‬

‫וכך היא דעת השו"ע (קמג‪,‬ד)‪ .‬אולם לפי הרמ"א (שם) יש לחלק איזו טעות נמצאה‪ .‬וזה לשונו‪ :‬והא‬ ‫א‬
‫דמוציאין אחר‪ ,‬דוקא שנמצא טעות גמור [כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום‬
‫כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה‪.‬‬
‫משנ"ב]‪ ,‬אבל משום חסירות ויתרו ת [כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא‪.‬‬
‫משנ"ב] אין להוציא אחר‪ ,‬שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫אולם ספרי תימן נחשבים כמדויקים‪ ,‬כמשה מפי הגבורה‪ ,‬ועל כל פיסול מוציאים ספר אחר‪.‬‬
‫ראה בתשובת הרמב" ם סימן רצד‪ ,‬שבמקום שאין ברירה‪ ,‬מותר לקרוא בחומשים [כתובים בדיו על הקלף‬ ‫ב‬
‫כדין ספר תורה אלא שהם חומש אחד ולא ספר תורה שלם]‪ ,‬או בספר תורה שאין הקלף שלו מעובד כראוי‪,‬‬
‫ויקראו בהם בברכה‪ ,‬והוא הדין ספר תורה שנמצאה בו טעות‪ ,‬כל מה שקראו בחזקת כשרות יצאו ידי חובתם‪,‬‬
‫ואין צורך לחזור עליו‪.‬‬
‫ולשיטת הרמב"ם ומסורת יהודי תימן‪ ,‬יש בהם שינויים בחסרות ויתרות‪ ,‬ובצורת השירות והפרשיות‪ ,‬וכן אין‬ ‫ג‬
‫הקלף שלהם מעובד כראוי עם עפצים‪ ,‬ושינויים אלה פוסלים את הספר‪ ,‬ואין להם עדיפות על ספר תורה‬
‫תימני שנמצאה בו טעות אחת‪.‬‬
‫מה שכתבנו שאם אין ספ ר אחר כשר‪ ,‬ימשיכו לקרוא בספר זה‪ ,‬הוא על פי תשובת הרמב"ם (סי' רצד)‪,‬‬ ‫ד‬
‫ולכתחילה לא יקראו בספר זה‪ ,‬אולם אם אין ברירה‪ ,‬מותר לקרוא בו ולברך על הקריאה‪.‬‬
‫וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (י‪,‬א)‪ ,‬שכתב שאם יש בספר תורה אחד מעשרים דברים‬
‫הפוסלים אותו‪ ,‬הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים בהם התינוקות‪ ,‬ואין בו קדושת ספר תורה‪ ,‬ואין‬
‫קוראים בו ברבים"‪ ,‬שכוונתו אין קוראים בו ברבים לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד כשאין ספר אחר כשר קוראים בו‬
‫(כס"מ)‪ .‬אולם לפי הרב קאפח ומהר"ח כסאר‪ ,‬אסור לקרוא בספר זה אפילו בדיעבד‪.‬‬
‫הטעם שיכול לקרוא רק פסוק אחד בספר השני‪ ,‬ואין לחשוש לנכנסים‪ ,‬מפני שטעות אינה מצויה ואין‬ ‫ה‬
‫לחשוש‪ ,‬השווה פרק כח הלכה כד‪-‬כה‪ ,‬אף שם נזכרה סברא זו‪.‬‬
‫‪253‬‬
 ‫פרק כט ‪ -‬הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬

‫התחילו כלל לקרוא‪ ,‬ומצאו פיסול מיד לאחר הברכה‪ ,‬שמוציאים ספר תורה אחר‪,‬‬
‫ז‬
‫ולא יברך שוב ברכה ראשונה ‪.‬‬
‫צריך להיזהר בכתיבת ספר תורה‪ ,‬כדי שלא תדבק אות לאות‪ ,‬שכל אות שאין העור‬ ‫ה‪.‬‬
‫מקיף לה מארבע רוחותיה‪ ,‬פסולה; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל‬
‫יכול לקרותה‪ ,‬פסולה‪ .‬לפיכך צריך להיזהר בצורת האותיות‪ ,‬שלא תדמה היוד לואו‪,‬‬
‫ולא ואו ליוד; ולא כף לבית‪ ,‬ולא בית לכף; ולא דאל לריש‪ ,‬ולא ריש לדאל; וכן כל‬
‫כיוצא בהן‪ ,‬עד שירוץ הקורא בהן" ח‪ .‬וספר תורה שיש בו דברים אלה‪ ,‬צריך להוציא‬
‫ספר אחר‪.‬‬
‫תגין שנדבקו זה לזה‪ ,‬או שנפרדו מגוף האות‪ ,‬ולא נפסדה צורת האות‪ ,‬הספר כשר‬ ‫ו‪.‬‬
‫ואינו צריך להוציא ספר אחר‪ .‬וכן אם נדבקו היודי"ן של האותיות פ"ה או צד"י או‬
‫אל"ף או שי"ן לגוף האות‪ ,‬מלבד מקום חיבורם‪ ,‬ולא נפסדה צורת האות‪ ,‬כך הדין‪.‬‬
‫וכן אם נחלקה האות ולא נשתנית צורתה‪ ,‬כך הדין‪ .‬וכן אם נכנסה ראש הלמ"ד לתוך‬
‫כ"ף סופית‪ ,‬כך הדין ט‪ .‬ובספרי התורה הקדומים של יהודי תימן‪ ,‬לא היתה יו"ד‬
‫עליונה ותחתונה לאות אל"ף‪ ,‬ורגל הקו"ף היתה דבוקה לגגה‪ ,‬וספר תורה הכתוב‬
‫לפי מסורת זו‪ ,‬כש ר לכתחילה גם בזמננו‪.‬‬
‫ספק אם האותיות דבוקות זו לזו‪ ,‬וכן אם נתפשט הדיו ונראות האותיות כדבוקות‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫וכשמתבוננים היטב ניכר שאינן דבוקות‪ ,‬ושחרורית מה שהתפשט אינה כשחרורית‬
‫גוף האות‪ ,‬אינם צריכים להוציא ספר אחר‪ ,‬וכשתעבור השבת יתקנו את הספרי‪.‬‬
‫כל התורה כולה‪ ,‬בין בשירות בין בשאר הכתב‪ ,‬יתכוון שתהא אות סמוכה לחברתה‬ ‫ח‪.‬‬
‫ביותר‪ ,‬ולא תדבק בה ולא תתרחק ממנה ‪ -‬כדי שלא תיראה התיבה כשתי תיבות‪,‬‬

‫ההלכה בנויה על תשובת הרמב"ם סי' רצד‪ ,‬שהקריאה בספר תורה הפסול כשירה בדיעבד‪ .‬ולפיכך אם המשיך‬ ‫ו‬
‫לקרוא כמה פסוקים לאחר הטעות‪ ,‬אינו צריך לחזור למקום הטעות‪ ,‬ויקרא בספר השני ממקום שהפסיק‪ ,‬מפני‬
‫שקריאה בספר פסול כשרה בדיעבד‪.‬‬
‫ראה למעלה פרק כח הלכה כא ‪ ,‬קרא ונשתתק‪ ,‬אם בירך ולא התחיל לקרוא כלל‪ ,‬צריך העולה תחתיו לברך גם‬ ‫ז‬
‫בתחילה‪ .‬ההלכה שם מדברת שעולה אדם אחר תחת האדם הראשון שנשתתק‪ ,‬ולפיכך אם הראשון בירך ולא‬
‫קרא‪ ,‬לא התחיל לק יים את המצוה‪ ,‬ונמצאת ברכתו לבטלה מחמת אונס‪ ,‬ואי אפשר שברכת הראשון תעלה‬
‫לקריאת השני‪ .‬לעומת זאת בהלכה לפנינו מדובר באותו אדם‪ ,‬ובירך על ספר אחד‪ ,‬ונמצאה טעות‪ ,‬ומתחיל‬
‫לקרוא בספר השני‪ ,‬ברכתו על הספר הראשון עולה גם לספר השני‪.‬‬
‫ולמרות שבמקרה רגיל‪ ,‬איננו יכולים לו מר שברכה על ספר אחד עולה לספר שני‪[ ,‬ראה פרק כח הלכה כ‪,‬‬
‫הראו לו המקום שצריך לקרוא והתברר שהוא טעות‪ ,‬המברך דעתו על כל הפרשיות של הספר‪ ,‬ואינו צריך‬
‫לחזור ולברך‪ .‬אבל אם בירך על ספר אחד והביאו ספר שני שלא היה דעתו עליו צריך לחזור ולברך]‪ .‬אם‬
‫נמצאה טעות בספר הראשון‪ ,‬לא הצריכו לחזור ולברך‪ ,‬אלא אנו מניחים‪ ,‬שאם היה יודע שיש בספר טעות‪,‬‬
‫דעתו לספר שני כשר‪ ,‬ולפיכך אינו צריך לחזור ולברך‪.‬‬
‫תפילין א‪,‬יט‪.‬‬ ‫ח‬
‫ראה הלכות תפילין א‪,‬יט‪ ,‬הוב א בהלכה הקודמת‪ ,‬וכל מה שמנינו בהלכה לפנינו‪ ,‬אינו בכלל פסולים אלה‬ ‫ט‬
‫ולפיכך כשר‪.‬‬
‫רק כשברור שנדבקה אות לאות‪ ,‬הספר פסול‪ ,‬ויוציאו ספר אחר‪.‬‬ ‫י‬
‫‪258‬‬
 ‫פרק כט ‪ -‬הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬

‫אלא יהיה בין אות לאות כחוט השערה; ואם הרחיק אות מאות‪ ,‬עד שתיראה התיבה‬
‫יא‬
‫כשתי תיבות לתינוק שאינו רגיל‪ ,‬הרי זה פסול‪ ,‬עד שייתקן ‪ .‬וכן אם הצמיד שתי‬
‫תיבות‪ ,‬ונראות כתיבה אחת‪ ,‬כך הדין‪ .‬וספר תורה שיש בו דברים אלה‪ ,‬צריך להוציא‬
‫ספר אחר‪.‬‬
‫ט‪ .‬אות שנסתפק לנו אם כתובה כראוי‪ ,‬וכן אם יש ספק האם הרחיק את האותיות זו מזו‬
‫יותר מדי‪ ,‬ונראית המילה כשתי מילים‪ ,‬ישאלו ילד היודע את צורת האותיות‪ ,‬ויודע‬
‫לקרוא קצתיב‪ ,‬והוא ילד כבן שש ‪ .‬ואינם צריכים לכסות האותיות שלפניה ואחריה‪.‬‬
‫י‪ .‬ספר תורה שכתב בו המלא חסר‪ ,‬או החסר מלא; [או שכתב תיבה יתירה‪ ,‬בין שהיא‬
‫תיבה שאין כאן מקומה כלל‪ ,‬בין שנכתבה תיבה אחת כפולה]‪ ,‬או שכתב מילה‬
‫שהיא קרא וכתב כקריאתה‪ ,‬כגון שכתב ישכבנה מקום ישגלנה‪ ,‬ובטחרים מקום‬
‫ובעפלים‪ ,‬ו כיוצא בהן; או שכתב פרשה פתוחה סתומה‪ ,‬או שכתב הסתומה פתוחה‪,‬‬
‫[או שכתב הפסק פרשה במקום שאינו צריך‪ ,‬או במקום שצריך להיות הפסק פרשה‬
‫לא עשאו] ; או שכתב השירה כשאר הכתב‪ ,‬או שכתב פרשה אחת כשירה‪ :‬הרי זה‬
‫פסול‪ ,‬ואין בו קדושת ספר תורה כלל‪ ,‬אלא כחומש מן החומשין‪ ,‬שמלמדין בהן‬
‫יג‬
‫התינוקות ‪ .‬וספר תורה שיש בו דברים אלה‪ ,‬צריך להוציא ספר אחר‪.‬‬
‫יא‪ .‬ספר תורה הכתוב לפי מסורת יהודי תימן בחסרות ויתירות וצורת הפרשיות‬
‫והשירות‪ ,‬אלא שהוא כתוב בכתב אשכנזי‪ ,‬כשר לכתחילה לקרוא בו‪ ,‬ואין שינויי‬
‫כתב זה פוסלים את הספר‪.‬‬
‫יב‪ .‬בית כנסת שאין להם ספר תורה תימנ י‪ ,‬ויש להם ספר תורה ספרדי או אשכנזי‪,‬‬
‫מותרים לקרוא בו בברכהיד‪ ,‬וישתדלו להשיג ספר תורה הכתוב לפי מסורת יהודי‬
‫תימן‪ ,‬לכל כלליה ודקדוקיה‪ .‬ואם 'התורם' של הספר מסכים‪ ,‬יתקנו את ספרו לפי‬
‫מסורת תימן‪.‬‬
‫יג‪ .‬מצאו טעות באמצע הקריאה ביום חול‪ ,‬שצריך לתקנה בדיו‪ ,‬יתקנו וימשיכו מיד‬
‫בקריאה‪ ,‬ואין צריכים להמתין עד שיתייבש הדיו טו‪.‬‬

‫יא ספר תורה ח‪,‬יד‪.‬‬

‫יב בהלכות תפילין א‪,‬יט‪ ,‬ובהלכות ספר תורה ח‪,‬יד‪ ,‬הזכיר הרמב"ם שהתינוק צריך לדעת לקרוא את האות‪ ,‬ושלא‬
‫תיראה מילה אחת בעניו כשתי מילים‪ ,‬מכאן שקריאת התינוק היא המכרעת‪ ,‬ובכל ספק ישאלו את פיו‪.‬‬
‫יג ספר תורה ז‪,‬יא‪.‬‬
‫יד על פי תשובת הרמב"ם סי' רצד‪ .‬שהתיר לקרוא בברכה בחומשים או בספר תורה שהקלף שלו אינו מעובד‬
‫כראוי‪.‬‬
‫טו כך כתב בילקוט יוסף (קמג‪,‬טז)‪ :‬ספר תורה שנמצא בו טעות‪ ,‬ותיקנו הסופר‪ ,‬באמצע הקריאה‪( ,‬בימי שני‬
‫וחמישי‪ ,‬ראשי חודשים‪ ,‬חנוכה ופורים‪ ,‬ותעניות)‪ ,‬והדיו עדיין לח‪ ,‬יש להקל לברך ולקרוא בספר תורה זה‪,‬‬
‫ואין צריך להמתין מלקרוא בספר תורה עד שהדיו יתייבש‪ .‬ע"כ‪ .‬ובהערה שם כתב‪ ,‬בשם הפרי חדש ופתחי‬
‫תשובה‪ ,‬שדיו לח הוא כתב המתקיים‪ ,‬רק שהוא יכול להזדייף‪ ,‬ובספר תורה כשר לכתחילה‪.‬‬
‫וראה הערת הרב קאפח בהלכות שביתת יום טוב (פרק ז הלכה יג‪ ,‬הערה כו)‪ :‬ונראה [מה שמותר לתקן ספר‬
‫לצורך קריאה בו בחול המועד]‪ ,‬לאו דוקא כשאין להם אלא ספר תורה אחד‪ ,‬אלא אפלו יש בבית הכנסת כמה‬
‫‪255‬‬
 ‫פרק כט ‪ -‬הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬

‫יד‪ .‬כל הפיסולים שאמרנו שמוציאים בגללם ספר אחר‪ ,‬אין הפרש אם הם נמצאים‬
‫טז‬
‫בחומש שבו קוראים‪ ,‬או שידעו שהם נמצאים בחומש אחר ‪ .‬בין בקריאת שבת‬
‫שחרית ובין בקריאת מנחה‪ ,‬בין בקריאת שבת ובין בקריאת שני וחמישי‪.‬‬
‫טו‪ .‬כשתופרין היריע ות‪ ,‬אינו תופר כל היריעה כולה‪ ,‬מתחילתה ועד סופה‪ ,‬אלא מניח‬
‫מעט מלמעלה ומעט מלמטה‪ ,‬בלא תפירה ‪ -‬כדי שלא תיקרע היריעה באמצעה‪,‬‬
‫כשיגלול‪ .‬ועושה לו שני עמודין של עץ‪ ,‬אחד בתחילתו ואחד בסופו‪ .‬ותופר העור‬
‫ששייר בתחילה ובסוף על העמודים בגידין‪ ,‬כדי שיהא נגלל עליהן; וירחיק בין‬
‫יז‬
‫העמוד והכתב שבדף ‪ .‬נקרעה התפירה שבין שתי יריעות‪ ,‬אם נשאר הרוב תפור‬
‫יח‬
‫קורין בו‪ ,‬ואם לאו מוציאין ספר תורה אחר ‪ .‬אפילו אם נקרעה התפירה בחומש‬
‫אחר שאין קוראים בו עתה‪ .‬ואם אין ספר תורה אחר ימשיכו לקרוא בספר זה‬
‫יט‬
‫בברכה ‪ .‬אבל אם נקרעה התפירה המחברת את היריעה לעמודים שבתחילת הספר‬
‫כ‬
‫ובסופו‪ ,‬לא יוציאו ספר אחר‪ ,‬מפני שדבר זה אינו מעכב ‪.‬‬

‫ספרים‪ ,‬ונמצא טעות או פירוד או דבוק שאפשר לתקנו בקלות ולהמשיך את ההקריאה‪ ,‬מותר לתקנו‪ ,‬ואל‬
‫יטריחו את הצבור להחזירו ולהוציא ס"ת אחר‪ .‬וכך נהגו רבים בתימן‪ ,‬היה להם דיו וקולמוס ואולר בבית‬
‫הכנסת‪ ,‬ואם צרכו לתקון גם בחוה"מ תקנו מיד‪ ,‬והמשיכו הקריאה באותו ס"ת‪ .‬ע"כ‪ .‬ומדבריו משתמע‬
‫שהמשיכו הקריאה מיד‪ ,‬ולא המתינו שיתייבש הדיו‪.‬‬
‫טז הב"י הביא דעה זו בשם הר"ן‪ ,‬להלכה ולא למעשה‪ .‬וזה לשונו (ב"י סי' קמג)‪ :‬וכתב הר"ן (גיטין כז‪ ):‬אהא‬
‫דאין קורים בחומשים ומכאן למד רבינו להלכה ולא למעשה שאם נמצא טעות בס"ת באחד מן החומשים‬
‫מותר לקרות בשאר דהא אין החומשים מעכבין זה את זה אלא מפני כבוד הציבור וכיון שהס"ת שלם שפיר‬
‫דמי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר היתר זה‪ ,‬וספר שלם שיש בו טעות כבר אינו כשר לקריאה לכתחילה (ספר‬
‫תורה י‪,‬א)‪ .‬ואף שהטעות בחומש אחר דינו כחומשין‪ ,‬ואין העובדה שיש לפנינו ספר שלם‪ ,‬מטיבה את מעמדו‬
‫כאילו הוא ספר שלם‪ ,‬אלא דינו כחומשין בגלל הטעות‪.‬‬
‫יז ספר תורה ט‪,‬יד‪.‬‬
‫יח ראה הלכות מגילה ב‪,‬יא‪ ,‬שם נאמר‪ ,‬שבמגילה אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה‪ ,‬ושלוש‬
‫באמצעה‪ ,‬ושלוש בקצה השנית ‪ -‬כשרה‪ ,‬מפני שנקראת איגרת‪ .‬משתמע משם שבספר תורה דבר זה פסול‪,‬‬
‫ולפיכך כתבנו שאם נקרעה רוב התפירה של הספר פסול‪.‬‬
‫ואין לחלק בין יריעה שהיתה תפורה ונקרעה‪ ,‬לבין יריעה שמעולם לא היתה תפורה‪ ,‬ונכשיר יריעה שהיתה‬
‫תפורה ונקרעה‪ ,‬אם נשארו בה חמשה שישה תפרים‪ ,‬כשיטת תרומת הדשן סימן נ‪ .‬משום שאין בדבר זה‬
‫סברא‪ ,‬והעיקר בספר תורה שיהיה תפור בפועל‪ ,‬וזה מה שהדגישו חכמים כשהצריכו תפירה‪.‬‬
‫ואין להוכיח חילוק זה מהתלמוד גיטין ס‪" .‬שלחו ליה בני גליל לר' חלבו‪ :‬מהו לקרות בחומשים בבהכ"נ‬
‫בציבור? לא הוה בידיה‪ .‬אתא שייליה לר' יצחק נפחא‪ ,‬לא הוה בידיה‪ .‬אתא שאיל בי מדרשא‪ ,‬ופשטוה מהא‬
‫דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן‪ :‬ס"ת שחסר יריעה אחת ‪ -‬אין קורין בו‪ .‬ולא היא‪ ,‬התם מחסר במילתיה‪,‬‬
‫הכא לא מחסר במילתיה"‪ .‬ונדייק‪ ,‬ספר תורה שחסר יריעה אין קוראים בו‪ ,‬דוקא אם מלכתחילה לא חיברו את‬
‫היריעה‪ ,‬אבל אם חיברו ונקרעה ומחוברת בכמה תפירות‪ ,‬הספר כשר [כשיטת תרומת הדשן סימן נ]‪ .‬מפני‬
‫שהתלמוד בקטע זה כלל לא עוסק בנקרעו תפירות היריעה‪ ,‬שנדייק ממנו דבר זה‪.‬‬
‫יט על פי תשובת הרמב"ם סימן רצד‪.‬‬
‫ראה הלכות ספר תורה י‪,‬א שם נמנו עשרים הדברים הפוסלים את הספר תורה‪ ,‬ודבר זה אינו בכללם‪ ,‬ולפיכך‬ ‫כ‬
‫כתבנו שאינו מעכב‪.‬‬
‫‪133‬‬
 ‫פרק כט ‪ -‬הלכות ספר תורה שנמצא בו פיסול‬

‫טז‪ .‬שעוה שנטפה על אותיות הספר‪ ,‬ונראין האותיות מתחתיה‪ ,‬אינה פוסלת את הספר‪,‬‬
‫וראוי להסירה למען יהיה כתב הספר ללא כיסוי‪ .‬לפיכך אם מצאו שעוה המכסה את‬
‫אותיות הספר באמצע הקריאה‪ ,‬ישלימו הקריאה‪ ,‬ולאח ר מכן יסירוה‪ .‬ואם היתה‬
‫כא‬
‫השעוה עבה‪ ,‬ואין האותיות נראות מתחתיה‪ ,‬הספר פסול עד שיסירוה ‪ ,‬ויקפל את‬
‫היריעה עד שתיפול‪ ,‬וימשיכו בקריאה‪ .‬במה דברים אמורים בחול‪ ,‬אבל בשבת אסור‬
‫להסיר שעוה המכסה את האותיות‪ ,‬מפני שבפעולה זו מכשיר את הספר‪ ,‬ונמצא‬
‫שעשה גמר מלאכה‪ ,‬וחייב משום מכה בפטיש‪ .‬ועוד שהסרת השעוה יש בו משום‬
‫כב‬
‫מחיקה המתקנת על מנת שיכתוב‪ ,‬והמוחק על מנת לכתוב חייב ‪.‬‬

‫כא כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה י‪,‬א‪ .‬עשרים דברים פוסלים את הספר‪ ,‬ואחד מהם‪( :‬טו) שנפסדה צורת אות‬
‫אחת עד שלא תיקרא כל עיקר‪ ,‬או תדמה לאות אחרת‪ ,‬בין בעיקר הכתיבה‪ ,‬בין בנקב‪ ,‬בין בקרע‪ ,‬בין‬
‫בטשטוש; ע"כ‪ .‬וכשם שאות מטושטשת פסולה‪ ,‬כך אות מכוסה פסולה‪ ,‬מפני שאינה ניכרת ונפסדה צורתה‪.‬‬
‫כב מה שכתבנו שאסור לקפל את היריעה בשבת עד שתיפול השעוה‪ ,‬למדנו זאת מדברי הרמב"ם בהלכות שבת‬
‫י‪,‬טז ואילך‪ ,‬שיש בו משום מכה בפטיש‪ ,‬מפני שבמחיקה זו גומר את מלאכת כתיבת הספר ומכשירו‪.‬‬
‫וראה עוד הלכות שבת יא‪,‬ט‪ ,‬הכותב שתי אותות‪ ,‬חייב‪ .‬והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי‬
‫אותות‪ ,‬חייב‪ ... .‬אבל המוחק על מנת לקלקל‪ ,‬פטו ר‪ .‬נפלה דיו על גבי ספר‪ ,‬ומחק אותה‪ ,‬נפלה שעווה על גבי‬
‫הפנקס‪ ,‬ומחק אותה ‪ -‬אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות‪ ,‬חייב‪ .‬ע"כ‪ .‬נמצא שאפילו כשמוחק סתם‬
‫שעוה‪ ,‬שיכול לכתוב במקומה שתי אותיות חייב משום מוחק‪ ,‬כל שכן כשמוחק שעוה שעל גבי הכתב‪,‬‬
‫שמחיקתו מועילה לכתב שתחתיה‪ ,‬ו אינו מקלקל אלא מתקן‪ ,‬שחייב משום שמחק מחיקה מועילה כשיעור‪.‬‬
‫ואין להשוות זאת לאמור בהלכות שבת כב‪,‬יז‪ ,‬טיט שעל בגדו‪ ,‬מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ ‪-‬‬
‫גזירה‪ ,‬שמא יכבס‪ .‬ומותר לגורדו בציפורן‪ ,‬ואינו חושש שמא ילבנו‪ .‬ע"כ‪ .‬ונלמד משם שקיפול היריעה‬
‫וכסכוסה [=שפשופה בעצמה]‪ ,‬עד שהדבר הדבוק אליה נופל‪ ,‬מותר‪ ,‬מפני שההלכה שם שהתירה זאת בבגד‪,‬‬
‫התייחסה לפעולת כיבוס‪ ,‬ובפעולה זו אין כיבוס‪ ,‬אולם בספר תורה יש עוד איסורים שמחמתם אסור‪ ,‬מכה‬
‫בפטיש ומוחק‪.‬‬
‫‪132‬‬
 ‫פרק ל ‪ -‬הלכות גמר התפילה‬

‫הלכות גמר התפילה‬ ‫פרק ל‬

‫אחר נפילת פנים [וביום שיש בו ספר תורה‪ ,‬אחר שיחזירו ספר תורה]‪ ,‬יעמוד שליח‬ ‫א‪.‬‬
‫א‬
‫ציבור לבדו‪ ,‬ואומר קדיש פעם שניה ‪ ,‬והן עונין כדרך שענו תחילה ; ואומר והוא‬
‫ב‬
‫רחום‪ ...‬תהלה לדוד‪ ...‬הוא עומד והן יושבין ‪ ,‬והם קוראים עימו; ואחר כך אומר‬
‫ובא לציון גואל‪ ...‬ואתה קדוש‪ ...‬וקרא זה אל זה‪ ...‬ועונים הציבור‪ :‬קדוש קדוש‬
‫קדוש‪ ...‬שלושה פעמים ‪ ,‬וכו'‪ ,‬ואלו הפסוקים שלפני הקדושה‪ ,‬ושל אחריה‪ ,‬עם‬
‫תרגומן ‪ -‬הן הנקראים 'סדר היום'‪ .‬ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים‪,‬‬
‫[ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם וכו'‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬שיר‬
‫מזמור שהיו הלויים אומרים בבית המקדש באותו היום‪ .‬ואחר כך‪ :‬לדוד אליך ה'‬
‫נפשי אשא‪ ,‬כל המזמור‪ .‬אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינה‪ ,‬תלמידי חכמים מרבים‬
‫ה‬ ‫ד‬ ‫ג‬
‫שלום בעולם וכו' ] ואומר קדיש תתקבל ‪ ,‬וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין ‪.‬‬
‫המנהג הקדום היה‪ ,‬שלא לומר בסדר היום‪' ,‬למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום‬ ‫ב‪.‬‬
‫צרה‪ '...‬קודם ובא לציון ו‪ ,‬ויהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם אינם אומרים אותו‪.‬‬
‫ורבים נהגו לאומרו‪ ,‬ונהגו לאומרו רק ביום שיש בו נפילת פנים ז‪.‬‬
‫אין ראוי לצאת קודם אמירת הקדושה שבסדר היום‪ ,‬וחכמים הפליגו בגודל מעלת‬ ‫ג‪.‬‬
‫אמירתו ח‪ .‬ומי שהזדמן לבית הכנסת ושמע את הציבור שאומרים אותו‪ ,‬יאמר עמהם‪.‬‬
‫ואם עדין לא התפלל‪ ,‬לאחר תפילתו אינו צריך לומר שוב את הקדושה שבסדר‬
‫היום‪.‬‬
‫אמירת ובא לציון וקדיש תתקבל‪ ,‬תיאמר ע"י הש"ץ שהתפלל שחרית‪ ,‬ואין קטעים‬ ‫ד‪.‬‬
‫אלה נאמרים ע"י יתום‪.‬‬

‫מפני שצריך לומר קדיש לפני כל תפילה ואחריה‪ .‬ראה סדר התפילה כז‪.‬‬ ‫א‬
‫ומנהגנו שג ם הש"צ יושב ככל הצבור‪ ,‬ועומד כשמגיע לומר "ובא לציון" עד סופה‪ ,‬וכשמתחיל התחנונים "ה'‬ ‫ב‬
‫אלהי אברהם" שוב יושב עד שמגיע לומר קדיש אחרון‪( .‬הרב קאפח הערה כח)‬
‫מה שבסוגריים הוא תוספת מסדר התפילה לג‪-‬לד‪.‬‬ ‫ג‬
‫כאן יאמר קדיש תתקבל‪ ,‬והוא קדיש הנאמר בסוף כל התפילה‪ ,‬קודם שנפטרים לבתיהם‪ .‬ובסידורי תימן‬ ‫ד‬
‫הקדומים לא נמצא אמירת פיטום הקטורת ועלינו לשבח‪ ,‬והתחילו לאומרם מהמאה הט"ז (מחקרים בסידורי‬
‫תימן‪ ,‬ח"א‪ ,‬עמוד ‪.)088-332‬‬
‫תפילה ט‪,‬ו‪.‬‬ ‫ה‬
‫ראה מחקרים בסידורי תימן (ח"א עמ' ‪ ,) 023‬שהמזמור התחיל להופיע בסידורים במאה הי"ז‪ ,‬ומהמאה הי"ח‬ ‫ו‬
‫התפשט מנהג אמירתו‪ .‬בסדר התפילה של הרמב"ם‪ ,‬ובהלכות תפילה פרק ט‪ ,‬המזמור אינו מופיע‪.‬‬
‫עיין ילקוט יוסף קלב‪,‬א ובהערה‪.‬‬ ‫ז‬
‫סוטה מט‪.‬‬ ‫ח‬
‫‪131‬‬
 ‫פרק ל ‪ -‬הלכות גמר התפילה‬

‫לאחר קדיש תתקבל‪ ,‬נוהגים שהרב קורא לפני הציבור שלוש ארבע הלכות מחיבור‬ ‫ה‪.‬‬
‫רבינו הרמב"ם‪ ,‬ולאחריו יקראו בנביא ויתרגמו תרגום יונתן ‪ ,‬ולאחריו בכתובים‪,‬‬
‫וקריאה זו נקראת "שילוש"‪.‬‬
‫אסור לומר ברכו קודם עלינו לשבח בין בשחרית ובין בערבית‪ ,‬מפני שחכמים לא‬ ‫ו‪.‬‬
‫ט‬
‫תיקנו לומר זאת‪ ,‬ואסור להוסיף על תקנתם ‪.‬‬
‫כשיצא מבית הכנסת‪ ,‬ויגיע לפתח‪ ,‬נהגו שיחזיר פניו להיכל וישתחוה למולו ויצא‪,‬‬ ‫ז‪.‬‬
‫כתלמיד הנפטר מרבו‪.‬‬
‫כשיצא מבית הכנסת‪ ,‬אל יפסע פסיעה גסה‪ ,‬אלא ילך מעט מעט י‪.‬‬ ‫ח‪.‬‬

‫בנוסח הרמב"ם התפילה מסתיימת בקדיש תתקבל הנאמר אחר אמר רבי אלעזר‪ ,‬ראה הלכה א‪ ,‬ולא נזכר‬ ‫ט‬
‫אמירת פיטום הקטורת ברכו ועלינו לשבח‪ .‬וכן בסידורי תימן הקדומים לא נמצא אמירת פיטום הקטורת ברכו‬
‫ועלינו לשבח‪ ,‬בסיום התפילה‪ ,‬והתחילו לאומרם מהמאה הט"ז (מחקרים בסידורי תימן‪ ,‬ח"א‪ ,‬עמוד ‪088-‬‬
‫‪.)332‬‬
‫וראה עוד בתשובת הריב"ש סימן שלד‪ ,‬שכתב‪ :‬דבר פשוט הוא‪ ,‬שברכו נתקן קודם ברכות של שמע‪ ,‬בין‬
‫בשחרית‪ ,‬בין בערבית; ואם כל הצבור שמעו אותו קודם הברכות‪ ,‬אין לאמרו כלל לאחר התפלה‪ ,‬והאומרו‬
‫הוא טועה‪ .‬גם הרמב"ם ז"ל לא הזכירו כלל‪ ,‬לא מן הדין ולא שיהיה מנהג‪ .‬ע"כ‪ .‬ובהמשך דבריו הביא סיוע‬
‫לאלה שכן נהגו לאומרו בסיום התפילה‪ ,‬ממה שנאמר במסכת סופרים פרק י הלכה ו (מהדורת היגר)‪ ,‬שיכול‬
‫יחיד שלא התפלל לעמוד ולומר קדיש וברכו ויענו לו‪ .‬מכאן שאף משום יחיד מותר לאומרו‪ ,‬ולפיכך מותר‬
‫לאומרו לצורך אלה שאיחרו ולא שמעוהו‪ .‬ולמסקנא כתב‪ ,‬שביום חול שיש מאחרים מותר לאומרו‪ ,‬ובשבת‬
‫שאין מאחרים אסור לאומרו‪ .‬וכך פסק השו"ע קלג‪,‬א‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם שונה מדבריו‪ ,‬מסכת סופרים מאוחרת היא‪ ,‬והיא כוללת מנהגי גאונים‪ ,‬ואין לפסוק על סמך‬
‫האמור בה‪ ,‬ואילו בתלמוד לא מצאנו שתיקנו חכמים אמירת ברכו בסיום התפילה‪ ,‬ואסור לנו לתקן אמירתו‬
‫שלא על פי סמכות חז"ל‪ .‬ועוד‪ ,‬שבכדי להתפלל תפילת ציבור צריך שיהיה רוב מנין שלא התפללו (תפילה‬
‫ח‪,‬ד)‪ ,‬ואילו אם יש אחד שלא התפלל‪ ,‬אסור על סמך יחיד זה לומר קדיש וברכו‪.‬‬
‫תפילה ח‪,‬ב‪.‬‬ ‫י‬
‫‪130‬‬
 ‫פרק לא ‪ -‬הלכות קדיש‬

‫הלכות קדיש‬ ‫פרק לא‬

‫הקדיש הוא שבח גדול ונורא ש תקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫והיא תפלה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור‬
‫ישראל בארבע כנפות הארץ‪ ,‬ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך‪ ,‬כמו‬
‫שאמר הנביא (יחזקאל לח‪ ,‬כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים‬
‫וידעו כ י אני ה'‪ .‬ומפני גודל מעלתו תקנוהו בלשון ארמית מפני שבבבל דיברו‬
‫א‬
‫בלשון זה ולכן כדי שכולם יבינו תקנו בלשון המדובר ‪.‬‬
‫ב‬
‫שלושה סוגי קדיש הם‪ :‬א‪' -‬קדיש' ‪ .‬ב‪' -‬קדיש בתרא' שאומרים אותו בסוף‬ ‫ב‪.‬‬
‫ג‬
‫התפילה‪ ,‬ומוסיפים בסופו תתקבל‪[ .‬נקרא אצל יהודי תימן 'קדיש תתקבל' ] ‪ .‬ג‪-‬‬
‫'קדיש דר בנן'‪ ,‬שאומרים אותו אחרי לימוד תורה שבעל פה‪[ .‬נקרא אצל יהודי תימן‬
‫ד‬
‫'קדיש דעתיד'] ‪.‬‬
‫שליח ציבור אומר קדיש לעולם א‪ -‬קודם כל תפילה‪ .‬ב ‪ -‬ואחר כל תפילה‪ .‬ג‪ -‬ואחר‬ ‫ג‪.‬‬
‫ו‬ ‫ה‬
‫שאומר סדר היום ‪ .‬ד‪ -‬וכשישלים לקרות בתורה ‪ .‬ה ‪ -‬ובכל עת שיתחנן בדברי‬
‫תחנונים‪ ,‬כשיגמור תחנוניו‪ ,‬יאמר קדיש ז‪.‬‬
‫שבעה קדישים חובה לומר בכל יום ח‪ ,‬ואלו הם‪ .‬א‪ -‬אחרי ישתבח‪ ,‬קודם היוצר‪ .‬ב‪-‬‬ ‫ד‪.‬‬
‫אחרי נפילת פנים‪ .‬ג‪ -‬אחרי סדר היום והנספח לו‪ .‬ד‪ -‬קודם תפילת מנחה‪ .‬ה‪ -‬אחרי‬
‫מנחה‪ .‬ו‪ -‬קודם תפילת ערבית אחרי קרית שמע וברכותיה‪ .‬ז‪ -‬אחרי ערבית ט‪.‬‬

‫ערוך השולחן (נה‪,‬א)‪.‬‬ ‫א‬

‫קדיש רגיל ללא תוספות‪ .‬בדברי רבנו בהלכות תפילה ט‪,‬א ובשאר המקומות‪ ,‬אין מושג של 'חצי קדיש'‪ ,‬אלא‬ ‫ב‬
‫זהו הקדיש הרגיל‪.‬‬
‫יתבאר בהלכה ו‪.‬‬ ‫ג‬
‫יתבאר בהלכה ח‪.‬‬ ‫ד‬
‫והנספח אליו מדברי תחנונים ושיר של יום‪.‬‬ ‫ה‬
‫בספר תורה‪ .‬אבל אחר קריאת פסוקים מהתורה או נביאים או כתובים אין אומרים קדיש‪ .‬כפי שנבאר להלן‬ ‫ו‬
‫בהלכה ט‪.‬‬
‫סדר התפילה כז‪ .‬שו"ת סי' רח‪.‬‬ ‫ז‬
‫הובא בב"י (סימן נה) בשם הגאונים‪ ,‬והסמיכוהו לפסוק שבע ביום הללתיך (תהלים קיט‪,‬קסד)‪.‬‬ ‫ח‬
‫הקדיש שאומר לפני יוצר אינו משום דברי התהילה שאמר לפניו [הזמירות וישתבח]‪ ,‬אלא מפני שחכמים‬ ‫ט‬
‫תיקנו קדיש לפני ואחרי התפילה (סדר התפילה כז‪ ,‬הובא בהלכה הקודמת)‪ ,‬ובתפילת שחרית הקדימוהו לפני‬
‫היוצר בכדי שלא יפסיק בין גאולה לתפילה (ביאור הרב רבינוביץ תפילה ט‪,‬ט)‪ .‬וכפי שביארנו בהרחבה בפרק‬
‫יט הערה ג‪ ,‬ראה שם‪.‬‬
‫ולעומת זאת‪ ,‬לפי הרמ"א (נד‪,‬ג)‪ ,‬הקדיש שלפני היוצר נאמר משום פסוקי דזמרא שלפניו‪ ,‬כי לעולם אין‬
‫אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו‪ .‬ולכן מתחילים ערבית בלא קדיש (כל בו)‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪133‬‬
 ‫פרק לא ‪ -‬הלכות קדיש‬

‫אחר 'אשמורות' הנאמרות בלילי חודש אלול‪ ,‬ובעשר ת ימי תשובה‪ ,‬אומרים קדיש‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫וכן אחר 'סליחות' הנאמרות ביום כיפור [נצ'ד אלרחמים]‪ ,‬אומרים קדיש‪ .‬מפני‬
‫י‬
‫שאומרים קדיש בסיום אמירת התחנונים ‪ .‬אבל הקדיש שאומרים קודם אשמורות‪,‬‬
‫אחר והוא רחום‪ ,‬לדעת רבנו הרמב"ם אין לו יסודיא‪.‬‬
‫כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפילה‪ ,‬שאינו אומר אחריו כלום‪ ,‬אלא‬ ‫ו‪.‬‬
‫כל העם שומעין אותו ויוצאין ונפטרין ‪ -‬נהגו העם כולם‪ ,‬להוסיף בסופו נוסח זה‪:‬‬
‫תתקבל צלותכון ותתעביד בעותכון וצלותהון ובעותהון דכל בית ישראל‪ ,‬קודם‬
‫אבוהון די בשמיא; יהא שלמא רבא משמיא וסייעתא ופורקנא עליכון ועלנא‪ ,‬ועל‬
‫כל קהלהון דישראל; ואמרו אמן‪ .‬עושה שלום במרומיו‪ ,‬הוא ברחמיו יעשה שלום‬
‫על כל ישראליב‪ .‬וזהו הנקרא קדיש בתרא‪.‬‬
‫המנהג לפי רבנו הרמב"ם‪ ,‬שיאמרו 'קדיש בתרא' בסוף התפילה‪ ,‬קודם שיצאו מבית‬ ‫ז‪.‬‬
‫הכנסת ויפטרו לבתיהם‪ ,‬ועניינו שתתקבל התפילה שהתפללו‪ .‬לפיכך כל יום‬
‫שמתפללין בו שחרית ומוסף אין אומרים תתקבל אחר שחרית אלא אחרי מוסף‪ .‬וכך‬
‫מנחה וערבית הסמוכות‪ ,‬אין אומרים תתקבל אחרי מנחה אלא אחרי ערבית‪ .‬וכך‬

‫י כמו שביארנו בהלכה ג ‪ ,‬שם הבאנו מסדר התפילה‪ ,‬שכתב רבנו‪" ,‬ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים‪ ,‬כשיגמור‬
‫תחנוניו‪ ,‬יאמר קדיש"‪.‬‬
‫נשאל רבנו (סי' רח) אם רשאין לומר קדיש אחר התפלה שחבר רס"ג לשבתות ולמועדים‪ .‬והשיב‪ ,‬אין לומר‬
‫קדיש בשום פנים אלא במקומותיו הידועים בתפלות החובה‪ ,‬או אחר קריאת דבר מדברי תורה כלומר הלכה‬
‫או פירוש ואפלו דרש פסוק אחד‪ ,‬הרי אלו אומרין אחריו קדיש דרבנן‪ .‬אבל התפלות הללו שחברם הגאון‬
‫הנכבד ז"ל וכן אותם הדברים הנקראים רחמים ["נצ'ד אלרחמים"] שאומרים בימי התשובה איני יודע שום‬
‫אפשרות לומר אחריהן קדיש‪.‬‬
‫וביאר הרב קאפח (פרק ט הערה כז)‪ :‬ונראה שחזר רבנו מסברא זו שאין לומר קדיש אחר תחנונים‪ ,‬שכך כתב‬
‫לקמן בסדר התפלה לפני נוסח הקדיש‪" ,‬ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים כשיגמור תחנונים יאמר קדיש"‪,‬‬
‫ולפיכך נהגו קדמונינו לומר קדיש אחר הסליחות שאומרים בכל לילי חדש אלול‪ ,‬ושלא כדברי אותה תשובה‪,‬‬
‫וכפי שמקובל בידנו וידוע לנו‪ ,‬שדעותיו ומהדורותיו האחרונות של רבנו הוא מה שנקבע סופית בחבורו‪ ,‬וכל‬
‫מה שימצא בתשובות הפך אינו אלא מהדורא קמא‪.‬‬
‫יא מה שכתבנו‪ ,‬שהקדיש שאומרים קודם אשמורות‪ ,‬לדעת רבנו הרמב"ם אין לו יסוד‪ ,‬הוא על פי תשובת רבי‬
‫יהושע הנגיד‪ .‬וזה לשונו‪ :‬נשאל ר' יהושע הנגיד (סי' ט) בעשרת ימי תשובה האם אומרים קדיש בלילה לפני‬
‫דברי תחנונים או לא‪ ,‬כי המנהג אצלנו לקרוא לפני התחנונים והוא רחום תהלה לדוד ואח"כ קדיש‪ ,‬וטוענים‬
‫כי והוא רחום תהלה לדוד נקרא תחנונים‪ .‬והשיב‪ :‬ואשר לאמירת קדיש בעשרת ימי תשובה לפני דברי‬
‫תחנונים‪ ,‬אין אומרים אותו ואין מקום לאמירתו‪ ,‬ומי שטען כי תהלה לדוד תחנונים‪ ,‬אומרים לו או שתסכים‬
‫[פרופ' יהודה רצהבי תירגם‪ :‬הן תודה] שכל מה שאומרים מן הבקשות והתחנות אחר קדיש הוא תחנונים‪,‬‬
‫ואם כן מדוע נפסיק בין תחנונים לתחנונים בקדיש‪ .‬הנה נתבאר שאין ראוי לומר קדיש אלא לאחר הכל כפי‬
‫המנהג הפשוט‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫והעיר הרב קאפח (פרק ט הערה נד)‪ :‬בנוסח הסליחות הנאמרות בחדש אלול "אשמורות"‪ ,‬בסדור מהר"י ונה‬
‫וכן בסדור מהרי"ץ אומרים "ישן" "בן אדם" והוא רחום תהלה לדוד‪ ,‬ואומרים קדיש‪ ,‬ואח"כ מתחיל "קמתי"‪,‬‬
‫ובי די שני סדורים בכ"י מהר"י בשירי ובשניהם אין "ואומרים קדיש"‪ .‬ובאחד העיר בגליון "אמירת קדיש כאן‬
‫אין לו יסוד"‪ .‬וברור שהוא על פי ר"י הנגיד‪ .‬ובביהכ"נ של סבי לא היו אומרים קדיש‪ ,‬וכהוראת רבי יהושע‬
‫הנגיד‪.‬‬
‫יב סדר התפילה כט‪.‬‬
‫‪131‬‬
 ‫פרק לא ‪ -‬הלכות קדיש‬

‫יג‬
‫הוא הסדר בכל סדורי תימן העתיקים‪ ,‬וכך הוא מנהגנו ‪ .‬אולם רבים אומרים קדיש‬
‫תתקבל אחרי תפילת שחרית שיש אחריה מוסף‪ ,‬ואחרי תפילת מנחה שיש אחריה‬
‫ערבית‪ .‬ואם יש בית כנסת שרצו לקיים את המנהג הקדום‪ ,‬ולא יהיה בדבר מחלוקת‪,‬‬
‫הרי זה משובח‪.‬‬
‫יד‬
‫ח‪ .‬כל עשרה מישראל או יותר שהיו עוסקים בתלמוד תורה שבעל פה‪ ,‬משנה או‬
‫תלמוד או הלכה‪ ,‬ואפילו במדרשות או בהגדות ‪ -‬כשהן מסיימין‪ ,‬אומר אחד מעומד‬
‫קדיש בנוסח זה‪ :‬יתגדל ויתקדש שמיה רבה‪ .‬דעתיד לחדתא עלמא ‪ ...‬על רבנן ועל‬
‫טו‬
‫תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא ‪ ...‬יהא שלמא רבא ‪ , ...‬וזהו‬
‫הנקרא 'קדיש דרבנן'‪.‬‬
‫ט‪ .‬אבל אחר קריאת פסוקים מהתורה או נביאים או כתובים אין אומרים קדיש‪ .‬לפיכך‬
‫אחר קריאת מזמורי תהלים בין מנחה לערבית‪ ,‬או לפני ערבית של מוצ"ש‪ ,‬וכן אחרי‬
‫המזמורים בליל שבת ויום טוב קודם ברכו‪ ,‬אין אומרים קדיש‪ .‬וכן אחרי קריאת‬
‫משלי אין אומרים קדיש‪ .‬ואם הוסיפו לומר משנת רבי חנניה בן עקשיא‪ ,...‬יאמרו‬
‫'קדיש דעתיד' משום המשנה‪.‬‬
‫י‪ .‬בראש חדש ובחול המועד אומרים 'סדר היום' אחרי תפילת מוסף‪ .‬ולאחר תפילת‬
‫שחרית יאמרו קדיש ללא תתקבל‪ ,‬וכן לאחר תפילת מוסף יאמרו קדיש ללא‬
‫תתקבל טז‪ ,‬ורק לאחר 'סדר היום' יאמרו 'קדיש תתקבל'יז‪.‬‬
‫יא‪ .‬אין ראוי להרבות באמירת קדיש במקום שלא תיקנו חכמיםיח‪ .‬לפיכך לדעת רבנו‬
‫הרמב"ם אין אומרים קדיש לפני והוא רחום של תפילת ערבית‪ ,‬או לפני ברכו‬

‫הרב קאפח‪ ,‬סדר התפילה הערה לד‪ .‬כוונתו למנהג יהודי תימן הפוסקים לפי הרמב"ם‪.‬‬ ‫יג‬
‫יד כתב הרב קאפח (סדר התפילה הערה לה)‪ :‬מפשט לשון רבנו נראה שאין אומרים קדיש דרבנן אלא כאשר‬
‫עשרה עסקו בתורה‪ ,‬לאפוקי מה שנוהגין מקצת כאשר ששה או שבעה עסקו בתורה מביאין מן הרחוב‬
‫להשלים מנין‪ ,‬נראה שאין נכון לעשות כן לדעת רבנו‪ ... .‬ובימינו רוב עדות ישראל נעלמה מביניהם קדיש‬
‫דרבנן ונשכחה מפיהם‪ ,‬ואומרין אותה רק לאחר קבורת מת‪ ,‬ומקצתם אומרים אותה גם בתשעה באב‪ ,‬ואיני‬
‫יודע מה ראו על ככה‪.‬‬
‫טו סדר התפילה ל‪.‬‬
‫טז כפי שנתבאר בהלכה ז‪.‬‬
‫יז אפילו יש כאלה הממהרים לצאת למלאכתם‪ ,‬לא יקדימו בשבילם את אמירת קדיש תתקבל מיד אחרי המוסף‪,‬‬
‫אלא יאמרוהו לאחר סדר היום‪ ,‬כי אנחנו אומרים 'תתקבל צלותכון‪ ...‬וצלותהון דכל בית ישראל' ואנו מכוונים‬
‫על כולם‪ ,‬גם על אלה שכבר יצאו‪.‬‬
‫יח וזה לשון ערוך השולחן (נה‪,‬ג)‪ :‬יש מהמון בני יש ראל שסוברים שמצוה להרבות בקדישים‪ ,‬וכמה טועים הם‪,‬‬
‫וקורא אני עליהם תשתפכנה אבני קדש וגו' (איכה ד‪ ,‬א)‪ ,‬ואין משתמשין בשרביטו של מלך מלכי המלכים‬
‫הקדוש ברוך הוא רק כפי מה שהרשה אותנו‪ ,‬והמרבה בהם מזלזל בהדרת קדש‪.‬‬
‫‪132‬‬
 ‫פרק לא ‪ -‬הלכות קדיש‬

‫יט‬
‫בשבת ‪ .‬וכן אין אומרי ם קדיש ביום התענית אחרי והוא רחום קודם הוצאת ספר‬
‫תורהכ‪ .‬וכן אין אומרים קדיש אחר עלינו לשבח‪ .‬וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫בדברי רבנו הרמב"ם אין מושג של 'קדיש יתום'‪ .‬והקדיש הנאמר אחרי הלימוד‬ ‫יב‪.‬‬
‫נקרא 'קדיש דרבנן'‪ ,‬אבל הוא אינו של היתומים‪ ,‬אלא יאמר אותו אחד מאלה‬
‫כא‬
‫שלמדו תורה ‪.‬‬
‫כב‬
‫כבר ביארנו שאין הקדיש נאמר בפחות מעשרה גדולים‪ .‬לפיכך לשיטת רבנו‬ ‫יג‪.‬‬
‫הרמב"ם‪ ,‬כשם שהקטן אינו יכול להיחשב מהעשרה‪ ,‬כך אינו יכול לומר את הקדיש‪.‬‬
‫ויש שהתירו ליתום קטן לומר קדיש על הוריוכג‪ ,‬ויש שהתירו לבת לומר קדיש על‬
‫כד‬
‫הוריה ‪ ,‬ורבנו לא יסכים לדבריהם‪ .‬ואין הקדיש נאמר אלא ע"י אדם אחד‪ ,‬כשאר‬
‫התפילה שיש רק ש"ץ אחד‪ ,‬ומה שנהגו שכמה יתומים יאמרו קדיש ביחד‪ ,‬לדעת‬
‫רבנו הרמב"ם הוא שלא כהלכה‪.‬‬
‫כשתקנו חכמים את הקדיש‪ ,‬תיקנו שיאמר הש"ץ את הקדיש בעמידה משום כבוד‬ ‫יד‪.‬‬
‫כה‬
‫הציבור ‪ ,‬ויעמוד לאיזה רוח [צד] שירצה‪ ,‬ולא תיקנו בו כריעות ‪ .‬וכבר נהגו‬
‫שיאמרנו הש"ץ לכיוון הרוח שבה מתפללים‪ .‬ועוד נהגו שיכרע ארבע כריעות‬
‫בקדיש‪ ,‬כשיאמר ‪ -‬יתגדל ויתקדש‪ ,‬בעגלא ובזמן קריב‪ ,‬יתברך‪ ,‬בריך הואכו‪.‬‬
‫יתום מאב או מאם‪ ,‬נהגו שיאמר את הקדיש דרבנן (דעתיד)‪ ,‬ואין מנהג זה חובה‪,‬‬ ‫טו‪.‬‬
‫ויכול אחר לאומרו‪ .‬ומה שנמצא במדרשים כמה וכמה מעשים שעל ידי זה פודה את‬

‫יט נתבאר בהערה ט‪ ,‬ובהלכה ט‪.‬‬

‫כ נשאל ר' יהושע הנגיד (סי' ט) האם אומרים במנחת תענית קדיש אחר קריאת והוא רחום תהלה לדוד לפני‬
‫הוצאת ספר תורה או לא‪ .‬והשיב‪ :‬אין אומרים קדיש ביום שמוציאין בו ס"ת במנחה‪ ,‬אלא אם קדם לו סדר‬
‫היום כגון מנחת שבת‪ ,‬כי הקדיש על סדר היום שקדם‪ ,‬אבל יום שאין בו סדר היום כגון מנחת תענית אין‬
‫אומרים קדיש אלא אחר החזרת ס"ת ומתפללים מנחה‪.‬‬
‫כא נתבאר בהלכה ח‪.‬‬
‫בפרק יט הלכה ג‪.‬‬ ‫כב‬
‫כך כתב הרמ"א (יו"ד שעו‪,‬ד)‪ :‬שלא תקנו את הקדיש אלא ליתומים [כוונתו לקדיש שאחר עלינו לשבח]‪ .‬וכך‬ ‫כג‬
‫כתב הלבוש (או"ח קלג‪,‬א)‪ :‬וכבר ידענו ממעשה דרבי עקיבא [עי' כלה רבתי פ"ב] תועלת הגדול שיש למתים‬
‫כשיש לו בן האומר קדיש וברכו‪ ,‬ויותר בתוך שנה ראשונה‪ ,‬לכך תקנו והניחו קדיש זה [שאחר עלינו לשבח]‪,‬‬
‫שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים‪.‬‬
‫ראה שו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן ז)‪ ,‬שהביא את דעת כנסת יחזקאל ושבות יעקב שהתירו לבת לומר‬ ‫כד‬
‫קדיש בבית‪ .‬ולעומתם חות יאיר‪ ,‬וספר בית לחם יהודה‪ ,‬ושדי חמד‪ ,‬אסרו אפילו בבית‪ .‬והכריע כדעת‬
‫האוסרים‪ ,‬אלף למטה‪ ,‬ושו"ת תורה לשמה‪ ,‬משום פריצות‪ .‬מפני שהאישה מתחילה והגברים עונים‪ ,‬והוא‬
‫פריצות‪.‬‬
‫וכך היא שיטת ילקוט יוסף‪( ,‬פסוקי דזמרה וקריאת שמע‪ ,‬נו‪,‬א) וזה לשונו‪ :‬אין לבת לומר קדיש על אביה או‬
‫אמ ה‪ ,‬אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה‪ ,‬ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה‪.‬‬
‫יש שאינם רוצים להטריח את הציבור שימתינו להם עד שיגיעו לתיבה‪ ,‬ומתחילים לומר את הקדיש במקומם‪,‬‬ ‫כה‬
‫וכשעונים הציבור ילכו לתיבה‪ ,‬והדבר מותר‪ ,‬אבל אין לומר קדיש כשהוא מהלך‪.‬‬
‫נתבאר בפרק יט הלכה ח ראה שם‪.‬‬ ‫כו‬
‫‪133‬‬
 ‫פרק לא ‪ -‬הלכות קדיש‬

‫אביו ואמו מדין גיהנם‪ ,‬אינו דוקא לאמירת קדיש‪ ,‬אלא אף לאמירת ברכו וקריאת‬
‫כז‬
‫שמע ותפילה ולימוד תורה ‪.‬‬
‫טז‪ .‬יתום הלומד תורה ומתפלל ומקיים מצוות‪ ,‬מעלה את אביו ואמו בעולם הבא‪ ,‬כי‬
‫שמירת המצוות שלו היא מכח חינוכם‪ ,‬נמצא שזה ממעשיהם‪ ,‬ועל זה יקבלו שכר‬
‫כח‬
‫טוב על מפעלם ‪.‬‬
‫יז‪ .‬אין צורך להקפיד לומר על אביו קדיש שנים עשר חודש‪ ,‬או אחד עשר חודש‬
‫כט‬
‫דוקא ‪.‬‬

‫כז המושג 'קדיש יתום'‪ ,‬לא נזכר בבבלי בירושלמי ברי"ף ברמב"ם או ברא"ש‪ ,‬ואפילו הטור לא הזכירו‪ .‬נזכר‬
‫לראשונה בתנא דבי אליהו‪ ,‬וזוהר חדש (פרשת אחרי מות דף מט ע"ב)‪ ,‬ובזוהר חדש רות (דף פד ע"ג)‪ .‬ר'‬
‫יוסף קארו שהזכיר אותו בבית יוסף (יו"ד סי' שעו) לא כתבו בשו"ע‪ .‬אולם הרמ"א העלה אותו בהשגותיו על‬
‫השו"ע (יו"ד שעו‪,‬ד)‪.‬‬
‫וזה לשון ב"י (יו"ד סי' שעו)‪ :‬כתב הכל בו (פח‪ ).‬על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד‬
‫שהיה מקושש עצים וכו' אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא על זה פשט‬
‫המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת‬
‫תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה [עכ"ל]‪.‬‬
‫וזה לשון מסכת כלה רבתי (פ"ב)‪ :‬מעשה ברע"ק דאשכחיה לההוא גברא שהיה נושא חבילת עצים על כתפו‪,‬‬
‫והלך ומל את בנו ולמדו תורה ואוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא‪ ,‬לימים אזל רע"ק לההוא אתרא איתחזי‬
‫ליה ואמ"ל תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי‪ .‬ובמנורת המאור (כלל א' נר א' ח"ב פרק א') נזכר מעשה זו‬
‫בשנויים קלים מאד בשם התנחומא‪ .‬ובספר אליהו זוטא נאמרה עובדא זו בשם רבן יוחנן ב"ז בלשון זה‪:‬‬
‫בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא‪ ,‬כי‬
‫בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מע לים אותי מדינא של גהינם (אליהו זוטא ח"ב פ' יז')‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫סיכום הנ"ל‪ :‬בב"י נזכר שיאמר קדיש או יפטיר בנביא‪ ,‬משמע אפילו פעם אחת‪ ,‬ואין עניין דוקא לומר קדיש‬
‫שנה שלמה‪ .‬במסכת כלה רבתי נזכר‪ ,‬שלימדו תורה והעמידו בקהל לברך‪ ,‬ולא נזכר כלל אמירת קדיש‪.‬‬
‫ובאליהו זוטא נזכר‪ ,‬שלימדו תורה והעמידו לומר ברכו את ה' המבורך‪ ,‬ואף בדבריו לא נזכר קדיש‪.‬‬
‫כח ראה בהערה כז ‪ ,‬ודברנו כאן מסתמכים על דברי המדרשים המאוחרים‪ ,‬אולם ביארנו אותם על נכון לפי‬
‫פשוטם‪.‬‬
‫כט נתבאר בהלכות הקודמות‪.‬‬
‫‪138‬‬
 ‫פרק לב ‪ -‬הלכות קדושת בית הכנסת ובית המדרש‬

‫הלכות קדושת בית הכנסת ובית המדרש‬ ‫פרק לב‬

‫קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה מאד‪ ,‬ומוזהרים עליהם לירא ממי שהוא‬ ‫א‪.‬‬
‫שוכן בהם יתברך שמו‪ ,‬כדכתיב ומקדשי תיראו‪ ,‬ובית הכנסת ובית המדרש נקראים‬
‫גם כן מקדש‪ ,‬כדכתיב ואהי להם למקדש מעט‪ ,‬ודרשינן אלו בתי כנסיות ובתי‬
‫ב‬ ‫א‬
‫מדרשות ‪ .‬ולכן אין נוהגין בהן קלות ראש‪ ,‬כגון שחוק וליצנות ושיחה בטילה ‪.‬‬
‫ואין מחשבין בהם חשבונות אלא של מצוה‪ ,‬כגון קופה של צדקה ופדיון שבוים‬
‫ד‬ ‫ג‬
‫וכדו' ‪ .‬ונוהגין בהם כבוד‪ ,‬לנקותם ולשוטפם במים‪ ,‬ומדליקין בהם אורות לכבדם ‪.‬‬
‫מנהג יהודי תימן לשבת בבתי כנסיות מסביב סמוך לכתלים‪ ,‬והוא מנהג ארץ‬ ‫ב‪.‬‬
‫ישראל‪ ,‬כפי שרואים בבתי כנסיות עתיקים שהתגלו‪ .‬ומנהג שאר קהילות לשבת‬
‫ה‬
‫בבתי כנסיות שורה אחרי שורה‪ ,‬והוא מנהג בני בבל ‪ .‬ולא עשו ציורים על קירות‬
‫בית הכנסת או הפרוכת‪ ,‬וכ"ש שלא ציירו אריות‪ ,‬אלא בד הפרוכת היה בד כהה‬
‫ו‬
‫חלק‪ ,‬בכדי שלא יפריע הדבר לכוונה ‪.‬‬
‫קודם שיכנס לבית הכנסת יקנח את הטיט מעל רגליו‪ .‬וישגיח שלא יהיה עליו ולא‬ ‫ג‪.‬‬
‫ז‬
‫על בגדיו שום לכלוך‪ .‬ומותר להיכנס לבית הכנסת במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ‪.‬‬
‫ובזמנם שלא היה ריצוף לבית הכנסת היה מותר לרוק בהם‪ ,‬ובזמננו שיש ברצפת‬
‫בית הכנסת שטיחים או ריצוף‪ ,‬אסור לרוק בהם ח‪.‬‬
‫אין נכנסין בהם לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים‪ .‬ואם צריך‬ ‫ד‪.‬‬
‫להיכנס לקרוא את חבירו‪ ,‬יכנס ויקרא שם איזה פסוקים‪ ,‬או יאמר איזה תפלה‪ ,‬או‬
‫שישמע מאחרים איזה לימוד‪ ,‬או לכל הפחות ישב שם מעט ‪ ,‬מפני שגם הישיבה‬
‫בהם היא מצוה‪ ,‬ואחר כך יקרא את חבירו ט‪.‬‬
‫אסור לאכול או לשתות או לישן בהם אפילו שינת עראיי‪ .‬וכן אסור לעשן בבית‬ ‫ה‪.‬‬
‫הכנסת‪ .‬וחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם רק כשאין ברירה‪ ,‬ואין‬

‫קיצור שולחן ערוך יג‪,‬א‪.‬‬ ‫א‬

‫שיחה סתמית שאין בה לא מצוה ולא עבירה‪ ,‬כסיפורי ההמון‪ ,‬היאך נבנית חומה פלונית‪ ,‬וכדו'‪( .‬פה"מ אבות‬ ‫ב‬
‫א‪,‬טז) וכן אסור לדבר בהם ענייני פרנסה‪.‬‬
‫מחשבים כמה כסף יש‪ ,‬והיאך יתנו צדקה או יפדו שבויים‪.‬‬ ‫ג‬
‫תפילה יא‪,‬ה‪-‬ז‬ ‫ד‬
‫תפילה יא‪,‬ד‪.‬‬ ‫ה‬
‫תפילה ה‪,‬ו‪ .‬שו"ת סימן רטו‪ .‬הרב קאפח פרק ה הערה כ‪.‬‬ ‫ו‬
‫בגד הזיעה‪ ,‬גופיה עם שרוולים‪.‬‬ ‫ז‬
‫תפילה יא‪,‬י‪.‬‬ ‫ח‬
‫תפילה יא‪,‬ט‪.‬‬ ‫ט‬
‫מה שכתבנו שאסור לישן בבית המדרש או בבית הכנסת‪ ,‬דבר זה לא נזכר בהלכות תפילה (יא‪,‬ו)‪ .‬ואף מה‬ ‫י‬
‫שנאמר בהלכות תלמוד תורה (ד‪,‬ט) "אין ישנים בבית המדרש"‪ ,‬לא משום קדושת בית המדרש נאמר‪ ,‬אלא‬
‫‪135‬‬
 ‫פרק לב ‪ -‬הלכות קדושת בית הכנסת ובית המדרש‬

‫יא‬
‫להם מקום אחר קרוב לאכול ‪ .‬בית הכנסת של כפרים שבנו אותו מתחילה על מנת‬
‫שידורו בו אורחים‪ ,‬מותרים האורחים לאכול ולישן בויב‪ .‬ובזמננו אם יש קהילה‬
‫שבנו בית הכנסת על מנת שיאכלו בו סעודות מצווה‪ ,‬כגון סעודת ברית מילה או‬
‫סעודת שבע ברכות‪ ,‬ולא יהיה שם שכרות ולא קלות ראש‪ ,‬מותר לאכול שם‪ ,‬והרי‬
‫דינו כבית הכנסת של כפרים‪ .‬אבל סתם בית הכנסת שלא בנו אותו מתחילה על מנת‬
‫כך אסור‪.‬‬
‫מותר לנשק בהם בניו הקטנים‪ ,‬אבל לא ירבה בדבר‪ .‬ואין להביא קטנים ביותר שהם‬ ‫ו‪.‬‬
‫משחקים שם ומחללים קדושת המקום ומבלבלים דעת הגדולים‪ .‬אבל כשהגיעו‬
‫לחינוך‪ ,‬יש להביאם אתו‪ ,‬וילמדם לשבת באימה וביראה‪ ,‬ויזרזם לענות אמן וקדיש‬
‫וקדושה‪ .‬ובנות קטנות מותר להכניסם לבית הכנסת‪.‬‬

‫משום ביטול תורה‪( .‬ביאור הרב צדוק‪ .‬ש"ך יו"ד רמו ס"ק טו) אולם למדנו את הדבר מאיסור אכילה ושתיה‪,‬‬
‫ואם אסור לאכול ולשתות בבית המדרש ובבית הכנסת‪ ,‬קל וחומר שאסור לישן שם‪ .‬ובשינה יש יותר זלזול‬
‫מאשר באכילה ושתיה מפני שמפיח‪ .‬וראה בהמשך ההלכה‪ ,‬שרק בבית הכנסת של כפרים‪ ,‬שמתחילה בנו‬
‫אותו על דעת כך‪ ,‬מותר לאכול ולשתות ולישן‪ .‬וכך יש לפרש את הסיפורים בתלמוד שבהם מסופר שישנו‬
‫ואכלו ושתו בבית המדרש או בבית הכנסת‪ .‬ראה ברכות (כה‪ ,).‬שם מסופר שעל מחצלאות בית המדרש‪ ,‬בצד‬
‫אחד ישבו ולמדו‪ ,‬ובצד השני ישנו‪ .‬וראה פסחים (קא‪ ).‬ושמואל‪ ,‬למה לי לקדושי בבי כנישתא? ‪ -‬לאפוקי‬
‫אורחים ידי חובתן‪ ,‬דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא‪ .‬ע"כ‪ .‬בתלמוד מצאנו היתר שינה‪ ,‬בין בבית המדרש ובין‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬וכפי שביארנו‪ ,‬שהם של כפרים‪ ,‬ומתחילה בנו אותם על דעת כך‪.‬‬
‫ולעומת מה שכתבנו‪ ,‬כתב בשו"ע (קנא‪,‬ג)‪ :‬אין ישנים בבהכ"נ אפי' שינת עראי‪ ,‬אבל בבית המדרש מותר‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬מקור דבריו מהר"י אבן חביב ז"ל (הובא בב"י)‪ ,‬שכתב‪ ,‬אפילו שינת עראי אסור בבית הכנסת‪ ,‬אבל בבית‬
‫המדרש אף על פי שהוא חמור מבית הכנסת נראה דמותר‪ ,‬דאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כה‪ ).‬הני ציפי דבי‬
‫רב דהני גנו והני גרסי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וראה רבי עקיבא איגר בהגהותיו שם על השו"ע שהיקשה‪ ,‬איך יתכן שבית המדרש שקדושתו חמורה מבית‬
‫הכנסת יהיה מותר בשינה‪ ,‬ובית הכנסת שקדושתו פחותה יהיה אסור‪ .‬ועוד היקשה‪ ,‬אם משווים אנו אכילה‬
‫ושתיה לשינה‪ ,‬רק חכמים ותלמידיהם מותרים מדוחק‪ ,‬אבל סתם בני אדם אסורים לישן בבית המדרש‪ .‬ואף‬
‫תלמידי חכמים מותרים לישן בבית המדרש רק שינת עראי שהוא מדוחק‪ ,‬כמו אכילה ושתיה‪ ,‬אבל לא שינת‬
‫קבע‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכבר הוכחנו ממסכת פסחים שאף בבית הכנסת ישנו‪ ,‬ואם כן מנין לנו לחלק‪ ,‬כדברי השו"ע‪ ,‬בבית הכנסת‬
‫אסור לישן‪ ,‬ובבית המדרש מותר‪ .‬על כורחנו‪ ,‬החילוק בסוגיות התלמוד הוא‪ ,‬אם הוא של כפרים‪ ,‬או של‬
‫כרכים‪ .‬בשל כפרים מותר לישן ולאכול‪ ,‬ויזהרו לא לנהוג בו מנהג ביזיון‪ ,‬ובשל כרכים אסור לישן ולאכול‪,‬‬
‫בין בבית המדרש ובין בבית הכנסת‪.‬‬
‫יא תפילה יא‪,‬ו‪.‬‬
‫יב מזוזה ו‪,‬ו‪ .‬שבת כט‪,‬ח‪ .‬הרב קאפח בהלכות שבת פרק כט הערה כה‪.‬‬
‫‪123‬‬
 ‫פרק לג ‪ -‬הלכות תפילת מנחה‬

‫הלכות תפילת מנחה‬ ‫פרק לג‬

‫הזמן המובחר ביותר לתפילת מנחה‪ ,‬הוא מתשע שעות ומחצה זמניות‪ ,‬והיא‬ ‫א‪.‬‬
‫הנקראת 'מנחה קטנה'‪ .‬ואם התפלל משש שעות ומחצה יצא לכתחילה‪ ,‬והיא‬
‫הנקראת 'מנחה גדולה'‪ .‬ומשום דוחק כל שהוא יתפלל מנחה גדולה‪ ,‬כגון שצריך‬
‫לצא ת לדרך‪ ,‬או לאכול‪ ,‬או שנזדמן לו עתה מניין‪ ,‬ואח"כ לא יהיה לו מניין‪ .‬וזמנה‬
‫א‬
‫עד שקיעת החמה‪ ,‬והיא הסתרות גלגל השמש ‪.‬‬
‫הגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה]‪ ,‬מותר לטעום ולעשות מלאכה קודם שיתפלל‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫ב‬
‫אבל אסור לאכול אכילת עראי שמא ימשך באכילה ‪ ,‬וכל שכן שאסור לסעוד סעודה‬
‫ג‬
‫גדולה קודם שיתפלל ‪ [ .‬ואם התחיל לא יפסיק‪ ,‬כמו שיתבאר בהלכה הבאה]‪ .‬ומהי‬
‫טעימה? שטועם פת בכמות כלשהי‪ .‬ומהי אכילת עראי? שטועם פת בכמות של‬
‫כביצה או פחות או יותר מעט‪ .‬ואם אוכל מיני מזונות‪ ,‬מותר לו לאכול בכמות של‬
‫כביצה או פחות או יותר מעט‪ ,‬ואין לחשוש שמא ימשך באכילה; ואם אוכל פירות‬
‫ד‬
‫או תבשיל אפילו מחמשת מיני דגן‪ ,‬מותר לו לאכול ככל צורכו ‪.‬‬

‫תפילה ג‪,‬ב ‪ -‬ד‪ .‬וראה הלכות שביתת יום טוב (ו‪,‬יט)‪ ,‬שם נתבאר כיצד הוא הסדר ביום טוב‪ ..." ,‬והולכין לבתי‬ ‫א‬
‫מדרשות‪ ,‬קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום‪ ,‬מתפללין תפילת המנחה‪ ,‬וחוזרין לבתיהן לאכול‬
‫ולשתות‪ ,‬שאר היום עם הלילה"‪ .‬ע"כ‪ .‬מכאן שמותר להתפלל לכתחילה מנחה גדולה‪ .‬וכך נהגו בתימן‬
‫להתפלל מנחה גדולה כשרצו לסעוד לאחר זמן מנחה‪ ,‬אבל לא יתפללו בקביעות מנחה גדולה‪ .‬וראה עוד‬
‫בהערות הרב קאפח למשנ"ת (פרק ג הערה ח)‪ :‬מנהג תימן להתפלל בכל יום מנחה קטנה‪ ,‬זולתי בערב כיפור‬
‫שהתפללו מנחה גדולה‪ ,‬כדי שיספיקו לאכול ולהתכונן לקראת היום הגדול‪.‬‬
‫ומה שכתבנו ששקיעת החמה היא הסתרות גלגל השמש‪ ,‬משום שרבים נסבכו בהבנת מושג פשוט זה‪,‬‬
‫ושקיעת החמה כמשמעו‪ ,‬שהשמש שוקעת ונעלמת‪ ,‬ולפיכך ביארנוהו‪ .‬וראה עוד מאמר "שקיעת החמה ובין‬
‫השמשות במשנת הרמב"ם"‪ ,‬שם נתבאר בארוכה‪.‬‬
‫בזמנם היו שותים יין בתוך האכילה‪ ,‬ויש חשש שימשך באכילה ושתייה עד שיעבור זמן התפילה‪( .‬פה"מ‬ ‫ב‬
‫שבת א‪,‬ב)‬
‫תפילה ו‪,‬ד‪-‬ה‪.‬‬ ‫ג‬
‫מה שכתבנו שטעימה היא פת בכמות כלשהי‪ ,‬כך כתב הרמב"ם בהלכות שבועות ד‪,‬א ‪-‬ב‪ ,‬שאכילה היא בכזית‪,‬‬ ‫ד‬
‫וטעימה היא בכל שהוא‪ .‬ומה שכתבנו שאכילת עראי היא פת בכמות של כביצה‪ ,‬כך כתב הרמב"ם בהלכות‬
‫סוכה ו‪,‬ו‪ ,‬שאכילת עראי כביצה או פחות או יותר מעט‪ .‬ומה שכתבנו שאם אוכל מיני מזונות‪ ,‬מותר לו לאכול‬
‫כביצה או פחות או יותר מעט‪ ,‬מפני שבשיעור זה אינו נקרא שקובע סעודה על מיני המזונות‪ ,‬וכפי שביאר‬
‫הרמב"ם בפה"מ סוכה ב‪,‬ד‪ ,‬מהי אכילת עראי‪" :‬ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכוון בו שיהא‬
‫סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אח"כ"‪ .‬הרמב"ם שם מדבר על אכילת פת‪,‬‬
‫והוא הדין לאוכל מיני מזונות‪ ,‬זהו השיעור שאינו קובע סעודתו‪ ,‬אלא אוכל עראי‪ ,‬ובדעתו לאכול אחר כך‬
‫סעודת קבע‪ .‬ומה שכתבנו שהאוכל מיני מזונות מותר לו לאכול כביצה או פחות או יותר‪ ,‬ואילו בפת כבר‬
‫אסור לאכול שיעור זה‪ ,‬מפני שהאוכל פת‪ ,‬אוכל את מזונו הקבוע לסעודה‪ ,‬ויש חשש שימשך באכילה‪ ,‬ואילו‬
‫כשאוכל מיני מזונות‪ ,‬אינו אוכל את מזונו הקבוע לסעודה‪ ,‬ואין לחשוש שימשך באכילה‪ .‬ומה שכתבנו‬
‫שפירות או תבשיל יכול לאכול ככל צורכו‪ ,‬מפני שדברים אלו אינם משביעים‪ ,‬ובדעת האדם לאכול לאחר‬
‫מכן סעודה‪.‬‬
‫‪122‬‬
 ‫פרק לג ‪ -‬הלכות תפילת מנחה‬

‫כיון שהגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה]‪ -‬לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד‬ ‫ג‪.‬‬
‫שיתפלל‪ ,‬שמא יתעלף ויבטל מן התפילה; ולא לדון‪ ,‬אפילו בגמר דין‪ ,‬שמא יסתר‬
‫הדין‪ ,‬וימשך ויבטל מן התפילה‪ .‬וכן לא ישב לפני הספר‪ ,‬אפילו תספורת הדיוט‪ ,‬עד‬
‫שיתפלל‪ ,‬שמא ישבר הזוג; ולא יכנס לבורסקי עד שיתפלל ‪ ,‬שמא יראה הפסד‬
‫ה‬
‫במלאכתו ויתעסק בה‪ ,‬ויתעכב מן התפילה‪ .‬ואם התחיל באחת מאלו ‪ -‬לא יפסיק ‪,‬‬
‫ו‬
‫אלא גומר ואחר כך מתפלל מנחה ‪ .‬ואם אין שהות ביום להתפלל‪ ,‬יפסיק‪.‬‬
‫קודם תפילת מנחה צריך ליטול יד יו במים עד הפרק כמו לתפילת שחרית‪ ,‬ואעפ"י‬ ‫ד‪.‬‬
‫שאינו יודע להם שום טומאה‪ .‬וגם לתפילת ערבית אם הפסיק אחר מנחה‪ ,‬וכן‬
‫למוסף אם הפסיק אחר שחרית‪ ,‬צריך ליטול ידיו‪ .‬ונטילות אלו‪ ,‬צריכות להיות מתוך‬
‫כלי‪ ,‬ומברכין עליהן‪ .‬ומנהג יהודי תימן לשכשך ידיהם במים לפני תפילת מנחה‪,‬‬
‫ולא נטלו מתוך כלי‪ ,‬ולא ברכו‪.‬‬
‫סדר תפילת מנחה נתבאר בסידורים‪ .‬ואין אומרים עלינו לשבח לאחר תפילת שחרית‬ ‫ה‪.‬‬
‫או מנחה או ערבית‪ ,‬וחכמים תיקנו לאומרו רק במוסף של ראש השנה‪.‬‬

‫כתב הכס"מ‪ :‬ומה שכתב ואם התחיל וכו' לא יפסיק‪ ,‬היינו דוקא כשיש שהות ביום להתפלל לאחר שיסיים‪,‬‬ ‫ה‬
‫אבל אם אין שהות ביום יפסיק‪ ,‬וכך מדויק מלשון רבנו‪ ,‬שכתב ואח"כ מתפלל תפלת המנחה‪ ,‬משמע דוקא‬
‫כש אחר כך יתפלל דהיינו כשיש שהות‪ ,‬אבל אם אין שהות יפסיק‪ .‬וכן נתבאר בפרק לולב הגזול (דף לח) וכמו‬
‫שכתבתי בפ"ב מהלכות ק"ש הל' ו‪.‬‬
‫תפילה ו‪,‬ה‪.‬‬ ‫ו‬
‫וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ו‪,‬ד ‪-‬ה‪:‬‬
‫מותר לטעום ולעשות מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה‪ ,‬אבל אינו סועד סמוך למנחה‪.‬‬
‫כיון שהגיע זמן מנחה גדולה [שש ומחצה]‪ -‬לא יכנס למרחֵ ץ אפילו להזיע עד שיתפלל‪ ,‬שמא יתעלף ויבטל‬
‫מן התפילה; ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה; ולא לדון‪ ,‬אפילו בגמר דין‪ ,‬שמא יסתר‬
‫הדין‪ ,‬וימשך ויבטל מן התפילה‪ .‬וכן לא ישב לפני הספר‪ ,‬אפילו תספורת הדיוט‪ ,‬עד שיתפלל‪ ,‬שמא ישבר‬
‫הזוג; ולא יכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל‪ ,‬שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה‪ ,‬ויתעכב מן‬
‫התפילה‪ .‬ואם התחיל באחת מאלו ‪ -‬לא יפסיק‪ ,‬אלא גומר ואחר כך מתפלל מנחה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬הרמב"ם פתח את הלכה ה במילים "כיון שהגיע זמן מנחה גדולה"‪ ,‬משמע מכך‪ ,‬שהזמן שנאסר לעשות‬
‫בו את הדברים שנזכרו בהלכה הוא משיגיע זמן מנחה גדולה‪ ,‬דהיינו שש וחצי שעות‪ .‬ולעומת זאת לגבי‬
‫בורסקי כתב הרמב"ם‪ ,‬לא יכנס לבורסקי סמוך למנחה‪ .‬וכן בהלכה ד "אבל אינו סועד סמוך למנחה"‪ ,‬לכאורה‬
‫אף קודם שש וחצי אסור‪.‬‬
‫וצריך לבאר‪ ,‬שסמוך למנחה הוא משש שעות וחצי‪ ,‬ובכל המקרים שנזכרו בהלכות שלפנינו רק משיגיע זמן‬
‫מנחה גדולה אסור ולא קודם‪ .‬וכך ביאר מהרי"א (מורנו הרב יחיא אביץ' זצ"ל) את ההלכות‪ ,‬הובאו דבריו‬
‫בספר "עקבי שלום" (סימן ה עמ' נא)‪.‬‬
‫מהרי"א דקדק‪ ,‬שיש לחלק בין לשון 'סמוך למנחה' שנזכר במשנה פסחים (י‪,‬א)‪ ,‬שביאורו סמוך לזמן מנחה‪,‬‬
‫[ולפיכך אם מנחה קטנה היא שעתיים ומחצה שעות זמניות‪ ,‬סמוך למנחה‪ ,‬הוא "כשנשאר מן היום יותר על‬
‫שעתים ומחצה זמניות" (פה"מ שם)]‪ ,‬לבין 'סמוך למנחה' שנזכר בהלכות שלפנינו‪ ,‬שביאורו סמוך לתפילת‬
‫מנחה‪[ ,‬ולפיכך אם מנחה גדולה הוא משש שעות ומחצה זמניות‪ ,‬סמוך לתפילת מנחה‪ ,‬הוא קודם לזמן זה‬
‫במעט]‪.‬‬
‫וכך פירש הרד"ע (הובא בהערה יא של הרב קאפח)‪ .‬וזה לשונו‪ :‬ומה שכתב אבל אינו סועד סמוך למנחה‪,‬‬
‫ואח"כ כתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה וכו'‪ ,‬נראה דדוקא בזמנה ממש‪ ,‬ונלע"ד שאינו מפרש במשנה כהר"ן‬
‫שפירש סמוך חצי שעה קודם‪ ,‬אלא מעט‪ ,‬ולפיכך לא הקפיד‪.‬‬
‫‪121‬‬
 ‫פרק לג ‪ -‬הלכות תפילת מנחה‬

‫מותר להתחיל לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' שקודם מנחה‪ ,‬אף אם אין‬ ‫ו‪.‬‬
‫ז‬
‫מניין בבית הכנסת‪ ,‬ורק כשיגיעו לקדיש צריך שיהיו עשרה בבית הכנסת ‪.‬‬
‫מותר ליפול נפילת פנים בלילה‪ .‬ובתקופת רבנו הרמב"ם היו יחידים שנפלו על‬ ‫ז‪.‬‬
‫פניהם בתפילת ערבית ח‪ .‬לפיכך אף אם נמשכה תפילת המנחה לאחר השקיעה‪,‬‬
‫צריכים ליפול על פניהם‪.‬‬
‫כשהשעה דחוקה והזמן קרוב מאוד לשקיעה‪ ,‬יתפללו תפילת אחת בקול רם‪ ,‬ולא‬ ‫ח‪.‬‬
‫ט‬
‫יתפללו לחש וחזרה ‪ .‬ואם באמצע התפילה שקעה החמה יגמרו תפילתם‪ ,‬וישתדלו‬
‫לעתיד להקדים‪.‬‬
‫מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים שמונה עשרה בלחש‪ ,‬מתפלל עמהם‬ ‫ט‪.‬‬
‫שמונה עשרה‪ ,‬ואין צריך לומר והוא רחום וגו' תהילה לדוד וגו' אחרי שמונה‬
‫עשרה‪ .‬ואם לא יוכל לגמור שמונה עשרה קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה‪ ,‬ימתין‬
‫ויתפלל בלחש עם שליח ציבור בחזרת התפילה מלה במלה‪ ,‬ויענה את הענייות‬
‫שבקדושה עם הציבור‪ ,‬עד שיענה 'אמן' אחר בא"י האל הקדוש‪ ,‬ושאר התפילה‬
‫יתפלל לעצמוי‪ .‬ואם בא סמוך לקדושה‪ ,‬ימתין עד אחרי שיאמר שליח ציבור האל‬
‫הקדוש ויענה אמן ואז יתפלל‪.‬‬
‫מי שבא בערב שבת למנחה בבית הכנסת‪ ,‬והקהל כבר גמרו להתפלל מנחה‪ ,‬לא‬ ‫י‪.‬‬
‫יתפלל מנחה בתוך בית הכנסת‪ ,‬אלא חוצה לו‪ ,‬שלא יהיה עומד בין היושבים‪,‬‬
‫שהציבור יסיימו לך דודי והוא עדין עומד בתפילה‪ .‬אבל אין לאסור את הדבר משום‬
‫שקיבלו שבת ולגביהם זמן מנחה כבר עבר‪ ,‬מפני שכלפי המתפלל עדין הוא זמן‬
‫מנחה‪ .‬ואף אם שמע שליח ציבור שאומר ברכו‪ ,‬וענה עם הציבור‪ ,‬עדין לא קיבל את‬
‫השבת‪ ,‬ויתפלל מנחה‪.‬‬

‫נתבאר בפרק יט הלכה ג‪.‬‬ ‫ז‬

‫תפילה ה‪,‬טו‪.‬‬ ‫ח‬
‫שו"ת הרמב"ם רנו‪.‬‬ ‫ט‬
‫תפילה י‪,‬טז‪ .‬והטעם שיכול לעזוב את הש"ץ אחר אמן של האל הקדוש‪ ,‬מפני שיש עשרה העונים לש"ץ‪ ,‬ויש‬ ‫י‬
‫תפילת ציבור בלעדיו‪ ,‬והוא רק צרף עצמו לעניית הקדושה עם הש"ץ‪.‬‬
‫‪120‬‬
 ‫פרק לד ‪ -‬הלכות תפילת ערבית‬

‫הלכות תפילת ערבית‬ ‫פרק לד‬

‫א‬
‫זמן תפילת ערבית משיצאו שלושה כוכבים בנונים‪ ,‬עד עלות השחר ‪ .‬ומותר‬ ‫א‪.‬‬
‫להקדים ולהתפלל מ'פלג המנחה'‪ ,‬שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה‪ ,‬מפני‬
‫שתפילת ערבית רשות‪ ,‬אין מדקדקין בזמנה‪ .‬ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה‪,‬‬
‫ב‬
‫אחר צאת הכוכבים ‪.‬‬
‫מותר לכתחילה להתפלל תפילת מנחה ותפילת ערבית סמוכות זו לזו‪ ,‬לאחר פלג‬ ‫ב‪.‬‬
‫המנחה [פלג המנחה=שעה ורבע קודם השקיעה]‪ .‬ואין לאסור את הדבר שהרי הוא‬
‫ג‬
‫מחשיב את זמן פלג המנחה גם מהיום וגם מהלילה ‪ ,‬מפני שזמן זה הוא זמן מנחה ‪,‬‬
‫אך הואיל ותפילת ערבית רשות‪ ,‬מותר להתפלל אותה קודם זמנהד‪.‬‬

‫תפילה ג‪,‬ו‪.‬‬ ‫א‬

‫תפילה ג‪,‬ז‪ .‬הרמב"ם בהלכות תפילה ג‪,‬ז כתב‪ :‬ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת‪ ,‬בערב שבת קודם‬ ‫ב‬
‫שתשקע השמש; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת‪ ,‬בשבת‪ :‬לפי שתפילת ערבית רשות‪ ,‬אין מדקדקין‬
‫בזמנה‪ .‬ע"כ‪ .‬בדבריו נזכר שמותר להתפלל ערבית קודם שתשקע החמה‪ ,‬ולא נזכר פלג המנחה‪ ,‬ואנו הוספנו‬
‫פלג המנחה לתוספת הבהרה‪ ,‬מפני שקודם זמן זה אינו נחשב קודם השקיעה‪ ,‬ואסור להתפלל בו ערבית‪.‬‬
‫נתבאר למעלה פרק לג הלכה א‪.‬‬ ‫ג‬
‫מקור ההלכה שלפנינו‪ ,‬הם דברי הרב קאפח (הלכות תפילה פרק ג הערה ט)‪ .‬שם ביאר‪ ,‬שאין כאן תרתי‬ ‫ד‬
‫דסתרי שהוא מחשיב את פלג המנחה גם כזמן תפילת מנחה וגם כזמן תפילת ערבית [שמתפלל מנחה לאחר‬
‫פלג המנחה כשיטת חכמים‪ ,‬ומתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים כשיטת רבי יהודה]‪ ,‬מפני שזמן זה הוא זמן‬
‫מנחה בלבד‪ ,‬ומה שהיתרנו לו להתפלל ערבית בזמן זה‪ ,‬משום שהיא תפילת רשות ואין מדקדקים בזמנה‪,‬‬
‫לפיכך מותר להתפלל אותה קודם זמנה‪ .‬עוד כתב שם‪" :‬וכך נהגו אבותינו ביום חול מתפללין מנחה עד‬
‫הערב‪ ,‬וב לילי שבתות וימים טובים מקדימים תפלת ערבית עם דמדומי חמה‪ ,‬ופעמים גם בימות הקיץ‬
‫הארוכים מקדימים תפלת ערבית‪ ,‬וכ"כ הלח"מ והראש"ל"‪.‬‬
‫ומה שנאמר בתלמוד (ברכות כז‪" ).‬דעבד כמר עבד‪ ,‬ודעבד כמר עבד"‪ ,‬הרמב"ם מפרש מימרא זו לגבי תפילת‬
‫מנחה‪ ,‬ולפיכך בהלכות תפילה ג‪,‬ד‪ ,‬בתחי לה כתב את זמן מנחה לפי רבי יהודה‪ ,‬ואח"כ כתב את זמן מנחה‬
‫לפי חכמים‪ ,‬וכוונתו שאפשר להתפלל מנחה או כרבי יהודה או כחכמים‪ .‬ולא הזכיר הרמב"ם שם בהלכה את‬
‫תפילת ערבית כלל‪ ,‬ואין לה קשר למחלוקת רבי יהודה וחכמים‪ ,‬אלא תפילת ערבית מותר להתפלל אותה אף‬
‫קודם זמנה‪ ,‬שמפני שהיא רשות אין מדקדקין בזמנה‪.‬‬
‫אולם לדעת השו"ע (רלג‪,‬א וכ"כ בכס"מ הל' תפילה ג‪,‬ד ז) אסור הדבר‪ ,‬ומי שמתפלל תפילת מנחה עד‬
‫השקיעה‪ ,‬אסור לו להתפלל תפילת ערבית קודם השקיעה מפלג המנחה‪ .‬וזה לשונו‪" :‬מי שהתפלל תפלת‬
‫המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה‪ ,‬יצא‪ .‬ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן‪ ,‬ולרבי‬
‫יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע‪ ,.‬ואסיקנא‪ ,‬דעבד כמר‪ ,‬עבד; ודעבד כמר‪ ,‬עבד;‬
‫והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו‪ ,‬שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה‪ ,‬שוב אינו יכול להתפלל‬
‫ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה‪ ,‬צריך ליזהר שלא‬
‫יתפלל מנחה באותה שעה; ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה‪ ,‬אין להתפלל תפלת ערבית קודם‬
‫שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה‪ ,‬יצא‪ .‬ובשעת הדחק‪ ,‬יכול להתפלל‬
‫תפלת ערבית מפלג המנחה ולמע לה"‪ .‬ועיין במשנ"ב שם ס"ק יא שציבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם‬
‫יהיה טורח לקבצם שנית לתפילת ערבית‪ ,‬ותתבטל תפילת הציבור לגמרי‪ ,‬הקלו האחרונים שמותר להתפלל‬
‫ערבית סמוך למנחה‪.‬‬
‫‪123‬‬
 ‫פרק לד ‪ -‬הלכות תפילת ערבית‬

‫אדם שבא ממלאכתו בערב‪ ,‬אין ראוי לו לאכול או לשתות לפני תפילת ערבית‪ ,‬שמא‬ ‫ג‪.‬‬
‫יאמר גם אישן קמעה‪ ,‬וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה‪ .‬אבל משום צורך כל‬
‫שהוא‪ ,‬כשא ין לחשוש שישן‪ ,‬מותר להקדים את האכילה והשתיה לפני תפילת‬
‫ערבית‪ .‬לפיכך אם סדר יומו שאוכל‪ ,‬ולאחר מכן הולך ללמוד ולהתפלל ערבית‪,‬‬
‫ה‬
‫מותר הדבר ‪ .‬וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫ראוי לאדם להשתדל להקדים ולקיים את המצווה שהזדמנה לידו‪ ,‬משום זריזים‬ ‫ד‪.‬‬
‫מקדימין למצוות‪ .‬לפיכך אם התפלל ערבי ת מיד בתחילת זמנה הרי זה משובח‪ .‬ואם‬
‫היתה לפניו עוד מצוה אעפ"י שאינה עוברת‪ ,‬יעשה המצוה ואח"כ יתפלל‪ .‬וכן אם‬
‫הוא לומד תורה ביחד עם הציבור‪ ,‬יכול לאחר את תפילת ערבית‪ ,‬ובלבד שלא יעלה‬
‫עמוד השחר‪.‬‬
‫שליח ציבור העובר לפני התיבה‪ ,‬צריך להתעטף בטלית גדול אפילו בערבית‪ ,‬משום‬ ‫ה‪.‬‬
‫כבוד הציבור‪ .‬אבל כשאומרים קדיש דעתיד אחר הלימוד‪ ,‬או חצי קדיש קודם‬
‫הוצאת ספר תורה במנחת שבת‪ ,‬לא מקפידים שיהיה עטוף בטלית מפני שאינה‬
‫תפילה‪.‬‬
‫מי שבא לבית הכנסת לתפילת ערבית‪ ,‬ומצא שהציבור עומדים להתפלל שמונה‬ ‫ו‪.‬‬
‫עשרה‪ ,‬אפילו עדיין אינו לילה אלא מפלג המנחה ולמעלה‪ ,‬יתפלל עמהם שמונה‬
‫עשרה‪ ,‬שתפילה עם הציבור עדיפא מסמיכת גאולה לתפילה‪ ,‬וכך הדין בשחרית ו‪.‬‬
‫ואחר כך כשיהיה לילה יקרא את שמע עם ברכותיה‪ .‬ואם הציבור עומדים באמצע‬
‫קרית שמע וברכותיה‪ ,‬ויש לו שהות לומר קרית שמע עם ברכותיה עד המולך‬
‫בכבודו וכו'‪ ,‬קודם שיגיעו לתפילת שמונ ה עשרה‪ ,‬יעשה כן‪ ,‬וידלג אז הפסוקים‬
‫שבברכת השכיבנו‪ ,‬ואינו צריך לאמרם אחרי התפילה‪ .‬ואם הוא עדיין לא התפלל‬
‫מנחה‪ ,‬יתפלל תפילת שמונה עשרה למנחה‪ ,‬בשעה שהציבור אומרים קרית שמע עם‬
‫הברכות‪ ,‬וישהה מעט לכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות‪ ,‬ויתפלל אחר כך שמונה‬
‫עשרה עם הציבור ל ערבית‪ ,‬ואחר כך כשיהיה לילה יאמר קרית שמע עם ברכותיה ז‪.‬‬
‫אסור להפסיק בדיבור‪ ,‬מעת שהתחילו לברך ברכת אשר בדברו מעריב ערבים‪ ,‬עד‬ ‫ז‪.‬‬
‫גמר שמונה עשרה‪ .‬ואף להכריז "יעלה ויבוא" או "טל ומטר" או "על הנסים" נחשב‬
‫הפסק‪.‬‬

‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ו‪,‬ז‪ :‬אף על פי שתפילת הערב רשות‪ ,‬לא יבוא אדם ממלאכתו ויאמר‪ ,‬אוכל‬ ‫ה‬
‫מעט ואשתה מעט ואישן קמעה‪ ,‬ואחר כך אתפלל ‪ -‬שמא תאנוס אותו שינה‪ ,‬ונמצא ישן כל הלילה; אלא‬
‫מתפלל ערבית‪ ,‬ואחר כך אוכל ושותה או יישן‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה לשון זה משמעו שאין ראוי לאכול ולשתות קודם‬
‫ערבית שמא אף ישן וחוטפתו שינה‪ ,‬ולפיכך הדגשנו שהלכה זו עוסקת במקרה רגיל שאין לו צורך להקדים‬
‫את אכילתו לתפילת ערבית‪ .‬אולם משום צורך כל שהוא‪ ,‬מותר לאכול לפני ערבית‪ ,‬ולא מצאנו בדברי חכמים‬
‫ובדברי הרמב"ם את האיסורים של אכילה ומרחץ ובורסקי וכו' לפני ערבית‪ ,‬כמו שמצאנו בתפילת מנחה‪,‬‬
‫מפני שאין להשוות ביניהם‪.‬‬
‫ראה פרק יג הערה יט‪ .‬ופרק כב הלכה לד‪.‬‬ ‫ו‬
‫קיצור שולחן ערוך ע‪,‬ג‪.‬‬ ‫ז‬
‫‪121‬‬
 ‫פרק לד ‪ -‬הלכות תפילת ערבית‬

‫אם נשאר אדם יחידי מתפלל ערבית בבית הכנסת בלילה‪ ,‬אין חביר ו חייב להמתין לו‬ ‫ח‪.‬‬
‫עד שיסיים תפילתו‪ ,‬מפני שבתי הכנסת שלנו בעיר‪ ,‬ואין חשש להשאר בהם לבדו‪.‬‬
‫וחכמים תיקנו ברכה מעין שבע בתפילת ערבית של ליל שבת משום המאחרים שלא‬
‫ישארו לבדם בבית הכנסת‪ ,‬אבל בשאר התפילות לא תיקנו‪ ,‬ואין להוסיף על תקנתם‪.‬‬
‫ח‬
‫ועוד שבטל הטעם ‪.‬‬
‫סדר תפילת ערבית נתבאר בסידורים‪ .‬ובסידור 'שיבת ציון' ו'שיח ירושלים' הובאו‬ ‫ט‪.‬‬
‫כמה שינויי נוסח‪ ,‬על פי הרמב"ם וכתבי יד תימן‪ ,‬כאשר תחזנה עיני המעיין‪.‬‬

‫תם ונשלם שבח לאל בורא העולם‬

‫ראה הלכות תפילה ט‪,‬י‪-‬יא‪ ,‬שם הביא רבנו את תקנת חכמים לברכה מעין שבע בלילי שבת‪ ,‬וכתב‪ :‬ולמה‬ ‫ח‬
‫תיקנו חכמים זה ‪ -‬מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת‪ ,‬ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא‬
‫השלים תפילתו; ויישאר לבדו בבית הכנסת‪ ,‬ויבוא לידי סכנה‪ .‬לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל‪ ,‬כדי‬
‫שיתעכבו כל העם עד שישל ים המתאחר‪ ,‬וייצא עימהן‪ .‬ע"כ‪ .‬תקנת חכמים היתה רק בליל שבת‪ ,‬לפיכך אין‬
‫להוסיף על תקנת חכמים היכן שלא תיקנו‪ .‬ועוד שבטל הטעם‪ ,‬כך שבודאי אין להוסיף איסורים ללא טעם‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫מאמרים‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫מנהג נפוץ בימינו לברך 'על נטילת ידים' לאחר הנטילה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בתחילה שופכים את‬
‫המים על הידים מתוך הכלי‪ ,‬ורק לאחר מכן מברכים על נטילת ידים‪.‬‬
‫במאמר הבא נבאר שדבר זה אינו מתאים להלכה הנלמדת מן התלמוד‪ ,‬אלא צריך לברך‬
‫'על נטילת ידים' לפני הנטילה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בתחילה יברך‪ ,‬ואח"כ ישפוך את המים על הידים‬
‫מתוך הכלי‪.‬‬
‫ברכת על נטילת ידים אינה שונה משאר ברכות המצות‪ ,‬וכשם שבשאר הברכות מברך‬
‫עליהם קודם שיעשה את המצוה‪ ,‬כך גם ברכת על נטילת ידים צריך לברך אותה לפני‬
‫שיעשה את המצוה‪ .‬הבסיס לכל הדיון יהיה פשט דברי התלמוד‪ ,‬וגם נעסוק בנושאים‬
‫שהם קרובים לנושא זה‪.‬‬
‫פסחים דף ז עמוד ב‬
‫"דכולי עלמ א מיהא מעיקרא בעינן לברוכי‪.‬‬
‫מנלן? דאמר רב יהודה אמר שמואל ‪ -‬כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן‪.‬‬
‫מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא?‬
‫אמר רב נחמן בר יצחק ‪ -‬דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי‬
‫[ויעבור‪ ,‬פירושו ויקדם‪ ,‬הרי שעובר פירושו לפני]‬
‫אביי אמר מהכא ‪ -‬והוא עבר לפניהם‪.‬‬
‫ואי בעית אימא מהכא ‪ -‬ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם‪.‬‬
‫בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר‪.‬‬
‫בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי‪ ,‬אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא משום דילמא‬
‫מיקלקלא תקיעה‪ ,‬אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי?‬
‫אלא אמר רב חסדא ‪ -‬חוץ מן הטבילה בלבד איתמר‪.‬‬
‫תניא נמי הכי ‪ -‬טבל ועלה‪ ,‬בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על‬
‫הטבילה"‪.‬‬
‫היוצא מהתלמוד "כל המצות מברך עליהן עובר [=לפני] לעשייתן‪ ,‬חוץ מן הטבילה"‪.‬‬
‫מהי הטבילה שמברך לאחריה? נאמרו בדבר שלושה פירושים‪.‬‬
‫טבילת הגר‪ ,‬מפני שהגר עדין לא מחויב במצוות ‪ ,‬והוא לא יכול לברך וציוונו‪ ,‬כי‬ ‫א‪.‬‬
‫הוא איננו מצווה‪.‬‬
‫טבילה לאלו שאינם ראויים לברך‪ ,‬כגון בעלי קריין‪ ,‬בזמן שתקנו להם טבילה‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫‪128‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫כל טבילה שיטבול‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬

‫לפי שלושת הפירושים‪ ,‬לא נזכר בתלמוד שצריך לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה‪.‬‬
‫טבילה איננה נטילת ידים אלא טבילה‪ ,‬אבל בנטילת ידים לא נזכר שמברך עליהם לאחר‬
‫נטילתן‪ .‬נמצאנו למדים‪ ,‬צריך לברך על נטילת ידים לפני הנטילה‪.‬‬
‫וכך פסק הרמב"ם בהלכות ברכות ו‪,‬ב‬
‫כל הנוטל ידיו ‪ -‬בין לאכילה‪ ,‬בין לקרית שמע‪ ,‬בין לתפילה ‪ -‬מברך בתחילה‪ ,‬אשר‬
‫קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים‪[ .‬בתחילה‪ ,‬פירושו לפני ה נטילה]‪.‬‬
‫הרמב"ם מפרש כמו הפירוש הראשון‪ ,‬וטבילה שמברך לאחריה היא טבילת הגר‪ ,‬וכך‬
‫פסק בהלכות ברכות פרק יא‪,‬ג ז‬
‫וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים ‪ -‬בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא‬
‫מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה‪ ,‬בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב‬
‫ונטילת ידיים ‪ -‬מברך על הכול קודם לעשייתן‪ ,‬אשר קידשנו במצוותיו וציוונו‬
‫לעשות‪.‬‬
‫אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם‪ ,‬אלא טבילת הגר בלבד ‪ -‬שאינו יכול‬
‫לומר‪ ,‬אשר קידשנו במצוותיו וציוונו‪ ,‬ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה‪ ,‬עד שיטבול;‬
‫לפיכך אחר שיטבול‪ ,‬מברך על הטבילה‪ ,‬מפני שהיה דחוי מעיקרו‪ ,‬ולא היה ראוי‬
‫לברכה‪.‬‬
‫ביאור הרמב"ם לתלמוד הוא בעקבות רבנו חננאל‪ .‬ידוע מה שאמרו עליו שדבריו דברי‬
‫קבלה‪ ,‬וגם אם לא נקבל את הדבר כשמשמעו‪ ,‬ויש מקומות שנחלוק עליו‪ ,‬אבל פירושו‬
‫הוא הפירוש היותר קדמון שיש בידינו לסוגיה‪ ,‬וגם הרמב"ם הלך בדרכו ופירש כדבריו‪.‬‬
‫נמצאנו למדים‪ ,‬לפי הרמב"ם צריך לברך על נטילת ידים לפני הנטילה‪ .‬ואם לא נסתור‬
‫את פרשנות הרמב"ם בתלמוד‪ ,‬זאת תהיה המסקנה הסופית‪.‬‬
‫***‬
‫נפנה לראות כיצד פירש רש"י את התלמוד‬
‫רש"י דיבור המתחיל‪ :‬דאכתי גברא לא חזי‪.‬‬
‫"כגון טבילת בעלי קרי‪ ,‬דקימא לן בברכות שאסור בדברי תורה ובברכה‪ ,‬דעזרא תיקן‬
‫טבילה לבעלי קריין לדברי תורה‪ ,‬ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן‬
‫לבסוף"‪.‬‬
‫רש"י מפרש כמו הפירוש השלישי‪ ,‬ובכל הטבילות יברך לאחר שטבל‪ .‬הוא מתאר את‬
‫השתלשלות העניינים כיצד הגיעו לומר שיברך לאחר כל טבילה (לא משנה איזה‬
‫טבילה)‪ ,‬כי בתח ילה תיקנו טבילה לבעל קרי‪ ,‬וכשרצה בעל קרי לטבול היה צריך לברך‬

‫‪125‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫לאחר הטבילה‪ ,‬ומשום אותה טבילה באו חכמים ותיקנו שכך יהיה בכל הטבילות‪ ,‬ויברך‬
‫לאחר הטבילה‪.‬‬
‫וקשה על פירוש רש"י‪ ,‬איך יתכן שאנו מברכים לאחר כל טבילה משום טבילת בעל קרי‪,‬‬
‫והרי אותה טבילת בעל קרי בטלה‪ ,‬ו כיצד הדבר הנלמד ישאר קיים כאשר הדבר המלמד‬
‫כבר בטל! ועוד שבתלמוד נזכרה תקנת עזרא לטבילת בעל קרי‪ ,‬וגם נזכר שלבסוף‬
‫בטלה תקנת עזרא‪ ,‬אבל בשום מקום לא נזכר שכל הטבילות הושוו לאותה טבילה!‬
‫רש"י ישיב על שאלות אלו‪ ,‬חכמים לא נתנו את דבריהם לשיעורים‪ ,‬והשוו את הדין בכל‬
‫הטבילות‪ ,‬בכדי שלא לבלבל את בני האדם‪ ,‬ולמרות שבטל הטעם‪ ,‬ולמרות שלא נזכר‬
‫הדבר במפורש‪ ,‬כך נבאר את התלמוד‪ ,‬ולפיכך מברך על הטבילה לאחר שטבל‪.‬‬
‫למרות התירוצים מידי דוחק לא יצאנו‪ ,‬ובפירוש הרמב"ם הדברים יותר מרווחים‪,‬‬
‫בביאורו אין לנו הלכה משום דבר שבטל‪ ,‬אין לנו הלכה שלא נזכרה בתלמוד‪ ,‬אלא יש‬
‫טבילה של גר‪ ,‬וטעמה ברור וקיים‪ ,‬האיש עדין אינו מצווה במצוות‪ ,‬ואינו יכול לומר‬
‫אשר קידשנו במצוותיו וציוונו‪ ,‬ולפיכך יברך על הטבילה לאחר שיטבול‪.‬‬
‫ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬גם לפי פירוש רש"י‪ ,‬רק על טבילה מברך לאחר הטבילה‪ ,‬אבל‬
‫על נטילת ידים מב רך לפני‪ ,‬ומעולם לא עלתה על לב איש שיברך לאחר הנטילה‪.‬‬
‫***‬
‫נפנה לדברי התוספות‪ ,‬דיבור המתחיל 'על הטבילה'‪[ .‬מה שבסוגריים‪ ,‬הוא תוספת‬
‫הערות שלנו]‪.‬‬
‫על הטבילה‪ :‬אומר ר"ח בשם הגאון‪ ,‬דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה‪ ,‬שלא‬
‫מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא‪ ,‬אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו‬
‫מותר לברך‪ ,‬כדאמרינן בפרק מי שמתו‪ ,‬נהוג עלמא כתלתא סבי‪ ,‬כר' יהודה בבעל קרי‬
‫שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה‪.‬‬
‫[חכמי התוספות רמזו לשאלות שכתבנו על פירוש רש"י‪ ,‬שכבר בטלה אותה טבילת בעל‬
‫קרי‪ ,‬ועוד שלא מצאנו בתלמוד שהשוו את שאר הטבילות לטבילת גר‪ .‬ולפיכך פירשו‬
‫כמו ר"ח בשם הגאון]‪.‬‬
‫אעפ"כ אומר ר"י‪ ,‬דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה‪ ,‬כיון דאיכא טבילת גר‬
‫דלא מצי לברך‪ ,‬לא חילקו‪.‬‬
‫[בזמן חכמי התוספות היו נשים שנהגו לברך לאחר הטבילה‪ ,‬ור"י נחלץ למצוא סימוכין‬
‫למנהג‪ ,‬על סמך ההיגיון שנזכר בדברי רש"י‪ ,‬ומשום טבילה אחת (טבילת הגר)‪ ,‬בכל‬
‫הטבילות יברכו לאחר הטבילה‪ .‬נשים לב‪ ,‬חכמי התוספות מסכימים לר"ח בפרשנות‪,‬‬
‫לפי התלמוד רק בטבילת הגר יברך אחרי‪ ,‬אבל בכדי להצדיק מנהג‪ ,‬הם לקחו את פירוש‬
‫ר"ח וחיברו לו את פירוש רש"י‪ ,‬וכך יצרו הצדקה למנהג‪ .‬חכמי התוספות לשיטתם‬
‫‪113‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫לאשש מנהגים קיימים גם אם הם סותרים את התלמוד‪ ,‬בניגוד לשיטת הרמב"ם הסובר‬

‫שצריך לבטל את המנהגים הסותרים את התלמוד]‪.‬‬
‫וכן בנטילת ידים‪ ,‬לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא‪ ,‬דלא מצי לברך קודם‪.‬‬
‫[בזמן חכמי התוספות נהגו בני אדם לברך על נטילת ידים לאחר הנטילה‪ .‬בפסקה כאן‬
‫חכמי התוספות נחלצו ליישב מנהג זה‪ ,‬הם השוו נטילת ידים שלאחר בית הכסא לשאר‬
‫הנטילות‪ ,‬ואמרו כשם שאינו יכול לברך עד שיטול ידיו לאחר בית הכסא‪ ,‬כך בשאר‬
‫הנטילות אינו יכול לברך עד שיטול‪ ,‬נמצא שמצאנו אישוש למנהג‪.‬‬
‫כבר כתבנו בפסקה הקודמת‪ ,‬שדרך חכמי התוספו ת להצדיק מנהג גם אם בתלמוד נכתב‬
‫להיפך‪ ,‬ואף בפסקה כאן הצדיקו חכמי התוספות מנהג נגד ההלכה התלמודית‪.‬‬
‫בתלמוד לא נזכר נטילת שתי ידים לאחר בית הכסא‪ ,‬ואף הרמב"ם לא הזכיר זאת‬
‫בהלכותיו‪ .‬חכמים תיקנו נטילה רק לתפילה לקריאת שמע לברכת כהנים ולאכילה‪ .‬וכך‬
‫נאמר בתלמוד במס כת יומא דף ל עמוד א‪" :‬תנו רבנן‪ ,‬הלכה בסעודה‪ :‬אדם יוצא‬
‫להשתין מים ‪ -‬נוטל ידו אחת ונכנס" ופירש רש"י‪" :‬אדם ‪ -‬שיצא מתוך הסעודה להשתין‬
‫מים‪ ,‬נוטל ידו אחת‪ ,‬אותה ששיפשף בה ניצוצות"‪ .‬נמצאנו למדים‪ ,‬נטילת ידים לאחר‬
‫בית הכסא היא רק להסיר את הלכלוך‪ ,‬ורק ידו אחת‪ ,‬ורק אם נמצא בתוך הסעודה‪ .‬אבל‬
‫אם אינו בתוך הסעודה אינו צריך ליטול ידיו כלל‪ ,‬ואם ידיו מלוכלכות בצואה או במי‬
‫רגלים ורצה לברך‪ ,‬יקנח אותם במים או בדבר המנקה ויברך‪ ,‬אבל חובת נטילת ידים‬
‫בכלי ובברכה אין‪ .‬נמצא שהנטילה שרצו חכמי התוספות להשוות את כל הנטילות אליה‪,‬‬
‫אינה קיי מת‪ ,‬ממילא גם בשאר הנטילות יברך לפני הנטילה ולא לאחריה‪.‬‬
‫(בתלמוד שבת דף קח‪ :‬קט‪ .‬לא נזכרה חובת נטילה לאחר בית הכסא משום רוח רעה‪,‬‬
‫ואף בבוקר לא נזכרה חובה ליטול שלש פעמים להסיר רוח רעה‪ ,‬אלא מי שחושש לרוח‬
‫רעה ורוצה להינצל מנזקיה שיטול‪ ,‬אבל חובה אין‪ .‬ובימינו שנעלמו נזקי הרוח רעה‪,‬‬
‫צריך לפסוק לפי הסוגיות ההלכתיות שבתלמוד)‪.‬‬
‫ונראה שדברי התוספות מוסבים על מימרה בתלמוד במסכת ברכות דף נג עמוד ב‪:‬‬
‫"ידים מזוהמות פסולות לברכה"‪ .‬חכמי התוספות ביארו שהכוונה אף לזוהמה מבית‬
‫הכסא‪ ,‬הם הניחו שלאחר בית הכסא צריך ליטול משום זוהמה‪ ,‬ואמרו‪ ,‬כשם שלא יכול‬
‫לברך 'אשר יצר' קודם הנטילה של בית הכסא‪ ,‬כך בכל נטילה לא יברך על נטילת ידים‬
‫קודם הנטילה‪.‬‬
‫אולם א ף מימרה זו אינה עוסקת בבית הכסא‪ ,‬ואין לעקור מימרה מסוגיה‪ ,‬ולבארה תוך‬
‫התעלמות משאר הסוגיה‪ .‬התלמוד בברכות נג עוסק בנטילת מים אחרונים‪ ,‬ועל כך‬
‫הובא ה המימרה‪ ,‬שהמברך ברכת המזון‪ ,‬והוא מברך על הכוס‪ ,‬לא יכול לברך כשידיו‬
‫מזוהמות‪ .‬מדובר שאכל תבשיל שמן ומלכלך‪ ,‬ואינו מכבוד ברכת המזון שיברך כך‪ ,‬אבל‬

‫‪112‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫סתם ברכות‪ ,‬גם אם ידיו מלוכלכות בשומן אוכלים‪ ,‬יכול לברך ללא פקפוק‪ .‬ומכלל‬
‫הדברים למדנו‪ ,‬אף בסוגיה זו לא נזכר נטילת ידים לאחר בית הכסא‪.‬‬

‫וזה לשון הרשב"א בשו"ת סימן קנא (מיוחסות לרמב"ן)‪:‬‬

‫"ומה שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה‪ .‬לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל‬
‫את הכוס לברכה‪ .‬הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם‪ .‬ואדרבה אמרו (חולין‬
‫פ"ה ‪/‬פ"ח‪ /‬דף ק"ו) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח‪ .‬וכן אמרו (ברכות פ"ו דף‬
‫מ"א ב') דברים הבאים בתוך סעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא‬
‫לאחריהם‪ .‬דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם‪ .‬ולא שיהא‬
‫צריך לרחוץ ידיו ‪ .‬דאפילו בין תבשיל לתבשיל רשות אלא ע"כ בין תבשיל לגבנה‪.‬‬
‫וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה‪ .‬ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים‬
‫אחרים מטונפין מברך לבסוף כמו שאמרו בטבילת גר ובנדה שפלטה שכבת זרע‪ .‬ואם‬
‫ירצה מנקה ידיו בצרורות אי נמי בכלי שאינו ראוי לנטילה‪ .‬אי נמי בפחות מרביעית‬
‫ומברך ואחר כך נוטל‪ .‬ומכל מקום לא ראיתי עכשו איש נזהר לדבר זה‪ .‬ואפשר דכיון‬
‫שצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן"‪.‬‬
‫הרשב"א כותב בפירוש‪ ,‬מי שידיו מטונפות מבית הכסא ורצה לברך שאר ברכות‪ ,‬יכול‬
‫לקנח ידיו בצרור‪ ,‬או במים שאינם ראויים לנטילה‪ ,‬ולאחר מכן יברך‪ ,‬אבל נטילת ידים‬
‫לאחר בית הכסא לא מצאנו‪ .‬ועוד הוכיח מהתלמוד‪ ,‬שלאחר הסעודה מותר לברך‬
‫ולאכול בלי נטילת ידים‪ ,‬ולא חששנו לטינוף שעל ידיו‪ ,‬מכאן שסתם ידים גם אם אינן‬
‫נקיות מותר לברך בהם שאר ברכות‪.‬‬
‫נמצא שהשוואת התוספות את כל הנטילות לנטילת ידים של בית הכסא אינה נכונה‬
‫מחמת כמה סיבות‪ .‬א ‪ -‬אין חובה ליטול ידים לאחר בית הכסא‪ .‬ב ‪ -‬סתם ברכות מותר‬
‫לברך גם ללא נטילת ידים‪ ,‬ואף ברכת על נטילת ידים מותר לברך ללא שיטול קודם‪ .‬ג‪-‬‬
‫גם מי שידיו מטונפות בצואה או במי רגלים יכול לקנחן בכל דבר המנקה ולברך‪ ,‬ואינו‬
‫צריך ליטול את ידיו קודם]‪.‬‬
‫מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב‪ ,‬כדאמרינן האוכל לחם בלא‬
‫ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא‪.‬‬
‫[בפסקה כאן חכמי התוספות מצדיקים את המנהג לברך לאחר הנטילה ע"י טעם נוסף‪.‬‬
‫בתלמוד במסכת סוטה דף ד עמוד ב נאמר‪" :‬אמר רבי אבהו‪ :‬כל האוכל פת בלא ניגוב‬
‫ידים ‪ -‬כאילו אוכל לחם טמא"‪ .‬ביאור הדברים‪ :‬כשנוטל מים ראשונים‪ ,‬ויש על ידיו‬
‫לכלוך מועט‪ ,‬אותו לכלוך יעלם ע"י הניגוב‪ ,‬ואם יאכל ללא ניגוב‪ ,‬יעבור הלכלוך מידיו‬
‫ללחם וימאיסו‪ .‬טומאה=מיאוס‪( .‬רש"י‪ .‬ביאור הרב צדוק לרמב"ם)‪ .‬נמצא שהניגוב‬
‫מעכב בנטילה‪ ,‬ואסור לאכול ללא ניגוב‪ .‬חכמי התוספות למדו‪ ,‬מכיוון שהניגוב מעכב‪,‬‬
‫אם כן ה וא חלק מהמצווה‪ ,‬ואפשר לברך על הנטילה‪ ,‬גם לאחר הנטילה קודם הניגוב‪.‬‬
‫‪111‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫בעיון קל נבין שדברי התוספות אינם מסתברים‪ .‬נטילת ידים מסתיימת בגמר שפיכת‬
‫המים על ידיו‪ ,‬ואם יברך אז הרי זה ברכה לבטלה‪ .‬נטילת ידים כמשמעו‪ ,‬שפיכת מים על‬
‫הידים‪ ,‬ובגמר השפיכה מסתיימת המצוה‪ .‬נכון ש יש עוד חובה לנגב את ידיו שלא ימאס‬
‫הלחם מהמים‪ ,‬אבל חובה זו אינה גורמת שלא הסתיימה הנטילה‪ ,‬אלא היא גורמת שאינו‬
‫יכול להתחיל לאכול מיד בגמר שפיכת המים‪ ,‬וצריך קודם לנגב את ידיו‪ .‬דבר המעכב‬
‫הקיים לאחר הנטילה‪ ,‬אינו גורם להחשיב שלא הסתיימה שפיכת המים‪ ,‬אלא הוא מונע‬
‫מלהתחיל באכילת הלחם‪.‬‬
‫ניקח לדוגמה את מצוות מילה‪ ,‬שיש בה ציצין המעכבים‪ ,‬כל זמן שלא חתכם עדין לא‬
‫נגמרה המילה‪ ,‬כי צריך לחתוך את העור החוֹפֶ ה כראוי ובשלמות‪ ,‬ושם הדבר המעכב‬
‫הוא חלק מהמצוה והוא מעשה המצוה‪ .‬מילה=חיתוך העור החופה בשלמות‪ .‬אבל‬
‫בנטילת ידים‪ ,‬הניגוב אינ ו חלק מהמצוה‪ ,‬ואינו מעשה המצוה‪ ,‬אלא הוא דבר נוסף‬
‫המונע מלהתחיל לאכול‪ ,‬אבל עיכוב זה אינו יכול להיחשב שעדין לא נגמרה מצוות‬
‫נטילת ידים]‪.‬‬
‫וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי‪ ,‬דקודם שירד למים אינו צריך לברך‪ ,‬דילמא‬
‫משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל‪ ,‬ואחר שיורד למים שיורד אז הוא ערום ואסור‬
‫לברך משום דלבו רואה את הערוה‪.‬‬
‫[בפסקה כאן חכמי התוספות כתבו טעם נוסף להצדיק את המנהג לברך לאחר כל‬
‫טבילה‪ ,‬ומה שנאמר בתלמוד שבטבילה האיש לא ראוי ולכן יברך אחרי הטבילה‪,‬‬
‫ביאורו‪ ,‬שהאיש לא ראוי שמא יפחד ולא יכנס למים ולא יטבול‪ ,‬ואם יברך לפני הטבילה‬
‫תהיה ברכתו לבטלה‪.‬‬
‫אולם טעם זה תמוה‪ ,‬כי בתלמוד נאמר ההיפך‪ ,‬ואין לחשוש חששות לא הגיוניים‪ ,‬ואף‬
‫החשש שמא האיש יפחד ולא יטבול אינו סביר‪ ,‬ואין לחשוש לו‪ .‬וזה לשון התלמוד‬
‫בפסחים דף ז‪" :‬בי רב אמרי‪ :‬חוץ מן הטבילה ושופר‪[ .‬בבית מדרשו של רב גרסו‪,‬‬
‫שבטבילה ובשופר מברך לאחר קיום המצוה] בשלמא טבילה ‪ -‬דאכתי גברא לא חזי‪,‬‬
‫אלא שופר מאי טעמא? [התלמוד מקשה‪ ,‬בטבילה אנו יודעים את הטעם שיברך אחרי‬
‫הטבילה‪ ,‬כי האיש אינו ראוי‪ ,‬נתבאר בתחילת המאמר‪ ,‬אולם מה הטעם שיברך לאחר‬
‫תקיעת שופר?] וכי תימא‪ :‬משום דילמא מיקלקלא תקיעה‪ .‬אי הכי ‪ -‬אפילו שחיטה‬
‫ומילה נמי! [התלמוד ממשיך לדון‪ ,‬אם נרצה לומר שהטעם שיברך לאחר תקיעת שופר‪,‬‬
‫שמא לא יצליח לתקוע כראוי‪ ,‬אם כן שאנו חוששים חששות רחוקים‪ ,‬נחשוש שמא‬
‫תיפסל השחיטה והמילה‪ ,‬ולא יברך עליהם לפני המצוה אלא רק לאחר קיומה!] ‪ -‬אלא‬
‫אמר רב חסדא‪ :‬חוץ מן הטביל ה בלבד איתמר [התלמוד דוחה את גירסת בית מדרשו של‬
‫רב‪ ,‬ורק בטבילה יברך לאחר הטבילה‪ ,‬ואין לחשוש חששות רחוקים ולא סבירים]"‪.‬‬
‫בתלמוד נאמר במפורש שאין לחשוש חששות לא הגיוניים‪ ,‬אין לחשוש שמא תיפסל‬
‫השחיטה או המילה‪ ,‬אין לחשוש שמא לא יצליח לתקוע כראוי‪ .‬ואף החשש שמא יפחד‬
‫‪110‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫מהמים ולא יטבול אינו הגיוני‪ ,‬ואין צורך לחשוש לו‪ .‬נמצא שהטעם שכתבו התוספות‬
‫נסתר מתלמוד מפורש]‪( .‬ע"כ תוספות והערות עליו)‬
‫סיכומו של דבר‪ ,‬חכמי התוספות הפליגו לדרך רחוקה‪ ,‬ליישב מנהגים שהיו נפוצים‬
‫בזמנם‪ ,‬לברך לאחר הטבילה‪ ,‬לברך לאחר נטילת ידים‪ ,‬אבל ההלכה היוצאת מהתלמוד‬
‫היא אחרת‪ ,‬וכל הנסיונות למצוא סימוכין למנהג נסתרו אחר העיון‪.‬‬
‫***‬
‫נעיין בדברי הב"י והשו"ע ונראה איך פסק‪.‬‬
‫טור אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח‬
‫ולא יברך עד אחר הנטילה‪ ,‬אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן‪ ,‬שאני‬
‫הכא שפעמים שאין ידיו נק יות ואינו יכול לברך קודם‪ ,‬הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ‪,‬‬
‫ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה‪.‬‬
‫בית יוסף אורח חיים סימן קנח‬
‫ומ"ש ועוד כיון דמברך קודם הניגוב וכו'‪ .‬כן כתבו התוספות והרא"ש שם‪ .‬ומכל‬
‫מקום אין במשמע דבריהם שם דב דוקא קא אמרי דצריך לברך אחר הנטילה אלא‬
‫דמטעמים אלו נוהגים לברך אחר הנטילה‪ ,‬וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב לא יברך‬
‫עד אחר הנטילה‪ ,‬אלא כך הוה ליה לכתוב ומברך קודם נטילה כדקיימא לן (סוכה לט‪).‬‬
‫כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן‪ ,‬ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום‬
‫דפעמים דאין ידיו נקיות‪ .‬והרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ב) כתב סתם כל הנוטל ידיו מברך‪.‬‬
‫ורבינו ירוחם (נט"ז ח"ו קמז‪ ):‬כתב שראה לרבותיו נוהגים אחר שפשוף ידים מברכין‬
‫קודם שיטלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר‪ .‬ולדברי כולם צריך לברך קודם‬
‫ניגוב עכ"ל‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף יא‬
‫מברך קודם נטילה‪ ,‬שכל המצות מברך עליהם (לט) עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך‬
‫עד אחר נטילה‪ ,‬משום (מ) דפעמים שאין ידיו נקיות‪ ,‬ומפני כך מברכין עליהם אחר‬
‫ששפשף ידיו‪ ,‬שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם (מא) מים שניים‪ .‬הגה‪ :‬גם יכול‬
‫לברך עליהם קודם נגוב‪( ,‬מב) שגם הנגוב מן המצוה‪( ,‬מג) ומקרי עובר לעשייתן‬
‫(הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב‪( ,‬מד) מברך אח"כ‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן קנח‬
‫(לט) עובר לעשייתן ‪ -‬קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]‪:‬‬
‫(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות ‪ -‬כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות‬
‫בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר‬
‫הנטילה‪:‬‬

‫‪113‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫(מא) מים שניים ‪ -‬הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל‬
‫הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן‬
‫נהגו העולם‪:‬‬
‫(מב) שגם הניגוב וכו' ‪ -‬הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד‬
‫עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב‪:‬‬
‫(מג) ומקרי עובר לעשייתן ‪ -‬ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל‬
‫כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]‪:‬‬
‫(מד) מברך אח"כ ‪ -‬והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות‬
‫שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי‬
‫דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם‬
‫כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו‬
‫מברך על נט"י‪ .‬והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין‬
‫לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד‬
‫וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר‬
‫מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן‪:‬‬
‫הטור כתב שיברך לאחר הנטילה‪ ,‬כפי המנהג המופיע בתוספות‪ .‬הב"י העיר על דבריו‪,‬‬
‫שמהתלמוד משתמע שיברך לפני‪ ,‬ודברי התוספות רק ליישב את המנהג‪ ,‬אבל גם‬
‫התוספות מסכימים שלפי התלמוד יברך לפני‪ .‬וכך פסק הרמב"ם‪ .‬השו"ע פסק שההלכה‬
‫היא לברך לפני הנטילה‪ .‬לאחר מכן כתב השו"ע את המנהג לברך אחרי הנטילה‬
‫הראשונה‪ ,‬ובכדי שלא יברך לאחר סיום המצוה‪ ,‬הביא את דעת רבינו ירוחם‪ ,‬שיברך‬
‫לפני המים השניים‪ .‬הרמ"א הביא את המנהג ללא דברי רבינו ירוחם‪ ,‬ויברך על הנטילה‬
‫לפני הניגוב‪ .‬לאחר מכן כתב שאף לאחר הניגוב יכול לברך‪ .‬המשנ"ב ביאר מדוע יברך‬
‫לאחר ה נטילה שמא ידיו מטונפות מבית הכסא‪ ,‬או נגע במקום מכוסה‪ .‬עוד כתב שגמר‬
‫הנטילה הוא הניגוב‪ .‬עוד כתב מדוע יכול לברך אף לאחר הניגוב‪ ,‬שכיון שלא היה ראוי‬
‫לברך לפני‪ ,‬אף אם מברך אחרי הנטילה‪ ,‬לאחר הניגוב‪ ,‬אין בכך כלום‪.‬‬
‫***‬
‫נמצאנו למדים‪ ,‬פסק הרמב"ם הוא פסק התלמוד‪ ,‬כל המצוות מברך עליהם קודם‬
‫עשייתן‪ ,‬חוץ מטבילת הגר‪ ,‬אבל שאר טבילות‪ ,‬וכן בנטילת ידים‪ ,‬יברך לפני‪ ,‬וקודם יברך‬
‫על נטילת ידים‪ ,‬ואח"כ יטול‪.‬‬
‫הטור שפסק כפי המנהג שנזכר בתוספות לברך אחרי הנטילה‪ ,‬כבר נטה מפסק התלמוד‪,‬‬
‫ואף הב"י העיר על דבריו‪ ,‬שאף לשיטת התוספות ההלכה בתלמוד היא לברך לפני‬
‫נטילת ידים‪.‬‬

‫‪111‬‬
 ‫ברכת על נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫השו"ע בתחילה פסק את ההלכה התלמודית לברך לפני הנטילה‪ ,‬ואח"כ סתר את ההלכה‬
‫עם המנהג לברך אחרי הנטילה‪ ,‬וכאמור בפסק הרמב"ם קיימת רק ההלכה‪ ,‬והדברים‬
‫ברורים‪.‬‬
‫המשנ"ב ביאר את המנהג‪ ,‬מדוע יברך לאחר הנטילה‪ ,‬שמא ידיו מטונפות בצואה ומי‬
‫רגלים מבית הכסא‪ ,‬או שמא נגע במקום מכוסה‪ .‬אבל כבר ביארנו למעלה בדברי‬
‫הרשב"א‪ ,‬שאף מי שידיו מטונפות מבית הכסא אינו צריך ליטול ידים‪ ,‬ודי בקינוח בדבר‬
‫המנקה‪ ,‬או במים אף שאינם ראויים לנטילה‪ ,‬נמצא שטעם המנהג אינו קיים‪ ,‬ובמקרה‬
‫כזה אינו צריך ליטול ידים‪ ,‬ואין צורך להקדים את הנטילה לפני הברכה‪ ,‬ואדרבה אסור‬
‫לברך לאחר שסיים לקיים את המצוה‪ .‬גם מה שכתב שמא נגע במקום מכוסה‪ ,‬בתלמוד‬
‫לא נזכר שאם נגע במקום מכוסה צריך ליטול ידים‪ ,‬ואדרבה בזמנם בלילה ישנו ערומים‪,‬‬
‫ובבוקר מיד כשהתעוררו ברכו אלהי הנשמה‪ ,‬מכאן שאף שנגע במקום מכוסה יכול‬
‫לברך ללא נטילה‪ ,‬ואף טעם זה אינו קיים‪.‬‬
‫הרמ"א כתב‪ ,‬שגם הניגוב מן המצוה‪ .‬וביאר המשנ"ב‪ ,‬שגמר הנטילה הוא הניגוב‪ .‬וכבר‬
‫ביארנו שדבר זה נאמר שלא בדקדוק‪ ,‬והניגוב מעכב את אכילת הלחם כשידיו רטובות‪,‬‬
‫אבל אינו גורם שנטילת הידים‪ ,‬שפיכת המים על ידיו‪ ,‬עדין לא הסתיימה‪.‬‬
‫הרמ"א כתב ‪ ,‬שיכול לברך אף לאחר הניגוב‪ .‬וביאר המשנ"ב‪ ,‬שכיון שלא היה ראוי לברך‬
‫לפני‪ ,‬אף אם מברך אחרי הנטילה‪ ,‬לאחר הניגוב‪ ,‬אין בכך כלום‪ .‬ביאור דבריו‪ ,‬שכיון‬
‫שאינו יכול לברך לפני הנטילה‪ ,‬וצריך לברך לאחר הנטילה‪ ,‬אף אם יברך לאחר הניגוב‪,‬‬
‫יועיל לו‪ ,‬מפני שמלכתחילה הוא מברך אח רי קיום המצוה‪ .‬סברא זו בנויה על מה‬
‫שכתבנו למעלה‪ ,‬שניגוב אינו חלק מהנטילה‪ ,‬והנטילה תמה ונגמרה בגמר שפיכת המים‪,‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬אם מותר לברך לאחר סיום קיום המצוה‪ ,‬אף מותר לברך לאחר הניגוב‪ ,‬ומה‬
‫שונה הדבר‪ ,‬לפני הניגוב או לאחריו‪ ,‬בשני המקרים המצוה כבר תמה ונגמרה בגמר‬
‫שפיכת המים‪ .‬וכבר ביארנו למעלה שלפי התלמוד אין לברך לאחר סיום הנטילה‪ ,‬כלומר‬
‫לאחר סיום שפיכת המים על ידיו‪ ,‬ואם יברך אז‪ ,‬הוא ברכה לבטלה‪ .‬ובין אם ניגב את‬
‫ידיו ובין אם לא ניגבם לא יברך אז‪.‬‬
‫סוף דבר‬
‫לפי פשוטו של תלמוד‪ ,‬צריך לברך ברכת 'על נטילת ידים' לפני הנטילה ‪ ,‬ואם בירך‬
‫לאחר הנטילה הרי זו ברכה לבטלה‪.‬‬
‫***‬

‫‪112‬‬
 ‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫במאמר הבא נמשיך לעסוק בהלכות נטילת ידים‪ ,‬ונדון האם מותר לדבר לאחר הנטילה‪,‬‬
‫קודם שיברך ברכת המוציא‪ .‬באמרינו לדבר הכוונה שיחת חולין‪ ,‬יהיה התוכן אשר יהיה‪.‬‬
‫בתלמוד לא מצאנו בש ום מקום איסור מפורש לדבר לאחר הנטילה‪ ,‬קודם ברכת‬
‫המוציא‪ ,‬וגם ברמב"ם לא נמצא איסור זה בשום מקום‪.‬‬
‫מה שכן נמצא בתלמוד‪ ,‬שאם בירך ברכת המוציא אסור לו לדבר קודם שיאכל‪ ,‬כלומר‬
‫אסור לדבר בין הברכה ובין המעשה של הדבר שבירך עליו‪ ,‬בדוגמה שלנו אכילת‬
‫הלחם‪ ,‬וגם בפרק זמן זה‪ ,‬מותר לדבר דברים הכרחיים‪ ,‬כגון הביאו מלח‪ ,‬הביאו מאכל‬
‫לבהמה‪.‬‬
‫וזה לשון התלמוד בברכות דף מ עמ' א‬
‫אמר רב‪ :‬טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך‪.‬‬
‫ור' יוחנן אמר‪ :‬אפי' הביאו מלח הביאו לפתן נמי א"צ לברך גביל לתורי גביל לתורי‬
‫צריך לברך‪.‬‬
‫ורב ששת אמר‪ :‬אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך‪ ,‬דאמר רב יהודה אמר רב‪:‬‬
‫אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' (דברים יא) ונתתי עשב בשדך‬
‫לבהמתך והדר ואכלת ושבעת‪( .‬ע"כ תלמוד)‬
‫ביאור על פי רש"י‬
‫שיטת רב‪ :‬אם לאחר שבירך ובצע‪ ,‬אמר לזה שאצלו טול מפרוסת הברכה ‪ ,‬אין דיבורו‬
‫הפסק‪ ,‬ואינו צריך לחזור ולברך‪ ,‬כיוון שדיבורו צורך הברכה (צורך הברכה לשון רש"י)‬
‫ואינו נחשב הפסק‪ ,‬ואילו אם אמר הביאו מלח או לפתן‪ ,‬דיבורו אינו צורך הברכה‪ ,‬והוא‬
‫מהווה הפסק‪.‬‬
‫וכן מצאנו לגבי תפילין‪ ,‬שח בין תפילין לתפילין‪ ,‬צריך לברך (מסכת מנחות לו‪ ).‬הוכחה‬
‫שדיבור מהווה הפסק‪.‬‬
‫שיטת ר' יוחנן‪ :‬לאחר שבירך ובצע‪ ,‬אפילו אמר הביאו מלח או לפתן‪ ,‬דיבורו מענין‬
‫הברכה (צורך אכילה) ואינו מהווה הפסק‪ ,‬ואילו אם אמר גבלו (ערבבו) את המורסן‬
‫במים לצורך השוורים‪ ,‬דיבורו אינו מענין הברכה‪ ,‬והוא מהווה הפסק‪.‬‬
‫שיטת רב ששת‪ :‬לאחר שבי רך ובצע‪ ,‬אפילו אמר גבלו (ערבבו) את המורסן במים לצורך‬
‫השוורים‪ ,‬דיבורו מענין הברכה‪ ,‬ואינו מהווה הפסק‪ ,‬הדבר על פי דברי רב יהודה בשם‬
‫רב‪ ,‬שצריך להאכיל את הבהמות קודם שיאכל‪( .‬ע"כ ביאור תלמוד)‬

‫‪113‬‬
 ‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות א‪,‬ח‬

‫כל הברכות כולן‪ ,‬לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים‪ .‬ואם‬
‫הפסיק‪ ,‬צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין‬
‫עליו‪ ,‬אינו צריך לברך שנייה‪ .‬כיצד‪ :‬כגון שבירך על הפת‪ ,‬וקודם שיאכל אמר הביאו‬
‫מלח‪ ,‬הביאו תבשיל‪ ,‬תנו לפלוני לאכול‪ ,‬תנו מאכל לבהמה‪ ,‬וכיוצא באלו ‪ -‬אינו צריך‬
‫לברך; וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫***‬
‫אם ננסה למצוא מקור לאיסור דיבור לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא‪ ,‬הרי שהדבר‬
‫יאסר משום "הסח הדעת"‪ ,‬כי בדיבורו הוא מסיח את דעתו מהנטילה‪ ,‬ואינו משמר את‬
‫ידיו‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬עלינו לברר מהו גדר הסח הדעת‪ ,‬ולבדוק האם שיחה בטילה מהווה הסח‬
‫הדעת משמירת הידים‪.‬‬
‫כתב רבינו יונה‪ :‬בתפילין הסח הדעת הוא אם עומד בקלות ראש ובשחוק‪ ,‬אבל כשעומד‬
‫ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין‬
‫זה נקרא הסח הדעת‪ ,‬שאם לא כן איך יוכל האדם להניח תפילין כל היום [וכי לא יעבוד‬
‫ולא ילמד]‪ .‬וכן כשמתנמנם אין כאן הסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן‬
‫קלות ראש‪( .‬ע"כ דברי רבינו יונה)‬
‫נראה שדעת הרמב"ם שונה‪ ,‬ולשיטתו היסח הדעת כמשמעו‪ ,‬שמסיח דעתו‪ ,‬מסיע דעתו‪,‬‬
‫חושב על דברים אחרים ולא על התפילין‪ ,‬ודי שיזכור בתת הכרתו שהוא מניח תפילין‪,‬‬
‫למרות שעיקר מ חשבתו נתונה לתפילה או ללימוד או לשינת עראי או לעבודה ‪ ,‬די בכך‬
‫ואינו נחשב מסיח דעתו‪.‬‬
‫אלא שעדין יש שאל ה על הגדרה זו‪.‬‬
‫הלכות חמץ ומצה ח‪,‬ו‬
‫ואחר כך מברך על נטילת ידיים‪ ,‬ונוטל ידיו שנייה ‪ -‬ש הרי הסיח דעתו בשעת קריאת‬
‫ההגדה‪.‬‬
‫הלכות ברכות ו‪,‬יז‬
‫נוטל אדם ידיו שחרית‪ ,‬ומתנ ה עליהן כל היום‪ ,‬ואינו צריך ליטול ידיו‪ ,‬לכל אכילה‬
‫ואכילה‪ :‬והוא‪ ,‬שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן‪ ,‬צריך ליטול ידיו בכל‬
‫עת שצריך נטילה‪.‬‬
‫הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה כותב שצריך ליטול ידיו שנית אחרי קריאת ההגדה‪ ,‬מפני‬
‫שהסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה‪ .‬אם נאמר שבאמירת נוסח שבמצוה יש הסח‬
‫‪118‬‬
 ‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫הדעת‪ ,‬יהיה קשה כיצד פסק בהלכות ברכות נוטל אדם ידיו שחרית ומשמרם כל היום‬
‫כולו‪ ,‬והרי אחרי הנטילה יתפלל תפילת שחרית‪ ,‬ומדוע אינו נחשב הסח הדעת כמו‬
‫קריאת ההגדה?‬
‫על כורחנו‪ ,‬צריך לבאר‪ ,‬שהגדרת הסח הדעת בנטילת ידים תלויה בשני דברים‪:‬‬
‫א‪ -‬ה אם נתן את דעתו לשמור את ידיו [שלא יטמאו]‪.‬‬
‫ב‪ -‬גם אם לא נתן את דעתו לשמור את ידיו‪ ,‬אם האמירה או המעשה שעשה לאחר‬
‫הנטילה‪ ,‬לא גרמו לו להסיח את דעתו‪ ,‬אינו צריך ליטול שוב את ידיו‪.‬‬
‫מה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות ו‪,‬יז " נוטל אדם ידיו שחרית‪ ,‬ומתנה עליהם ומשמרם‬
‫כל היום‪ ,‬ואינו צריך ליטול לכל אכילה ואכילה‪ ,‬והוא שלא יסיח דעתו מהן"‪ .‬הטעם‬
‫שאין תפילת שחרית מהווה הסח הדעת כמו קריאת ההגדה‪ ,‬מפני שנתן את דעתו לשמור‬
‫את ידיו‪.‬‬
‫ואילו מה שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה ח‪,‬ו "שנוטל ידיו שנית אחרי קריאת‬
‫ההגדה‪ ,‬כי הסיח את דעתו בשעת קריאת ההגדה" הטעם הוא‪ ,‬מפני שלא נתן את דעתו‬
‫לשמור את ידיו‪ ,‬וכיון שמעשה קריאת ההגדה גרם לו להסיח את דעתו מהנטילה‪ ,‬לכן‬
‫צריך לשוב וליטול את ידיו‪.‬‬
‫וכן מה שכתב הרמב"ם בהלכות שבת כט‪,‬י‪ ,‬שכיון שנטל ידיו לא יקדש על היין אלא על‬
‫הפת‪ ,‬מפני שהקידוש מהווה הסח הדעת לנטילה‪ .‬דבר זה הוא משום הקידוש‪ ,‬וסתם אדם‬
‫שלא נתן את דעתו לשמור את ידיו‪ ,‬מסיח את דעתו מהנטילה בשעת הקידוש‪ .‬וסתם‬
‫קידוש יש בו עסק עד שיתאספו כל בני הבית ויקשיבו לקידוש‪ ,‬ובעסק זה סתם אדם‬
‫מסיח את דעתו מהנטילה‪.‬‬
‫היוצא מכך‪ ,‬ברכה על מאכל או משקה אינם הסח הדעת‪ .‬רק ברכה על יין‪ ,‬כשבעצם‬
‫כוונתו לעשות על יין זה קידוש מהווים הסח הדעת‪ ,‬אבל ברכה על מאכל או משקה‪,‬‬
‫שאינו עושה עליהם קידוש‪ ,‬אינם מהווים הסח הדעת‪.‬‬
‫(ע"כ ביאור גדר הסח הדעת לפי הרמב"ם)‬
‫***‬
‫על פי כל האמור למעלה‪ ,‬סתם דיבור לאחר נטילת ידים לפני ברכת המוציא‬
‫אינו מהווה הפסק‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫אינו מהווה הסח הדעת‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫אינו מהווה הפסק‪ ,‬מפני שאיסור ה הפסק הוא רק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו‪.‬‬

‫‪115‬‬
 ‫דיבור לאחר נטילת ידים ‪ -‬פשוטו של תלמוד‬

‫אינו מהווה הסח הדעת‪ ,‬מפני ש כדי שיסיח את דעתו מידיו צריך שיקרא את ההגדה‪,‬‬
‫צריך שיאסוף את כל בני הבית לעשות קידוש‪ ,‬דברים שיש בהם עסק גדול‪ ,‬והוא שוכח‬
‫מנטילת ידים‪ ,‬וגם אינו מקפיד לשמרם מטומאה‪.‬‬
‫אבל סתם שיחה בטלה עם חבר לאחר הנטילה לפני ברכת המוציא‪ ,‬כששניהם מסובים‬
‫לשולחן וממתינים לברכת המוציא‪ ,‬שניהם זוכרים בבירור שנטלו ידים והם ממתינים‬
‫לבעל הבית שיבוא ויברך המוציא‪ ,‬אין בה שום איסור ושום הסח הדעת‪ ,‬ומעולם לא‬
‫עלתה על לב איש לאסור דבר זה‪ ,‬וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם‪.‬‬
‫***‬
‫לאחר ש ביארנו את גדר הסח הדעת‪ ,‬נכתוב את המקור שעליו לכאורה נבנה האיסור‬
‫לדבר לאחר הנטילה לפני הברכה‪.‬‬
‫תלמוד בבלי ברכות מא עמוד ב‬
‫דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב‪ :‬שלש תכיפות הן‪ ,‬תכף לסמיכה שחיטה‪ ,‬תכף‬
‫לגאולה תפלה‪ ,‬תכף לנטילת ידים ברכה‪.‬‬
‫תלמוד ירושלמי פרק א הלכה א דף ו‪.‬‬
‫א"ר יוסי בי ר' בון‪ :‬כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה‪ ,‬אין פסול נוגע באותו קרבן‪.‬‬
‫וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה‪ ,‬אין השטן מקטרג באותה סעודה‪ .‬וכל מי‬
‫שהוא תוכף גאולה לתפילה אין השטן מקטרג באותו היום‪.‬‬
‫מהירושלמי משתמע שתכף לנטילה ברכה‪ ,‬עוסק במים ראשונים‪ ,‬ולכן אינו ניזוק באותה‬
‫סעודה‪ ,‬מפני שאנו עומדים לפני הסעודה‪.‬‬
‫אולם לדעת הרמב"ם אין לפסוק כירושלמי זה‪ ,‬משום שבתלמוד הבבלי הובאו מימרות‬
‫אחרות שבהם נאמר "משמר אדם את ידיו כל היום" (חולין קו‪ ,):‬מוכח שאין צורך‬
‫לתכוף מים ראשונים לברכה‪ .‬בנוסף לפי דעת הרמב"ם‪ ,‬הבבלי חולק על הירושלמי‪,‬‬
‫ותיכף לנטילת ידים ברכה שבבבלי‪ ,‬עוסק במים אחרונים‪.‬‬
‫אם נעיין נווכח‪ ,‬גם אם נפסוק כמו הירושלמי‪ ,‬אבל לא נזכר כאן איסור דיבור‪ ,‬נזכר כאן‬
‫החובה להסמיך את ברכת המוציא לנטילה‪ ,‬לא באיסור דיבור כי אם בזריזות מעשים‪,‬‬
‫ומי שאסר לדבר אז‪ ,‬לא ידע מהו גדר הסח הדעת‪ ,‬וכיוון שראה "תיכף" הלך ותלה‬
‫איסורים שלא עלתה על לב איש לאוסרם‪.‬‬
‫סוף דבר‬
‫לא נמצא בתלמוד בשום מקום איסור לדבר בין הנטילה לבין ברכת המוציא‪ ,‬וגם אם‬
‫צריך להסמיך את הנטילה לברכת המוציא‪ ,‬אבל איסור דיבור לא נזכר‪ ,‬אלא יזדרזו כמה‬
‫שאפשר בכדי להסמיך את הנטילה לברכת המוציא‪ .‬וכל זה לדעת הירושלמי בלבד‪ ,‬אבל‬
‫מהבבלי ניתן להוכיח שאין חובה להסמיך את הנטילה לברכת המוציא‪.‬‬
‫‪103‬‬
 ‫נטילת ידים שחרית‬

‫נטילת ידים שחרית‬

‫במאמר הבא נצטט שתי סוגיות העוסקות בנטילת ידים שחרית‪ ,‬ונבאר את נתיבות‬
‫ההלכה‪ ,‬וכפי איזו סוגיה פסק הרמב"ם‪.‬‬
‫שבת דף קח‪ :‬קט‪.‬‬
‫"‪ ...‬תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה‪ ,‬טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת‬
‫ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם‪.‬‬
‫הוא היה אומר [ר' מונא]‪ ,‬יד לעין תיקצץ‪ ,‬יד לחוטם תיקצץ‪ ,‬יד לפה תיקצץ‪ ,‬יד לאוזן‬
‫תיקצץ‪ ,‬יד לחסודה תי קצץ‪ ,‬יד לאמה תיקצץ‪ ,‬יד לפי טבעת תיקצץ‪ ,‬יד לגיגית תיקצץ‪.‬‬
‫יד מסמא‪ ,‬יד מחרשת‪ ,‬יד מעלה פוליפוס‪.‬‬
‫תניא רבי נתן אומר‪ ,‬בת חורין היא זו‪ ,‬ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים‪.‬‬
‫אמר רבי יוחנן‪ ,‬פוך מעביר בת מלך‪ ,‬ופוסק את הדמעה‪ ,‬ומרבה שיער בעפעפים‪.‬‬
‫תניא נמי הכי‪ ,‬רבי יוסי אומר‪ ,‬פוך מעביר בת מלך‪ ,‬ופוסק את הדמעה‪ ,‬ומרבה שיער‬
‫בעפעפים"‪.‬‬
‫נסכם את מה שנאמר בתלמוד‪ ,‬יש רוח רעה המכונה בת מלך או בת חורין‪ ,‬והיא מזיקה‬
‫לאדם אם יגע באחד מאברי גופו‪ ,‬או בדבר שמכינים בו אוכל‪ ,‬קודם שיטול את ידיו‪.‬‬
‫בכדי להינצל מנזקיה‪ ,‬יטול שלש פעמים על כל יד‪ ,‬ואז תסור ממנו הרוח רעה ולא תזיקו‪.‬‬
‫ואם כבר ניזוק מהרוח רעה‪ ,‬יכחול את עיניו בפוך‪ ,‬ואז יסור נזק הרוח רעה ממנו‪.‬‬
‫את הסוגיה צריך לבאר כפשוטה‪ ,‬חכמי התלמוד מתארים מציאות קיימת שהם מכירים‪,‬‬
‫הם הכירו רוח רעה הגורמת נזקים גופניים‪ .‬אם נתבונן‪ ,‬הסוגיה בתלמוד אינה מכריחה‬
‫את האדם ליטול את ידיו שלש פעמים כשיקום משנתו‪ ,‬אלא היא מלמדת‪ ,‬מי שירצה‬
‫להינצל מנזקי הרוח רעה יטול שלש פעמים‪ ,‬אבל חובה ליטול שלש פעמים אין‪ .‬גם‬
‫הרמב"ם הבין את הסוגיה כלא מחייבת‪ ,‬ולכן הוא לא פסקה בשום מקום‪ ,‬מפני שאותם‬
‫נזקים נעלמו ואינם‪ ,‬נמצא שאף התועליות הקיימות בסוגיה נעלמו‪ ,‬וצריך לפסוק לפי‬
‫סוגיות אחרות העוסקות בענייני הלכה‪ ,‬כי ההלכה אינה מתבטלת‪.‬‬
‫וכך נאמר בתלמוד במסכת ברכות דף ס‪:‬‬
‫"‪ ...‬כי מתער אומר‪ ,‬אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי‬
‫ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן‬
‫שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל העולמים אדון כל‬
‫הנשמות ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים‪.‬‬
‫כי שמע קול תרנגולא לימא‪ ,‬ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה‪.‬‬
‫כי פתח עיניה לימא‪ ,‬ברוך פוקח עורים‪.‬‬
‫כי תריץ ויתיב לימא‪ ,‬ברוך מתיר אסורים‪.‬‬
‫‪102‬‬
 ‫נטילת ידים שחרית‬

‫כי לביש לימא‪ ,‬ברוך מלביש ערומים‪.‬‬

‫כי זקיף לימא‪ ,‬ברוך זוקף כפופים‪.‬‬
‫כי נחית לארעא לימא‪ ,‬ברוך רוקע הארץ על המים‪.‬‬
‫כי מסגי לימא‪ ,‬ברוך המכין מצעדי גבר‪.‬‬
‫כי סיים מסאניה לימא‪ ,‬ברוך שעשה לי כל צרכי‪.‬‬
‫כי אסר המייניה לימא‪ ,‬ברוך אוזר ישראל בגבורה‪.‬‬
‫כי פריס סודרא על רישיה לימא‪ ,‬ברוך עוטר ישראל בתפארה‪.‬‬
‫כי מעטף בציצית לימא‪ ,‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית‪.‬‬
‫כי מנח תפילין אדרעיה לימא‪ ,‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין ארישיה‬
‫לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין‪.‬‬
‫כי מש י ידיה לימא‪ ,‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים‪.‬‬
‫כי משי אפיה לימא‪ ,‬ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון‬
‫מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא‬
‫לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להש תעבד לך ורחקני מאדם רע‬
‫ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד‬
‫ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים‬
‫טובים לעמו ישראל"‬
‫כדאי לשים לב‪ ,‬ברכת על נטילת ידים נזכרה בסוף הפעולות שיעשה האדם בבוקר‪.‬‬
‫ולכאורה קשה‪ ,‬והרי מהתלמוד במסכת שבת משתמע שצריך ליטול מיד כשיעור משנתו‪,‬‬
‫שלש פעמים‪ ,‬להעביר את הרוח רעה‪ ,‬ומדוע נזכרה כאן על נטילת ידים בסוף הרשימה?‬
‫על כורחנו‪ ,‬יש לפנינו שתי סוגיות סותרות‪ ,‬במסכת שבת נזכרה נטילה משום רוח רעה‪,‬‬
‫הסוגיה שם לא נפסקה להלכה וגם הרמב"ם לא הזכירה בשום מקום‪ ,‬הסוגיה שם מעולם‬
‫לא התיימרה לחייב את האדם לעשות כדבריה‪ ,‬אלא היא מייעצת כיצד להינצל מנזקי‬
‫הרוח רעה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כאן במסכת ברכות ישנה סוגיה הלכתית‪ ,‬והנטילה כאן היא‬
‫משום קריאת שמע ותפילה ולא משום הרוח רעה‪ ,‬ולכן הרמב"ם פסק את הסוגיה‬
‫שלפני נו‪ .‬במסכת ברכות לא נזכר שצריך ליטול ידיו שלש פעמים‪ ,‬מן הסתם מספיק‬
‫ליטול פעם אחת‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ז‪,‬ג ‪-‬ד‪:‬‬
‫בשעה שייקץ בסוף שינתו‪ ,‬מברך והוא על מיטתו כך‪ :‬אלוהיי‪ ,‬הנשמה שנתת בי‬
‫טהורה ‪ -‬אתה בראתה‪ ,‬ואתה יצרתה‪ ,‬ואתה נפחתה בי‪ ,‬ואתה משמרה בקרבי‪ ,‬ואתה‬
‫עת יד ליטלה ממני‪ ,‬ואתה עתיד להחזירה לי לעתיד לבוא; וכל זמן שהנשמה בקרבי‪,‬‬
‫מודה אני לפניך ה' אלוהיי‪ ,‬ריבון כל המעשים; ברוך אתה ה'‪ ,‬המחזיר נשמות לפגרים‬
‫מתים‪.‬‬
‫כששומע קול התרנגול ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬הנותן לשכווי בינה‬
‫להבין בין יום ובין לילה‪ .‬כשלובש בגדיו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪,‬‬
‫מלביש ערומים‪ .‬כשמניח סדינו על ראשו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪,‬‬
‫‪101‬‬
 ‫נטילת ידים שחרית‬

‫עוטר ישראל בתפארה‪ .‬כשמעביר ידיו על עיניו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך‬
‫העולם‪ ,‬פוקח עיוורים‪ .‬כשיישב על מיטתו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪,‬‬
‫מתיר אסורים‪ .‬כשמוריד רגליו מן המיטה ומניחן על הארץ ‪ -‬מברך ברוך אתה ה'‬
‫אלוהינו מלך העולם‪ ,‬רוקע הארץ על המים‪ .‬כשעומד ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו‬
‫מלך העולם‪ ,‬זוקף כפופים‪ .‬כשנוטל ידיו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪,‬‬
‫אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים‪ .‬כשרוחץ פניו ‪ -‬מברך ברוך אתה ה'‬
‫אלוהינו מלך העולם‪ ,‬המעביר שינה מעיניי ותנומה מעפעפיי; יהי רצון מלפניך ה'‬
‫אלוהיי ואלוהי אבותיי‪ ,‬שתרגילני לדבר מצוה‪ ,‬ואל תרגילני לדבר עבירה‪ ,‬ותשלט בי‬
‫יצר טוב‪ ,‬ואל תשלט בי יצר רע‪ ,‬ותחזקני במצוותיך‪ ,‬ותיתן חלקי בתורתך‪ ,‬ותיתנני לחן‬
‫לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי‪ ,‬ותגמלני חסדים טובים מלפניך; ברוך אתה‬
‫ה'‪ ,‬גומל חסדים טובים‪.‬‬
‫ועוד פסק בהלכות תפילה ד‪,‬א ‪-‬ב‪:‬‬
‫חמישה דברים מעכבין את התפילה‪ ,‬אף על פי שהגיע זמנה ‪ -‬טהרת הידיים‪ ,‬וכיסוי‬
‫הערווה‪ ,‬וטהרת מקום התפילה‪ ,‬ודברים החופזין אותו‪ ,‬וכוונת הלב‪.‬‬
‫טהרת הידיים כיצד‪ :‬רוחץ ידיו במים עד הפרק‪ ,‬ואחר כך יתפלל‪.‬‬
‫ובהלכות קריאת שמע ג‪,‬א פסק‪:‬‬
‫הקורא קרית שמע‪ ,‬רוחץ ידיו במים קודם שיקרא‪.‬‬
‫***‬
‫מה שכתבנו עד כאן‪ ,‬הוא ביאור התלמוד במסכת שבת (דף קח‪-‬קט) על פי רש"י‪,‬‬
‫וביארנו שאף לפי פירושו אין חובה מצ ד התלמוד ליטול ידים שלש פעמים‪ .‬אולם גירסת‬
‫הרמב"ם בתלמוד וביאורו לסוגיה הוא שונה‪ .‬הרמב"ם גרס וביאר את הסוגיה כמו רבנו‬
‫חננאל‪ ,‬גירסתו הובאה אף בערוך ערך "בת חורין"‪ ,‬ובתלמוד כ"י מינכן‪.‬‬
‫"תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שלש פעמים"‪.‬‬
‫המילים "עד שירחו ץ ידיו" אינם מופיעות בגירסתו‪ ,‬והם תוספת מאוחרת‪ ,‬מפני‬
‫שהתלמוד עוסק ברוח רעה השורה על העין‪ ,‬ולא ברוח רעה השורה על הידים‪ ,‬ובכדי‬
‫להעביר את הרוח רעה ישטוף את העין ג' פעמים ולא את ידיו‪.‬‬
‫וזה לשון ר"ח‪" :‬פירוש‪ ,‬רוח רעה ששורה על [גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין‬
‫בבני אדם ואינה עוברת עד ג' פעמים ופוך מעבירה"‪.‬‬
‫כביאור זה מוכח ממהלך הסוגיה‪ ,‬מפני שהתלמוד שם עוסק ברוח רעה השורה על העין‪,‬‬
‫והוא מכנה אותה בת חורין ובת מלך ורחיצת העין ג' פעמים או כחילתה בפוך מעבירה‬
‫אותה‪ ,‬ולפיכך אחר מימרת רבי נתן הביא התלמוד את מימרת רבי יוחנן‪ ,‬ושניהם עוסקות‬
‫באותה רוח רעה שעל העין‪ ,‬וקראוה בשמות זהים‪ ,‬בת חורין‪ ,‬בת מלך‪ .‬דברי רבי נתן‬
‫ורבי יוחנן עוסקים ברוח רעה השורה ישירות על העין‪ ,‬ולא ברוח רעה שהגיעה מהידים‪,‬‬
‫‪100‬‬
 ‫נטילת ידים שחרית‬

‫מפני שדרך הרוח רעה לשרות על מקומות שיש בהם לכלוך וטינוף‪ ,‬ולפיכך בבוקר שורה‬
‫רוח רעה על עיני האדם‪ ,‬מחמת הטינוף וקורי השינה שהצטברו עליהם‪[ .‬וראה עוד להלן‬
‫בסמוך‪ ,‬שבצום שורה הרוח רעה על ידי האדם מחמת הטינוף המצטבר עליהם‪ ,‬ואותה‬
‫רוח רעה שמה שיבתא (יומא עז‪ .]):‬נמצא שלגירסת ר"ח והרמב"ם מעולם לא עלתה על‬
‫דעתם של חכמי התלמוד לחייב נטילת ידים ג' פעמים שחרית‪.‬‬
‫***‬
‫אלא שעדין צריכים אנו לבאר עוד הלכה‪ ,‬בהלכות שביתת עשור‪ ,‬שלכאורה היא סותרת‬
‫את כל הנ"ל‪.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (ג‪,‬ב)‪:‬‬
‫"ומדיחה אישה ידה אחת במים‪ ,‬ונותנת פת לבנה"‪.‬‬
‫מקור הלכה זו במסכת יומא דף עז‪ :‬וזה לשון התלמוד שם‪:‬‬
‫"תנא דבי מנשה‪ ,‬רבן שמעון בן גמליאל אומר‪ :‬מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת‬
‫פת לתינוק‪ ,‬ואינה חוששת [לאיסור רחיצה ביום הכיפורים]‪ ... .‬מאי טעמא? [מה‬
‫הטעם שצריכה להדיח את ידה?] אמר אביי‪ :‬משום שיבתא [משום רוח רעה השורה‬
‫על היד הנקראת שיבתא]"‪.‬‬
‫כפי שביארנו למעלה‪ ,‬בצום שורה הרוח רעה על ידי האדם מחמת הטינוף המצטבר‬
‫עליהם‪ ,‬ואותה רוח רעה שמה שיבתא‪.‬‬
‫והשאלה הנשאלת‪ :‬איך פסק הרמב"ם מימרה זו‪ ,‬והרי בהלכות תפילה דחה את‬
‫מציאותה של הרוח רעה בבוקר‪ ,‬ולא הצריך לא רחיצת ידיו משום רוח רעה‪ ,‬ולא רחיצת‬
‫עיניו משום רוח רעה‪ ,‬ואיך בהלכות שביתת עשור פסק הלכה שהטעם שלה משום רוח‬
‫רעה‪ ,‬והרי אינו חושש לכך?‬
‫תשובה‪ :‬אכן הרמב"ם היה עקבי בשיטתו‪ ,‬וטעם רחיצת האישה ידה ביום הכיפורים‪,‬‬
‫אינו משום רוח רעה‪ ,‬אלא משום נקיון‪ ,‬וכך מפרש הרמב"ם את פשוטה של הברייתא‬
‫בשם רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬וכדרכו בכל מקום לפסוק כפשט המשנה והברייתא‪ .‬ומה‬
‫ש פירש אביי את הברייתא משום רוח רעה‪ ,‬דברי אביי נאמרו לבני בבל שחששו לכך‪,‬‬
‫אבל בני ארץ ישראל לא חששו לכך‪ .‬ראה פסחים קי‪ :‬שבארץ ישראל לא חששו לזוגות‪,‬‬
‫והוא הדין לשאר חששות של רוח רעה‪ .‬ולפיכך בארץ ישראל ביארו את טעם הברייתא‬
‫משום נקיות ולא משום רוח רעה‪ ,‬וכך מבאר הרמב"ם‪ ,‬וזה הטעם לפסקו‪ ,‬ואין סתירה‬
‫בין הלכות שביתת עשור לבין הלכות תפילה (הרב קאפח שביתת עשור ג‪,‬ב הערה ה)‪.‬‬
‫ולכן מדיחה את ידה האחת שבו היא מאכילה כדי שהיד תהיה נקיה בזמן שהיא מאכילה‬
‫ולא רוחצת את שתי ידיה‪ .‬ולכן דין הדחה זו במשך כל היום ולאו דווקא בבוקר‪.‬‬
‫***‬
‫‪103‬‬
 ‫נטילת ידים שחרית‬

‫כעת נוכיח מדברי הרמב"ם‪ ,‬שבחולין אין צורך ליטול יותר מפעם אחת‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מקוות יא‪,‬ג‪:‬‬
‫"הנוטל ידיו לתרומה ‪ -‬צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים‪ ,‬כדי להסיר המים‬
‫שעל גב ידיו‪ ,‬שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים‪ ,‬נטמאו בידיו‪.‬‬
‫לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה‪ ,‬נטמא; ואם נפל‬
‫לתוך המים השניים‪ ,‬לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד‪ ,‬ונפל שם כיכר‬
‫של תרומה —נטמא"‪.‬‬
‫כתב הכס"מ‪:‬‬
‫"כתב הראב"ד הנוטל שתי ידיו לתרומה‪ ,‬אמר אברהם ואף לחולין וכו'‪ .‬ואני אומר‬
‫[דברי הכס"מ] שרבינו סובר שלא צריך נטילת מים שניים אלא לתרומה אבל לא‬
‫לחולין ‪ ,‬וכן נראה מדבריו בפרהמ"ש בהקדמתו למסכת ידים‪ .‬ולפיכך בפרק ששי‬
‫מהלכות ברכות בענין נטילת ידים לחולין‪ ,‬לא הזכיר מים שניים כלל‪ .‬ולפיכך כתב כאן‬
‫הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה‪ ,‬דוקא לתרומה‪ ,‬ואילו לחולין‬
‫לא צריך פעם שנייה"‪.‬‬
‫***‬

‫‪101‬‬
 ‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫במאמר הבא נעיין קצת בדברי התוספות הראשון שבש"ס‪ .‬הנושא הנידון ‪ ,‬קריאת שמע‬
‫ערבית קודם צאת הכוכבים‪ ,‬דברי רש"י והירושלמי מול שיטת חכמי התוספות‪ .‬רש"י‬
‫בדבריו כתב מנהג נפוץ לקרוא קריאת שמע מבעוד יום‪ ,‬והביא סיוע למנהג מהירושלמי‪,‬‬
‫ואילו התוספות הפליגו בדבריהם‪ ,‬וביארו ביאור אחר לכל הסוגיה‪.‬‬
‫אליבא דאמת‪ ,‬הדברים שנכתוב פשוטים בתכלית‪ ,‬וחכמי התוספות אשר היה לבם פתוח‬
‫כפתחו של היכל ידעו אותם‪ ,‬אלא שבשיטת לימודם היו כמה הנחות יסוד‪ ,‬אשר על פיהם‬
‫הם ביארו את סוגיות התלמ וד‪ ,‬כך שבעצם אין כאן דבר חדש‪ ,‬כי אם דגש על שיטת‬
‫לימודו של רש"י לעומת שיטת לימודם‪.‬‬
‫בסוגיה שלפנינו נראה כיצד התייחסו חכמי התוספות למנהג כהלכה גמורה‪ ,‬ולמרות‬
‫שלפי כללי הפסיקה אין הלכה כאותה דעה התואמת את המנהג‪ ,‬אבל מחמת המנהג‬
‫קיבלה אותה דעה תוקף הלכתי‪ ,‬ומעתה כך היא ההלכה‪.‬‬
‫במשנה נאמר (ברכות א‪,‬א) ‪ :‬מאימתי קורין את שמע בערבית‪ ,‬משעה שהכהנים נכנסים‬
‫לאכול בתרומתן‪ .‬ובגמרא נתבאר (ב‪ :).‬שזמן זה הוא "צאת הכוכבים"‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית (א‪,‬ט) ‪" :‬איזה הוא זמן קרית שמע בלילה ‪ -‬מצותה‬
‫משעת יציאת הכוכבים ‪"...‬‬
‫ירושלמי ברכות פרק א‬
‫תני‪ ,‬הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו‪ .‬אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר‬
‫רבי יוסי‪ ,‬אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו‪ ,‬אלא כדי לעמוד‬
‫בתפילה מתוך דבר של תורה‪.‬‬
‫רש"י ברכות דף ב עמוד א‬
‫עד סוף האשמורה הראשונה ‪ -‬שליש הלילה‪ ,‬כדמפרש בגמר א‪( ,‬ברכות דף ג א) ומשם‬
‫ואילך עבר זמן‪ ,‬דלא מקרי תו זמן שכיבה‪ ,‬ולא קרינן ביה בשכבך‪ .‬ומקמי הכי נמי לאו‬
‫זמן שכיבה‪ ,‬לפיכך הקורא קודם לכן ‪ -‬לא יצא ידי חובתו‪ .‬אם כן למה קורין אותה‬
‫בבית הכנסת‪ - ,‬כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה‪ .‬ו הכי תניא בברייתא בברכות‬
‫ירושלמי‪ .‬ולפ יכך‪ ,‬חובה עלינו לקרותה משתחשך‪ ,‬ובקריאת פרשה ראשונה שאדם‬
‫קורא על מטתו ‪ -‬יצא‪.‬‬
‫תוספות ברכות דף ב עמוד א‬
‫מאימתי קורין וכו' ‪ -‬פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת‬
‫הכוכבים כדמפרש בגמ'?‬
‫על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים‪.‬‬

‫‪102‬‬
 ‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא‪ ,‬ואם כן למה אנו מתפללין קריאת‬
‫שמע בבית הכנסת‪ ,‬כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה‪.‬‬
‫[ בתקופתו של רש"י ובמקומו‪ ,‬היה נוהג המנהג שהוזכר בירושלמי‪ ,‬לקרות קריאת שמע‬
‫מבעוד יום‪ ,‬ורש"י הביא למנהג סיוע מהירושלמי‪ .‬ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬חכמי התלמוד‬
‫לא ראו במנהג זה פסול‪ ,‬אלא הצריכו לחזור ולקרוא קריאת שמע בזמנה‪.‬‬
‫כדאי לשים לב איך בירושלמי התייחסו למנהג‪.‬‬
‫בירושלמי לא נאמר שמחמת המנהג זמן קריאת שמע איננו צאת הכוכבים אלא‬ ‫א‪.‬‬
‫קודם‪ ,‬אלא אמרו שקוראים בבית הכנסת לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה‪ ,‬אבל זמן‬
‫קריאת שמע לא השתנה (ראה בהמשך שיטת תוספות)‪.‬‬
‫בירושלמי לא ראו שום פגם במנהג שראוי למנוע את העם מלעשותו‪ ,‬למרות‬ ‫ב‪.‬‬
‫שהברכות לפניה ולאחריה מוסבות על קריאת שמע שלא יוצא בה ידי חובתו (ראה‬
‫בהמשך שיטת תוספות)]‪.‬‬
‫תימא לפירושו‪ ,‬והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה‬
‫(לקמן דף ס‪ ):‬ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות‪.‬‬
‫[ שאלה זו היא שאלה צודקת על פירוש רש"י‪ .‬ואכן לשיטת הרמב"ם‪ ,‬מי שקרא קריאת‬
‫שמע של ערבית קודם צאת הכוכבים‪ ,‬אחר צאת הכוכבים צריך לחזור ולקרוא שלש‬
‫פרשיות‪ ,‬ויכול לצאת ידי חובתו בקריאת שמע על המיטה‪ ,‬ויקרא אז שלש פרשיות]‪.‬‬
‫ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית‪.‬‬
‫[שאלת תוספות זו בנויה על סברא פשוטה ונכונה‪ ,‬קריאת שמע שבה אדם יוצא ידי‬
‫חובתו‪ ,‬היא אשר תיקנו חכמים שיברך לפניה ולאחריה‪.‬‬
‫כדי להתמודד עם שאלה זו‪ ,‬יש שני דרכים‪.‬‬
‫הקריא ה מבעוד יום היא העיקר‪ ,‬ובה אדם יוצא ידי חובתו‪( .‬שיטת תוספות וראה‬ ‫א‪.‬‬
‫להלן)‬
‫הברכות לפני קריאת שמע ולאחריה הם תקנת חכמים‪ ,‬והם הקלו בתקנתם גם אם לא‬ ‫ב‪.‬‬
‫יקיימנה בדיוק‪.‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬מי שסובר כמו האפשרות השניה‪ ,‬די לו שימצא סיוע תלמודי‪ ,‬שחכמים הקלו‬
‫בתקנתם‪ ,‬ובכך יתיישבו הדברים‪ .‬אולם מי שסובר כמו האפשרות הראשונה‪ ,‬מנין לו‬
‫לשנות את זמן קריאת שמע שתקנו חכמים‪ ,‬על סמך מנהג! חכמים הורו לקרוא קריאת‬
‫שמע מצאת הכוכבים ‪ ,‬ומנין לו לקרוא מבעוד יום! נמצא שהסובר כמו האפשרות‬
‫הראשונה‪ ,‬לכאורה מדייק בתקנת חכמים לגבי ברכות לפניה ולאחריה‪ ,‬אבל הוא עוקר‬
‫את דברי חכמים בנוגע לזמן קריאת שמע‪.‬‬
‫‪103‬‬
 ‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫על פי כל הנ"ל‪ ,‬רש"י ישיב כנגד שאלה זו‪ ,‬עדיף לומר שחכמים הקלו בברכות לפניה‬
‫ולאחריה‪ ,‬והחשיבו את הברכות שבבית הכנסת‪ ,‬גם אם לא יצא אז ידי חובת קריאת‬
‫שמע ‪ ,‬מאשר שנעבור על דברי חכמים לגמרי‪ ,‬ונאמר שיצא ידי חובתו בקריאה מבעוד‬
‫יום‪ ,‬ושוב אינו צריך לחזור ולקרוא מצאת הכוכבים]‪.‬‬
‫ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף‬
‫ה‪ ).‬ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך‪.‬‬
‫[שאלה זו זהה לשאלה הראשונה‪ ,‬ורש"י ישיב עליה‪ ,‬מה שנזכר בתלמוד קריאת שמע‬
‫מפני המזיקין‪ ,‬זה במקרה שיצא ידי חובת קריאת שמע בזמנה בבית הכנסת‪ ,‬ופשוט]‪.‬‬
‫ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע‬
‫בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית‪ .‬ואנן קיי"ל כר'‬
‫יוחנן דאמר לקמן (דף ד‪ ):‬איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה‪.‬‬
‫[ שאלה זו זהה לשאלה השנייה‪ ,‬וכבר ביארנו שחכמים הקלו בתקנתם‪ ,‬והחשיבו את‬
‫הברכות לפניה ולאחריה של קריאת שמע בבית הכנסת‪ ,‬גם אם לא יצא ידי חובתו באותה‬
‫קריאה]‬
‫לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר‪.‬‬
‫[ לביאור זה לא יסכימו רש"י והרמב"ם כלל וכל ל‪ .‬אין בכוחו של המנהג לשנות את‬
‫ההלכה‪ ,‬ולקבוע שאפשר לקרוא קריאת שמע מבעוד יום‪ .‬עדיף שנאמר שחכמים הקלו‬
‫בתקנתם לגבי הברכות לפניה ולאחריה‪ ,‬גם אם לא יוצא ידי חובתו בקריאת שמע מבעוד‬
‫יום‪ ,‬מאשר שנעקור את זמן קריאת שמע לגמרי‪ .‬חכמי הירושלמי עמדו לפני שאלות‬
‫אלו‪ ,‬אבל הם לא שינו את זמן קריאת שמע על סמך מנהג ‪ ,‬אלא הצדיקו את המנהג‪,‬‬
‫ומ צאו טעם טוב למה לקרוא בבית הכנסת בכדי לעמוד מתוך דברי התורה‪ ,‬והקלו‬
‫להחשיב את הברכות שלפני קריאת שמע ואחריה גם אם אינו יוצא ידי חובה‪ .‬וכבר‬
‫כתבנו במבוא‪ ,‬שלשיטת חכמי התוספות ההלכה עוצבה בעקבות המנהג‪ ,‬אולם‬
‫הירושלמי רש"י והרמב"ם לא יסכימו לכך]‪.‬‬
‫ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום‪ .‬ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר‬
‫בפרק תפלת השחר (דף כו‪ ).‬דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות‬
‫פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית‪ .‬ואם תאמר היאך אנו‬
‫מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה‪ .‬יש לומר דקיימא לן‬
‫כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז‪ ).‬השתא דלא אתמר‬
‫הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד‪.‬‬
‫[ בקטע האחרון חיפשו חכמי התוספות הצדקה למנהג‪ ,‬ע"י שהסמיכוהו לדעת רבי יהודה‬
‫האומר שזמן מנחה עד פלג המנחה‪ ,‬ומיד מתחיל זמן ערבית‪ .‬אולם אם נעיין בדברי‬
‫הרמב"ם‪ ,‬נווכח שהוא לא יסכים לדברי תוספות אלה כלל‪ .‬מחלוקת רבי יהודה וחכמים‬
‫נאמרה לגבי תפילת מנחה‪ ,‬ואילו המנהג עוסק בקריאת שמע של ערבית קודם זמנה‪ ,‬ואין‬
‫‪108‬‬
 ‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫לערבב בין מושגים אלה‪ .‬וכן הוא בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה ג‪,‬ד ו‪" .‬הא למדת‬
‫שזמן מנחה גדולה‪ ,‬משש שעות ומחצה עד תשע ומחצה‪ .‬וזמן מנחה קטנה‪ ,‬מתשע‬
‫ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע; ויש לו להתפלל אותה‪ ,‬עד שתשקע החמה"‪.‬‬
‫"תפילת הערב ‪ -‬אף על פי שאינה חובה ‪ -‬המתפלל אותה‪ ,‬יש לו להתפלל מתחילת‬
‫הלילה עד שיעלה עמוד השחר"‪ .‬ועוד‪ ,‬מנין לנו לפסוק כמו ר' יהודה נגד רבנן! יחיד‬
‫ורבים הלכה כרבים]‪.‬‬
‫מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין‬
‫ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה‬
‫ומיד הוי זמן ער בית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן‪.‬‬
‫על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית‬
‫מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני‬
‫אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן‬
‫תפלה‪.‬‬
‫[ לפי כללי הפסיקה‪ ,‬ההלכה כמו חכמים שנזכרו במשנה‪ ,‬וזמן קריאת שמע של ערבית‬
‫משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן‪ ,‬כלומר צאת הכוכבים‪ ,‬ואין הלכה כאותם‬
‫דעות שהובאו בתלמוד‪ .‬ואין בכוחו של המנהג לשנות את כללי הפסיקה]‪.‬‬
‫וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת‬
‫שמע‪ .‬מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר‪.‬‬
‫[ גם כאן אם נעיין בדברי הרמב"ם‪ ,‬נווכח שלא יסכים לדברי תוספות‪ .‬הרמב"ם בהלכות‬
‫תפילה ג‪,‬ז‪ ,‬סגנן את את מימרת רב‪ ,‬לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה‪ .‬וזה‬
‫לשונו‪ " :‬ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת‪ ,‬בערב שבת קודם שתשקע‬
‫החמה; וכן מתפלל ערבית של מוצאי שבת‪ ,‬בשבת‪ :‬לפי שתפילת ערבית רשות‪ ,‬אין‬
‫מדקדקין בזמנה‪ .‬ובלבד שיקרא קרית שמע בעונתה‪ ,‬אחר צאת הכוכבים"‪ .‬והדגיש‬
‫ובלבד שיקרא קריאת שמע בזמנה אחר צאת הכוכבים‪ .‬נמצא שכת ב בפירוש שלא כדברי‬
‫התוספות‪ ,‬ודברי רב מוסבים על תפילת ערבית בלבד‪ ,‬ולא על זמן קריאת שמע‪ .‬וצריך‬
‫לקרוא קריאת שמע של ערבית בזמנה‪ ,‬אחר צאת הכוכבים]‪.‬‬
‫והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות‬
‫ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד‬
‫בתפלה מתוך דברי תורה‪ .‬ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו‬
‫צריך לקרות אלא פרשה ראשונה‪.‬‬
‫[ מה שכתבו התוספות בקטע האחרון‪ ,‬לא יסכים הרמב"ם לדבריהם‪ .‬ואין לנו לפרש את‬
‫הירושלמי שקראו קריאת שמע פעמיים‪ ,‬אחת קודם ערבית ואחת בתוך ערבית‪ ,‬ללא‬
‫מקור ברור‪ .‬ופשט דברי הירושלמי פשוט ומובן‪ ,‬והוא עוסק בקריאת שמע שבתוך‬
‫ערבית‪ ,‬שנאמרה קודם צאת הכוכבים‪.‬‬
‫‪105‬‬
 ‫עיונים בתוספות הראשון שבש"ס‬

‫וזה לשון הירושלמי (ברכות פרק א דף ב טור א)‪" :‬תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי‬
‫חובתו‪ .‬אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסי אין קורין אותה בבית‬
‫הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו‪ ,‬אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה"‬
‫הסוגיה עוסקת בקריאה לפני הזמן [הקורא קודם לכן] ‪ ,‬ושאל הירושלמי‪ ,‬אם כן למה‬
‫קורים בבית הכנסת‪ ,‬כלומר שבבית הכנסת קורין לפני הזמן? [משפט זה קשור שלפניו]‬
‫ותירץ רבי יוסי‪ :‬אין קורין אותה כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬אלא כדי לעמוד מתוך דברי תורה‪.‬‬
‫מכאן שבקריאה שבבית הכנסת לא יצאו ידי חובה‪ ,‬שלא כדברי התוספות שכתבו‬
‫שהקריאה בבית הכנסת היא העיקר]‪.‬‬
‫סוף דבר‬
‫עמדנו על ההבדלים שיש בין שיטת לימודו של רש"י‪ ,‬לבין שיטת לימודם של חכמי‬
‫התוספות‪ ,‬והראינו כיצד רש "י ביאר את המנהג בצורה פשוטה והגיונית‪ ,‬וכיצד התוספות‬
‫בעקבות המנהג פירשו פרשנות אחרת לתלמוד‪.‬‬
‫***‬

‫‪133‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫להתעטף בציצית‬
‫במאמר הבא נדון בסוגיית העיטוף בציצית לדעת הרמב"ם‪ ,‬מהו האופן הראוי לקיום‬
‫מצוות ציצית‪.‬‬
‫להלן רשימת הנושאים לדיון‬
‫האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו‪ ,‬ולשלשל את כנפות הטלית לצד שמאל‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו‪ ,‬או שמא יכול להוריד את הטלית‬ ‫ד‪.‬‬
‫מראשו‪.‬‬
‫בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו‪ ,‬האם מקיים מצוה או לא‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫בכדי להקל על הדיון‪ ,‬נקדים לכתוב את דברי הרמב"ם במקורותיו השונים‪ ,‬ונסמיך לכך‬
‫את המקורות התלמודיים תוך כדי דיון‪ ,‬ולבסוף נכתוב קצת מהטור השו"ע והמשנ"ב‬
‫ונעיר בקיצור‪.‬‬
‫***‬
‫מי שיקרא את משנ"ת להרמב"ם בהלכות ציצית‪ ,‬יגלה מיד כי יש מוסכמה העומדת‬
‫מאחרי ההלכות‪ ,‬למרות שאותה מוסכמה לא נזכרה בפירוש בשום מקום‪.‬‬
‫הבגד שבו מטילים ציצית ומקיימים את המצוה‪ ,‬הוא בגד מרובע בעל ארבע כנפות‪ ,‬ואם‬
‫תירצה אמור טלית גדול‪ ,‬לבגד זה יש חובה להטיל ארבע כנפות‪ ,‬להתעטף בו‪ ,‬ולברך‬
‫קודם העיטוף בו להתעטף בציצית‪.‬‬
‫***‬
‫וזה לשון הרמב"ם בהלכות ציצית א‪,‬טז‬
‫וכן המטיל לבעלת שלוש‪ ,‬ואחר כך השלימה לארבע‪ ,‬והטיל לרביעית ‪ -‬כולה פסולה‪:‬‬
‫שנאמר "תעשה" (דברים כב‪,‬יב)‪ ,‬ולא מן העשוי‪.‬‬
‫ההלכה עוסקת בבגד בעל שלש כנפות‪ ,‬ואם תירצה אמור טלית גדול בעלת שלש כנפים‪,‬‬
‫והטיל ציצית לשלש הכנפים‪ ,‬ולבסוף הוסיף לטלית עוד כנף רביעית‪ ,‬פסולה משום‬
‫תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית הוא טלית גדול‪.‬‬
‫***‬

‫‪132‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית א‪,‬יז‬

‫אין כופלין את הטלית לשניים‪ ,‬ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה‪ ,‬אלא‬
‫אם כן תפרה כולה‪ ,‬ואפילו מרוח אחת‪.‬‬
‫גם הלכה זו עוסקת בטלית גדול שקיפל אותה לשנים‪ ,‬הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית‬
‫הוא טלית גדול‪.‬‬
‫***‬
‫עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית ג‪,‬א‬
‫כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה ‪ -‬היא כסות שיש לה ארבע כנפיים‪ ,‬או‬
‫יתר על ארבע; ותהיה מידתה‪ ,‬כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו‬
‫בשוק‪ ,‬ואינו צריך אחר לשומרו וליל ך עימו; ותהיה הכסות של צמר או של פשתים‪,‬‬
‫בלבד‪.‬‬
‫גם כאן ההלכה מתייחסת לטלית גדול‪ ,‬כסות בעלת ארבע כנפות‪ ,‬כבגד שבו מטילים‬
‫ציצית‪.‬‬
‫בהלכה שלפנינו התווסף פרט מאוד מרכזי בדיון‪ ,‬לא רק שבגד זה הוא הבגד הראוי‬
‫להטיל בו ציצית‪ ,‬אלא בבגד זה גם משערים את שיעור הטלית‪ ,‬טלית גדול שיעורו‪ ,‬כדי‬
‫שיהיה בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן המהלך בשוק‪.‬‬
‫מי שיתבונן‪ ,‬מדוע שיערו חכמים כדי שיכסה ראשו ורובו‪ ,‬מה עניין ראשו ורובו לקיום‬
‫מצוות ציצית? אלא מכאן נלמד‪ ,‬מצות ציצית א ינה סתם מצוות לבישה‪ ,‬אלא היא מצוות‬
‫עיטוף של ראשו ורובו‪ ,‬וגם באופן זה נשער את מידת הבגד‪.‬‬
‫***‬
‫עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית ג‪,‬ח‬
‫‪ ...‬ומאימתיי יברך על הציצית בשחר‪ ,‬משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה‪ .‬וכיצד‬
‫מברך עליה ‪ -‬ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬אשר קידשנו במצוותיו‪ ,‬וציוונו‬
‫להתעטף בציצית‪ .‬וכל זמן שמתעטף בה ביום‪ ,‬מברך עליה קודם שיתעטף; ואינו‬
‫מברך על הציצית בשעת עשייתה‪ ,‬מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה‪.‬‬
‫בהלכה שלפנינו נתבארה הברכה על הציצית‪ ,‬הברכה היא להתעטף‪ ,‬מכאן שגם המצוה‬
‫היא להתעטף‪ ,‬כי הברכה תמיד מכוונת למצוה‪ ,‬וכבר נתבאר בהלכה למעלה ג‪,‬א כי‬
‫העיטוף יהיה ראשו ורובו‪ ,‬וזאת הסיבה שהגדירו חכמי ם מידה זו‪ ,‬כמידת הבגד החייב‬
‫בציצית‪.‬‬
‫ועוד נתבאר בהלכה‪ ,‬כל זמן שיתעטף יברך‪.‬‬
‫***‬
‫‪131‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬סתמות ההלכות מלמדת כי טלית גדול שיש בה ארבע כנפות‪ ,‬ויש בה‬
‫שיעור שיכסה בו קטן ראשו ורובו חייבת בציצית‪ ,‬וכל זמן שיתעטף בה ראשו ורובו‪,‬‬
‫יברך קודם שיתעטף‪ ,‬להתעטף בציצית‪.‬‬
‫אליבא דאמת‪ ,‬אין צורך להזדקק לדיוקים‪ ,‬הרמב"ם בתשובה רכ (מהדו' בלאו) דן ביוצא‬
‫בשבת בטלית מצויצת‪ ,‬האם נחשב כמשאוי בשבת או לא‪ ,‬ובכלל דבריו הוא כתב שם‬
‫"‪ ...‬כללו של דבר‪ ,‬לא יצא בציצית [בשבת לרה"ר] לפי דעתם‪ ,‬אלא בצורה שיוצא בה‬
‫ידי חובתו‪ ,‬והוא שיהיה עטוף בה‪ ,‬כשהוא מכסה ראשו ורובו‪ "... .‬הרי שהרמב"ם כתב‬
‫בפירוש את כל מה שדייקנו מדבריו‪.‬‬
‫***‬
‫בשלב זה של הדיון ננסה לראות איזה נושא מהנושאים שכתבנו כבר נתבאר‬
‫האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן‪.‬‬ ‫א‪.‬‬
‫האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫דברי הרמב"ם בתשובה ברור מילל ו‪ ,‬אינו יוצא ידי חובת ציצית‪ ,‬אלא כשהוא עטוף בה‬
‫ומכסה את ראשו ורובו‪ ,‬מכאן שצריך להקפיד על טלית גדול דוקא ולא על טלית קטן‪,‬‬
‫מכאן שבשעת לבישת טלית גדול צריך לעטוף בה את ראשו ורובו‪ ,‬מכאן שבטלית קטן‬
‫אינו יוצא ידי חובה ואינו מקיים מצוה‪ ,‬כי אינו מכסה את ראשו ורובו ‪ ,‬ואינו עטוף בה‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נדון בשאלה הבאה‬
‫האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו‪ ,‬ולשלשל את כנפות הטלית לצד שמאל‪ ,‬או‬ ‫ג‪.‬‬
‫לא‪.‬‬
‫מי שינסה למצוא מנהג זה בדברי הרמב"ם‪ ,‬יווכח כי אין לכך שום איזכור‪ ,‬בשום מקום‬
‫ברמב"ם בהלכות ציצית לא נזכר‪ ,‬כי עיטוף הטלית יהיה עד פיו וישלשל את הכנפות‬
‫לצד שמאל‪.‬‬
‫כאשר הרמב"ם הזכיר שיעור ציצית‪ ,‬הוא הזכיר כדי שיעטוף בה קטן ראשו ורובו‪ ,‬אבל‬
‫כיסוי פניו עד פיו לא נזכר‪ .‬כאשר הרמב"ם הזכיר בתשובה את אופן העיטוף שבו‬
‫יוצאים ידי חובה‪ ,‬הוא הזכיר שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו‪ ,‬אבל כיסוי פניו עד פיו לא‬
‫נזכר‪.‬‬
‫הרמב"ם בהלכות אבל (יובא להלן) כתב‪ ,‬שהאבל צריך לכסות את פיו בסודר שמכסה בו‬
‫את ראשו‪ ,‬אבל בהלכות ציצית הוא לא כתב זאת‪ ,‬מכאן משתמע ברור כי בכדי לקיים‬
‫מצוות ציצית אין צורך לכסות את פיו‪.‬‬

‫‪130‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫אליבא דאמת‪ ,‬מנהג זה הוסמך לביאור רש"י בסוגיה (מו"ק כד‪ ,).‬כאילו כך הישמעאלים‬
‫מתעט פים‪ ,‬אולם דא עקא‪ ,‬מעולם לא ראינו ישמעאלי ההולך במדבר כשעניו מכוסות עד‬
‫פיו‪ ,‬אלא להיפך‪ ,‬חרכי העניים תמיד גליות‪ ,‬ורק פיו וחוטמו מכוסים‪.‬‬
‫***‬
‫וזה לשון התלמוד מועד קטן דף כד עמוד א‬
‫אמר שמואל‪ ... :‬פריעת הראש‪ ,‬חזרת קרע לאחוריו‪ ,‬זקיפת המטה ‪ -‬חובה‪[ .‬לפי‬
‫שמואל‪ ,‬חובה בשבת לעשות שלשה דברים אלו‪ ,‬שלא יראה כאבל] נעילת הסנדל‪,‬‬
‫תשמיש המטה‪ ,‬רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית ‪ -‬רשות‪[ .‬אין חובה בשבת לעשות‬
‫שלושה דברים אלו‪ ,‬וגם אם לא יעשה אותם אינו נראה כאבל] ורב אמר‪ :‬אף פריעת‬
‫הראש רשות‪[ .‬לפי רב אינו צריך בשבת לפרוע ראשו‪ ,‬כלומר אינו צריך בשבת לגלות‬
‫את ראשו מכיסוי הטלית או הסודר] ושמואל‪ ,‬מאי שנא נעילת הסנדל דרשות ‪ -‬דלאו‬
‫כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו‪ ,‬פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו‬
‫רישייהו! ‪ -‬שמואל לטעמיה‪ ,‬דאמר שמואל‪ :‬כל קרע שאינו בשעת חימום ‪ -‬אינו קרע‪,‬‬
‫וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים ‪ -‬אינה עטיפה‪ .‬מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא‪.‬‬
‫[לפי שמואל העיטוף שהאבל עושה צריך להיות כעיטוף הישמעאלים‪ ,‬וביאר רב נחמן‬
‫עד גומות זקנו‪ ,‬ולפיכך כיון שכל ימות השבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאלי‪ ,‬אם‬
‫אינו מגלה את ראשו בשבת ‪ -‬נראה כנוהג אבילות‪ ,‬מפני שכל העולם אינם נוהגים‬
‫בעטיפה זו‪ ,‬אלא אבלים בלבד‪ .‬משא"כ לפי רב עיטוף האבל אינו צריך שיהיה כמו‬
‫עיטוף הישמעאלים‪ ,‬אלא די בכיסוי הראש‪ ,‬והרבה בני אדם מכסים את ראשם בטלית‪,‬‬
‫ולפיכך גם בשבת אינו צריך לגלות את ראשו‪ ,‬כי אינו נראה כאבל]‬
‫רש"י מסכת מועד קטן דף כד עמוד א‬
‫גובי דיקנא ‪ -‬גומות שבלחי‪ ,‬למטה מפיו‪.‬‬
‫רבינו חננאל מסכת מועד קטן דף כד עמוד א‬
‫פי' עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו‪.‬‬
‫והוא אלמתה בלשון ערב‪.‬‬
‫טור יורה דעה סימן שפו‬
‫וכתב רב האי‪ ,‬דיקנא הוא שער שעל הלסתות‪ ,‬ועטיפה זו למעלה מן החוטם‪,‬‬
‫וישמעא לים נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם [צ"ל פיהם] ועל ראש‬
‫החוטם שלהן‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות אבל ה‪,‬יט‬
‫מניין לאבל שאסור בפריעת הראש‪ :‬שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם"‬
‫(יחזקאל כד‪,‬יז)‪ ,‬מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו‬

‫‪133‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫ראשו‪ ,‬עוטה ממקצתו מעט על פיו‪ ,‬שנאמר "ועל שפם‪ ,‬יעטה" (ויקרא יג‪,‬מה)‪ ,‬ותירגם‬
‫אונקלוס הגר כאבילא יתעטף‪.‬‬
‫כדאי לשים לב‪ ,‬במסכת מועד קטן עוסק התלמוד באבל‪ ,‬שם הובאה מחלוקת רב‬
‫ושמואל האם האבל צריך להתעטף כישמעאלים או לא‪ ,‬לפי שמואל צריך‪ ,‬לפי רב אינו‬
‫צריך‪ ,‬אבל בהלכות ציצית לא נזכר זאת‪ .‬בנוסף‪ ,‬עיטוף הישמעאלים הוא כפי ביאור ר"ח‬
‫רב האי גאון ועוד‪ ,‬לוקחים את קצה הסודר ומכסים בו את הפה והחוטם‪ ,‬ואילו העיניים‬
‫גלויות ומציצות מהחרכים‪ ,‬וכך נוהגים הישמעאלים עד היום‪ ,‬אבל שיכסה את כל ראשו‬
‫עם עיניו עד פיו‪ ,‬מעולם לא שמענו‪.‬‬
‫נמצא שדברי הרמב"ם זהים לתלמוד‪ ,‬הו א הביא את עיטוף הישמעאלים בהלכות אבל‪,‬‬
‫ו בהלכות ציצית לא זכר מכך כלום‪ ,‬וגם למדנו כי מי שמבאר עיטוף הישמעאלים כאילו‬
‫מכסים כל ראשו עם עיניו עד פיו‪ ,‬מעולם לא ראה כיצד הישמעאלים מתעטפים‪.‬‬
‫היוצא מהנ"ל‪ ,‬אין צורך לעטוף את הראש עד פיו‪ ,‬ולשלשל את כנפות הטלית לצד‬
‫שמאל‪ ,‬א‪ -‬אין הישמעאלים נוהגים כך‪ .‬ב‪ -‬נזכר רק בהלכות אבל (וכך נוהגים יהודי תימן‬
‫עד היום) ולא בהלכות ציצית‪ .‬ג‪ -‬בהלכות ציצית נתנו חז"ל שיעור שיכסה ראשו ורובו‬
‫(מנחות מ‪ :‬מא‪ ,).‬מכאן שעיטוף הציצית הוא ראשו ורובו ולא עיטוף הישמעאלים‪.‬‬
‫להתעטף בציצית‪ .‬עיטוף בעברית יכול להתפרש בכמה אופנים‪ ,‬עיטוף ראשו ורובו‪,‬‬
‫עיטוף הישמעאלים‪ .‬בכדי להכריע נלמד מהמקורות מהי צורת העיטוף‪ ,‬אבל בודאי שאין‬
‫בכוחו של עיטוף אחד (עיטוף הישמעאלים) להאפיס את העיטוף השני (עיטוף ראשו‬
‫ורובו) מלהיקרא עיטוף‪.‬‬
‫***‬
‫כעת שהגענו עד הלום‪ ,‬ולמדנו כי צריך להתעטף ע"י כסוי ראשו ורובו‪ ,‬נברר את‬
‫השאלות הבאות‪.‬‬
‫האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו‪ ,‬או שמא יכול להוריד את הטלית‬ ‫ד‪.‬‬
‫מראשו‪.‬‬
‫בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו‪ ,‬האם מקיים מצוה או לא‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬שאלות אלה נוגעות לדיני ברכות‪ ,‬האם בכל שעה שיוריד הטלית מראשו‬
‫וישוב ויכסה את ראשו חייב לברך שוב או לא‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬מלשון הרמב"ם בתשובה רכ [הובא למעלה]‪ ,‬וכן מלשון הרמב"ם בהלכות ציצית‬
‫(ג‪,‬א) ששיעור הטלית כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו‪ ,‬משתמע שמצוות ציצית היא‪,‬‬
‫שיתעטף בה האדם ראשו ורובו‪ ,‬וכל זמן שאינו מכסה את ראשו ורובו אינו מקיים את‬
‫מצוות ציצית‪.‬‬

‫‪131‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫לעומת זאת בהלכות ציצית (ג‪,‬ח) כתב הרמב"ם "וכל זמן שמתעטף בה ביום‪ ,‬מברך‬
‫עליה קודם שיתעטף"‬
‫ביאור ההלכה שאם לא היתה הטלית על האדם‪ ,‬אלא נוטלה להתעטף בה‪ ,‬מברך עליה‪.‬‬
‫אבל אם היתה הטלית על האדם אלא שהורידה מראשו‪ ,‬אינו חוזר ומברך עליה‪ .‬ולפי‬
‫האמור‪ ,‬אף שה וריד האדם את הטלית מראשו כל זמן שהיא עליו עדיין ממשיך הוא‬
‫לקיים את מצוות ציצית‪ ,‬ולכן אינו חוזר ומברך עליה כששוב מכסה את ראשו‪.‬‬
‫ועוד שגם בזמן חכמי התלמוד‪ ,‬היו הולכים במשך היום עם טלית ‪-‬כמנהג יהודי תימן‪-‬‬
‫מבלי לעטוף את ראשם‪ .‬כמו שמצאנו בהלכות אבל (יד‪,‬ו) "מי שנכנס לבקר את החולה‬
‫… מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא" מכאן נלמד שהלכו‬
‫עם טלית‪ ,‬וכשהגיע לבקש רחמים על החולה התעטף בה וביקש רחמים‪ .‬ואם בשעה‬
‫שמוריד את הטלית מראשו אינו מקיים את מצות ציצית‪ ,‬מדוע הלכו לחינם עם הטלית‬
‫כל היום‪.‬‬
‫על כורחנו‪ ,‬בשעת ה ברכה חייב להתעטף ראשו ורובו‪ ,‬אחרת לא יוכל לברך להתעטף‬
‫בציצית‪ ,‬ועל עיטוף זה תקנו חכמים את הברכה‪ ,‬ואם אח"כ מוריד האדם את הטלית‬
‫מראשו‪ ,‬עדיין ממשיך הוא לקיים מצוות ציצית‪ ,‬וכדברי בעל העיטור שקיום מצוה זו‬
‫כדרכו של האדם פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש‪ ,‬ומכיו ן שהוא עדין ממשיך‬
‫לקיים מצוה‪ ,‬לכן אינו חוזר ומברך להתעטף בציצית אם ישוב ויכסה את ראשו בטלית‪.‬‬
‫כדאי להדגיש‪ ,‬יש זמנים בהם שבחו חכמים למי שמכסה את ראשו בטלית‪ ,‬למשל‬
‫בתפילת העמידה‪ ,‬וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה (ה‪,‬ה) "תיקון המלבוש כיצד‪ ...‬דרך‬
‫כל החכמים ותלמידיהם‪ ,‬שלא יתפללו אלא כשהן עטופין"‪ .‬ובמה יתעטפו החכמים?‬
‫בטלית‪ .‬וכן הוא מנהג יהודי תימן עד היום‪ ,‬בתפילת העמידה כולם ללא יוצא מן הכלל‬
‫מכסים את ראשם בטלית‪.‬‬
‫***‬
‫בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול‪ ,‬והרי כתבנו כי מי שלובש טלית בלי כיסוי הראש‬
‫מקיים מצוה‪ ,‬ואם כן מה ההפרש ב ינו לבין הלובש טלית קטן‪ ,‬גם הוא לובש טלית בלי‬
‫כיסוי הראש‪ ,‬ואם כן הוא מקיים מצוה?‬
‫תשובה‪ :‬אכן מצד הפעולה שניהם מבצעים מעשה זהה‪ ,‬לבישת טלית בלי כיסוי הראש‪,‬‬
‫אבל הטעם שכתבנו שלא יוצאים ידי חובה בטלית קטן‪ ,‬אינו משום המעשה‪ ,‬אלא משום‬
‫ביאור חכמים למצות ציצית‪ ,‬חכמי ם ביארו כי מצות ציצית צריכה להיעשות בעיטוף‬
‫דוקא‪ ,‬וגם תקנו לכך ברכה‪ ,‬נמצא כי מי שלובש בגד שאינו בר עיטוף‪ ,‬בגד עם חור‬
‫באמצעו (טלית קטן)‪ ,‬אינו יכול לברך עליו כי אינו מתעטף‪ ,‬וגם אינו יכול לצאת בו ידי‬
‫חובת המצוה‪ ,‬כי חכמים ביארו את המצוה שצריכה להיעשות בדרך עיטוף ולא בדרך‬

‫‪132‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫לבישה‪ ,‬והלבישה היא חלק מהמצוה בבגד שיש בו עיטוף‪ ,‬אבל היא אינה המצוה אם‬
‫אין בבגד עיטוף (משל למי שיניח תפילין שאינם תפילין)‪.‬‬
‫דברנו מכוונים למי שרוצה לקיים את המצוה על פי ביאור חז"ל‪ ,‬וזו היא דרכו של‬
‫הרמב"ם ושיטתו בפסיקה‪ ,‬אבל אם יש שיטות האומרות‪ ,‬חז"ל קיימו את המצוה כך ואנו‬
‫נקיים את המצוה אחרת (נבדוק בעצמנו מהו טעם המצוה‪ ,‬ונפסוק בניגוד לדעת חז"ל‪,‬‬
‫למשל קריאת שמע לאחר שלש שעות שתקנו חכמים‪ ,‬מפני שהשתנה זמן הקימה)‪ ,‬כי אז‬
‫שיטות אלה אינן תואמות לשיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫***‬
‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬מי שפוסק בשיטת הרמב"ם‪ ,‬צרי ך להשתדל שתהיה עליו טלית גדול‬
‫במשך כל היום‪ ,‬ובשעת הברכה יקפיד להתעטף בה ולכסות את ראשו ורובו‪ ,‬וכן בשעת‬
‫תפילה העמידה ישתדל להיות עטוף בה בכיסוי ראשו‪ ,‬והוא אינו יכול לפטור את עצמו‬
‫בטלית קטן‪ ,‬שכיון שאין בבגד זה עיטוף של ראשו ורובו‪ ,‬לא מברכים עליו‪ ,‬ולא יוצאים‬
‫בו ידי חובת מצות ציצית‪ ,‬ולא זהו הבגד שביארו חכמים שבו מקיימים את המצוה‪.‬‬
‫***‬
‫נעתיק קצת מהטור השו"ע והמשנ"ב ונעיר בקיצור‬
‫טור אורח חיים סימן ח‬
‫הלכות ציצית‪:‬‬
‫ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד‪[ .‬הברכה מעומד או העיטוף מעומד אינו‬
‫בשיטת הרמב"ם‪ ,‬והוא אינו נוש א הדיון‪ ,‬לפיכך לא נבאר אותו כעת] וסדר עטיפתו‬
‫פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה‪ .‬ובעל העיטור כתב דלא‬
‫בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמי'‬
‫בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש‪[ .‬לשיטת בעל העיטור‪ ,‬להתעטף בציצית‪ ,‬כל‬
‫לבישה היא עיטוף‪ ,‬וראה להלן בדברי הב"י שכך כתב בשמו בפירוש‪ .‬לעומת זאת‬
‫ראה משנ"ב יובא להלן‪ ,‬שהביא שצריך לעשות עיטוף הישמעאלים‪ ,‬ונמצא שיש‬
‫סתירה בדבר‪ ,‬אנו פוסקים כעיטור שלא כגאונים‪ ,‬ואין צורך בעטיפת הישמעאלים‪,‬‬
‫ולפתע האחרונים החזירו את דברי הגאונים‪ ,‬כי צריך עיטוף הי שמעאלים‪ .‬ובדברי‬
‫הרמב"ם הדברים ברורים‪ ,‬עיטוף ראשו ורובו‪ ,‬ואין צורך לעיטוף הישמעאלים שנזכר‬
‫רק בהלכות אבל ולא בהלכות ציצית]‪.‬‬
‫‪ ...‬ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש‪[ ,‬החובה לכסות את הראש בטלית לשיטת‬
‫בעל העיטור אינה ברורה‪ ,‬כי הרי ביארנו שלשיטתו גם לבישה היא מצוה ואין צורך‬
‫בעיטוף‪ ,‬ומה עניין כיסוי הראש בטלית‪ ,‬ועוד שכיסוי הראש לדעתו אינו נחשב עיטוף‪,‬‬
‫ורק הרמב"ם זכר כי כיסוי ראשו ורובו הוא עיטוף‪ ,‬ואילו העיטור לא זכר מכך כלום‪,‬‬
‫וראה להלן בדברי הב"י לביאור הדברים]‪.‬‬

‫‪133‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫ויברך להתעטף בציצית ‪ ...‬ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כדי שלא ילך ד"א בלא‬
‫ציצית‪ ,‬או שיש לו ציצית בחלוקו‪ ,‬יכול ללובשו מיד בלא ברכה‪ ,‬ולכשיטול ידיו‬
‫ימשמש בציצית ויברך להתעטף בציצית‪ ,‬או אם יתעטף אח"כ בטלית אחרת יברך‬
‫עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר‪[ .‬מהאמור כאן‪ ,‬או שיש לו ציצית בחלוקו‪,‬‬
‫משתמע שלפי בעל העיטור אין צורך להתעטף בציצית דוקא‪ ,‬וגם לבישת ציצית היא‬
‫מצוה‪ ,‬וגם עליה מברכים ראה להלן‪ ,‬ולפי זה אין צורך לעיטוף הישמעאלים דוקא‪ ,‬כי‬
‫אנו סוברים כבעל העיטור ולא כאותם גאונים]‪.‬‬
‫ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית ואם לבשם כולם בבת‬
‫אחת די להם בברכה אחת ואם מ פסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת לכן מי‬
‫שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך עליו אע"פ שבירך על טלית קטן‬
‫שלבש כבר‪[ .‬כאן נאמר בפירוש‪ ,‬מברכים על טלית קטן‪ ,‬וגם על טלית גדול‪ ,‬כי לפי‬
‫בעל העיטור מצות ציצית היא מצות לבישה ולא מצות עיטוף‪ ,‬נמצא כי אין צורך‬
‫בכלל לעיטוף הישמעאלים]‬
‫***‬
‫בית יוסף אורח חיים סימן ח‬
‫וסדר עטיפתו פירשו הגאונים ז"ל כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה‪ .‬נראה‬
‫שטעמם מדמברכינן להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דתוספתא דברכות (פ"ו‬
‫הט"ו) אלמא עיטוף בעינן‪ .‬ובפרק אלו מגלחין (מו"ק כד‪ ).‬אמר שמואל כל עטיפה‬
‫שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא‪ .‬ופירש רש"י‬
‫מחוי רב נחמן‪ .‬עטיפת ישמעאלים‪ :‬גובי דיקנא‪ .‬גומות שבלחי למטה מפיו‪:‬‬
‫ובעל העיטור (שער ב ח"ג) כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם מתכסין‬
‫בכסותן וכו'‪ .‬נראה שטעמו מדאיתא בפרק אלו מגלחין דרב פליג עליה דשמואל‬
‫ומשמע דסבירא ליה דעטיפת הראש אע"פ שאינה כעטיפת הישמעאלים הוי עטיפה‬
‫וקיימא לן דבאיסורי הלכה כרב לגבי שמואל‪ .‬ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב‬
‫שטעמו דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה‬
‫חייבה אותו בכסות שאד ם מתכסה ככה יהיה החיוב [ו]נאמר שלשון להתעטף לשון‬
‫כסוי הוא בזה הענין עכ"ל‪ .‬ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור וכתוב בו כלשון הזה‬
‫רבותי הגאונים כתבו עטיפתה כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה‪ ,‬ומסתברא לן‬
‫דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות‪ ,‬דאמר שמואל כל עטיפה שאינה‬
‫כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה‪ ,‬מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא‪ ,‬פירוש צריך לכסות‬
‫פיו‪ ,‬והתם הוא דכתיב (יחזקאל כד יז) לא תעטה על שפם‪ ,‬מכלל דכולי עלמא מחייבי‪,‬‬
‫ובמצורע כתיב (ויקרא יג מה) על שפם יעטה‪ ,‬ובמנודה קא מיבעיא לן (מו"ק טו‪,).‬‬
‫אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש‪ ,‬דאם כן יכסה פיו‪ ,‬וכי רבי יהודה בר‬
‫אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כה‪ ,):‬וכן החתנים‪ ,‬מי היו מתעטפים‬
‫כל כך‪ ,‬ואף על גב דמברכין להתעטף‪ ,‬כיסוי דכתיב (דברים כב יב) אשר תכסה בה‪,‬‬
‫שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם‪ ,‬פעמים בגילוי הראש‬
‫פעמים בכיסוי הראש‪ .‬עכ"ל‪ .‬וזה מבואר כדברי רבינו הגדול ז"ל‪:‬‬
‫‪138‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫[בקטע המודגש בדברי הב"י‪ ,‬הובאה שיטת העיטור בצורה ברורה‪ ,‬כולי עלמא‪ ,‬כלומר‬
‫כל בני אדם המקיימים מצות ציצית‪ ,‬אינם צריכים לכסות את ראשם בטלית‪ ,‬אלא פעמים‬
‫בגילוי הראש ופעמים בכיסוי הראש‪ ,‬ומה שנאמר להתעטף בציצית‪ ,‬כיסוי הוא עיטוף‪,‬‬
‫כמו שנאמר בפסוק אשר תכסה בה]‪.‬‬
‫ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש‪ .‬גם זה מדברי בעל העיטור (שם) ונראה דלאו‬
‫למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית‬
‫ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאע"פ‬
‫שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם וכדאיתא בשלהי פרק‬
‫קמא דקדושין (כט‪ ):‬משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא‬
‫א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא‬
‫פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא ופיר ש רש"י דלא פריס סודרא כדרך הנשואין שהיו‬
‫רגילין לכסות ראשם עכ"ל ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש אלא‬
‫ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות ולפי שכיסוי זה מכניע את לב‬
‫האדם ומביאו לידי יראת שמים וכדאיתא בסוף מסכת שבת (קנו‪ :‬וע"ש) דאמרה ליה‬
‫אימיה לרב נחמן בר יצחק כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא לכך כתב‬
‫שיכסה ראשו בטליתו כדי שלא יהא בגילוי ראש מסודר או טלית שדרך ליתן על כסוי‬
‫התחתון שבראש‪ .‬ואפשר דהכי קאמר יכסה ראשו בענין שלא יהא בגילוי ראש מטלית‬
‫של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצות ציצית מן המובחר‪:‬‬
‫[הב"י כתב שני אופנים לביאור דברי העיטור לכיסוי הראש‪ .‬א‪ -‬יכסה את ראשו גם‬
‫בטלית וגם בעוד כיסוי שכבר היה מונח על ראשו‪ ,‬בכדי שתהיה עליו יראת שמים‪ ,‬כי‬
‫כיסוי הראש מביא יראת שמים‪ .‬ב‪ -‬יכסה את ראשו בציצית (בטלית) לקיים מצות ציצית‬
‫מן המובחר‪.‬‬
‫ה טעם השני של מצות ציצית מן המובחר‪ ,‬אינו מובן בשיטת בעל העיטור‪ ,‬כי לדעתו‬
‫לבישה היא מצות ציצית מהמובחר‪ ,‬ומה עוד צריך לכסות ראשו‪ ,‬ואיזה עניין יש בכיסוי‬
‫הראש לגבי מצות ציצית‪ ,‬המצוה תמה ונגמרה בלבישה‪ ,‬וגם מברכים על טלית קטן‪ ,‬ומה‬
‫יוסיף כיסוי הראש לעשות את המצוה מהמובחר?]‬
‫ויברך להתעטף בציצית‪ .‬בתוספתא דברכות פרק בתרא (הט"ו) ועיין בסימן כ"ב‪:‬‬
‫ולענין טלית קטן כתוב בכלבו (סי' כב) שאין מברכין עליו להתעטף בציצית אלא על‬
‫מצות‪ ,‬וגם בנמוקי יוסף (ציצית יב‪ ).‬כתוב שנהגו שלא לברך עליו להתעטף אלא נהגו‬
‫לברך על מצות ציצית‪ ,‬ואין לבט ל המנהג‪ .‬עכ"ל‪ .‬ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל‬
‫הקשה דכיון דקיימא לן (פסחים ז‪ ):‬דעל לשעבר משמע וקיימא לן (שם) דכל המצות‬
‫מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על‪ .‬וכן כתב האגור (סי' כח) בשם‬
‫מהר"י מולין (תשו' מהרי"ל סי' י) שיש מברכין על טלית קטן להתעטף‪ ,‬וכן משמע‬
‫באורח חיים‪ ,‬ואין לחוש אם יש בו עיטוף כי נוסח הברכה היא כמו לישב בסוכה‬
‫וכהנה רבות‪ .‬עכ"ל‪ .‬ומה שכתב שבאורח חיים משמע שמברכין על טלית קטן‬

‫‪135‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫להתעטף‪ ,‬הוא ממה שכתב בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד וכו'‬
‫ויברך להתעטף בציצית‪:‬‬
‫[בקטע האחרון הביא הב"י שיטות הסוברות שמברכים על טלית קטן על מצות ציצית‪,‬‬
‫וכפי שנתבאר‪ ,‬אותם שיטות בשיטת בעל העיטור הולכות‪ ,‬ומצות ציצית בלבישה בלבד‬
‫ואין צורך לעיטוף]‪.‬‬
‫***‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ב‬
‫סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם‪ ,‬פעמים בכיסוי‬
‫הראש פעמים (ג) בגילוי הראש‪ ,‬ונכון שיכסה ראשו (ד) בטלית‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן ח ס"ק ג‬
‫(ג) בגילוי הראש ‪ -‬דאע"ג דמברכינן להתעטף כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף והוא‬
‫עיקר העיטוף‪... .‬‬
‫משנה ברורה סימן ח ס"ק ד‬
‫(ד) בטלית ‪ -‬שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים‪... .‬‬
‫וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחלת התפלה עד סופה‪ .‬ועכ"פ יעמוד כך‬
‫מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א‪... .‬‬
‫בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו‪ ,‬ומשליך כל הארבע ציציות לצד‬
‫שמאל כדי הילוך ד"א‪ ,‬ואח"כ יסיר העטיפה עד שהש"ר יהיה נראה קצת וכנ"ל‪,‬‬
‫ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד'‪ ,‬וזהו העטיפה שיוצאין בה‬
‫לכו"ע‪ ,‬ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש‬
‫לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו‪ ,‬דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במ"ק כ"ד ע"א‪.‬‬
‫משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח‪:‬‬
‫[ השולחן ערוך ונושאי כליו פסקו כבעל העיטור‪ ,‬וכיסוי הגוף לבדו נחשב עיטוף‪ ,‬אולם‬
‫אם נתבונן נגלה כי שיטת פסיקתם אינה בצורה מוחלטת כבעל העיטור‪ ,‬אלא יש‬
‫בשיטתם מעשים שהם אינם חובה הלכתית‪ ,‬ודוקא בשיטת הרמב"ם ניתן למצוא להם‬
‫מקור ברור‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש באחרונים מעשים המנוגדי ם לגמרי לשיטת בעל העיטור‪.‬‬
‫א‪ -‬מה שכתב העיטור והשו"ע שיכסה את ראשו בטלית‪ ,‬דבר זה אין לו מקור בשיטת‬
‫בעל העיטור‪ ,‬מצוה ציצית מן המובחר אין כאן‪ ,‬וגם עניין יראת השמים אינו חובה‬
‫הלכתית‪ .‬וכבר נתבאר שבשיטת הרמב"ם כיסוי הראש בטלית הוא מצות עיטוף כפי‬
‫ביאור חכמים‪ ,‬עיט וף ראשו ורובו‪ ,‬ורק אז יכול לברך‪ ,‬ובתפילה שבחו חכמים למי‬
‫שמתעטף כך‪ ,‬משום שכך תרבה כוונתו וריכוזו בתפילה‪.‬‬

‫‪113‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫ב‪ -‬הב"ח כתב שיהיה עטוף בטלית מתחילת התפילה עד סופה‪ ,‬ולכל הפחות כדי הילוך‬
‫ארבע אמות‪ ,‬דברים אלה אין להם מקור בדברי העיטור‪ ,‬מה עניין כיסוי הראש‪ ,‬הוא אינו‬
‫מקיים מצוה מן המובחר בכך‪ ,‬ודי בלבישה‪ .‬ובשיטת הרמב"ם זהו האופן שתקנו חכמים‬
‫לברך על הטלית‪ ,‬ובשעת תפילת העמידה שבחו חכמים למי שיהיה עטוף‪ ,‬וכך תרבה‬
‫כוונתו‪ .‬כיסוי הראש בטלית בתפילה מביא לריכוז המחשבה ולכוונה בתפילה‪ ,‬וזה‬
‫הטעם לביצוע הדבר בתפילה‪ ,‬ולא טעם חיצוני של יראת שמים‪.‬‬
‫ג‪ -‬המשנ"ב הביא אחרונים שרצו לצאת ידי כל השיטות (גם שיטת הגאונים)‪ ,‬ובשעת‬
‫הברכה יכסה ראשו בטלית עד פיו‪ ,‬וישליך ארבע כנפות לצד שמאל‪ ,‬וכך ישהה כדי‬
‫הילוך ארבע אמות‪.‬‬
‫וכבר ביארנו כי עיטוף הישמעאלים אינו שיכסה את עיניו עד פיו‪ ,‬אלא שיכסה את פיו‬
‫וחוטמ ו וישאיר את העיניים מציצות מן החרכים‪( ,‬הרמב"ם הזכיר זאת בהלכות אבל‬
‫שיעטה מעט על פיו מהסודר שמכסה בו את ראשו)‪ .‬וכבר ביארנו כי לפי בעל העיטור‬
‫אין צורך לעשות עיטוף זה‪ .‬ועוד ביארנו כי העיטוף של הציצית הוא ראשו ורובו‪ .‬אבל‬
‫מכיון שאותם אחרונים לא מצאו אלא עיטוף הישמעאלים‪ ,‬ומכיון שלא מצאו עיטוף‬
‫בציצית‪ ,‬לכן החמירו לעשות בציצית את עיטוף האבל‪ ,‬ואין צורך לכך‪ ,‬יש בציצית‬
‫עיטוף ברור ופשוט‪ ,‬שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו‪ ,‬וזהו להתעטף בציצית‪.‬‬
‫ד‪ -‬המשנ"ב הביא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם‪.‬‬
‫מקור דבריו קדושין (כט‪ ):‬משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול‬
‫הוא‪ ,‬א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי ‪ ,‬כי אתא חזייה דלא פריס סודרא‪ ,‬א"ל מאי טעמא‬
‫לא פריסת סודרא? א"ל דלא נסיבנא‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬דלא פריס סודרא כדרך הנשואין‬
‫שהיו רגילין לכסות ראשם‪ .‬עכ"ל‪ .‬ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש‬
‫ממש‪ ,‬אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות‪( .‬ב"י)‬
‫אבל ברור שדיוק זה מהתלמוד אינו נכון‪ ,‬סודרא הוא בגד מיוחד שלבשו הנשואים וכיסו‬
‫בו את ראשם‪[ ,‬אצל יהודי תימן נקרא ְמצר [=מטפחת]‪ ,‬שמקיפים בה את ראש רק לאדם‬
‫נשוי‪ ,‬אבל הרווקים הלכון רק עם כיפה ללא מטפחת המקיפה את ראשם]‪ ,‬ושאר אלה‬
‫שהתעטפו בציצית בודאי קיימו מצוות עיטוף כהלכתה‪ ,‬וכיסו בה את ראשם ורובם‪,‬‬
‫ואדרבה תוספתא מפורשת מעידה שגם הקטנים התעטפו בטלית‪.‬‬
‫תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק א הלכה ב‬
‫קטן יוצא בעירוב אמו‪ ,‬וחייב בסוכה‪ ,‬ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי‬
‫תחומין‪ ,‬יודע לנענע חייב בלולב‪ ,‬יודע להתעטף חייב בציצית‪ ,‬יודע לדבר אביו מלמדו‬
‫שמע ותורה ולשון קודש‪ ,‬ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם‪ ,‬יודע לשמר תפליו אביו‬
‫לוקח תפלין אליו‪.‬‬

‫‪112‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית "ומדברי חכמים‪ ,‬שכל קטן שיודע להתעטף‪ ,‬חייב‬
‫בציצית"‪ ,‬ומעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל שיחנכו את הקטן להתעטף מבלי‬
‫להתעטף‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נביא צורות עיטוף שונות שנזכרו בתלמוד‪ ,‬ונבאר אותם ע"פ המציאות שהיתה‬
‫קיימת בתימן שהיא המציאות התלמודית‪ ,‬וגם נוכיח זאת‪.‬‬
‫תחילה נעתיק מהספר הליכות תימן עמ' ‪ ,283‬נכתב ע"י הרב קאפח‪ ,‬ויצא לאור בשנת‬
‫תש"ך‪.‬‬
‫שׁ ְמ ֵלה ‪ -‬טלית‪ .‬אין שום אדם יוצא בלי טלית מצויצת‪ ...‬הטלית נקראת שׁ ְמ ֵלה ‪...‬‬
‫הטלית בדרך כלל ארוכה‪ ,‬וכשאדם מתעטף בה ראשו ורובו [רוב פלג גופו העליון]‪,‬‬
‫מגיעים שני קצוותיה עד למטה מן הברכיים‪ .‬רחבה מטר ורבע‪ .‬וכשיוצא אדם לקנות‬
‫פירות או תבואה ואין בידו סל‪ ,‬פורס את כנף טליתו וצורר לתוכו כל מה שקנה ואת‬
‫שאר הטלית משלשל לאחריו‪ .‬ילדי בית הספר צוררים בה את ספריהם בלכתם ובשובם‬
‫ללימודיהם‪.‬‬
‫בעמ' ‪ 11‬הובא תיאור לימוד הילדים אצל הרב‪ ,‬וכך נכתב שם‪.‬‬
‫כל תלמיד בא עם טלית גדולה‪ ,‬מצויצת כהלכת ה‪ ,‬מקפל הטלית לארבע ומניחה על‬
‫כתפו באופן ששיפולי הטלית וציציותיה יהיו מופשלים לאחריו‪ ,‬וכך מתהווים לפניו‬
‫בקיפולי הטלית שני תאים‪ ,‬שבאחד מניח את הספר שצריך ללמוד בו‪ ,‬ובשני מניח את‬
‫כיכר ה'מצוה' [כיכר‪ ,‬פיתה‪ ,‬הניתנת לרב בכל יום כתשלום עבור לימודו]‪.‬‬
‫***‬
‫בתיאורים שהבאנו מהספר הליכות תימן למדנו שני דברים‪.‬‬
‫הטליתות בדרך כלל היו ארוכות‪ ,‬ואם אדם התעטף בהם ראשו ורובו‪ ,‬היה אורך‬ ‫א‪.‬‬
‫הטלית מגיע עד למטה מברכיו‪.‬‬
‫דבר זה תואם למסופר בברכות (יח‪" ).‬רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית‬
‫הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן"‪ .‬תרגום‪ :‬ר' חייא ור' יונתן היו הולכים בבית‬
‫הקברות‪ ,‬והיו פתילי התכלת של ר' יונתן נגררים על הקברות‪ .‬כיצד נגררו חוטי התכלת‬
‫על הקברות? כי היה דרכם לילך עם טליתות ארוכות‪ ,‬והיה קורה כי אורך הטלית גרם‬
‫להיגררות החוטים על הרצפה‪.‬‬
‫הדבר השני שלמדנו מהתיאורים‪ ,‬היה דרכם שאדם מקפל את טליתו על כתפו מבלי‬ ‫ב‪.‬‬
‫להתעטף בה ‪ ,‬כאשר הציציות ושיפולי הטלית משולשלים מאחריו‪ ,‬ובתאים שנוצרו‬
‫לפניו הוא היה מאחסן פירות או תבואה‪ ,‬וילדי בית הספר היו מאחסנים שם את‬
‫סיפרם ואת ככר המצוה שהביאו תשורה לרב‪.‬‬
‫‪111‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫***‬
‫יש עוד דרכי עיטוף שהיו נהוגות בתימן בטלית‪.‬‬
‫היה דר כם להתעטף בטלית כשהיא מכסה את הגב בלבד (עיטוף הגוף בלי הראש)‪,‬‬ ‫א‪.‬‬
‫רוחב הטלית אסוף בתוך הידיים‪ ,‬ואורך הטלית משתלשל למטה‪ ,‬וזהו עיטוף רגיל‬
‫בטלית מבלי לכסות את הראש‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬מחמת אורך הטלית‪ ,‬היו משלשלים את שולי הטלית לאחור על‬ ‫ב‪.‬‬
‫הכתפיים ‪ .‬יש שהיו משלשלים את שני שולי הטלית לשני הצדדים על שתי‬
‫הכתפיים‪.‬‬
‫ויש שהיו משלשלים את שני שולי הטלית לצד אחד (לצד שמאל)‪ ,‬אחד על הכתף‬ ‫ג‪.‬‬
‫ואחד לאחריו‪ ,‬והטלית היתה מושלשת לאחור ואורכה לא היה נגרר על הרצפה ‪.‬‬
‫העיטוף הנפוץ בימינו‪ ,‬העיטוף האשכנזי‪ ,‬כאשר לוקחים את אורך הטלית ומקפלים‬ ‫ד‪.‬‬
‫את הטלית על הכת פיים‪ ,‬היה נחשב אצלם לעיטוף של כבוד וסלסול‪ ,‬ורק החתן‬
‫בשבעת ימי המשתה היה יושב מעוטף בטליתו כאשר היא מקופלת לו קיפול זה על‬
‫כתפו‪ ,‬והיה נחשב הדבר לחתן עיטוף של כבוד וסלסול‪.‬‬
‫***‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫עיטוף ראשו ורובו‪ .‬הוא העיטוף של הברכה‪ ,‬ועיטוף זה היה העיטוף הרגיל בזמן‬ ‫א‪.‬‬
‫הת פילה‪ ,‬ובמיוחד הקפידו עליו כולם בזמן תפילת העמידה‪.‬‬
‫עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש‪ ,‬כאשר אורך הטלית מגיע עד למטה מברכיו‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫גם הוא העיטוף הרגיל בזמן התפילה‪ ,‬כאשר אדם לא מכסה את ראשו‪ .‬אבל בתפילה‬
‫שום אדם אינו משלשל את טליתו מעל כתפו לאחריו כי זה אינו כבוד כלל וכלל‪.‬‬
‫עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש‪ ,‬כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על שתי‬ ‫ג‪.‬‬
‫הכתפיים‪ ,‬צד ימין על כתף שמאל‪ ,‬וצד שמאל על כתף ימין‪.‬‬
‫עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש‪ ,‬כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על כתף‬ ‫ד‪.‬‬
‫אחד (לצד שמאל)‪ ,‬היה העיטוף הרגיל של אדם ההולך בשוק וטליתו עליו‪ ,‬ובכדי‬
‫שלא יכשלו רגליו באורך הטלית‪ ,‬היתה הטלית משולשלת לאחריו על כתף אחד‪,‬‬
‫וכך היה ההילוך נח‪.‬‬
‫הנחת הטלית על הכתף מבלי להתעטף בה‪ ,‬היתה יוצרת שני תאים בקפליה‪ ,‬והיה‬ ‫ה‪.‬‬
‫דרכם לאחסן באותם תאים תבואה ופירות או ספר לימוד וכיכר מצוה‪ .‬וגם סתם בני‬
‫אדם הלכו בשוק כאשר הטלית מונחת על כתפם מבלי להתעטף בה כלל‪.‬‬

‫‪110‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫העיטוף האשכנזי‪ ,‬כלומר קיפול אורך הטלית על הכתפיים‪ ,‬היה נחשב עיטוף של‬ ‫ו‪.‬‬
‫כבוד וסלסול‪ ,‬והחתן בשבעת ימי המשתה היה מתעטף כך לכבוד ולתפארת‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נעתיק מהתלמוד‪ ,‬מסכת שבת דף קמז עמוד א ונבאר בסוגריים מרובעות על פי‬
‫העיטופים שנמנו למעלה‪.‬‬
‫אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן‪ :‬היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו‬
‫בשבת ‪ -‬חייב חטאת‪.‬‬
‫[ביאר רבנו חננאל (שבת נח‪ ,).‬ש עיטוף זה הוא עיטוף ה' שמנינו למעלה‪ ,‬כשאינו‬
‫מתעטף כלל וכלל‪ ,‬אלא הטלית מונחת לו על הכתף בלבד‪ ,‬ולפיכך חייב חטאת‪ ,‬כי‬
‫הטלית עליו כמשאוי ולא כבגד‪ .‬וכך כתב גם הב"י בסי' שא (סעי' כט‪,‬א)‪ ,‬שזוהי שיטת‬
‫רבנו חננאל‪.‬‬
‫ורש"י פירש (ד"ה בטלית מקופלת)‪" ,‬לאחר שנתנה על ראשו‪ ,‬הגביה שיפוליה על‬
‫כתפיו" כלומר כעין עיטוף א'‪ ,‬אלא שהטלית אינה מכסה את גבו‪ ,‬אלא אסף את כל רוחב‬
‫הטלית על כתפיו‪ ,‬ואינה משולשלת כלום לאחריו על גבו‪ .‬ולא ביארנו כרש"י‪ ,‬מפני‬
‫שעיטוף א' ללא שיכסה את גבו בטלית‪ ,‬הוא לבישה גמורה‪ ,‬ולא יהיה גרוע מלובש‬
‫צעיף‪ ,‬וודאי שצעיף אינו נחשב משא ]‬
‫תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת ‪-‬‬
‫חייבין חטאת‪ .‬ולא סוחרי כסות בלבד אמרו‪ ,‬אל א כל אדם‪ ,‬אלא שדרכן של מוכרין‬
‫לצאת כך‪... .‬‬
‫[לפי רבנו חננאל‪ ,‬יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות על כתף אחת‪ ,‬ואילו לפי‬
‫רש"י יצאו סוחרי הכסות כשהטליתות מקופלות על שתי הכתפיים שלהם]‬
‫עולא איקלע לבי אסי בר היני‪ ,‬בעו מיניה‪ :‬מהו לעשות מרזב בשבת? אמר להו‪ ,‬הכי‬
‫אמר רבי אלעי‪ :‬אסור לעשות מרזב בשבת‪ .‬מאי מרזב? ‪ -‬אמר רבי זירא‪ :‬כיסי‬
‫בבלייתא‪.‬‬
‫[מרזב הוא עיטוף ג' שכתבנו‪ ,‬כי ע"י שלשול קצוות הטלית לאחור על שתי הכתפיים‪ ,‬צד‬
‫ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין‪ ,‬נוצרים שני תאים מאורכים‪ ,‬ואותם תאים‬
‫נראים כשני מרזבים‪ ,‬וכך נהגו להת עטף בבבל‪ ,‬והיו אותם כיסים נקראים כיסים בבליים‪.‬‬
‫וכך פירש הגר"א‪ ,‬הובא בביאור הלכה סימן שא סעי' לא‪ ,‬ד"ה וקיפלה מכאן ‪.‬‬
‫ורש"י פירש (ד"ה כיסוי בבלייתא) ‪ ,‬מרזב‪ ,‬שיוצאים מהטלית ארבעה חוטים בארבע‬
‫קצותיה‪ ,‬ותופס את קצות הטלית על ידי אותם חוטים‪ ,‬וקושר אותם בכתפו‪ ,‬ובכך יוצר‬
‫שני כיסים אחד לימינו ואחד לשמאלו‪ ,‬ואסור הדבר משום מתקן כלי‪ .‬ולא ביארנו‬
‫כרש"י‪ ,‬מפני שהתלמוד בא ללמדנו על עיטוף שיש בו משום משא של כנפות הטלית‬
‫בשבת‪ ,‬ולא על יוצר כלי על ידי קשירת החוטים לכתפיו בשבת]‬
‫‪113‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא‪ .‬אמר ליה‪ :‬הכי מאי? אמר ליה‪ :‬אסור‪ .‬והכי‬
‫מאי? ‪ -‬אמר ליה‪ :‬אסור‪ .‬אמר רב פפא‪ :‬נקוט האי כללא בידך‪ :‬כל אדעתא דלכנופי ‪-‬‬
‫אסור‪ ,‬כל דלהתנאות ‪ -‬שרי‪.‬‬
‫[ר' ירמיה היה יושב לפני ר' זירא‪ ,‬והראה צורות שונות של עיטוף‪ ,‬הוא שלשל את טליתו‬
‫על כתפיו לשני הצדדים (עיטוף ג')‪ ,‬וגם שלשל את טליתו לצד אחד (עיטוף ד')‪ ,‬וגם‬
‫הגביה את שולי טליתו מהרצפה ותפסם בידו‪ ,‬וכך נוצר כפל לפניו אבל מבלי להשליך‬
‫את הטלית על הכתף לאחור (עיטוף שלא נזכר למעלה‪ ,‬אבל נזכר ברמב"ם‪ ,‬כי בסה"כ‬
‫מגביה את שולי הטלית מהרצפה)‪ ,‬והשיבו ר' זירא כי בכל אותם צורות אסור לצאת‬
‫בשבת‪ ,‬כי אינו יוצא בטלית כדרך לבישתה עטוף ראשו ורובו‪ ,‬אלא בדרכים שהם נראים‬
‫כמשאוי‪.‬‬
‫לאחר מכן הביא התלמוד כלל שנקבע ע"י רב פפא‪ ,‬אם עשה כך בכדי להתנאות‪ ,‬אם כן‬
‫הוא דרך מלבוש‪ ,‬וכך מנהג אנשי המקום להתנאות ומותר‪ ,‬ואם עשה כך בכדי להגביה‬
‫את הטלית מהרצפה‪ ,‬א"כ הוא דרך משאוי ואסור]‪.‬‬
‫כי הא דר ב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה‪.‬‬
‫[רב שישא היה מתנאה בטליתו ע"י שלשול על כתפיו‪ ,‬ועשה כך בחול‪ ,‬ומכאן שזה דרך‬
‫לבישתו‪ ,‬וגם בשבת מותר]‬
‫כי אתא רב דימי אמר‪ :‬פעם אחת יצא רבי לשדה‪ ,‬והיו שני צידי טליתו מונחין על‬
‫כתיפו‪ .‬אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר‪ :‬בזו לא חייב רבי מאיר‬
‫חטאת! אמר ליה‪ :‬דקדק רבי מאיר עד כאן? שלשל רבי טליתו‪.‬‬
‫[פירש רש"י (ד"ה שני צידי טליתו)‪ ,‬ש רבי הלך בשדה כשצידי טליתו‪ ,‬כלומר שני קצות‬
‫הטלית הסמוכים לארץ מימינו ומשמאלו‪ ,‬היו מונחים על כתפו‪ ,‬כלומר עיטוף ו'‪,‬‬
‫העיטוף האשכנזי‪ ,‬וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לצדדיו‪,‬‬
‫כלומר הוריד את קיפול הטלית מכתפו‪ ,‬כך שאורך הטלית היה משולשל כלפי מטה‪.‬‬
‫וכבר התלמוד הביא למעלה את הכלל של רב פפא‪ ,‬אם להתנאות מותר ואם להגביה את‬
‫שולי הטלית הוא משאוי ואסור‪ ,‬ורבי עשה כך להגביה את שולי הטלית ולפיכך הוא‬
‫אסור]‪.‬‬
‫***‬
‫וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת יט‪,‬יח‪-‬יט‪:‬‬
‫‪ ...‬המתעטף בטליתו‪ ,‬וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו ‪ -‬אם נתכוון לקבץ כנפיו‪,‬‬
‫כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו ‪ -‬אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן‪ ,‬כמנהג אנשי‬
‫המקום במלבושן ‪ -‬מותר‪.‬‬
‫היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו‪ ,‬חייב‪... .‬‬
‫‪111‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫הל' יט עוסקת כאשר אינו מתעטף כלל בטלית‪ ,‬אלא הטלית מקופלת ומונחת על כתפו‬
‫(עיטוף ה')‪ ,‬כפירוש רבנו חננאל‪ ,‬וברור שהוא משאוי‪ ,‬וחייב חטאת‪.‬‬
‫הל' יח עוסקת כאשר התעטף בטלית את גופו‪ ,‬ואת כנפות הטלית [שולי הטלית‪ ,‬האורך‬
‫של הטלית] הוא קיפל בידו או על כתפו‪ .‬הקיפול בידו הוא עיטוף שהזכרנוהו בשאלות‬
‫ששאל ר' ירמיה את ר' זירא‪ ,‬כי לוקח את שולי הטלית ומגביה אותם מהרצפה בידיו‪,‬‬
‫ובכך נוצר לפניו כפל בטלית לפניו‪ ,‬והקיפול על הכתף הוא עיטוף ו' העיטוף האשכנזי‪,‬‬
‫שנזכר בדברי רבי‪ .‬וכבר ביארנו שעל כך הובא הכלל של רב פפא‪ ,‬אם להתנאות מותר‬
‫ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור‪ ,‬וזהו פסק הרמב"ם‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬מדוע השמיט הרמב"ם את דין המרזב‪ ,‬שהרי בתלמוד נזכר כי מרזב‬
‫אסור‪ ,‬והרמב"ם לא הזכיר זאת?‬
‫תשובה‪ :‬מרזב הוא שלשול הטלית על שתי הכתפיים‪ ,‬עיטוף ג' או עיטוף ד'‪ ,‬והוא בכלל‬
‫מה שהזכיר הרמב"ם‪ ,‬קיפלה על כתפו‪ ,‬כלומר עיטוף ו' העיטוף האשכנזי‪ ,‬והכלל ההולך‬
‫על כל סוגי העיטוף‪ ,‬גם על מרזב‪ ,‬הוא‪ ,‬אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו‬
‫או יקרעו אסור‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נעתיק את פסק השו"ע‪ ,‬שכתב גם את דברי הרמב"ם וגם את דברי רש"י‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן ש א סעיף כט‬
‫היוצא בטלית מקופלת על כתפיו‪ ,‬דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על‬
‫כתפיו‪ ,‬חייב חטאת‪ .‬אבל אם אינה מקופלת על כתפיו‪ ,‬אלא משולשלת ברחבה למטה‬
‫מכתפיו‪ ,‬שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אע"פ שמתקצר‬
‫קצת מלמטה‪ ,‬מותר‪ .‬ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ‪.‬‬
‫[כאן הובאו דברי התלמוד על פי ביאור רש"י‪ ,‬כלומר שהתעטף כעין עיטוף א'‪ ,‬אלא‬
‫שהטלית אינה מכסה את גבו‪ ,‬אלא אסף את כל רוחב הטלית על כתפיו‪ ,‬ואינה משולשלת‬
‫לאחריו על גבו כלום ‪ .‬וכבר הערנו שלא ביארנו כרש"י‪ ,‬מפני שעיטוף א' ללא שיכסה א ת‬
‫גבו בטלית‪ ,‬הוא לבישה גמורה‪ ,‬ולא יהיה גרוע מלובש צעיף‪ ,‬וודאי שצעיף אינו נחשב‬
‫משא‪ .‬וראה מיד בסמוך בסעיף ל'‪ ,‬שפסק השו"ע שמותר לצאת בטלית המונחת על‬
‫צווארו]‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף ל‬
‫מותר לצאת ברשות הרבים בטלית (קטו) סביב הצואר‪.‬‬

‫‪112‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫משנה ברורה סימן ש א ס"ק קטו‬

‫בטלית סביב הצואר ‪ -‬ואין זה סותר לסעיף הקודם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן‬
‫בחול בבתיהם ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר דדרך מלבוש הוא שם‬
‫והוא כעין סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש]‪.‬‬
‫[כפי שהקשה המשנ"ב‪ ,‬סעיף זה סותר את הסעיף הקודם‪ .‬ואף אם נאמר שהלובש טלית‬
‫כשהיא מכסה את צווארו בלבד‪ ,‬אינו מקיים בכך מצוות ציצית‪ ,‬אולם בכל המדינות‬
‫נוהגים ללכת עם צעיף‪ ,‬כך שודאי טלית המונחת עליו באופן זה אינה נחשבת כמשא‪,‬‬
‫כפשט דברי השו"ע בסעיף שלפנינו‪ .‬ותירוץ המשנ"ב שסעיף זה עוסק רק במקומות שכך‬
‫נהגו ללכת עם הטלית אינו מובן‪ ,‬שהרי אף אם אין דרכם ללכת כך עם הטלית‪ ,‬הדרך‬
‫בכל המקומות ללכת עם צעיף‪ ,‬והטלית תשמש ברגע זה כצעיף‪ ,‬ואינה נחשבת משא‪.‬‬
‫ומסעיף זה נלמד שמה שכתב השו"ע בסעיף הקודם‪ ,‬סעיף כט‪ ,‬טלית המונחת על כתפו‪,‬‬
‫כביאור רש"י‪ ,‬דבריו קשים‪ ,‬והעיקר כביאור רבנו חננאל‪ ,‬שהיתה הטלית מונחת מונחת‬
‫על כתיפו כשאינו מתעטף בה כלל‪ ,‬וכפסק הרמב"ם]‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף לא‬
‫היוצא מעוטף בטליתו * וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו‪ ,‬אם (קטז) נתכוין‬
‫לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו‪ ,‬אסור‪ .‬ואם קבצם להתנאות בה‬
‫כמנהג אנשי המקום במלבושן‪ ,‬מותר‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן שא ס"ק קטז‬
‫נתכוין לקבץ כנפיו וכו' ‪ -‬היינו שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן של‬
‫צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או על כתפו‪ .‬ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי‬
‫הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין‬
‫על כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו‪:‬‬
‫ביאור הלכה סימן שא ד"ה * וקיפלה מכאן‬
‫* וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו ‪ -‬עיין במ"ב‪ .‬והגר"א בביאורו נראה שמפרש‬
‫דברי השו"ע דהוא העתקת לשון הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה והגביהה ואחזה‬
‫כך ב ידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב בפנים ואסרו רבנן להוציא כך כשאינו מכוין‬
‫להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ‪:‬‬
‫[ דברי השו"ע בסעיף לא' הם דברי הרמב"ם‪ ,‬ופירש המשנ"ב ע"פ רש"י (ד"ה כיסוי‬
‫בבלייתא)‪ ,‬שיוצאים מהטלית ארבעה חוטים בארבע קצותיה‪ ,‬ותופס את קצות הטלית‬
‫על יד י אותם חוטים בידו‪ ,‬א ו קושר אותם בכתפו‪ ,‬ובכך יוצר שני כיסים אחד לימינו‬
‫ואחד לשמאלו‪ ,‬ואסור הדבר משום מתקן כלי‪ .‬וכבר הערנו שלא ביארנו כרש"י‪ ,‬מפני‬
‫שהתלמוד בא ללמדנו על עיטוף שיש בו משום משא של כנפות הטלית בשבת‪ ,‬ולא על‬
‫יוצר כלי על ידי קשירת החוטים לכתפיו בשבת‪ .‬ולפיכך ביארנו את דברי הרמב"ם‪,‬‬
‫‪113‬‬
 ‫להתעטף בציצית‬

‫שמדובר ש עטף בטלית את גופו‪ ,‬ואת כנפות הטלית [שולי הטלית‪ ,‬האורך של הטלית]‬
‫הוא קיפל בידו או על כתפו‪ .‬הקיפול בידו הוא על ידי שלוקח את שולי הטלית ומגביה‬
‫אותם מהרצפה בידיו‪ ,‬ובכך נוצר לפניו כפל בטלית לפניו‪ ,‬והקיפול על הכתף הוא עיטוף‬
‫ו' העיטוף האשכנזי‪.‬‬
‫והגר"א (הובא בביאור הלכה) ביאר את הרמב"ם שעוסק בעיטוף ג' שכתבנו‪ .‬ולהלכה‬
‫אנו מסכימים לגר"א‪ ,‬ודין עיטוף ג' כדין עיטוף ו' העיטוף האשכנזי‪ ,‬ובשניהם אם‬
‫להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור] ‪.‬‬
‫***‬

‫‪118‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫שנינו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל בא פרשה יח)‬
‫והיה לאות וגו'‪ :‬בארבעה מקומות מזכיר פרשת תפילין‪ ,‬קדש לי‪ ,‬והיה כי יביאך‪,‬‬
‫שמע‪ ,‬והיה אם שמוע‪ .‬מכאן אמרו‪ ,‬מצות תפילין ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד‪,‬‬
‫ארבע פרשיות של ראש הם ארבע טוטפת‪ .‬ואלו הן‪ ,‬קדש לי‪ ,‬והיה כי יביאך‪ ,‬שמע‪,‬‬
‫והיה אם שמוע‪ .‬כותבן כסדרן‪ ,‬ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו‪.‬‬
‫למדנו מהמכילתא‪ ,‬חובה לכתוב תפילין כסדרן‪.‬‬
‫נחלקו המפרשים מהו כסדרן‪ ,‬יש מפרשים‪ ,‬שצריך לכתוב לפי סדר אות אחרי אות‪,‬‬
‫ואסור להקדים לכתוב אות מאוחרת‪ ,‬לפני שכתב את האות שלפניה‪ .‬ויש מפרשים‪,‬‬
‫שיכול לכתוב אות מאו חרת לפני האות שלפניה‪ ,‬העיקר שבפועל‪ ,‬בסוף יהיו התפילין‬
‫כתובים כסדרן‪ ,‬ועיקר הדגש של המכילתא על פרשיות התפילין שיהיו כסדרן בתורה‪.‬‬
‫במאמר שלפנינו‪ ,‬נבאר מהי דעת הרמב"ם בסוגיה‪ .‬בכדי שיהיו הדברים ברורים‪,‬‬
‫בתחילה נעתיק את המקורות‪ ,‬תלמוד בבלי ירושלמי‪ ,‬ונבארם‪ .‬לאחר מכן נעתיק את‬
‫ההלכות ממשנ"ת להרמב"ם הנוגעות לנושא‪ ,‬ונבאר אותם בשני אופנים‪ ,‬לפי הכס"מ‬
‫ולפי דרכנו‪.‬‬
‫כאן נציין‪ ,‬דברינו הם בעקבות הר"ן בשו"ת סימן לט‪ .‬לדעתו ביאור כסדרן הוא כמו‬
‫הפירוש השני‪ .‬אנו נבאר שאף הרמב"ם סובר כמותו‪ ,‬ולמרות שרבים חולקים על הר"ן‬
‫ועל ביאור הרמ ב"ם כר"ן‪ ,‬אבל האמת תורֶ ה דרכה‪ ,‬וביאור המקורות לפי פשוטם הוא‬
‫שינחה אותנו‪.‬‬
‫***‬
‫משנה מנחות כח‪.‬‬
‫שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו‪ ,‬אפילו כתב אחד מעכבן‪ .‬ד' פרשיות‬
‫שבתפילין מעכבין זו את זו‪ ,‬אפילו כתב אחד מעכבן‪.‬‬
‫במשנה נאמר‪ ,‬פרשיות המזוזה והתפילין מעכבות זו את זו‪ ,‬ואם יש פסול אפילו באות‬
‫אחת‪ ,‬נפסלו המזוזה והתפילין‪.‬‬
‫גמרא מנחות לד‪.‬‬
‫ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו‪ ,‬ואפילו כתב אחד מעכבן‪ .‬פשיטא! אמר‬
‫רב יהודה אמר רב‪ :‬לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד‪ .‬והא נמי פשיטא! לא נצרכא אלא‬
‫לאידך דרב יהודה‪ ,‬דאמר רב יהודה אמר רב‪ :‬כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע‬
‫רוחותיה ‪ -‬פסולה‪.‬‬

‫‪115‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫התלמוד מקשה על הנאמר במשנה‪ :‬אפילו אות אחת מעכבת‪ ,‬והרי דבר זה פשוט ומדוע‬
‫כתבה אותו המשנה? והוא מתרץ‪ :‬מדובר שכתב אות אחת שלא כתקנה‪ ,‬כגון שהחסיר‬
‫את רגל היוד‪ ,‬נפסלו המזוזה והתפילין‪ .‬התלמוד מוסיף להקשות‪ :‬והרי אף דבר זה‬
‫פשוט? והוא משיב‪ :‬חידוש המשנה‪ ,‬אם יש אות אחת שאינה מוקפת גויל‪ ,‬נפסלו‬
‫המזוזה והתפילין‪.‬‬
‫פירוש המשנה לרמב"ם מנחות ג‪,‬ז‬
‫ושתי פרשיות שבמזוזה‪ ,‬הם שמע והיה אם שמוע‪ .‬וארבע פרשיות שבתפלין‪ ,‬הם קדש‬
‫לי והיה כי יביאך ושמע והיה אם שמוע‪ .‬בתפילין של ראש הם נכתבין מפורדין‬
‫בארבעה גליונים‪ ,‬ובתפלין של יד נכתבין בגליון אחר‪ .‬ואמרו אפילו כתב אחד‪ ,‬רוצה‬
‫לומר ואפילו אות אחת אם לא היתה כתובה כהלכתה פוסלתה‪ ,‬לפי שהתפלין וספר‬
‫תורה והמזוזה מתנאיהם שלא תדבק אות באות כדי שיהא פני הגויל מקיף את האות‬
‫מכל צדדיה‪ ,‬וכל זמן שאינו כן ואפילו אות אחת הרי זו פסולה‪.‬‬
‫הרמב"ם בפיהמ"ש מבאר את המשנה ע"פ התירוץ השני‪ .‬מה שנאמר בתפילין ומזוזה‬
‫אפילו אות אחת מעכבת‪ ,‬ביאורו‪ ,‬אפילו אם יש אות אחת שאינה מוקפת גויל‪ ,‬נפסלו‬
‫המזוזה והתפילין‪.‬‬
‫***‬
‫מנחות כט‪ :‬ל‪.‬‬
‫אמר רב יוסף‪ :‬הני תרתי מילי אמר רב בספרים‪ .‬ותניא תיובתיה; חדא‪ ,‬הא דאמר רב‪:‬‬
‫ס"ת שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף ‪ -‬יתקן‪ ,‬שלש ‪ -‬יגנז‪ ,‬ותניא תיובתיה‪ :‬שלש ‪-‬‬
‫יתקן‪ ,‬ארבע ‪ -‬יגנז‪ .‬תנא‪ :‬אם יש בו דף אחת שלימה ‪ -‬מצלת על כולו‪ .‬א"ר יצחק בר‬
‫שמואל בר מרתא משמיה דרב‪ :‬והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר‪ .‬א"ל אביי לרב יוסף‪:‬‬
‫אי אית בההוא דף ש לש טעיות מאי? א"ל‪ :‬הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן‪ .‬וה"מ‬
‫חסירות‪ ,‬אבל יתירות לית לן בה‪ .‬חסירות מ"ט לא? אמר רב כהנא‪ :‬משום דמיחזי‬
‫כמנומר‪ .‬אגרא חמוה דרבי אבא הוה ליה יתירות בסיפריה‪ ,‬אתא לקמיה דרבי אבא‪,‬‬
‫א"ל‪ :‬לא אמרן אלא בחסירות‪ ,‬אבל יתרות לית לן בה‪.‬‬
‫נבאר את הקטע בתלמוד לפי הרמב"ם‪.‬‬
‫התלמוד מביא שתי מימרות בשם רב‪ ,‬ומסמיך לכל מימרה ברייתא הסותרת אותה‪.‬‬
‫רב אמר‪ :‬ספר תורה שיש בו שתי טעויות בכל דף יתקן‪ ,‬ואם יש בו שלש טעויות יגנז‪.‬‬
‫בבריתא נאמר‪ :‬ספר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף יתקן‪ ,‬ואם יש בו ארבע טעויות‬
‫יגנז‪ .‬ההלכה נקבעת לפי הבריתא‪ .‬והיא עוסקת שבכל דפי הספר יש טעויות‪ ,‬ואם הם‬
‫שלש טעויות יתקן‪ ,‬ואם הם ארבע טעויות יגנז הספר‪.‬‬
‫לאחר מכן הובאה עוד בריתא‪ :‬אם יש דף אחד שלם ללא טעויות מציל על כל הספר‪.‬‬
‫והובאה מימרה בשם רב‪ :‬והוא שרוב הספר כתוב כהלכה‪ .‬ביאור הדברים‪ :‬אם רוב הספר‬
‫‪123‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫ללא טע ויות‪ ,‬ומיעוט הספר עם טעויות‪ ,‬והיה בכל עמוד ארבע טעויות‪ ,‬ובאותו מיעוט‬
‫היה דף אחד שלם ללא טעויות‪ ,‬מציל את כל הספר‪ ,‬למרות שבמיעוט הספר יש ארבע‬
‫טעויות בכל עמוד‪.‬‬
‫אביי שאל את רב יוסף‪ :‬אם באותו דף שלם הנמצא במיעוט הספר‪ ,‬יש רק שלש טעויות‬
‫ולא ארבע טעויות‪ ,‬ובשאר מי עוט הספר יש ארבע טעויות‪ ,‬האם אותו דף יכול להציל את‬
‫כל הספר? רב יוסף השיב‪ :‬אותו דף מציל את כל הספר‪ ,‬מפני ששלש טעויות בעמוד‬
‫אפשר לתקן‪ ,‬וכאילו אינן‪.‬‬
‫לאחר מכן התלמוד הוסיף לבאר‪ :‬מה שהגבלנו שלא יהיו בעמוד ארבע טעויות‪ ,‬זה רק‬
‫אם החסיר אותיות‪ ,‬וצריך לתלות את האות יות החסרות בין השורות‪ ,‬ואם יהיו ארבע‬
‫טעויות בכל עמוד ייראה הספר כמנומר‪[ ,‬הטעם של מנומר הובא ע"י רב כהנא]‪ ,‬אבל אם‬
‫כתב אותיות מיותרות‪ ,‬וכתב את החסר מלא‪ ,‬אף אם יש בכל עמוד יותר מארבע טעויות‬
‫יכול לתקן‪ ,‬מפני שהוא מגרד את האותיות המיותרות‪ ,‬ואינו תולה אותם בין השורות‪,‬‬
‫ואין הספר נראה כמנומר‪.‬‬
‫בסיום הקטע התלמוד מביא סיפור‪ :‬חמיו של רבי אבא היה לו ספר תורה שהיו בו‬
‫אותיות יתרות‪ ,‬ובכל עמוד היו ארבע טעויות ויותר‪ ,‬והתיר לו רבי אבא לתקנו‪ ,‬כי אותיות‬
‫יתרות מותר למחוק‪ ,‬גם אם הם יותר מארבע טעויות בעמוד‪.‬‬
‫***‬
‫שבת קג‪:‬‬
‫פרשה פתוח ה לא יעשנה סתומה‪ ,‬סתומה לא יעשנה פתוחה‪ .‬כתבה כשירה‪ ,‬או שכתב‬
‫את השירה כיוצא בה‪ ,‬או שכתב שלא בדיו‪ ,‬או שכתב את האזכרות בזהב ‪ -‬הרי אלו‬
‫יגנזו!‬
‫בקטע שכתבנו ממסכת שבת נאמר‪ :‬לא ישנה את צורת הפרשיות בתורה‪ ,‬ולא יעשה‬
‫פרשה פתוחה סתומה‪ ,‬או פרשה סתומה פתוחה‪ ,‬וכן לא ישנה את צורת השירות בתורה‪,‬‬
‫ולא יכתוב שירה כשאר הכתב‪ ,‬או שאר הכתב כשירה‪ .‬ואם עבר ועשה דבר מכל הנ"ל‪,‬‬
‫או שלא כתבה בדיו‪ ,‬או שכתב את אזכרות שם ה' בזהב‪ ,‬יגנוז את הספר‪.‬‬
‫***‬
‫ירושלמי מגילה פרק א הלכה ט‬
‫תולין בספרים אין תולין לא בתפילין ולא במזוזות! ספרים שכתבן כתפילין וכמזוזות‬
‫אין תולין בהן‪ ,‬תפילין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהן‪.‬‬
‫במשנה נאמר‪" :‬אין בין ספרים לתפילין ומזוזות‪ ,‬אלא שהספרים נכתבין בכל לשון‪,‬‬
‫ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית"‪ .‬ועל כך תמיה הירושלמי‪ ,‬והרי יש עוד‬
‫הבדל בין ספרים לתפילין ומזוזות‪ ,‬תליית אותיות בין השורות‪ ,‬שבספרי תורה מותר‬
‫‪122‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫לתלות אותיות בין השורות‪ ,‬משא"כ בתפילין ומזוזות! והשיב הירושלמי‪ :‬הבדל זה אינו‬
‫מוחלט ולפיכך לא נכתב במשנה‪ ,‬כי ספרים שכתבן בכתב קטן ודק כמו תפילין ומזוזות‬
‫לא תולין בהם אותיות בין השורות‪ ,‬ואילו תפילין ומזוזות שכתבן בכתב גדול ועבה‬
‫תולין בהם אותיות בין השורות‪.‬‬
‫***‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫במכילתא נאמר‪ :‬צריך לכתוב את התפילין כסדרן‪ ,‬ונחלקו המפרשים בביאור‪.‬‬
‫במנחות לד נאמר‪ :‬אות אחת מעכבת בתפילין ומזוזות‪ ,‬בין אם כתב שלא כראוי והחסיר‬
‫מגוף האות‪ ,‬ובין אם אין האות מוקפת גויל מכל צדדיה‪.‬‬
‫במנחות כט נאמר‪ :‬ס פר תורה שיש בו שלש טעויות בכל דף יתקן‪ ,‬ואם יש בו ארבע‬
‫טעויות יגנז‪ ,‬בד"א שכך היה בכל הספר‪ .‬אבל אם רוב הספר ללא טעויות‪ ,‬ומיעוטו עם‬
‫טעויות‪ ,‬והיה בכל עמוד ארבע טעויות‪ ,‬ובאותו מיעוט היה עמוד אחד שלם ללא‬
‫טעויות‪ ,‬או שהיו בו עד שלש טעויות‪ ,‬כל הספר כשר משום אותו עמוד‪ .‬מה שאמרנו‬
‫שאם יש ארבע טעויות בעמוד יגנז‪ ,‬כשכתב את המלא חסר‪ ,‬וצריך לתלות את האות‬
‫שהחסיר בין השורות‪ ,‬ואם יהיו הרבה טעויות יראה הספר כמנומר‪ .‬אבל אם כתב את‬
‫החסר מלא‪ ,‬יגרד וימחק‪ ,‬ואף אם יש יותר מארבע טעויות בעמוד כשר‪.‬‬
‫בשבת קג נאמר‪ :‬לא ישנה את צורת הפרשיות בתורה‪ ,‬ולא יעשה פרשה פתוחה סתומה‪,‬‬
‫או פרשה סתומה פתוחה‪ ,‬וכן לא ישנה את צורת השירות בתורה‪ ,‬ולא יכתוב שירה‬
‫כשאר הכתב‪ ,‬או שאר הכתב כשירה‪ .‬ואם עבר ועשה דבר מכל הנ"ל יגנוז את הספר‪.‬‬
‫בירושלמי מגילה פרק א הלכה ט נאמר‪ :‬דילג על אות או מילה‪ ,‬בספר תורה מותר לתלות‬
‫את ה אותיות החסרות בין השורות‪ ,‬אבל בתפילין ומזוזות אסור‪ .‬ואם כתב את הספר‬
‫תורה בכתב קטן ודק כמו תפילין ומזוזות לא תולין בו אותיות בין השורות‪ ,‬וכן אם כתב‬
‫את התפילין והמזוזות בכתב גדול ועבה תולין בהם אותיות בין השורות‪.‬‬
‫***‬
‫אם נתבונן‪ ,‬בשום מקום בתלמוד לא נזכר חובה לכתוב תפילין ומזוזות כסדרן‪.‬‬
‫במנחות לד נזכר בתפילין ומזוזה אות אחת מעכבת‪ ,‬אבל הדבר לא נזכר בהקשר של‬
‫כסדרן‪ ,‬אלא שאם יש אות אחת שלא כהוגן נפסל הכל‪ .‬גם הרמב"ם בפיהמ"ש שם‪,‬‬
‫מבאר את הדברים ללא קשר לכסדרן‪ ,‬והוא כותב‪ ,‬אם יש אות אחת שאינה מוקפת גויל‬
‫נפסל הכל‪.‬‬
‫במנ חות כט נזכר ספר תורה שיש בו ארבע טעויות בעמוד פסול‪ ,‬משום שצריך לתלות‬
‫את האותיות החסרות בין השורות‪ .‬הטעם שאין לתלות בין השורות ארבע אותיות‬
‫בעמוד‪ ,‬משום שהספר נראה כמנומר‪ .‬התלמוד שם מניח כדבר מוסכם‪ ,‬בכדי להשלים‬
‫‪121‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫אות חסרה כותבים אותה בין השורות‪ .‬לא גורדים כמה אותיות ודוחסים את האות‬
‫החסרה‪ ,‬אלא כותבים את האות החסרה בין השורות‪ .‬מדוע? כי בתנאי הכתיבה של זמן‬
‫התלמוד‪ ,‬עיבוד הקלף שלהם‪ ,‬סוג הדיו שלהם‪ ,‬אמצעי המחיקה שעמדו לרשותם‪ ,‬לגרד‬
‫ולכתוב לא היה מעשי‪ ,‬אלא רק לתלות‪ .‬כיון שכן‪ ,‬אם נצרף לכך את דברי הירושלמי‬
‫במגילה א‪,‬ט‪ ,‬בספר תורה תולין‪ ,‬בתפילין ומזוזות לא תולין‪ ,‬תהיה התוצאה שתפילין‬
‫ומזוזות שהחסיר בהם אות אחת יפסל הכל‪ ,‬משום שאין תולין‪ ,‬ואין לו דרך להשלים את‬
‫החסר‪ .‬בד"א כשכתב את המלא חסר‪ ,‬אבל אם כתב את החסר מלא‪ ,‬יגרד ויאריך את‬
‫האות שלפניו ויכתוב על מקום הגרד‪ ,‬כי תיקון קל כזה‪ ,‬הי ה מעשי בתנאי הכתיבה של‬
‫זמן התלמוד‪.‬‬
‫בירושלמי מגילה פרק א הלכה ט נאמר‪ ,‬מותר לתלות בתפילין ומזוזות אם כתבן בכתב‬
‫גדול ועבה כמו ס"ת‪ .‬למדנו מדבריו‪ ,‬אין חובה לכתוב תפילין ומזוזות כסדרן אות אחרי‬
‫אות‪ ,‬העיקר שבפועל בסוף יהיו כתובים כסדרן‪ .‬מכאן הוכחה ברורה‪ ,‬ביאור כסדרן הוא‬
‫כמו הפירוש השני שהובא בתחילת המאמר‪.‬‬
‫המכילתא מפרטת את ארבע הפרשיות שבתפילין‪ ,‬קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם‬
‫שמע‪ .‬בתפילין של יד הם בדף אחד ובית אחד‪ ,‬ובתפילין של ראש בארבע דפים וארבע‬
‫בתים‪ .‬אח"כ היא מחייבת‪ ,‬צריך לכתוב את ארבע הפרשיות כסדרן‪ ,‬ואם כתבן של א‬
‫כסדרן יגנוז‪ .‬הפירוש המתבקש הוא‪ ,‬סדר הפרשיות יהיה לפי הכתוב בתורה‪ ,‬קדש והיה‬
‫כי יביאך שמע והיה אם שמע‪ ,‬כשיטת הרמב"ם ורש"י ולא כשיטת ר"ת‪ ,‬וכך צריך‬
‫שיהיה בפועל בסוף‪ ,‬אבל שנחייב כתיבת האותיות לפי סדר דוקא אינו מוכרח‪ ,‬כי‬
‫המכילתא עוסקת בסדר הפרשיות ולא בסדר האותיות‪ ,‬ועל סדר האותיות היא לא דיברה‪.‬‬
‫***‬
‫נעתיק את ההלכות ממשנ"ת להרמב"ם‪ ,‬נסמיך אותם למקורות הנ"ל‪ ,‬ונבאר אותם לפי‬
‫הכס"מ ולפי דרכנו‪.‬‬
‫הלכות תפילין א‪,‬א‪-‬ב‪:‬‬
‫ואפילו קוצו של אות אחת מארבע הפרשייות‪ ,‬מעכב את כולן מן התורה‪ ,‬עד שיהיו‬
‫נכתבות שלמות‪ ,‬כתקנן‪.‬‬
‫וכן שתי פרשייות שבמזוזה ‪ -‬שהן "שמע" "והיה אם שמוע" ‪ -‬אפילו אות אחת משתי‬
‫הפרשייות‪ ,‬אם חסר קוצו‪ ,‬עיכב מן התורה‪ ,‬עד שיהיו שתיהן נכתבות שלמות‪ .‬וכן ספר‬
‫תורה שחסר אפילו אות אחת‪ ,‬פסול‪.‬‬
‫מקור ההלכות‪ ,‬משנה מנחות כח‪ ,‬גמרא מנחות לד‪ ,‬בפיהמ"ש ביאר הרמב"ם לפי התירוץ‬
‫השני בתלמוד‪ ,‬ובמשנ"ת ביאר הרמב"ם לפי התירוץ הראשון בתלמוד‪ ,‬כי להלכה כל‬
‫פסול שיהיה באחת האותיות פוסל הכל‪ ,‬בין בחסרון גוף האות‪ ,‬ובין שאינה מוקפת גויל‪.‬‬

‫‪120‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫כתב הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת הערה ט‪.‬‬

‫הקשה מרכבת המשנה‪ :‬אמאי נקט רבנו בתפילין ומזוזות אפלו קוצו של יוד וכו'‬
‫ובספר תורה חסר אפלו אות אחת פסול? ותירץ הרב קאפח‪ :‬ולי נראה דבתפילין‬
‫ומזוזות דבעינן [=שאנו צריכים] שיכתבו כסדרן‪ ,‬כתב רבנו אפלו קוצו וכו' מעכב את‬
‫כולן וכו'‪ ,‬כלומר ולא יועיל להן תקון אחר כך כל שלא נכתבו מעיקרא שלמות‬
‫כתקונן‪ ,‬לפיכך אמר מעכב את כלן‪ ,‬שאם אות שלא כתקנה בפרשה ראשונה‪ ,‬מעכב כל‬
‫הפרשיות ואין להן תקנה משום דהוי שלא כסדרן‪ ,‬אבל בס"ת כתב פסול כלומר כל‬
‫זמן שהוא חסר‪ ,‬אבל יש לו תקנה‪ .‬ואם כנים אנחנו שפסול שלא כסדרן דאורייתא‪,‬‬
‫יקשה לשון הירושלמי ומסקנת הר"ן ממנו וכדלקמן הל' טז‪.‬‬
‫הרב קאפח ביאר את שינוי הלשון‪ ,‬בין תפילין ומזוזות [מעכב] לספר תורה [פסול]‪,‬‬
‫שבתפילין ומזוזות צריך לכותבן כסדרן ואם טעה לא יועיל תיקון אח"כ‪ ,‬משא"כ בס"ת‬
‫אפשר לתקן אח"כ‪ .‬וכבר כתבנו למעלה שבמנחות לד שהוא מקור ההלכה‪ ,‬אין איזכור‬
‫לכסדרן‪ ,‬ועוד נבאר בהמשך בעזרת ה'‪.‬‬
‫***‬
‫הלכות תפילין א‪,‬טז‪:‬‬
‫‪ ...‬בשאר התיבות [חוץ משם ה'] ‪ -‬אם שכח‪ ,‬כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה‬
‫למעלה‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬בספר תורה; אבל במזוזות ותפילין‪ ,‬אין תולין בהן‬
‫אפילו אות אחת‪ ,‬אלא אם שכח אפילו אות אחת‪ ,‬גונז מה שכתב וכותב אחרת‪.‬‬
‫מקור ההלכה ירושלמי מגילה פרק א הלכה ט‪ ,‬שם נאמר "תולין בספרים ואין תולין לא‬
‫בתפילין ולא במזוזות"‪ .‬ואף שהירושלמי הוסיף "ספרים שכתבן כתפילין וכמזוזות אין‬
‫תולין בהן‪ ,‬תפילין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהן"‪ .‬כלומר‪ ,‬ספרים שכתבן בכתב‬
‫קטן ודק כמו תפילין ומזוזות לא תולין בהם אותיות בין השורות‪ ,‬ואילו תפילין ומזוזות‬
‫שכתבן בכתב גדול וע בה תולין בהם אותיות בין השורות‪ .‬לא כתב הרמב"ם כדבריו‪ ,‬כי‬
‫בדבר זה אנו פוסקים כמו סתמות הבבלי‪ ,‬ובבבלי לא נזכר זאת‪ ,‬ולא חילקו חכמים בכדי‬
‫שלא יתבלבלו בני אדם‪ .‬בתפילין ומזוזות שבדרך כלל הכתב קטן ודק‪ ,‬ואינו הדר‪ ,‬ואין‬
‫מקום‪ ,‬לא תולין‪ ,‬ובספר תורה שבדרך כלל הכתב גדו ל ועבה‪ ,‬תולין‪ .‬ואם יהיה ספר תורה‬
‫בכתב קטן‪ ,‬ולא יהיה מקום לתלות בין השורות‪ ,‬לא יתלה כי אין הדבר אפשרי‪.‬‬
‫ומהירושלמי למדנו‪ ,‬אין חובה לכתוב תפילין ומזוזות כסדרן אות אחרי אות‪ ,‬העיקר‬
‫שבפועל בסוף יהיו כתובים כסדרן‪ .‬מכאן הוכחה ברורה‪ ,‬ביאור כסדרן הוא כמו הפירוש‬
‫השני שהובא בתחילת המאמר‪.‬‬
‫בהלכה זו כתב הכס"מ‪ ,‬הטעם שאין תולין בתפילין ומזוזות‪ ,‬משום שצריך לכותבן‬
‫כסדרן‪ .‬אולם כבר ראינו שבביאור הירושלמי הטעם אחר‪ ,‬אין תולין בתפילין ומזוזה‬
‫משום שהכתב קטן ודק‪ ,‬ואינו הדר‪ ,‬ואין מקום לתלות‪ ,‬משא"כ בס"ת תולין‪ ,‬משום‬
‫שהכתב גדול ועבה וי ש מקום לתלות‪ .‬ואדרבה לפי הירושלמי‪ ,‬מבחינה עקרונית אפשר‬
‫‪123‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫לתלות בתפילין ומזוזות‪ ,‬ואין לחשוש בהם לכסדרן‪ ,‬כי ביאור כסדרן אינו כדברי‬
‫הכס"מ‪ [ .‬ראה שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סימן ב אות ד‪ ,‬שהביא בשם שו"ת משיבת‬
‫נפש ח"ב סימן ח‪ ,‬להגאון מפלאצק‪ ,‬כדברינו‪ .‬עוד כתב יביע אומר‪ :‬ובספר האשכול (הל'‬
‫תפלין סי' כח) כתב‪ ,‬השאלתות והלכות גדולות לא הזכירו הא דשלא כסדרן פסול]‪.‬‬
‫כאן נציין‪ ,‬שהכס"מ מבאר את הירושלמי אחרת ממה שכתבנו‪ .‬ולביאורו‪ ,‬הירושלמי‬
‫היקשה על המשנה‪ ,‬מדוע לא כתבה תולין בס"ת ואין תולין בתפילין ומזוזות? ותירץ‬
‫הירושלמי‪ :‬ספרים שכת בן כתו"מ היינו אשורית‪ ,‬אין תולין בהן‪ .‬תו"מ שכתבן כספרים‬
‫תולין בהן‪ ,‬היינו יוונית‪ .‬ביאור זה תמוה‪ ,‬וכי הירושלמי עוסק שהיו הספרים כתובים‬
‫יונית‪ ,‬והתפילין ומזוזות כתובים אשורית? חילוק זה אין לו מקור! פשטות הירושלמי‬
‫שהוא מדבר על כתיבה זהה‪ ,‬אשורית‪ ,‬ועל כך הוא שואל‪ ,‬תולין בס"ת ואין תולין‬
‫בתפילין ומזוזות‪ [ .‬הרב קאפח בהערה לו על משנ"ת כתב על ביאור זה‪ :‬ויהיה לשון דחוי‬
‫דקי"ל בגמרין מנחות ל דתולין‪ ,‬וכן קי"ל כרשב"ג דלא התירו יונית אלא בספרים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולביאורנו אין צורך בכל הדוחק הזה]‪.‬‬
‫***‬
‫הלכות תפילין ב‪,‬ג‪:‬‬
‫וצריך להיזהר במלא וחסר‪ ,‬עד שיהיו ארבעתן כתובות כמו שהן כתובות בספר תורה‬
‫הבדוק‪ :‬שאם כתב החסר מלא ‪ -‬פסל‪ ,‬עד שימחוק היתר; ואם כתב המלא חסר ‪ -‬פסל‪,‬‬
‫ואין לו תקנה‪.‬‬
‫מקור ההלכה ירושלמי מגילה פרק א הלכה ט‪" ,‬תולין בספרים ואין תולין לא בתפילין‬
‫ולא במזוזות"‪ .‬וכבר ביארנו כי בתנאי הכתיבה של זמן התלמוד‪ ,‬עיבוד הקלף שלהם‪,‬‬
‫סוג הדיו שלהם‪ ,‬אמצעי המחיקה שעמדו לרשותם‪ ,‬לגרד ולכתוב לא היה מעשי‪ ,‬אלא רק‬
‫לתלות‪ .‬כיון שכן‪ ,‬בתפילין ומזוזות שלא תולין‪ ,‬אם החסיר בהם אות אחת יפסל הכל‪,‬‬
‫משום שאין תולין‪ ,‬ואין לו דרך להשלים את החסר‪ .‬אבל אם כתב את החסר מלא‪ ,‬יגרד‬
‫ויאריך את האות שלפניו ויכתוב על מקום הגרד‪ ,‬כי תיקון קל כזה‪ ,‬היה מעשי בתנאי‬
‫הכתיבה של זמן התלמוד‪.‬‬
‫בהלכה זו כתב הכס"מ‪ ,‬מקור ההלכה מכילתא שצריך לכתוב תפילין כסדרן‪ ,‬ואם דילג‬
‫פסול‪.‬‬
‫ועל כך נעיר‪ ,‬כיון שהירושלמי יכול להוות מקור ברור להלכה‪ ,‬והרמב"ם מקבל כדבר‬
‫מוס כם‪ ,‬בכדי להשלים אות חסרה כותבים אותה בין השורות‪ ,‬לא גורדים כמה אותיות‬
‫ודוחסים את האות החסרה‪ ,‬אלא כותבים את האות החסרה בין השורות כמו התלמוד‪.‬‬
‫[ ראה להלן הל' ס"ת ז‪,‬יג‪ ,‬בספר תורה‪ ,‬כתב את המלא חסר‪ ,‬תולה את האותיות בין‬
‫השורות‪ .‬ובתפילין שאין תולין‪ ,‬כתב את המלא חסר אין לו תקנה]‪ .‬לפיכך אין לנו‬
‫להעמיס על ההלכות עוד דין‪ ,‬בתפילין חובה לכתוב כסדרן אות אחרי אות‪ ,‬כי הרמב"ם‬
‫‪121‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫היה צריך לבאר שיש כאן חובה חדשה של כסדרן שלא שמענו עליה עד כעת [ראה א‪,‬טז‬
‫אין תולין בתפילין ומזוזות‪ ,‬וכך תתבאר ההלכה שלפנינו ‪ ,‬אבל על כסדרן לא שמענו]‪,‬‬
‫ואף במזוזה הרמב"ם היה צריך לבאר זאת [ ראה להלן הל' מזוזה ה‪,‬א שלא יקדים פרשה‬
‫לפרשה במזוזה‪ ,‬אבל על כסדרן באותיות במזוזה לא שמענו]‪ .‬וכיון שלא שמענו זאת‬
‫בדבריו‪ ,‬וכיון שבתלמוד הבבלי לא נמצא לכך איזכור‪ ,‬ובירושלמי מוכח שאין כזו חובה‪,‬‬
‫וביאור המכילתא אינו כדברי הכס"מ‪ ,‬אלא שיהיו הפרשיות כתובות כסדרן בפועל‪ ,‬כך‬
‫נבאר את הרמב"ם‪ ,‬ולא נוסיף בדבריו דברים לא כתובים‪.‬‬
‫***‬
‫הלכות מזוזה ה‪,‬א‪:‬‬
‫כתבה שלא על הסדר‪ ,‬כגון שהקדים פרשה לפרשה ‪ -‬פסולה‪.‬‬
‫כתב הכס"מ‪ ,‬מקור ההלכה מכילתא פרשת בא שצריך לכתוב תפילין כסדרן‪ ,‬ולמד רבנו‬
‫מתפילין למזוזה‪.‬‬
‫ההלכה עוסקת בסדר הפרשיות‪ ,‬שצריך שבפועל יהיו הפרשיות במזוזה כסדרן הכתוב‬
‫בתורה‪ .‬מכיון שהמכילתא היא מקור ההלכה‪ ,‬מכאן שאף המכילתא עוסקת בסדר‬
‫הפרשיות‪ ,‬ולא בסדר האותיות‪ ,‬וכפי הפירוש השני שכתבנו בתחילת המאמר‪ .‬וראה‬
‫הלכות תפילין ג‪,‬ד‪-‬ה שם פסק הרמב"ם את המכילתא לגבי תפילין‪ ,‬צריך שיהיו פרשיות‬
‫התפילין כסדרן הכתוב בתורה‪ ,‬קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע‪ ,‬ויקבע הדבר‬
‫מצד הקורא העומד מול המניח‪ .‬וראה שם כס"מ בשם הרא"ש שמקור ההלכה הוא‬
‫מכילתא‪ ,‬נמצא שפשוט וברור שהמכילתא עוסקת בסדר הפרשיות‪ ,‬והעיקר שבפועל‬
‫בסוף יהיו הפרשיות כסדר ן בתפילין ומזוזות‪.‬‬
‫***‬
‫הלכות ספר תורה ז‪,‬יב ‪-‬יג‪:‬‬
‫‪ ...‬ספר שיש בו שלוש טעייות בכל דף ודף‪ ,‬ייתקן; ארבע‪ ,‬ייגנז; ואם היה רוב הספר‬
‫מוגה‪ ,‬והשאר יש בו ארבע טעייות בכל דף‪ ,‬ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר‬
‫המשובש בלא ארבע טעייות ‪ -‬הרי זה ייתקן‪.‬‬
‫במה דברים אמורים‪ ,‬שכתב המ לא חסר‪ ,‬שנמצא תולה האותייות ששכח ביני‬
‫השיטות; אבל אם כתב החסר מלא‪ ,‬אפילו יש בכל דף ודף כמה טעייות‪ ,‬הרי זה‬
‫מתקנו‪ ,‬מפני שהוא גורד ואינו תולה‪.‬‬
‫מקור ההלכה מנחות כט‪ ,‬וכבר ביארנו כי התלמוד שם מניח כדבר מוסכם‪ ,‬בכדי להשלים‬
‫אות חסרה כותבים אותה בין השורות‪ .‬לא גורדים כמה אותיות ודוחסים את האות‬
‫החסרה‪ ,‬אלא כותבים את האות החסרה בין השורות‪ .‬ואף הרמב"ם בהלכותיו קיבל דבר‬
‫זה כמוסכם‪.‬‬
‫‪122‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫***‬
‫הלכות ספר תורה ח‪,‬ג‪:‬‬
‫ספר תורה שאינו מוגה במלא וחסר‪ ,‬אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שביארנו; אבל אם‬
‫טעה בריוח הפרשייות וכתב סתומה פתוחה‪ ,‬או פתוחה סתומה‪ ,‬או שהפסיק בריוח‬
‫והניח פנוי במקום שאין בו פרשה‪ ,‬או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום‬
‫הפרשה‪ ,‬או ששינה צורות השירות ‪ -‬הרי זה פסל‪ ,‬ואין לו תקנה‪ ,‬אלא לסלק את כל‬
‫הדף שטעה בו‪.‬‬
‫מקור ההלכה שבת קג‪ ,‬ואם יש טעות במלא וחסר אפשר לתקן על פי מה שנתבאר‬
‫בהלכות ספר תורה ז‪,‬יב‪-‬יג‪ ,‬אולם אם טעה בצורת הפרשיות או השירות אין לו תקנה‪.‬‬
‫***‬
‫כאן נבאר‪ ,‬כי עמימות הפירוש של כסדרן‪ ,‬גרמה להרבה מפרשים להישאר בצ"ע‬
‫בסוגיה‪.‬‬
‫ראה חידושי הגרי"ז מנחות לב‪ .‬שכתב שלפי הרמב"ם לא נזכר כסדרן אלא במזוזה (ה‪,‬א)‬
‫שם כתב הרמב"ם שצריך לכתוב את הפרשות כסדרן‪ ,‬ולא יקדים פרשה שניה לפרשה‬
‫ראשונה‪ ,‬אבל בתפילין לא נזכר דין זה כלל‪ ,‬ואף במזוזה הרמב"ם כתב שלא יקדים‬
‫פרשה לפרשה‪ ,‬אבל להקדים אותיות או מילים לא כתב‪ ,‬אלא העיקר שבסוף תהיה‬
‫המזוזה כתובה כסדרה‪ .‬ובהמשך דבריו כתב‪ :‬אלא דצ"ע דהרמב"ם כתב שם (פ"ב הל"ג)‬
‫ואם לא דקדק בתפילין בחסרות לא מהני תיקון ויגנזו‪ ,‬ובס"ת פסק שם (פ"ח הל"ג) דאם‬
‫חיסר ביותרות וחסרות יכול להגיה ורק בחיסר פרשה שלמה לא מהני תיקון ויגנזו כל‬
‫היריעה‪ .‬ומאי שנא תפילין מס"ת? ובע"כ דהטעם הוא דהגיה חשיב שלא כסדרן‬
‫ובתפילין שלא כסדרן פסול ובס"ת כשר ומוכח דדין שלא כסדרן הוא דין במעשה‬
‫הכתיבה ושלא כדברינו לעיל‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ולפי דברינו הדברים ברורים‪ ,‬הרמב"ם לא כתב‬
‫כסדרן בתפילין ומזוזה אלא בפרשיות ולא באותיות‪ ,‬ומה שפסל תפילין שחסר בה האות‬
‫אינו משום כסדרן‪ ,‬אלא שבכדי להשלים את האות צריך לתלות בין השורות‪ ,‬ובתפילין‬
‫אין תולין‪.‬‬
‫רא ה רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף ח עמוד ב‪ :‬ולי קשה אמאי לא חשיב דבס"ת כשר‬
‫בכותב שלא כסדרן‪ ,‬משא"כ בתפילין ומזוזות דבעי' דוקא כסדרן‪ ,‬כדקי"ל בא"ח סי' ל"ב‬
‫וביו"ד סי' רפ"ח‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ולפי דברינו הדברים ברורים‪ ,‬אף בס"ת צריך לכותבו כסדרו‪,‬‬
‫ואף בתפילין ומזוזות צריך לכותב ן כסדרן‪ ,‬ובכולם העיקר שבפועל בסוף יהיו כתובין‬
‫כסדרן‪ .‬והוצרכה המכילתא לבאר זאת בתפילין‪ ,‬משום שפרשיותיה מרוחקות זו מזו‬
‫בתורה‪ ,‬וה"ה שבמזוזה כך צריך להיות‪ ,‬ופשוט שבספר תורה צריך שיהיה כתוב כסדר‪.‬‬

‫‪123‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫ראה שו"ת משיבת נפש ח"ב סי' ח להגאון מפלאצק הסובר שאין כסדרן בתו"מ‪ ,‬ולא‬
‫הכריע כך להלכה משום ביאור הראשונים‪ .‬הובא ביביע אומר ח"ז או"ח סימן ב אות ד‪,‬‬
‫אלו דבריו‪:‬‬
‫ועינא דשפיר חזי להגאון מפלאצק בשו"ת משיב ת נפש ח"ב (סימן ח)‪ ,‬שכתב שלולא‬
‫פירוש רבותינו הראשונים בענין שלא כסדרן‪ ,‬היה נראה לפרש‪ ,‬דשלא כסדרן‪ ,‬היינו‬
‫באופן שהקדים פסוק המאוחר לפסוק המוקדם ממנו‪ ,‬או שהקדים תיבה לתיבה‪ ,‬וכך‬
‫הם כתובים לפנינו שלא כסדרן‪ ,‬בכהאי גוונא הוא שיש לפסול משום שלא כסדרן‪,‬‬
‫ואתא לאשמועינן דלא נימא דדוקא בספר תורה העומד לקריאה יש לפסול כתיבה‬
‫למפרע‪ ,‬אבל בתפלין יש לומר דלא איכפת לן בהקדים המאוחר‪ ,‬קא משמע לן‬
‫ד בכהאי גוונא פסולים ויגנזו‪ .‬ולפי זה ניחא הא דתנן (מגילה ח ב) אין בין ספרים‬
‫לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון וכו'‪ .‬ובגמרא‪ ,‬הא לתופרן בגידין‬
‫וכו' זה וזה שוין‪ .‬וקשה דאמאי לא חשיב שלא כסדרן דבספרים שרי‪ ,‬ובתפלין ומזוזות‬
‫פסול‪ ,‬וכבר עמד בזה בתוספות רעק"א שם‪( .‬וע"ע בחידושי הרש"ש שם)‪ .‬אולם לפי‬
‫מה שפירשנו אתי שפיר‪ ,‬שבאמת אין חילוק בזה בין ספרים לתפלין ומזוזות‪ ,‬שגם ספר‬
‫תורה אם כתבו למפרע פסול‪ .‬ובירושלמי מגילה (פרק א הלכה ט) איתא‪ ,‬תולין‬
‫בספרים ואין תולין בתפלין ומזוזות‪ ,‬ספרים שכתבן כתפלין ומזוזות אין תולין בהם‪,‬‬
‫תפלין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהם‪ .‬והדבר ברור שזוהי קושית הירושלמי‬
‫באמת‪ ,‬דהא קיימא לן תולים בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות‪ ,‬וא"כ ליתני הך‬
‫חילוק בין ספרים לתפילין ומזוזות‪ ,‬ומשני דבספרים שהכתב גדול אפשר לתלות‪ ,‬אבל‬
‫בתפלין ומזוזות שהכתב קטן אין תולין ב הם‪ ,‬והיינו טעמא משום שאינו הדר לתלות‬
‫בהם‪ .‬ואילו כתבן באותיות גדולות כספרים תולין בהם‪ .‬ואם כן הדבר ברור ומבואר‬
‫שלפי הירושלמי אין שלא כסדרן פוסל בתפלין ומזוזות‪ ,‬ומה שאין תולין הוא משום‬
‫הדר וכו'‪.‬‬
‫***‬
‫נסיים בדברי הר"ן בשו"ת סימן לט‪ ,‬שדבריו הביאו לביאור כל הנ"ל‪ .‬נעתיק מדבריו רק‬
‫מה שנוגע לכסדרן ולביאור הירושלמי‪.‬‬
‫שו"ת הר"ן סימן לט‬
‫‪ ...‬גרסינן בירושלמי בפרק קמא דמגלה [ה"ט] תולין בספרים ואין תולין לא בתפילין‬
‫ולא במזוזות‪ ,‬וכתוב בספר התרומה דטעמא דמלתא מדתניא במכילתא בסוף פרשת‬
‫בא אל פרעה גבי פרשיות דתפילין כותבין או תן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו‬
‫יגנזו אלו דבריו ז"ל‪.‬‬
‫‪ ...‬אלא שאין שיטתן נכונה בעיני‪ ,‬כי הירושלמי כך היא בפ"ק דמגילה‪ ,‬על מתניתין‬
‫דתנן התם אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין‬
‫ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית‪ .‬ושם בגמרא אמרו על דרך קושיא‪ ,‬תולין בספרים‬
‫ואין תולין לא בתפילין ולא במזוזות? כלומר היאך אמרו במשנתנו שאין בין ספרים‬
‫למזוזות ותפילין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון‪ ,‬הרי חילוק אחר יש ביניהם‪ ,‬שהרי‬
‫‪128‬‬
 ‫כסדרן בתפילין ומזוזות‬

‫תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות? ואמרו שם על דרך תירוץ‪ ,‬ספרים שכתבם‬
‫כתפילי ן ומזוזות אין תולין בהם תפילין ומזוזות שכתבם כספרים תולין בהם‪ ,‬כלומר‬
‫האי דלא קתני במתניתין אין בין לענין תלייה לפי שמה שתולין בספרים ואין תולין‬
‫בתפילין ומזוזות אינו מחומר תפילין ומזוזות ולא מקולן של ספרים אלא מפני דרך‬
‫כתיבתן אמרו כן לפי שהספרים כתיבתם גסה ויש ריוח הרבה בין שיטה לשיטה תולין‬
‫אבל תפילין ומזוזות מתוך שכתיבתם דקה אין תולין‪ ,‬ולפיכך תפילין ומזוזות שכתבם‬
‫כספרים תולין בהם וספרים שכתבן כתפילין ומזוזות אין תולין בהן‪ ,‬ולפיכך לא נשנה‬
‫במשנתינו באין בין‪ ,‬זהו מה שנראה לי בפי' הקושיא הזאת השנויה בירושלמי‪... .‬‬
‫שכיון שאף התלייה כשרה בתפילין ומזוזות אלא מפני דרך כתיבתן הוא שאמרו אין‬
‫תולין ש"מ דתלייה כסדרן מקרי דאי לאו הכי מן הדין היתה פסולה מדתניא כתבן‬
‫שלא כסדרן הרי אלו יגנזו‪...‬‬
‫***‬

‫‪125‬‬
 ‫שאילת שלום קודם התפילה‬

‫שאילת שלום קודם התפילה‬

‫במאמר הבא נתבונן בהלכה של שאילת שלום קודם התפילה‪ ,‬ונראה כיצד הראשונים‬
‫והפוסקים הוסיפו קמעה קמעה על ההלכה התלמודית‪ ,‬עד שהפסק שנכתב בשו"ע כבר‬
‫יצא שונה מהתלמוד‪ ,‬ומי שיחפוץ למצוא את פסק התלמוד‪ ,‬ימצא זאת ברמב"ם‪ ,‬שם‬
‫נכתבו דברי התלמוד ללא תוספת או שיבוש‪ .‬הדברים פשוטים וקלים‪ ,‬אבל צריך להבחין‬
‫בהם‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א‬
‫אמר רב‪ :‬כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל ‪ -‬כאילו עשאו במה‪ ,‬שנאמר‪:‬‬
‫(ישעיהו ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא‪ ,‬אל תקרי במה‬
‫אלא במה‪.‬‬
‫ושמואל אמר‪ :‬במה חשבתו לזה ולא לאלוה‪.‬‬
‫מתיב רב ששת‪ :‬בפרקים ‪ -‬שואל מפני הכבוד ומשיב! תרגמה רבי אבא‪ :‬במשכים‬
‫לפתחו‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ :‬רב אמר מימרה‪ ,‬הכוללת בתוכה איסור גורף של אמירת שלום קודם‬
‫התפילה‪ .‬בתלמוד הקשו על דבריו מהמשנה‪ ,‬שם נאמר שיכול אדם להשיב שלום‬
‫ולשאול שלום גם באמצע קריאת שמע‪ ,‬וקריאת שמע היא קודם התפילה‪ ,‬מכאן שמותר‬
‫לברך את חבירו לשלום גם קוד ם התפילה? והשיבו‪ :‬שדברי רב אינם איסור גורף של‬
‫אמירת שלום‪ ,‬אלא רק אם משכים לפתחו לשאול בשלומו אסור‪ ,‬אבל אם פגשו באקראי‬
‫בדרך לבית הכנסת‪ ,‬אין שום איסור לשאול בשלום חבירו ולהשיב לו שלום‪ .‬רק אם‬
‫משכים לפתחו הוא מראה שמחשיבו על פני הקב"ה ואסור‪ ,‬אבל אם פגשו בדרכו יש‬
‫כאן התנהגות של נימוס‪ ,‬ולפיכך מותר לומר לו שלום‪.‬‬
‫וכך נכתב בתוספות מסכת ברכות דף יד עמוד א‬
‫במשכים לפתחו ‪ -‬וכן הלכה אבל פגעו באקראי מותר‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ו‪,‬ד‬
‫אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה‪ ,‬מאחר שיעלה עמוד השחר‪ ,‬עד‬
‫שיתפלל תפילת שחרית; וכן לא ישכים לפתח חברו לשאול בשל ומו‪ ,‬קודם שיתפלל‬
‫תפילת שחרית‪...‬‬
‫כעת נבדוק בשו"ע‪ ,‬ונראה כיצד הוא פסק גמרא זו (שולחן ערוך אורח חיים סימן פט‬
‫סעיף ב)‬
‫כיון שהגיע זמן תפלה‪ ,‬אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום‪ ,‬משום דשמו‬
‫של הקב"ה שלום‪ ,‬אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב; ואפילו זה אינו מותר אלא‬
‫כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק‪ ,‬אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה‪,‬‬
‫אפי' זה הלשון אסור‪ .‬וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו‪ ,‬וי"א דכריעה אסורה‬
‫‪133‬‬
 ‫שאילת שלום קודם התפילה‬

‫אפי' בלא משכים לפתחו‪ .‬ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ)‪ ,‬אין לחוש כל כך‪ .‬ואם‬
‫א ינו משכים לפתחו‪ ,‬אלא שפגע בו בדרך‪ ,‬מותר ליתן לו שלום‪ .‬וי"א שאפילו במוצא‬
‫חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב‪ ,‬כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב‬
‫בדברים אחרים כלל‪ ,‬עד שיתפלל‪.‬‬
‫פסק זה כולל בתוכו סדרת ראשונים‪ ,‬אבל הוא כולו קשה מתחילתו ועד סופו‪.‬‬
‫א‪ .‬כאשר בתלמוד אס רו להשכים לפתח חבירו לשאול בשלומו‪ ,‬סיבת הדבר מפני שחייב‬
‫האדם קודם להתפלל ורק אח"כ יעשה את חפציו וצרכיו‪ .‬עבודת ה' היא הדבר היותר‬
‫חשוב שיש לאדם לעשות מיד בקומו משנתו‪ ,‬שלא יראה כאילו חפציו וצרכיו חשובים‬
‫הם יותר מאשר עסק שמים‪ ,‬ולכן אסור לאכול או לשתות או לעשות במלאכתו קודם‬
‫שיתפלל‪ ,‬כל איסורים אלה נזכרו באותה סוגיה‪ ,‬וכולם טעם אחד להם‪ .‬כך שלבוא‬
‫ולתלות את טעם האיסור כי שלום הוא שמו של ה'‪ ,‬ורק שלום אסור לומר אבל בוקר‬
‫טוב מותר‪ ,‬אין לדבר שום רמז בתלמוד‪.‬‬
‫על פי זה ‪ ,‬מה שנכתב בשו"ע "‪ ...‬משום דשמו של הקב"ה שלום‪ ,‬אבל מותר לומר לו‬
‫צפרא דמרי טב" חילוק זה בין אמירת בוקר טוב לאמירת שלום אין לו מקור בתלמוד‪ ,‬מי‬
‫שמשכים לפתח חבירו לשאול בשלומו‪ ,‬אסור לו לומר לו בוקר טוב או שלום‪ ,‬כי בכל‬
‫סגנון לשון שיאמר‪ ,‬הוא מחשיב את חבירו יותר מאשר את ה' ואסור‪ .‬ואם פגשו בדרכו‪,‬‬
‫בכל סגנון לשון שיהיה ( בוקר טוב או שלום) הוא רק מתנהג התנהגות נימוס ומותר‪.‬‬
‫ואפילו באמצע קריאת שמע מותר להשיב או לשאול שלום‪ ,‬גדול כבוד הבריות‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהמשך נכתב בשו"ע "ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק‪,‬‬
‫אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה‪ ,‬אפי' זה הלשון אסור " מקורו של‬
‫משפט זה הוא בר' יונה (ב"י)‪ ,‬וביאורו שאם אינו משכים לפתח חבירו במיוחד ע"מ‬
‫לומר לו שלום‪ ,‬אלא הוא עובר דרך פתח חבירו כי הוא רוצה לראות איזה עסק‪ ,‬ואז הוא‬
‫אומר בוקר טוב מותר (משנ"ב)‪.‬‬
‫משפט זה נכתב בכדי להסביר היאך יתכן שיפגוש את חבירו ויברכו לשלום קודם‬
‫התפילה ולא יאסר‪ ,‬והדבר הוסבר במקרה שגם אם הוא משכים לפתח חבירו מותר‪ ,‬מפני‬
‫שאינו הולך על מנת לומר שלום‪ ,‬אלא על מנת לראות עסק‪ .‬אבל נראה שאין צורך לכך‪,‬‬
‫מפני שמכאן משתמע שמותר לאדם לצאת לראות את עסקיו קודם התפילה‪ ,‬וזה ודאי‬
‫אינו ראוי‪ .‬ולפיכך כדאי להישאר בדוגמה שנכתבה בתוספות‪ ,‬הדוגמה הפשוטה שפגשו‬
‫באקראי בדרך ורק אז מותר לשאול בשלומו‪ ,‬אבל כל השכמה לפתח חבירו יש בה כבר‬
‫פגם שהוא מחשיב דברים אחרים יותר מעסקי שמים ואסור‪.‬‬
‫ג‪ .‬בהמשך נכתב "וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו‪ ,‬וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא‬
‫משכים לפתחו" כאן התווספה ה כריעה לדברים האסורים לעשות קודם התפילה‪,‬‬
‫והמפרשים בנו חילוקים האם מותר הדבר או אסור‪.‬‬

‫‪132‬‬
 ‫שאילת שלום קודם התפילה‬

‫נראה שאם היה דרך אנשי המקום לקוד זה לזה קידה קלה בשעת אמירת בוקר טוב‪ ,‬או‬
‫לשים את ידיהם על לבם בזמן אמירת השלום‪ ,‬אין בדבר שום תוספת על פני אמירת‬
‫השלום‪ ,‬כל אדם כך נוה ג מבלי משים‪ ,‬ואם מותר לומר שלום מפני הנימוס‪ ,‬גם מותר‬
‫לקוד כדרכם של בני אדם‪ ,‬כך שהחילוק שנכתב כאן בין קידה ללא קידה הוא חילוק‬
‫שאין לו בסיס בתלמוד‪.‬‬
‫ד‪ .‬בהמשך נכתב "ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ)‪ ,‬אין לחוש כל כך" כלומר אם‬
‫התחיל לברך ברכות השחר‪ ,‬כבר מותר לקוד קידה‪( .‬משנ"ב)‬
‫והשאלה הנשאלת‪ ,‬מנין המקור לכל חילוקים אלו‪ ,‬אם כריעה נחשבת כמחשיב את‬
‫חבירו לבמה‪ ,‬מה יועילו כמה ברכות‪ ,‬צריך לגמור את כל תפילת שמונה עשרה ורק‬
‫אח"כ לשאול בשלומו ולכרוע‪ ,‬ואם קידה היא דרכם של בני אדם‪ ,‬א"כ כשם שמותר‬
‫לשאול בשלומו גם מותר לקוד‪ ,‬וכאמור אין לכל מה שנכתב כאן שום רמז בתלמוד‪.‬‬
‫ה‪ .‬בהמשך נכתב "ואם אינו משכים לפתחו‪ ,‬אלא שפגע בו בדרך‪ ,‬מותר ליתן לו שלום‪.‬‬
‫וי"א שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב‪ ,‬כדי שיתן לב שהוא‬
‫אסור להתעכב בדברים אחרים כלל‪ ,‬עד שיתפלל" הובא כאן חילוק בין אמירת שלום‬
‫לאמירת בוקר טוב‪ ,‬אם הוא בדרך מותר לומר שלום‪ ,‬וי"א שגם בדרך צריך לומר בוקר‬
‫טוב‪.‬‬
‫על פי האמור כאן‪ ,‬כל ההלכה עד כעת עסקה במשכים לפתחו לראות את עסקיו‪ ,‬וכעת‬
‫עברנו לדון בפוגש אותו בדרך‪ ,‬ויש הבדל בין משכים לפתחו בהיתר לפוגשו בדרך‬
‫באקראי‪ .‬כמובן שבעיון קל נבין שאי ן שום מקור לכל הדברים הנ"ל בתלמוד‪ ,‬צריך‬
‫לקבוע איזה סגנון לשון מותר לשאול בו‪ ,‬בוקר טוב או שלום‪ ,‬צריך לקבוע אימתי הוא‬
‫משכים לפתחו ואסור‪ ,‬ואימתי הוא משכים לפתחו ומותר‪ ,‬כי הוא השכים לעסקיו‪ ,‬או‬
‫פגשו באקראי‪ ,‬ואז את אותו סגנון לשון‪ ,‬היכן שמותר לאומרו יאמרו‪ ,‬והיכן שאסור‬
‫לאומרו‪ ,‬לא יאמרו‪ ,‬אבל לבנות חילוקים בין משכים לעסקיו‪ ,‬לפגשו באקראי בדרך‪ ,‬אין‬
‫לכך שום מקור בתלמוד‪.‬‬
‫קורא יקר‬
‫כל מה שנכתב כאן הוא בירור תלמודי‪ ,‬השואף למנוע סיבוכים בהלכה‪ ,‬וזאת היתה‬
‫מטרת המאמר‪.‬‬
‫***‬

‫‪131‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫תפילה בהליכה‬
‫במאמר הבא נדון בשיטת הרמב"ם‪ ,‬האם מותר להתפלל תפילת שמונה עשרה כשהוא‬
‫מהלך‪ .‬תפילת שמונה עשרה נאמרת בעמידה‪ ,‬והשאלה‪ ,‬האם כאשר צריך לעקור‬
‫ממקומו משום צורך כל שהוא ימשיך להתפלל כשהוא מהלך‪ ,‬או כיוון שהוצרך לעקור‬
‫ממקומו יפסיק‪ ,‬וכשיגיע למקום שיכול לעמוד בו ימשיך את תפילתו שם‪.‬‬
‫בדברינו נזכיר את המקורות התלמודיים‪ ,‬ואת דברי רבינו יונה וההולכים בשיטתו‪ ,‬ואת‬
‫דברי הרמב"ם והדיוק בדבריו‪.‬‬
‫***‬
‫תחילה נעתיק את המקורות התלמודיים‪ ,‬ואת הרי"ף (ציטט אותם לפי גירסתו‪ ,‬הובאה‬
‫גירסתו במסורת הש"ס)‪.‬‬
‫משנה מסכת ברכות פרק ה משנה א‬
‫אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש‪ ,‬חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת‬
‫ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום‪ .‬אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו‪,‬‬
‫וא פילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב‬
‫אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו‪ .‬אמר רב יוסף‪ :‬לא שנו אלא למלכי ישראל‬
‫אבל למלכי אומות העולם פוסק‪ .‬מיתיבי‪ :‬המתפלל וראה אנס בא כנגדו‪ ,‬ראה קרון‬
‫[צ"ל הגמון] בא כנגדו ‪ -‬לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! ‪ -‬לא קשיא‪ :‬הא ‪ -‬דאפשר‬
‫לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) [והא דלא אפשר לקצר‪ ,‬אפשר לקצר מקצר ואי לא‬
‫מפסיק]‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א‬
‫אפילו נחש כרוך על עקב ו לא יפסיק‪ .‬אמר רב ששת‪ :‬לא שנו אלא נחש‪ ,‬אבל עקרב ‪-‬‬
‫פוסק‪.‬‬
‫תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט‬
‫אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק‪ .‬רבי חונה בשם רבי יוסי‪ :‬לא שנו אלא נחש אבל‬
‫עקרב מפסיק‪ ,‬למה דמחייא וחזרה ומחייא‪ .‬רבי אילא אמר‪ :‬לא אמרו אלא כרוך‪ ,‬אבל‬
‫אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו‪ ,‬ובלבד שלא יפסיק את תפילתו‪ .‬תני‪:‬‬
‫היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא‪ ,‬הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון‪,‬‬
‫ובלבד שלא יפסיק את תפילתו‪.‬‬

‫‪130‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫רי"ף מסכת ברכות דף כג עמוד א‬

‫אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו‪ :‬אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל‬
‫מלכי עכו"ם פוסק‪.‬‬
‫מיתיבי‪ .‬ראה אנס בא כנגדו ראה קרון [צ"ל הגמון] בא כנגדו לא יהא מפסיק ועולה‪,‬‬
‫אלא מקצר ועולה? לא קשיא הא דאפשר לקצר והא דלא אפשר לקצר‪ ,‬אפשר לקצר‬
‫מקצר ואי לא מפסיק‪:‬‬
‫אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק‪ :‬אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק‬
‫ירושל' מ"ט דמחיא בתר דמחיא‪.‬‬
‫***‬
‫נבאר את המקורות בצורה קצרה ותמציתית‪.‬‬
‫במשנה כתוב‪ :‬מלך ישראל ששאל בשלומו של אדם מישראל‪ ,‬והיה אותו אדם באמצע‬
‫תפילתו‪ ,‬לא ישיב למלך באמצע תפילתו על שאילת השלום שלו‪ .‬ועוד נאמר במשנה‪,‬‬
‫היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו‪ ,‬לא יפסיק את תפילתו‪.‬‬
‫פשוטה של משנה‪ ,‬הנחש כרוך על עקבו ממש‪ ,‬הוא כרוך מסביב לעקב הרגל של‬
‫המתפלל‪ ,‬לא יפסיק את תפילתו‪ ,‬לא בדיבור ולא בהליכה ולא בשום הפסקה‪ ,‬אלא‬
‫ימשיך את תפילתו כרגיל‪ ,‬וכפי שיתבאר בתלמוד (לג‪ ).‬מדובר בנחש ארסי שאין דרכו‬
‫לנשוך‪ ,‬והוא הדין אם הוא נחש שאינו ארסי‪( .‬קהתי)‬
‫בתלמוד הבבלי כתוב‪ :‬מה שנזכר במשנה מלך ישראל לא ישיבנו‪ ,‬דוקא מלך ישראלי‬
‫אבל מלך גוי פוסק‪ ,‬שאם לא ישיב לו על שאילת השלום יש בדבר סכנת נפשות‪ .‬כלומר‬
‫פוסק את תפילתו ומשיב לו על שאילת השלום שלו‪.‬‬
‫עוד נאמר בתלמוד‪ ,‬היה מתפלל וראה אנס בא מולו‪ ,‬וה"ה כל אונס כגון קרון שנוסע‬
‫מולו ועתיד לדורסו בנסיעתו‪ ,‬אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה‬
‫וסופה (ר' יונה) יקצר‪ ,‬ואם אי אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון‪.‬‬
‫עוד נאמר בתלמוד‪ ,‬מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו‪ ,‬לא יפסיק‬
‫את ת פילתו‪ ,‬דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך‪ ,‬אבל עקרב נושך תמיד‪ ,‬ואם מצאו על עקבו‬
‫יפסיק את תפילתו מיד ויסלק את העקרב מעליו (רש"י ד"ה אבל עקרב פוסק‪ .‬לג‪.).‬‬
‫וכבר ביארנו במשנה‪ ,‬אם יש נחש שדרכו לנשוך כמו העקרב דינם זהה‪ ,‬ומה שנאמר‬
‫במשנה נחש כרוך על עקבו לא יפסיק‪ ,‬מדובר בנ חש ארסי שאין דרכו לנשוך‪ ,‬והוא הדין‬
‫אם הוא נחש שאינו ארסי‪( .‬קהתי)‬
‫בתלמוד הירושלמי כתוב‪ :‬מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו‪ ,‬לא‬
‫יפסיק את תפילתו‪ ,‬דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך תמיד‪ ,‬אבל עקרב דרכו לנשוך ולחזור‬

‫‪133‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫לנשוך‪ ,‬כלומר הוא נושך תמיד‪ ,‬ואם מצאו על עקבו יפסיק את תפילתו מיד‪ ,‬ויסלק את‬
‫העקרב מעליו (רש"י בבבלי ד"ה אבל עקרב פוסק‪ .‬לג‪.).‬‬
‫עוד נאמר בירושלמי‪ ,‬ראה נחש בא כנגדו‪ ,‬וראה אותו מרתיע‪ ,‬כלומר בא כנגדו בכעס‬
‫ומתכוון להזיקו (תוספות בבלי לג‪ .‬ד"ה אבל עקרב פוסק)‪ ,‬יברח ויסתתר מלפניו‪ ,‬ובלבד‬
‫שלא יפסיק את תפילתו‪.‬‬
‫עוד נאמר בירושלמי‪ ,‬היה מתפלל ברשות הרבים‪ ,‬וראה חמור או קרון באים כנגדו‬
‫לדורסו‪ ,‬יפנה לצידי הדרך מפניהם ובלבד שלא יפסיק את תפילתו‪.‬‬
‫***‬
‫כדאי לשים לב‪ ,‬הירושלמי זהה לבבלי בכל דבריו‪ ,‬הוא רק הוסיף בדבריו משפט אחד‬
‫ובלבד שלא יפסיק את תפילתו‪.‬‬
‫משפט זה משפט שקול הוא‪ ,‬וניתן לפרשו בשני אופנים (ראה דיון להלן)‪.‬‬
‫יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר ולא להפסיק בתפילתו בדברים שלא לצורך‪ ,‬אמנם‬ ‫א‪.‬‬
‫היתרנו לו ללכת באמצע תפילתו אבל לדבר אסור‪( .‬מאירי ועוד)‬
‫בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך‪ ,‬אמנם היתרנו לו ללכת באמצע‬ ‫ב‪.‬‬
‫תפילתו‪ ,‬אבל צריך להיזהר שלא תיפסק תפילתו‪ ,‬וימשיך להתפלל כשהוא מהלך‪.‬‬
‫(פני משה ועוד)‬
‫אם אנו מפרשים את הירושלמי כפי הפירוש הראשון‪ ,‬נמצא שדברי הירושלמי משתלבים‬
‫היטב בדברי הבבלי‪ ,‬הבבלי אסר להפסיק בנחש אלא ימשיך להתפלל‪ ,‬הבבלי התיר‬
‫להפסיק בעקרב ויפסיק תפילתו ויסיר את העקרב מעליו‪ ,‬הבבלי התיר להפסיק את‬
‫התפילה באמצע על מנת לברוח מפני האנס או הקרון כשאינו יכול לקצר‪ ,‬ובא הירושלמי‬
‫והוסיף פרט מאוד חשוב‪ ,‬אסור להפסיק את תפילתו‪ ,‬אלא יזהר שלא לדבר אז‪ ,‬ללכת‬
‫באמצע התפילה משום אונס מותר‪ ,‬לדבר אסור‪.‬‬
‫כעת נתבונן‪ ,‬האם פרט זה אמור לשנות את ביאור המשנה ממה שפירשנו עד כעת? לא‪.‬‬
‫כל מה שביארנו נשאר קיים‪ ,‬רק הוספנו עוד פרט‪ ,‬מותר ללכת משום האונס אבל אסור‬
‫לדבר‪.‬‬
‫***‬
‫לאחר שביארנו את התלמודים בפשטות‪ ,‬נעבור לדברי הרמב"ם‪ ,‬הצמודים לאמור‬
‫למעלה‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תפילה ו‪,‬ט‬
‫אין המתפלל מפסיק תפילתו‪ ,‬אלא מפני סכנת נפשות בלבד‪ .‬אפילו מלך ישראל שואל‬
‫בשלומו‪ ,‬לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי‪ ,‬שמא יהרגנו‪ .‬היה עומד בתפילה‪,‬‬
‫‪131‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו ‪ -‬יקצר; ואם אינו יכול‪ ,‬יפסיק‪ .‬וכן אם ראה נחשים‬
‫ועקרבים באין כנגדו ‪ -‬אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין‪ ,‬פוסק‬
‫ובורח; ואם לא היה דרכן להמית‪ ,‬אינו פוסק‪.‬‬
‫הרמב"ם פסק את המקורות בשיטת הקיצור והסיכום‪ ,‬ולפיכך גם הדוגמאות בדבריו‬
‫הלכו אחרי העיקרון ההלכתי‪ ,‬ולא אחרי המקרה המסוים שנזכר בתלמוד‪.‬‬
‫בתחילה כתב הרמב"ם כי מלך ישראל ששאל בשלומו לא יפסיק‪ ,‬ומלך גוי יפסיק‪,‬‬
‫ומקורו ברור ופשוט‪.‬‬
‫אח"כ כתב הרמב"ם את הברייתא שנזכרה בבבלי‪ ,‬היא הזכירה אנס או קרון שבאו מולו‪,‬‬
‫אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה וסופה (ר' יונה) יקצר‪ ,‬ואם אי‬
‫אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון‪ ,‬ואילו הרמב"ם כתב מלך גוי או‬
‫אנס‪ ,‬משום שהגירסא המקורית ב תלמוד "הגמון"‪ ,‬ואילו "קרון" הוא שינוי מפני‬
‫הצנזורה‪( ,‬דקדוקי סופרים ברכות עמ' ‪ )233‬אם יכול יקצר ואם לא יכול יפסיק‪ ,‬ומה‬
‫יעשה בהפסקה‪ ,‬ברור ופשוט שיברח‪.‬‬
‫ולבסוף סיכם הרמב"ם את המשנה הבבלי והירושלמי על פי העיקרון ההלכתי שלהם‪,‬‬
‫נחשים ועקרבים‪ ,‬גם אם אינם כרוכים על עקבו אלא באים כנגדו‪ ,‬ומקורו ירושלמי ראה‬
‫נחש בא כנגדו וראה אותו מרתיע (כועס)‪ ,‬אם דרכם להמית פוסק ובורח‪ ,‬היכן כתוב‬
‫שבורח בכל המקורות‪ ,‬בירושלמי נאמר מסתיר מלפניו‪ ,‬כלומר מסתתר מלפניו‪ ,‬כלומר‬
‫בורח‪ ,‬בבבלי ובירושלמי נאמר אבל עקרב פוסק‪ ,‬ומה יעשה בהפסקה‪ ,‬ברור ופשוט‬
‫יברח‪ ,‬וזה פסק הרמב"ם‪ .‬ואם אין דרכם להמית‪ ,‬וזהו כרוך על עקבו שבמשנה כשאין‬
‫דרכו להקיש‪ ,‬והוא הדין כשאינם ארסיים‪ ,‬אינו פוסק‪ ,‬ומה יעשה‪ ,‬ימשיך את תפילתו‬
‫כרגיל‪.‬‬
‫נמצא כי פסק הרמב"ם פשוט וברור‪ ,‬והוא צמוד למקורות‪ ,‬למשנה לבבלי ולירושלמי‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬היכן פסק ה רמב"ם את הירושלמי‪ ,‬אסור לדבר בשעת בריחתו‬
‫מהנחש והדומים לו?‬
‫תשובה‪ :‬הלכה זו פשוטה‪ ,‬כי הוא עומד באמצע תפילתו ובורח‪ ,‬ומיד כשיעמוד מבריחתו‬
‫ימשיך להתפלל‪ ,‬ומי הוא זה שיעלה על דעתו להתיר לדבר אז סתם כך שלא לצורך‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬
‫***‬
‫נחזור לדון בירושלמי‪ ,‬ובשני הפירושים האפשריים בו‪.‬‬
‫לפי הפירוש הראשון בירושלמי‪ ,‬יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר‪.‬‬
‫לפי הפירוש השני בירושלמי‪ ,‬בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך‪.‬‬

‫‪132‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫כבר ביארנו כי הפירוש הראשון זהה לבבלי‪ ,‬נעבור לדון בפירוש השני‪ ,‬בשעת הילוכו‬
‫עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך‪.‬‬
‫מפירוש זה משתמע‪ ,‬אם נחש מרתיע בא כנגדו לא יפסיק להתפלל‪ ,‬אלא ימשיך במלמול‬
‫תפילתו‪ .‬לעומת זאת אם עקרב בא כנגדו יפסיק להתפלל‪ ,‬מן הסתם כעת כל הפסקה‬
‫מותרת לו‪ ,‬גם דיבור וגם שאר הפסקות‪ ,‬וזה הדגש במה שהקלנו בעקרב‪ .‬בנחש מרתיע‬
‫אמנם מותר ללכת אבל אסור להפסיק להתפלל‪ ,‬ובעקרב הכל מותר‪ ,‬גם ללכת גם‬
‫להפסיק להתפלל וגם לדבר‪.‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬נווכח כי פירוש זה מנוגד להבנה הפשוטה של המשנה והתלמוד‪ .‬במשנה‬
‫נאמר נחש לא יפסיק‪ ,‬בתלמודים נאמר עקרב יפסיק ‪ .‬מה הביאור של יפסיק‪ ,‬לדבר? עם‬
‫מי ידבר‪ ,‬עם העקרב? עם הסובבים אותו? בעיון קל רואים כי מעולם לא עלתה על דעת‬
‫חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור‪ ,‬אם יפסיק‪ ,‬יפסיק ויברח‪ ,‬כך נאמר בבבלי בקרון‬
‫ובאנס‪ ,‬וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש (נחש מרתיע זהה לעקרב) ‪ ,‬כלומר המפסיק‬
‫אינו עומד במקומו שאנן‪ ,‬אלא הוא מסתתר מהם‪ ,‬נמצא כי מפסיק בסתם פירושו מפסיק‬
‫ובורח‪.‬‬
‫ובכלל בעברית 'מפסיק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר‪ ,‬מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר‪,‬‬
‫מפסיק מלהתפלל‪ ,‬ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו‪.‬‬
‫ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה‪ ,‬במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר‬
‫'לא יפסיק'‪ ,‬נמצא כי ישיבנו הוא דיבור‪ ,‬ויפסיק הוא יפסיק את תפילתו‪ .‬ופשוט‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬וכי כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת כי אדם הנס מהנחש והקרון ימלמל קטעי‬
‫תפילה בפיו‪ ,‬בלי ריכוז ובלי מחשבה‪ ,‬חכמים תיקנו תפילה קצרה לנמצא במקום גדודי‬
‫חיה ולסטים (כט‪ ):‬כאן הוא נס מהחיה‪ ,‬והיכן היא ההלכה של מקרה זה‪.‬‬
‫נמצא ש הפירוש השני אינו נכון‪ ,‬אין לבאר א ת הירושלמי כי בשעת ניסתו והליכתו‬
‫ימשיך להתפלל‪ ,‬אלא העיקר כמו הפירוש הראשון‪ ,‬בשעת הליכתו לא יפסיק בדיבור‪,‬‬
‫וכך ביאר המאירי ועוד‪.‬‬
‫***‬
‫לעומת מה שביארנו‪ ,‬לדעת רבנו יונה‪ ,‬פירוש סוגיות הבבלי והירושלמי שונה לגמרי‬
‫ממה שכתבנו‪ .‬אנו ביארנו מפסיק‪ ,‬מפסיק ובורח‪ ,‬או מפסי ק ומסיר את העקרב ממנו‪ ,‬וכך‬
‫היא שיטת הרמב"ם ורש"י‪ ,‬ואילו רבנו יונה מבאר‪ ,‬מפסיק ומדבר‪.‬‬
‫לשיטתו כאשר אמרו מפסיק‪ ,‬התכוונו מפסיק ומדבר‪ ,‬כגון בעקרב‪.‬‬
‫וכאשר אמרו לא יפסיק‪ ,‬התכוונו לא יפסיק וידבר‪ ,‬כגון בנחש‪ ,‬וכגון בחמור או קרון‬
‫באים כנגדו‪ ,‬וכגון באנס וקרון באים כנגדו‪ ,‬וכגון בנחש מרתיע‪ .‬למרות שמותר ללכת‬
‫אבל אסור לדבר‪.‬‬
‫‪133‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫כדאי לשים לב‪ ,‬לפי הרמב"ם נחש מרתיע‪ ,‬או חמור וקרון באים כנגדו‪ ,‬או אנס וקרון‬
‫באים כנגדו‪ ,‬זהים לעקרב‪ ,‬ואילו לפי ר' יונה הם אינם זהים‪.‬‬
‫מה המקור לביאור ר' יונה‪ ,‬הירושלמי (ב"ח סי' קד ד"ה היה מתפלל בדרך)‪ ,‬שם נאמר‪,‬‬
‫נחש מרתיע בא כנגדו לא יפסיק את תפילתו בדיבור‪ ,‬לעומת זאת אם עקרב בא כנגדו‬
‫יפסיק בדיבור‪ ,‬בנחש מרתיע מותר אמנם ללכת אבל אסור להפסיק לדבר‪ ,‬ובעקרב הכל‬
‫מותר‪ ,‬גם ללכת גם להפסיק ולדבר‪ ,‬וזה הדגש במה שהקלנו בעקרב‪( .‬לעיל בסמוך‬
‫שאלנו על פירוש זה‪ ,‬וכעת נצביע על קשיים נוספים שיש בשיטה זו)‬
‫לפי שיטתו הירושלמי לא בא סתם לומר נחש מותר לברוח "ראה נחש בא כנגדו‪ ,‬וראה‬
‫אותו מרתיע (כועס)‪ ,‬יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו"‪ .‬אלא הוא‬
‫בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת‪ ,‬בנחש מרתיע אמנם מותר לברוח‪ ,‬אבל לדבר אסור‪,‬‬
‫נמצא כי בעקרב מותר לדבר‪.‬‬
‫כיוצא בדבר בחמור וקרון לא בא הירושלמי לחדש שמותר לעבור מפניהם "היה מתפלל‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬וראה חמור או קרון באים כנגדו לדורסו‪ ,‬יפנה לצידי הדרך מפניהם‬
‫ובלבד שלא יפסיק את תפילתו"‪ .‬אלא הוא בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת‪ ,‬בחמור או‬
‫קרון מותר לברוח ואסור לדבר‪ ,‬אבל בעקרב מותר הכל גם לברוח וגם לדבר‪.‬‬
‫***‬
‫מי שיתבונן בעיון בשיטה זו ‪ ,‬יגלה כי ההיגיון מורה שנחש מרתיע זהה לעקרב‪ ,‬בשניהם‬
‫יש כאן סכנה המונעת להתפלל‪ ,‬ומה שמותר בזה מותר בזה‪ ,‬וכך היא שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אם נעקוב אחרי פסיקת ההלכה של הסוברים פירוש זה ‪ ,‬נגלה חוסר עקביות‪.‬‬
‫בירושלמי לפי דבריהם נאמר‪ ,‬נחש מרתיע מותר לברוח והם דייקו אבל אסור לדבר‪,‬‬
‫ובעקרב שניהם מותרים‪ ,‬גם לדבר וגם לברוח‪ .‬ואילו הם פסקו להלכה כמו הסברא‬
‫וההיגיון‪ ,‬וכדברי הרמב"ם‪ ,‬שנחש מרתיע זהה לעקרב‪ ,‬שלא כדברי הירושלמי שסבר‬
‫שנחש מרתיע שונה מעקרב‪.‬‬
‫טור אורח חיים סימן קד‬
‫ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק‪ ,‬ודוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד‬
‫יותר להזיק‪ ,‬ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק‪.‬‬
‫ב"ח ד"ה ואפילו נחש לא יפסיק‬
‫גם כאן פירוש לא יפסיק בדיבור‪ ,‬לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה‪ ,‬אבל‬
‫ל ילך ממקומו כדי שישליכנו מעליו מותר‪ ,‬כדלעיל גבי בהמה וקרון דרשאי לילך‬
‫ולהטות מן הדרך‪ ,‬וכך כתב הר"י וב"י מביאו‪ ,‬אבל עקרב פוסק‪ ,‬פי' בדיבור‪ ,‬ונחש נמי‬
‫פוסק בדיבור כדי להציל עצמו‪.‬‬

‫‪138‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫ירושלמי‬
‫ראה נחש בא כנגדו‪ ,‬וראה אותו מרתיע (כועס)‪ ,‬יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא‬
‫יפסיק את תפילתו‪.‬‬
‫בטור ובב"ח נאמר שנחש כועס זהה לעקרב‪ ,‬ומפסיק בדיבור‪ .‬אולם דבר זה קשה‪ ,‬מפני‬
‫שמקור דבריהם הוא הירושלמי‪ ,‬ובירושלמי לשיטתם נאמר נחש כועס לא יפסיק בדיבור‪,‬‬
‫נמצא שפסקו להלכה שלא על פי ביאורם‪ .‬וכאמור לפי הרמב"ם אין כאן שאלה כלל‪,‬‬
‫בנחש מרתיע בודאי יפ סיק ויברח‪ ,‬ומה שנאמר בירושלמי ובלבד שלא יפסיק‪ ,‬ביאורו‬
‫שלא יפסיק את תפילתו בדיבור‪ ,‬אבל דיבור עם הסובבים לצורך הנחש המרתיע לא‬
‫מצאנו ‪ ,‬ואף בעקרב לא ידבר עם הסובבים אותו באמצע תפילתו‪.‬‬
‫***‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫על שיטת ר' יונה והסוברים כשיטתו קשות השאלות הבאות‪.‬‬
‫א‪ .‬מעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור‪ ,‬אם יפסיק‪ ,‬יפסיק‬
‫ויברח‪ ,‬כך נאמר בבבלי בקרון ובאנס‪ ,‬וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש (נחש מרתיע‬
‫זהה לעקרב) ‪ ,‬כלומר המפסיק אינו עומד במקומו שאנן‪ ,‬אלא הוא מסתתר מהם‪ ,‬נמצא כי‬
‫מפסיק בסתם פירושו מפסיק ובורח‪.‬‬
‫ב‪ .‬בעברית 'מפס יק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר‪ ,‬מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר‪ ,‬מפסיק‬
‫מלהתפלל‪ ,‬ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו‪.‬‬
‫ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה‪ ,‬במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר‬
‫'לא יפסיק'‪ ,‬נמצא כי ישיבנו הוא דיבור‪ ,‬ויפסיק הוא יפסיק את תפילתו‪ .‬ופשוט‪.‬‬
‫ג‪ .‬מי שיעיין היטב ימצא חוסר עקביות בשיטתם בנחש מרתיע‪ ,‬בטור ובב"ח נאמר‬
‫שנחש כועס מפסיק‪ ,‬אבל מקור דבריהם הוא הירושלמי לשיטתם‪ ,‬ובירושלמי נאמר לא‬
‫יפסיק‪ .‬הם פסקו יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו‪ ,‬ובירושלמי נאמר לא‬
‫יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו‪ ,‬נמצא שביאורם לירושלמי מנוגד‬
‫לסברא ולפיכך לא פסקו כמותו‪.‬‬
‫***‬
‫נעתיק את רבינו יונה‪ ,‬הטור השולחן ערוך והמשנה ברורה‪ ,‬ונעיר בקיצור‪.‬‬
‫רבינו יונה מסכת ברכות על הרי"ף דף כא עמוד א‬
‫אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק‪ ,‬ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר‪ ,‬אפילו הכי יכול‬
‫ללכת כדי שישליכנו מעליו‪ ,‬שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום‪ .‬מיהו‬
‫היכא דאיכא סכנה בכל ענין מותר להפסיק‪.‬‬
‫‪135‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קד‬

‫היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין‬
‫אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו‪ .‬וההיא דר"ע כשהיה מתפלל בינו ולבין‬
‫עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והיה מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות‬
‫בתחנונים של אחר תפלה היו‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן קד‬
‫א ‪ -‬לא יפסיק בתפלתו‪ .‬ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו‪ ,‬לא ישיבנו; אבל מלך‬
‫עובדי כוכבים‪ ,‬אם אפ שר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע‬
‫אליו‪ ,‬יקצר; או אם אפשר לו שיטה מן הדרך‪ ,‬יטה ולא יפסיק בדיבור‪ ,‬ואם אי אפשר‬
‫לו‪ ,‬יפסיק‪.‬‬
‫ב ‪ -‬היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו‪ ,‬יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל‬
‫בענין אחר‪ ,‬אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו‪ ,‬אא"כ הוא בתחנונים שלאחר‬
‫התפלה‪.‬‬
‫ג ‪ -‬ואפילו נחש כרוך על עקבו‪( * ,‬י) לא יפסיק‪( ,‬אבל יכול לילך למקום אחר כדי‬
‫שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב‪ ,‬פוסק‪ ,‬לפי שהוא מועד‬
‫יותר להזיק‪ ,‬ונחש נמי‪ ,‬אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק‪ ,‬פוסק‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן קד ס"ק י (מופנה לסעיף ג)‬
‫לא יפסיק ‪ -‬ר"ל ע"י דיבור‪ ,‬כגון לומר לאחר שיסירנה‪ ,‬וכן כל הסעיף זה ושאחר זה‬
‫שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור‪ ,‬אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק‪,‬‬
‫ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה‪ ,‬אבל שלא‬
‫לצורך מקרי הליכ ה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב‪:‬‬
‫ביאור הלכה סימן קד ד"ה * לא יפסיק (מופנה לסעיף ג)‬
‫לא יפסיק ‪ -‬עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו‬
‫מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו'‬
‫אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תר יסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את‬
‫עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק‬
‫והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה‬
‫דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה‪ .‬והגר"א דרך דרך אחרת בזה‬
‫דהטוש"ע א ינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב‬
‫דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה‬
‫שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר‬
‫כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו‬
‫שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא‬
‫חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים‪:‬‬

‫‪183‬‬
 ‫תפילה בהליכה‬

‫***‬
‫א‪ .‬הרמ"א פסק את דברי רבינו יונה‪ ,‬וכתוצאה מכך נוצרה לו הלכה‪ ,‬שהליכה אינה הפסק‬
‫בתפילה‪ ,‬ולמרות שאסור להפסיק בתפילה בדיבור משום הנחש שאינו מזיק‪ ,‬אבל מותר‬
‫ללכת אז באמצע התפילה על מנת להסירו‪.‬‬
‫וכבר ביארנו כי לפי הרמב"ם פשט המשנה לא זז מההלכה‪ ,‬ולא יפסיק פירושו שלא‬
‫יפסיק את תפילתו בכלל‪ ,‬ונחש שאינו מזיק אינו סיבה להתיר ללכת באמצע התפילה‪.‬‬
‫ב‪ .‬מעולם לא מצאנו היתר ללכת באמצע התפילה אם ל א שהוא אנוס‪ ,‬כגון בנחש מזיק‪,‬‬
‫או עקרב מזיק‪ ,‬או מלך או אנס‪ ,‬אבל הליכה בתפילה כשאין אונס אסורה‪ ,‬וכל עיקרה של‬
‫תפילת שמונה עשרה היא העמידה‪ ,‬ואין מושג של תפילה כשהוא מהלך‪ .‬רק בתפילה‬
‫קצרה נאמר "היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה‬
‫מתפלל ברכה אחת‪ ,‬וזו היא‪ :‬צרכי עמך ישראל ‪ ...‬ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך‬
‫ואם יכול לעמוד עומד"‪.‬‬
‫ג‪ .‬נסתפקו האחרונים האם מותר ללכת באמצע התפילה‪ .‬המגן אברהם כתב לצורך מותר‬
‫ושלא לצורך נקרא הפסקה‪ .‬הגר"א כתב שרק במקום אונס מותר‪ ,‬והליכה נחשבת הפסק‬
‫בתפילה‪ ,‬אבל לא הכריע‪ .‬והמשנ"ב כתב שבמקום שיש צורך גדול מותר‪ .‬אבל כאמור כל‬
‫הליכה באמצע התפילה אסורה‪ ,‬ורק אם הוא אנוס מותר ללכת באמצע התפילה‪.‬‬
‫ד‪ .‬בנוגע להשוואה בין השתחוויותיו של ר"ע והליכה בתפילה‪ ,‬אין לדמות כלל‪ ,‬ר"ע לא‬
‫הלך בתפילה‪ ,‬וכריעותיו גרמו לו לתזוזה בתפילה‪ ,‬אבל הוא עשה מעשה כריעה ולא‬
‫מעשה הליכה בתפילה‪ ,‬כך שאין לדמות לכך את המהלך בתפילה‪ .‬ופשוט‪.‬‬
‫***‬

‫‪182‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫מנהג מפורסם אצל יהודי תימן כשמתפללים בציבור‪ ,‬שיהיה שליח ציבור אומר את‬
‫הברכות של קריאת שמע בקול רם‪ ,‬והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה‪ .‬גם‬
‫כשמתפל לים תפילה אחת ע"פ תקנת הרמב"ם [במוסף או במנחה או בכל התפילות‪.‬‬
‫הרמב"ם תיקן זאת כי בני אדם אינם מקשיבים לשליח ציבור בחזרה‪ ,‬ומסתובבים‬
‫ומשוחחים‪ .‬שו"ת רנו רנח] כך נהגו‪ ,‬ושליח ציבור אומר את ברכות שמונה עשרה בקול‬
‫רם והכל שומעים ועונים אמן בסוף כל ברכה‪ .‬גם כשמברכים ברכת המזון כך נהגו‪ ,‬אחד‬
‫מברך בקול רם‪ ,‬והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה‪.‬‬
‫נוהג זה‪ ,‬שבתפילת הציבור‪ ,‬שליח הציבור אומר את הברכות בקול רם‪ ,‬והציבור עונים‬
‫אחריו אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬הוא ע"פ הרמב"ם‪ ,‬כך הגדיר הרמב"ם את תפילת הציבור‪,‬‬
‫ואת הפורס על שמע‪[ .‬רמב"ם הלכות תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה‪ .‬יבוא להלן] בקריאת שמע כולם‬
‫קוראים כאחד בקול רם ובשפה אחת [שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה היושבת בגנים]‪,‬‬
‫אבל בברכות קריאת שמע הש"ץ מגביה קולו לבדו‪ ,‬והם עונים אמן‪.‬‬
‫במאמר הבא נחקור‪ ,‬כשאומר את הברכות בלחש ביחד עם הש"ץ‪ ,‬האם מותר לענות אמן‬
‫בסוף כ ל ברכה‪ ,‬או שמא הוא עונה אמן לאחר ברכותיו‪ .‬כמו כן‪ ,‬נבאר כיצד ינהג בברכת‬
‫המזון ובשאר הברכות‪.‬‬
‫נושא זה של עניית אמן‪ ,‬כבר נידון בין תלמידי החכמים בתימן‪ .‬מהרי"ץ [הרב יחיא‬
‫צאלח] שהכיר את המנהג‪ ,‬וגם מצאו בסידורי תימן העתיקים [תכאליל] שהעתיקו את‬
‫לשון הרמב"ם "ועונה אמן לאחר כל ברכה"‪ ,‬הסביר כיצד לא ייחשב כעונה אמן אחר‬
‫ברכותיו‪ ,‬ע"פ דברי הרא"ש שהובאו בסימן נט בטור ובב"י‪ ,‬ופסקם השו"ע והרמ"א שם‬
‫בסעיף ד‪ ,‬שלקראת סוף הברכה ימהר לסיים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬ויענה אמן על ברכת‬
‫הש"ץ‪ ,‬ובאופן זה הוא אינו עונה אמן אחרי ברכותיו‪ .‬כך כת ב מהרי"ץ בפירושו עץ חיים‬
‫על מוסף של ראש השנה‪ .‬ובשו"ת פעולת צדיק חלק ג סימן קלז כתב‪ ,‬שאף הרמב"ם‬
‫יסכים לדבר זה‪.‬‬
‫אחרי מהרי"ץ‪ ,‬דנו בנושא זה הרב יחיא קאפח והרב יחיא אביץ'‪ ,‬והם נחלקו בפרשנות‬
‫דברי הרמב"ם‪ .‬לשיטת מהר"י אביץ' יש לענות אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬גם אם אמר את‬
‫הברכה בלחש עם הש"ץ‪ ,‬גם אם לא הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ‪ ,‬ואינו נחשב כעונה אחר‬
‫ברכותיו‪ ,‬אלא הוא עונה אחר הש"ץ‪ .‬לעומת זאת לפי מהר"י קאפח לא יענה אמן אם‬
‫אמר את הברכה בעצמו‪ ,‬ואם ענה הרי הוא עונה לאחר ברכותיו‪.‬‬
‫נמצא שיש לפנינו שלש שיטות‪ ,‬לפי מהרי"ץ בסיום הברכה יקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‬
‫ויענה אמן‪ .‬לפי מהר"י אביץ' יענה אמן מבלי להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ .‬לפי מהר"י‬
‫קאפח‪ ,‬כשמברך את הברכות בעצמו‪ ,‬לא יקדים לברכם לפני הש"ץ‪ ,‬ולא יענה אמן‪ ,‬ואם‬
‫יענה הוא עונה אמן אחרי ברכותיו‪.‬‬
‫‪181‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫***‬
‫נבאר את שיטת מהר"י קאפח‪ ,‬ולאחר מכן את מנהג תימן‪ ,‬ע"פ מהרי"ץ וע"פ מהר"י‬
‫אביץ'‪.‬‬
‫שיטת הרב יחיא קאפח‪ ,‬ונכדו הרב יוסף קאפח‬
‫רמב"ם הלכות תפילה‬
‫ח‪,‬ד‪ .‬וכיצד היא תפילת הציבור ‪ -‬יהיה אחד מתפלל בקול רם‪ ,‬והכול שומעין‪ .‬ואין‬
‫עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין‪ ,‬ושליח ציבור אחד מהן‪... .‬‬
‫ח‪,‬ה‪ .‬וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע‪ ,‬והכול שומעין ועונין אחריו אמן‪ ,‬אלא‬
‫בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע‪... .‬‬
‫ח‪,‬ט‪ .‬שליח ציבור‪ ,‬מוציא את הרבים ידי חובתן‪ .‬כיצד‪ :‬בשעה שהוא מתפלל‪ ,‬והן‬
‫שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה ‪ -‬הרי הן כמתפללין‪ .‬במה דברים אמורים‪,‬‬
‫במי שאינו יודע להתפלל; אבל היודע‪ ,‬אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו‪.‬‬
‫ט‪,‬א‪ .‬סדר תפילת הציבור‪ ,‬כך הוא‪ :‬בשחר ‪ -‬כל העם יושבין‪ ,‬ושליח ציבור יורד לפני‬
‫התיבה ועומד באמצע העם; ומתחיל ואומר קדיש‪ ,‬וכל העם עונין אמן יהא שמיה רבא‬
‫מברך בכל כוחן‪ ,‬ועונין אמן בסוף קדיש; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך‪ ,‬והם‬
‫עונים ברוך ה' המבורך‪ ,‬לעולם ועד‪ .‬ומתחיל ופורס על שמע בקול רם‪ ,‬והן עונין אמן‬
‫אחר כל ברכה וברכה‪ ,‬והיודע לברך ולקרות קורא עימו‪ ,‬עד שמברך גאל ישראל‪.‬‬
‫בהלכה ד נאמר‪ ,‬כיצד היא תפילת הציבור‪ ,‬אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים‪.‬‬
‫שומעים ולא עונים אמן‪ .‬אולם בהלכה ה נאמר‪ ,‬כיצד פורס על שמע‪ ,‬אחד מברך את‬
‫הברכות בקול רם והכל שומעים ועונים אמן‪ .‬על כורחנו‪ ,‬ההגדרה הבסיסית של תפילת‬
‫הציבור‪ ,‬נתבארה בהלכה ד‪ ,‬אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים‪ ,‬ואילו עניית אמן‬
‫שנזכרה בהלכה ה אינה מוכרחת [עוד נבאר זאת בעז"ה]‪.‬‬
‫בהלכה ט נאמר‪ ,‬כשהציבור שומעים ועונים אמן לאחר ש"ץ יוצאים ידי חובה‪ ,‬בד"א‬
‫במי שאינו יודע להתפלל בעצמו‪ ,‬אבל היודע‪ ,‬צריך להתפלל בעצמו‪ .‬פשטות ההלכה‪,‬‬
‫היודע יתפלל בעצמו ולא יענה אמן‪ ,‬ואם יענה אמן הרי הוא כעונה אמן אחר ברכותיו‪.‬‬
‫(ברכות א‪,‬טז)‬
‫בפרק ט הלכה א נאמר‪ ,‬הציבור עונה אמן אחר כל ברכה מברכות קריאת שמע‪ ,‬אבל מי‬
‫שיודע לברך בעצמו‪ ,‬מברך עמו‪ .‬משתמע מהדברים‪ ,‬מברך עמו ואינו עונה אמן‪ ,‬ואם‬
‫יענה‪ ,‬הוא עונה אמן אחר ברכותיו‪.‬‬
‫הדברים נזכרו בצורה יותר מפורשת בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק‬
‫לעובדי ה'"‪ ,‬גם הוא הזכיר את האופן בו תתצבע תפילה אחת בקול רם‪ ,‬ובדבריו הוא‬
‫הזכיר שיענו הציבור את העניות של הקדושה‪ ,‬ואת האמן של ברכת כהנים‪ ,‬משתמע‬
‫‪180‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫מדבריו‪ ,‬אבל שאר אמנים שלאחר כל ברכה לא יענו‪[ .‬הבאנו את דבריו בתרגום הרב‬
‫קאפח‪ ,‬הובא בהלכות תפילה פרק ט הערה ח]‬
‫ר' אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬המספיק לעובדי ה'‪( ,‬עמוד ‪)251-252‬‬
‫כ בר נודע ונתפרסם מה שתקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו‪.‬‬
‫ראה שכשחוזר הש"צ התפלה בקול רם אחר הלחש‪ ,‬לא יתנו אזן כל העם לשמוע ממנו‬
‫באימה ולעמוד במוסר כעמידה בתפלה‪ ,‬אלא עומדים כעומד בעל כרחו ומתעסקים‬
‫להשיח זה עם זה שיחה בטלה [ומכבדים זה את זה בטבק הרחה] וכיוצא בה‪ ,‬אלא‬
‫כשמגיעים לקדושה עונים קדוש ושאר הפרקים‪ ,‬וכשיגיע למודים יאמרו התלמידים‬
‫המדקדקים מודים דרבנן‪ .‬וראה ז"ל שיש בזה מכשול ועון גדול לפי שמשוחחים בעוד‬
‫שהש"צ מתפלל ואינם מתכוונים לשמוע מבלי היות להם מוסר בעמדם‪ ,‬ויש בו מן‬
‫הזלזול בכבוד שמים מה שהוא גלוי‪ .‬והסבה לכך שכבר יצאו ידי חובתם בתפלת‬
‫הלחש ואינם עסוקים באמירת התפלה‪ ,‬לפיכך תקן ז"ל שיגביה קולו ש"צ מתחלה‬
‫וינהג המנהג בתפלה כמו שנוהג בפרישה על שמע‪ ,‬שהש"צ מגביה קולו מבראשונה‬
‫להוציא מי שאינו יודע והנמשכים אחריו יתפללו בלחש או בקול נמוך מקולו להוציא‬
‫עצמן‪ ,‬ויאמר הקדושה בברכה שלישית והעם יענו הפרקים שראוי לענותם‪ ,‬ויברכו‬
‫הכהנים ברכת כהנים אחר ההודאה והעם יענו אמן על כל ברכה וברכה‪ ,‬ויסיים הש"צ‬
‫והצבור תפלתם כאחד ויפסעו כולם שלש פסיעות בבת אחת‪ .‬ונתפרסם זה התקון‬
‫בארץ מצרים כל ימי חייו ואחר פטירתו ז"ל‪ ,‬וני צולו העם מן המכשול שהיו נכשלים‬
‫בו‪ ,‬ולא חלק עליו אחד מחכמי דורו בזה‪ ,‬ולא יחסו אותו לחולק על דברי חז"ל בדבר‬
‫זה עם היותו הפך סדר התלמוד‪ ,‬כי לא היה ביניהם אז מחלוקת ולא קנטור‪ ,‬ולא היה‬
‫אז מי שיקשה על המורים מקצרי הידיעה ובעלי דמיונות כמו שקורה בזמננו זה‬
‫מהחולקי ם על מה שסדרנו אותו מהתועלות הגדולות ומהחיובים העצומים‪.‬‬
‫כאשר ר' אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬מתאר את העניות שיענו הציבור בזמן שמתפללים בציבור‬
‫תפילה אחת‪ ,‬הוא אומר שיענו את העניות של הקדושה‪ ,‬ואת האמנים לאחר כל ברכה‬
‫מברכת כהנים‪ ,‬וישמרך ויחנך שלום‪ ,‬משתמע מדבריו‪ ,‬אבל שאר אמנים שלאחר כל‬
‫ברכה‪ ,‬לא יענו‪ ,‬כי מתפללים בלחש‪ ,‬ואם יענו‪ ,‬הם עונים אמן לאחר ברכותיהם‪.‬‬
‫מה שכתבנו עד כאן‪ ,‬היא שיטת מהר"י קאפח‪ ,‬לשיטתו לא יענה אמן לאחר כל ברכה‪,‬‬
‫כאשר מברך בעצמו את הברכה בלחש ביחד עם הש"ץ‪.‬‬
‫ואם יטען הטוען‪ ,‬מדוע לא יקדים ג' תיבות לפני ש"ץ‪ ,‬ויענ ה אמן‪ ,‬ואינו עונה אחר‬
‫ברכותיו כי יש הפסקה בין הברכה לבין האמן‪ .‬על כך השיב הרב קאפח‪ ,‬יש הלכה אחרת‬
‫שאסור להקדים תפילתו לתפילת ש"ץ‪ ,‬ואם מתפלל עם הש"ץ צריך להתפלל איתו מילה‬
‫במילה‪ .‬וזה לשון ההלכה‬
‫רמב"ם הלכות תפילה י‪,‬טז‬
‫אסור לו למתפלל בציבור‪ ,‬שיקדים תפילתו לתפיל ת הציבור‪ .‬הנכנס לבית הכנסת‪,‬‬
‫ומצא ציבור מתפללין בלחש ‪ -‬אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור‬
‫‪183‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫לקדושה‪ ,‬יתפלל‪ .‬ואם לאו‪ ,‬ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בקול רם‪ ,‬ויתפלל‬
‫עימו בלחש מילה במילה‪ ,‬עד שיגיע שליח ציבור לקדושה; עונה הקדושה עם‬
‫הציבור‪ ,‬ומתפלל שאר התפילה לעצמו‪ .‬ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור‪,‬‬
‫והגיע שליח ציבור לקדושה ‪ -‬לא יפסיק‪ ,‬ולא יענה קדושה עימהן; וכן לא יענה אמן‬
‫יהא שמיה רבא מברך‪ ,‬והוא באמצע התפילה‪ ,‬ואין צריך לומר‪ ,‬בשאר ברכות‪.‬‬
‫הרב קאפח לומד מהמילים‪ ,‬ויתפלל עמו בלחש מילה במילה‪ ,‬שהם נאמרו משום שאסור‬
‫למתפלל להקדים תפילתו לתפילת הציבור‪ ,‬הלכה זו לדעתו עוסקת באופן בו צריכה‬
‫להיות תפילה אחת הנאמרת ביחד עם ש"ץ‪ .‬בנוסף‪ ,‬מה שכתב הרמב"ם ומתפלל שאר‬
‫התפילה לעצמו‪ ,‬מבאר הרב קאפח‪ ,‬לאחר שיענה אמן על ברכת האל הקדוש של הש"ץ‪,‬‬
‫יתפלל לעצמו‪ ,‬ויתחיל לומר אתה קדוש של נוסח היחיד‪ ,‬ומשם ואילך יתפלל ביחד עם‬
‫הש"ץ מילה במילה [הלכות תפילה פרק י הערה לג]‪ .‬ומכיון שאסור להקדים את הש"ץ‬
‫אפילו לא מילה אחת‪ ,‬ממילא אינו יכול לענות אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬ואם יענה הוא עונה‬
‫אמן לאחר ברכותיו‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬כי הבקיא אינו יוצא בשמיעת הברכות מהש"ץ‪ ,‬בין בשמונה עשרה‪ ,‬ובין‬
‫בברכות של קריאת שמע‪ ,‬וצריך לאומרם בעצמו‪ .‬ראה פרק ח הלכות ט‪-‬י שם נאמר שלא‬
‫יוצא בברכות ש"ץ רק במוסף של ראש השנה‪ ,‬משתמע מכך‪ ,‬אבל שאר תפילות שמונה‬
‫עשרה‪ ,‬אינו יוצא בשמיעה מהש"ץ‪ .‬וראה פרק ט הלכה א שם נאמר שהיודע לברך‬
‫בעצמו‪ ,‬קורא עמו עד שמברך ג אל ישראל‪ ,‬מכאן שאף בברכות קריאת שמע כך הדין‪.‬‬
‫וראה שו"ת ריט‪ ,‬שם הורה הרמב"ם‪ ,‬גם בברכות קריאת שמע וגם בשמונה עשרה‪ ,‬שליח‬
‫ציבור אינו מוציא ידי חובה בשמיעה את הבקיא‪ .‬וראה ראב"ם המספיק לעובדי ה'‬
‫(עמוד ‪ )250-253‬שאף הוא הורה כדברי אביו‪ ,‬ובברכות קריאת שמע יאמר הש"ץ את‬
‫הברכות בקול רם‪ ,‬והבקיאים יאמרו ביחד עמו בקול נמוך מקולו‪ .‬מכאן שאף בברכות‬
‫קריאת שמע‪ ,‬הבקיא אינו יוצא יד"ח בשמיעה מהש"ץ‪.‬‬
‫אם נצרף לכך את דברי הרב קאפח בפרשנות הרמב"ם‪ ,‬שאסור להקדים תפילתו לתפילת‬
‫הש"ץ‪ ,‬אם כן‪ ,‬בין בברכות קריאת שמע ובין כשמתפללים שמונה עשרה תפילה אחת‪,‬‬
‫אסור להקדים את הש"ץ‪ ,‬והבקיא שמברך בעצמו אינו יכול לענות אמן‪ ,‬ואם יענה הוא‬
‫עונה אמן לאחר ברכותיו‪ ,‬וזהו דקדוק לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬ט‪ .‬ט‪,‬א‪ .‬וזהו‬
‫דקדוק לשון ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד ‪.)251-252‬‬
‫על פי זה‪ ,‬נבין מה שביארנו בתחילה בהלכות ד‪-‬ה‪ ,‬שההגדרה הבסיסית של תפילת‬
‫הציבור שהכל שומעים‪ ,‬אפילו אם אינם עונים אמן‪ ,‬וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכה ד‪,‬‬
‫כיצד היא תפילת הציבור‪ ,‬שליח ציבור אומר בקול רם והכל שומעים‪ ,‬כי יתכן שכולם‬
‫יהיו בקיאים‪ ,‬ושליח ציבור יאמר את הברכות בקול רם‪ ,‬ולא יענו אמן‪ ,‬והיא תפילה‬
‫בציבור גם אם לא ענו אמן‪.‬‬

‫‪181‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫בנוגע לברכת המזון‪ ,‬שם יכול לצאת ידי חובה מהמברך‪ ,‬ואינו צריך לומר את הברכה‬
‫בעצמו‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬ישמע מהמברך ויענה אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬וזה מה שכתב הרמב"ם‬
‫בהלכות ברכות (ה‪,‬ב‪-‬ג) ‪" :‬שלושה שאכלו פת כאחד‪ ,‬חייבין לברך ברכת הזימון קודם‬
‫ברכ ת המזון‪ .‬ואי זו היא ברכת הזימון‪ ...‬ואחר כך מתחיל‪ ,‬ואומר ברוך אתה ה' אלוהינו‬
‫מלך העולם‪ ,‬הזן ‪ ...‬עד שגומר ארבע הברכות; והם עונין אמן‪ ,‬אחר כל ברכה וברכה"‪.‬‬
‫ואם מברך בעצמו‪ ,‬לא יענה אמן לאחר כל ברכה‪.‬‬
‫אם נסכם‪ ,‬שיטת הרב קאפח מתבססת על שני טיעונים‪ .‬א‪ -‬דקדוק לשונו של הרמב"ם‬
‫ובנו מלמדים‪ ,‬רק מי שאינו בקיא יענה אמן‪ ,‬אבל הבקיא יברך בעצמו ולא יענה אמן‪ .‬ב‪-‬‬
‫ההלכה בהלכות תפילה י‪,‬טז מלמדת שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור אפילו לא‬
‫מילה אחת‪ ,‬אלא צריך להתפלל עם הש"ץ מילה במילה‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬אין האדם יכול לענות‬
‫אמן אחרי ברכותיו‪[ .‬ע"כ שיטת הרב קאפח]‬
‫***‬
‫מנהג תימן ע"פ מהרי"ץ וע"פ הרב יחיא אּבְ יץ'‬
‫לפני שנבאר את מנהג תימן נבהיר‪ ,‬הדרך בה אנו מבארים את מנהג תימן שיתאים‬
‫לרמב"ם‪ ,‬היא ע"פ מהרי"ץ‪ ,‬ובכדי לענות אמן בסוף כל ברכה צריך להקדים ג' תיבות‬
‫לפני ש"ץ‪ .‬אבל את שיטת מהר"י אביץ' שיענה אמ ן בסוף כל ברכה אף אם לא הקדים ג'‬
‫תיבות‪ ,‬לא הצלחנו ליישב עם הרמב"ם‪ .‬אולם צעדנו בעקבות מהר"י אביץ' באופן בו‬
‫ינהג בתפילה אחת‪ ,‬וכפי שנבאר‪.‬‬
‫מכיון שהבאנו שני טיעונים להוכיח את שיטת הרב קאפח ברמב"ם‪ ,‬אם באים אנו לבאר‬
‫את מנהג תימן ע"פ הרמב"ם‪ ,‬צריכים אנו לבאר כיצד המנהג יתיישב עם טיעוני הרב‬
‫קאפח‪ .‬נבאר תחילה איך יתיישב המנהג עם הטיעון השני‪ ,‬ההוכחה מהלכות תפילה י‪,‬טז‪,‬‬
‫אסור להקדים את הש"ץ בתפילת הציבור‪ ,‬אלא צריך להתפלל עמו מילה במילה‪.‬‬
‫אם נעיין בתלמוד (ברכות כח‪ ):‬שהוא המקור לאיסור הקדמת תפילתו לתפילת ציבור‪,‬‬
‫נווכח שמה שנ זכר שם זה כשמקדים את כל תפילתו לתפילת הש"ץ‪ .‬מסופר שם שאביי‬
‫שאל את רב אויא‪ ,‬מדוע לא הקדים להתפלל מוסף ביחיד בביתו לפני שיתפלל הש"ץ‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬ואז היה יכול לאכול בביתו‪ ,‬ולהספיק להגיע לשיעורו של רב יוסף? והשיב‬
‫רב אויא‪ ,‬שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור‪ .‬והוסיף אביי לשאול‪ ,‬שאיסור‬
‫הקדמת תפילתו לתפילת הציבור עוסק רק כשנמצא ביחד עם הציבור‪ ,‬ולא כשנמצא‬
‫בביתו‪ .‬וכך פסק הרמב"ם‪ " :‬אסור לו למתפלל בציבור‪ ,‬שיקדים תפילתו לתפילת‬
‫הציבור"‪ .‬וכוונתו‪ ,‬כשנמצא בציבור אסור לו להקדים את כל תפילתו לתפילתם‪ .‬וכך כתב‬
‫ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד ‪ )252-253‬וזה לשונו‪" :‬ואמרם ז"ל אסור‬
‫למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם‪ ,‬ואע"פ שאינו בזו הכוונה‪ ,‬יש בו חזוק לזה‬
‫המנהג"‪ .‬ביאור דבריו‪ :‬מה שאמרו חכמים שאסור למתפלל להקדים תפילתו לתפילת‬
‫ציבור‪ ,‬אע"פ שלא התכוונו לאסור להקדים את תפילת הש"ץ בכמה מילים‪ ,‬ולא התכוונו‬
‫‪182‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫לחייב את המתפלל ביחד עם הש"ץ שיתפלל מילה במילה מתחילה ועד סוף‪ ,‬אבל יש בו‬
‫חיזוק למנהג‪ ,‬וראוי להתפלל עם הש"ץ מתחילה ועד סוף מילה במילה ולא להקדימו‪.‬‬
‫היוצא מדבריו‪ ,‬צריך להתפלל ביחד עם הש"ץ‪ ,‬אולם הקדמת ג' תיבות אינו נחשב‬
‫כמקדים תפילתו לתפילת הש"ץ‪ ,‬ואין להקפיד על כך‪.‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬רק אם מקדים את כל תפילתו לתפילת ציבור‪ ,‬או שמקדים קטע שלם אסור‪,‬‬
‫אבל הקדמת ג' תיבות אין להקפיד בכך‪.‬‬
‫כעת נבין‪ ,‬כי ביאור הרב קאפח למילים שנזכרו שם בהמשך ההלכה‪" ,‬ושאר התפילה‬
‫מתפלל לעצמו"‪ ,‬שיברך את ברכת אתה קדוש של היחיד לעצמו‪ ,‬דבר זה אינו כוונת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬אלא הכוונה שיתפלל לעצמו את שאר התפילה בקצב שלו‪ .‬מקור דברי‬
‫הרמב"ם הוא רב האי גאון‪ ,‬הובא ברי"ף ברכות (יג‪,‬ב)‪ ,‬ובדברי רב האי גאון לא נזכר‬
‫שיתפלל את שאר התפילה עם הש"ץ‪ ,‬מילה במילה‪.‬‬
‫רי"ף מסכת ברכות דף יג עמוד ב‬
‫כתב רבינו האי גאון זצ"ל דמנהג א דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח צבורא‬
‫דמצלי בלחש דמעכב עד דמסיימי וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח‬
‫ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושה בהדי צבורא ושפיר דמי‬
‫למעבד הכי דלית בה הפסקה והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכי דמתחיל‬
‫מ קמי שליח צבור אבל כד מתחיל בהדי שליח צבור שפיר דמי‪.‬‬
‫ואדרבה‪ ,‬מי שאומר ברכת אתה קדוש של היחיד‪ ,‬בזמן שהש"ץ אומר ברכת אתה חונן‪,‬‬
‫מאחר את תפילת הציבור בברכה שלמה‪ ,‬וזה לא ראוי‪ .‬אסור להקדים תפילתו לתפילת‬
‫הציבור או לאחר אותה‪ ,‬באמירת קטע שלם‪ .‬כשם ששליח ציבור יוצא ידי חובת ברכת‬
‫אתה קדוש במילים 'לדור ודור וכו''‪ ,‬גם השומעו יאמר עמו את המילים ויצא ידי חובת‬
‫ברכת אתה קדוש‪ .‬ואף בתעניות כך ינהג‪ ,‬ויאמר עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא‬
‫ביחד עם הש"ץ‪ ,‬כי יש לפנינו תפילת ציבור‪ ,‬וכשאומר את הקטעים ביחד עם הש"ץ‪,‬‬
‫מצרף עצמו לתפילת הציבור‪ ,‬ואסור לו להקדים או לאחר את תפילתו‪.‬‬
‫מה שכתבנו היא שיטת מהר"י אביץ' בביאור הרמב"ם‪ ,‬כיצד ינהג כשמתפללים תפילה‬
‫אחת‪ ,‬וכך מסתבר‪.‬‬
‫ומה שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמוד ‪ ,)252-253‬שציבור‬
‫המתפללים עם הש"ץ תפילה אחת‪ ,‬לא יתפללו עד קדושה ביחד עם הש"ץ ושאר‬
‫התפילה בעצמם‪ ,‬משום שתפילה באופן זה אינה לא תפילת ציבור ולא תפילת יחיד‪[ ,‬כי‬
‫תפילת יחיד כל אחד אומרה בפני עצמו‪ ,‬ותפילת ציבור כולם מתפללים יחדיו‪ ,‬ותפילה‬
‫באופן זה אינה כך‪ ,‬ואסור להתפלל שלא על פי תקנת חכמים]‪ ,‬אינו סותר להלכה שכתב‬
‫הרמב"ם בהלכות ת פילה (י‪,‬טז)‪ ,‬ושאר התפילה מתפלל בעצמו‪ ,‬מפני שראב"ם עוסק‬
‫כשמתפללים תפילה אחת‪ ,‬ושם אם יעזבו את הש"ץ אחר הקדושה אין כלל תפילת‬
‫ציבור‪ ,‬ואי אפשר להתפלל תפילה שהיא חצי תפילת ציבור חצי תפילת יחיד‪ ,‬משא"כ‬
‫‪183‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫הרמב"ם בהלכות תפילה (י‪,‬טז) עוסק שיש עשרה המתפללים ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ויש‬
‫תפילת ציבור בלעדיו‪ ,‬והוא רק צרף עצמו לציבור עד קדושה‪ ,‬וענה עימם‪ ,‬ושאר‬
‫התפילה יתפלל לעצמו‪.‬‬
‫***‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬למרות שהקדים ג' תיבות‪ ,‬איך מותר לענות אמן אחר ברכות הש"ץ‪,‬‬
‫ואחר ברכות חבירו‪ ,‬והרי הוא עוזב מצוותו‪ ,‬תפילה או ברכת המזון‪ ,‬ועונה אמן על‬
‫ברכות ה ש"ץ או ברכות חבירו? תשובה‪ :‬עניית אמן אינה נחשבת הפסק‪ ,‬אלא אם אינו‬
‫מברך ביחד עם חבירו‪ ,‬אבל כל המברך ביחד עם חבירו‪ ,‬מותר לו לענות אמן על ברכתו‪.‬‬
‫סברא זו נזכרה בדברי ראב"ם‪ ,‬ו הובאה בביאור הרב שלמה צדוק לרמב"ם‪ ,‬בהלכות‬
‫תפילה פרק ח הלכות ד ט‪[ .‬הבאנו את דבריו בתרג ום הרב קאפח‪ ,‬הובא בהלכות תפילה‬
‫פרק ט הערה ח]‬
‫ר' אברהם בן הרמב"ם‪ ,‬המספיק לעובדי ה'‪( ,‬עמוד ‪)252-253‬‬
‫אבל צריך אתה לדעת שראינו רוב האנשים בזה התקון האחרון סומכים על ענין יש‬
‫לדקדק בו‪ ,‬והם מדמין שהם מדקדקין בו [פרופ' נסים דנה תירגם‪ :‬נוהגים בדבר שיש‬
‫בו גנאי על פי הדקדוק‪ ,‬בחשבם שהם מדקדקים בו]‪ .‬וזה שכשמגיע ש"צ לעבודה‬
‫ויעלו הכהנים לדוכן ימהרו כולם בתפלה עד שישלימו תפלתן קודם ברכת כהנים כדי‬
‫שלא ימנעו מעניית אמן על ברכת כהנים‪ ,‬או שמא יענו ותהיה הפסקה‪ .‬ואמרו בעיונם‬
‫התלמודי כפי מחשבתם שהתלמוד באר שאין המתפלל יכול להפסיק תפלתו בעניית‬
‫אמן וכיוצא בה לא בקדיש ולא בקדושה ולא בכיוצא בהן‪ ,‬וקצת מהם ממהר יותר עד‬
‫שישלים תפלתו קודם שיגיע ש"צ למודים כדי שלא יגרע ממודים דרבנן‪ .‬וזה הדקדוק‬
‫עזיבתו דקדוק‪ ,‬להיותו בעצמו טעות ואין בו דקדוק תוריי כי אם הפכו והוא מביא לידי‬
‫עון גדול‪ ,‬שהוא מחי יב המהירות באמירת התפלה ושבוש הכוונה ותליית המחשבה‬
‫כדי להקדים לש"צ‪ ,‬ותהיה אז צורת התפלה קבע ולא תחנונים‪ .‬ואמנם היותו טעות‬
‫בעצמו ואין בו דקדוק תוריי הוא מפני שהתפלה בזו הצורה לא תפלת צבור ולא תפלת‬
‫יחיד‪ ,‬לפי שתפלת יחיד כל אחד מתפלל לעצמו‪ ,‬ותפלת צבור כולם אחר ש"צ‪ ,‬וזו‬
‫הצורה תחלתה תפלת צבור וסופה תפלת יחיד‪ ,‬וזה בלבול ורוע סדר [ודבריו נגד מה‬
‫שנמסר בשם תלמידי רש"י שיורד ש"צ ואומר אבות וגבורות וקדושת השם בקול רם‬
‫ושותק ושאר התפלה כל אחד מתפלל לעצמו בלחש]‪ ... .‬ועניית אמן בברכת כהנים‬
‫אינה הפסקה‪ ,‬לפי שהפסקה באמן וכיוצ א בה שהזהירו ממנה היא בשיהיה עונה אמן‬
‫או קדוש וכיוצא בהן בלתי היותו מתפלל עם ש"צ‪ .‬וכבר העתיק זה הענין האמתי ר'‬
‫יצחק משום ר' האיי‪ ,‬וקיים אותו בהלכות‪ ,‬דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנשתא‬
‫ואשכח צבורא דמצלו בלחשא דמעכב עד דמסיימי‪ ,‬וכדפתח שליחא דצבורא ה' שפתי‬
‫תפתח אומר בהדי שליחא דצבורא מלתא מלתא ועני קדושתא בהדי צבורא ושפיר דמי‬
‫למעבד הכי‪ ,‬דלית בה הפסקה‪ .‬והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא‬
‫דאתחיל מקמי ש"צ‪ ,‬אבל בדאתחיל בהדי ש"צ שפיר דמי‪ ,‬וכמו שיענה קדושה בברכה‬
‫שלישית ואין זו הפסקה כמ"ש זה הגאון ז"ל כך יענה אמן בברכת כהנים בין הודאה‬
‫‪188‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫ושים שלום ואין זו הפסקה‪ ,‬ההקש אחד‪ .‬והנכון בזה הסדר המתוקן שהוא גדול התקון‬
‫באלו הזמנים שיתפללו כל העם עם ש"צ מלה במלה מתחלת התפלה ועד סופה‪.‬‬
‫ואמרם ז"ל אסור למתפלל בצבור להקדים תפלתו להם ואע"פ שאינו בזו הכוונה יש‬
‫בו חזוק לזה המנהג‪.‬‬
‫באמצע הקטע שהבאנו ביאר ראב"ם‪ ,‬איך מותר לענות אמן על ברכת כהנים‪ ,‬מדוע אינו‬
‫נחשב כמפסיק תפילתו לקיים מצוה אחרת [אמן של ברכת כהנים] שאסור [כי אין‬
‫מעבירים על המצוות]? וביאר ראב"ם‪ ,‬כיון שמתפלל עם הש"ץ‪ ,‬עניית האמן אינה‬
‫נחשבת הפסק‪ ,‬כי אינו עוזב מצוותו למצוה אחרת‪ ,‬אלא הוא עצמו מקיים את מצוותו‪,‬‬
‫תפילת העמידה‪ ,‬ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ויענה אמן על כל הנלווה לתפילת הש"ץ‪ ,‬כגון ברכת‬
‫כהנים או קדושה‪.‬‬
‫אם נעיין בדברים‪ ,‬נווכח שחז"ל תיקנו תפילת לחש לכל אחד ואחד‪ ,‬וגם תיקנו חזרת‬
‫הש"ץ שבה הכל עונים אמן‪ ,‬ואף אחד אינו מתפלל אז בלחש‪ .‬אולם בדברי חז"ל לא‬
‫מצאנו שגם יתפלל בלחש וגם יענה קדושה וברכת כהנים [מנהג תפילה אחת בראש‬
‫השנה‪ ,‬אינו מחז"ל אלא מהגאונים]‪ .‬נמצא שבתקנת הגאונים והרמב"ם להתפלל תפילה‬
‫אחת ביחד עם הש"ץ וגם לענות קדושה ואמן אחר ברכת כהנים‪ ,‬יש בעיה‪ ,‬כי הוא עוזב‬
‫מצוותו תפילת הלחש‪ ,‬ומדלג למ צווה אחרת עניית קדושה וברכת כהנים של הש"ץ‪.‬‬
‫נמצא שגם אם אינו עונ ה אמן אחר כל ברכה‪ ,‬יש בעיה של הפסק באמצע התפילה‪,‬‬
‫וחז"ל לא תיקנו תפילה בלחש ועניית קדושה וברכת כהנים‪ .‬ועל כך באו דברי ראב"ם‬
‫[וכן דברי רב האי גאון לעיל]‪ ,‬שכיון שמתפלל עם הש"ץ‪ ,‬אינו נחשב כמדלג ממצוה‬
‫למצוה‪ .‬אמור מעתה‪ ,‬כל המברך ביחד עם חברו את אותה ברכה‪ ,‬אינו נקרא עוזב מצוותו‬
‫למצווה אחרת‪ ,‬כי אחרת אפילו קדושה ואמן של ברכת כהנים אסור לענות‪ .‬מה תאמר‬
‫יש כאן תפילת הציבור‪ ,‬חז"ל לא הכירו תפילת ציבור באופן זה‪ ,‬ומעולם לא תיקנו‬
‫שיתפלל בלחש וגם יענה קדושה וברכת כהנים‪ .‬כיון שכן‪ ,‬כשם שמותר לענות קדושה‬
‫וברכת כהנים‪ ,‬כך מותר להקדים מעט ולענות אמן‪ ,‬ובכל מקרים אלו אינו נקרא עוזב‬
‫מצוותו למצווה אחרת‪ ,‬אלא מקיימים כולם את המצווה ברוב עם הדרת מלך‪ ,‬וגם ברכת‬
‫המזון מברכים ברוב עם הדרת מלך‪ ,‬ועונים אמן‪ ,‬ויאים הם מנהגי הקדמונים‪.‬‬
‫רק אם חברו מברך ברכה אחרת‪ ,‬או שאינו מברך ביחד עמו‪ ,‬אסור לענות אמן על ברכת‬
‫חברו‪ ,‬כי הוא עוזב מצוותו למצווה אחרת‪ .‬וכן אם בירך ביחד עם חברו ברכת הנהנין‪,‬‬
‫כגון ברכת המוציא‪ ,‬אין ראוי לענות אמן על ברכת חברו‪ ,‬אף אם הקדים ג' תיבות‪ ,‬מפני‬
‫שמפסיק בין הברכה לבין הדבר שעליו בירך‪ ,‬בעניית אמן‪ .‬וכן אם בירך ביחד עם הש"ץ‬
‫ברכת המצווה‪ ,‬כגון על נטילת לולב‪ ,‬והקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬אין ראוי לענות אמן‬
‫על ברכת הש"ץ‪ ,‬מפני שמפסיק בין הברכה לבין המצווה בעניית אמן‪.‬‬
‫***‬

‫‪185‬‬
 ‫עניית אמן לאחר שליח ציבור‬

‫בנוגע לטיעון הראשון של הרב קאפח‪ ,‬שדקדוק לשון הרמב"ם ובנו ראב"ם מורה‪ ,‬היודע‬
‫להתפלל בעצמו‪ ,‬יתפלל בעצמו ביחד עם הש"ץ‪ ,‬ולא יענה אמן ‪ .‬אכן כך הדבר‪ ,‬הסדר‬
‫המתוקן שיתפלל ביחד עם הש"ץ מילה במילה‪ ,‬מתחילת התפילה ועד סופה [ראב"ם‪.‬‬
‫הובא למעלה]‪ ,‬ולא יענה אמן כי הוא עונה אמן אחרי ברכותיו‪ ,‬כפשטות דקדוק לשון‬
‫הרמב"ם‪ ,‬וכהוראת בנו ראב"ם‪ ,‬וכשיטת הרב קאפח‪ .‬אולם ביארנו‪ ,‬מי שירצה לעשות‬
‫כמו מנהג תימן‪ ,‬יכול לה קדים ג' תיבות לפני ש"ץ [ומותר לו להקדים ג' תיבות]‪ ,‬ויענה‬
‫אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬ובענית האמן מקיים מצוה‪ .‬אין חובה לענות אמן‪ ,‬אין חובה‬
‫להקדים ג' תיבות לפני ש"ץ בכדי שיוכל לענות אמן‪ ,‬אולם מי שירצה כך ינהג‪.‬‬
‫***‬
‫מנהג תימן הקדום שעונים אמן לאחר כל ברכה‪ ,‬מיוסד על לשון הרמב"ם‪ ,‬והוא עוסק‬
‫במציאות שונה ממה שקיים היום‪ ,‬ומדובר שיש בציבור כאלו שאינם בקיאים‪ ,‬שהם‬
‫שומעים ועונים אמן‪ ,‬כך שתמיד היו עונים שענו אמן על ברכות ש"ץ‪ .‬יתכן מאוד‬
‫שמנהגם עוד מלפני תקופת הרמב"ם ‪ ,‬וכשיטת הר"י מיגש בשו"ת סימן פו‪ ,‬ששליח‬
‫ציבור מוציא אף את הבקיאים ידי חובת ברכות קריאת שמע [ולפיכך לא תיקנו חכמים‬
‫לחש וחזרה בברכות קריאת שמע‪ ,‬מפני ש ש"ץ מוציא את כולם ידי חובה‪ ,‬אף את‬
‫הבקיאים‪ ,‬ורק בשמונה עשרה שאינו מוציא את הבקיאים תיקנו לחש וחזרה]‪ ,‬וענו כול ם‬
‫אמן לאחר ברכות קריאת שמע‪ ,‬ולא ברכום בעצמם‪ .‬ונגררו לנהוג כך אף בתפילת עמידה‬
‫כשמתפללים תפילה אחת‪ ,‬למרות שבשמונה עשרה הבקיאים צריכים להתפלל בעצמם‬
‫ואינם יכולים לענות אמן‪ ,‬אם לא יקדימו ג' תיבות לפני ש"ץ‪.‬‬
‫מכיון שתקנת חז"ל בפריסה על שמע ובתפילת הציבור היתה‪ ,‬שיתפלל ש"ץ בקול רם‪,‬‬
‫והכל עונים אמן‪ ,‬וזהו יופיה והדרה של תפילת הציבור‪ .‬בימינו שכולם בקיאים‬
‫ומתפללים בעצמם‪ ,‬אם הש"ץ יתפלל בעצמו‪ ,‬והציבור ילחשו עמו ולא יענו אמן לאחר‬
‫כל ברכה‪ ,‬תאבד תפילת הציבור את הדרה‪ .‬ולפיכך הארכנו לבאר‪ ,‬שאף לדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫אם יקדים ג' תיבות לפני הש"ץ‪ ,‬יכול לענות אמן‪ .‬וכך ראוי לנהוג‪ ,‬לא משום שזה מנהג‬
‫תימן‪ ,‬אלא משום שבכך מקיים את תקנת חז"ל‪ ,‬שתהיה תפילת הציבור בחן וביופי‪,‬‬
‫ויהיה הש"ץ מתפלל בקול רם‪ ,‬וכל הקהל כאחד עונים אמן על ברכותיו‪.‬‬
‫***‬

‫‪153‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫פורסין על שמע‬
‫כבר ביארנו במאמר "עניית אמן לאחר שליח ציבור"‪ ,‬כי לשיטת הרמב"ם‪ ,‬שליח ציבור‬
‫המברך את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע‪ ,‬יברך אותם בקול רם‪ ,‬והכל שומעים‬
‫ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬וכך הגדיר הרמב"ם את המושג 'פורסין על שמע'‪,‬‬
‫שיהיה ש"ץ אומר את הברכות בקול רם‪ ,‬והכל שומעים ועונים אמן‪.‬‬
‫לאחר שהתברר לנו שש"ץ מוציא ידי חובה רק את שאינו יודע לברך בעצמו‪ ,‬אבל היודע‬
‫צריך לברך בעצמו‪ ,‬וכך ההלכה בברכות קריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה‪ .‬ולאחר‬
‫שהתבררו דיני עניית אמן אחר שליח ציבור‪ .‬נבאר בהרחבה את המושג 'פורסין על שמע'‬
‫מול השיטות האחרות‪ ,‬ובכך תתבאר שיטת הרמב"ם היטב‪ ,‬ויתבררו דברים עמומים‪.‬‬
‫במשנה נאמר‪" :‬אין פורסין על שמע פחות מעשרה" (משנה מגילה ד‪,‬ג)‪ .‬מושג זה נזכר‬
‫במשנה במסכת מגילה ד‪,‬ג ה ו‪ .‬כמו כן הוא נזכר במסכת סופרים י‪-‬ז‪ .‬יד‪-‬ח ט יד‪.‬‬
‫מי שרוצה לסקור את הפירושים המקובלים והמפורסמים‪ ,‬ואת ההלכות היוצאות מהם‪,‬‬
‫יכול לעשות זאת בקישור הבא‪ ,‬מאמר מסכם של הרב שלמה לוי שליט"א‪ ,‬במאמר‬
‫סוכמו הפירושים המפורסמים והשיטות ההלכתיות היוצאות מהם‪.‬‬
‫‪http://www.etzion.org.il/vbm/archive/12-halak/17halak.doc‬‬
‫למען האמת‪ ,‬מושג זה פשוט בתכ לית‪ ,‬וגם ביאורו אמור להיות קצר בתכלית‪ ,‬אולם דא‬
‫עקא‪ ,‬הפירוש שהתקבל למושג זה והתפרסם בעולם התורני היה של רש"י‪ ,‬וכעת נוצרה‬
‫מחלוקת גדולה בין המפרשים‪ ,‬הרמ"א כתב שלא נהגו כך‪ ,‬כלומר רש"י פירש משנה‪,‬‬
‫והרמ"א מעיד שהעם לא נוהג כמו המשנה אלא כמו סברא אחרת‪ ,‬והרדב"ז כתב סברא‬
‫הפוכה מרש"י‪ ,‬כלומר שהוא כתב סברא הפוכה מהמשנה לדעת רש"י‪ ,‬אבל אין צורך‬
‫לכל הדוחק הנ"ל‪ ,‬המשנה פשוטה‪ ,‬והמושג פשוט‪ ,‬וגם ההלכה היוצאת היא קלה‬
‫להבנה‪ ,‬ואין בה דוחק או עמימות‪.‬‬
‫***‬
‫תחילה נעתיק את המשנה שבה נזכר מושג זה‪ ,‬אח"כ נזכיר ארבעה פירושים למושג זה‪.‬‬
‫א‪ .‬רש"י‪ .‬ב‪ .‬גאונים‪ .‬ג‪ .‬רמב"ם‪ .‬ד‪ .‬ר' תנחום הירושלמי‪ .‬אח"כ נבאר את שיטת רש"י‬
‫והרמב"ם ונוכיח את שיטת הרמב"ם מתוך המקורות‪ ,‬אח"כ נבאר את המושג של תפילת‬
‫ציבור לפי הרמב"ם‪ ,‬אח"כ נבאר את ההלכות במסכת סופרים‪ ,‬ולבסוף נעתיק קצת‬
‫מהשו"ע ונושאי כליו ונעיר בקיצור‪.‬‬
‫מכיוון שה זכרנו בין מפרשי המושג הנ"ל את ר' תנחום הירושלמי‪ ,‬נכתוב עליו קמעה‪.‬‬
‫ר' תנחום בן יוסף הירושלמי חי ופעל במחצית השניה של המאה השלוש עשרה‪ ,‬מקום‬
‫מגוריו היה כנראה גם בארץ ישראל וגם במצרים‪ ,‬הוא היה רב קהילה‪ ,‬ומקום פטירתו‬
‫‪152‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫היה במצרים‪ .‬ר' תנחום הירושלמי חיבר שני חיבורים גדולים‪ַ" ,‬אלמֻ ְר ִשד ַאלכאפִ י" =‬
‫המדריך המספיק‪ ,‬מילון מקיף למשנ"ת להרמב"ם‪ ,‬תורגם מערבית לעברית ע"י הדסה‬
‫שי‪ ,‬ויצא בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת תשס"ה‪ ,‬כמו כן הוא‬
‫חיבר ביאור למקרא‪" ,‬כתאב אלאיגאז ואלביאן" = ספר הקיצור והביאור‪ .‬וכאמור‬
‫הפירוש שנכתוב בשמו יהיה ממילונו המדריך המספיק‪.‬‬
‫***‬
‫כעת לאחר דברי ההקדמה‪ ,‬נתחיל להציע את הפירושים השונים למושג פורסין על שמע‪.‬‬
‫משנה מסכת מגילה ד‪,‬ג‬
‫אין פורסין על שמע‪ ,‬ואין עוברין לפני התיבה‪ ,‬ואין נושאין את כפיהם‪ ,‬ואין קורין‬
‫בתורה‪ ,‬ואין מפטירין בנביא‪ ,‬ואין עושין מ עמד ומושב‪ ,‬ואין אומרין ברכת אבלים‬
‫וחתנים‪ ,‬ואין מזמנין על המזון בשם ‪ -‬פחות מעשרה‪ .‬ובקרקעות‪ ,‬תשעה וכהן; ואדם‪,‬‬
‫כיוצא בהן‪( .‬ע"כ משנה)‬
‫המשנה מביאה רשימה של דברים שלא יעשו בפחות מעשרה‪ ,‬והדבר הראשון שאסור‬
‫לעשותו בפחות מעשרה הוא לפרוס על שמע‪ ,‬אסור לפרוס על שמע אם אין עשרה בני‬
‫אדם‪.‬‬
‫רש"י מסכת מגילה דף כג עמוד ב‬
‫אין פורסין על שמע ‪ -‬מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע‪ ,‬עומד‬
‫אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע‪ ,‬פורסין ‪ -‬לשון חצי הדבר‪.‬‬
‫בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כג עמוד ב‬
‫ויש חולקין [בר"ן מגיל ה יג‪ :‬הובא פירוש זה בשם הגאונים] בענין פריסת שמע במה‬
‫שביארנו שאי אפשר לעשות כך [חולקים על ביאור רש"י הנ"ל]‪ ,‬ופי' פריסת שמע‬
‫בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח‪ ,‬ולשון פורסין מברכין‪ ,‬מלשון כי הוא‬
‫יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא‪.‬‬
‫פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ד משנה ג‬
‫ופורשין על שמע‪ ,‬הוא הפרישה שלפני קרית שמע‪ ,‬כלומר שאדם אחד אומר יוצר‬
‫ואהבה‪ .‬ועוברין לפני התבה‪ ,‬הוא שיעמוד אחד להתפלל בצבור‪.‬‬
‫במקור הערבי‪ ,‬פורשין‪' ,‬אלבסטה' דברים שפורשין ושוטחין לפני קריאת שמע‪[ .‬הע'‬
‫‪ ,23‬הרב קאפח]‬
‫ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק (עמ' ‪)381‬‬
‫"ובמובן פרס שהוא פלג וחלק‪ ,‬נקרא האיש המפלג את האנשים ימינה ושמאלה ועומד‬
‫על רגליו באמצעיתם וקורא את קרית שמע והברכות אשר לפניה ולאחריה פורס על‬

‫‪151‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫שמע‪ ,‬אמרו פוחח לא יפרוס על שמע‪ ,‬כלומר לא יעמוד ויקרא קרית שמע בתוך‬
‫האנשים‪.‬‬
‫[ק רית שמע‪ ,‬כ"ה במקור‪ ,‬וכ"ה בכ"י‪ ,‬וכ"ה שגרת הלשון של יהודי תימן]‬
‫***‬
‫למושג פורסין על שמע הובאו ארבעה פירושים‪.‬‬
‫רש"י פירש מלשון חולקים‪ ,‬אין מחלקים את שמע בפחות מעשרה‪ ,‬וכיצד אפשר לחלק‬
‫את שמע? ע"י ברכותיה‪ ,‬אם לא יברך את כל ברכות קריאת שמע אלא יברך רק ברכה‬
‫אחת‪ ,‬נמצא שהדין היוצא מהמשנה הוא‪ ,‬אסור לברך ברכה אחת מברכות קריאת שמע‬
‫בפחות מעשרה‪.‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬לשם מה צריך לברך רק ברכה אחת מברכות קריאת שמע? תשובה‪:‬‬
‫מדובר שהגיע המנין לאחר שקראו הציבור את שמע וברכותיה כיחידים‪ ,‬וכעת הושלם‬
‫המנין לעשרה בני אדם‪ ,‬יעמוד אחד מהם ויאמר קדיש וברכו וברכה ראשונה‪ ,‬ובכך יצאו‬
‫הציבור ידי חובתם‪ ,‬ויחשב הדבר שהתפללו במנין‪ ,‬מפני שאמרו קדיש וברכו וברכה‬
‫ראשונה עם קדושת היוצר שבה בעשרה‪.‬‬
‫לעומת פירוש רש"י‪ ,‬הגאונים פירשו את לשון פורסין‪ ,‬מברכים‪ ,‬הם הוכיחו את ביאורם‬
‫מהתרגום בספר שמואל‪ ,‬שם תורגמה המי לה יפרוס‪ ,‬יברך‪ ,‬מכאן שאין פורסין על שמע‬
‫פירושו‪ ,‬אין מברכים את ברכות קריאת שמע בפחות מעשרה‪.‬‬
‫הרמב"ם פירש את המושג בצורה שונה מהנ"ל‪ ,‬פורסין‪ ,‬פורסים ושוטחים‪ ,‬וכיצד אפשר‬
‫לפרוס ולשטוח על שמע? ע"י הברכות‪ ,‬הברכות שפורס ומציע ואומר לפני קריאת שמע‪,‬‬
‫נמצא שההלכה היוצ את מהמשנה‪ ,‬אין אומרים את הברכות שלפני קריאת שמע‪ ,‬וה"ה‬
‫את הברכות שלאחריה‪ ,‬בפחות מעשרה‪.‬‬
‫ר' תנחום הירושלמי מפרש פורסין כמו פירוש רש"י‪ ,‬חולקים‪ ,‬וכיצד אפשר לחלק על‬
‫שמע? כאשר מחלק את האנשים ימינה ושמאלה ועומד באמצעיתם‪ ,‬נמצא שהדין היוצא‬
‫מהמשנה‪ ,‬לא יחלק את האנשים ימינה ושמאלה ויעמוד באמצעיתם ויקרא קריאת שמע‬
‫וברכותיה בפחות מעשרה‪.‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬ר' תנחום הירושלמי מפרש כמו רש"י וכמו הגאונים יחדיו‪ ,‬לשון פורסין הוא‬
‫מפרש כמו רש"י מחלקים‪ ,‬והדין הוא כמו הגאונים‪ ,‬לא יעמוד באמצע הקהל ויברך‬
‫ברכות קריאת שמע בפחות בעשרה‪.‬‬
‫על פירו ש הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי‪ ,‬תיקשה השאלה‪ ,‬מדוע צריך עשרה‬
‫בכדי לברך ברכות קריאת שמע? תשובה‪ :‬רק כשיש עשרה‪ ,‬ברכות קריאת שמע נחשבות‬
‫כתפילה בציבור‪ ,‬ויעמוד אחד ויאמרם בקול רם וכולם שומעים‪ ,‬ולא יאמרום כל אחד‬
‫בפני עצמו כיחידים‪ .‬וכן שאר ההלכות של תפילת הציבור קיימות רק באופן זה‪ ,‬כגון‬
‫‪150‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫שבתפילת ציבור הש"ץ עומד בזמן ברכות קריאת שמע‪ ,‬ואילו בתפילת יחיד הוא יושב‪.‬‬
‫וכגון שצריך האדם להשתדל להתפלל בציבור‪ ,‬וצריך ללכת למקום שבו מתפללים‬
‫בציבור‪ ,‬ואם יש עשרה היא תפילת ציבור‪ ,‬ואינו צריך ללכת למקום אחר‪.‬‬
‫***‬
‫רמב"ם הלכות תפילה ח‪,‬ה‬
‫וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע‪ ,‬והכול שומעין ועונין אחריו אמן‪ ,‬אלא בעשרה;‬
‫וזה הוא הנקרא פורס על שמע"‪.‬‬
‫הקשה הראב"ד‬
‫אמר אברהם‪ ,‬אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח‬
‫מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫הראב"ד סובר כרש"י‪ ,‬ופורס על שמע הוא אמירת ברכת יוצר‪ ,‬ולא יאמר את ברכת‬
‫היוצר בפחות מעשרה‪ ,‬משום הקדושה שבה‪ ,‬שאין אומרים אותה בפחות מעשרה‪.‬‬
‫ו ראה כס"מ שכתב שאף הרמב"ם כך סובר‪ ,‬ופורס על שמע הוא ברכת יוצר‪ ,‬ולא יאמר‬
‫את ברכת היוצר בפחות מעשרה‪ ,‬ולפיכך כתב הרמב"ם מברך ברכת שמע‪ ,‬לשון יחיד‬
‫[כך היה בגירסת הכס"מ‪ ,‬ולפנינו ברכות לשון רבים]‪ .‬והטעם שלא יאמר את היוצר‬
‫ביחיד אינו משום הקדושה‪ ,‬כי כבר ביאר הכס"מ בפרק ז הלכה יז‪ ,‬שהרמב"ם בתשובה‬
‫(שו"ת שיג) חזר בו ממה שכתב במשנ"ת‪ ,‬ומותר ליחיד לומר את קדושת היוצר‪ .‬אלא‬
‫הטעם הוא‪ ,‬משום הקדיש וברכו‪ ,‬וכיון שאמר ברכו‪ ,‬צריך לברך לכל הפחות ברכה אחת‬
‫[ברכת היוצר] בעשרה‪ .‬או שפורס על שמע מתייחס לכל ברכות קריאת שמע‪ ,‬והטעם‬
‫שצריך לומר אותם בעשרה‪ ,‬משום שאין ש"ץ מוציא רבים ידי חובה כשיענו אמן אלא‬
‫אם יש עשרה‪ .‬והקשה הכס"מ על הביאור השני‪ ,‬מדוע בברכת המזון הבקיא מוציא את‬
‫שאינו בקיא אפילו כשאין עשרה‪ ,‬ואילו בברכות קריאת שמע בכדי להוציא ידי חובה‬
‫צריך עשרה? והשיב‪ :‬בברכות הנהנין הדין שונה‪.‬‬
‫כסף משנה הלכות תפילה פרק ח הלכה ה‬
‫ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד‪ ... .‬ולפי מ"ש‬
‫בפ רק זה שחזר בו רבינו ממ"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש‬
‫שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח‬
‫ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים‬
‫ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק"ש‪ .‬אי נמי שהטעם‬
‫מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן‬
‫היו חוזרין אותם אח"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור‬
‫לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא‬
‫‪153‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫יברך הזבח ת"י אר י הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה"ר יונה ז"ל בשם רבינו‬
‫מאיר ז"ל‪ .‬אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר‬
‫מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין‪.‬‬
‫לפי מה שכתבנו למעלה‪ ,‬דברי הרמב"ם פשוטים וברורים‪ .‬ומה שכתב הרמב"ם אין‬
‫אומרים את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע בפחות מעשרה‪ ,‬אינו משום להוציא ידי‬
‫חובה את שאינו בקיא [פירוש שני של הכס"מ]‪ ,‬ואף בפחות מעשרה מוציא את שאינו‬
‫בקיא‪ ,‬כמו בברכת המזון‪ .‬וכן אינו משום הקדיש וברכו [פירוש ראשון של הכס"מ]‪,‬‬
‫מפני שמותר לומר ברכו ב יחיד‪ ,‬והוא לא נמנה בכלל אלו הצריכים עשרה‪ ,‬ובסידורי‬
‫תימן‪ ,‬היחיד אומר ברכי נפשי את ה' המבורך‪ ,‬ברוך ה' המבורך לעולם ועד‪ ,‬כך שברכו‬
‫אינו יכול להיות סיבה להצריך עשרה בברכת היוצר‪ .‬אלא הרמב"ם בא ללמדנו‪ ,‬אין‬
‫אומרים את ברכות קריאת שמע ביחד‪ ,‬ויענו אמן בסוף כל ברכה‪ ,‬וייחשב להם כתפילה‬
‫בציבור‪ ,‬אלא בעשרה‪ .‬ואם אין עשרה יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו‪ ,‬ואינם‬
‫צריכים להעמיד להם ש"ץ באמצעם‪ .‬ואם העמידו ש"ץ ולא היו עשרה‪ ,‬לא עשו איסור‪,‬‬
‫ולא לכך כיוונה ההלכה באומרה אין פורסין על שמע בפחות מעשרה‪ ,‬אבל אין‬
‫במעשיהם תפילת הציבור‪ ,‬אלא הו א מעשה ללא טעם‪ ,‬ויכולים להתפלל כיחידים כל‬
‫אחד בפני עצמו‪ ,‬ואם יש מנין אחר בעיר‪ ,‬צריכים להצטרף אליו‪ .‬וראה עוד בהמשך‬
‫שכתבנו תוספת ביאור למושג 'תפילת הציבור'‪.‬‬
‫***‬
‫כאן נוסיף לבאר‪ ,‬פירוש רש"י שונה משאר הפירושים שנזכרו‪ ,‬לפי רש"י אין פורסין על‬
‫שמע מבאר מקרה חריג‪ ,‬מקרה יוצא דופן‪ ,‬לא מדובר בציבור רגיל שיש בו עשרה בני‬
‫אדם‪ ,‬ורוצים להתפלל במנין‪ ,‬אלא מדובר בציבור שאין להם עשרה‪ ,‬והם קראו קריאת‬
‫שמע וברכותיה כיחידים‪ ,‬ובסוף תפילתם הופיעו העשרה‪ ,‬וכעת הדיון מה יעשו‪ ,‬נמצא‬
‫שלפי רש"י המשנה באה לחדש חידוש גדול‪ ,‬גם לאחר שקראו הציבור קריאת שמע‬
‫וברכותיה‪ ,‬אם הגיע מנין‪ ,‬יתפללו מקצת תפילה‪ ,‬יברכו רק ברכה אחת ביחד‪ ,‬ויחשב‬
‫הדבר כתפילה בציבור‪ ,‬למרות שהציבור בכללותו כבר התפללו‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬לפי הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי‪ ,‬אין פורסין על שמע מבאר את‬
‫המקרה הרגיל והמצוי‪ ,‬ציבור שרצו לקרוא קר יאת שמע וברכותיה ביחד‪ ,‬צריכים שיהיו‬
‫עשרה בני אדם‪ ,‬ואז יעמוד אחד ויברך בקול רם וכולם ישמעו אותו ויענו אמן‪ ,‬וכך היא‬
‫תפילת הציבור‪ ,‬ודבר זה לא יעשו אלא כשהם עשרה‪ ,‬אבל אם אין עשרה אינם יכולים‬
‫להתפלל בציבור‪ ,‬אלא כל אחד יתפלל בעצמו‪.‬‬
‫***‬

‫‪151‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫כעת נבין‪ ,‬מדוע הרמ"א כתב שלא נהגו כרש"י‪ ,‬מדוע הרדב"ז כתב סברא הפוכה מרש"י‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן סט ס"ק א‬
‫והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז [הרדב"ז חולק על השו"ע שכתב את דברי‬
‫רש"י]‪ ,‬וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן‬
‫גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א']‪ ,‬וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ‬
‫נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה‪ ,‬ואם חזרו והתפללו הוי‬
‫ברכה לבטלה עי"ש‪.‬‬
‫הסבר רש"י כולל בתוכו סברא קשה‪ ,‬יש לפנינו ציבור שקראו קריאת שמע וברכותיה‪,‬‬
‫ואנו אומרים שיברכו שוב ברכה אחת‪ ,‬מי מתיר להם לכפול שוב את ברכתם! צריך רוב‬
‫מניין שלא התפללו! צריכים לברך קריאת שמע וברכותיה כסדרם מתחילה ועד סוף ולא‬
‫רק ברכה אחת! גם אם יצטרפו יחידים אלה למנין אחר‪ ,‬אותו מניין יצטרך לברך קריאת‬
‫שמע וברכותיה כסדרן מתחילה ועד סוף‪ ,‬ויחידים אלה יצטרפו אליו [אף אם יעזבו את‬
‫המנין לאחר ברכת היוצר‪ ,‬יש תפילת ציבור בלעדיהם]‪ ,‬אבל שיהיה מניין שיאמרו רק‬
‫ברכה אחת‪ ,‬זאת לא מצאנו!‬
‫וכאמור בשיטת הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי הדברים פשוטים‪ ,‬המשנה‬
‫בסה"כ מבארת שקריאת שמע וברכותיה בציבור צריכה להיאמר בפני עשרה‪ ,‬ואם לאו‬
‫יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו‪.‬‬
‫***‬
‫כדאי לשים לב להמשך המשנה‪" ,‬ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה"‬
‫לפי הגאונים והרמב"ם הדין פשוט‪ ,‬כשם שלא יקראו קריאת שמע וברכותיה בציבור‬
‫ביחד אם אין עשרה‪ ,‬כך לא יתפללו תפילת עמידה‪ ,‬תפילת שמונה עשרה‪ ,‬ביחד‪ ,‬אם אין‬
‫עשרה‪.‬‬
‫לעומת זאת לפי רש"י אנו צריכים להמשיך עם החידוש של תחילת המשנה גם כאן‪ ,‬וכך‬
‫פירש הטור בשם רש"י‪ ,‬וכך פסק השו"ע להלכה בסימן סט סעיף א‪.‬‬
‫ציבור שלא היה להם מנין והתפללו כיחידים תפילת עמידה‪ ,‬וכעת לאחר התפילה‬
‫הושלם המנין לעשרה‪ ,‬יעמוד אחד ויאמר קדיש וברכו וברכה אחת של יוצר‪ ,‬אח"כ ידלג‬
‫הש"ץ לתפילת עמידה ויאמר שלש ברכות ראשונות בכדי שיאמרו קדושה בציבור‪ ,‬ויצאו‬
‫ידי חובת תפילת הציבור‪.‬‬
‫שולחן ערוך סט‪,‬א‬
‫אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד‪ ,‬ולא שמעו לא קדיש ולא‬
‫קדושה‪ ,‬עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר‪ ,‬וזה‬
‫נקרא פורס על שמע לש ון חתיכה פרוסה‪ ,‬שאין אומרים אלא קצת ממנה‪ .‬לאחר‬
‫‪152‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש‪ ,‬וזה נקרא עובר‬
‫לפני התיבה‪ .‬ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה‪.‬‬
‫אין צריך להאריך כי יש כאן עקירת תפילת הציבור לגמרי‪ ,‬מעתה אין צריך להתפלל את‬
‫כל קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה בציבור ביחד‪ ,‬אלא אפשר לומר את הקטעים‬
‫הנבחרים‪ ,‬קדיש ברכו ברכת יוצר שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה‪ ,‬ורק אותם‬
‫לומר בציבור‪ ,‬ושאר התפילה יתפללו כיחידים ויפטרו לבתיהם לשלום‪.‬‬
‫כל המפרשים הבחינו בסברא הקשה שיש בשיטה זו‪ ,‬וכעת נערמו ערמות של תירוצים‬
‫לביאור השיטה‪ .‬י"א שצריך המברך להיות מאלה שלא ברכו קריאת שמע וברכותיה‪ .‬י"א‬
‫שצריך שיהיה המתפלל מאלה שלא התפללו תפילת שמונה עשרה קודם‪ ,‬והוא ישלים‬
‫תפילתו בלחש‪ ,‬לאחר שיאמר בקול רם רק שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה‪ .‬י"א‬
‫כי מה שהצריכו רוב מנין שלא התפללו רק אם מתפלל ש"ץ את כל ברכות שמונה עשרה‬
‫בקול רם‪ ,‬אבל אם מברך רק שלש ברכות בקול רם די שיהיה אחד שלא התפלל‪ ,‬וכן על‬
‫זו הדרך‪.‬‬
‫אולם דא עקא‪ ,‬חכמי התלמוד לא הזכירו מכך לא דבר ולא חצי דבר‪ ,‬המשנה בסה"כ‬
‫כתבה שני משפטים קצרים‪ ,‬אין פורסים על שמע‪ ,‬אין עוברים לפני התיבה בפחות‬
‫מעשרה‪ ,‬וקשה להאמין שכל השיטות הנ"ל יכנסו בשני משפטים קצרים אלה‪.‬‬
‫על כורחנו‪ ,‬דברי חז"ל ברורים ומפורשים‪ ,‬הם לא השאירו ערמות של דינים והלכות כיד‬
‫הדמיון הטובה של הקורא‪ ,‬אלא הם ביארו את ההלכה היטב‪ ,‬בכל מקום חז"ל ידעו‬
‫לבאר את ההלכה לפר טי פרטים‪ ,‬בכל מה שנהג בזמנם‪ ,‬ואם יש ביאור הזוקק השלמות‬
‫מרובות‪ ,‬ואם חושבים עליו הוא קשה מבחינת הסברא‪ ,‬ולעומתו יש ביאור אחר המפרש‬
‫את ההלכה בשלמות‪ ,‬הביאור הפשוט והמושלם הוא הנכון‪ ,‬והביאור החסר‪ ,‬חסר מיסודו‬
‫ולא אליו התכוונו חז"ל‪.‬‬
‫***‬
‫כבר ביארנו למעלה‪ ,‬כי לפי ר ש"י אין פורסין על שמע עוסק במקרה חריג ויוצא דופן‪,‬‬
‫כשאין מנין והתפללו כיחידים‪ ,‬ואילו לפי הגאונים והרמב"ם אין פורסין על שמע עוסק‬
‫במקרה הרגיל והמצוי‪ ,‬ברכות קריאת שמע בציבור צריכות להיאמר כשיש עשרה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אם נתבונן במשניות השונות‪ ,‬אם נתבונן בירושלמי‪ ,‬נראה כי מעולם לא עלתה על‬
‫דעתם של חז"ל לעסוק במקרה חריג ויוצא דופן‪ ,‬אלא שטף הלשון מוכיח בצורה ברורה‬
‫שאנו עוסקים במקרה הרגיל‪.‬‬
‫משנה מסכת מגילה ד‪,‬ה‬
‫המפטיר בנביא ‪ -‬הוא פורס על שמע‪ ,‬והוא עובר לפני התיבה‪ ,‬והוא נושא את כפיו‪.‬‬
‫אם היה קטן‪ ,‬אביו או רבו עוברים על ידו‪.‬‬

‫‪153‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫המשנה מייעדת תפקידים שונים למפטיר בנביא‪ ,‬אם אנו מפרשים כמו הגאונים‬
‫והרמב"ם‪ ,‬לשון המשנה מובן‪ ,‬המפטיר בנביא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויקרא קריאת‬
‫שמע וברכותיה בציבור וזהו פורס על שמע‪ ,‬והוא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויתפלל את‬
‫תפילת עמידה בציבור וזהו עובר לפני התיבה‪ .‬אבל אם אנו מפרשים כמו רש"י המשנה‬
‫אינה מובנת‪ ,‬המפטיר בנביא גם יפרוס על שמע‪ ,‬מנין שיהיה פריסה על שמע? אם יש‬
‫מנין אין פריסה על שמע? אם יש מנין לא חותכים את שמע אלא מתפללים בציבור את‬
‫כל ברכות קריאת שמע מלפניה ומאחריה? כיון שכן כיצד מייעדת המשנה למפטיר‬
‫בנביא גם פריסה על שמע‪ ,‬כאשר ברוב המקרים אין פריסה על שמע?‬
‫על כורחנו‪ ,‬כאשר חז"ל כתבו במשנה פורס על שמע‪ ,‬הם התכוונו למקרה רגיל ומצוי‪,‬‬
‫ש"ץ העומד ומברך ברכות קריאת שמע ציבור‪.‬‬
‫***‬
‫משנה מסכת מגילה ד‪,‬ו‬
‫קטן ‪ -‬קורא בתורה ומתרגם‪ ,‬אבל אינו פורס על שמע‪ ,‬ואינו עובר לפני התיבה‪ ,‬ואינו‬
‫נושא את כפיו‪ .‬פוחח ‪ -‬פורס על שמע ומתרגם‪ ,‬אבל אינו קורא בתורה‪ ,‬ואינו עובר‬
‫לפני התיבה‪ ,‬ואינו נושא את כפיו‪.‬‬
‫המשנה שלפנינו כותבת כי קטן קורא בתורה ומתרגם‪ ,‬אבל אינו פורס על שמע‪ ,‬גם כאן‬
‫אם אנו מפרשים כמו הגאונים והרמב"ם‪ ,‬לשון המשנה מובן‪ ,‬קטן לא יכול להיות ש"ץ‬
‫בק ריאת שמע וברכותיה‪ ,‬וגם לא יהיה ש"ץ בתפילת עמידה‪ .‬אבל לפי רש"י המשנה‬
‫אינה מובנת‪ ,‬אנו כותבים הלכות לקטן למקרים חריגים‪ ,‬אם יארע ויזדמן‪ ,‬צריכים לבאר‬
‫קודם את ההלכות הרגילות והמצויות לפני שמבארים את המקרים החריגים‪.‬‬
‫ואם יבוא התרצן לתרץ‪ ,‬גם לפי רש"י פורס על שמע הוא ש"ץ של קריאת שמע‬
‫וברכותיה‪ ,‬וכך נבין את משנה ו' ומשנה ה' לפי שיטת רש"י‪ ,‬אם גם רש"י מסכים כי‬
‫פורס על שמע הוא ש"ץ רגיל של קריאת שמע‪ ,‬אם כן נפרש כך גם במשנה ג'‪ ,‬ונמצא‬
‫שרש"י והרמב"ם זהים‪ ,‬וחזרו כולם לסבור כשיטה אחת‪ ,‬אין ממנים ש"ץ לברכות קריאת‬
‫שמע בפחות מעשרה ‪ ,‬אין ממנים קטן להיות ש"ץ של ברכות קריאת שמע‪ ,‬המפטיר‬
‫בנביא גם יהיה ש"ץ בברכות קריאת שמע‪ ,‬ונמצא שכולם סוברים כשיטה אחת‪ ,‬ושוב כל‬
‫אותם שיטות שהועמסו על משנה ג' יעלמו מהעולם‪.‬‬
‫גם דין המשנה בפוחח‪ ,‬שפורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה‪ ,‬עוסק במקרה הרגיל‪,‬‬
‫פוחח מי שכ תפיו מגולות‪ ,‬יכול להיות ש"ץ רק בתפילת ערבית‪ ,‬שם יש פריסה על שמע‬
‫ואין מעבר לפני התיבה כי אין תפילת עמידה‪ ,‬ונמצא שדברי המשנה ברורים‪ ,‬אבל אם‬
‫הוא עוסק במקרה החריג‪ ,‬המשנה לא מובנת‪ ,‬וכי היא באה ללמדנו על מקרה חריג של‬
‫אדם פוחח שהזדמן למקום חריג שבו אין מנין אלא לבסוף‪ ,‬וכעת המשנה דנה האם יהיה‬
‫ש"ץ לפרוס על שמע‪ ,‬לא מסתבר‪.‬‬
‫‪158‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫כדאי לשים לב למה שכתבנו‪ ,‬בתפילת ערבית יש פורס על שמע ואין עובר לפני התיבה‪,‬‬
‫כי ש"ץ רק מברך ברכות קריאת שמע אבל אינו מתפלל תפילת שמונה עשרה‪ ,‬וזהו‬
‫הביאור הפשוט והברור למשנה‪ ,‬פוחח פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה‪ .‬ביאור זה‬
‫אינו מפורסם בין הפוסקים‪ ,‬ודברי המשנה בעיניהם כחידה‪ .‬בדעתם של הפוסקים כי‬
‫הפוחח [והוא הדין בן שלש עשרה שלא נתמלא זקנו] יפרוס על שמע ובתפילת העמידה‬
‫ירד מהתיבה‪ ,‬אבל בודאי שאין צורך לכל הדחק הזה‪ ,‬צריך להבין את דברי חז"ל כיאות‪,‬‬
‫ואז הלכותיה ם יהיו מבוארות‪ .‬הם עסקו במקרה רגיל של תפילת ערבית‪ ,‬ולא בהורדת‬
‫ש"ץ מהתיבה באמצע תפילתו‪.‬‬
‫***‬
‫משנה מסכת מגילה ד‪,‬ג‬
‫אין פורסין על שמע‪ ,‬ואין עוברין לפני התיבה‪ ,‬ואין נושאין את כפיהם‪ ,‬ואין קורין‬
‫בתורה‪ ,‬ואין מפטירין בנביא‪ ,‬ואין עושין מעמד ומושב‪ ,‬ואין אומרין ברכת אבילים‬
‫וחתנים‪ ,‬ואין מזמנין על המזון בשם ‪ -‬פחות מעשרה‪ .‬ובקרקעות‪ ,‬תשעה וכוהן; ואדם‪,‬‬
‫כיוצא בהן‪.‬‬
‫תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד הלכה ד דף עה‬
‫מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מעשרה וליידא מילה תנינן אין עוברין לפני‬
‫התיב' פחות מעשרה?‬
‫[מכיון שכתבה המשנה אין פורסין על שמע‪ ,‬לאיזה צורך היא כתבה גם אין עוברים לפני‬
‫התיבה‪ ,‬והרי אפשר ללמוד את הדבר זה מזה‪ ,‬ואין צורך לכתוב זאת במפורש?]‬
‫לכן צריכה כהדא דתני אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן‬
‫מקצתן גומר‪ ,‬אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן‬
‫מקצתן גומר‪ ,‬אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן‬
‫גומר‪ ,‬אין קוראין בתורה פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר‪ ,‬אין‬
‫מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן גומר‪ ,‬ועל כולם‬
‫הוא אומ' ועוזבי יי' יכלו‪.‬‬
‫הירושלמי שואל‪ ,‬מדוע האריכה המשנה לפרט גם פורס על שמע‪ ,‬וגם עובר לפני התיבה‬
‫וגם כל השאר‪ ,‬והרי אפשר ללמוד אותם אחד מהשני? והשיב‪ :‬המשנה באה ללמד אותנו‬
‫שיש בתפילה חטיבות חטיבות‪ ,‬קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬תפילת עמידה‪ ,‬ברכת כהנים‪,‬‬
‫קריאת התורה‪ ,‬הפטרה בנביא‪ ,‬ויש הלכה שאם היו עשרה ויצאו מקצתם יגמרו גם‬
‫בפחות מעשרה‪ ,‬ומה יגמרו‪ ,‬רק את הקטע והחטיבה שהם נמצאים בו‪ ,‬קריאת שמע‬
‫וברכותיה‪ ,‬תפילת עמידה‪ ,‬קריאת התורה‪ ,‬וכן השאר‪.‬‬
‫בעיון קל נבין כי חכמי הירושלמי לא ביארו כמו רש"י‪ ,‬שמדובר במקרה חריג‪ ,‬ברכו‬
‫ברכות קריאת שמע כיחידים והגיע מנין‪ ,‬או התפללו כיחידים והגיע מנין‪ ,‬דבר זה הוא‬
‫‪155‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫חידוש גדול מאוד‪ ,‬ואדרבה המשנה צריכה ללמד אותנו את החידוש גם בקריאת שמע‪,‬‬
‫וגם בתפילה‪ ,‬על כורחנו הירושלמי הבין שהמשנה באה ללמדנו הלכה פשוטה על‬
‫תפילה במנין של ברכות קריאת שמע‪ ,‬ואז הוא שואל‪ ,‬והרי הלכה זו היא פשוטה‪ ,‬ומדוע‬
‫צריך לה אריך לכתוב גם בפורס על שמע וגם בעובר לפני התיבה‪ ,‬וגם כל השאר‪ ,‬אפשר‬
‫ללמוד את הדברים אחד מרעהו‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נבאר את המושג 'תפילת הציבור'‪ ,‬כי מושג זה עמום‪ ,‬ועמימותו היא שגרמה לריבוי‬
‫הפירושים בסוגיה‪ ,‬כי בני אדם לא מבינים‪ ,‬מה באה המשנה ללמדנו פורס על שמע‬
‫בעשרה‪ ,‬מה יש בהם בעשרה‪ ,‬לשם מה הם נצרכים‪ ,‬מה המיוחד במציאותם‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תפילה ח‪,‬ד‪-‬ה‬
‫וכיצד היא תפילת הציבור ‪ -‬יהיה אחד מתפלל בקול רם‪ ,‬והכול שומעין‪ .‬ואין עושין כן‬
‫בפחות מעשרה גדולים ובני חורין‪ ,‬ושליח ציבור אחד מהם‪ .‬ואפילו היו מקצתן כבר‬
‫התפללו‪ ,‬ויצאו ידי חובתן ‪ -‬מש לימין בהן עשרה‪ :‬והוא‪ ,‬שיהיו רוב העשרה שלא‬
‫התפללו‪.‬‬
‫וכן אין אומרין קדושה‪ ,‬ולא קוראין בתורה ומברך לפניה ולאחריה‪ ,‬ולא מפטירין‬
‫בנביאים‪ ,‬אלא בעשרה‪ .‬וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע‪ ,‬והכול שומעין ועונין‬
‫אחריו אמן‪ ,‬אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע‪ .‬ואין אומרין קדיש‪ ,‬אלא‬
‫בעשרה; ואין הכוהנים נושאין את ידיהן אלא בעשרה‪ ,‬והכוהנים מן המניין‪ .‬שכל‬
‫עשרה מישראל הן הנקראין עדה‪ ,‬שנאמר "עד מתיי‪ ,‬לעדה" (במדבר יד‪,‬כז)‪ ,‬והיו‬
‫עשרה‪ ,‬שהרי יצאו יהושוע וכלב‪.‬‬
‫מקור דברי הרמב"ם בהלכות ד' ה' הוא המשנה שכתבנו מגילה ד‪,‬ג‪ ,‬והרמב"ם מבאר‬
‫מהו פורס על שמע‪ ,‬ומהו עובר לפני התיבה‪.‬‬
‫פורס על שמע הוא ש"ץ המברך ברכות קריאת שמע בקול רם והכל שומעים ועונים‬
‫אחריו אמן‪ ,‬ודבר זה לא יעשו אלא בעשרה‪ .‬וכן עובר לפני התיבה הוא ש"ץ המתפלל‬
‫בקול רם והכל שומעים את תפילתו‪ ,‬וגם דבר זה לא ייעשה אלא בעשרה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬חכמים תיק נו סדרי בית הכנסת‪ ,‬שיעמוד ש"ץ ויתפלל וכולם ישמעוהו ויענו‬
‫אמן‪ ,‬וגם שיוציאו ספר תורה ויקראו בו ויברכו לפני הקריאה ולאחריה‪ ,‬וגם שיאמרו‬
‫קדושה ויענו הקהל את העניות הראויות להם‪ ,‬וגם שישאו הכהנים את ידיהם‪ ,‬וכל‬
‫הדברים הנ"ל לא יעשו אלא כשהם עשרה‪.‬‬
‫נמצא כי המשנה באה ללמדנו‪ ,‬צריך לפרוס על שמע‪ ,‬צריך להעמיד ש"ץ שיברך ברכות‬
‫קריאת שמע בקול רם ויענו אחריו אמן‪ ,‬אבל דבר זה יהיה רק כשיש עשרה בני אדם‪,‬‬
‫צריך לעבור לפני התיבה‪ ,‬צריך להעמיד ש"ץ שיתפלל בקול רם וכולם ישמעוהו‪ ,‬אבל‬
‫דבר זה לא יהיה אלא בעשרה‪.‬‬
‫‪033‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫בהקשר זה כדאי להביא את דברי המדרש‪.‬‬

‫שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה ב ד"א היושבת‬
‫ד"א היושבת בגנים חברים מקשיבים‪ ,‬כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת‬
‫שמע בכיוון הדעת‪ ,‬בקול אחד בדעה וטעם אחד‪ ,‬הקב"ה אומר להם היושבת בגנים‪,‬‬
‫כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני‪ ,‬אבל כשישראל‬
‫קורין קריאת שמע בטירוף הדעת‪ ,‬זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת‬
‫שמע‪ ,‬רוח הקדש צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי‪ ,‬לצבא של מעלה הדומים‬
‫לכבודך בקול אחד‪ ,‬בנעימה אחת‪ ,‬על הרי בשמים‪ ,‬בשמי שמים העליונים‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬יש קטעים בהם הש"ץ מתפלל בקול רם לבדו וכ ל הקהל שומעים את תפילתו‬
‫בלחש‪ ,‬והיודע להתפלל ילחש עמו את התפילה‪ ,‬ויענו אמן בסוף כל ברכה אלו שאינם‬
‫בקיאים‪ ,‬ואף הבקיאים יכולים לענות אמן אם יקדימו ג' תיבות לפני הש"ץ [נתבאר‬
‫במאמר עניית אמן לאחר שליח ציבור]‪ .‬ויש קטעים בהם כל הקהל כאחד קוראים בקול‬
‫רם ובשפה אחת ובטעם אחד‪ ,‬והיא קריאת שמע‪.‬‬
‫כעת דברי המשנה קלים להבנה‪ ,‬מעמידים ש"ץ לפרוס על שמע‪ ,‬מעמידים ש"ץ לעבור‬
‫לפני התיבה להתפלל‪ ,‬אבל דברים אלה לא יהיו אלא בעשרה‪ ,‬נמצא כי דברי חז"ל‬
‫ברורים ופשוטים‪ ,‬ואין בדבריהם סברות תמוהות או הלכות עמומות‪.‬‬
‫***‬
‫לאחר שביארנו את המקורות התלמודיים‪ ,‬על פי המקורות התלמודיים עצמם‪ ,‬נעבור‬
‫לדון במסכת סופרים‪ ,‬ובהלכות שנזכרו בה בהקשר לנושא הנידון‪.‬‬
‫מסכת סופרים נכתבה בתקופת הגאונים‪ ,‬כל ההלכות והמנהגים שבה הגאונים הם‬
‫מקורה‪ ,‬אבל בתלמוד יש הלכות אחרות‪ ,‬לעולם אין בכוחה להכריע כנגד משנה או‬
‫תלמוד‪ ,‬כי הי א מאוחרת‪ ,‬ניתן לקרוא על כך בקישורים הבאים‪.‬‬
‫אנציקלופדיה יהודית‪ ,‬דעת‪ ,‬מסכת סופרים‬
‫‪http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1531‬‬

‫ויקיפדיה‪ ,‬מסכת סופרים‬

‫‪http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%AA_%D7%A1%D7%‬‬
‫‪95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D‬‬

‫להלן נעתיק קטעים שונים ממסכת סופרים‪ ,‬על פי מהדורת היגר‪ ,‬חלוקת ההלכות‬
‫ונוסחתם תהיה על פי מהדורתו‪ ,‬הובאו בפרויקט השו"ת‪ ,‬ונעיר בסוגרים מרובעות את‬
‫ביאור הדברים‪.‬‬
‫***‬

‫‪032‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫מסכתות קטנות מסכת סופרים‬

‫פרק י הלכה ו‬
‫אין פורסין על שמע‪ ,‬לא בישיבה ולא בעמידה‪,‬‬
‫[ראה להלן יד‪,‬ד‪ ,‬פורס על שמע בספר תורה‪ ,‬כי היה מנהגם שיאחז המפטיר את התורה‬
‫ויאמר שמע ישראל‪ ,‬והעם עו נים אחריו‪ ,‬ועל אותו פורס על שמע יצדק לומר לא בישיבה‬
‫ולא בעמידה‪ ,‬כי המפטיר עומד והעם יושבים‪ ,‬ונמצא שלא כולם בישיבה ולא כולם‬
‫בעמידה‪ ,‬אלא המפטיר עומד והעם יושב‪ ,‬אבל אם אנו עוסקים בפורס על שמע אחר‪ ,‬אין‬
‫הדברים ברורים כאן כלל וכלל]‬
‫ואין עוברין לפני התיבה‪ ,‬ואין נושאין את כפיהן‪ ,‬ואין קורין בתורה‪ ,‬ואין מפטירין‬
‫בנביא‪ ... ,‬ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה; ורבותינו שבמערב אומרים אותו‬
‫בשבעה‪ ,‬ונותנין טעם לדברים‪ ,‬בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י‪ ,‬כמניין‬
‫התיבות‪ ,‬ויש אומרים אפילו בששה‪ ,‬שברכו ששי הוא;‬
‫[פשוטם של דברי ם‪ ,‬רבותינו שבמערב חולקים על משנה ותלמוד ערוכים‪ ,‬כי לדעתם לא‬
‫צריך עשרה בכדי לומר את כל הנ"ל‪ ,‬ודי בפחות מכך‪ ,‬אבל ברור שאין הלכה כאותם‬
‫רבותינו‪ ,‬אלא כמשנה והתלמוד הבבלי והירושלמי‪ ,‬ואין לפסוק הלכות מתוך מסכת‬
‫סופרים כלל וכלל ‪ .‬ור"ת פירש‪ ,‬שמדובר שיש עשרה‪ ,‬אלא שחלקם כבר התפללו‪ ,‬וביארו‬
‫רבותינו שצריך שיהיו שבעה או שישה שלא התפללו (תוספות ד"ה ואין פורסין על‬
‫שמע‪ .‬מגילה כג‪ .):‬ולפי ביאורו‪ ,‬זה מקור דברי הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬ד שצריך‬
‫שיהיו רוב העשרה שלא התפללו]‬
‫ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש‪ ,‬ולאחר התפילה עמד‬
‫אחד שלא שמע בפני אילו‪ ,‬ואמר ברכו או קדיש‪ ,‬וענו אילו אחריו‪ ,‬יצא ידי חובתו;‬
‫[כאן הובא דין זהה לביאור של רש"י במשנה‪ ,‬אבל כאמור זהו חידוש הגאונים‪ ,‬הם‬
‫תיקנו כך‪ ,‬והם לא ראו את עצמם כפופים לתלמוד‪ ,‬אבל בראי התלמוד לא יתכן להתפלל‬
‫תפילה בציבור אם הציבור כבר יצאו ידי חובתם‪ .‬ורס"ג כתב בסידורו (עמ' מה)‪ ,‬צריך‬
‫שיהיה רוב מנין שלא התפללו‪ .‬וגם הרמב"ם כך פסק‪ ,‬אבל שיתפללו על סמך יחיד‪ ,‬זאת‬
‫לא מצאנו‪ ,‬ולא שמענו מעולם‪ .‬כדאי לשים לב‪ ,‬גם לפי מסכת סופרים‪ ,‬יחיד שחוזר‬
‫ומתפלל‪ ,‬אינו פורס על שמע‪ ,‬שלא כרש"י‪ ,‬נמצא כי גם ממסכת סופרים מוכח שלא‬
‫כביאור של רש"י במשנה‪ ,‬וראה להלן יד‪,‬י שם הובא פירוש רש"י בשם יש אומרים]‬
‫וכבר התקינו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה‪ ,‬יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם‪,‬‬
‫ואחריו‪ ,‬ברכו את י"י המבורך‪ ,‬כדי לצאת אותם שלא שמעו‪ ,‬דאמר ר' יוחנן הלואי‬
‫ויתפלל אדם כל היום כולו‪ ,‬ונה גו אנשי מערב ואנשי מזרח לאומרו לאחר עושה‬
‫השלום בשלוש תפילות של שמנה עשרה‪ ,‬גזירה משום הנכנסין והיוצאין; ואפילו‬
‫לאחר קריאת ספר תורה‪]...[ .‬‬
‫‪031‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫[כאן הובאו מנהגי גאונים שונים‪ ,‬ואין למנהגיהם זכר בתלמוד‪ ,‬ובתלמוד לא מצאנו‬
‫אמירת ברכו לאחר התפילה‪ ,‬ורק כשיש ספר תורה תיקנו לומר ברכו משום המאחרים‪,‬‬
‫אבל כשאין ספר תורה לא מצאנו שיאמר ברכו לאחר התפילה‪ ,‬וכאמור כל מה שנזכר‬
‫כאן הוא מנהגי גאונים‪ ,‬והרמב"ם לא כתבם כלל וכלל]‪.‬‬
‫פרק יד הלכה ד‬
‫המפטיר בנביא הוא פורס על שמע‪ ,‬באיזה שמע אמרו בשמע של ספר תורה‪[ ,‬ראה‬
‫להלן הלכה ה' שנתבאר] והי כי פותח‪ ,‬אשרי יושבי ביתך‪ ,‬ואחר כך עומד המפטיר‬
‫ואומר‪ ,‬אין כמוך באלהים י"י ואין כמעשיך‪ ,‬מי כמוכה באלים י"י מי כמוכה נאדר‬
‫בקודש נורא תהילות עושה פלא‪ ,‬מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור‬
‫ודור‪ ,‬י"י מלך י"י מלך‪ ,‬י"י ימלוך לעולם ועד‪ ,‬י"י חפץ צדקו יגדיל תורה ויאדיר‪ ,‬י"י‬
‫עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום‪ ,‬אתה הוא י"י לבדך אתה עשית את השמים‬
‫שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את‬
‫כולם וצבא השמים לך משתחוים‪ .‬פרק יד הלכה ה‬
‫מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה‪ ,‬ואומר‪ ,‬שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד‪,‬‬
‫בנעימה‪ ,‬ואף העם עונין אותו אחריו‪ .‬וחוזר ואמר‪ ,‬אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש‪,‬‬
‫אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש‪ ,‬אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו‪ ,‬כנגד‬
‫שלשת אבות‪ ,‬ויש אומרים כנגד שלש קדושות; וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית‬
‫גדולות אלהים מי כמוך‪ ,‬י"י שמך ל עולם י"י זכרך לדור ודור‪ ,‬הכל תנו עוז לאלהינו‬
‫ותנו כבוד לתורה‪ ,‬גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו‪ .‬וצריך להגביה את התורה‬
‫בשמע ישראל‪ ,‬ובאילו שלשה ייחודין‪ ,‬ובגדלו לי"י אתי‪[ .‬מנהגי גאונים שונים]‬
‫פרק יד הלכה י‬
‫ויש אומרים פורס על שמע‪ ,‬שיאמר יוצר אור וקדוש‪ ,‬וטעם לדבר‪ ,‬על הברכה שמברך‬
‫על התורה ועל העבודה‪[ .‬זהו ביאור רש"י למשנה‪ ,‬פורס על שמע‪ .‬ולמעלה י‪,‬ו הובא‬
‫פירוש אחר‪ ,‬וכאן הובא פירוש רש"י בשם י"א]‬
‫***‬
‫אם נתבונן‪ ,‬מסכת סופרים כתבה את הלכתו של רש"י‪ ,‬וגם הזכירה את פירושו באחת‬
‫ההלכות בשם יש אומרים‪ .‬אולם דא עקא‪ ,‬הראשונים הרכיבו את מסכת סופרים עם‬
‫ביאור רש"י‪ ,‬וכעת נוצרו הלכות חדשות שלא נזכרו בשום מקום‪ ,‬ונחלקו בהם החולקים‬
‫בשם י"א וי"א‪ ,‬וכאמור אין צורך לכך‪ ,‬ההלכה התלמודית ברורה‪ ,‬וגם מחלוקת מסכת‬
‫סופרים על התלמוד הבבלי והירושלמי ברורה‪.‬‬
‫***‬

‫‪030‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫שולחן ערוך‪ ,‬סימן סט‪,‬א‬

‫שו"ע‪ :‬אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד (א) בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש‬
‫ולא קדושה עומד אחד מהם [משתמע אפילו זה שכבר התפלל] ואומר קדיש וברכו‬
‫וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה שאין‬
‫אומרים אלא קצת ממנה‪[ .‬מקור ההלכה הוא רש"י במשנה‪ ,‬ויש ביאורים אחרים‬
‫למשנה ברורים יותר‪ ,‬ולפיהם אין להתיר להתפלל בציבור רק ברכה אחת‪ ,‬אלא צריכים‬
‫לפרוס על שמע בעשרה ויברכו את כל הברכות בעשרה]‬
‫משנה ברורה סימן סט ס"ק א‬
‫והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז [הרדב"ז חולק על השו"ע שכתב את דברי‬
‫רש"י]‪ ,‬וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן‬
‫גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א']‪ ,‬וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ‬
‫נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה‪ ,‬ואם חזרו והתפללו הוי‬
‫ברכה לבטלה עי"ש‪[ .‬סברת הרדב"ז היא סברת הרמב"ם‪ ,‬ומי שבירך ברכות קריאת‬
‫שמע והתפלל פרחה ממנו חובת ברכה ותפילה‪ ,‬ושוב אם ירצה יוכל לצרף את עצמו‬
‫למנין אחר‪ ,‬והוא שיהיה מקצת מנין‪ ,‬כי צריך שיהיו רוב מנין שלא התפללו‪.‬‬
‫אלא שעדיין יש מעט הבדל בין הרמב"ם לרדב"ז‪ .‬וכדברי המשנ"ב (סימן סט סק"א)‪:‬‬
‫" אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכו ל לפרוס על שמע וגם לירד‬
‫לפני התיבה‪ ,‬אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם‪,‬‬
‫דבכהאיי גוונא [=בענין זה] לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו [=מהם] דהרי בשביל‬
‫עצמו אומר‪ .‬וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד‪ .‬והוא הדין דאחד מאותם שכבר יצאו‬
‫יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו‪ ,‬וכדלקמיה בשו"ע‪ ,‬דכיון דיש עכ"פ‬
‫אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה‪ ,‬כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]"‪ .‬והרמב"ם‬
‫לא יסכים לדבריו אלו]‪.‬‬
‫הגה‪ :‬ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים‬
‫אחריו ברוך ה' וכו'‪[ .‬פשט דברי הרמ"א לפי רש"י שלא כמשנה‪ ,‬ויש ביאורים אחרים‬
‫למשנה‪ ,‬ולפיהם בודאי שאין להתיר לומר רק קדיש וברכו‪ ,‬שנחשיבם כתפילת‬
‫הציבור] יש אומרים שפורסין בקריאת שמע של ערבית כמו בשחרית (כל בו ובית‬
‫יוסף בשם הר"ן) ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית‪.‬‬
‫שו"ע‪ :‬לאחר שס יימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש וזה‬
‫נקרא עובר לפני התיבה [השו"ע בעקבות הטור המשיך את החידוש של תחילת‬
‫המשנה של רש"י גם להמשך המשנה‪ ,‬וציבור שלא היה להם מנין והתפללו כיחידים‬
‫תפילת עמידה‪ ,‬וכעת לאחר התפילה הושלם המנין לעשרה‪ ,‬יעמוד אחד ויאמר קדיש‬
‫וברכו וברכה אחת של יוצר‪ ,‬אח"כ ידלג הש"ץ לתפילת עמידה ויאמר שלש ברכות‬
‫ראשונות בכדי שיאמרו קדושה בציבור‪ ,‬ויצאו ידי חובת תפילת הציבור‪ ,‬וזה הביאור‬
‫של פורסים על שמע ועוברים לפני התיבה‪ ,‬ונמצא שציבור זה התפללו תפילה בציבור‬
‫בדילוגים‪ ,‬למרות שכבר יצאו ידי חוב ת תפילה כיחידים]‪ .‬ואין עושין דברים אלו‬
‫‪033‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה‪ .‬וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו דהיינו רוב‬
‫העשרה [כאן חיבר השו"ע את שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י‪ ,‬כי צריך שיהיו רוב מנין‬
‫שלא התפללו‪ ,‬וראה מיד בהמשך שלשיטתו אין דבר זה מעכב רק לכתחילה‪ ,‬וכאמור‬
‫ל שיטת הרמב"ם דבר זה מעכב‪ ,‬וגם צריכים להתפלל תפילה כסדרה‪ ,‬קריאת שמע‬
‫וברכותיה ותפילת עמידה כסדרה‪ ,‬בלי דילוגים או חסרונות] ואם אינם נמצאים אפילו‬
‫בשביל אחד שלא שמע אומרים‪ .‬ואפילו מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני‬
‫התיבה בשביל אותו שלא שמע ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע‬
‫ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא משיפרוס ויעבור לפני‬
‫התיבה אחר שכבר שמע‪.‬‬
‫הגה‪ :‬ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא‬
‫יפסיק אף על פי שכבר התפלל אבל האחרים יכולין להפסיק אחר כך‪ ,‬וכל שכן שאם‬
‫לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה שישלים תפלתו אף על פי שיצטרך‬
‫לקרות אחר כך קריאת שמע ולא יסמוך גאולה לתפלה (בית יוסף בשם מהרי"א)‪.‬‬
‫[הש"ץ יתפלל תפילה בדילוגים משום הציבור‪ ,‬וישלים אח"כ את התפילה בקטעים‬
‫שלא אמרם‪ ,‬ובשיטת הרמב"ם אין לדברים האלה מקור בתלמוד ]‪ .‬ואסור להפסיק‬
‫בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בקריאת שמע וברכותיה‪ ,‬ולכן אסור לשליח ציבור‬
‫להפסיק בין קריאת שמע לתפלה או בקריאת שמע וברכותיה כדי לפרוס על שמע‬
‫לאותן הבאים לבית הכנסת לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר‬
‫אור‪ ,‬אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים ידי חובתם‪.‬‬
‫[הגאונים במסכת סופרים הזכירו שיעמוד זה שלא שמע ויאמר קדיש וברכו לאחר‬
‫התפילה‪ ,‬אבל באמצע התפילה‪ ,‬בין בשחרית ובין בערבית‪ ,‬גם הגאונים של מסכת‬
‫סופרים לא הזכירו‪ ,‬שלא כרמ"א שהתיר בערבית‪ ,‬וכאמור לפי המשנה והתלמוד‬
‫מעולם לא מצאנו שיתפללו מקצת תפילה בציבור להחשיב את הדבר כתפילה בציבור]‬
‫ומכל מקום איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל בעשרה כל התפלה אפילו‬
‫באותו בית הכנסת שכבר התפללו להוציא אחרים ידי חובתם רק שלא יעמוד החזן‬
‫השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאלו לא יצאו בראשונה‬
‫ידי חובתם (תשובת מהר"י מינץ סימן ט"ו)‪ .‬ונראה לי דוקא שעדיין הראשונים בבית‬
‫הכנסת אלא שהשלימו סדרם אבל אם יצאו הראשונים יוכל לעמוד החזן אף במקום‬
‫שעמד הראשון‪.‬‬
‫***‬
‫סוף דבר‬
‫ביארנו את המושג אין פורסין על שמע לפי רש"י והרמב"ם‪ ,‬ביארנו מהי ההגדרה של‬
‫תפיל ת הציבור‪ ,‬וגם הצבענו על המקורות התלמודיים שהם תואמים את שיטת הרמב"ם‬
‫וסברתו‪.‬‬
‫***‬

‫‪031‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫לא נתמלא זקנו פורס על שמע ולא עובר לפני התיבה‬

‫כבר ביארנו למעלה‪ ,‬כי בכל מקום שנמצא בדברי חז"ל או הרמב"ם פורס על שמע אבל‬
‫לא עובר לפני התיבה‪ ,‬הכוונה לתפילת ערבית‪ ,‬כי בתפילת ערבי ת יש פורס על שמע ואין‬
‫עובר לפני התיבה‪ ,‬אבל מעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל לכתוב הלכה‪ ,‬כי הפוחח‬
‫יפרוס על שמע‪ ,‬ובתפילת העמידה יורידוהו מהתיבה ויביישוהו לפני כל הציבור‪ ,‬דרכיה‬
‫דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום‪ .‬נמצא כי מה שכתוב במשנה פוחח פורס על שמע ולא‬
‫עובר לפני הת יבה‪ ,‬פירושו פוחח‪ ,‬מי שכתפיו מגולות‪ ,‬יהיה ש"ץ בערבית בלבד‪ ,‬אבל לא‬
‫יהיה ש"ץ בשחרית כי בשחרית יש גם פורס על שמע וגם עובר לפני התיבה‪.‬‬
‫לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬יג‬
‫הסומה פורס על שמע‪ ,‬ונעשה שליח ציבור‪ .‬אבל מי שכתפיו מגולות ‪ -‬אף על פי‬
‫שהוא פורס על שמע‪ ,‬אינו נעש ה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף‪.‬‬
‫עוד כתב הרמב"ם בהלכות תפילה ח‪,‬יא‬
‫אין ממנין שליח ציבור‪ ,‬אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו; ואם היה זקן‪ ,‬הרי זה‬
‫משובח ביותר‪ .‬ומשתדלין להיות שליח ציבור‪ ,‬קולו ערב ורגיל לקרות‪ .‬ומי שלא‬
‫נתמלא זקנו ‪ -‬אף על פי שהוא חכם גדול ‪ -‬לא י היה שליח ציבור‪ ,‬מפני כבוד הציבור;‬
‫אבל פורס הוא על שמע‪ ,‬משיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה‪.‬‬
‫היוצא מההלכה‪ ,‬קטן שהגיע לגיל שלש עשרה שנה‪ ,‬והביא שתי שערות‪ ,‬יכול להיות‬
‫ש"ץ רק בתפילת ערבית‪ ,‬אבל לא יהיה ש"ץ בתפילת שחרית שיש בה תפילת עמידה‪,‬‬
‫לשון לא יהיה משתמע אפיל ו בדיעבד‪ ,‬וזו היא שיטת הרמב"ם‪ ,‬ולדעתו אפילו בדיעבד‬
‫אסור [בתחילת ההלכה ממנין‪ ,‬בצורה קבועה‪ ,‬וכאן לא יהיה אפילו בדיעבד]‪ ,‬וכך הוא‬
‫המנהג אצל הפוסקים לפי הרמב"ם מאז ומעולם‪ ,‬ילד שהגיע לגיל שלש עשרה שנים‪,‬‬
‫יהיה ש"ץ רק בתפילת ערבית‪ ,‬וימתינו לו עד שיתמלא זקנו ואז יהי ה ש"ץ גם בשחרית‬
‫ומנחה‪[ .‬ומה שנאמר במשנה במגילה (ד‪,‬ה)‪ ,‬המפטיר בנביא ‪ -‬הוא פורס על שמע‪ ,‬והוא‬
‫עובר לפני התיבה‪ ,‬והוא נושא את כפיו‪ .‬אם היה קטן‪ ,‬אביו או רבו עוברים על ידו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫משמע שהקטן בן שלש עשרה שהביא שתי שערות ולא נתמלא זקנו‪ ,‬יהיה פורס על שמע‬
‫בשחרית‪ ,‬ואביו או רבו יתפללו תפילת עמידה במקומו‪ ,‬הוא מקרה יוצא דופן מפני‬
‫שהפטיר בנביא‪ ,‬אבל במקרה רגיל‪ ,‬בן שלש עשרה שהביא שתי שערות ולא נתמלא זקנו‪,‬‬
‫יהיה פורס על שמע רק בתפילת ערבית‪ ,‬וזו משמעות דברי חז"ל‪ ,‬וכך הוא מנהג יהודי‬
‫תימן מפורסם]‪.‬‬
‫בתלמוד הבבלי מסכת חולין דף כד עמוד ב נאמר‬
‫ת"ר‪ :‬נתמלא זקנו‪ ,‬ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו‪.‬‬
‫אם נחפש מקור להלכה הנ"ל של הרמב"ם בנוגע ללא נתמלא זקנו‪ ,‬נמצא כי מקורו‬
‫ירושלמי‪.‬‬
‫‪032‬‬
 ‫פורסין על שמע‬

‫ירושלמי מסכת מגילה‬

‫דף לב‪,‬א פרק ד הלכה ו משנה‪ .‬המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני‬
‫התיב ה והוא נושא את כפיו ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו‪:‬‬
‫דף לב‪,‬א פרק ד הלכה ו גמרא ‪ ...‬ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו והא תנינן‬
‫קטן לא יפרוש את שמע אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא‬
‫שתי שערות‪:‬‬
‫הירושלמי מדייק מהמשנה‪ ,‬אם היה קטן‪ ,‬אבי ו או רבו עוברים על ידו‪ ,‬כלומר מתפללים‬
‫תפילת עמידה כש"ץ במקומו‪ ,‬משתמע כי הקטן בעצמו יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו‬
‫או רבו רק עוברין ולא פורסין]‪ ,‬ועל כך שואל הירושלמי‪ :‬והרי יש משנה לקמן קטן אינו‬
‫פורס על שמע‪ ,‬וכיצד משתמע מהמשנה שלפנינו שקטן יפרוס על שמע?‬
‫מתרץ ה ירושלמי‪ :‬המשנה שלפנינו מדברת שהביא שתי שערות ויפרוס על שמע‪,‬‬
‫והמשנה לקמן מדברת שלא הביא שתי שערות ולא יפרוס על שמע‪.‬‬
‫אם נתבונן בפרשנים של הירושלמי‪ ,‬הם מפרשים אם יש קטן שהביא שתי שערות פורס‬
‫על שמע וזה הדיוק מהמשנה שלפנינו‪ ,‬ואם יש קטן שלא הביא שתי שערות אינו פורס‬
‫על שמע וזה המשנה לקמן‪.‬‬
‫אין צריך להאריך כי פירוש זה נוגד כל מושכל‪ ,‬וכי יעלה על הדעת להעלות קטן ש"ץ‬
‫לקריאת שמע וברכותיה כשהביא שתי שערות!‬
‫ב"ה זכינו‪ ,‬והרמב"ם מבאר את הירושלמי בצורה ברורה והגיונית‪ ,‬אם הביא שתי שערות‬
‫אחר שהגיע לגיל שלש עשרה‪ ,‬יפרוס על שמע ולא יעבור לפני התיבה‪ ,‬וזה הדיוק‬
‫מהמשנה שלפנינו‪ ,‬ואם הוא קטן ועדין לא הביא שתי שערות לא יפרוס על שמע‪ ,‬וזה‬
‫הביאור למשנה להלן‪ ,‬ומה שנכתב קטן במשנה לפנינו נאמר שלא בדקדוק‪ ,‬כי בדעת בני‬
‫אדם הוא קטן כל שלא נתמלא זקנו‪ ,‬ולא מכובד שיהיה ש"ץ בתפילת העמידה‪ ,‬אבל‬
‫ברור שאין ללמוד מכאן כי קטן שהביא שתי שערות יכול להיות ש"ץ בפורס על שמע‪.‬‬
‫ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬כי הירושלמי ביאר פורס על שמע ועובר לפני התיבה כמו‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ש"ץ בקריאת שמע וברכותיה‪ ,‬ש"ץ בתפילת עמידה‪ ,‬ומעולם לא עלתה על‬
‫דעתם של חכמי הירושלמי כי יש כאן תפילת ציבור למחצ ה עם ברכה אחת מברכות‬
‫היוצר‪ ,‬כי אז כל דיוק הירושלמי אינו במקום‪ ,‬דוקא אביו או רבו עוברין‪ ,‬אבל הקטן‬
‫פורס בעצמו‪ ,‬בשיטת רש"י דיוק הירושלמי אינו מובן‪ ,‬מה ההפרש בין פורס על שמע‬
‫לעובר לפני התפילה‪ ,‬כי לפי רש"י אין הבדל לגבי כבוד הציבור בין פורס על שמע‬
‫לעובר לפני הת יבה‪ ,‬כיון שכן מה מדייק הירושלמי דוקא עוברין אבל הקטן פורס על‬
‫שמע בעצמו‪ ,‬מה מקום לדיוק זה!‬
‫***‬

‫‪033‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫כוונה בתפילה‬
‫עיון בפרשנות רבי חיים מבריסק לדברי הרמב"ם‬

‫במאמר הבא נעיין בפרשנות רבי חיים מבריסק לדברי הרמב"ם בסוגיית כוונה בתפילה‪.‬‬
‫תחילה נכתוב את שיטת ר"ח בקיצו ר‪ ,‬לאחר מכן נבאר את ההלכות‪ ,‬ונעיר על שיטת‬
‫ר"ח‪ [ .‬רבי חיים הלוי סולובייצ'יק‪ .‬נולד בשנת תרי"ג (‪ ,)2810‬ונפטר ב ‪ -‬כ"א באב‬
‫תרע"ח‪ 03( ,‬ביולי ‪ ,) 2528‬מגדולי הדמויות הרבניות של המאה ה‪ 13-‬ואבי שיטת בריסק‬
‫בלימוד התורני‪ .‬להלן ר"ח]‪.‬‬
‫ר"ח היקשה‪ ,‬שיש סתירה בדברי הרמב"ם‪ ,‬ב הלכות תפילה פרק ד הלכה טו כתב‬
‫הרמב"ם‪" :‬כוונת הלב כיצד‪ :‬כל תפילה שאינה בכוונה‪ ,‬אינה תפילה; ואם התפלל בלא‬
‫כוונה‪ ,‬חוזר ומתפלל בכוונה"‪ .‬משתמע מכך‪ ,‬שצריך לכוון בכל התפילה‪ ,‬ואם לא כיוון‬
‫במקצת התפילה לא יצא ידי חובתו‪ ,‬וחוזר ומתפלל בכוונה‪ .‬ולעומת זאת בפרק י הלכה‬
‫א כתב הרמב"ם‪" :‬מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו‪ ,‬יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון‬
‫ליבו בברכה ראשונה‪ ,‬שוב אינו צריך"‪ .‬משמע שהכוונה מעכבת רק בברכה ראשונה‪.‬‬
‫ותירץ ר"ח‪ ,‬יש שתי כוונות בתפילה‪.‬‬
‫א‪ .‬כוונה של משמעות המילים‪.‬‬
‫ב‪ .‬כוונה שיראה עצמו עומד לפני ה'‪.‬‬
‫מה שכתב הרמב"ם בפרק ד‪ ,‬שהכוונה מעכבת בכל התפילה‪ ,‬הוא שיכוון שיראה עצמו‬
‫עומד לפני ה'‪ ,‬וזה מה שכתב שם בהלכה טז‪" :‬כיצד היא הכוונה ‪ -‬שיפנה ליבו מכל‬
‫המחשבות‪ ,‬ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מה שכתב‬
‫הרמב"ם בפרק י‪ ,‬שהכוונה מעכבת רק בברכה ראשונה‪ ,‬הוא שיכוון את משמעות‬
‫המילים שמוציא מפיו‪.‬‬
‫לפני שנשיב על שאלת ר"ח בדרך אחרת‪ ,‬נכתוב את ההלכות עם דברי הסבר ומקורות‪.‬‬
‫הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד‪ ,‬ביאר שיש חמשה דברים המעכבים את התפילה‪ .‬הדבר‬
‫החמישי המעכב הוא כוונת הלב‪ ,‬ומהלכה טו ואילך ביאר מהי כוונת הלב‪.‬‬
‫ד‪,‬א חמישה דברים מעכבין את התפילה‪ ,‬אף על פי שהגיע זמנה ‪ -‬טהרת הידיים‪,‬‬
‫וכיסוי הערווה‪ ,‬וטהרת מקום התפילה‪ ,‬ו דברים החופזין אותו‪ ,‬וכוונת הלב‪.‬‬
‫ד‪,‬טו כוונת הלב כיצד‪ :‬כל תפילה שאינה בכוונה‪ ,‬אינה תפילה; ואם התפלל בלא‬
‫כוונה‪ ,‬חוזר ומתפלל בכוונה‪ .‬מצא דעתו משובשת וליבו טרוד ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד‬
‫שתתיישב דעתו‪ .‬לפיכך הבא מן הדרך‪ ,‬והוא עייף או מצר ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד‬
‫שתתיישב דעתו‪ :‬אמרו חכמים‪ ,‬שלושה ימים‪ ,‬עד שינוח ות תקרר דעתו‪ ,‬ואחר כך‬
‫יתפלל‪.‬‬
‫‪038‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫הלכה טו היא ההלכה הראשונה העוסקת בביאור כוונת הלב‪ ,‬ונאמר בה‪ ,‬שיש חובה‬
‫לכוון בתפילה‪ .‬ומהי הכוונה? כפי מובנ ה הפשוט והידוע‪ ,‬לחשוב על משמעות המילים‬
‫שהוא אומר‪ .‬וכל תפילה שאיננה בכוונה אינה תפילה וחוזר ומתפלל בכוונה‪ ,‬כלומר‬
‫שאם לא כיוון ולא נתן את לבו למה אומר‪ ,‬צריך לחזור ולהתפלל‪.‬‬
‫מקורו של הרמב"ם הוא תלמוד‪ ,‬וכך כתב הכסף משנה‬
‫סוף פרק תפלת השחר (דף ל'‪ ):‬א"ר יוחנן‪ ,‬א ני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי‪,‬‬
‫כלומר ולמה לי שתי תפלות‪ ,‬אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין‪ ,‬ולאפוקי ממ"ד‬
‫התם אין תפלת המוספין אלא בצבור‪ .‬א"ל ר' ירמיה לרבי זירא‪ ,‬ודילמא מעיקרא לא‬
‫כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה‪ ,‬ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה‬
‫חוזר ומתפלל בכוונה‪ .‬וכ"כ הרא"ש ז"ל‪.‬‬
‫באיזו כוונה מדובר בתלמוד? שיכוון ויחשוב על משמעות המילים שאומר‪ .‬באיזו כוונה‬
‫מדבר הרמב"ם? כמו התלמוד‪ .‬כי הרמב"ם כתב "שאם לא כיוון בתפילה חוזר ומתפלל‬
‫בכוונה" המקור התלמודי גלוי וברור‪ ,‬וגם דברי הרמב"ם פשוטים וברורים‪.‬‬
‫ד‪,‬טז כיצד היא הכוונה ‪ -‬שיפנה ליבו מכל המחשבות‪ ,‬ויראה עצמו כאילו הוא עומד‬
‫לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה‪ ,‬כדי לכוון את ליבו‪ ,‬ואחר כך‬
‫יתפלל‪ ,‬בנחת ובתחנונים‪ .‬ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי‪ ,‬משליכו והולך‬
‫לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה‪ ,‬ואחר כך ייפטר‪ .‬חסידים הראשונים היו‬
‫שוהין שעה קודם התפילה‪ ,‬ושעה אחר התפילה‪ ,‬ומאריכין בתפילה שעה‪.‬‬
‫הלכה טז היא ההלכה השנייה העוסקת בנושא הכוונה בתפילה‪ ,‬נתבונן בה קמעה‪.‬‬
‫הרמב"ם כותב שצריך לפנות את דעתו מכל המחשבות הטורדות‪ ,‬ויראה את עצמו כאילו‬
‫עומד לפני השכינה‪ ,‬והסמי ך לכך שצריך לישב קמעה לפני התפילה ואחריה‪ ,‬וכך היה‬
‫מנהגם של החסידים הראשונים‪.‬‬
‫בהלכה טו הוא כתב שצריך לכוון בתפילה ואם לא כיוון לא יצא‪ ,‬ואילו בהלכה טז הוא‬
‫כבר מדריך את האדם‪ ,‬במסגרת הכוונה בתפילה אתה צריך לפנות את מחשבתך‪ ,‬לראות‬
‫את עצמך עומד לפני ה'‪ ,‬לישב קמעה לפני ואחרי התפילה‪.‬‬
‫נפנה למקורות של הלכה זו‪.‬‬
‫סנהדרין דף כב עמוד א‬
‫דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא‪ :‬המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו‬
‫שכינה כנגדו‪ ,‬שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד‪.‬‬

‫‪035‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫ברכות דף לב עמוד ב‬
‫ואמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר אך‬
‫צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך‪ .‬תניא נמי הכי‪ :‬המתפלל צריך שישהא שעה‬
‫אחת קודם תפלתו‪ ,‬ושעה אחת אחר תפלתו‪.‬‬
‫ברכות דף כח עמוד ב‬
‫רבי אליעזר אומר‪ :‬העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים‪.‬‬
‫ברכות דף כט עמוד ב‬
‫רבי אליעזר אומר‪ :‬העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר‬
‫רבי אושעיא‪ :‬כל שתפלתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי‪ :‬כל מי שאינו אומרה‬
‫בלשון תחנונים‪.‬‬
‫הרמב"ם בסגנונו המסודר‪ ,‬כינס מקורות אלו העוסקים בהתנהגות האדם בשעת התפילה‪,‬‬
‫ומטרתם לגרום לאדם לכוון בתפילה‪ ,‬בהלכה העוסקת בביאור הכוונה‪ ,‬הוא ערך הלכה‬
‫ופתח בה בסגנון‪ :‬כיצד היא הכוונה? וכתב בה את כל הדברים הנ"ל‪.‬‬
‫האם הרמב"ם סובר שלא צריך לכוון את משמעות המילים‪ ,‬נגד תלמוד ערוך ברכות דף‬
‫ל? בודאי שלא‪ .‬האומר כך הרי הוא מן המתמיהים‪ ,‬הלכה מפורשת כתב הרמב"ם "וכל‬
‫תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ויחזור ויתפלל"‪ .‬הרמב"ם רק ערך כמה מקורות‪,‬‬
‫והסמיך אותם לכוונה‪ ,‬כי דברים אלה יעזרו לאדם לכוון‪ .‬אבל מכאן ועד שנוציא את‬
‫המקורות מהקשרם‪ ,‬ונעמיס על לשון הרמב"ם דברים שאין להם ביסוס בתלמוד‪ ,‬הדרך‬
‫רחוקה‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬הלכה זו מדריכה את האדם בצורה כללית כיצד להתנהג בשעת התפילה‪ ,‬מה‬
‫יעשה שיוכל לכוון‪ ,‬מכיוון שהיא מבארת בצורה כללית נכתב בה לשון "כיצד היא‬
‫הכוונה"‪ ,‬אבל מעולם לא סבר הרמב"ם שמהות הכוונה "פינוי מחשבתו" "יראה עצמו‬
‫עומד לפני ה'"‪.‬‬
‫מי שסובר שלפי הרמב"ם אין חובה לכוון את משמעות המילים‪ ,‬עליו לסבור על פי‬
‫המשתמע מהלכה זו‪ ,‬שבמשך כל התפילה צריך האדם לעשות שני דברים‪.‬‬
‫א‪ .‬לפנות את מחשבתו‪.‬‬
‫ב‪ .‬לראות את עצמו עומד לפני ה'‪.‬‬
‫וזאת לא מצאנו‪.‬‬
‫הלכה יז הבאה לאחר מכן‪ ,‬עוסקת בשיכור שאינו יכול לכוון ביאור המילים‪ ,‬לא יתפלל‪.‬‬
‫הלכה יח שאחריה‪ ,‬עוסקת שלא יעמוד להתפלל מתוך שחוק או הלכה פסוקה‪ ,‬שלא‬
‫יהיה לבו טר וד בהלכה‪ ,‬ולא במשמעות המילים שהוא אומר‪.‬‬
‫‪023‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫הלכה כ שאחריה‪ ,‬עוסקת במקרה שהיה מהלך במקום גדודי חיה‪ ,‬ואין ביכולתו לכוון‬
‫את נוסח שמונה עשרה ברכות‪ ,‬תיקנו לו ברכה קצרה שיוכל לכוון בה גם כשהוא מהלך‬
‫בדרך‪.‬‬
‫כל ההלכות מתחילתם ועד סופם עוסקות בכוונה של משמעות המילים‪ ,‬והלכה טז שבה‬
‫כלל הרמב"ם כמה עניינים בכוונת התפילה‪ ,‬אינה באה לעקור זאת‪ ,‬אלא היא מדריכה את‬
‫האדם באיזו צורה יתנהג בתפילה‪ ,‬כדי שיוכל לכוון בתפילה ולא יחשוב על דברים‬
‫אחרים‪.‬‬
‫נפנה להלכות תפילה פרק י הלכה א‬
‫מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו‪ ,‬יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה‬
‫ראשונה‪ ,‬שוב אינו צריך‪.‬‬
‫ר"ח היקשה על סתירה בדברי הרמב"ם‪ ,‬בין פרק ד לפרק י‪.‬‬
‫אולם אם נשווה את ההלכה בפרק ד להלכה בפרק י‪ ,‬נראה שהרמב"ם השתמש באותם‬
‫מילים‪ .‬בפרק ד הוא כתב‪" :‬כוונת הלב כיצד‪ :‬כל תפילה שאינה בכוונה‪ ,‬אינה תפילה;‬
‫ואם התפלל בלא כוונה‪ ,‬חוזר ומתפלל בכוונה"‪ .‬ובפרק י הוא כתב‪" :‬מי שהתפלל ולא‬
‫כיוון את ליבו‪ ,‬יחזור ויתפלל בכוונה"‪ .‬בשני המקומות הוא כתב‪ ,‬התפלל ולא כיוון לבו‪,‬‬
‫חוזר ומתפלל בכוונה‪ .‬כיוון שכן‪ ,‬עד שהקשה ר"ח על סתירה מפרק ד לפרק י‪ ,‬היה לו‬
‫להקשות על סתירה בפרק י הלכה א‪ ,‬מתחילת ההלכה להמשכה‪ .‬כי בתחילת ההלכה‬
‫נאמר שצריך לכוון בכל התפילה‪ ,‬ואם לא כיוון חוזר ומתפלל בכוונה‪ ,‬ואילו בהמשך‬
‫ההלכה נאמר‪ ,‬כיוון בברכה ראשונה די לו בכך‪ ,‬ואינו צריך לחזור ולהתפלל‪.‬‬
‫על כורחנו‪ ,‬בתחילת ההלכה אנו עוסקים כשלא כיוון כלל באף מילה מהתפילה‪ ,‬ועל כך‬
‫נאמר חוזר ומתפלל בכוונה‪ ,‬ואילו בהמשך ההלכה אנו עוסקים כשכיוון בברכה‬
‫ראשונה‪ ,‬ועל כך נאמר אינו חוזר ומתפלל‪ .‬כיון שכן‪ ,‬כך ניישב גם את קושיית ר"ח‬
‫ששאל על סתירה בין פרק ד לפרק י‪ ,‬ובפרק ד אנו עוסקים כשלא כיוון כלל באף מילה‬
‫מהתפילה‪ ,‬ועל כך נאמר חוזר ומתפלל בכוונה‪ ,‬ואילו בפרק י אנו עוסקים כשכיוון‬
‫בברכה ראשונה‪ ,‬ועל כך נאמר אינו חוזר ומתפלל‪ .‬והסיבה שלא כתב הרמב"ם בפרק ד‪,‬‬
‫שאם כיוון בברכה ראשונה אינו חוזר‪ ,‬כיון שכתב שם רק את כללי ההלכה‪ ,‬ואילו פרטי‬
‫ההלכה נמנו בפרק י‪ ,‬ושם מקומם‪.‬‬
‫לאחר שביארנו את ההלכות ומקורותיהם‪ ,‬והשבנו על שאלת ר"ח בדרך הפשט‪ ,‬נכתוב‬
‫את דברי ר"ח בצורה יותר מפורטת‪ ,‬ונעיר על דבריו‪.‬‬
‫בתחילת דבריו הקשה ר"ח‪ ,‬שיש סתירה בין פרק ד' לפרק י'‪ .‬ומפרק ד משתמע שצריך‬
‫לכוון בכל התפילה ואם לא כיוון יחזור ויתפלל‪ ,‬ואילו מפרק י' משתמע שמספיק לכוון‬
‫בברכה ראשונה‪ .‬וכבר ביארנו‪ ,‬שלפי הבנה זו‪ ,‬יש סתירה מתחילת ההלכה בפרק י'‬

‫‪022‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫להמשכה‪ ,‬ומה שנכתב בפרק ד' נשנה ונכפל בפרק י'‪ ,‬אבל אליבא דאמת אין סתירה כי‬
‫אם סגנון ברור ופשוט‪.‬‬
‫ר"ח מתרץ שיש שני סוגי כוונה בתפילה‪ ,‬הוא מבסס את דבריו על ההלכה בפרק ד הלכה‬
‫טז‪ ,‬שם נאמר שיראה את עצמו עומד לפני ה'‪ ,‬והוא מגדיר שדבר זה הוא ממעשה‬
‫התפילה‪ ,‬שאם לא כן הוא מתעסק ולא מתפלל‪ .‬מכיוון שכוונה זו של עומד לפני ה' היא‬
‫ממעשה התפילה‪ ,‬ובלעדיה אין תפילה‪ ,‬לפיכך היא מעכבת בכל התפילה‪ ,‬ואילו כוונה‬
‫במילים הוא תוספת בתפילה‪ ,‬דין כוונה בתפילה‪ ,‬ובזאת די לנו בברכה ראשונה‪.‬‬
‫הוא ממשיך לבאר‪ ,‬שכאשר מכו ון ורואה את עצמו עומד לפני ה'‪ ,‬מקיים שני דברים‪,‬‬
‫מצוות צריכות כוונה‪ ,‬ושיהיה מתפלל ולא מתעסק‪ ,‬ואילו בביאור המילים הוא מקיים את‬
‫דין הכוונה בתפילה‪ ,‬דין מיוחד בברכת אבות‪.‬‬
‫וכבר ביארנו שלפי שיטת ביאור זו‪ ,‬הרמב"ם חייב את האדם לעשות שני דברים במשך‬
‫כל התפילה‪.‬‬
‫א‪ .‬יפנה את לבו מהמחשבות‪.‬‬
‫ב‪ .‬יראה עצמו עומד לפני ה'‪.‬‬
‫כיון שכן‪ ,‬מדוע לא כתב ר"ח שחייב האדם לפנות את לבו מהמחשבות במשך כל זמן‬
‫התפילה?‬
‫ועוד שלפי שיטה זו‪ ,‬בשום מקום לא נזכר ברמב"ם דין של כוונת משמעות המילים‪ ,‬ואם‬
‫הלכה טז היא המגדירה מהי כוונה בתפילה‪ ,‬א"כ במשך כל התפילה יכוון רק כוונה זו‪,‬‬
‫ומנין לנו שצריך לכוון את משמעות המילים?‬
‫גם מה שכתב ר"ח‪ ,‬שמי שמכוון את הכוונה שהוא עומד לפני ה'‪ ,‬מקיים בכך "מצוות‬
‫צריכות כוונה"‪ ,‬דבר זה נאמר שלא בדקדוק‪ ,‬מפני שלהלכה מצוות אינן צריכות כוונה‪.‬‬
‫לפי הרמב"ם כל המצוות שיש בהם עשיית מעשה‪ ,‬העוש ה אותו מעשה יצא ידי המצוה‪,‬‬
‫אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה‪ ,‬מפני שמצוות אינן צריכות כוונה‪ .‬לפיכך‬
‫הנוטל ארבעת המינים‪ ,‬משהגביהם יצא ידי חובתו (לולב ז‪,‬ט‪ .‬ברכות יא‪,‬טו)‪ ,‬ואפילו‬
‫שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה ‪ .‬וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה‪ ,‬יצא ידי חובתו‪,‬‬
‫למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה [מדובר שיודע שהיום פסח‪ ,‬וזו מצה‬
‫(מ"מ)‪ ,‬אחרת הרי הוא כמו חסר דעת‪ ,‬ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫(חמץ ומצה ו‪,‬ג)]‪ .‬ורק מצוות שאין בהם עשיית מעשה‪ ,‬כגון שמיעת שופר [בשמיעת‬
‫השופר‪ ,‬המצווה רק לשמוע קול שופר‪ ,‬ואינו עוש ה מעשה]‪ ,‬צריך שיתכוון בשמיעת‬
‫השופר לצאת ידי חובה המצווה ( כך כתב הרב קאפח בהלכות שופר פרק ב הלכה ד‬
‫הערה ח)‪.‬‬

‫‪021‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫קריאת שמע תפילה וברכות‪ ,‬הרי הם מצוות שיש בהם עשייה באמירה בפה‪ .‬ולמרות‬
‫שיש בהם עשייה‪ ,‬ולכאורה אין צורך בכוונה‪ ,‬אבל מכיוון שכוונת הלב [תשומת לב‬
‫למילים שמוציא מפיו] היא עיקר המטרה בהם‪ ,‬לפיכך צריך לתת את דעתו למילים‬
‫שמוציא מפיו‪ ,‬מתחילת אמירתם ועד סופם [ הכוונה בהם שונה משאר מצוות שאין בהם‬
‫עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת המצווה‪ ,‬ואילו כאן מתכוון ונותן את דעתו למילים‬
‫שמוציא מפיו]‪ .‬עבר ולא כיוון במשך כל זמן אמירתם‪ ,‬בקריאת שמע הכוונה בפסוק‬
‫ראשון מעכבת‪ ,‬ובתפילת העמידה הכוונה בברכה הראשונה מעכבת ‪ ,‬ואם כיוון בקטעים‬
‫אלה ולא כיוון בשאר יצא ידי חובתו‪ ,‬כיוון שקיים את המצווה באמירה בפה (קרית שמע‬
‫ב‪,‬א‪ .‬תפילה ד‪,‬טו‪ .‬י‪,‬א‪ .‬וע"פ הערת הרב קאפח הנ"ל) ‪.‬‬
‫ועוד קשה‪ ,‬והרי מקור הלכה טז‪ ,‬הוא תלמוד במסכת סנהדרין כב‪" .‬דאמר רב חנה בר‬
‫ביזנא אמר רבי שמעון חסידא‪ :‬המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו‪ ,‬שנאמר‬
‫שויתי ה' לנגדי תמיד"‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬אם כוונה זו היא הכוונה העיקרית במשך כל‬
‫התפילה‪ ,‬איך יתכן שבמסכת ברכות העוסקת בהלכות תפילה לא נכתב דבר זה‪ ,‬ורק‬
‫במסכת סנהדרין שאינה עוסקת בהלכות תפילה נכתב זאת! חכמים היו צריכים ללמדנו‬
‫דבר חשוב זה במסכת ברכות‪ ,‬ולבאר לנו כיצד היא הכוונה‪ ,‬אחרת אינו יוצא ידי חובתו‪.‬‬
‫בסוף דבריו‪ ,‬ר"ח הוכיח את שיטתו מדיוק בדברי הרמב"ם‪ .‬בפרק ד הלכה טו כתב‬
‫הרמב"ם שלושה דברים לגבי הכוונה‪.‬‬
‫א‪ .‬כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מצא דעתו משובשת וליבו טרוד ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד שתתיישב דעתו‪.‬‬
‫לפיכך הבא מן הדרך‪ ,‬והוא עייף או מצר ‪ -‬אסור לו להתפלל‪ ,‬עד שתתיישב‬
‫דעתו [ר"ח מפרש‪ ,‬שההלכה באה ללמדנו שצריך לאמוד את עצמו שיכול‬
‫לכוון]‪.‬‬
‫ואילו בפרק י הלכה א כתב הרמב"ם דבר אחד לגבי הכוונה‪.‬‬
‫א‪ .‬מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו יחזור ויתפלל בכוונה‪ ,‬ואם כיוון את ליבו‬
‫בברכה ראשונה שוב אינו צריך‪.‬‬
‫ודייק ר"ח‪ ,‬מדוע יש הבדל בין ההלכות‪ ,‬כי ההלכות עוסקות בשני סוגים של כוונה‪.‬‬
‫אולם דיוקו אינו מוכרח‪ .‬פרק ד עוסק בדברים המעכבים את התפילה‪ ,‬ולפיכך הרמב"ם‬
‫האריך לבאר בו את ההלכות הנוגעות לכוונה‪ ,‬כי היא מעכבת את התפילה‪ .‬ואילו פרק י‬
‫עוסק בדיני הטעויות בתפילה‪ ,‬ולפיכך הרמב"ם ביאר בו‪ ,‬שאם התפלל ללא כוונה כלל‬
‫[לא כיוון בשום מילה מהתפילה]‪ ,‬טעה וחוזר ומ תפלל כראוי‪ ,‬ואם כיוון בברכת אבות‬

‫‪020‬‬
 ‫כוונה בתפילה‬

‫יצא ידי חובתו‪ .‬והרמב"ם לא כתב עוד הלכות הנוגעות לכוונה בפרק זה‪ ,‬כי זה אינו עניין‬
‫הפרק‪.‬‬
‫סוף דבר‬
‫לפי שיטת ר"ח‪ ,‬הפכו דברי ר' שמעון חסידא ליסוד מוסד בהלכות כוונה בתפילה‪ .‬ואילו‬
‫לפי ביאורנו‪ ,‬ר' שמעון חסידא היה חסיד‪ ,‬ודבריו נאמר ו במסגרת זו‪ .‬יסודות ההלכה‬
‫בדיני כוונה בתפילה צריכים להיכתב במשנה או בתלמוד בצורה ישירה במסכת ברכות‪,‬‬
‫ולא במימרה במסכת סנהדרין דרך אגב‪.‬‬
‫דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא‪ :‬המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו‬
‫שכינה כנגדו‪ ,‬שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד‪( .‬סנהדרין כב‪).‬‬
‫***‬

‫‪023‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫קירוי הכהנים‬
‫במאמר הבא נדון בשיטת הרמב"ם‪ ,‬כיצד יהיה קירוי השליח ציבור את הכהנים‪ ,‬וכיצד‬
‫יענו הכהנים‪ .‬האם שליח ציבור יקרא אותם כהנים והם יברכו אשר קדשנו בקדושתו של‬
‫אהרן‪ ,‬ויתחילו יברכך מעצמם ללא קירוי‪ .‬או שיברכו אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‬
‫ללא קירוי‪ ,‬ויקרא אותם שליח ציבור כהנים ויענו יברכך‪.‬‬
‫בבואנו לדון בסוגיה זו‪ ,‬צריכים אנו לדעת‪ ,‬יש שני שינויים במנהג נשיאת כפים של‬
‫התלמוד שאינם במנהג נשיאת כפים כיום‪ ,‬והתלמוד מתאר את המנהג הקדום‪ ,‬ואם לא‬
‫נבחין בדבר‪ ,‬נדייק מהתלמוד על פי מנהגינו‪ ,‬אבל מנהג התלמוד היה אחר‪ ,‬כך שהדיוק‬
‫אינו נכון‪.‬‬
‫בדברינו נצביע כיצד המפרשים ביארו את התלמוד על פי מנהגם המאוחר‪ ,‬ולא הבחינו‬
‫כי מנהג התלמוד הוא אחר‪ ,‬וגם נצביע כיצד בדברי הרמב"ם ניתן ללמוד על המנהג‬
‫הקדום‪ ,‬ועדין ניתן למצוא לו רמז‪.‬‬
‫***‬
‫תחילה נכתוב את שני השינויים שיש במנהג נשיאת כפים של התלמוד לעומת מנהגינו‪,‬‬
‫ואח"כ נצטט את המקורות וביאורם‪.‬‬
‫מנהג נשיאת כפים כיום‪ ,‬שיברכו כל הכהנים בקול רם את הברכה אשר קדשנו בקדושתו‬
‫של אהרן‪ .‬ועוד נהוג כיום כי שליח ציבור מקרא את הכהנים מילה במילה‪ ,‬הוא מקרא‬
‫אותם ה' והם עונים אחריו ה'‪ ,‬הוא מקרא אותם וישמרך והם עונים אחריו וישמרך‪ ,‬וכן‬
‫שאר המילים‪ ,‬אבל לא יברכו הכהנים מעצמם ללא קירוי‪.‬‬
‫לעומת מנהג זה‪ ,‬מנהג נשיאת כפים בזמן התלמוד היה‪ ,‬שיברכו הכהנים את הברכה אשר‬
‫קדשנו בקדושתו של אהרן בלחש‪ ,‬ברכה זו היא ברכת המצוות של הכהנים והיא אינה‬
‫שייכת לציבור‪ ,‬נשיאת כפים לציבור מתח ילה מקרוי הכהנים‪ ,‬כהנים‪ ,‬והם עונים יברכך‪.‬‬
‫ועוד היה נהוג אז‪ ,‬כי שליח ציבור לא יקרא את הכהנים מילה במילה‪ ,‬אלא הם יברכו את‬
‫הברכה מעצמם ללא קירוי‪.‬‬
‫***‬
‫דיני נשיאת כפים נתבארו בתלמוד הבבלי בסוגיה במסכת סוטה מעמוד לח ואילך‪.‬‬
‫בדף לט עמוד א נאמר‪" :‬שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים?‬
‫אמר להן‪ :‬מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא‪ ,‬ולא פסעתי על ראשי עם קודש‪ ,‬ולא‬
‫נשאתי כפי בלא ברכה‪ .‬מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא‪ :‬אשר קדשנו‬
‫בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה"‬
‫ר' אלעזר בן שמוע מבאר שהסיבה שזכה לה אריך ימים שלא נשא כפים בלא ברכה‪.‬‬
‫למנהגינו היום שברכה זו נאמרת בקול רם ע"י כל הכהנים‪ ,‬מה חידוש יש בדבר? מה‬
‫‪021‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫דקדוק יש בדבר? כל הכהנים מברכים בקול רם את הברכה! על כורחנו‪ ,‬מנהגם היה‬

‫לברך ברכה זו בלחש‪ ,‬כי ברכה זו היא ברכת המצוות לכהנים ואין לציבור עניין בה‪,‬‬
‫והשת בח ר' אלעזר בן שמוע שהקפיד לברך ברכה זו בכל פעם שעלה לישא את כפיו‪.‬‬
‫(ראה הערת הגר"א בשולחן ערוך או"ח סימן קכח סעיף יג‪ ,‬שלמד מסוגיה זו שהברכה‬
‫אינה מעכבת‪ .‬ואנו דייקנו מהסוגיה שהברכה הייתה נאמרת בלחש‪ .‬וראה אוצר‬
‫הגאונים למסכת סוטה עמוד ‪ ,123‬שכתב‪" :‬ואמרי רבואתא הפורס כפיו לא יברך אשר‬
‫קדשנו בקול אלא בלחש"‪ .‬וכך כתב ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (עמ' ‪ ,)121‬וזה‬
‫לשונו‪ :‬עד שמשלים שליח צבור ברכת הודאה והיא ״מודים וכו׳״‪ ,‬אזי יברך כל כהן‬
‫לעצמו בלחש‪ ,‬כשהוא פונה נוכח הקדש‪ ,‬במצבו – ברכה על ברכת כהנים‪ ,‬משום‬
‫שברכת כהנים מצוה ו״כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן״‪ ,‬יברך‪ :‬״ברוך אתה‬
‫יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל‬
‫באהבה״; ולאחר שמברכים ברכה זו מפנים פניהם לצבור‪).‬‬
‫אם נתבונן‪ ,‬גם בדברי הרמב"ם עדין קיים זכר למנהג הקדום‪ ,‬הרמב"ם בהלכות תפילה‬
‫ונשיאת כ פים יד‪,‬ג כתב "כיצד היא ברכת כהנים‪ ,‬יתחילו הכהנים יברכך ויקרא אותם‬
‫השליח ציבור מילה מילה"‪ .‬משתמע מדבריו‪ ,‬הברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‪...‬‬
‫אינה חלק מברכת הכהנים לציבור‪ ,‬אלא היא ברכת המצוות של הכהנים‪.‬‬
‫וראה עוד שם בהל' ח "אם היה הכהן המברך אחד‪ ,‬מתחיל לברך מעצמו‪ ,‬ושליח ציבור‬
‫מקרא אותו מילה מילה‪ ,‬כמו שאמרנו‪ .‬היו שנים או יתר‪ ,‬אינן מתחילין לברך‪ ,‬עד שיקרא‬
‫להם שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים‪ ,‬והם עונים ואומרין "יברכך‪ "...‬ברכת כהנים‬
‫מתחילה מהמילה יברכך‪ ,‬ושליח ציבור יקרא כהנים לפני המילה יברכך‪ ,‬ויענו לו יברכך‬
‫כי כאן מתחילה ברכת הכהנים לציבור‪.‬‬
‫רק בהלכה יג כתב הרמב"ם את הברכה‪ ,‬ההלכה עוסקת בדברים הנוגעים לכהן‪ ,‬מה יאמר‬
‫ואמתי‪ .‬זה לשון ההלכה‪" :‬בשעה שכל כהן עולה לדוכן‪ ,‬כשהוא עוקר רגליו לעלות‪,‬‬
‫אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו‪ ,‬שתהיה הברכה הזאת שציויתנו לברך את עמך ישראל‬
‫ברכה שלמה‪ ,‬ואל יהי בה מכשול ועוון‪ ,‬מעתה ועד עולם‪ .‬וקודם שיחזיר פניו לברך את‬
‫העם‪ ,‬מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬אשר קידשנו בקדושתו של אהרן‪ ,‬וציונו‬
‫לברך את עמו ישראל‪ ,‬באהבה; ואחר כך מחזיר פניו לציבור‪ ,‬ומתחיל לברכם"‪.‬‬
‫היוצא מכך‪ ,‬אין שום טעם לקרות את הכהנים לפני ברכת אשר קדשנו בקדושתו של‬
‫אהרן‪ ,‬כי עדין לא התחילה הברכה לציבור‪ ,‬והיו תקופות שברכה זו נאמרה בלחש‪ ,‬ואף‬
‫אם נוהגים לאומרה בקול רם‪ ,‬אבל היא ברכת המצוות של הכהנים‪ ,‬ועדין לא התחילה‬
‫הברכה לציבור‪ ,‬וקירוי הכהנים יהיה רק לפני יברכך‪ ,‬ויקרא אותם כהנים‪ ,‬והם יענו‬
‫יברכך‪.‬‬
‫***‬

‫‪022‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫כעת נעבור למנהג השני שהיה קיים בתקופת התלמוד‪ ,‬שלא נהגו לקרות את הכהנים‬
‫מילה במילה‪ .‬כך נאמר במסכת סוטה דך לט עמוד ב‬
‫"א"ר זירא א"ר חסדא‪ :‬אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור‪.‬‬
‫ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא‪ .‬ואין הצבור רשאין‬
‫לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים‪ .‬ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת‬
‫עד שיכלה אמן מפי הצבור"‬
‫מכיוון שאנו יודעים כי קירוי הכהנים היה לפני המילה יברכך‪ ,‬להלן ביאור הקטע‪,‬‬
‫הביאור יבוא בסוגריים מרובעות‪.‬‬
‫"א"ר זירא א"ר חסדא‪ :‬אין הקורא רשאי לקרו ת כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור‪.‬‬
‫[אין השליח ציבור מקרא לכהנים את המילה כהנים‪ ,‬עד שיכלה האמן של ברכת‬
‫ההודאה מפי הציבור‪ .‬ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן היתה נאמרת בלחש ולא‬
‫היו עונים עליה אמן‪ .‬בימינו שמברכים את ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‬
‫בקול רם‪ ,‬לא יקרא שליח ציבור את המילה כהנים עד שיכלה האמן של הציבור על‬
‫ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן]‬
‫ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא‪.‬‬
‫[לא יתחילו הכהנים לומר יברכך‪ ,‬עד שיכלה הדיבור מפי הקורא‪ ,‬כלומר שיכלה‬
‫המקרא לומר את המילה כהנים]‬
‫ואין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים‪.‬‬
‫[לא יענו הציבור על הברכה‪ ,‬וישמרך ויחנך שלום‪ ,‬עד שיכלו הכהנים לומר מילים‬
‫אלו]‬
‫ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור‪.‬‬
‫[בזמנם היו הכהנים מתחילים בעצמם לומר את הברכה האחרת‪ ,‬כלומר הכהנים עצמם‬
‫היו אומ רים יאר‪ ,‬ישא‪ ,‬ללא קירוי‪ ,‬וברכות אלו לא יתחילו הכהנים עד שיכלה אמן מפי‬
‫הציבור על הברכה הקודמת‪ .‬בימינו ששליח ציבור מקרא את הכהנים מילה במילה‪,‬‬
‫לא יתחיל שליח ציבור לקרא אותם את הברכה האחרת‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור‬
‫על הברכה הקודמת]‪.‬‬
‫כדאי לשים לב לסוף הקטע שציטטנו‪ ,‬ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד‬
‫שיכלה אמן מפי הצבור ‪ .‬קטע זה כמו חידה אצל המפרשים‪ ,‬ורבות נבוכו בביאורו‪ .‬על‬
‫איזו ברכה אחרת מדובר?‬
‫יש מפרשים (ב"י אורח חיים סימן קכח פירש כך בדעת הרמב"ם) שמדובר כאן במילה‬
‫יברכך‪ ,‬ולא יתחילו הכהנים יברכך‪ ,‬עד שיכלה אמן של הציבור על ברכת אשר קדשנו‬
‫בקדושתו של אהרן‪ .‬וקשה על ביאור זה‪ ,‬המילה יברכך אינה ברכה אחרת‪ ,‬היא תחילת‬
‫ברכת כהנים לציבור‪ ,‬ולא מכנים את המילה יברכך כברכה אחרת‪ ,‬משום שאומר אותה‬
‫‪023‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫לאחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‪ ,‬שהיא ברכת המצוות של הכהנים‪ .‬ועוד‬
‫קשה‪ ,‬כי בזמ ן התלמוד היתה ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן נאמרת בלחש‪,‬‬
‫וכיצד תהיה המילה יברכך ברכה אחרת כאשר היא תחילת הברכה לציבור?‬
‫יש מפרשים (ב"י אורח חיים סימן קכח פירש כך בדעת הטור) שמדובר כאן על מה‬
‫שאומרים הכהנים בסיום נשיאת כפים‪ ,‬עשינו מה שגזרת עלינו‪ .‬וקשה על ביאור זה‪ ,‬כי‬
‫אמירת עשינו מה שגזרת עלינו אינה ברכה‪ ,‬היא בקשה של הכהנים‪ ,‬שתהיה נשיאת‬
‫הכפים מקובלת לפני ה' ויברך את ישראל‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬בקשה זו נאמרת לאחר שהתחיל‬
‫שליח ציבור שים שלום‪ ,‬ולא לאחר עניית אמן של הציבור‪( .‬השאלה השנייה הובאה‬
‫במשנ"ב סימן קכח ס"ק ע)‬
‫על כורחנ ו‪ ,‬התלמוד מתאר מנהג קדום שלא היה בו קירוי לכל מילה ומילה מברכת‬
‫הכהנים‪ ,‬ורק בתחילה קירא אותם כהנים‪ ,‬והכהנים אמרו את כל ברכת הכהנים ללא קירוי‬
‫נוסף‪ ,‬ולא יתחילו הכהנים את הברכה האחרת‪ ,‬יאר ישא‪ ,‬עד שיכלה אמן מהציבור על‬
‫הברכה הקודמת‪ ,‬וישמרך ויחנך‪ .‬וכך כתב הגהות חו"י הובא ברי"ף מסכת מגילה דף טו‪:‬‬
‫בדפי הרי"ף‪ .‬וכך כתב ב"י אורח חיים סימן קכח ד"ה והא דאמרינן דאין הכהנים‪.‬‬
‫וזה לשונו‪:‬‬
‫בית יוסף אורח חיים סימן קכח‬
‫והא דאמרינן דאין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור‪.‬‬
‫קשה בעיני‪ ,‬שמאחר שאין הכהנים אומרים התיבה עד ששליח ציבור מקרא אותם‬
‫תחלה‪ ,‬א"כ מאי עד שיכלה אמן מפי הציבור דקאמר‪ ,‬הא אף לאחר שיכלה אמן מפי‬
‫הציבור אינם מתחילים אלא המקרא הוא מתחיל? ‪ ...‬אבל לדעת רבינו [הטור] שסובר‬
‫שגם יברכך אין אומרים אותו הכהנים עד ששליח ציבור מקרא אותם‪ ,‬צריך לפרש‬
‫דברכה אחרת דק אמר היינו מה שאומרים‪ ,‬רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו וכו'‪,‬‬
‫וקאמר שאין הכהנים רשאים להתחיל אותה עד שיכלה אמן מפי הציבור‪.‬‬
‫[ביאור תמוה‪ ,‬כי רבון העולמים הוא בקשה של הכהנים שנאמרת אחר שהתחיל שליח‬
‫ציבור שים שלום לאחר גמר ברכת כהנים‪ ,‬ולא לאחר אמן‪ .‬השאלה הובאה במשנ"ב‬
‫סימן קכח ס"ק ע]‬
‫ותמהני על הר"ן (שם) שפירש‪ ,‬ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת‪ ,‬כגון יאר ישא‪,‬‬
‫עד שיכלה אמן מפי הציבור‪ .‬ועל אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה‬
‫הדיבור מפי הקורא‪ ,‬כתב שיש מפרשים שמקרים היו הכהנים כדי שלא יטעו‪ ,‬ואין‬
‫הכהנים רשאים להתחיל אפילו בתיבה ראשונה דליכא למיחש לטעות וכל שכן‬
‫באידך‪ ,‬עד שיכלה דיבור מפי הקורא‪ .‬ולפי אותם מפרשים אי אפשר לפרש דאין‬
‫הכהנים רשאים להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור‪ ,‬היינו ברכת יאר‬
‫ישא‪ ,‬דהא אף לאחר שיכלה אמן מפי הציבור אין הכהנים מתחילין אלא המקרא‪ .‬ויש‬
‫לדחוק ולומר‪ ,‬דאין הכהנים רשאים לאו דוקא‪ ,‬והוי כאילו אמר אין המקרא את‬
‫הכהנים רשאי להתחיל בברכה אחרת דהיינו יאר ישא‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור‪.‬‬
‫‪028‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫ועוד יש לומר‪ ,‬שמה שכתב [הר"ן] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת כגון יאר ישא‪,‬‬
‫היינו לפי מאי דמשמע מפשטא דגמרא שלא היו מ קרין את הכהנים‪ ,‬מדלא הזכירו כן‬
‫בשום מקום‪ .‬והא דאמרינן בספרי שהחזן אומר אמרו כדבסמוך‪ ,‬איכא למימר דהיינו‬
‫לקרות להם כהנים‪ ,‬אבל לא להקרותם מלה במלה‪ ,‬וכן משמע שהיא דעתו [של הר"ן]‬
‫ז"ל‪ ,‬שהרי בלשון יש מפרשים כתב שמקרין היו את הכהנים‪ ,‬נראה דפשטא דמילתא‬
‫משמע ליה שלא היו מקרין אותם‪ ,‬ועל פי כן פירש כגון יאר ישא‪...‬‬
‫***‬
‫כאן כדאי לבאר‪ ,‬כי בדברי הרמב"ם כבר מצאנו חובה לקרא את הכהנים מילה במילה‪,‬‬
‫שלא כמו שמשתמע מהתלמוד‪ .‬אלו דבריו בהלכות תפילה וברכת כהנים יד‪,‬ג "ומתחילין‬
‫יברכך‪ ,‬ושליח ציבור מקרא אותם‪ ,‬מילה מילה‪ ,‬והם עונין‪ ,‬שנאמ ר אמור להם‪ .‬וראה‬
‫תוספות ברכות דף לד עמוד א ד"ה לא יענה אמן‪ ,‬שכתב שכך נמצא במדרש טעמי יתרות‬
‫וחסרות "אמנם רבינו יהודה פי' דבהדיא יש במדרש טעמי יתרות וחסרות אמור להם‬
‫מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור" כמו כן ניתן להסמיך את פסק‬
‫הרמב"ם לספרי בפרשת נשא פ יסקה לט "ומנין שחזן צריך לומר להם אמרו ת"ל אמור‬
‫להם"‪.‬‬
‫***‬
‫נסכם את שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫בתלמוד מצאנו שנהגו לברך את ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן בלחש‪ ,‬ועוד‬
‫מצאנו שלא נהגו לקרא את הכהנים מילה במילה‪.‬‬
‫בנוגע למנהג הברכה בלחש‪ ,‬הרמב"ם לא כתב מנהג זה כי הוא אינו חובה‪ ,‬וכבר נהגו‬
‫לברך בקול רם‪ ,‬ויש במנהג החדש שבח שלא ישכחו הכהנים לברך‪ ,‬אבל הוא רמז‬
‫בדבריו שאין הברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן חלק מהברכה לציבור‪ ,‬וברכת‬
‫הציבור מתחילה מהמילה יברכך‪ ,‬ואז יקרא את הכהנים‪ ,‬כהנים‪ ,‬ויענו יברכך‪.‬‬
‫בנוגע למנהג שלא לקרא את הכהנים מילה במי לה‪ ,‬שם לא פסק הרמב"ם כאותו מנהג‪,‬‬
‫אלא אדרבה חובה לקרא את הכהנים מילה במילה‪ ,‬וכך מצאנו במדרשי ההלכה (הובאו‬
‫למעלה)‪ ,‬וכך הוא המנהג פשוט‪.‬‬
‫ומכלל הדברים למדנו‪ ,‬כי פשוט וברור שיקרא את הכהנים לאחר הברכה אשר קדשנו‬
‫בקדושתו של אהרן‪ ,‬ואז יקרא אותם כהנים‪ ,‬ויענו יברכך‪ .‬אלו דבריו בהלכות תפילה‬
‫וברכת כהנים יד‪,‬ח‪" .‬אם היה הכהן המברך אחד‪ ,‬מתחיל לברך מעצמו‪ ,‬ושליח ציבור‬
‫מקרא אותו מילה מילה‪ ,‬כמו שאמרנו‪ .‬היו שנים או יתר‪ ,‬אינן מתחילין לברך‪ ,‬עד שיקרא‬
‫להם שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים‪ ,‬והם עונים ואומרין יברכך"‪.‬‬
‫***‬

‫‪025‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫נבאר הלכה אחת ב רמב"ם‪ ,‬ע"פ כ"י של הרב קאפח‪ ,‬וע"פ כ"י אחרים‪.‬‬
‫גרסת הרב קאפח‬
‫יד‪,‬ה אין המקרא רשאי להקרות לכהנים [את המילה כהנים]‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי‬
‫הציבור [שיענו על הברכה אק"ב של אהרן וציונו]; ואין הכהנים רשאין להתחיל‬
‫בברכה [את המילה יברכך]‪ ,‬עד שיכלה הדיבור מפי המקרא [את המילה כהנים]; ואין‬
‫הציבור עונים אמן‪ ,‬עד שתכלה הברכה מפי הכהנים [במילים‪ ,‬וישמרך ויחנך שלום];‬
‫ואין המקרא מתחיל בברכה אחרת [יאר או ישא]‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור [ואז‬
‫יקרא השליח ציבור את המילה‪ ,‬והכהנים יאמרו אחריו]‪.‬‬
‫גירסת הרב קאפח ברורה‪ ,‬בתחילת ההלכה נאמר‪ ,‬המקרא מקרא לכהנים את המילה‬
‫כהנים ויענו יברכך כפי שנתבאר בהל' ח'‪ .‬בהמשך ההלכה נאמר‪ ,‬המקרא יקרא את‬
‫הברכה הבאה‪ ,‬יאר ישא‪ ,‬רק כשיכלה האמן של הציבור על הברכה הקודמת וישמרך‬
‫ויחנך‪ .‬כדאי לשים לב‪ ,‬בתלמוד נאמר ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד‬
‫שיכלה אמן מפי הצבור‪ ,‬ואי לו בגירסת הרב קאפח באו הדברים בצורה יותר מבוארת‪,‬‬
‫על פי ההלכה המצריכה קירוי בכל מילה ומילה‪ ,‬לא הכהנים הם המתחילים ברכה‬
‫אחרת‪ ,‬אלא המקרא‪ ,‬ויעשה זאת רק אחרי שיכלה האמן של הציבור‪.‬‬
‫גירסת כ"י אחרים‬
‫יד‪,‬ה אין הקורא כהנים‪ ,‬רשאי לקרות לכהנים [את המילה כהנים]‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי‬
‫הציבור [שיענו על הברכה אק"ב של אהרן וציונו]; ואין הכהנים רשאין להתחיל‬
‫בברכה [את המילה יברכך]‪ ,‬עד שיכלה הדיבור מפי המקרא [את המילה כהנים]; ואין‬
‫הציבור עונים אמן‪ ,‬עד שתכלה הברכה מפי הכהנים [במילים‪ ,‬וישמרך ויחנך שלום];‬
‫ואין הכהנים מתחילין בברכה אחר ת [יאר או ישא]‪ ,‬עד שיכלה אמן מפי הציבור [ואז‬
‫יקרא אותם השליח ציבור את המילה ויאמרו אחריו]‪.‬‬
‫גירסה זו הובאה ברמב"ם הרב פרנקל‪ ,‬וברמב"ם הרב מקבילי‪ .‬בתחילת ההלכה בא דגש‬
‫על קירוי המילה כהנים‪ ,‬וכבר נתבאר בהל' ח' בביאור‪ ,‬כי המקרא מקרא לכהנים את‬
‫המילה כהנים ויענו יברכך‪ .‬בהמשך ההלכה הובא נוסח הזהה לתלמוד‪ ,‬ואין הכהנים‬
‫רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור‪ .‬וכבר ביארנו כי נוסח זה תואם‬
‫את המנהג הקדום שלא יקרו את הכהנים מילה במילה אלא יתחילו הכהנים מעצמם יאר‬
‫ישא‪ ,‬ואילו לפי מדרשי ההלכה המחייבים קירוי בכל מילה ומילה‪ ,‬השליח ציבור הוא זה‬
‫שמקרא אותם לאחר שיכלה האמן של הציבור על הברכה הקודמת‪ ,‬והכהנים יענו אחרי‬
‫השליח ציבור את המילה שאמר‪ ,‬וכך ביארנו את ההלכה‪.‬‬
‫***‬

‫‪013‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫נעתיק את ההלכה בשולחן ערוך סימן קכח סעיף יח ונעיר בקיצור‪ .‬ההערות יבואו‬
‫בסוגריים מרובעות‪.‬‬
‫אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות‪ :‬כהנים‪ ,‬עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים‬
‫אחר ברכת מודים;‬
‫[לפי השו"ע הקירוי יהיה לאחר ברכת מודים קודם שיתחילו הכהנים לברך אשר‬
‫קדשנו בקדושתו של אהרן‪ .‬השו"ע למד כך מדברי הרמב"ם בהל' ג'‪ ,‬וכבר ביארנו‬
‫שאינו נכון בדעת הרמב"ם‪ ,‬ואין טעם לקרות את הכהנים לפני ברכה השייכת רק להם‬
‫ועדין לא הגיעה ברכת הכהנים לציבור‪ ,‬ובזמן התלמוד היתה ברכה זו נאמרת בלחש‪.‬‬
‫ועוד שהרמב"ם בהלכה ח כותב בפירוש‪ ,‬המקרא אומר להם כהנים והם עונים‬
‫ואומרים יברכך]‬
‫ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‪ ,‬עד שיכלה דיבור‬
‫קריא ת כהנים מפי הקורא; ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם‬
‫רשאים להתחיל יברכך‪ ,‬עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר‬
‫קדשנו בקדושתו של אהרן;‬
‫[לפי השו"ע יתחילו הכהנים מעצמם לומר יברכך ללא קירוי‪ ,‬כי לשיטתו הקירוי היה‬
‫לפני ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן‪.‬‬
‫וקשה על שיטתו‪ ,‬והרי דבר זה לא נזכר בתלמוד‪ .‬בתלמוד נזכר אין הקורא רשאי‬
‫לקרוא כהנים עד שיכלה אמן של הציבור‪ ,‬אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד‬
‫שיכלה הדיבור מהמקרא‪ .‬אבל בשום מקום לא נזכר‪ ,‬לא יתחילו יברכך לפני שיכלה‬
‫אמן של הציבור‪ .‬על כורחנו‪ ,‬התלמוד לא העלה בדעתו שיתחילו הכהנים לומר יברכך‬
‫בלי קירוי‪ ,‬ולפיכך לא נזכר בדבריו איסור שיתחילו יברכך לפני שיענו הציבור אמן‪.‬‬
‫מה שכתבנו הוא הוכחה ברורה‪ ,‬ששיטת התלמוד אינה כפי הכתוב כאן‪.‬‬
‫בדברי הרמב"ם בהל' ח' נאמר‪ ,‬אחר שיקרא להם כהנים יתחילו יברכך‪ .‬דבריו תואמים‬
‫את דב רי חז"ל שתיקנו קירוי‪ .‬אבל להתחיל ללא קרוי הוא נגד התלמוד והסברא]‪.‬‬
‫וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה‪ ,‬עד שתכלה התיבה מפי המקרא; ואין הצבור עונין‬
‫אמן‪ ,‬עד שתכלה ברכה מפי הכהנים‪ :‬הגה ‪ -‬ולא יתחילו הכהנים רבון העולמים כו'‪,‬‬
‫עד שיכלה אמן מפי הצבור (ב"י)‪:‬‬
‫[דברי הרמ"א בהגה הם דברי הב"י בביאור דעת הטור‪ .‬ומה שנאמר בתלמוד‪ ,‬אין‬
‫הכהנים רשאים להתחיל בברכה האחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור‪ .‬ביאורו‪ ,‬לא‬
‫יתחילו הכהנים באמירת רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו‪ ,‬עד שיכלה אמן של‬
‫הציבור על המילה שלום‪ .‬וכבר הקשנו על ביאור זה‪ ,‬רבון העולמים היא בקשה‬
‫הנאמרת על ידי הכהנים לאחר שהתחיל שליח ציבור שים שלום‪ ,‬ולא לאחר עניית אמן‬
‫של הציבור‪ .‬השאלה הובאה במשנ"ב סימן קכח ס"ק ע]‬
‫***‬

‫‪012‬‬
 ‫קירוי הכהנים‬

‫בשולי הדברים‪ :‬נעתיק מ'התכלאל הקדום'‪ ,‬נכתב בשנת הרנ"ח – ‪ . 2358‬תרגום דבריו‬
‫הובאו ע"י מרדכי יצהרי הי"ו‪ ,‬בתכלאל 'תפילת קדמונים המבואר' עמ' מו‪.‬‬
‫"וקודם שמחזירים פניהם אל הצבור‪ ,‬יברכו זאת הברכה‪" :‬בא"י אמ"ה אשר קדשנו‬
‫בקדושתו של אהרן‪ ,‬וצונו לברך את עמו ישראל באהבה"‪ ,‬ובהחזירם פניהם אל‬
‫הצבור‪ ,‬מושיטים אצבעותיהם ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילים לברך‬
‫הציבור‪ .‬אם היה כהן אחד בלבד‪ ,‬יתחיל מעצמו ויאמר "יברכך"‪ .‬ואם היו שנים או‬
‫שלשה כהנים‪ ,‬יאמר להם שליח ציבור בתחילה‪" :‬כהנים"‪ ,‬והם עונים‪" :‬יברכך"‪,‬‬
‫ומקרא אותם שליח ציבור מילה מילה והם עונים כמו שהוא אומר‪ ,‬עד שיגמור‬
‫הפיסוק הראשון‪ ,‬וכל הצבור עונים "אמן"‪ .‬ואח"כ מתחיל שליח ציבור ומקרא אותם‬
‫הפיסוק השני מי לה מילה והם עונים עד שיגמור‪ ,‬וכל הציבור עונים "אמן"‪ .‬וחוזר‬
‫(השליח ציבור) ומקרא אותם הפיסוק השלישי כך‪ ,‬וכל הציבור עונים "אמן"‪.‬‬
‫***‬

‫‪011‬‬
 ‫כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד‬

‫כהן כיצד ישא את כפיו ‪ -‬מנהג התלמוד‬

‫במאמר הבא נבאר את מנהג התלמוד בנשיאת הכהנים את כפיהם‪.‬‬
‫כיצד היא תנוחת הידים והאצבעות? בא יזה גובה יהיו הידים? כיצד יעמדו הכהנים?‬
‫לאיזה כיוונים עליהם להסתובב? כיצד תהיה תנוחת הטלית אשר עליהם? וכו'‪ ,‬בדברינו‬
‫נחקור אחרי מנהג התלמוד‪ ,‬ונדגיש את המיוחד שבו‪.‬‬
‫לפני שנתחיל‪ ,‬ההודעה מבוססת על ההנחה שספר התלמוד הוא שלם‪ ,‬וחכמים ביארו בו‬
‫בשלמות את אופן קיום המצוות‪ ,‬כך שאין צורך בעוד ספרים שישלימו פרטים שלא‬
‫נזכרו בתלמוד‪ ,‬כמובן שיתכנו מצבים מחודשים‪ ,‬וטכנולוגיות מחודשות‪ ,‬אבל מצוות‬
‫שחכמים ביארום‪ ,‬הרי שהם עשו מלאכתם נאמנה‪ ,‬ולא השאירו דברים חסרים‪.‬‬
‫מצוה על הכהנים לברך את ישראל בכל יום‪ ,‬ברכה זו תיעשה בעזרת נשיאת כפים‪ ,‬ביאור‬
‫המילים נשיאת כפים‪ ,‬הרמת כפים‪ ,‬כלומר הכהנים בשעת ברכתם את ישראל מרימים את‬
‫ידיהם‪.‬‬
‫להלן תיאור נשיאת כפים בתלמוד‬
‫גובה הידים כנגד כתפיהם‬
‫במשנה סוטה דף לח‪ .‬נאמר‪" :‬במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש‬
‫על גבי ראשיהן" כלומר הכהנים בשעה שישאו את כפיהם‪ ,‬ירימו את ידיהם כנגד‬
‫כתפיהן‪ ,‬וכך ינהגו בכל מקום חוץ מהמקדש‪ ,‬כהן הנושא את ידיו במקדש‪ ,‬ירים את ידיו‬
‫למעלה מעל ראשו‪.‬‬
‫אצבעות ידיהם פשוטות‬
‫עוד נאמר בתלמוד סוטה דף לט‪" :‬אמר רב חסדא‪ :‬אין הכהנים רשאים לכוף קישרי‬
‫אצבעותיהן‪ ,‬עד שיחזרו פניהם מן הצבור"‪ .‬כלומר ‪ ,‬בשעת נשיאת כפים פושט הכהן את‬
‫אצבעות ידיו‪ ,‬והוא אינו רשאי לכופם‪ ,‬אלא עד שיחזיר את פניו מהציבור‪.‬‬
‫פנים כנגד פנים‬
‫עוד נאמר בתלמוד סוטה דף לח‪" .‬תניא אידך‪ ,‬כה תברכו פנים כנגד פנים‪ ,‬אתה אומר‬
‫פנים כנגד פנים או אינו אלא פנים כנגד עורף‪ ,‬ת"ל אמור להם כאדם האומר לחבירו"‬
‫הובאו שם בסוגיה הרבה דרשות על המילים "כה תברכו"‪ ,‬ואחת מהם היא‪ ,‬שיעמוד‬
‫הכהן ופניו כנגד פני המתברך‪.‬‬
‫כל העומדים לפני הכהנים ובצידיהם בכלל הברכה‪ ,‬אבל מאחוריהם לא‪.‬‬
‫עוד נאמר בתלמוד מסכת סוטה דף לח‪ :‬לט‪ " .‬תנא‪ ,‬אבא בריה דרב מנימין בר חייא‪ :‬עם‬
‫שאחורי כהנים אי נן בכלל ברכה‪.‬איבעיא להו צדדין מהו?אמר אבא מר בר רב אשי‪ :‬ת"ש‬
‫‪010‬‬
 ‫כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד‬

‫דתנן נתכוון להזות לפניו‪ ,‬והזה לאחריו‪ ,‬לאחריו והזה לפניו‪ ,‬הזאתו פסולה‪ .‬לפניו והזה‬
‫על צדדין שבפניו‪ ,‬הזאתו כשרה"‪ .‬כלומר‪ ,‬מי שעומד לאחר הכהנים אינו בכלל הברכה‪,‬‬
‫אבל מי שעומד לצדו‪ ,‬מן הכהן והלאה‪ ,‬הרי הו א בכלל הברכה‪ ,‬והדבר הושווה לדין‬
‫הזאה‪.‬‬
‫***‬
‫בתלמוד נתבאר‪ ,‬שהכהנים בשעה שישאו את כפיהם ירימו את ידיהם כנגד כתפיהם‪,‬‬
‫ויפשטו את אצבעות ידיהם‪ ,‬ויעמדו פנים כנגד פנים מול המתברכים‪.‬‬
‫אם ננסה לחפש עוד פרטים בנוגע לאופן תנוחת אצבעות ידי הכהנים‪ ,‬נגלה להפתעתנו‬
‫שלא נזכר בדבר זה שום מילה בתלמוד‪ ,‬לא שיחלקו את אצבעות ידיהם לשנים‪ ,‬ויצמידו‬
‫שתי אצבעות שתי אצבעות ביחד‪ ,‬שני אווירים‪ .‬ולא שייצרו בעזרת ידיהם חמש אווירים‪.‬‬
‫מה תופעה זו מלמדתנו? שבדבר זה לא היה בזמן התלמוד מנהג מיוחד‪ .‬וכיצד היו‬
‫אצבעותיהם בזמן נשיאת כפים? נזכר שהם היו פשוטות ולא כפופות‪ ,‬וכל כהן עשה‬
‫כרצונו‪ ,‬אם רצה הצמיד את אצבעות ידיו‪ ,‬ואם רצה הניח ביניהם רווח מועט (בגלל‬
‫הנוחות)‪.‬‬
‫[יש מדרש המדמה את נשיאת הכפים של הכהנים ל"מציץ מן החרקים"‪ ,‬והוא מדבר על‬
‫רווח בין אצבעות הכהנים וכפי שכתבנו‪ ,‬ואין בו מילה וחצי מילה על שני אווירים או‬
‫חמש אווירים‪ .‬כדאי לשים לב שבתלמוד שהוא ספר ההלכות הקובע‪ ,‬לא נזכרה שום‬
‫מילה על רווח זה]‪.‬‬
‫נמשיך לחקור‪ ,‬האם הכהנים בזמן התלמוד היו מסתובבים אנה ואנה בזמן ברכת‬
‫הכהנים‪ ,‬במילים יברכך‪ ,‬ויחנך וכו'? אם נבדוק ניווכח‪ ,‬שגם דבר זה לא נזכר‬
‫בתלמוד‪.‬מדוע? כי גם דבר זה לא נהג אז בזמן התלמוד‪ ,‬ומן הסתם הכהנים עמדו‬
‫במנוחה ולא פנו אנה ואנה‪ ,‬כי מנין לו לאדם להמציא פניות לכל כיוון‪.‬נחשוב קצת‪,‬‬
‫כיצד התפתח לו מנהג זה‪ ,‬שיפנו הכהנים לכל צד? נראה שמכיוון שנזכר בתלמוד שגם‬
‫העם אשר בצידי הכהנים בכלל הברכה‪ ,‬התחילו הכהנים לפנות גם לצידיהם בכדי לכלול‬
‫גם את העם אשר בצדדים‪ ,‬וכך התחיל לו מנהג זה‪ ,‬אבל בתלמוד הדבר לא מופיע‪.‬‬
‫מעולם לא עלתה על דעתו של שום כהן לפנות אנה ואנה בברכתו‪ ,‬או לכוון את אצבעות‬
‫ידיו לפי תנוחה מסוימת של שני אווירים או חמשה אווירים‪.‬‬
‫***‬
‫נחזור למקורות‬
‫במשנה מגילה דף כד‪ :‬נאמר‪ ,‬משנה‪" .‬כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה‬
‫אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו"‬

‫‪013‬‬
 ‫כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד‬

‫גמרא‪ .‬תנא‪ ,‬מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו‪ .‬אמר ר' יהושע בן לוי‪ :‬ידיו בוהקניות לא‬
‫ישא את כפיו‪ .‬תניא נמי הכי‪ ,‬ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו‪ .‬עקומות עקושות לא ישא‬
‫את כפיו‪.‬‬
‫במסכת חגיגה דף טז‪ :‬נאמר‪" ,‬דרש ר' יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש‪ :‬כל‬
‫המסתכל בג' דברים עיניו כהות‪ ,‬בקשת ובנשיא ובכהנים‪ ... .‬המסתכל בכהנים בזמן‬
‫שבהמ"ק קיים‪ ,‬שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש [עיניו כהות]"‪.‬‬
‫ובירושלמי מגילה דף לב‪ :‬נאמר‪ ,‬משנה‪ .‬כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי‬
‫יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין‬
‫בו‪:‬‬
‫גמרא‪ .‬תני ובפניו‪ ,‬והא תני אם היה דש בעירו מותר‪.‬רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה‪,‬‬
‫אתא שאיל לרבי מנא א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר‪.‬א"ר יוסה‪ :‬זאת אומרת שאסור‬
‫להסתכל בכהנים בשעת שהן מברכין את ישראל‪ .‬א"ר חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא‬
‫מפני הסיע דעת משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב את טעם הירושלמי וכך כתב בהלכות תפילה ונשיאת כפים יד‪,‬ז‬
‫כשיהיו הכוהנים מברכין את העם‪ ,‬לא יביטו בעם‪ ,‬ולא יסיחו דעתן; אלא יהיו עיניהן‬
‫כנגד הארץ‪ ,‬כעומד בתפילה‪ .‬ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכוהנים‪ ,‬בשעה שהן‬
‫מברכין‪ ,‬כדי שלא יסיח דעתו; אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה‪ ,‬ומכוונין פניהן‬
‫כנגד פני הכוהנים‪ ,‬ואינם מביטין בפניהן‪.‬‬
‫השאלה הנשאלת על כ ל המקורות הנ"ל‪ ,‬מדוע כהן שיש מום בידיו לא ישא את כפיו‪,‬‬
‫והרי הטלית מכסה את מומו? ועוד‪ ,‬כיצד שייך הסח הדעת לכהנים או לעם‪ ,‬והרי הטלית‬
‫מכסה את פני הכהנים? על כורחנו‪ ,‬בתקופת המשנה והתלמוד היו הכהנים מברכים את‬
‫העם כשידיהם ופניהם מגולים‪ ,‬הטלית לא כסתה כלום מידיהם ופניהם‪ ,‬ולכן אם היה‬
‫בהם מום‪ ,‬היה הדבר גורם להיסח הדעת‪.‬‬
‫למען האמת יש כאן שאלה עצומה‪ ,‬מדוע חז"ל אשר היה ליבם פתוח כפתחו של אולם‪,‬‬
‫מנעו מכהן אשר יש מום בידיו מלישא את כפיו‪ ,‬ובכך יבטל מצוות עשה‪ ,‬והכל משום‬
‫שהעם מסתכלים בו‪ ,‬מדוע לא יעצוהו לכסות את פניו וידיו עם טלית‪ ,‬וכך לא היו‬
‫מסתכלים בו‪ ,‬וגם הכהן היה זוכה לישא את כפיו?‬
‫על כורחנו‪ ,‬חז"ל ראו את אי כיסוי הטלית כתנאי הכרחי‪ ,‬עד כדי ביטול מצוות נשיאת‬
‫כפים‪ ,‬וכבר כתבנו את דרשתם‪ ,‬כה תברכו פנים כנגד פנים‪.‬‬
‫ברכת הכהנים צריכה להיעשות בגלוי‪ ,‬ולא מעמקי הטלית‪.‬‬
‫***‬

‫‪011‬‬
 ‫כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד‬

‫לסיכום‪ :‬ה תלמוד מבאר‪ ,‬שירימו הכהנים את ידיהם כנגד כתפיהם‪ ,‬אצבעות ידיהם יהיו‬
‫פשוטות עד שיחזירו פניהם מהציבור‪ ,‬הם יעמדו פנים מול פנים מול הציבור‪ ,‬גם העם‬
‫העומדים בצידיהם נכללים בברכה‪ ,‬כהן שיש בידיו מום לא ישא את כפיו מפני שהעם‬
‫מסתכלים בו‪ ,‬כהן שרירו נוזל לא ישא את כפיו‪ ,‬אם היו בני עירו רגילים לראותו במומו‪,‬‬
‫אין מומו גורם להם להסתכל עליו‪ ,‬ומותר לו לישא את כפיו‪.‬‬
‫להלן דברים הנלמדים מדברי התלמוד הנ"ל‪.‬‬
‫א‪ -‬אין שום צורך שיכוונו הכהנים את אצבעות ידיהם בצורות מסוימות‪ ,‬וייצרו ע"י‬
‫אצבעותיהם מרווחים מסוימים‪ ,‬שני אווירים‪ ,‬חמישה אווירים‪ ,‬הכהנים פושטים את‬
‫אצבעות ידיהם ותו לא‪.‬‬
‫ב‪ -‬הכהנים אינם מסתובבים אנה ואנה בשעת הברכה‪ ,‬העם שבצדדיהם נכלל בברכה‪ ,‬כי‬
‫גם הצדדים נחשבים כנגד הכהנים‪ ,‬אבל סיבובים‪ ,‬אין הדבר מכובד‪ ,‬ולא ראוי‪ ,‬ולא נזכר‬
‫בשום מקור תלמודי‪.‬‬
‫ג‪ -‬הכהנים אינם מכסים את פניהם או ידיהם ע"י הטלית‪ ,‬הטלית מכסה את ראשם וגופם‪,‬‬
‫אבל ידיהם ופניהם גליות‪ .‬אם יש מום בפניהם או בידיהם כבר נפסלו מלישא את כפיהם‪,‬‬
‫בטלה מהם מצות נשיאת כפים‪ ,‬ולא המציאו להם חכמים פיתרון ע"י התכסות בטלית‪.‬‬
‫טעם הדבר‪ ,‬נשיאת כפים צריכה להיות פנים מול פנים‪.‬‬
‫כך הוא האופן בו ישאו הכה נים את ידיהם‪ ,‬וכך הוא המנהג פשוט אצלינו‪ ,‬ולא ראוי‬
‫לכהנים לשנות ממנהג אביהם אהרן באופן נשיאת כפים‪.‬‬
‫***‬
‫נעתיק את דברי ר' יעקב עמדין בספריו "עמודי שמים" ו‪" -‬מור וקציעה"‪ ,‬בנוגע לסוגיית‬
‫כיסוי פני הכהנים וידיהם בטלית בשעת ברכת הכהנים‪.‬‬
‫ר' יעקב עמדין‪ ,‬עמודי שמים ‪ -‬הל' נשיאת כפים‪ ,‬סעיף יז‪( ,‬עמ' רפד ‪-‬ה)‬
‫והסכמתי בחיבורי [כוונתו לספרו מור וקציעה וראה להלן] שאין נכון לשלשל הטלית‬
‫על הפנים‪ ,‬לא הכהנים המברכים ולא ישראל המתברכים‪ ,‬אלא צריך דוקא פנים כנגד‬
‫פנים‪ ,‬שניהם מגולים‪ ,‬רק יעמדו יחד באימה ויראה על הברכה‪ ,‬ואין צריך לומר שאין‬
‫להפוך האחור נגד הכהנים‪ ,‬כמעשה הבורים ליראתם הגדולה שלא יכהו עיניהם‪ ,‬ואין‬
‫עוורון עיני השכל גדול מזה‪( .‬ע"כ מהספר עמודי שמים)‬
‫כתב הב"י‪ ,‬שבמקום שנוהגים הכהנים לשלשל הטלית על פניהם‪ ,‬אפילו יש לו מומין‬
‫בפניו‪ ,‬יכול לישא את כפיו‪.‬‬
‫ועל זה‪ ,‬כתב ר' יעקב עמדין ‪ -‬בספרו מור וקציעה (עמ' קנא‪-‬ב)‬
‫לענ"ד זה צריך עיון‪ ,‬כי לפי הנראה אין דרך ישרה שיבור לו האדם למצוא עילה לבטל‬
‫תקנת חז"ל‪ ,‬ולא על חינם האריכו בדינים הללו‪ ,‬וכי לא היו יודעים מתחבולה זו‪ ,‬והיה‬
‫‪012‬‬
 ‫כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד‬

‫להם לבאר תקנה זו של שלשול הטלית שבקל אפשר לעשותו‪ ,‬אלא ודאי ש"מ מדלא‬
‫איש תמיט תלמודא להזכיר דבר זה‪ ,‬על כורחך ס"ל דאין נכון לכסות הידים בטלית‬
‫ולא הפנים‪ ,‬שאין לנו לבדות דברים חדשים שלא שערום רז"ל‪ ,‬ועוד אי איתא דשפיר‬
‫דמי‪ ,‬היה להם לתקן דבר זה בכהנים הנושאים כפיהם במקדש‪ ,‬שינהגו בשלשול‬
‫הטלית על פניהם וידיהם כדי שלא יבואו העם להסתכל בהם ויסתכנו‪ ,‬ומדשתיק‬
‫לגמרי משלשול זה‪ ,‬מסתברא דלא הוה ניחא להו ביה‪.‬‬
‫ולכשנשים לב לדבר‪ ,‬נוכל לתת טעם פשוט שלא לכסות הידים בשעת נשיאת כפים‬
‫כיון דאתקוש לעבודה‪ ,‬וכן נ"ל מהך טעמא צריכין להיות יחפי רגל כנז'‪ ,‬כמו כהן‬
‫משרת דמחיל עבודה כי עביד חציצה‪ ,‬וכדאקשינן לענין דבעו עמידה‪ ,‬ה"ה לכל מילי‬
‫דהנהגת עשייתה‪ ,‬כדלעיל ‪...‬‬
‫ועוד‪ ,‬שמא יש קפידא שיהיו הידים מגולות כשהן נשואות‪ ,‬וגם הפנים‪ ,‬בנוהג שבעולם‬
‫נראה שאין כן דרך המברך בעין יפה ללוט פניו‪( ,‬ודוגמא לדבר‪ ,‬כוס של ברכה‪ ,‬שאחד‬
‫מעשרה דברים שנאמרו בו [ברכות נא א] הוא שנותן עיניו בו‪ ,‬דוק) ואם טוב עין הוא‬
‫יברך‪ ,‬הא ודאי יש לראות העין‪ ,‬מבוא בברכה‪ ,‬כמו שיש להיזהר בהפך‪ ,‬מרע עין‪,‬‬
‫(השונא אינו יכול להסתכל בפני שונאו‪ ,‬כענין שכתוב [מלכים ב ג יד] אם אביט אליך‬
‫ואם אראך‪ ,‬וכן רבים) ‪ ...‬וכמו כן אין נאה למתברך להסתיר את פניו מן המברך‬
‫ולכסותם בעת קבלת ברכתו‪ ,‬כדאמרינן (סוטה מ א) כלום יש עבד שמברכין אותו‬
‫ואינו מסביר פנים‪.‬‬
‫אלא שיד המנהג בזה חזקה‪ ,‬ומי שיכול לבטלו בלי מריבה‪ ,‬תחשב לו לצדקה‪( .‬ע"כ‬
‫מהספר מור וקציעה)‬
‫***‬

‫‪013‬‬
 ‫נפילת פנים‬

‫נפילת פנים‬
‫במאמר הבא נדון קצת בצורה שבה צריך לעשות נפילת פנים‪ ,‬ונשווה בין שיטת‬
‫הרמב"ם לשיטת המשנ"ב‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות תפילה‬
‫ה‪,‬א שמונה דברים‪ ,‬צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק‪ ,‬או נאנס‪ ,‬או‬
‫שעבר ולא עשה אותן ‪ -‬אינן מעכבין‪ .‬ואלו הן ‪ -‬עמידה‪ ,‬ונוכח המקדש‪ ,‬ותיקון הגוף‪,‬‬
‫ותיקון המלבוש‪ ,‬ותיקון המקום‪ ,‬והשווית הקול‪ ,‬והכריעה‪ ,‬וההשתחוויה‪.‬‬
‫ה‪,‬י ג השתחוויה כיצד‪ :‬אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית‪ ,‬יושב לארץ‪ ,‬ונופל על‬
‫פניו ארצה‪ ,‬ומתחנן בכל התחנונים שירצה‪ .‬כריעה האמורה בכל מקום‪ ,‬על ברכיים;‬
‫קידה‪ ,‬על אפיים; השתחוויה ‪ -‬זו פישוט ידיים ורגליים‪ ,‬עד שנמצא מוטל על פניו על‬
‫הארץ‪.‬‬
‫ה‪,‬יד כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה‪ ,‬יש מי שהוא עושה קידה‪ ,‬ויש מי שהוא‬
‫עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש‪ ,‬כמו שביארנו‬
‫בהלכות עבודה זרה‪ .‬ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו‪ ,‬אלא אם כן הוא יודע‬
‫בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט‪ ,‬ואינו כובש אותם בקרקע‪.‬‬
‫ומותר ל אדם להתפלל במקום זה‪ ,‬ולנפול על פניו במקום אחר‪.‬‬
‫ה‪,‬טו מנהג פשוט בכל ישראל‪ ,‬שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות‪ ,‬ולא בראש‬
‫השנה‪ ,‬ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים‪ ,‬ולא במנחה של ערבי שבתות וימים‬
‫טובים‪ ,‬ולא בערבית שבכל יום‪ .‬ויש יחידים שנופלים על פניהם‪ ,‬בערבית‪ .‬וביום‬
‫ה כיפורים בלבד‪ ,‬נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה‪ ,‬מפני שהוא יום תחינה‬
‫ובקשה ותענית‪.‬‬
‫***‬
‫השגת הראב"ד על הלכה יד‪:‬‬
‫ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע‪.‬‬
‫א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור‪ ,‬ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל‪.‬‬
‫כתב הכסף משנה על הלכה יד‪:‬‬
‫כתב הראב"ד א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור‬
‫עכ"ל‪ .‬והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא‪ .‬ומכיון‬
‫שכתב רבינו אא"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור‪.‬‬
‫***‬

‫‪018‬‬
 ‫נפילת פנים‬

‫הדיון יסוב על מה שנאמר בהלכה יד‪ ,‬לא יפול על פניו אלא אם יודע שהוא צדיק‪ ,‬אבל‬
‫מטה הוא את פניו מעט‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ ,‬אדם חשוב לא יעשה נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה אלא אם הוא‬
‫יודע שהוא צדיק‪ ,‬אבל במקום קידה או השתחוויה‪ ,‬יטה את פניו מעט ולא יכבוש אותם‬
‫בקרקע‪.‬‬
‫הטעם נתבאר בדברי הראב"ד והכס"מ (הרמב"ם מסכים לראב"ד)‪ ,‬מדובר במתפלל על‬
‫הציבור בציבור‪ ,‬ואם לא תיענה תפילתו יתבייש‪ ,‬וגם יהיה זלזול בכבוד שמים‪.‬‬
‫אמור מעתה‪ ,‬אם איננו עושים נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה‪ ,‬הרי שהאופן בו‬
‫צריכה להיעשות נפילת פנים הוא בהטיית הפנים‪ ,‬אבל לא יכבוש את פניו בקרקע‪.‬‬
‫***‬
‫כעת צריכים אנו לבאר מהי נפילת פנים זו‪ ,‬באיזה אופן תהיה תנוחת גופו‪.‬‬
‫כתב רס"ג בסידורו עמ' כד‪:‬‬
‫ותיאור כריעתו‪ ,‬שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב‪ ,‬ומקפל ברכו‬
‫הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ‪ ,‬ויהי ה כאילו חציו רובץ וחציו יושב‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ ,‬נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ‪ ,‬ושתי רגליו נמצאות מקופלות לצד‬
‫ימין שלו‪ ,‬הרגל השמאלית מונחת מול פניו מקופלת‪ ,‬והרגל הימנית מונחת ימינה אליה‬
‫וגם היא מקופלת‪ ,‬והברך של הרגל הימנית מונחת על סוף הרגל השמאלית‪.‬‬
‫אדם שזו תנוחתו‪ ,‬אוטומטית יהיה מוטה לצד שמאל‪ ,‬כי רגליו מקופלות לצד ימין שלו‪,‬‬
‫והם גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה‪ ,‬ועל כך אמרו‪ ,‬שיטה את פניו אבל לא יכבוש‬
‫את פניו בקרקע‪ ,‬כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל‪ ,‬אבל לא יטה את גופו יותר‬
‫מדי עד שפניו יהיו כבושות בקרקע‪.‬‬
‫על פי כל הנ"ל‪ ,‬במקום קידה או השתחוויה‪ ,‬ישב בתנוחה המורה על הכנעה‪ ,‬למרות‬
‫שאין בה את הקידה או ההשתחוויה‪ ,‬אבל יזהר גם בתנוחה זו שלא ידביק את פניו‬
‫בקרקע‪ ,‬נמצא שעיקרה של נפילת פנים היא תחינה בתנוחה המורה על הכנעה‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נחשוב‪ ,‬מה יעשה אדם כשהוא מניח תפילין‪ ,‬האם יפול על צד ימין או צד שמאל?‬
‫בודאי שיפול על צד שמאל‪ ,‬והשואל לא ידע מהי נפילת פנים‪ ,‬נפילת פנים היא תחינה‬
‫הנאמרת בתנוחה שיש בה הכנעה‪ ,‬ואין קשר בינה לבין התפילין‪ ,‬וגם עם תפילין ישב‬
‫בתנוחה זו ויתחנן‪.‬‬
‫עוד נחשוב‪ ,‬האם צריך לכסות את גופו בטלית או שיהיה מגולה? בודאי שיהיה מכוסה‬
‫בטלית‪ ,‬בזמנם היו מכוסים בטלית במשך כל התפילה‪.‬‬
‫‪015‬‬
 ‫נפילת פנים‬

‫עוד נחשוב‪ ,‬אדם שאין לו טלית‪ ,‬מה יעשה בנפילת פנים? בודאי שינהג כאדם שיש לו‬
‫טלית‪ ,‬ויפול על פניו כשהוא מוטה לצד שמאל‪ ,‬כפי התנוחה שנזכרה למעלה‪ ,‬ואם כיסוי‬
‫גופו אין כאן‪ ,‬אבל תנוחה המורה על הכנעה יש כאן‪ ,‬ואין שום סיבה לשנות בגלל שאין‬
‫לו טלית‪.‬‬
‫עוד נחשוב ‪ ,‬בימינו שאנו יושבים על כיסאות כיצד נעשה נפילת פנים?‬
‫תשובה‪ :‬מכיוון שהעולם השתנה‪ ,‬ולא ניתן להושיב את כל הציבור על הרצפה‪ ,‬הרי‬
‫שתמיד נשווה לנפילת פנים המקורית‪ ,‬וממנה נלמד את ההלכות‪.‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬כשמניח תפילין יפול על צד שמאל‪ ,‬אין קשר בין נפילת פנים לבין התפילין‪,‬‬
‫ואין לנו להמציא חומרות מדעתנו‪ ,‬שאסור להישען על יד שיש עליה רצועות של תפילין‪.‬‬
‫עוד נחשוב‪ ,‬אדם שאין לו טלית‪ ,‬וירצה לכסות את פניו בידו הגלויה‪ ,‬כיצד יעשה?‬
‫תשובה‪ :‬שאלה זו בנויה על הנחה מוטעית‪ ,‬כי ביסודה יש הבנה שנפילת פנים היא כיסוי‬
‫הפנים‪ ,‬אבל זה לא נכון‪ ,‬נפי לת פנים היא תנוחת הכנעה‪ ,‬אבל אם אנו יושבים על‬
‫כיסאות‪ ,‬ואנו רק מטים את הראש מעט‪ ,‬הרי שאין להמציא הלכות ודינים‪ ,‬האם ידו‬
‫גלויה‪ ,‬האם ידו מכוסה בבגד‪ ,‬כי העיקרון כאן הוא שיהיה מוטה בתנוחה של הכנעה‪ ,‬עד‬
‫כמה שאפשר כפי שעשו האמוראים‪.‬‬
‫***‬
‫לאחר שאנו יודעים את כל הנ"ל נעתיק קצת שו"ע ומשנ"ב‪ ,‬ונראה איך ההלכות שנכתבו‬
‫בדבריהם תלושות לחלוטין מנפילת הפנים המקורית‪ ,‬וכל ההלכות נכתבו מבלי לדעת‬
‫כיצד היא נפילת הפנים המקורית‪ .‬ההערות יבואו בסוגרים‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א‬
‫כשנופל על פניו‪ ,‬נהגו להטות על צד שמאל‪ .‬הגה‪ :‬וי"א דיש להטות על צד ימין‪,‬‬
‫והעיקר להטות (ריב"ש סי' רי"ב ‪/‬תי"ב‪ /‬וב"י בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפילין‬
‫בשמאלו‪ ,‬על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית‪ ,‬או כשאין לו תפילין בשמאלו‪,‬‬
‫יטה על שמאלו (מנהגים)‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן קלא ס"ק ג‬
‫כשנופל על פניו ‪ -‬הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה‬
‫דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על‬
‫פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד‪ .‬ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא‬
‫די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות‬
‫את עצמו [מ"א]‪:‬‬
‫[מה שנכתב כאן שצריך לכסות את פניו בזמן נפילת הפנים‪ ,‬וגם צריך שיהיה בגד ולא‬
‫יכסה בידו‪ ,‬דבר זה התפתח כי לא ידעו ההמון נפילת פנים מהי‪ ,‬ואז הם התחילו להקפיד‬
‫‪003‬‬
 ‫נפילת פנים‬

‫על כיסוי הפנים‪ ,‬ואז באו הפוסקים וקבעו את הדבר בספר‪ ,‬מעתה חייבים לכסות את‬
‫הפנים‪ ,‬ולא יועיל הכיסוי בידו הגלויה‪ ,‬אלא דוקא בבגד‪.‬‬
‫אבל כאמור אין צורך לכל זאת‪ ,‬אם וויתרנו על נפילת פנים כפי מעשה האמוראים (אביי‬
‫ורבא מצלי אצלויי)‪ ,‬אם איננו נופלים על פנינו כשאנו יושבים על הרצפה מוטים‬
‫שמאלה‪ ,‬לא תועיל ההקפדה אם היד היא עם בגד או בלי בגד‪ ,‬כי העיקר הוא תנוחה‬
‫המורה על הכנעה‪ ,‬ולא הבגד אשר על ידו הוא זה שיורה על ההכנעה]‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן קלא ס"ק ד‬
‫על צד שמאל ‪ -‬לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך‬
‫ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה‬
‫להיפך ולא ית כן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו‪:‬‬
‫[ה' איננו לא בצד ימין ולא בצד שמאל‪ ,‬בעושה שלום אמרו שיתן שלום קודם לשמאלו‪,‬‬
‫כאילו הוא עומד מול השכינה‪ ,‬וכאילו יש כאן ימין של השכינה‪ ,‬אבל בנפילת פנים אין‬
‫צורך לכל זאת‪ ,‬רגליו היו מקופלות לצד ימין‪ ,‬אז אוטומטית גופו היה מוטה לצד שמאל‪,‬‬
‫גם כל ההסיבה היתה על צד שמאל‪ ,‬כך ישבו אז‪ ,‬וכך התנהגו אז]‬
‫משנה ברורה סימן קלא ס"ק ה‬
‫על צד ימין ‪ -‬כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה‬
‫על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני‪:‬‬
‫[כאן השתנה הטעם‪ ,‬מדוע יעד יף את צד ימין‪ ,‬אבל אין צורך לכתוב טעמים לא‬
‫מוחלטים‪ ,‬ולהטות אותם כמנהגי ההמון‪ ,‬פעם ימין עדיף‪ ,‬ופעם שמאל עדיף‪ ,‬הסברות‬
‫צריכות להיות מוחלטות ולא משתנות]‬
‫משנה ברורה סימן קלא ס"ק ו‬
‫והעיקר וכו' ‪ -‬וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו‬
‫להגר "א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם‬
‫נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו)‪ .‬וש"ץ העומד מימין הארון טוב‬
‫שיטה ראשו מעט כלפי הארון‪:‬‬
‫[כמה הלכות‪ ,‬כמה חילוקים‪ ,‬והכל מבלי כל מקור ברור‪ ,‬גם עם תפילין יטה לצד שמאל‪,‬‬
‫כך עשו האמוראי ם וכך צריך לעשות‪ ,‬גם ארון הקודש אינו אמור להפוך את סדר‬
‫הישיבה‪ ,‬וכל הכתוב כאן תלוש מחיי המעשה של האמוראים‪ ,‬ולפיכך נכתבו כל כך‬
‫הרבה פרטי דינים מבלי כל מקור]‪.‬‬
‫***‬

‫‪002‬‬
 ‫נפילת פנים‬

‫סוף דבר‬
‫אם מכירים את המקורות‪ ,‬אם מכירים את מנהגי האמוראים‪ ,‬מנהגי האחרונים מתבררים‬
‫כנטולי הגיון והבנה‪ ,‬לפני שממציאים הלכות וקובעים אותם על ספר‪ ,‬כדאי להכיר את‬
‫מעשה הקדמונים‪ ,‬ואז תורת ישראל תהיה הגיונית מחכימת פתי‪.‬‬
‫***‬
‫תיעוד מסורת‬
‫כשלמדנו את הלכות נפילת פנים ברמב"ם הרב קרא מדברי רס"ג בסידורו (הובאו‬
‫למעלה)‪ ,‬ואז הוא שאל‪ ,‬מה ביאור דבריו? כיצד היא תנוחת הגוף שעליה מדבר רס"ג?‬
‫מכיוון שגילו של הרב היה אז ‪( 13‬בערך)‪ ,‬הרי שהוא לא ראה בעיניו נפילת פנים זו‪ ,‬וגם‬
‫דברי רס"ג לא היו ברורים לו‪.‬‬
‫לעומתו אחד מהלומדים (הבן של הרב הקודם) שגילו היה אז ‪( 31‬בערך) כן ראה את‬
‫אופן נפילת הפנים הנ"ל‪ ,‬ואז הוא השיב מיד‪ ,‬בעינינו ראינו נפילת פנים זו‪ ,‬הוא קם‬
‫ממקום מושבו מעל הכסא‪ ,‬התיישב על הרצפה‪ ,‬והדגים לפני הלומדים את אופן נפילת‬
‫הפנים‪.‬‬
‫כך שכל התיאור של נפילת פנים שנזכר במאמר‪ ,‬מקורו בתיעוד מסורת‪.‬‬
‫***‬

‫‪001‬‬
 ‫כיצד ינהג בשעת ברכות התורה‬

‫כיצד ינהג בשעת ברכות התורה‬

‫כלל ידוע אצל כל מי שמצוי בפסיקה התלמודית‪ ,‬אם מצאנו מחלוקת בין ר' מאיר ור'‬
‫יהודה‪ ,‬ההלכה כר' יהודה‪.‬‬
‫ועוד כלל פשוט‪ ,‬כאשר נפסקה ההלכה כמו אחת הדעות‪ ,‬לעולם לא מצאנו לומר‬
‫שההלכה היא לא החלטית‪ ,‬ולכתחילה יעשה כמו מי שדעתו נדחתה‪ ,‬ורק אם אין ברירה‬
‫יעשה כמי שההלכה כמותו‪ ,‬כללי הפסיקה כשמם כן הם‪ ,‬הם באו להכריע כמי ההלכה‪,‬‬
‫וכך צריך לעשות‪.‬‬
‫אם ניקח לדוגמה את מחלוקת הלל ושמאי לגבי חובת הקטן בסוכה‪ ,‬הרי שאם נפסקה‬
‫ההלכה כמו הלל שקטן פטור מן הסוכה‪ ,‬שוב אין צורך לסכך מעל גבי הקטן‪.‬‬
‫וכך נאמר במשנה סוכה פרק ב משנה ח "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן‬
‫שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מ עשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה‬
‫וסיכך על גבי המטה בשביל קטן" לפי שמאי גם קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה‪,‬‬
‫ואין הלכה כמותו‪ ,‬ואין שום צורך לחשוש לדעתו‪.‬‬
‫והנה אם נבחן היטב את ההלכות שנאמרו לגבי אופן הברכות על הקריאה בתורה‪ ,‬נגלה‬
‫להפתעתנו כיצד שם נש תרשה הלכה כפי ר' מאיר נגד ר' יהודה‪ ,‬הסוגיה פשוטה‪,‬‬
‫וסברותיה ברורות‪ ,‬ולמרות זאת רוב העולם נוהגים כפי ר"מ‪ ,‬נעלמו להם כללי הפסיקה‪,‬‬
‫לשוא נכתבו כללי הפסיקה‪ ,‬לשוא נסדרו ההלכות‪ ,‬הנח להם לישראל שיעשו כפי איך‬
‫שיזדמן‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א‬
‫תנו רבנן‪ :‬פו תח ורואה‪ ,‬גולל ומברך‪ ,‬וחוזר ופותח וקורא‪ ,‬דברי רבי מאיר‪ .‬רבי יהודה‬
‫אומר‪ :‬פותח ורואה ומברך וקורא‪.‬‬
‫מאי טעמא דרבי מאיר ‪ -‬כדעולא‪ ,‬דאמר עולא‪ :‬מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע‬
‫למתורגמן ‪ -‬כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה‪ ,‬הכא נמי ‪ -‬כדי שלא יאמרו ברכות‬
‫כתובין בתורה‪.‬‬
‫ורבי יהודה‪ :‬תרגום איכא למיטעי‪ ,‬ברכות ‪ -‬ליכא למיטעי‪.‬‬
‫אמר רבי זירא אמר רב מתנה‪ :‬הלכה‪ ,‬פותח ורואה ומברך וקורא‪ - .‬ולימא הלכה כרבי‬
‫יהודה! ‪ -‬משום דאפכי להו‪.‬‬
‫סוגיה זו פשוטה בתכלית‪ ,‬סברותיה ברורות וקלות‪ ,‬ואין שום סיבה שבעולם שלא יקיימו‬
‫בני האדם את דברי חכמים‪.‬‬

‫‪000‬‬
 ‫כיצד ינהג בשעת ברכות התורה‬

‫כל מי שעומד לקרוא בתורה‪ ,‬פותח ורואה מהיכן הוא צריך לקרוא‪ ,‬ורק לאחר מכן יברך‬
‫על קריאת התורה‪ .‬מדוע הוא רואה מהיכן הוא צריך לקרוא? כי ברכתו נאמרת על‬
‫הקריאה שתבוא מיד בהמשך‪ ,‬וצריך לדעת על מה הוא מברך (משנ"ב)‪.‬‬
‫כיוון שכן‪ ,‬הגיון פשוט הוא שלא יכסה את הכתב בשעת הברכות‪ ,‬אמנם אם עבר וכיסה‬
‫את הכתב איננו הפסק כי לא מצאנו שכיסוי כתב נחשב הפסק או היסח הדעת‪ ,‬אבל‬
‫המשובח הוא שישאיר את הכתב גלוי בשעת הברכות בכדי שברכתו שהיא על הקריאה‬
‫תהיה צמודה לקריאה מבלי שיפריד בין הברכה לקריאה כיסוי וגילוי‪.‬‬
‫אמור מעתה‪ ,‬בכדי שנצריך לכסות הכתב בשעת הברכות‪ ,‬צריך שתהיה לנו סיבה‬
‫מוצדקת לכך‪ ,‬בא ר"מ ומצא סיבה לכך‪ ,‬הוא חשש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה‪,‬‬
‫ולפיכך הצריך לכסות את הכתב‪ .‬מי חלק על ר"מ? ר' יהודה‪ .‬מדוע? כי הוא לא חשש‬
‫לכך‪ .‬כיצד ראוי יותר לעשות לכסות את הכתב או לא לכסות? ברור שראוי יותר שלא‬
‫לכסות‪ ,‬כי בכך הברכה שהיא על הקריאה ניכרת יותר‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה פרק יב הלכה ה‬
‫"כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו‪ ,‬ואח"כ‬
‫אומר ברכו את יי' המבורך וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד‪ ,‬וחוזר ומברך‬
‫‪"...‬‬
‫וכן פסק השולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ד‬
‫"כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה‪ ,‬ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך‬
‫להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא‪ ,‬גולל ומברך"‪.‬‬
‫והנה אם נמשיך לקרוא ברמ"א‪ ,‬נגלה להפתעתנו כיצד הוא כבר סטה מהפסיקה‬
‫התלמודית‪ ,‬והוא פסק כמו ר' מאיר נג ד ר' יהודה‪.‬‬
‫הגה‪ :‬ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד‪ ,‬שלא יהא נראה כמברך מן‬
‫התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן קלט ס"ק יח‬
‫יהפוך פניו וכו' ‪ -‬סבירא ליה דכיון דבזה ליכא טרחא דצבורא טוב לחוש גם בברכה‬
‫ראשונה לחשש שלא יאמרו ב רכות כתובות בתורה וכמו שכתבנו כעין זה בסקי"ז‪:‬‬
‫כדאי לשים לב‪ ,‬טוב לחשוש לדעת ר' מאיר‪ ,‬כי ליכא טרחא דציבורא‪ ,‬אבל דא עקא‬
‫החשש לדעת ר' מאיר גרם לחושש לשכוח את סברת ר' יהודה הפשוטה והברורה‪ ,‬טוב‬
‫שלא לכסות את הכתב בשעת הקריאה בכדי שיהיה ניכר שהברכה היא על הקריאה ולא‬
‫יפריד ביניהם מעשה כיסוי וגילוי‪.‬‬
‫הסוגיה פשוטה בתכלית‪ ,‬וזה מפליא כיצד גם במקומות פשוטים נעקרו דברי חכמים‬
‫ממקומם‪.‬‬
‫‪003‬‬
 ‫כיצד ינהג בשעת ברכות התורה‬

‫אני כשלעצמי סובר שגם כאן כמו בכל המקומות יד ההמון היתה במעל‪ ,‬הם סובבו את‬
‫הראש בכדי לקרוא את הברכות מהסידור שבצד‪ ,‬המנהג הגיע לחכמים והם לא יכלו לו‪,‬‬
‫ואז הם כתבו ראוי לחשוש לדעת ר' מאיר‪.‬‬
‫***‬

‫‪001‬‬
 ‫קריאת פרשת זכור‪ ,‬האם יש חובה מהתורה‬

‫קריאת פרשת זכור‪ ,‬האם יש חובה מהתורה‬

‫במאמר הבא נוכיח בקצרה‪ ,‬שאין חובה מהתורה לקרוא פרשת זכור מתוך ספר תורה‪,‬‬
‫ומה שקוראים פרשת זכור בספר תורה קודם פורים‪ ,‬אינו מהתורה אלא מדברי חכמים‪.‬‬
‫תלמוד בבלי בבא קמא דף פב‪.‬‬
‫עשרה תקנות תיקן עזרא‪ ,‬שקורין במנחה בשבת‪ ,‬וקורין בשני ובחמישי‪...‬‬
‫שיהו קוראין במנחה בשבת‪ ,‬משום יושבי קרנות‪.‬‬
‫ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן‪ ,‬והא מעיקרא הוה מיתקנא?‬
‫דתניא (שמות טו) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים‪ ,‬דורשי רשומות אמרו אין‬
‫מים אלא ת ורה שנאמר (ישעיהו נה) הוי כל צמא לכו למים‪ ,‬כיון שהלכו שלשת ימים‬
‫בלא תורה נלאו‪ ,‬עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין‬
‫באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב‬
‫שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה‪.‬‬
‫מעיקרא תקנו ח ד גברא תלתא פסוקי‪ ,‬אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי‪ ,‬כנגד כהנים‬
‫לוים וישראלים‪ ,‬אתא הוא [עזרא] תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין‪.‬‬
‫נסכם זאת בדברי הרמב"ם הלכות תפילה יב‪,‬א‬
‫משה רבנו תיקן להן לישראל‪ ,‬שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי‬
‫בשחרית‪ ,‬כדי ש לא ישהו שלושה ימים‪ ,‬בלא שמיעת תורה‪ .‬ועזרא הסופר תיקן שיהיו‬
‫קורין כן במנחה בכל שבת‪ ,‬משום יושבי קרנות; וגם‪ ,‬הוא תיקן שיהיו הקורין בשני‬
‫ובחמישי שלושה בני אדם‪ ,‬ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים‪.‬‬
‫ירושלמי פ"ד הל' א דף כט‪.‬‬
‫משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ו בימים טובים ובראשי חדשים‬
‫כחולו של מועד שנאמר (ויקרא כג) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל‪.‬‬
‫אמור מעתה‪ ,‬משה רבינו תיקן לישראל שיקראו בשבתות וימים טובים ר"ח וחוה"מ‪,‬‬
‫בנוסף תיקן שיקראו בשני וחמישי‪ ,‬והקורא היה קורא כמות מועטת של פסוקים (שלושה‬
‫פסוקים)‪ ,‬ורק לאחר דורות בתקופת עזרא הרחיבו את הקריאה‪.‬‬
‫מפורסם הדבר שמנהג א"י בקריאת התורה בשבת‪ ,‬היה לגמור את התורה פעם בשלש‬
‫שנים‪ ,‬והמנהג האחוז בידינו לגמור את התורה פעם בשנה‪ ,‬מנהג גאונים הוא‪ ,‬והוא מנהג‬
‫בבל‪.‬‬
‫על פי הנ"ל‪ ,‬כל הקריאות חוץ ממה שנזכר למעלה‪ ,‬לא ניתקו ע"י משה‪ ,‬אלא הם תקנות‬
‫מאוחרות‪ .‬ההיגיון אומר‪ ,‬שגם פרשת זכור תקנת חכמים מאוחרת היא‪ ,‬כי מנין לנו לייחס‬
‫אותה למשה‪.‬‬
‫‪002‬‬
 ‫קריאת פרשת זכור‪ ,‬האם יש חובה מהתורה‬

‫בנוסף‪ ,‬תקנת משה עדין לא הופכת את הדבר לחיוב מהתורה‪ ,‬אלא משה הוא ראשון‬
‫החכמים‪ ,‬והדבר הוא מחכמים‪ .‬ועוד ש בתלמוד לא נזכר שזו תקנת משה‪ ,‬כי אם נביאים‬
‫שביניהם‪.‬‬
‫***‬
‫כעת לאחר שביארנו את חיוב הקריאה בתורה‪ ,‬אם נבחן בשום שכל את מצוות זכירת‬
‫מחיית עמלק‪ ,‬נגלה שלא נזכר בה אפילו ברמז קשר לספר תורה‪.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים ה‪,‬ה‬
‫וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק‪ ,‬שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה‪,‬יט);‬
‫ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו‪ ,‬כדי לעורר איבתו ‪ -‬שנאמר "זכור‪,‬‬
‫את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה‪,‬יז)‪ .‬מפי השמועה למדו‪" ,‬זכור" בפה; "לא‪,‬‬
‫תשכח" (דברים כה‪,‬יט) בלב‪ ,‬שאסור לשכוח איבתו ושנאתו‪.‬‬
‫מצווה זו מקומה במיוחד קודם היציאה לקרב‪ ,‬וכן מצאנו שעשה שמואל הנביא‪.‬‬
‫(שמואל א טו) ב‪ֹ :‬כ ה ָאמר‪ ,‬ה' צְ בָ אוֹת‪ ,‬פָק ְדתִ י‪ ,‬אֵ ת אֲשֶׁ ר‪-‬עָ שָ ה עֲמָ לֵק לְ י ְִשרָ אֵ ל ‪ -‬אֲשֶׁ ר‪-‬שָ ם‬
‫ל ֹו ּבדֶ רֶ ְך‪ּ ,‬בעֲֹלת ֹו ִמ ִמצְ רָ יִם‪ .‬ג ‪ :‬עתָ ה לְֵך וְ הִ כִ יתָ ה אֶ ת ‪-‬עֲמָ לֵק‪ ,‬וְ החֲר ְמתֶ ם אֶ ת ‪ָ -‬כל‪-‬אֲשֶׁ ר‪-‬לוֹ‪,‬‬
‫וְ ֹלא ת ְחמֹל‪ ,‬עָ לָיו; וְ הֵ מתָ ה מֵ אִ ישׁ עד‪-‬אִ שָ ה‪ ,‬מֵ עֹ לֵל וְ עד‪-‬י ֹונֵק‪ִ ,‬משוֹר וְ עד‪-‬שֶ ה‪ִ ,‬מגָמָ ל וְ עד‪-‬‬
‫חֲמוֹר‪.‬‬
‫מ כאן ועד לומר שמצוה זו מחייבת לקרוא את פרשת זכור בדקדוק ובכוונה הדרך‬
‫רחוקה‪ .‬נמצא שהרמב"ם היה נאמן לתלמוד‪ ,‬והחולקים עליו כבר התרחקו מדרך‬
‫התלמוד‪.‬‬
‫דיוק הלכתי‪ :‬גם אם בקריאת פרשת זכור מקיימים מצוה זו‪ ,‬אבל מצוה זו אינה מחייבת‬
‫לקרוא פרשת זכור‪.‬‬
‫***‬
‫לעומת כל הנ"ל‪ ,‬לכאורה תעמוד נגדינו קושית תוספות‪ ,‬המוכיח מפירוש רש"י שקריאת‬
‫פרשת זכור היא מהתורה‪.‬‬
‫תוספות בברכות יג‪ .‬ד"ה בלשון הקודש נאמרה‪ ,‬דייק מדברי רש"י במגילה יז‪ :‬ד"ה בכל‬
‫לשון נאמרה‪ ,‬שמחלוקת רבי ורבנן מתייחסת לקריאה בתורה‪ ,‬ודרשו חכמים‪ ,‬שמע בכל‬
‫לשון שאתה שומע‪ ,‬מכאן שאפשר לקרוא בתורה בכל לשון‪ ,‬שלא כדרשת רבי שדרש‬
‫מהמילה והיו‪ ,‬שצריך לקרוא בתורה רק בלשון הקודש‪ .‬והקשה התוספות‪ :‬והרי עזרא‬
‫ת יקן קריאה בתורה‪ ,‬וכיצד ניתן ללמוד דין של חכמים‪ ,‬מדרשת פסוק המתייחס למצוות‬
‫מהתורה? ותירץ התוספות‪ :‬שדרשת הפסוק מתייחסת לפרשיות שמחוייבים לקרותן‬
‫מהתורה‪ ,‬כגון פרשת זכור‪ ,‬או מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה‬
‫מהתורה לקרותן‪.‬‬
‫‪003‬‬
 ‫קריאת פרשת זכור‪ ,‬האם יש חובה מהתורה‬

‫ולכאורה מכאן הוכחה שיש חובה לקרוא פרשת זכור מהתורה‪.‬‬

‫אולם המעיין יראה שתוספות הביא כמה אפשרויות לביאור קריאה מהתורה‪ ,‬כגון מקרא‬
‫ביכורים ווידוי מעשר‪ ,‬כך שאין מ כאן שום הוכחה ושום הכרח לסבור שמצוות קריאת‬
‫פרשת זכור היא מהתורה‪ ,‬ובפרט שהסוגיות המבארות ביתר פירוט מה תיקן משה לא‬
‫הזכירו זאת‪.‬‬
‫***‬

‫‪008‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫ברכת המצוות האם מעומד?‬

‫במאמר הבא נדון בסוגיית ברכת המצוות האם מעומד או מיושב (בעמידה או בישיבה)‪,‬‬
‫בדברינו נבאר את שיטת הרמב"ם באר היטב‪ ,‬וגם נכתוב את השיטות האחרות בסוגיה‪,‬‬
‫וגם נכתוב קצת מהשו"ע והמשנ"ב‪.‬‬
‫בכדי לתמצת את הנושא‪ ,‬נעתיק תחילה את הסיכום שהובא באנציקלופדיה תלמודית‪,‬‬
‫אח"כ נבאר את שיטת הרמב"ם‪ ,‬ולבסוף נכתוב קצת מהשו"ע והמשנ"ב בסוגיה זו‪.‬‬
‫***‬
‫אנציקלופדיה תלמודית כרך ד‪[ ,‬ברכת המצוות[‬
‫כל הברכות מברכים מעומדא‪ ,‬והיינו ברכת המצותב‪ ,‬מלבד ברכת הפרשת חלה וברכת‬
‫השחיטה‪ ,‬שאינן מצוה כל כך‪ ,‬שאינו עושה אלא לתקן מאכלוג‪ .‬וכתבו ראשונים‬
‫אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד מהכתוב‪ :‬ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל‬
‫ישראל עמד ד‪ .‬ויש שכתבו כלל שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד ה‪,‬‬
‫אבל ברכות שיש בהן הנאה כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא אין צריך לברך‬
‫מעומד ו‪ .‬ויש אומרים שמצות שברכתן מעומ ד הן שש‪ :‬ספירת העומר‪ ,‬ציצית‪ ,‬שופר‪,‬‬
‫לולב‪ ,‬מילה וקידוש לבנה‪ ,‬שבספירת העומר למדנו שמצותה מעומד‪ ,‬שנאמר בה‪:‬‬
‫בקמה ז‪ ,‬ואמרו‪ :‬אל תקרי בקמה אלא בקומהח‪ ,‬ולכן גם ברכתה מעומד‪ ,‬ובשאר חמש‬
‫המצות למדנו בגזרה שוה מעומר‪ ,‬שנאמר בו‪ :‬וספרתם לכםט‪ ,‬ואף בהן נאמר לכם‪,‬‬
‫בציצית‪ :‬והיה לכם לציצתי‪ ,‬בשופר‪ :‬יום תרועה יהיה לכםיא‪ ,‬בלולב‪ :‬ולקחתם לכםיב‪,‬‬

‫האשכול ח"א הוצ' רצב"א עמ' ‪ 12‬בשם ירושלמי וכ"ה בארחות חיים ציצית אות כז בשם ירושלמי‪ ,‬והביאו‬ ‫א‬
‫ב"י או"ח סי' ח‪ .‬בירושלמי שלפנינו אינו‪.‬‬
‫האשכול שם וארחות חיים שם‪ ,‬ועי' בבאור הגר"א סי' ח ס"ק ג‪.‬‬ ‫ב‬
‫מג"א ס"ק ב ושו"ע הרב שם ג‪ .‬ועי' באור הגר"א שם שחלה היא מצוה גמורה‪.‬‬ ‫ג‬
‫מלכים א ח יד‪ .‬רי"ץ גיאות ספירת העומר קח ב בשם רב שמואל הכהן; האשכול ח"א עמוד ‪,12 - 13‬‬ ‫ד‬
‫מה כתוב‪ :‬ויעמד ויברך את כל קהל ישראל‪ ,‬מלכים שם נה‪ ,‬וכ"ה בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' עט‪.‬‬
‫העיטור ציצית שער ג ח"ב בשם הרב חביבי; אשכול שם; ארחות חיים לולב אות כא בשם גאון; כלבו סי'‬ ‫ה‬
‫עב; אבודרהם תפלות חול בדיני ציצית בשם י"א‪.‬‬
‫אשכול שם‪ .‬ועי' בעיטור שם שהקשה ע"ז מנטילת ידים וסוכה‪ ,‬ונראה שחשב אותן למצות שאין בהן הנאה‪.‬‬ ‫ו‬
‫דברים טז ט‪.‬‬ ‫ז‬
‫ע"ע ספירת העומר‪.‬‬ ‫ח‬
‫ויקרא כג טו‪.‬‬ ‫ט‬
‫במדבר טו לט‪.‬‬ ‫י‬
‫יא שם כט א‪.‬‬
‫יב ויקרא כג מ‪.‬‬
‫‪005‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫במילה‪ :‬המול לכםיג‪ ,‬ובלבנה‪ :‬החדש הזה לכםיד‪ .‬בלולב יש שנתנו טעם אחר‪ ,‬שנאמר‬
‫כאן‪ :‬ולקחתם לכם‪ ,‬ונאמר באגודת אזוב‪ :‬ולקחתםטו‪ ,‬מה שם בעמידה‪ ,‬אף כאן‬
‫בעמידהטז‪ .‬ויש אומרים אף ברכת הלל בעמידה שאף בו נאמר לכם‪ :‬השיר הזה יהיה‬
‫לכם כליל התקדש חגיז‪ .‬ויש מוסיפים אף ברכת הבדלה‪ ,‬שנאמר בה לכםיח‪.‬‬
‫***‬
‫ע"פ הסיכום הנ"ל‪ ,‬חיוב זה של לברך ברכת המצות מעומד‪ ,‬נזכר בראשונים בשם‬
‫הירושלמי‪ ,‬בירושלמי שלפנינו אינו‪ ,‬ואם נתבונן‪ ,‬גם הראשונים שהביאוהו לא קבעו‬
‫חיוב זה בצורה מוחלטת‪ ,‬כי עמדה לפניהם שאלה מאוד יסודית‪ ,‬יש מצוות שבבירור לא‬
‫מקיימים אותם בעמידה‪ ,‬כגון הפרשת חלה או שחיטה או קידוש או אכילת מצה‪ ,‬ולפיכך‬
‫הם חיפשו תירוצים שונים‪ ,‬כיצד ליישב את החיוב עם אופן קיום המצוות‪.‬‬
‫***‬
‫בנקודה זו של הדיון יש שני דרכים‪ ,‬או שבאמת חיוב זה הופיע בירושלמי ואותו קטע‬
‫נעלם‪ ,‬או שחיוב זה מעולם לא היה בירושלמי אלא בגאונים‪ ,‬והראשונים בטעות‬
‫ייחסוהו לירושלמי‪( .‬ברכי יוסף א"ח סי' ח' ובשיורי ברכה שם ובסי' תקפ"ה‪ .‬הובאו‬
‫בהערות על הלכות רי"ץ גיאת‪ ,‬הערות דבר הלכה‪ ,‬הלכות חודש וספירת העומר‪ .‬עמ'‬
‫שמ‪ .‬נמצא בתקליטור של בר אילן)‬
‫כדאי ל באר‪ ,‬גם אם נצעד בדרך הראשונה‪ ,‬וחיוב זה היה כתוב במפורש בירושלמי‪ ,‬עדין‬
‫אין זה אומר כי יש חובה לפסוק אותו להלכה‪ ,‬כי יש כלל פסיקה מפורסם‪ ,‬בבלי‬
‫וירושלמי הלכה כבבלי‪ ,‬ועוד נוכיח כי בבבלי חיוב זה לא קיים‪.‬‬
‫כך או כך‪ ,‬הדיון לפנינו יצא מנקודת הנחה‪ ,‬כי חיוב זה נזכר בירושלמי במפורש‪ ,‬לפי‬
‫הירושלמי יש חובה לברך ברכת המצות מעומד‪.‬‬
‫***‬

‫יג בראשית יז י‪.‬‬

‫יד שמות יב ב‪ .‬האשכול שם בשם איכא מרבוואתא; ארחות חיים ציצית אות כח‪ ,‬ולא חשב קידוש לבנה;‬
‫אבודרהם שם‪ ,‬ועי' ב"י וב"ח שם וט"ז ס"ק א‪.‬‬
‫טו שמות יב כב‪.‬‬
‫טז שבלי הלקט השלם סי' שסו בשם תשובות הגאונים‪ ,‬ועי' התשו' באוצה"ג ר"ה סי' קי מס' מעשה רוקח‪ ,‬ושם‬
‫משמע שר"ל עצם המצוה שתהיה מעומד ולא הברכה‪ .‬וצ"ב מנין שבאגודת אזוב צ"ל מעומד‪ ,‬ועי' תורה‬
‫שלמה בא אות תלב שר"ל שבלי עמידה א"א להגיע אל המשקוף‪ .‬ועי' תורה שלמה לך לך פי"ז אות סו‪.‬‬
‫יז ישעיהו ל כט‪ .‬האשכול שם‪ ,‬ועי' עיטור ציצית שם‪ .‬וע"ע הלל‪.‬‬
‫יח הגהות סמ"ק סי' קמה‪ :‬דכתיב והבדלתי לכם‪ .‬פסוק כזה אין‪ ,‬ונראה שר"ל הכתוב‪ :‬אשר הבדלתי לכם‪ ,‬ויקרא‬
‫כ כה ועי' פסחים קד א‪ .‬וע"ע הבדלה‪.‬‬
‫‪033‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫ננסה לברר מהי שיטת הבבלי‪.‬‬

‫אם ננסה לחפש חיוב בבבלי לברכת המצות מעומד לא נמצא‪ .‬לעומת זאת ניתן לדייק‬
‫מהבבלי להיפך‪ ,‬כי בבבלי מצאנו חיוב רק במצוות מסוימות לברכם מעומד‪ ,‬מכאן ברור‬
‫ופשוט אבל שאר מצ וות מברך אותם איך שירצה‪ ,‬מעומד או מיושב‪ ,‬ויש מצוות‬
‫מסוימות שדוקא בהם יש חובה לברך מעומד‪.‬‬
‫***‬
‫תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה א‬
‫בשלשה פרקים כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחר בחצות במנחה‬
‫ובנעילה דברי ר' מאיר וחכמים אומ' במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות שנ' לעמד‬
‫לשרת בשם ה' הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא מעומד ונשיאות כפים בבקר אף בניו‬
‫מעומד ונשיאות כפים בבקר‪.‬‬
‫רק בברכת כהנים מצאנו חובה שתהיה בעמידה‪ ,‬משתמע אבל סתם ברכת מצוות אין‬
‫חובה שיהיו בעמידה‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה יד‪,‬יא "אין ברכת כוהנים נאמרת‬
‫בכל מקום אלא ‪" ...‬כה תברכו"‪ ,‬בעמידה‪"...‬‬
‫***‬
‫תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א‬
‫תנא דבי רבי ישמעאל‪ :‬אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל‬
‫חדש וחדש ‪ -‬דיים‪ .‬אמר אביי‪ :‬הלכך נימרינהו מעומד‪ .‬מרימר ומר זוטרא מכתפי‬
‫(אהדדי)‪ ,‬ומברכי‪.‬‬
‫אביי ל מד מדברי ר' ישמעאל כי יש חובה לברך את ברכת הלבנה מעומד‪ ,‬משתמע ברור‬
‫ופשוט‪ ,‬אבל שאר הברכות יאמרם איך שירצה‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות י‪,‬יז‬
‫" וצריך לברך ברכה זו מעומד‪ ,‬שכל המברך על החודש בזמנו‪ ,‬כאילו הקביל פני‬
‫שכינה"‪.‬‬
‫***‬
‫מדרש תנאים לדברים פרק טז פסוק ט‬
‫מה חל חרמש בק' תח' לס' וכי מנין את למד על (ספירת) [קצירת] העומר אלא הרי זה‬
‫בא ללמד ונמצא למד מה ספירה לעצמה אף קצירה לעצמה מה ספירה בלילה אף‬
‫קצירה בלילה מה ספירה לקצירת העומר הכת' מדבר אף קצירה לקצירת העומר הכת'‬
‫מדבר‪ :‬בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה מיכן שאין מברכין על ספירת‬
‫העומר אלא מעומד‪:‬‬
‫ממדרש תנאים זה נלמד‪ ,‬אין ספירת העומר אלא מעומד‪ ,‬משתמע ששאר ברכות המצוות‬
‫יברכם איך שירצה‪ ,‬ואין חובה דוקא לעמוד‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין‬
‫‪032‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫ז‪,‬כב "ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב‪ ,‬יצא"‪ .‬כדאי לשים לב בדיוק דברי‬
‫הרמב"ם‪ ,‬החובה לעמוד נובעת מחמת מצוות ספירת העומר (המנין)‪ ,‬ולא מחמת הברכה‬
‫של ספירת העומר‪.‬‬
‫***‬
‫פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קיג עמוד ב‬
‫והלובש טליתו בלילה אינו מברך וכשיאיר היום מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו‬
‫להתעטף בציצית‪ .‬ועטיפתו כעטיפת ישמעאלים ויש אומרים צריך לברך מעומד‬
‫דכתיב והיה לכם לציצית‪ .‬ויליף לכם‪ .‬לכם מן (ויקרא כג) וספרתם לכם מה ספירה‬
‫מעומד אף עטיפה מעומד והתם מנא לן‪ .‬דכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה‪ .‬וכן‬
‫מילה דכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר‪ .‬וכשמקבצין הציצית בשעת ק"ש‬
‫ומעבירין על גבי עיניהם אע"פ שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה מכל מקום לא‬
‫נתחייבו ישראל בזה שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא וקשרתם אלא‬
‫מנהג בעלמא הוא ואין בדבר איסור והיתר‪.‬‬
‫הפסיקתא היא ספר דרשות על הפרשיות בתורה או בנביאים שמפטירין ומסיימים בהן‬
‫את הקריאה‪ .‬פסיק תא דרב כהנא היא הישנה והקדומה‪ ,‬פסיקתא רבתי‪ ,‬שבידינו נסדרה‬
‫בשנת ‪ . 831‬הפסיקתות שונות זו מזו‪ .‬פסיקתא זוטרתא חבר ר' טוביה ב"ר אליעזר על‬
‫ויקרא במדבר דברים‪ .‬נודעה בשם "לקח טוב"‪.‬‬
‫החיוב לעמוד בברכת הציצית הובא בשם יש אומרים‪ ,‬החיוב לעמוד בספירת העומר‬
‫הובא בצורה מוח לטת‪ ,‬והחיוב לעמוד במילה נסמך לספירת העומר‪.‬‬
‫מכיוון שפסיקתא זו נכתבה בתקופה מאוחרת‪ ,‬ומכיוון שגם היא לא ראתה את ברכת‬
‫המצוות מעומד כחיוב מוחלט כללי‪ ,‬מכאן שהיא משקפת תקופה מאוחרת בה החל‬
‫להתגבש חיוב זה ולהיקבע בחיי העם‪.‬‬
‫***‬
‫תשובות הגאונים ‪ -‬שערי תשובה סימן עט‬
‫וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד‪ ,‬ודאי כך הוא דכתיב ויעמוד‬
‫ויברך את כל קהל ישראל‪ ,‬וכך הוא מקדמונינו ז"ל‪ ,‬דאסמכתא לכל הברכות שיהיו‬
‫מעומד דכתיב ויעמוד ויברך‪ ,‬וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש‬
‫בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור‪ ,‬ותקיעת שופר מעומד ומברך‬
‫לשמוע קול שופר והלכה רווחת היא בכל ישראל ואין לזוז מינה‪ ,‬ואינה בב' ישיבות‬
‫לומר לתקוע בקול שופר אלא לשמוע‪ ,‬ואי קשיא לכו מה דאמור אסמכתא לכל‬
‫הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל ודילמא תימרון הני מילי‬
‫לישראל כתי'‪ ,‬ה"ג ויעמ וד המלך בעמידה ויברך למלך שהברכות שלו את לרבות‬
‫שכינה של מקום כל קהל ישראל כמשמעו וכל קהל ישראל עומד למאי אתא מלמד‬
‫שכולם בעמידה לכבודו של מלך‪.‬‬
‫‪031‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫דבר מפורסם הוא‪ ,‬שהגאונים עדין המשיכו לדרוש דרשות כמו חז"ל בתלמוד‪ ,‬והתשובה‬
‫שלפנינו כוללת בתוכה דרשות‪ ,‬למרות שאין ל הם מקור בתלמודים ובמדרשי ההלכה‬
‫התנאים או האמוראים‪ ,‬וגם מה שנאמר וכן הוא מקדמוננו ז"ל‪ ,‬הכוונה לגאונים‬
‫שקדמוהו‪.‬‬
‫***‬
‫בית הבחירה למאירי מסכת ראש השנה דף לד עמוד א‬
‫והיתה עיקר התקנה לתקעם על סדר ברכות וכשהיו התקיעות על מנין תשע היו תוקעין‬
‫סימן אחד במלכיות פעם אחת והיו חוזרין ותוקעין אותו בזכרונות פעם שניה וכן‬
‫בשופרות וכשעמדו על מנין שלשים היו תוקעים שלשתם במלכיות ושלשתם‬
‫בזכרונות ושלשתם בשופרות ‪ ...‬וכך היה הסדור בימי רבותי' ‪ ...‬ומ"מ בדורות‬
‫האחרונים התקינו לתקוע כל השלשים תקיעות רצופות מיושב בברכת שופר מפני‬
‫חולים וחלושי הטבע ונמצא שיצאו בכך שאין תקיעות מעכבות ברכות ר"ל מלכיות‬
‫זכרונות ושופרות ולא ברכות מעכבות תקיעות ומתפלל הוא בלא תקיעות ותוקע בלא‬
‫ברכות ומאחר שיצאו ידי חובת התקיעות הקלו שלא לתקוע כל השלשים תקיעות על‬
‫סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת וקש"ק בזכרונות פעם אחת וקר"ק‬
‫בשופרות פעם אחת ‪ ...‬שלא עשו אלא שלא תשתכח תורת תקיעה ממקום שהיא עקר‬
‫בו ומ"מ אין בהם ברכת שופר הואיל ונפטרו מהם‪.‬‬
‫המאירי מבאר כי בתחילה נהגו לתקוע את התקיעות על סדר הברכות‪ ,‬כלומר תקעו‬
‫שלושים קולות בזמן המוסף‪ ,‬ואח"כ התקינו לתקוע מיושב‪ ,‬וגם השאירו את המנהג‬
‫הקדום לתקוע בזמן המוסף‪ ,‬אבל לא תקעו בו שלושים קולות‪ ,‬והסתפקו בעשרה קולות‪.‬‬
‫היוצא מדבריו‪ ,‬מצוות תקיעת שופר‪ ,‬מעולם לא עלתה על דעתם של החכמים לקיימה‬
‫בעמידה דוקא‪ ,‬אלא להיפך תקנו תקיעות מיושב‪ ,‬נמצא כי ברור ומוחלט שאין חובה‬
‫לברך על המצוות בעמידה‪ ,‬ו אין חובה לקיים מצוות תקיעת שופר בעמידה‪( .‬ראה להלן‬
‫במשנ"ב)‬
‫תקיעה זו של מיושב‪ ,‬קדומה היא כבר בזמן התלמוד‪ ,‬וכך נאמר בתלמוד מסכת ראש‬
‫השנה דף לד עמ' ב "תניא נמי הכי כשהוא שומען‪ ,‬שומען על הסדר‪ ,‬ועל סדר ברכות‪,‬‬
‫במה דברים אמורים בחבר עיר‪ ,‬אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר‪ ,‬ושלא על סדר‬
‫ברכות" כלומר תקיעות מיושב ומעומד הם רק בציבור‪ ,‬אבל ביחיד יש רק תקיעות על‬
‫הסדר‪ ,‬כלומר מיושב‪ ,‬ואין צורך לחזור ולתקוע בסדר הברכות במוסף‪ ,‬ובשום מקום לא‬
‫מצאנו כי התוקע לחבירו צריך לעמוד בשעת הברכה והתקיעות מפני חבירו‪ ,‬או מפני‬
‫הברכה‪ ,‬משתמע ברו ר ופשוט שאין שום חובה לעמוד בזמן ברכת המצוות או תקיעת‬
‫שופר‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות שופר ג‪,‬י "המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה‬
‫בציבור‪ ,‬כך הוא‪ :‬אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר‪ ,‬יושבין כל העם; ואחד עומד‬
‫‪030‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם‪ ,‬אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול‬
‫שופר‪ ,‬וכל העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו‪ ,‬וכל העם עונין אמן‪ .‬ותוקע שלושים‬
‫תקיעות שאמרנו ‪."...‬‬
‫ואם ישאל השואל‪ ,‬מדוע עומד המברך‪ ,‬מכאן הוכחה שצריך לברך בעמידה דוקא?‬
‫תשובה‪ :‬המברך הוא התוקע‪ ,‬והסיבה שהוא עומד אינה מפני הברכה אלא מפני כבוד‬
‫הציבור‪ ,‬וביחיד ישבו שניהם‪.‬‬
‫***‬
‫עד כאן הבאנו מקורות תלמודיים‪ ,‬ולמדנו מהם כי יש חובה לעמוד בברכת כהנים או‬
‫בברכת הלבנה או בספירת העומר‪ ,‬אבל בתקיעת שופר מצאנו שתיקנו לתקוע בישיבה‪,‬‬
‫וביחיד גם התוקע המברך ישב ליד חברו ויתקע לו‪.‬‬
‫ודייקנו מהמקורות הנ"ל‪ ,‬דוקא ב מצוות בודדות אלה יש חובה לעמוד‪ ,‬אבל בשאר‬
‫המצוות יברכם איך שירצה‪ ,‬מעומד או מיושב‪ ,‬אחרת‪ ,‬מדוע טרחו חכמים להדגיש את‬
‫החובה לעמוד בברכות מסוימות‪ ,‬והרי בכל ברכת המצוות מברכים בעמידה? מכאן‬
‫הוכחה‪ ,‬רק בברכות אלה עומדים‪ ,‬אבל בשאר הברכות לא‪.‬‬
‫מכיוון שהרמב"ם נצמד לכל המקורות הנ"ל‪ ,‬מכאן שגם לדעתו ברכת המצוות היאך‬
‫שירצה‪ ,‬ורק במצוות שמנינו יש חובה לעמוד בברכה‪.‬‬
‫***‬
‫כעת נביא עוד הוכחה ממנהג הרמב"ם‪ ,‬שלדעתו בכל ברכת המצוות אין חובה לעמוד‪.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם בהלכות סוכה ו‪,‬יב‬
‫כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה‪ ,‬מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו‬
‫וציוונו לישב בסוכה‪ .‬ובלילי יום טוב הראשון‪ ,‬מברך על הסוכה‪ ,‬ואחר כך מברך על‬
‫הזמן‪ ,‬ומסדר כל הברכות על הכוס‪ :‬נמצא מקדש מעומד‪ ,‬ומברך לישב בסוכה; ויושב‪,‬‬
‫ואחר כך מברך על הזמן‪ .‬וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד‪ ,‬לקדש מעומד בלילי‬
‫ראשון של חג הסוכות‪ ,‬כמו שביארנו‪.‬‬
‫הרמב"ם מביא את מנהג רבותיו לקדש בלילה הראשון של סוכות מעומד‪ ,‬ויברך לישב‬
‫בסוכה בסוף הקידוש‪ ,‬וישב‪ ,‬ויברך שהחינו‪ ,‬וישתה מהקידוש‪ ,‬משתמע מדבריו אבל‬
‫שאר הקידושים יהיו איך שירצה‪ ,‬בישיבה או בעמידה‪ ,‬גם בליל שבת אין חובה לעמוד‬
‫בקידוש לפי הרמב"ם‪ .‬ואדרבה עדיף לקדש מיושב‪ ,‬מפני קביעות הסעודה‪ ,‬והקידוש‬
‫הוא תחילת הסעודה‪.‬‬
‫[ומה שאמרו האומר ויכולו כמעיד עדות‪ ,‬והקפידו בעמידה‪ ,‬אין מקבלים עדות בלילה‪,‬‬
‫כיוון שכן גם ההקפדה בשאר דיני עדות אין לה צורך‪ ,‬ואם אמרו כמעיד עדות‪ ,‬עדיין לא‬
‫צריך לחייב אותו בכל דיני עדות בבי"ד‪.‬‬
‫‪033‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫לפי הרמב"ם גם אמירת ויכולו בבית הכנסת בליל שבת‪ ,‬אין צריך לחפש לו חבר‪ ,‬ויכול‬
‫לאמרה ביחיד‪ ,‬אין דין תפילת הציבור באמירת ויכולו‪ ,‬כי זה אינו קדיש ולא קדושה]‪.‬‬
‫היוצא מכך‪ ,‬למרות שברכת הקידוש היא ברכת המצוות‪ ,‬אבל אין שום חובה לעמוד‬
‫בברכת המצוות‪ ,‬ויש רק מצוות בודדות שבהם חייבו לעמוד‪.‬‬
‫נמצא כי גם אם בירושלמי הובא חיוב זה‪ ,‬אבל בבבלי חיוב זה לא קיים כלל וכלל‪,‬‬
‫ולפיכך אין צריך לפסוק חיוב זה להלכה‪ ,‬ויברך את כל הברכות איך שירצה‪ ,‬מלבד אלה‬
‫שהדגישו בהם חכמים את החובה לעמוד‪.‬‬
‫***‬
‫נעתיק מהשו"ע והמשנ"ב ונעיר בקיצור‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף א‬
‫יתעטף בציצית ויברך (ב) מעומד‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן ח ס"ק ב‬
‫(ב) מעומד ‪ -‬ר"ל העטיפה והברכה שתיהן בעמידה‪ ,‬העטיפה משום דכתיב לכם‬
‫וילפינן ג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם‪ ,‬ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן‬
‫בקומה‪ ,‬והברכה משום דכל ברכת המצות צריך להיות בעמידה‪ ,‬והוא רק לכתחלה‬
‫דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני‪.‬‬
‫המשנ"ב ביאר‪ ,‬כי ברכת המצוות בעמידה הוא רק לכתחילה‪.‬‬
‫***‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף א‬
‫צריך (א) לתקוע (ב) מעומד‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן תקפה ס"ק א‬
‫(א) לתקוע ‪ -‬וכן הברכה צריך להיות בעמידה כמו כל ברכ ת המצות וכדלעיל בסימן ח'‬
‫ס"א [אחרונים]‪:‬‬
‫(ב) מעומד ‪ -‬דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דגבי עומר ובעומר כתיב‬
‫חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה‪ .‬וכתב המ"א דלפ"ז אין לסמוך על שום‬
‫דבר באופן שאם ינטל אותו דבר יפול שעמידה זו חשובה כישיבה ומ"מ בדיעבד אף‬
‫אם תק ע מיושב לגמרי יצא דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולכתחלה‪ .‬והצבור השומעים‬
‫התקיעות לא הטריחום לעמוד משום כבוד צבור וגם כי עתידים לשמוע מעומד‬
‫התקיעות שעל סדר הברכות של מלכיות זכרונות וגו'‪ .‬ועכשיו נהגו הצבור לעמוד‬
‫כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף ואעפ"כ נקראין תקיעות דמיושב‬

‫‪031‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫מאחר שרשות לישב בהם‪ .‬ואם יחיד שומע תקיעות לצאת בהם ואינו עתיד לשמוע על‬
‫סדר הברכות צריך מדינא לעמוד לכתחלה‪:‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף ב‬
‫קודם שיתקע יברך‪ :‬לשמוע קול שופר‪ ,‬ויברך‪ :‬שהחיינו; ויתקע תשר"ת ג' פעמים‪,‬‬
‫ותש"ת ג' פעמים‪ ,‬ותר"ת ג' פעמים‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצב סעיף א‬
‫מחזיר שליח צבור התפלה‪ ,‬ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת‪,‬‬
‫ולזכרונות תש"ת‪ ,‬ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה‬
‫פעמים‪ ,‬ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים‪ ,‬ולשופרות תר"ת שלשה פעמים‪ .‬הגה‪ :‬ויש‬
‫אומ רים שתוקעים (ג) תשר"ת למלכיות פעם אחת‪ ,‬וכן לזכרונות‪ ,‬וכן לשופרות (טור‬
‫בשם ר"ת ומנהגים)‪ ,‬וכן המנהג במדינות אלו‪.‬‬
‫משנה ברורה סימן תקצב ס"ק ג‬
‫(ג) תשר"ת למלכיות פ"א וכו' ‪ -‬הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש‬
‫להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ היה מהראוי ג ם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת‬
‫תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק‪ ,‬אלא לפי שאין‬
‫מטריחין על הצבור ‪ ,‬אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל אחד‪ ,‬שהרי בדרך זה הוא‬
‫עושה כל הספיקות של התרועה‪ ,‬ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה אלא תרועה‬
‫לבד או שברים לבד ונמצא ה וא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה אין‬
‫אנו חוששין לזה‪ ,‬כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות‬
‫ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ‪:‬‬
‫ההלכות שלפנינו בשו"ע ובמשנ"ב‪ ,‬הם שלא כתלמוד הבבלי לגמרי‪ ,‬ומי שיעיין יגלה כי‬
‫גם השו"ע הב יא את הבבלי‪ ,‬כיון שכן אי אפשר לפסוק דבר והיפוכו‪ ,‬כבבלי ושלא‬
‫כבבלי‪ ,‬וגם אי אפשר לבאר טעם הפוך מהבבלי‪.‬‬
‫לפי הבבלי עיקר התקיעה לצאת ידי חובת המצוה היא מיושב‪ ,‬ולפיכך בתקיעות מיושב‬
‫יתקעו שלושים קולות‪ ,‬ואילו בתקיעות של המוסף יתקעו עשרה קולות‪ ,‬וכן פסק השו"ע‬
‫תקפה‪ ,‬ב (ג' פעמים) תקצב‪,‬א (פעם אחת)‪ ,‬וכך כתב המשנ"ב תקצב‪,‬ג שיצאו ידי חובה‬
‫בתקיעות מיושב‪ ,‬ולא הטריחו לתקוע ג"פ בתקיעות של המוסף‪.‬‬
‫והנה המשנ"ב תקפה‪,‬ב כתב טעם הפוך מהתלמוד‪ ,‬טעם הפוך מדבריו עצמו תקצב‪,‬ג‪,‬‬
‫הוא כתב שלא הטריחו את הציבור לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור‪ ,‬וגם כי‬
‫עתידים לשמוע על סדר הברכות‪ .‬אבל זה אינו‪ ,‬בתלמוד הבבלי מעולם לא נאמר כי יש‬
‫חובה לתקוע בעמידה‪ ,‬כך שאין לבאר את התלמוד הבבלי שלא בשיטתו‪ ,‬אלא כפי‬
‫התלמוד הירושלמי‪.‬‬

‫‪032‬‬
 ‫ברכת המצוות האם מעומד‬

‫לפי הבבלי אין חובה לעמוד בתקיעות‪ ,‬תקיעות מיושב הם מיושב‪ ,‬לא בדיעבד‪ ,‬ולא‬
‫בשעת הדחק‪ ,‬כך הדין לכתחילה‪ ,‬ולמה לא עומדים? כי לא צריך לעמוד‪ .‬ולמה לא‬
‫תוקעים שלושים תקיעות במוסף אלא שלושים תקיעות מיושב? כי הקלו על העם ולא‬
‫הטריחו עליו‪ .‬ולמה לא חוזרים לתקוע שוב שלושים תקיעות במוסף אלא רק עשר‬
‫תקיעות? כי הקלו על העם ולא הטריחו עליו‪.‬‬
‫אבל בשום מקום לא מ צאנו שאין חובה לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור!‬
‫בשום מקום לא מצאנו כי העמידה בתקיעות המוסף‪ ,‬פוטרת את העמידה בתקיעות‬
‫מיושב!‬
‫אין בכלל חובת עמידה שצריך לפטור אותה בתקיעות המוסף‪.‬‬
‫ובכלל תקיעות מיושב הם מיושב‪ ,‬גם בתקיעות וגם בברכה‪ ,‬וגם מה שהתוקע בציבור‬
‫ע ומד זה משום כבוד הציבור‪ ,‬והתוקע לחברו ביחיד ישב עמו‪.‬‬
‫***‬

‫‪033‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫ברכת שהחינו‬
‫א‬
‫"אלו דברים שמברכים עליהם שהחינו ‪ :‬על המועדים; על עשיית מצות הבאות מזמן‬
‫לזמן; על פרי המתחדש מזמן לזמן; על ראיית חברו שלא ראהו זמן ידוע; על קנין דבר‬
‫חדש או על טובה שהגיעה לו"‪( .‬אנציקלופדיה תלמודית‪ ,‬כרך ד‪ ,‬ערך 'ברכת הזמן')‬
‫נושא זה של ברכת שהחינו‪ ,‬עמום הוא אצל הפוסקים האחרונים‪ ,‬ומחמת כך‪ ,‬פסקו‬
‫בהרבה מקרים‪ ,‬שבשעה שמברך שהחינו על מצוה אחת‪ ,‬יכוון לפטור מצוות אחרות‬
‫שלגביהם יש ספק האם חייבות בברכת שהחינו או לא‪ ,‬ואי אפשר לברך עליהם בפני‬
‫עצמן‪.‬‬
‫במא מר הבא‪ ,‬נבאר בעז"ה כמה הלכות של ברכת שהחינו על פי שיטת הרמב"ם‪ ,‬ונוכיח‬
‫כיצד שיטתו היא התואמת למקורות חז"ל ולסברא‪ ,‬והספקות שהעמיסו האחרונים על‬
‫הלכות ברכת שהחינו נאמרו שלא לצורך‪.‬‬
‫***‬
‫ברכת שהחינו על המצוות‬
‫בתלמוד סוכה (מו‪ ).‬כתוב‪ ,‬שצריך לברך שהחינו על לולב וסוכה בשעת עשייתם‪,‬‬
‫כשעושה אותם לעצמו‪ ,‬ובשעה שיוצא בהם ידי חובה מברך את הברכה הראויה להם‪,‬‬
‫על נטילת לולב‪ ,‬לישב בסוכה‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד א‬
‫העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה‪ .‬נטלו לצאת בו‬
‫אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב‪ .‬ואף על פי שבירך עליו יום‬
‫ראשון ‪ -‬חוזר ומברך כל שבעה‪ .‬העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו‬
‫כו'‪ .‬נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה‪ .‬וכיון שבירך יום‬
‫ראשון ‪ -‬שוב אינו מברך‪.‬‬
‫האמור שם הוא ציטוט מתוספתא ברכות‪ ,‬ובתוספתא נזכרו עוד דברים שמברך עליהם‬
‫שהחינו בשעת עשייתם‪ ,‬והם ציצית ותפילין‪ ,‬ובשעת עשייתם יברך שהחינו‪ ,‬וכשיוצא‬
‫בהם ידי חובה יברך את הברכה הראויה להם‪ ,‬להתעטף בציצית‪ ,‬להניח תפילין‪.‬‬
‫בתוספתא שם פרק ה‪ ,‬כתוב‪ ,‬שיברך שהחינו אף אם מקריב מנחה או זבחים‪.‬‬
‫תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה ט‪-‬י‬
‫העושה כל המצות מברך עליהן העושה סוכה לעצמו או' ברוך שהגיענו לזמן הזה‬
‫נכנס לישב בה או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה משברך עליה יום‬
‫ראשון שוב אינו צריך לברךב‪.‬‬

‫ברכת שהחינו היא מחכמים‪ ,‬כשאר הברכות שחכמים הם שתיקנום‪.‬‬ ‫א‬

‫‪038‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫העושה לולב לעצמו או' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כשהוא נוטלו או'‬
‫ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה העושה‬
‫ציצית לעצמו או' ברוך שהחיינו כשהוא מתעטף או' ברוך אשר קדש' במצ' וצו'‬
‫להתעטף בציצית וצריך לברך עליהן בכל יום העושה תפלין לעצמו אומ' ברוך‬
‫שהחיינו כשהוא מניחן ברוך אשר קד' במצ' וצו' להניח תפלין מאימתי מניחן‬
‫בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום כולו‪.‬‬
‫תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ה הלכה כב‬
‫היה מקריב מנחות בירושלם או' ברוך שהגיענו לזמן הזה כשהוא מקריבן או' בר' אש'‬
‫קד' במצו' וצו' להקריב מנחות כשהוא אוכלן או' המוציא לחם מן הארץ היה מקריב‬
‫זבחים בירושלם אומ' ברו' שהגיע' לזמן הזה כשהוא מקריבן או' ברוך אשר קדש' במ'‬
‫וצו' להקריב זבחים וכשהוא אוכלן או' בר' אשר קד' במצ' וצונו לאכל זבחים‪.‬‬
‫במסכת שבת (כג‪ ).‬כתוב‪ ,‬שצריך לברך שהחינו על הדלקת נר חנוכה‪ .‬במסכת מגילה‬
‫(כא‪ ):‬כתוב‪ ,‬שצריך לברך שהחינו על קרי את המגילה‪ .‬במסכת פסחים (קכא‪ ):‬כתוב‪,‬‬
‫שצריך לברך שהחינו על פדיון הבן‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א‬
‫הרואה נר של חנוכה צריך לברך‪ .‬אמר רב יהודה‪ :‬יום ראשון ‪ -‬הרואה מברך שתים‪,‬‬
‫ומדליק מברך שלש‪ .‬מכאן ואילך ‪ -‬מדליק מברך שתים‪ ,‬ורואה מברך אחת‪ .‬מאי‬
‫ממעט? ממעט זמן‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כא עמוד ב‬
‫מאי מברך [על קריאת מגילה ]? רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי‪ ,‬ובריך‬
‫מנ"ח‪[ .‬על מקרא מגילה‪ ,‬שעשה ניסים‪ ,‬שהחינו]‬
‫תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכא עמוד ב‬
‫רבי שמלאי איקלע ל פדיון הבן‪ ,‬בעו מיניה‪ :‬פשיטא‪ ,‬על פדיון הבן ‪ -‬אשר קדשנו‬
‫במצותיו וצונו על פדיון הבן ‪ -‬אבי הבן מברך‪ .‬ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה‬
‫‪ -‬כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך ‪ -‬דקמטי הנאה לידיה‪ ,‬או אבי הבן מברך ‪-‬‬
‫דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה‪ :‬אתא שאיל ביה מדרשא‪ ,‬אמרו ליה‪ :‬אבי הבן מברך‬
‫שתים‪ ,‬והלכתא‪ :‬אבי הבן מברך שתים‪.‬‬
‫***‬
‫הרמב"ם סיכם את כל הסוגיות הנ"ל‪ ,‬ע"י חלוקה לשלש‪ .‬ויש שלושה כללים שבעזרתם‬
‫נגדיר אימתי יברך שהחינו על המצוות‪.‬‬

‫בתלמוד סוכה מה‪ :‬מו‪ .‬נתבאר שאין הלכה כתוספתא זו‪ ,‬ומברך לישב בסוכה כל שבעה‪ ,‬בכל פעם שנכנס‬ ‫ב‬
‫לישב בה‪.‬‬
‫‪035‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫מצוה הבאה מזמן לזמן‪ ,‬כגון סוכה לולב מקרא מגילה ונר חנוכה‪ ,‬והוא הדין שופר‬ ‫א‪.‬‬
‫למרות שלא נזכר בפירוש‪ ,‬יברך עליהם שהחינו‪ .‬על סוכה לולב שופר ומגילהג‪,‬‬
‫יברך בשעת עשייה‪ ,‬דהינו כשבונה סוכה לעצמו‪ ,‬או אוגד לולב לעצמו‪ ,‬או עושה‬
‫שופר לעצמו‪ ,‬או כותב מגילה לעצמו‪ .‬ואילו על הדלקת נר חנוכה‪ ,‬שאין בה עשייה‪,‬‬
‫יברך בשעת קיום המצוה‪ .‬ואף במצוות שיש בהם עשייה יכול לברך שהחינו בשעת‬
‫קיום המצוה‪ .‬ויברך שהחינו על הסוכה בליל ה הראשון כשנכנס לישב בה ד‪ ,‬וכן‬
‫השאר ה‪.‬‬
‫מצוות שהם קניין לאדם‪ ,‬כגון ציצית ותפילין‪ ,‬והוא הדין מזוזה ומעקה למרות שלא‬ ‫ב‪.‬‬
‫נזכרו בפירוש‪ .‬יברך עליהם בשעת עשייתם‪ ,‬דהיינו כשעושה ציצית לעצמו‪ ,‬או‬
‫כשעושה תפילין לעצמו‪ .‬וכן במזוזה ומעקה‪ .‬ואם לא בירך בשעת עשייתם או אם‬
‫אחר עשאם בשבילו‪ ,‬יברך שהחינו בשעת קיום המצוה בפעם הראשונה‪.‬‬
‫מצוות שאינן תדירות‪ ,‬ואינן מצויות תמיד‪ ,‬כגון פדיון הבן‪ .‬והוא הדין מילה למרות‬ ‫ג‪.‬‬
‫שלא נזכר בפירוש‪ .‬וכן המקריב מנחה או קרבן‪ ,‬יברך עליהם שהחינו בשעת קיום‬
‫המצוה‪.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם‪ ,‬הלכות ברכות יא‪,‬ט‬
‫כל מצוה שהיא מזמן לזמן‪ ,‬כגון שופר וסוכה ולולב ו ומקרא מגילה ז ונר חנוכהח‪ ,‬וכן‬
‫כל מצוה שהיא קניין לו‪ ,‬כגון ציצית ותפיליןט ומזוזה ומעקהי‪ ,‬וכן מצוה שאינה‬
‫תדירה ואינה מצויה בכל עת‪ ,‬שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן‪ ,‬כגון מילת‬
‫בנויא ופדיון בנויב ‪ -‬מברך עליה בשעת עשייה‪ ,‬שהחיינו‪ .‬וא ם לא בירך על סוכה ולולב‬
‫וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה‪ ,‬מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו‬
‫בהן; וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬
‫***‬

‫מה שכתבנו שמברכים שהחינו בשעת עשיית שופר או מגילה‪ ,‬למדנו זאת מדברי התוספתא‪ ,‬שמברכים‬ ‫ג‬
‫שהחינו בשעת עשיית טלית ותפילין‪ ,‬ואף השופר והמגילה שווים להם‪.‬‬
‫סוכה ו‪,‬יב‪ .‬ומקורו סוכה מו‪.‬‬ ‫ד‬
‫בהלכות שופר ג‪,‬י נזכר שיברך שהחינו בשעת התקיעה בשופר‪ .‬ובהלכות מגילה א‪,‬ג נזכר שיברך שהחינו לפני‬ ‫ה‬
‫קריאת המגילה בלילה‪ .‬ובהלכות חנוכה ג‪,‬ד נזכר שיברך שהחינו לפני הדלקת נר חנוכה בלילה הראשון‪.‬‬
‫סוכה מו‪ .‬תוספתא ברכות ו‪,‬י‪ .‬ושופר נלמד מהם‪ ,‬למרות שלא נזכר בפירוש‪.‬‬ ‫ו‬
‫מגילה כא‪:‬‬ ‫ז‬
‫שבת כג‪.‬‬ ‫ח‬
‫תוספתא ברכות ו‪,‬י‪.‬‬ ‫ט‬
‫נלמדו מציצית ותפילין‪ ,‬למרות שלא נזכרו בפירוש‪.‬‬ ‫י‬
‫נלמד מפדיון הבן‪ ,‬למרות שלא נזכר בפירוש‪ .‬וראה הלכות מילה ג‪,‬ג אף שם נזכר שמברך שהחינו על המילה‪.‬‬ ‫יא‬
‫פסחים קכא‪ :‬וראה הלכות ביכורים יא‪,‬ה אף שם נזכר שמברך שהחינו על פדיון הבן‪.‬‬ ‫יב‬
‫‪013‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫על ההגדרה השניה והשלישית יצאו עוררין‪ ,‬וחכמי התוספות (סוכה מו‪ .‬ד"ה העושה‬
‫סוכה לעצמו מברך שהחיינו) חלקו על הרמב"ם וסברו שאין לברך על ציצית ותפילין‬
‫ומילה שהחינו‪ .‬ולמרות שהבאנו תוספתא (ברכות ו‪,‬י) מפורשת המסייעת לשיטת‬
‫הרמב"ם לברך על ציצית ותפילין שהחינו בשעת עשייה‪ ,‬הם מדייקים מהתלמוד מנחות‬
‫(מב‪ ):‬שם נזכר שמברך על התפילין בשעת הנחתן‪ ,‬להניח תפילין ועל מצוות תפילין‪,‬‬
‫ולא נזכר שיברך לעשות תפילין ב שעת עשייתם‪ ,‬ולא ברכת שהחינו בשעת עשייתם כמו‬
‫התוספתא‪ ,‬מכאן שאין מברכים שהחינו על התפילין‪ .‬והוא הדין בציצית שנזכרה שם‬
‫בסוגיה‪ ,‬אינו מברך עליה בשעת עשייתה לעשות ציצית‪ ,‬ולא שהחינו‪ ,‬שלא כמו‬
‫התוספתא‪.‬‬
‫וזה לשון תוספות (סוכה מו‪).‬‬
‫העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו ‪ -‬צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו‬
‫לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא‬
‫ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן‬
‫מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא‬
‫חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון‬
‫הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא‪ ):‬ואילו אמילה‬
‫לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר"א דמילה (שבת דף קלז‪):‬‬
‫בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את‬
‫המגילה עומד (מגילה דף כא‪ ):‬ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה‬
‫שמחה תקנו שהחיינו‪.‬‬
‫אולם המעיין שם בתלמוד‪ ,‬יראה שהסוגיה שם כלל אינה עוסקת בברכת שהחינו‪ ,‬אלא‬
‫אימתי מברכים את ברכת המצוה‪ ,‬וההגדרה למסקנא היא‪ ,‬כל מצוה שבעשייתה נשלמת‬
‫המצוה‪ ,‬כגון העושה מעקה או מילה‪ ,‬מברך את ברכת המצוה בשעת עשייה‪ ,‬כלומר‬
‫בשעה שעושה מעקה או מל‪ .‬וכל מצוה שיש בה עשייה ויש בה עוד ציווי אחר‪ ,‬כגון‬
‫העושה סוכה‪ ,‬שיש בו עוד ציווי לישב בסוכה‪ ,‬אינו מברך את ברכת המצוה בשעה‬
‫שעושה את הסוכה‪ ,‬אלא בשעה שמקיים את הציווי האחרון ויושב בסוכה‪ .‬וכפסק‬
‫הרמב"ם בהלכות ברכות יא‪,‬ח‪ .‬ואין לדייק מכאן לברכת שהחינו אם מברך או לאיג‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת מנחות (מב‪ .‬מב‪):‬‬
‫רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית‪,‬א"ל‪ :‬מאי‬
‫ציצי שמענא? הכי אמר רב‪ :‬ציצית אין צריכה ברכה‪[ .‬רב נחמן ציטט בשם רב‪ ,‬שאין‬
‫לברך על המצוה בשעת עשייה‪ ,‬והעושה ציצית אינו מברך בשעת עשייתה]‬
‫כי נח נפשיה דרב הונא‪ ,‬על רב חסדא למירמא דרב אדרב‪ ,‬ומי אמר רב‪ :‬ציצית אין‬
‫צריך ברכה? והא אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה?‬

‫לשון הגר"א או"ח כב‪,‬א‪ ,‬הוכחת התוספות אינה מוכרחת‪ .‬ואנו ביארנו זאת‪.‬‬ ‫יג‬
‫‪012‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫שנאמר‪ :‬דבר אל בני ישראל‪ ...‬ועשו להם ציצית (במדבר ט"ו)‪ ,‬בני ישראל יעשו ולא‬
‫העובדי כוכבים יעשו! והא מאי רומיא? אמר רב יוסף‪ ,‬קסבר רב חסדא‪ :‬כל מצוה‬
‫שכשירה בעובד כוכבים ‪ -‬בישראל אין צריך לברך‪ ,‬כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים‬
‫‪ -‬בישראל צריך לברך‪[ .‬רב חסדא היקשה שיש סתירה בדברי רב‪ ,‬במקום אחד אמר‬
‫רב‪ ,‬שאין מבר כים על המצוה בשעת עשייה‪ ,‬והעושה ציצית אינו מברך בשעת‬
‫עשייתה‪ ,‬ואילו במקום אחר אמר רב‪ ,‬שציצית שעשאה הגוי פסולה‪ ,‬משום שכל מצוה‬
‫שצריך לברך עליה בשעת עשייה פסולה בגוי‪ ,‬מכאן שצריך לברך על הציצית בשעת‬
‫עשייתה!]‬
‫וכללא הוא? והרי מילה דכשירה בעובד כוכבים‪ ,‬דתניא‪ :‬עיר שאין בה רופא ישראל‬
‫ויש בה רופא ארמאי ורופא כותי‪ ,‬ימול ארמאי ואל ימול כותי‪ ,‬דברי רבי מאיר; רבי‬
‫יהודה אומר‪ :‬כותי ולא ארמאי‪ ,‬ובישראל צריך לברך‪ ,‬דאמר מר‪ :‬המל‪ ,‬אומר‪ :‬ברוך‬
‫אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! מידי הוא טעמא אלא לרב‪ ,‬רב מיפסיל פסיל‪,‬‬
‫דאיתמר‪ :‬מנין למילה בעובד כוכבים שפסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר‪ :‬ואתה‬
‫את בריתי תשמור (בראשית י"ז)‪ ,‬ר' יוחנן אמר‪ִ :‬המוֹל ימול (בראשית י"ז)‪ ,‬המָ ל ימול‪.‬‬
‫[התלמוד מקשה על הכלל שכתבנו בשם רב חסדא‪ ,‬שכל מצוה שצריך לברך עליה‬
‫בשעת עשייה פסולה בגוי‪ ,‬ממצוות מילה‪ ,‬שהיא כשירה בגוי ומברך עליה בשעת‬
‫עשייה! ומתרץ‪ ,‬שלפי רב מצוות מילה פסולה בגוי‪ ,‬וזה מתאים לכלל של רב חסדא‪,‬‬
‫שכיון שמברך עליה בשעת עשייתה‪ ,‬לפיכך היא פסולה בגוי]‬
‫סוכה מסייע ליה‪ ,‬תפילין הוי תיובתיה‪ .‬הרי סוכה דכשירה בעובד כוכבים‪ ,‬דתניא‪:‬‬
‫סוכת עובדי כוכבים‪ ,‬סוכת נשים‪ ,‬סוכת בהמה‪ ,‬סוכת כותיים‪ ,‬סוכה מכל מקום ‪-‬‬
‫כשירה‪ ,‬ובלבד שתהא מסוככת כהילכתא; ובישראל אין צריך לברך‪ ,‬דתניא‪ :‬העושה‬
‫סוכה לעצמו‪ ,‬אומר‪ :‬ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן‬
‫הזה‪ ,‬בא לישב בה‪ ,‬אומר‪ :‬ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו‬
‫וצונו לישב בסוכה‪ ,‬ואילו לעשות סוכה לא מברך‪ .‬תפילין תיובתיה‪ ,‬והרי תפילין‬
‫דפסולות בעובד כוכבים‪ ,‬דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרניא‪ :‬ספר תורה‪ ,‬תפילין‬
‫ומזוזות שכתבן צדוקי‪ ,‬כותי‪ ,‬עובד כוכבים‪ ,‬עבד‪ ,‬אשה‪ ,‬וקטן מומר ‪ -‬פסולין‪ ,‬שנאמר ‪:‬‬
‫וקשרתם וכתבתם‪ ,‬כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה‪ ,‬כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה;‬
‫ובישראל א"צ לברך‪ ,‬דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן‪ :‬על תפילין‬
‫של יד‪ ,‬אומר‪ :‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין‪ ,‬על תפילין של ראש‪,‬‬
‫אומר‪ :‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין‪ ,‬ואילו לעשות תפילין לא‬
‫מברך! [התלמוד מו סיף לדון על הכלל של רב חסדא‪ ,‬שכל מצוה שהיא כשרה בגוי‬
‫אין מברכים עליה בשעת עשייה‪ .‬והוא מביא סיוע לכלל זה ממצוות סוכה‪ ,‬שהיא‬
‫כשרה בגוי‪ ,‬ואין מברכים עליה בשעת עשייה‪ .‬אולם כלל זה קשה ממצוות תפילין‪,‬‬
‫שהיא פסולה בגוי למרות שאין מברכים עליהם בשעת עשייה! וכפי ששלחו בשם ר'‬
‫יוחנן‪ ,‬שמברך על התפילין להניח תפילין‪ ,‬ועל מצוות תפילין‪ ,‬ולא מברך בשעת עשיית‬
‫התפילין לעשות תפילין]‬
‫אלא לאו היינו טעמא‪ ,‬כל מצוה דעשייתה גמר מצוה‪ ,‬כגון מילה‪ ,‬אף על גב דכשירה‬
‫בעובד כוכבים ‪ -‬בישראל צריך לברך‪ ,‬וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה‪ ,‬כגון‬
‫‪011‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫תפילין‪ ,‬אף על גב דפסולות בעובד כוכבים ‪ -‬בישראל אינו צריך לברך‪ ,‬ובציצית בהא‬
‫קמיפלגי‪ ,‬מר סבר‪ :‬חובת טלית הוא‪ ,‬ומר סבר‪ :‬חובת גברא הוא‪[ .‬התלמוד למסקנא‬
‫דוחה את הכלל של רב חסדא‪ ,‬ומביא כלל אחר לביאור העניין‪ ,‬אימתי מברכים בשעת‬
‫עשייה ואימתי לא‪ ,‬כל מצוה שבעשייתה נשלמת המצוה כגון מילה‪ ,‬מברך בשעת‬
‫עשייה‪ ,‬למרות שכשירה בגוי‪ ,‬וכל מצוה שיש אחר העשייה עוד מצוה‪ ,‬כגון בתפילין‪,‬‬
‫שיש עוד מצוה להניח תפילין‪ ,‬אינו מברך בשעת העשייה‪ ,‬למרות שפסולות בגוי‪ .‬ומה‬
‫שהבאנו בתחילת הסוגיה שלרב נחמן אין מברכים על הציצית בשעת עשייתה‪ ,‬כיון‬
‫שציצית חובת גברא‪ ,‬ויש עוד מצווה אחר העשייה‪ ,‬ואילו מי שסובר שמברכים על‬
‫הציצית בשעת עשייה‪ ,‬סובר שציצית חובת כלי‪ ,‬ואין עוד מצווה לאחר עשייתה]‬
‫חכמי התוספות דייקו מדברי ר' יוחנן‪ ,‬שעל התפילין מברך רק להניח תפילין‪ ,‬ועל מצוות‬
‫תפילין‪ ,‬ואינו מברך לעשות תפילין‪ ,‬וכן אינו מברך שהחינו‪ .‬ור' יוחנן בדבריו ביאר‬
‫בשלמות את סדר הברכות של התפילין‪ .‬ואילו הרמב"ם מפרש‪ ,‬שדברי ר' יוחנן הובאו‬
‫בהקשר לברכת המצוה של התפילין‪ ,‬אימתי מברך‪ ,‬ומה מברך‪ ,‬ואין לדייק מכאן לברכת‬
‫שהחינו‪ ,‬מפני שאינה מעניין הסוגיה‪ ,‬ומדוע שיזכירוה אם אינה העניין!‬
‫גם בנוגע לברכה על מצו ות ציצית‪ ,‬דייקו חכמי התוספות מהסוגיה‪ ,‬שמברך עליה בשעת‬
‫קיום המצוה האחרונה‪ ,‬כלומר בשעה שמתעטף‪ ,‬ואינו מברך בשעת עשייה לעשות‪ ,‬ולא‬
‫יברך שהחינו‪ .‬והרמב"ם יפרש‪ ,‬שהתלמוד דן על ברכת המצוה של הציצית‪ ,‬ומנין לנו‬
‫לדייק לברכת שהחינו!‬
‫בנוגע לקריאת ההלל במועדים‪ ,‬כבר ביאר הגר"א (או"ח כב‪,‬א) שאין מברכים על כך‬
‫שהחינו‪ ,‬מפני שקריאת ההלל אינה מצוה בפני עצמה‪.‬‬
‫***‬
‫אף על ברכת שהחינו במילה חלקו התוספות‪ ,‬ורצו להוכיח מהסוגיה במנחות הנ"ל‪,‬‬
‫וממסכת שבת (קלז‪ ):‬שם נזכרו הברכות שמברכים על המילה‪ ,‬ולא נזכר שהחינו‪.‬‬
‫אולם אם נעיין נראה שמקור התל מוד בשבת הוא תוספתא ברכות‪ ,‬ואותה הלכה אינה‬
‫עוסקת בברכת שהחינו‪ ,‬אלא מהם הברכות המיוחדות שמברכים במילה‪ ,‬ואילו ברכת‬
‫שהחינו נזכרה בתוספתא כמה הלכות לפני כן (הובא למעלה)‪ ,‬ובתלמוד פסחים נזכר‬
‫שמברך שהחינו בפדיון הבן‪ ,‬ופשוט וברור שאף על המילה יברך שהחינו‪.‬‬
‫תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה יב‬
‫המוהל צריך ברכה לעצמו או' ברוך על המילה אבי הבן צריך ברכה לעצמו או' ברוך‬
‫א' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדין מה הן אומ' כשם שהכניסתו לברית כן‬
‫תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים‪.‬‬

‫‪010‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫וזה לשון הרמב"ם‪ ,‬שו"ת הרמב"ם סימן קמא‬

‫והחלק השלישי כל מצוה שאינה תדירה ואין האדם מתמיד לעשותה בכל עת‪ ,‬לפי‬
‫שאע"פ שאינה מיוחדת בזמן כיון שאין חיובה תמידי הרי היא דומה למצוה שהיא‬
‫מזמן לזמן ולפיכך מברך עליה שהחינו כמו שנאמר בבריתא במקריב מנחות ומקריב‬
‫קרבנות‪ ,‬וכמו שנתבאר בתלמוד בפדיון הבן (פסחים קכ א ב) שאבי הבן מברך שתים‬
‫אשר קדשנו וכו' ושהחינו וכו' והוא הדין למילה שאבי הבן מברך שהחינו דמאי שנא‪,‬‬
‫ולמה יברך שהחינו על פדיונו ולא יברך שהחינו על מילתו‪ ,‬ומה שלא נזכר בבריתא‬
‫ולא בתלמוד מפני שהוא ידוע ומופרסם שכל המצות מברך עליהם שהחינו‪ ,‬הלא‬
‫תראה שלא שאל התלמ וד בפדיון הבן אם חייב לברך זמן או אינו חייב‪ ,‬אלא שאל אם‬
‫אבי הבן מברך כיון שהוא החייב במצוה או הכהן מברך הואיל ומטיא הנאה לידיה‪,‬‬
‫משמע שהדבר ברור ופשוט שצריך לברך זמן‪ ,‬ובאה השאלה על מי לברך‪.‬‬
‫וזה לשון הגר"א‪ ,‬על דברי הרמ"א שכתב (יו"ד רסה‪,‬ז)‪ ,‬ובמדינות אלו לא נהגו לברך‬
‫שהחינו על המילה‪.‬‬
‫ביאור הגר"א יורה דעה סימן רסה‬
‫ובמדינות כו'‪ .‬כבר האריך הרשב"א וכל הראשונים בזה‪ ,‬ולא מצאו טעם לזה [מדוע‬
‫לא יברך שהחינו על המילה]‪ .‬דאין לומר משום דלא אתי מזמן לזמן פדיון הבן יוכיח‪.‬‬
‫ואף בבנים אחרים כמו קנה וחזר וקנה (ברכות ס' א)‪ .‬וגם אין לומר משום ספק נפל‬
‫דא"כ היאך מלין אותו בשבת ומחללין עליו בכל דבר‪ .‬וגם אין לומר משום צערא‬
‫דינוקא הא במת אביו והוא יורשו מברך שתים כו' (כמש"ש נ "ט ב')‪.‬‬
‫וראה עוד ביאור הגר"א או"ח כב‪,‬א‪ ,‬שהוכיח את שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫***‬
‫להשלמת העניין נצטט את לשון הרמב"ם בשו"ת סימן קמא‪ ,‬שם מנה כמה מצוות שאינן‬
‫בכלל ההגדרות הנ"ל‪ ,‬ואינו מברך עליהם שהחינו‪ ,‬והם‪ ,‬מפריש חלה‪ ,‬מפריש תרומות‬
‫ומעשרות‪ ,‬טמא שטבל‪.‬‬
‫שו"ת הרמב"ם סימן קמא‬
‫והבאנו שלשה חלקים הללויד להוציא כל שזולתן‪ ,‬כי המפריש חלה או תרומה או‬
‫מעשרות או טמא שטבל לא יברך שהחינו על עשיי ת מצות הללו ודומיהן כיון שאינן‬
‫נכללות בכלל אחד החלקים שבארנו‪ .‬ואלו העניינים כולם מבוארים בחיבורנו הגדול‪.‬‬
‫וצריך לבאר‪ ,‬שאין מברכים שהחינו על מצוות של הפרשה ונתינה‪ ,‬מפני שאין כאן‬
‫שמחה‪ ,‬ולא הגיע לידיו כלום‪ .‬וכן אין מברכים שהחינו על הסרת הטומאה מגופו‪ ,‬מפני‬
‫שאינה מצוה שיש בה שמחה‪.‬‬

‫בתשובה הוא מתייחס לשלוש ההגדרות שהובאו למעלה‪ ,‬אימתי מברכים שהחינו על המצוות‪.‬‬ ‫יד‬
‫‪013‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫***‬
‫ברכת שהחינו על חנוכה ופורים‬
‫אף על המועדים צריך לברך שהחינו‪ .‬בתלמוד עירובין מ‪ :‬כתוב‪ ,‬שמברך שהחינו על‬
‫שלושה רגלים‪ ,‬ועל ראש השנה ויום כיפור‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מ עמוד ב‬
‫ואמר רבה‪ :‬כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן‪ :‬מהו לומר זמן בראש השנה וביום‬
‫הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי ‪ -‬אמרינן‪ ,‬או דילמא‪ :‬כיון דלא איקרו רגלים ‪ -‬לא‬
‫אמרינן? ‪ ...‬רב ושמואל דאמרי תרווייהו ‪ :‬אין אומר זמן אלא בשלש רגלים‪... .‬‬
‫והלכתא‪ :‬אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים‪ .‬והלכתא‪ :‬זמן אומרו אפילו בשוק‪.‬‬
‫וכך פסק הרמב"ם‬
‫רמב"ם שבת כט‪,‬כג‬
‫כל לילי יום טוב‪ ,‬ובליל יום הכיפורים ‪ -‬אומרים שהחיינוטו; ובשביעי של פסח‪ ,‬אין‬
‫מברכין שהחיינו‪ ,‬מפני שאינו רגל בפני עצמו‪ ,‬וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח‪.‬‬
‫שו"ת הרמב"ם סימן קיג‬
‫כל לילה יברך שהחיינו בליל ראשון ושני‪ ,‬אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה‪.‬‬
‫מ דברי התלמוד הנ"ל נלמד‪ ,‬דוקא ברגלים ובראש השנה ויום הכיפורים מברכים שהחינו‬
‫על עצמו של יום‪ ,‬אבל בחנוכה ופורים אין אומרים ברכת שהחינו על עצמו של היום‪,‬‬
‫לפי שימים אלו נתקנו ע"י חכמים‪ ,‬והם לא תיקנו את הימים כרגל המצריך ברכת‬
‫שהחינו‪ .‬וכך הם משמעות דברי הרמב"ם‪ .‬אבל מברכים שהחינו על המצוות שמקיימים‬
‫בהם‪ ,‬הדלקת נר חנוכה טז וקריאת מגילהיז‪.‬‬
‫כאן נבאר‪ ,‬על מצות הסעודה בפורים אין מברכים שהחינו‪ ,‬מפני שזהו דבר הנהוג בכל‬
‫שבת ויו"ט‪ .‬וכן על מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים אין מברכים שהחינו‪ ,‬מפני‬
‫שאין מברכים שהחינו על נתינה לאחר‪ ,‬כגו ן תרומות ומעשרות‪ ,‬או הפרשת חלה‪ ,‬אלא‬
‫על מצוות שהגיע אליו דבריח‪.‬‬
‫לעומת פסק התלמוד והרמב"ם הפשוט והברור‪ ,‬בדברי האחרונים מצאנו ספקות גדולים‬
‫בנושא זה‪ .‬המשנ"ב (תרצב‪,‬א) כתב‪:‬‬

‫טו עירובין מ‪:‬‬

‫טז חנוכה ג‪,‬ד‪.‬‬
‫יז מגילה א‪,‬ג‪.‬‬
‫יח ע"פ שו"ת הרמב"ם קמא‪ ,‬הובא למעלה‪.‬‬
‫‪011‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫שיכוון בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום‪ ,‬גם על משלוח מנות וסעודת פורים‬
‫שהם ג"כ מצות (מגן אברהם בשם של"ה)‪ ,‬ויודיעו לש"ץ המברך שיכריז ויכוון כוונה‬
‫זו‪ ,‬כיון שצריך כונת שומע ומשמיע (פרי מגדים)‪ .‬ומי שאין לו מגילה לא יברך‬
‫שהחיינו על משלוח מנות וסעודה כיון שהם דברים הנוהגים בכל יום ובכל שבת ויו"ט‬
‫(מגן אברהם)‪.‬‬
‫לאחר מכן הביא את דעת מור וקציעה‪ ,‬הסובר שראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של‬
‫נס שהיה בו‪ ,‬וכיון שהוא בא מזמן לזמן הרי הוא ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן‪ .‬וזה‬
‫לשונו‪:‬‬
‫ולא ידעתי מה בכך שהם דברים הנוהגים‪ ,‬והלא אף בלי מצות שילוח מנות וסעודה‬
‫ראוי לברך זמן על היום‪ ,‬ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה‪ ,‬ויותר ביחיד‬
‫מפני תקפו של נס שהיה בו‪ ,‬וכיון שבא מזמן לזמן הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד'‬
‫שמברכין עליהן זמן‪ ,‬וברכת הזמן אינה צריכה להיות על הכוס‪ ,‬כיון שלהלכה אומרו‬
‫אפילו בשוק‪ ,‬ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין‬
‫ברכת הזמן וכו'‪ ,‬ומסיים שם שלכתחלה מי שאין לו מגילה יסמיך את ברכת הזמן‬
‫לכוס שבסעודה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובביאור הלכה הוסיף‪:‬‬
‫שלפי סברת מור וקציעה‪ ,‬שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו‪ ,‬א"כ‬
‫היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים‪ .‬ובאמת מצאתי במאירי במסכת שבת‪ ,‬לענין‬
‫חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וזה לשונו‪ ,‬מי שאין לו להדליק ואינו במקום‬
‫שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים‬
‫בכל הלילות והדברים נראים‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשער הציון (הלכות חנוכה תרעו‪,‬ג) כתב‪:‬‬
‫אם ארע שלא בירך שהחינו עד ליל שמיני [של חנוכה]‪ ,‬וממילא יתבטל לגמרי ברכת‬
‫שהחיינו [אם נצריך לברך אותה דוקא על ההדלקה]‪ ,‬צריך עיון‪ ,‬כיון שאפשר לומר‪,‬‬
‫כמו שברכת הזמן אומרו אפילו בשוק‪ ,‬כיון שהולך על עצם היום טוב‪ ,‬הוא הדין‬
‫בחנוכה‪ ,‬ברכת הזמן הולכת על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות‪ ,‬אלא‬
‫שלכתחלה סמכו זה על זמן דהדלקה‪ .‬וכעין סברתי נמצא במאירי וזה לשונו‪ ,‬מי שאין‬
‫לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות‪ ,‬יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים‬
‫ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות‪ ,‬והדברים נראים‪ ,‬עד כאן לשונו‪ ,‬וצריך‬
‫עיון‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬מה שכתב המגן אברהם‪ ,‬שאין מברכים שהחינו על משלוח מנות וסעודה‪ ,‬כיון‬
‫שהם דברים הנוהגים בכל שבת ויו"ט‪ .‬כך היא אף שיטת הרמב"ם‪ .‬כיון שכן‪ ,‬מה שכתב‬
‫בהמשך דבריו‪ ,‬שיכוון לפטור מצוות אלה מברכת שהחינו‪ ,‬ע"י שיכוון בברכת שהחינו‬
‫של המגילה‪ ,‬ויודיעו לש"ץ שיכריז לפני כולם ויכוונו‪ .‬דבר זה הוא בניגוד לתלמוד‬
‫והרמב"ם‪ ,‬שכיון שאין מברכי ם על מצוות אלה שהחינו‪ ,‬מה מקום להכרזה! מה מקום‬
‫‪012‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫לכוונה! דבר הפטור מברכת שהחינו‪ ,‬אסור להכריז עליו‪ ,‬ואסור לעקור את דברי חכמים‬
‫והלכותיהם‪.‬‬
‫מה שכתב המשנ"ב‪ ,‬שמברך שהחינו על קריאת המגילה ביום‪ ,‬למרות שבירך בלילה‪.‬‬
‫דבר זה הוא שיטת התוספות ועוד‪ ,‬הסוברים שעיקר קריאת המגילה היא ביום (מגילה ד‪.‬‬
‫תוס' ד"ה חייב אדם)‪ .‬אולם בתלמוד לא נזכרה סברא זו‪ .‬ומה שהביאו שם התוספות‬
‫דרשה‪" ,‬נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן"‪.‬‬
‫בתלמוד מגילה כ‪ .‬נזכרה דרשה זו לעניין אחר‪" ,‬מכאן שצריך לקרוא את קריאת היום‬
‫ביום"‪ .‬אבל בשום מקום לא נזכר בתלמוד שעיקר הקריאה הוא ביום ולא בלילה‪ ,‬ואין‬
‫לנו להמציא דרשות מדעתינו‪ ,‬ולחדש על פיהם הלכות מדעתינו‪ ,‬שאל"כ אין לדבר סוף‪.‬‬
‫על כורחנו‪ ,‬עלינו לחזור לכלל ההלכתי של דיני שהחינו‪ ,‬מצוה הבאה מזמן לזמן‪ ,‬ובירך‬
‫עליה שהחינו בלילה‪ ,‬אינו חוזר ומברך שהחינו ביום‪ ,‬מפני שאין כאן מצוה חדשה‪ ,‬מפני‬
‫שכבר בירך אמש שהחינו‪.‬‬
‫מה שכתב מור וקציעה שמברכים שהחינו על עצמו של יום פורים [והוא הדין חנוכה]‪,‬‬
‫מפני תוקף הנס‪ .‬דבר זה מנוגד לתלמוד והרמב"ם‪ ,‬כיון שחכמים לא קבעו את יום פורים‬
‫ויום חנוכה כרגל‪ ,‬אלא כיום חול שיש בו מצוות‪ ,‬כיון שכן‪ ,‬אסור לברך על עצמו של יום‬
‫שהחינו‪ ,‬והיא ברכה לבטלה‪.‬‬
‫מה שכתב מור וקציעה‪ ,‬מי שאין לו מגילה יסמיך את ברכת שהחינו לכוס בסעודה‪.‬‬
‫תמוה מאוד‪ ,‬וכי היכן מצאנו שמברכים על היין ששותה בסעודת פורים ברכת הזמן!‬
‫ויברך על היין בסעודת פורים בורא פרי הגפן ולא יותר‪.‬‬
‫מה שכתב המאירי (שבת כג‪ ).‬בשם יש אומרים‪ ,‬מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא‬
‫אפשר לו לראות‪ ,‬יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה‪,‬‬
‫ושעשה נסים בכל הלילות‪ ,‬והדברים נראין‪ .‬דבר זה לא יסכים לו התלמוד והרמב"ם‪,‬‬
‫מפני שחכמים בתלמוד (שבת כג‪ .‬הובא למעל ה) תיקנו בחנוכה ברכת הרואה‪ ,‬שיברך‬
‫שעשה ניסים ושהחינו על ראיית הנר בלילה הראשון‪ ,‬משום פרסום הנס שיש בראיית‬
‫הנרות‪ ,‬ולפיכך אפשר לברך את הברכות אף אם אינו מדליק‪ ,‬והברכות מוסבות על‬
‫הנרות‪ .‬אבל אסור לברך אף אם אינו רואה‪ ,‬מפני שאין פירסום הנס‪ ,‬והוא ברכה לבטלה‪.‬‬
‫***‬
‫עוד כתב המשנ"ב (תרצב‪,‬א) בסוף הסעיף‪:‬‬
‫ָאבֵ ל הקורא את המגילה‪ ,‬יברך אחר את הברכות משום ברכת שהחיינו‪ ,‬שאין האבל‬
‫מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו‪ ,‬והאבל יקרא את המגילה (דרך החיים)‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ודבריו תמוהים‪ ,‬וכך היא ההלכה‪ ,‬שמע שמת אביו ונפלה לו ירושה‪ ,‬מברך דין האמת‬
‫ו שהחינו (ברכות י‪,‬ז)‪ ,‬מכאן שהאבל מברך שהחינו‪ .‬ובברכת שהחינו על המצוות‪ ,‬צריך‬

‫‪013‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫להבחין בין שמחת הלב‪ ,‬לבין השמחה על קיום המצוה‪ ,‬ואף האבל שמח בקיום המצוה‬
‫ומברך שהחינו‪ ,‬בין לעצמו ובין להוציא אחרים ידי חובה‪.‬‬
‫***‬
‫ברכת שהחינו ביום טוב שני‬
‫יט‬
‫ליל יום טוב שני של גליות‪ ,‬וליל שני של ראש השנה‪ ,‬מברכים בו ברכת שהחינו ‪ ,‬מפני‬
‫שמברך על עצמו של יום טוב שני‪ ,‬ולגבי מצוות היום נחשב כיום בפני עצמו‪ ,‬ולפיכך‬
‫אף מקדש בו‪ ,‬ואף תוקע בו בשופרכ‪ .‬ואין צורך ללבוש בגד חדש‪ ,‬או להניח לפניו פרי‬
‫חדש‪ ,‬ולברך עליהם שהחינו ולכוין להוציא גם את ברכת שהחינו של החג‪.‬‬
‫בירך שהחינו על הסוכה בליל יו"ט ראשון‪ ,‬נפטר מברכת שהחינו על הסוכה בליל יו"ט‬
‫שני של גליות‪ ,‬וכך הדין בברכת שהחינו על נטילת לולב ביו"ט של גליות‪ ,‬וכך הדין‬
‫בבברכת שהחינו על תקיעת שופר ביום טוב שני של ראש השנה‪ .‬והטעם בכל אלו‪ ,‬מפני‬
‫שביום השני אין מצוה חדשה הבאה מזמן לזמןכא‪ .‬ואם חל יום טוב ראשון של ראש‬
‫השנה בשבת‪ ,‬מברכים שהחינו על השופר ביום שני‪ ,‬שהרי אתמול לא תקעו ולא ברכו‪.‬‬
‫מה שכתבנו‪ ,‬על ברכת שהחינו בליל שני של ראש השנה‪ ,‬וברכת שהחינו על השופר‬
‫ביום טוב שני של ראש השנה‪ ,‬הוא על פי דברי הרמב"ם בשו"ת סימן קיגכב‪ .‬וכך פסק‬
‫השולחן ערוך סימן תרכג‪ ,‬ובב"י ביאר שזהו מנהג העולםכד‪.‬‬
‫אולם בדבר זה נפלה מחלוקת בין הראשונים‪.‬‬
‫לדעת הגאונים ראבי"ה ורבותיו של רש"י‪ ,‬אין מברכים שהחינו לא בקידוש ולא בשופר‪.‬‬
‫והטעם‪ ,‬מפני ששני הימים הם קדושה אחת וכיום אחד ארוךכה‪ ,‬והראשון עיקר מפני‬
‫שבזמננו ש אנו מקדשים ע"פ החשבון אנו מונים ממנו ליום כיפור ולחג סוכותכו‪.‬‬

‫יט שו"ת הרמב"ם קיג‪ ,‬הובא למעלה‪.‬‬

‫כ לשון המגן אברהם סימן תר ס"ק ב‪ ,‬לגבי יום טוב שני של ראש השנה‪ ,‬דאף דקדושה אחת היא מכל מקום שני‬
‫ימים הם‪ .‬הובא במשנ"ב תר‪,‬ה‪.‬‬
‫כא שלא כמו שהחינו שמברך בקידוש בליל יו"ט שני‪ ,‬שהוא על עצמו של יום‪ ,‬והוא נחשב יום בפני עצמו‪ ,‬וכפי‬
‫שביארנו למעלה‪.‬‬
‫כב שם כתב הרמב"ם‪ ,‬שמברכים שהחינו בליל יום טוב שני של גליות‪ ,‬ובליל יום טוב שני של ראש השנה‪.‬‬
‫ומסברא למדנו‪ ,‬שאין להשוות את ברכת שהחינו שעל המועדים לברכת שהחינו שעל המצוות‪ ,‬וכפי שנבאר‬
‫מיד בהמשך‪.‬‬
‫כג סעיפים ב‪-‬ג‪.‬‬
‫כד ולעומת זאת‪ ,‬הרמ"א פסק כרש"י תבוא שיטתו מיד בסמוך‪.‬‬
‫כה הובא בטור סימן תר‪.‬‬
‫כו הובא בהגהות מיימוניות שבת כט‪,‬כג אות ז‪ ,‬בשם ראבי"ה‪.‬‬
‫‪018‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫ואילו לדעת רש"י רשב"ם העיטור תוספות בשם ריב"א ועוד‪ ,‬מברכים שהחינו גם‬
‫בקידוש וגם בשופר‪ .‬והטעם‪ ,‬שכיון שאנו חוזרים ותוקעים בשופר ביו"ט שני‪ ,‬מכאן‬
‫שלא יצאנו ידי חובה בתקיעה בראשון‪ ,‬שמא היה חול‪ ,‬לפיכך צריך לחזור ולברך‬
‫כז‬
‫שהחינו על השופר ‪ .‬ויש שכתבו את הטעם באופן אחר‪ ,‬אם יו"ט שני ספק‪ ,‬אומר בו‬
‫שהחינו שמא לא עלו לו המצוות שבראשון‪ ,‬ורק מה שיקיים בשני יעלה לו‪ .‬ואם יו"ט‬
‫שני משום מנהג בי"ד שהיו עושים יומיים‪ ,‬יו"ט שני עיקר שממנו מונים למועדות בזמן‬
‫שמקדשים ע"פ הראייהכח‪ ,‬ואילו יום טוב ראשון נעשה מפני הספק שמא יבואו עדים מן‬
‫כט‬
‫המנחה ולמעלה ‪.‬‬
‫גם הגאונים וגם רש"י הישוו את ברכת שהחינו שבקידוש לברכת שהחינו שבשופר‪,‬‬
‫כלומר ברכת שהחינו שעל המועדים שווה לברכת שהחינו שעל המצוות‪ ,‬ובשניהם‪ ,‬אם‬
‫בר"ה שני הימים קדושה אחת‪ ,‬אינו חוזר ומברך‪ ,‬ואם יש ספק מהו יו"ט חוזר ומברך‪.‬‬
‫אולם אם נעיין בתלמוד ביצהל‪ ,‬נראה שכאשר הזכיר שני ימים של גליות או שני ימים‬
‫של ר"ה‪ ,‬האם שתי קדושות או קדושה אחת‪ ,‬הוא דן על ביצה שנולדה באחד מהימים‬
‫האם מותרת בשני או לא‪ ,‬וכפסק הרמב"ם בהלכות שביתת יו"ט א‪,‬כד‪ .‬אבל בשום מקום‬
‫לא נזכר בדבריו הקידוש או השופר‪ ,‬בהקשר של קדושה אחת או שתי קדושות‪.‬‬
‫***‬
‫בכדי שנוכל לדון על ברכת שהחינו ביו"ט שני של ר"ה‪ ,‬צריכים אנו לבאר מהו תוקפו‬
‫של יו"ט שני גליות‪ ,‬ויו"ט שני של ר"ה‪ ,‬האם ספק או מנהג או תקנת חכמים‪.‬‬
‫לאחר העיון בלשונות הרמב"ם‪ ,‬המסקנא העולה היא‪ :‬בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה‬
‫יו"ט שני של גליות נעשה מפני הספקלא‪ ,‬ויו"ט שני של ראש השנה נעשה אף בארץ‬
‫ישראל מפני הספק‪ ,‬ואף בירושלים מפני תקנת בי"ד שחששו שמא יבואו עדים לאחר‬
‫המנחהלב‪ .‬ואילו לאחר מכן שהתחילו לקדש ע"פ החשבון הרי הוא תקנת חכמיםלג‪ ,‬דברי‬
‫סופריםלד ומנהגלה‪ .‬ובמקום אחד כינה את יו"ט שני של גליות תקנת חכמים‪ ,‬אף בזמן‬
‫לו‬
‫שקדשו ע"פ הראייה ‪.‬‬

‫כז הובא בהגהות מיימוניות שופר ג‪,‬י אות ז‪.‬‬

‫כח הובא בטור סימן תר‪.‬‬
‫כט הובא בהגהות מיימוניות שבת כט‪,‬כג אות ז בשם רשב"ם‪.‬‬
‫דפים ד‪-‬ה‪.‬‬ ‫ל‬
‫לא קידוש החודש ג‪,‬יא‪ .‬ה‪,‬ד‪ .‬שביתת יו"ט ו‪,‬יד‪ .‬שו"ת ברכת אברהם לראב"ם סימן לח‪.‬‬
‫לב קידוש החודש ה‪,‬ז‪-‬ח‪.‬‬
‫לג קידוש החודש ה‪,‬ה‪-‬ו ח‪ .‬חנוכה ג‪,‬ה‪.‬‬
‫לד קידוש החודש ה‪,‬ו ח‪ .‬שביתת יו"ט א‪,‬כא‪.‬‬
‫‪015‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫איך יתיישבו כל ההגדרות יחדיו?‬

‫יו"ט שני של גליות התחיל בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה‪ ,‬מפני הספק‪ ,‬שלא ידעו‬
‫אימתי קידשו בי"ד את החודש‪ .‬ויו"ט שני של ראש השנה נעשה אף בארץ ישראל מפני‬
‫הספק‪ ,‬ואף בירושלים מפני תקנת בי"ד שחששו שמא יבואו עדים לאחר המנחה‪ .‬חכמים‬
‫הסכימו למנהג העם‪ ,‬והתקינו לברך את ברכות התפילה‪ ,‬וברכות המצוות השייכות ליום‬
‫טוב שני‪ ,‬למרות שהוא מפני הספק‪ ,‬כדי שלא יזלזלו בו‪ .‬לאחר מכן קידשו את החודש‬
‫ע"פ החשבון‪ ,‬ויום טוב שני של גלי ות כבר הפך למנהג מפורסם בציבור‪ ,‬ותיקנו חכמים‬
‫להמשיך לשמור את המנהג שחכמים הסכימו עליו בעבר‪ ,‬ולפיכך כינוהו 'תקנת חכמים'‬
‫'דברי סופרים' ו'מנהג'‪.‬‬
‫כעת יהיו בידינו תשובות לכמה תמיהות הקיימות ביו"ט שני‪.‬‬
‫איך מברכים ביו"ט שני‪ ,‬והרי הוא משום ספק‪ ,‬ואסור להזכיר שם ה' לשוא מספק?‬ ‫א‪.‬‬
‫איך מברכים ביו"ט שני‪ ,‬והרי הוא משם מנהג‪ ,‬ואין מברכים על מנהג?‬ ‫ב‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬יו"ט שני אמנם התחיל כמנהג העם‪ ,‬אבל חכמים הסכימו למנהגם‪ ,‬והם תיקנו‬
‫לברך בו שלא יבואו לזלזל בו‪.‬‬
‫להלן ההלכות ממשנ"ת להרמב"ם‬
‫שני ימים טובים מפני הספק‬
‫קידוש החודש ג‪,‬יא‬
‫כל מקום שהיו השלוחין מגיעין‪ ,‬היו עושין את המועדות יום טוב אחד‪ ,‬ככתוב‬
‫בתורה; ומקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם‪ ,‬היו עושין שני ימים מפני‬
‫הספק‪ ,‬לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חודש‪ ,‬אי זה יום הוא‪.‬‬
‫קידוש החודש ה‪,‬ד כשהייתה סנהדרין קיימת‪ ,‬והן קובעין על הראייה‪ ,‬היו בני ארץ‬
‫ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי‪ ,‬עושין ימים טובים יום אחד בלבד;‬
‫ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם‪ ,‬היו עושים שני ימים מספק‪,‬‬
‫לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החודש‪.‬‬

‫לה שביתת יו"ט א‪,‬כא‪ .‬ו‪,‬יד‪ .‬תלמוד תורה ו‪,‬יד‪.‬‬

‫לו חנוכה ג‪,‬ה‪ .‬ולמה מברכין על יום טוב שני‪ ,‬והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק ‪ -‬כדי שלא יזלזלו בו‪ .‬ומקורו‬
‫שבת כג‪ .‬ראה מ"מ‪.‬‬
‫‪023‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫שו"ת ברכת אברהם סימן לח‬

‫מה שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן‬
‫הדברים בזמן הראייה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק‪.‬‬
‫תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם ויעשו שני ימים טובים‪.‬‬
‫קידוש החודש ה‪,‬ה‪-‬ח‬
‫בזמן הזה שאין שם סנהדרין‪ ,‬ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה‪ ,‬היה מן‬
‫הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד‪ ,‬אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה‬
‫לארץ כמו בני ארץ ישראל ‪ -‬שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת‬
‫חכמים היא‪ ,‬שייזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם‪.‬‬
‫לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין‪ ,‬יעשו שני‬
‫ימים‪ ,‬ואפילו בזמן הזה‪ ,‬כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה;‬
‫ובני ארץ ישראל בזמן הזה‪ ,‬עושין יום אחד כמנהגן‪ ,‬שמעולם לא עשו שני ימים‪ .‬נמצא‬
‫יום טוב שני שאנו עושין בגלייות בזמן הזה‪ ,‬מדברי סופרים שתיקנו דבר זה‪.‬‬
‫יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה‪ ,‬היו רוב בני ארץ ישראל עושין‬
‫אותו שני ימים טובים מספק ‪ ,‬לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש‪,‬‬
‫שאין השלוחין יוצאין ביום טוב‪.‬‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין‪ ,‬פעמים רבות היו עושין‬
‫יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים‪ ,‬שאם לא באו עדים כל יום שלושים‪ ,‬נוהגין‬
‫היו באותו היום שמצפין לעדים קודש ולמחר קודש; והואיל והיו עושין אותו שני‬
‫ימים‪ ,‬ואפילו בזמן הראייה‪ ,‬התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד‬
‫שני ימים‪ ,‬בזמן הזה שקובעין על החשבון‪ .‬הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש‬
‫השנה בזמן הזה‪ ,‬מדברי סופרים‪.‬‬
‫התקינו לברך על המנהג ביום טוב שני כדי שלא יבואו לזלזל בו‬
‫שו"ת ברכת אברהם סימן לח‬
‫ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן‬
‫הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו‬
‫ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין‬
‫עליו כדאמר ז"ל‪.‬‬
‫חנוכה ג‪,‬ה‬
‫ולמה מברכין על יום טוב שני‪ ,‬והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק ‪ -‬כדי שלא יזלזלו‬
‫בו‪.‬‬
‫שני ימים טובים משום מנהג‬

‫‪022‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫שביתת יו"ט א‪,‬כא‬

‫זה שאנו ע ושין בחוצה לארץ‪ ,‬כל יום טוב מאלו‪ ,‬שני ימים ‪ -‬מנהג הוא; ויום טוב שני‬
‫מדברי סופרים הוא ‪ ,‬ומדברים שנתחדשו בגלות‪ .‬ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים‪,‬‬
‫אלא בראש השנה בלבד; ובהלכות קידוש החודש מספר זה‪ ,‬נבאר עיקר מנהג זה ומאי‬
‫זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום‪.‬‬
‫שביתת יו"ט ו‪,‬יד‬
‫כל הדברים האלו שאמרנו‪ ,‬היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על‬
‫הראייה‪ ,‬והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק‪ ,‬לפי שלא היו יודעין‬
‫יום שקידשו בו בני ארץ ישראל‪ .‬אבל היום‪ ,‬שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון‬
‫ומקדשין עליו‪ ,‬אין יו ם טוב שני להסתלק מן הספק‪ ,‬אלא מנהג בלבד‪.‬‬
‫תלמוד תורה ו‪,‬יד‬
‫על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם‪ ,‬בין איש בין אישה; ואלו הן‪( ... :‬יא)‬
‫המחלל יום טוב שני של גלייות‪ ,‬אף על פי שהוא מנהג‪.‬‬
‫שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הם‪ ,‬מפני שמתחילה‪ ,‬אפילו בבית דין היו‬
‫עושים שני ימים‪ ,‬שמא יבואו עדים לאחר המנחהלז‪ ,‬ותיקנו בית דין את שני הימים כיום‬
‫טוב אחד ארוך‪ .‬ואילו שני ימים טובים של גליות שתי קדושות הם‪ ,‬מפני שמתחילה‬
‫עשאום מפני הספק‪ ,‬שלא ידעו הרחוקים אימתי קידשו בית דין את החודשלח‪ ,‬ועשו העם‬
‫שני ימים מספק והסכימו חכמים למעש יהם‪ ,‬ומכיון שכל אחד מהם ספק חול‪ ,‬שתי‬
‫קדושות הם‪ .‬ואף לאחר מכן שהתחילו לקדש ע"פ החשבון‪ ,‬תיקנו חכמים את הימים‬
‫טובים ע"פ מה שהיה בזמן שמקדשים ע"פ הראייה‪ ,‬ושני ימים טובים של ראש השנה‬
‫קדושה אחת‪ ,‬ושני ימים של גליות שתי קדושות הם‪.‬‬
‫***‬
‫מכיון שביארנו שמברכים ביו"ט שני‪ ,‬משום תקנת חכמים שלא יזלזלו בולט‪ .‬ומכיון‬
‫מ‬
‫שבתלמוד ביצה מצאנו התייחסות לקדושה אחת שתי קדושות רק לגבי ביצה שנולדה‬
‫בראשון האם מותרת בשני מא‪ ,‬ולא לגבי קידוש ושופר‪ .‬מכאן שחכמים התייחסו לאחד‬
‫מהימים כספק חול רק לגבי דברים מסוימים [ביצה שנולדה‪ ,‬מחובר שנתלש]‪ ,‬אבל לגבי‬

‫לז קידוש החודש ג‪,‬ה‪-‬ו‪ .‬ה‪,‬ח‪.‬‬

‫לח קידוש החודש ג‪,‬יא‪ .‬ה‪,‬ה‪-‬ו‪.‬‬
‫לט חנוכה ג‪,‬ה‪ .‬ומקורו שבת כג‪ .‬ראה מ"מ‪.‬‬
‫מ דפים ד‪-‬ה‪.‬‬
‫מא שביתת יו"ט א‪,‬כד‪.‬‬
‫‪021‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫מצוות היום‪ ,‬תקיעות וברכות‪ ,‬לא ניתן להתייחס לאחד מהימים כיום חול‪ ,‬ולהחשיב את‬
‫כל המצוות שקיים בו כספק מצוה‪.‬‬
‫אין לומר שיש ספק שמא תקיעת שופר ביו"ט ראשון כלל אינה מצווה‪ ,‬וצריך לברך‬
‫שהחינו ביו"ט שני מספק שמא לא קיים עדין מצוות תקיעת שופר‪ .‬שכיון שחכמים תיקנו‬
‫לעשות שני ימים טובים בראש השנה‪ ,‬וכן בשאר ימים טובים הסכימו למעשה העם‬
‫מב‬
‫לנהוג שני ימים טובים מספק‪ ,‬וכן לאחר החשבון תיקנו לשמור יו"ט שני של גליות ‪,‬‬
‫נמצא שאנו מברכים ומתפללים ומקיימים את כל מצוות יום טוב משום תקנת חכמים‪,‬‬
‫בין ביום טוב ראשון ובין בשני‪ ,‬ואין לו מר על יום טוב שתיקנו חכמים‪ ,‬שהעושה בו‬
‫מצווה אולי כלל לא קיים מצווה‪ .‬יום טוב שני נקבע מפני הספק‪ ,‬וכעת שקבעוהו‬
‫חכמים‪ ,‬לכל הלכותיו ולכל ברכותיו הוא נקבע‪ ,‬ושוב לא ניתן לומר‪ ,‬שהתוקע בשופר‬
‫ביום טוב ראשון‪ ,‬אולי כלל לא קיים מצוה‪.‬‬
‫שני ימים של ר"ה נחשבים קדושה אחת לגבי הלכות מסוימות [ראה שביתת יו"ט א‪,‬כד‪:‬‬
‫שני ימים טובים של ראש השנה ‪ -‬קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו‬
‫הדברים‪ ... ,‬ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה‪ ,‬אסורה בשני; וכן כל כיוצא בזה]‪.‬‬
‫אבל לגבי מצוות היום‪ ,‬כל יום נחשב בפני עצמו מג‪ ,‬וחייב לקיים בו את כל מצוות היום‪,‬‬
‫ואף לברך שהחינו‪ .‬ואינו נפטר במה שבירך אמש‪ ,‬מפני שמברך על עצמו של היום‪.‬‬
‫במה דברים אמורים‪ ,‬בברכת שהחינו על עצמו של יו"ט שני של ר"ה‪ .‬אבל על התקיעות‪,‬‬
‫ביום שני של ר"ה אין מברכים שהחינו קודם התקיעות‪ ,‬אלא אם כן חל יום ראשון‬
‫בשבת‪ ,‬שלא תקעו בראשון ולא בירכו שהחינו‪ .‬והטעם לחלק בין שהחינו של הקידוש‬
‫לשהחינו של תקיעת שופר‪ ,‬שלגבי תקיעת שופר‪ ,‬ברכת שהחינו היא על התקיעה‪ ,‬וכבר‬
‫בירך אמש‪ ,‬וביום השני אין מצוה חדשה הבאה מזמן לזמן‪ ,‬שלא כמו שהחינו של‬
‫הקידוש‪ ,‬שהוא על עצמו של יום‪ ,‬והוא נחשב יום בפני עצמו ‪.‬‬
‫מה שכתבנו מצביע ע ל שאלות שיש על השיטות החולקות על הרמב"ם‪.‬‬
‫על שיטת הגאונים וראבי"ה קשה‪ ,‬אם שני הימים כיום אחד הם נחשבים גם לגבי ברכות‪,‬‬
‫כלומר ברכת שהחינו‪ ,‬כיצד אנו מברכים ביו"ט שני‪ ,‬ומדוע אנו תוקעים בו בשופר‪ ,‬והרי‬
‫כבר תקענו בראשון ויש לפנינו יום אחד בלבד!‬
‫על שיטת רש"י קשה‪ ,‬אם קיום שני הימים הוא מספק‪ ,‬ובכל יו"ט יש ספק שמא כלל לא‬
‫קיים בו מצוות‪ ,‬כיצד אנו מברכים מספק ולא חוששים לברכה לבטלה!‬

‫מב לשון הרמב"ם בהלכות קידוש החודש ה‪,‬ה‪ :‬בזמן הזה שאין שם סנהדרין‪ ,‬ובית דין של ארץ ישראל קובעין‬
‫על חשבון זה‪ ,‬היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד‪ ,‬אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה‬
‫לארץ כמו בני ארץ ישראל ‪ -‬שהכול על חשבון אחד סומכין וקובעין; אבל תקנת חכמים היא‪ ,‬שייזהרו במנהג‬
‫אבותיהם שבידיהם‪.‬‬
‫מג לשון המגן אברהם סימן תר ס"ק ב‪ :‬דאף דקדושה א' היא מ"מ ב' ימים הם‪.‬‬
‫‪020‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫***‬
‫וראה ילקוט יוסף (כרך מועדים‪ ,‬פרטי דינים בהלכות ראש השנה‪ ,‬סעיף ד‪ ,‬הערה טו)‬
‫שהתייחס לקיום מצוות תקיעת שופר ביו"ט ראשון כספק מצוה‪ ,‬והקשה‪ ,‬אם לדעת‬
‫הרמב"ם הטעם שיכול לברך שהחינו ביו"ט ראשון‪ ,‬מפני שיכול לברך על השופר בשעת‬
‫עשייה ואין צורך שיהיה דוקא בשעת קיום המצוה‪ ,‬אם כן מדוע מברך שהחינו בשנה‬
‫מד‬
‫אחרת! הוא למד מהרמ"א שאם בירך על הסוכה בשעת עשייה לא יברך שוב בשעה‬
‫שיושב בסוכה‪.‬‬
‫והתשובה על שאלתו‪ :‬מצ וות תקיעת השופר ביו"ט ראשון אינה ספק מצווה‪ ,‬שכיון‬
‫שחכמים תיקנו שני ימים טובים‪ ,‬לכל הלכותיהם מצוותיהם וברכותיהם תיקנום‪ ,‬ואי‬
‫אפשר לומר שנקיים את תקנתם ונתייחס אליה כאילו אין תקנה‪ ,‬אלא ספק מצוה‪ .‬לפיכך‬
‫יצאנו ידי חובת ברכת שהחינו על השופר ביו"ט ראשון‪ ,‬שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן‪,‬‬
‫וביום טוב השני אין מצוה חדשה‪ ,‬ואין לברך שוב שהחינו‪ .‬ומה שהקשה שלא יברך על‬
‫השופר שהחינו לשנה אחרת‪ ,‬כיון שמצוות תקיעת שופר מתחדשת משנה לשנה‪ ,‬צריך‬
‫לברך עליה שהחינו בכל שנה‪ ,‬ורק אם עשה שופר לעצמו ובירך שהחינו בשעת עשייה‪,‬‬
‫נפטר באותה שנה מברכת ש החינו‪ ,‬אבל לשנה האחרת צריך לחזור ולברך שהחינו‬
‫בשעת קיום המצווה‪ ,‬קודם התקיעה בשופר‪ ,‬כיון שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן‪.‬‬
‫***‬
‫מה שכתבנו הוא שלא כדברי מגן אברהם מה שכתב שאין לברך על שופר ומגילה שהחינו‬
‫בשעת עשייתם‪ ,‬מפני שעושים אותם לכמה שנים‪.‬‬
‫וזה לשון מגן אברהם‬
‫ודוק א דבר שעושין אותו משנה לשנה [מברכים עליו שהחינו בשעת עשייתו]‪ ,‬אבל‬
‫שופר ומגילה שעושין אותן לכמה שנים אינו מברך שהחיינו על עשייתן‪ ,‬ונר חנוכה‬
‫נמי אין מנכר שעושה לשם מצוה [מרדכי]‪.‬‬
‫מו‬
‫וכבר ביארנו למעלה‪ ,‬שיש ללמוד מהתוספתא ברכות שכתבה שמברכים שהחינו על‬
‫טלית ותפיל ין בשעת עשייתם‪ ,‬מכאן שאף דבר שעושים אותו לכמה שנים‪ ,‬מברכים עליו‬
‫שהחינו‪ .‬וכשעושה שופר ומגילה לעצמו בשנה הראשונה יברך שהחינו בשעת עשייה‪,‬‬
‫גם משום שהם קניין לו‪ ,‬וגם משום מצוה‪ ,‬ובשאר השנים יברך שהחינו בשעת קיום‬
‫המצוה המתחדשת‪ ,‬וכבר אין לו ברכת שהחינו משום שעשה דבר חדש שהוא קנין לו‪.‬‬

‫מד תרמא‪,‬א‪.‬‬
‫מה תרמא‪,‬ס"ק א‪.‬‬
‫מו ו‪,‬י‪.‬‬
‫‪023‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫וכך כתב המאירי סוכה מו‪ .‬וזה לשונו‪:‬‬

‫ובברכת שהחיינו מיהא נראה מדברי גדולי המחברים [כוונתו לרמב"ם] שאף העושה‬
‫לעצמו שופר או מצה או מגילה או ציצית וכיוצא באלו מברך זמן‪ ,‬ואף בברייתא‬
‫מצאנוה כן בהדיא בעושה ציצית או תפילין [כך כתבנו למעלה]‪ .‬וגדולי המפרשים‬
‫כתבו שלא נאמר כן אלא במצוה שיש בעשייתה קצת הנאה כסוכה ולולב שיש בהם‬
‫הרחבת הלב לעושיהן אבל עשיית מצה ושופר ומגילה אין בעשייתן הנאה אלא טורח‬
‫יתר‪ ,‬והדברים רופפים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫מה שכתב המאירי‪ ,‬שאף על מצה מברך שהחינו בשעת עשיתה‪ .‬נראה שאין זו דעת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬וכפי שנבאר להלן‪ ,‬מפני שאין היכר בעשייתה‪ ,‬ובכל יום אופה האדם פת‪ ,‬ואין‬
‫היכר לאפיית פת מצה‪.‬‬
‫ומה שכתב שיש להוכיח מציצית ותפילין‪ ,‬לשופר ומגילה‪ ,‬שמברך שהחינו בשעת‬
‫עשייתה‪ ,‬וחתם את דבריו 'והדברים רופפים'‪ .‬נראה שהדברים ברורים‪ ,‬ולשון התוספתא‬
‫מוכיח בבירור שכל המצוו ת מברך עליהם שהחינו בשעת עשייתם‪ ,‬ואף שופר ומגילה כך‬
‫דינם‪.‬‬
‫***‬
‫ברכת שהחינו במקרים שונים‬
‫על מז נטילת לולב ביום טוב ראשון של סוכות מברכים שהחינו‪ ,‬ואין אומרים שברכת‬
‫שהחינו שעל החג שברכו בלילה הראשון על הכוס‪ ,‬פטרה גם את הלולב‪ ,‬מפני שהפסיק‬
‫בין ברכת שהחינו שנאמרה בלילה‪ ,‬לבין נטילת לולב שניטל ביום למחרת‪ .‬ומטעם זה‬
‫מברכים שהחינו על תקיעת שופר ביום טוב ראשון של ר"ה‪ ,‬ולא אומרים שנפטר בברכת‬
‫שהחינו שעל היום שברכו בליל ר"ה מח‪.‬‬
‫על קריאת ההלל במועדים אין מברכים שהחינו‪ ,‬אף על פי שהיא מצוה הבאה מזמן‬
‫לזמן‪ ,‬מפני שקריאת ההלל אינה מצוה בפני עצמה מט‪ .‬ואף על ההלל בראשי חדשים אין‬
‫מברכים שהחינו מטעם זה‪ .‬ועוד שקריאתו מנהג‪ ,‬ואין מברכים על מנהג לא את ברכת‬
‫המצוהנ ולא שהחינו‪.‬‬

‫מז מה שנכתוב מכאן ואילך הוא ע"פ אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ברכת הזמן'‪ .‬בכל מקום שנכתוב מקור‬
‫לדברים מדברי המפרשים הוא העתק משם‪ ,‬והעתקנו רק מה שתואם לשיטת הרמב"ם וטעמיו‪ .‬בכל מקום‬
‫שלא נכתוב מקור מדברי המפרשים‪ ,‬הוא ביאור שלנו ע"פ שיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫מח הרב קאפח הלכות שופר פרק ג הערה כב‪.‬‬
‫מט ביאור הגר"א או"ח כב‪,‬א בביאור דעת הרמב"ם‪.‬‬
‫נ חנוכה ג‪,‬ז‪.‬‬
‫‪021‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫על בדיקת חמץ אין מברכים שהחינו‪ ,‬וכמה טעמים נאמרו בדבר‪ :‬א) שאין לברך‬
‫נא‬
‫שהחיינו על מצוה שלא באה אלא להרחיק מן העברה‪ ,‬שלא ימצא חמץ בביתו ; ב)‬
‫שאין מברכים שהחינו אלא על דבר שיש בו קצת הנאה‪ ,‬ובבדיקת חמץ אדרבה הוא‬
‫נב‬
‫מצטער באיבוד החמץ שנשאר לו שמכלהו מן העולם ‪.‬‬
‫על אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות בפסח‪ ,‬אין מברכים שהחינו‪ .‬ואף על פי‬
‫שמצוות אלה באות מזמן לזמן ויש בהם שמחה‪ ,‬אבל כיון שבירך שהחינו בקידוש‪ ,‬פוטר‬
‫נג‬
‫בה את כל המצוות של הסדר בפסח ‪ ,‬מפני שאנו מחשיבים את הקידוש כתחילת סעודה‪,‬‬
‫והמצוות מצה מרור ויין באות בתוך הסעודה‪.‬‬
‫על ספירת העומר אין מברכים שהחינו‪ ,‬לפי שאין המצווה נשלמת בלילה אחד‪ ,‬אלא רק‬
‫אם יספור ארבעים ותשעה ימים‪ ,‬ואין מברכים שהחינו על מצווה שתושלם לאחר מכן‪.‬‬
‫על קריאת שיר השירים בפסח רות בשבועות וקהלת בסוכות‪ ,‬אין מברכים קודם קריאתם‬
‫מפני שהם מנהג‪ ,‬וכל שכן שאין מברכים עליהם שהחינו‪.‬‬
‫על קידוש לבנה אין מברכים שהחינו‪ ,‬לפי שהיא ברכת השבח‪ ,‬ואין מברכים שהחינו על‬
‫ברכות השבח‪.‬‬
‫כל המצות שקוד ם קיומן יש צורך בעשייתן‪ ,‬מברכים שהחינו בשעת עשייתן ‪ ,‬כגון בשעה‬
‫שעושה את הסוכה או בשעה שאוגד את הלולב‪ ,‬וכך הדין בשופר ומגילהנד‪ .‬ואם לא‬
‫בירך בשעת עשייה‪ ,‬מברך בשעה שיוצא בהן ידי חובת מצוה‪ ,‬כלומר בשעה שנכנס‬
‫לישב בסוכה או בשעה שנוטל את הלולב לצאת בונה‪ .‬ונהגו שלא לברך בשעת עשייה‪,‬‬
‫אלא סומכים על ברכת שהחינו שמברכים בשעת קידוש על הכוס בליל ראשון של חגנו‪,‬‬
‫ומברכים מקודם לישב בסוכה ואחר כך שהחינו‪ ,‬כדי שברכת שהחינו תעלה גם על מצות‬
‫הסוכהנז‪.‬‬

‫נא מאירי פסחים ז‪:‬‬

‫נב מאירי פסחים ז‪ :‬בשם ראשונים‪.‬‬
‫אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם שער ג‪.‬‬ ‫נג‬
‫נתבאר למעלה‪ ,‬ע"פ התוספתא ברכות ו‪,‬י‪ ,‬שלא כדברי מגן אברהם תרמא ס"ק א‪.‬‬ ‫נד‬
‫נה רמב"ם ברכות פי"א ה"ט‪ ,‬ע"פ סוכה מו א‪ :‬היתה עשוייה ועומדת כו'‪.‬‬
‫רמב"ם סוכה פ"ו הי"ב‪ ,‬ע"פ גמ' שם‪ :‬חזינא ליה לרב כהנא כו'‪.‬‬ ‫נו‬
‫מאירי סוף סוכה; רא"ש סוכה פ"ד סי' ד‪.‬‬ ‫נז‬
‫‪022‬‬
 ‫ברכת שהחינו‬

‫לא אכל בסוכה בלילה הראשון אף על פי שבירך שהחינו בביתו בשעת הקידוש‪,‬‬
‫כשאוכל אח" כ בסוכה צריך לברך שהחינו משום הסוכה‪ ,‬והוא שלא בירך בשעת‬
‫נח‬
‫עשייה ‪.‬‬
‫בירך שהחינו על קריאת המגילה בליל פורים‪ ,‬אינו חוזר ומברך שהחינו על קריאתה‬
‫נט‬
‫ביום ‪.‬‬
‫בירך שהחינו בשעת עשיית הסוכה‪ ,‬צריך לחזור ולברך שהחינו על המועד בקידוש בליל‬
‫יו"ט ס‪.‬‬
‫העושה מצה‪ ,‬אינו מברך שהחינו בשעת עשייתה‪ ,‬מפני שאין היכר בעשייתה‪ ,‬ובכל יום‬
‫אופה האדם פת‪ ,‬ואין היכר לאפיית פת מצה‪.‬‬
‫הדליק נרות חנוכה בלילה הראשון ולא בירך שהחינו‪ ,‬מברך שהחינו בשעת ההדלקה‬
‫בלילה השני‪ .‬וכן אם קרא את המגילה בליל פורים ולא בירך שהחינו‪ ,‬מברך שהחינו‬
‫בקריאת היום‪.‬‬
‫על קידושי אשה ונשואין אין מברכים שהחינו‪ ,‬מפני שהם מכשירות למצוות פרו ורבו‪,‬‬
‫ואין מברכים שהחינו על הכשר מצווה‪ .‬וכך נהגו בצנעא וסביבותיה סא‪.‬‬

‫נח ר"ן פ"ד בשם הראב"ד; מאירי מו א; רמ"א בשו"ע תרמא א‪.‬‬
‫נט מגילה א‪,‬ג‪ .‬וכבר הערנו למעלה על שיטת התוספות‪.‬‬
‫ס חי' ריטב"א סוכה‪ ,‬ושם גם בשם הרמב"ן; ברכ"י תרמג א לדעת הרמב"ם ברכות פי"א ה"ט וסוכה פ"ו הי"ב‪.‬‬
‫סא ברכת משה יא‪,‬יד‪.‬‬
‫‪023‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫במאמר הבא נבאר בעז"ה את המושגים‪" ,‬שקיעת החמה" ו"בין השמשות" במשנת‬
‫הרמב"ם‪ .‬מושגים אלו הם מושגי זמן‪ ,‬ולמר ות שלכאורה הם פשוטים‪ ,‬ושקיעת החמה‬
‫משמעו שישקע גלגל השמש כלומר שייעלם מהאופק‪ ,‬וגם בין השמשות הוא מושג ברור‬
‫כמו שנתבאר בהלכות שבת (ה‪,‬ד)‪ ,‬אולם דברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ב‪,‬ט)‪,‬‬
‫והשוואת דבריו לנאמר בתלמוד במסכת שבת (דף לד‪-‬לה)‪ ,‬גרמו למפרשים להאריך‬
‫רבות בביא ור מושגים אלו‪ .‬כדי שיהיה הביאור שלם‪ ,‬נתחיל את הרצאת הדברים‬
‫מהתלמוד שהוא המקור לדברי הרמב"ם‪ .‬לאחר שנדע מהם מקורותיו של הרמב"ם‪ ,‬ומה‬
‫גרם לו לפסוק כפי שפסק‪ ,‬יקל עלינו להבין את דבריו כיאות‪ ,‬ויתבררו הדברים כראוי‪.‬‬
‫תלמוד בבלי מסכת שבת דף לד‪,‬ב לה‪,‬א‪-‬ב‬
‫תנו רבנן‪ :‬בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה‪ ,‬ספק כולו מן היום‪ ,‬ספק כולו מן‬
‫הלילה ‪ -‬מטילין אותו לחומר שני ימים‪ .‬ואיזהו בין השמשות ‪ -‬משתשקע החמה כל‬
‫זמן שפני מזרח מאדימין‪ ,‬הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ‪ -‬בין השמשות‪ ,‬הכסיף‬
‫העליון והשוה לתחתון ‪ -‬זהו לילה‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ .‬רבי נחמיה אומר‪ :‬כדי שיהלך‬
‫אדם משתשקע החמה חצי מיל‪ .‬רבי יוסי אומר‪ :‬בין השמשות כהרף עין‪ ,‬זה נכנס וזה‬
‫יוצא‪ ,‬ואי אפשר לעמוד עליו‪[ .‬התלמוד מביא ברייתא שהובאו בה שלש דעות לביאור‬
‫המושג בין השמשות‪ ,‬דעת רבי יהודה‪ ,‬רבי נחמיה‪ ,‬ורבי יוסי‪ .‬לדעת רבי יהודה ורבי‬
‫נחמיה זמן זה מתחיל מיד אחרי שקיעת החמה‪ ,‬ואילו לדעת רבי יוסי זמן זה כמה‬
‫שניות סמוך לצאת הכוכבים]‬
‫‪ ...‬הא גופה קשיא; אמרת‪ :‬איזהו בין השמשות ‪ -‬משתשקע החמה‪ ,‬כל זמן שפני מזרח‬
‫מאדימין‪ .‬הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ‪ -‬לילה הוא‪ .‬והדר תנא‪ :‬הכסיף‬
‫התחתון ולא הכסיף העליון ‪ -‬בין השמשות! [שואל התלמוד‪ ,‬שיש בלשון הברייתא‬
‫סתירה‪ ,‬מפני שמתחילת הברייתא משתמע שזמן בין השמשות מתחיל מיד בשקיעת‬
‫החמה‪ ,‬ואילו מהמשך הברייתא משתמע שבין השמשות הוא לאחר מכן‪ ,‬משיחשיך‬
‫התחתון ולא יחשיך העליון]‪.‬‬
‫אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬כרוך ותני‪ ,‬איזהו בין השמשות ‪ -‬משתשקע‬
‫החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין‪ ,‬והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ‪ -‬נמי בין‬
‫השמשות‪ ,‬הכסיף העליון והשוה לתחתון ‪ -‬לילה‪ .‬ורב יוסף אמר רב יהודה אמר‬
‫שמואל‪ :‬הכי קתני‪ :‬משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ‪ -‬יום‪ ,‬הכסיף‬
‫התחתון ולא הכסיף העליון ‪ -‬בין השמשות‪ ,‬הכסיף העליון והשוה לתחתון ‪ -‬לילה‪.‬‬
‫[מתרץ התלמוד‪ ,‬שיש להסביר את הברייתא בשני אופנים‪ ,‬לדעת רבה משקיעת החמה‬
‫הוא בין השמשות‪ ,‬ואף משהשחיר התחתון ולא העליון הוא בין השמשות‪ ,‬ואילו‬
‫לדעת רב יוסף בשקיעת החמה עדין הוא יום‪ ,‬ורק לאחר מכן משהשחיר התחתון ולא‬
‫העליון הוא בין השמשות]‪.‬‬

‫‪028‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫ואזדו לטעמייהו‪ ,‬דאיתמר‪ :‬שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר‬
‫שמואל‪ :‬שלשה חלקי מיל‪ .‬מאי שלשה חלקי מיל? אילימא תלתא פלגי מילא ‪ -‬נימא‬
‫מיל ומחצה! אלא תלתא תילתי מילא ‪ -‬נימא מיל! אלא‪ :‬תלתא ריבעי מילא‪ .‬ורב יוסף‬
‫אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬שני חלקי מיל‪ .‬מאי שני חלקי מיל? אילימא תרי פלגי‬
‫מילא ‪ -‬לימא מיל! ואלא תרי רבעי מילא ‪ -‬לימא חצי מיל! אלא‪ :‬תרי תילתי מיל‪ .‬מאי‬
‫בינייהו? ‪ -‬איכא בינייהו פלגא דדנקא‪[ .‬מוסיף התלמוד לבאר‪ ,‬שרבה ורב יוסף‬
‫הולכים לשיטתם‪ ,‬ולרבה זמן בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל‪ ,‬ואילו לדעת רב‬
‫יוסף זמן בין השמשות הוא שני שליש מיל‪ .‬מיל הוא מהלך ‪ 13‬דקות לדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫ולפי שיטתו‪ ,‬לדעת רבה זמן בין השמשות הוא ‪ 28‬דקות לאחר שקיעת החמה‪ ,‬ואילו‬
‫לדעת רב יוסף זמן בין השמשות הוא ‪ 22‬דקות‪ ,‬וימתין אחר השקיעה ‪ 1‬דקות‪ ,‬ואז‬
‫יתחיל זמן בין השמשות ‪ 22‬דקות עד צאת הכוכבים‪ .‬גם לפי רבה וגם לפי רב יוסף זמן‬
‫צאת הכוכבים הוא ‪ 28‬דקות אחר השקיעה]‪.‬‬
‫‪ ...‬אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ :‬הלכה כרבי יהודה לענין שבת‪ ,‬והלכה כרבי‬
‫יוסי לענין תרומה‪ .‬בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת ‪ -‬לחומרא‪ ,‬אבל לענין‬
‫תרומה מאי היא? אילימא לטבילה ‪ -‬ספקא היא! אלא לאכילת תרומה‪ ,‬דלא אכלי‬
‫כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי‪[ .‬לאחר מכן מביא התלמוד את‬
‫פסיקת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן‪" :‬הלכה כרבי יהודה לעניין שבת‪ ,‬והלכה כרבי‬
‫יוסי לעניין תרומה"‪ .‬ומבאר התלמוד‪ ,‬שרבי יוחנן מספק פסק להחמיר בכל המקרים‪,‬‬
‫והלכה כר בי יהודה לעניין שבת‪ ,‬ולא יעשה מלאכה משקיעת החמה‪ ,‬שאז מתחיל זמן‬
‫בין השמשות של רבי יהודה‪ .‬והלכה כרבי יוסי לעניין אכילת תרומה‪ ,‬ולא יאכלו‬
‫כהנים טמאים שטבלו‪ ,‬אלא אחר בין השמשות של רבי יוסי‪ ,‬דהיינו רק מצאת‬
‫הכוכבים]‪.‬‬
‫אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬כוכב אחד ‪ -‬יום‪ ,‬שנים ‪ -‬בין השמשות‪ ,‬שלשה ‪ -‬לילה‪.‬‬
‫תניא נמי הכי‪ :‬כוכב אחד ‪ -‬יום‪ ,‬שנים ‪ -‬בין השמשות‪ ,‬שלשה ‪ -‬לילה‪ .‬אמר רבי יוסי‪:‬‬
‫לא כוכבים גדולים הנראין ביום‪ ,‬ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה‪ ,‬אלא‬
‫בינונים‪[ .‬בסוף הסוגיה מביא התלמוד את מימרת רב יהודה בשם שמואל‪ ,‬החולק על‬
‫כל האמור למעלה‪ ,‬ולשיטתו זמן בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי‬
‫יהודה ורבי נחמיה שהובאו למעלה‪ ,‬אלא זמן בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני‬
‫לבין היראות כוכב שלישי‪ .‬אבל כל זמן שיש כוכב אחד עדין הוא יום גמור‪ .‬ומשיצאו‬
‫שלושה כוכבים הוא לילה גמור‪ .‬והתלמוד מביא סיוע לשיטתו מברייתא שבה נאמר‬
‫כדבריו‪ .‬וביאר רבי יוסי‪ ,‬ששלושה כוכבים שאמרנו שהם לילה‪ ,‬הכוונה לשלושה‬
‫כוכבים בינוניים]‪.‬‬
‫על פי פסק רבי יוחנן שהובא בסוגיה‪ ,‬הלכה כרבי יהודה ורבי יוסי שהובאו בברייתא‬
‫הראשונה‪ .‬והטעם שפסק כדברי שניהם ‪ ,‬מפני שיש לנו ספק מהי הגדרת בין השמשות‪,‬‬
‫ומספק נחמיר ככל השיטות‪ ,‬לפיכך בשבת ננהג כרבי יהודה‪ ,‬ולא נעשה מלאכה בכניסת‬
‫השבת משקיעת החמה‪ ,‬ובאכילת תרומה ננהג כרבי יוסי‪ ,‬ולא יאכלו כהנים טמאים‬
‫שטבלו וטהרו בתרומה אלא מצאת הכוכבים ‪ .‬היוצא מכך‪ ,‬זמן בין השמשות מתחיל מיד‬
‫‪025‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫בשקיעת החמה‪ .‬אם נתבונן‪ ,‬נראה שהגדרת סוף זמן בין השמשות‪ ,‬לא נתבארה כראוי‬
‫בברייתא הראשונה‪ ,‬מפני שלא נזכר בה צאת הכוכבים‪ ,‬ולא נזכר בה איזה כוכבים‪,‬‬
‫גדולים או קטנים‪ .‬לעומת זאת בברייתא השנייה הדברים נתבארו כראוי‪ ,‬וסוף זמן בין‬
‫השמשות בצאת שלושה כוכבים בינוניים‪ .‬היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬זמן בין השמשות הוא‬
‫משקי עת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים‪.‬‬
‫אם ננסה לברר מהסוגיה כמה דקות הוא פרק זמן זה‪ ,‬נוכל להסתייע בדברי רבה‪ ,‬שביאר‬
‫שפרק זמן זה של בין השמשות הוא ‪ 28‬דקות‪ ,‬מהשקיעה ועד צאת שלושה כוכבים‬
‫בינוניים‪.‬‬
‫רי"ף מסכת שבת דף טו עמוד א‬
‫אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לענין שבת והלכה כרבי יוסי‬
‫לענין תרומה [דף ל"ה ע"ב] דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דר'‬
‫יוסי‪ :‬הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא ידעינן אליבא דמאן פסק אי‬
‫אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק עבדינן‬
‫לחומרא דאיסורא הוא וספק איסורא לחומרא ועוד דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא‬
‫דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה [בבא ‪ -‬בתרא קי"ד ע"ב] בר משדה קנין ומחצה‬
‫הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה‪.‬‬
‫הרי"ף הביא את פסק רבי יוחנן שבסוגיה‪ ,‬וביאר שמספק נעשה כשיטת רבה המחמירה‪,‬‬
‫וזמן בין השמשות מתחיל מיד מהשקיעה‪ ,‬ולא כשיטת רב יוסף שממתין ‪ 1‬דקות אחרי‬
‫השקיעה‪ ,‬ורק אז מתחיל זמן בין השמשות‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות שבת ה‪,‬ד‪:‬‬
‫"משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים‪ ,‬הוא הזמן הנקרא בין‬
‫השמשות בכל מקום; והוא ספק מן היום‪ ,‬ספק מן הלילה‪ ,‬ודנין בו להחמיר‪ ,‬בכל‬
‫מקום‪ .‬ולפיכך אין מדליקין בו; והעושה מלאכה בין השמשות שבת ובין השמשות‬
‫במוצאי שבת‪ ,‬בשוגג ‪ -‬חייב חטאת מכל מקום‪ .‬וכוכבים אלו ‪ -‬לא גדולים הנראים‬
‫ביום‪ ,‬ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים‪,‬‬
‫הרי זה לילה ודאי"‪.‬‬
‫וכן פסק הרמב"ם בהלכות תרומות ז‪,‬ב‪:‬‬
‫"אין הטמאים אוכלין בתרומה‪ ,‬עד שיעריבו שמשן וייצאו שלושה כוכבים בינוניים‪,‬‬
‫וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה‪ :‬שנאמר "ובא השמש‪ ,‬וטהר" (ויקרא‬
‫כב‪,‬ז)‪ ,‬עד שיטהר הרקיע מן האור; "ואחר יאכל מן הקודשים" (שם)"‪.‬‬
‫פסק הרמב"ם הוא כשיטת רבי יוחנן על פי ביאור הרי"ף‪ ,‬ובשבת מספק נחמיר ולא‬
‫נעשה מלאכה משקיעת החמה‪ ,‬מפני שאז מתחיל זמן בין השמשות‪ ,‬ובתרומה מספק‬
‫נחמיר‪ ,‬ולא יאכלו הכהנים בתרומה אלא אחר בין השמשות‪ ,‬משיצאו שלושה כוכבים‬
‫בינוניים‪ ,‬והוא לילה ודאי‪ .‬וכבר ביארנו שפרק זמן זה של בין השמשות הוא ‪ 28‬דקות‪,‬‬
‫‪033‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות תרומות כמו שליש שעה‪ ,‬שליש שעה הוא ‪ 13‬דקות‪,‬‬
‫וכוונת הרמב"ם באומרו כמו שליש שעה‪ ,‬ל‪ 28 -‬דקות‪.‬‬
‫היוצא מכל הנ"ל‪ ,‬שקיעת החמה שנאמרה בדברי הרמב"ם כמשמעה‪ ,‬שתיסתר השמש‬
‫מעין רואים באופק‪ ,‬וזהו שקיעתה‪ ,‬ומאז מתחיל זמן בין השמשות הנמשך ‪ 28‬דקות‪ ,‬ואז‬
‫מגיע צאת הכוכבים‪ ,‬וייראו שלושה כוכבים בינוניים‪ ,‬והוא לילה ודאי‪.‬‬
‫***‬
‫כאן המקום לבאר‪ ,‬כי על פי התצפיות שערכו החברים‪ ,‬משקיעת החמה עד צאת כוכב‬
‫אחד יש ‪ 13‬דקות‪ ,‬לאחר מכן עד צאת כוכב שני יש ‪ 1‬דקות‪ ,‬לאחר מכן עד צאת כוכב‬
‫שלישי יש פחות מדקה‪ ,‬סה"כ מהשקיעה עד צאת ‪ 0‬כוכבים בינוניי ם ‪ 12‬דקות‪.‬‬
‫להלן הנתונים ושמות הכוכבים‪ ,‬כפי ש נתקבלו באדיבותו הרבה של ר' אלדד בשארי‬
‫יצ"ו‪ .‬הכוכב הראשון הנראה הוא כוכב וגה ‪ ,Vega‬מקבוצת נבל ‪ .Lyra‬הכוכב השני‬
‫הנראה הוא כוכב ארקטורוס ‪ ,Arcturus‬מקבוצת שומר הדובים ‪[ .Bootes‬ולמרות‬
‫שכוכב זה בהיר מוגה‪ ,‬בעונה זו הוא נראה אחריו מכיוון שהוא קרוב לאופק המערבי‬
‫בעונה זו‪ .‬יש המזהים כוכב זה עם "עש" המקראי (איוב ט‪,‬ט)‪ :‬עושה עש כסיל וכימה]‪.‬‬
‫והכוכב השלישי הנראה הוא כוכב אלטיר ‪ ,Altair‬מקבוצת נשר ‪ .Aquila‬הדברים‬
‫התפרסמו בספר "וישם מדברה כעדן" (עמ' ‪.)002-001‬‬
‫נמצא שתוצאות התצפיות קרובות מאוד לדברי התלמוד והרמב"ם ‪ ,‬ואת השינוי ביניהם‬
‫יש לתלות בשינוי המקומות‪.‬‬
‫***‬
‫בסוף הסוגיה‪ ,‬הובאו דברי רב יהודה בשם שמואל‪ ,‬והברייתא‪ ,‬המגדירים את בין‬
‫השמשות מזמן היראות שני כוכבים עד זמן היראות שלושה כוכבים‪ .‬כפי שכבר כתבנו‪,‬‬
‫ברייתא זו השנייה (שבת לה‪ ):‬סותרת את הנאמר בברייתא הראשונה (שבת לד‪ ,):‬מפני‬
‫שלשיטתה ז מן בין השמשות אינו מתחיל מהשקיעה כשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה‬
‫שהובאו בברייתא הראשונה ‪ ,‬אלא זמן בין השמשות הוא בין היראות כוכב שני לבין‬
‫היראות כוכב שלישי‪ ,‬אבל כל זמן שיש כוכב אחד הוא יום ודאי‪.‬‬
‫עד כאן הבאנו את פסק הרמב"ם לגבי שבת או תרומה‪ ,‬שבעקבות דברי רבי יוחנן‪ ,‬פסק‬
‫כברייתא הראשונה‪ ,‬ומחמת הספק נחמיר‪ .‬והנה‪ ,‬אם נעיין היטב בהלכות קידוש החודש‪,‬‬
‫נווכח שפסק הרמב"ם גם כברייתא זו השנייה‪ .‬וזה לשון הרמב"ם בהלכות קידוש‬
‫החודש (ב‪,‬ט)‪:‬‬
‫"ראוהו בית דין עצמן‪ ,‬בסוף יום תשעה ועשרים ‪ -‬אם עדיין לא יצא כוכב בליל‬
‫שלושים [הכוונה שעדין לא יצא הכוכב השני השייך לליל שלושים‪ ,‬ראה ביאור הרב‬
‫קאפח שם] ‪ -‬בית דין אומרים מקודש מקודש‪ ,‬שעדיין יום הוא‪ .‬ואם ראוהו בליל‬
‫‪032‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫שלושים‪ ,‬אחר שיצאו שני כוכבים ‪ -‬למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם‪ ,‬ויעידו‬
‫הם השניים בפני השלושה; ויקדשוהו השלושה"‪.‬‬
‫הרמב"ם התחיל את ההלכה‪ ,‬אם עדין לא יצא כוכב בליל שלושים בית דין אומרים‬
‫מקודש‪ ,‬משתמע מדבריו שאם כבר יצא כוכב אחד שוב אינם יכולים לקדש את החודש‪.‬‬
‫והנה בהמשך ההלכה הוא כותב‪ ,‬וא ם ראוהו בליל שלושים אחר שיצאו שני כוכבים‪,‬‬
‫אינם יכולים לקדשו אלא למחר‪ ,‬אולם דבר זה סותר לנאמר בתחילת ההלכה שמאז‬
‫שיצא כוכב אחד אינם יכולים לקדשו‪ .‬על כורחנו‪ ,‬כשכתב הרמב"ם אם לא יצא כוכב‬
‫בליל שלושים‪ ,‬התכוון אם לא יצא הכוכב השני השייך לליל שלושים‪ ,‬מפני שהכוכב‬
‫ה ראשון שייך ליום עשרים ותשעה‪ ,‬והכוכב השני שייך לליל השלושים‪ ,‬ורק אם יצאו‬
‫שני כוכבים אין בית דין יכולים לקדש את החודש אלא למחר‪ ,‬אבל כל זמן שיש רק‬
‫כוכב אחד‪ ,‬עדין יום הוא‪ ,‬ויכולים בית דין לקדש את החודש‪ .‬וכך ביאר הרב קאפח שם‬
‫בהערה כד‪.‬‬
‫מה מקור דברי הרמב"ם להלכה זו‪ ,‬דברי רב יהודה בשם שמואל‪ ,‬והברייתא השנייה‪,‬‬
‫"כוכב אחד ‪ -‬יום‪ ,‬שנים ‪ -‬בין השמשות‪ ,‬שלשה – לילה"‪ .‬והשאלה הנשאלת‪ ,‬איך פסק‬
‫הרמב"ם כברייתא זו השנייה‪ ,‬והרי בהלכות שבת ותרומות פסק כברייתא הראשונה‪ ,‬ובין‬
‫השמשות מתחיל משקיעת החמה עד צאת שלושה כוכבים‪ ,‬ואיך פסק בהלכות קידוש‬
‫החודש שבין השמשות מתחיל מזמן יציאת כוכב שני עד זמן יציאת כוכב שלישי?‬
‫תשובה‪ :‬יש להבחין בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה‪ ,‬לבין הגדרת יום לגבי קידוש‬
‫החודש‪ .‬בשבת ותרומה מצאנו שרבי יוחנן בתלמוד במסכת שבת פסק בהם להחמיר‬
‫כדברי רבי יהודה שבברייתא הראשונה‪ ,‬או לם לגבי קידוש החודש לא מצאנו בדבריו‬
‫התייחסות‪ ,‬ואם ננהג כדבריו נימנע מלקדש החודש בזמנו‪ .‬ואדרבה מצאנו משנה‬
‫האומרת שעד שלא חשיכה מותר לקדש החודש‪ .‬וזה לשון המשנה במסכת ראש השנה‬
‫(ג‪,‬א)‪:‬‬
‫"ראוהו בית דין וכל ישראל ‪ -‬נחקרו העדים‪ ,‬לא הספיקו לומר מקודש‪ ,‬עד שחשיכה ‪-‬‬
‫הרי זה מעובר ‪"...‬‬
‫היוצא מדברי המשנה‪ ,‬אף ששקעה השמש‪ ,‬עד שלא חשיכה מותר לקדש את החודש‪.‬‬
‫אולם היאך נדע את ההגדרה המדויקת לחשיכה‪ ,‬על כורחנו להסתייע מדברי הברייתא‬
‫השנייה שהובאה במסכת שבת המבארת בדיוק‪ ,‬כוכב אחד יום‪ ,‬שני כוכבים בין‬
‫השמשות ולא יקדשו אז את החודש מספק‪ ,‬ושלושה ככבים לילה ודאי‪.‬‬
‫נמצאנו למדים‪ ,‬אין לערבב בין הגדרת יום לגבי שבת ותרומה‪ ,‬לבין הגדרת יום לגבי‬
‫קידוש החודש‪ ,‬מפני שהקלו חכמים בקידוש החודש שיוכלו לקדשו בזמנו‪ ,‬והחמירו‬
‫בשבת ובתרומה‪ ,‬שתישמר השבת בשלמות‪ ,‬ויאכלו הכהנים בזמן טהרה ודאי‪.‬‬
‫***‬
‫‪031‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫לעומת כל מה ש כתבנו‪ ,‬הרב קאפח בביאורו למשנה תורה (קרית שמע פ"א הערה כו;‬
‫תפלה פ"א הערה כה‪-‬כו; תפלה פ"ג הערה ט; תפילין פ"ד הערה כג; מילה פ"א הערה‬
‫מב; שבת פ"ד הערה ז; קדוש החודש פ"ב הערה כד)‪ ,‬כתב שלפי הרמב"ם שקיעת‬
‫החמה ביאורו יציאת שני כוכבים‪ .‬ובכך תתישב ההלכה בהלכות קידוש החודש עם‬
‫ההלכה בהלכות שבת‪ ,‬וזמן בין השמשות הוא מיציאת שני כוכבים עד יציאת שלושה‬
‫כוכבים‪ .‬אולם על פי דברינו אין לדברים אלו מקור בתלמוד‪ ,‬ולא מצאנו שיערבבו‬
‫חכמים בהגדרות הזמנים‪ ,‬אלא הם הקפידו בלשונם‪ ,‬שקיעת החמה ביאורו משיסתר‬
‫כדור השמש‪ ,‬צאת הכוכבים ביאורו משיר או הכוכבים‪ .‬ועוד שמיציאת שני כוכבים עד‬
‫יציאת כוכב שלישי יש פחות מדקה‪ ,‬ואיך כתב התלמוד שיש בזמן זה שלושת רבעי מיל‪,‬‬
‫‪ 28‬דקות‪.‬‬
‫***‬
‫לאחר שביארנו את כל הנ"ל‪ ,‬נבאר עוד מקומות שלכאורה משתמע מהם כדעת הרב‬
‫קאפח ששקיעת החמה הוא צאת הכוכבים‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בפרהמ"ש ברכות א‪,‬א‪:‬‬
‫"ומה שהצריכו לומר משעה שהכהנים נכנסין ולא אמר מצאת הכוכבים אף על פי‬
‫שהיא עת אחת‪ ,‬הוא כדי ללמדינו תועלת אגב הרצאת הדברים‪ ,‬והיא שכהן טמא‬
‫שטבל היום הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה ואף על פי שהוא מחוסר‬
‫כפורים"‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב שהכהנים מותרים לאכול מזמן צאת הכוכבים‪ ,‬ולאחר מכן כתב שמותר‬
‫לכהן טמא שטבל לאכול אחר שקיעת החמה‪ ,‬לכאורה משתמע מדבריו‪ ,‬שצאת הכוכבים‬
‫הוא שקיעת החמה‪ ,‬כי הם נכתבו כביטויים מקבילים זה לזה‪ .‬אולם המעיין בהערה ‪ 2‬של‬
‫הרב קאפח שהובאה בפרהמ"ש‪ ,‬יראה שהרמב"ם תיקן את הנוסח‪ ,‬וזה לשון הרב קאפח‬
‫בהערה ‪ ,2‬על המילים "אחרי שקיעת החמה"‪:‬‬
‫בכ"י ק פ‪ ,‬גרוב אלשמס וטהור אלכואכב‪ ,‬שקיעת החמה ויציאת הכוכבים‪ .‬ונראה‬
‫ברור שתקון זה יצא מתחת יד רבינו‪ ,‬ואע"פ שאינו בכ"י אוכספורד‪ ,‬וכבר פעמים רבות‬
‫שואלים לרבינו על דבר מה בפירושיו ופסקיו‪ ,‬והו א עונה שאמנם כך כתב אבל יש‬
‫לתקן כך וכך‪ ,‬אף זו כיוצא בהם‪ .‬וכך מפורש בש"ס‪ ,‬וז"ל בהלכות תרומות פ"ז הל' ב ‪:‬‬
‫אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים‪ ,‬וזה‬
‫העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה‪ ,‬שנאמר ובא השמש וטהר‪ ,‬עד שיטהר‬
‫הרקיע מן האור‪.‬‬
‫נמצא שאין בדברי הרמב"ם השוואה בין צאת הכוכבים לשקיעת החמה‪ ,‬וכבר תוקן‪,‬‬
‫הותר לו לאכול בתרומה אחרי שקיעת החמה וצאת הכוכבים ‪.‬‬
‫***‬

‫‪030‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫משנה מגילה ב‪,‬ד‪:‬‬

‫"אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא‬
‫תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר"‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ם בפרהמ"ש‪:‬‬
‫"וחשבנו את היום מעלות השחר לפי שנאמר בעזרא מעלות השחר עד צאת הכוכבים‬
‫וקרא זמן זה יום והוא אמרו והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה‪ .‬וכל זה למי שעבר‬
‫ועשה ובשעת הדחק‪ ,‬אבל לכתחלה אחרי עלות השמש"‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב שהיום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים‪ ,‬ולא עד השקיעה‪ ,‬מכאן‬
‫לכאורה הוכחה שבכל מקום שנזכר בדברי הרמב"ם שהשקיעה היא סוף היום‪ ,‬הכוונה‬
‫לצאת הכוכבים‪ .‬אולם ביאור זה אינו נכון‪ ,‬ויש ביום זמן שהוא לכתחילה וזמן שהוא‬
‫בדיעבד‪ .‬ולכתחילה נחשיב את תחילת היום בהנץ‪ ,‬ויעשה את הדברים שנמנו במשנה‬
‫מהנץ‪ ,‬ורק בדיעבד נחשיב את תחילת היום בעלות השחר‪ ,‬ונתיר לעשות את הדברים‬
‫שנמנו במשנה כבר מעלות השחר‪ .‬והוא הדין אף בסוף היום‪ ,‬לכתחילה נחשיב את סוף‬
‫היום בשקיעה‪ ,‬וכך הדין בשבת [שהחשבנו את סוף יום שישי ותחילת יום שבת כבר‬
‫בשקיעה]‪ ,‬ורק בדיעבד נחשיב את סוף היום בצאת הכוכבים‪ ,‬וכך הדין בקידוש החודש‪.‬‬
‫***‬
‫כתב הרמב"ם בהלכות תפילה א‪,‬ז‪:‬‬
‫"וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה‪ ,‬ביום התענית בלבד‪ ,‬כדי‬
‫להוסיף תחינה ובקשה‪ ,‬מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה‪ ,‬כלומר ננעלו‬
‫שערי השמיים בעד השמש ונסתרה‪ ,‬לפי שאין מתפללין אותה‪ ,‬אלא סמוך לשקיעת‬
‫החמה"‪.‬‬
‫הרמב"ם כתב ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה‪ ,‬כלומר כבר שקעה החמה‪ ,‬והוא‬
‫כותב שאין מתפללים את תפילת נעילה אלא סמוך לשקיעה‪ ,‬מכאן שאף אחר שנסתרה‬
‫החמה‪ ,‬הוא סמוך לשקיעה‪ ,‬כי השקיעה היא יציאת שני כוכבים‪ .‬אולם ביאור זה אינו‬
‫נכון‪ ,‬הרמב"ם לא כתב שמתפללים את תפילת נעילה אחר הסתרות השמש‪ ,‬אלא‬
‫שמתפללים אותה סמוך לשקיעה דהיינו לפני השקיעה‪ ,‬ואח"כ ביאר איך לשון נעילה‬
‫מתקשר לשקיעה‪ ,‬וביאר נעילה דהיינו ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה‪ ,‬וכיוון‬
‫שתפילת זו נאמרת בסמוך לנעילת שערי שמים‪ ,‬דהיינו סמוך לשקיעה‪ ,‬דהיינו לפני‬
‫השקיעה‪ ,‬לפיכך השם ההולם אותה הוא תפילת נעילה‪.‬‬
‫***‬
‫להרחבת הנושא‪ ,‬נעתיק את לשון ביאור הלכה‪ ,‬שנכתב על השו"ע (רסא‪,‬ב) ‪ ,‬שם הוא‬
‫הביא את שיטת רבנו תם ואת שיטת הגר"א בביאור שקיעת החמה‪ ,‬והאריך להוכיח את‬

‫‪033‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫שיטת הגר"א‪ ,‬ושכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ועוד חכמים‪ ,‬ושקיעת החמה ביאורו‬
‫הסתרות כדור השמש‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסא סעיף ב‪:‬‬
‫"י "א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין‬
‫השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע‪"... ,‬‬
‫ביאור הלכה סי' רסא‪ ,‬ד"ה מתחילת השקיעה‪:‬‬
‫"טעם לכל זה [הטעם למה שכתב השו"ע‪ ,‬שצריך לעשות תוספת שבת מתחילת‬
‫השקיעה‪ ,‬עד זמן בין השמשות‪ ,‬שהוא פרק זמן של ג' מילין ורבע] דהנה בפסחים צ"ד‬
‫איתא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד ל"ה] איתא‬
‫דמשקיעת החמה מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה] ואמר שם‬
‫דמשך בה"ש תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים הוי‬
‫לילה א"כ קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים‬
‫לשקיעת החמה שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף‬
‫השמש כשנכסה מעינינו ומאז עד צה"כ ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא‬
‫סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע לבד לצד המערבי ומאז‬
‫מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי מיל קודם צה"כ ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף‬
‫השמש עד סוף השקיעה הנ"ל הוא יום והוא משך ג' מילין ורביע ואז הוא זמן תוספת‬
‫שבת וכמ"ש כאן בשו"ע ובין כ ולם המה ד' מילין ועד ד' מילין מהתחלת השקיעה לא‬
‫הוי לילה ודאי זהו שיטת ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן של"א ס"ה במ"א משמע שם‬
‫שדעתו להלכה כשיטה זו‪.‬‬
‫אבל הגר"א ז"ל חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה שבשבת‬
‫לענין בה"ש הוא ג"כ התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד אחר‬
‫שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא דר' יהודה דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא‬
‫בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל וקושיא הנ"ל תירץ לחלק בין צה"כ‬
‫דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת הוא זמן של לילה שהוא ג' כוכבים‬
‫בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כ ל הכוכבים הנראים בלילה שהוא זמן מאוחר הרבה‬
‫והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואף על גב שנראה לעינים שמשך בה"ש שהוא‬
‫עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו‬
‫ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך‬
‫יו תר ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק‬
‫תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין‬
‫איזהו בינונים צריך להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו עוד בענין‬
‫זה ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא בה"ש גמור‬
‫וכנ"ל‪.‬‬
‫ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר סימן‬
‫צ"ו דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו בפירוש‬
‫‪031‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫הגאונים הראשונים בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים‬
‫גאון גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע מהרי"ף‬
‫והרמב"ם ורש"י ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביו"ד סימן רס"ו סקי"א לענין מלת‬
‫בה"ש וע"ע בפי' מהרלב"ח על פ"ב מהלכות קידוש החודש להרמב"ם בד"ה כלל‬
‫העולה שכתב ג"כ שמהרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל דמהתחלת השקיעה [דהיינו‬
‫שהחמה נתכסה מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל מפראג בחדושיו על שבת פירש ג"כ‬
‫ממש כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן ס"ל כן דתיכף כשנשקע גוף השמש ונתכסה‬
‫מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות מרדכי בפ"ב דשבת וגם בספר סדר זמנים‬
‫האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל דמיד אחר ה תחלת השקיעה הוי בה"ש‪ .‬והנה‬
‫למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים הנ"ל דמיד‬
‫אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא איסור גמור שלא‬
‫לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת כל הני רבוותא הנ"ל‬
‫[ובפרט בימינו שאין ה עולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה לכ"ע יש להחמיר לפרוש‬
‫ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע ס"ג] ולאו דוקא לענין שבת‬
‫דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום ובין לילה אזלינן להחמיר דתיכף בהתחלת‬
‫השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש עד יציאת ג' כוכבים בינונים כנ"ל"‪.‬‬
‫***‬
‫וראה עוד בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' צו)‪ ,‬שהביא יישוב לסתירה הנמצאת בתלמוד‬
‫בדעת רבי יהודה‪ ,‬האם מהשקיעה עד צאת הכוכבים יש משך זמן של מהלך ארבעה‬
‫מילין (פסחים צד‪ ,):‬או משך זמן של מהלך שלושת רבעי מיל (שבת לד‪ .):‬סתירה זו‬
‫כידוע היא שגרמה לשיטת רבנו תם‪ ,‬המבאר שיש שתי שקיעות‪ ,‬ובמסכת פסחים דיבר‬
‫רבי יהודה על השקיעה הראשונה‪ ,‬ואילו במסכת שבת דיבר רבי יהודה על השקיעה‬
‫השנייה‪ .‬ולעומת זאת‪ ,‬לדעת מהר"ם אלשקר יש לבאר את הסתירה אחרת‪ ,‬ובמסכת‬
‫פסחים הובאה דעת רבי יהודה בתחילה‪ ,‬כשסבר כדעת חכמי ישראל שבשקיעה החמה‬
‫מהלכת כנג ד עובי הרקיע‪ ,‬וכשמגיעה לרום הרקיע היא מהלכת במשך כל הלילה מעל‬
‫הרקיע‪ ,‬מפני שלא ידעו שכדור הארץ עגול‪ ,‬ואותו משך זמן שבו החמה מהלכת כנגד‬
‫עובי הרקיע‪ ,‬הוא מהלך ארבעה מילין‪ ,‬ובמסכת שבת הובאה דעת רבי יהודה הסופית‪,‬‬
‫אחר שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם שכדור הארץ קבוע והחמה סובבת‬
‫מסביב כדור הארץ‪ ,‬ובלילה היא נמצאת בצד השני של הכדור‪ ,‬ואז משך הזמן מהיסתרות‬
‫גלגל השמש עד צאת הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל‪[ .‬אליבא דאמת‪ ,‬כבר הוברר‬
‫שהחמה עומדת במקומה וכדור הארץ הוא הסובב סביבה‪ ,‬וסובב סביב עצמו‪ ,‬ומסיבובו‬
‫סביב עצמו ייראו יום ול ילה]‪ .‬ועל פי יישוב זה‪ ,‬כבר אין צורך לשיטת ר"ת שיצר שתי‬
‫שקיעות‪ ,‬ומעולם לא עלתה על דעתם של חכמי ישראל שיש שתי שקיעות‪ ,‬אלא שקיעת‬
‫החמה כמשמעו‪ ,‬היעלמות גלגל השמש באופק‪.‬‬
‫לביאור הנושא‪ ,‬נעתיק קצת מדברי מהר"ם אלשקר בשו"ת (סי' צו)‪:‬‬

‫‪032‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫קודם כל דבר צריך לפרש ולבאר מה הי א כונת ר"ת ז"ל ומאן דעמיה ומה היא כונת‬
‫האחרים ז"ל ולראות מאי בינייהו כלומר בין שתי הדעות‪ .‬דע לך כי לדעת הכל שיעור‬
‫בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה‬
‫לחומרא לגבי רב יוסף‪ .‬ואמנם בתחלת השקיעה יש הפרש גדול ביניהם דר"ת ז"ל אית‬
‫ליה דשתי שקיעו' נינהו השקיעה הראשונ' משהתחילה להכנס בעובי הרקיע ואינה‬
‫זורחת על הארץ כי לדבריו צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות על‬
‫הכפה‪ .‬והשקיעה השנית משגמרה ללכת כל עובי הרקיע ועדיין היא כנגד חלונה שלא‬
‫עלתה על הכפה‪ .‬ומהשקיעה הראשונה עד זאת השקי עה השנית מהלך ג' מילין ורביע‬
‫וכל זה הזמן לר"ת ז"ל ומאן דעמיה כלו מן היום ומזמן זה עד צאת הג' כוכבים ג'‬
‫רבעי מיל וזה הוא בין השמשות בענין שנמצא משקיעה ראשונה ועד הכוכבים ד'‬
‫מילין דהיינו כל עובי הרקיע כרבי יהודה דפסחים‪ .‬וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים‬
‫אלו אין ל הם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות‬
‫חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח‬
‫חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן‪ .‬והעולה מדבריו של ר"ת ז"ל דשעור‬
‫ג' מילין ורביע אחר שלא תראה החמה על הארץ כלו מן היו ם לכל דבר שהרי אין בין‬
‫השמשו' מתחיל עד שקיעה שניה דהיינו סוף השקיעה וכדבעי' נמי למימר קמן‪.‬‬
‫אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני‬
‫מהמורה והגאונים ז"ל סוברי' כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים‬
‫ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ו בכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא‬
‫לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת אלא‬
‫שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן‬
‫העין ומתחלת שקיעת' באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעי' רגע שהן שני‬
‫שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר‬
‫הנראה לחוש הוא שלא יוכל אדם להכחישו‪ .‬הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל‬
‫העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין‬
‫השמשות כדאמרן‪.‬‬
‫ואתה ידעת דמה שהניע לר"ת לומר אותן דברים ולעשות שתי שקיעות היינו משום‬
‫דקשיא ליה מדרבי יהודה דפסחים פ' מי שהיה טמא אדר' יהודה דבמה מדליקין‬
‫דהכא קאמר דמשתשקע החמה ועד צאת הכוכבי' ג' רבעי מיל ובפסחי' קא"ר יהודה‬
‫גופיה דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין ולפי' תרץ ז"ל דההיא דפסחי'‬
‫מיירי בשקיעה ראשונה ו ההיא דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה והיינו דקאמר‬
‫בפסחים משקיעת דמשמע מתחלת השקיעה ובבמה מדליקין אמרינן משתשקע דהיינו‬
‫סוף השקיעה‪.‬‬
‫וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה‬
‫מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך בריתא דפסחים דר' יהודה תיובתא‬
‫לעולא ולרבא ליתה להך בריתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו‬
‫הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת‬
‫ביום למטה מן הרקיע מן המזרח למערב וכשמגעת לסופו נכנסת לעוביו וזו היא‬
‫‪033‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫שקיעת' ומהלכ' על כל עוביו ש ל רקיע וכשמגעת לסוף עביו הכוכבים נראים ומהלכת‬
‫למעלה מן הרקיע כל הלילה מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו נכנסת ומהלכת‬
‫בעוביו ולאלתר עולה עמוד השחר וכשמגעת לסוף עביו מנצת על הארץ ולפי'‬
‫כששערו חשוכא וקדומא כמה הוא ממהלך שאר היום אמרו כי עביה של רקיע כמהלך‬
‫חשכא וקד מא ושאר הרקיע כמהלך היום‪ .‬וליתה להא מילתא מכמה אנפי לפי שאינו‬
‫רקיע אחד וכו'‪ .‬עד ואלו היתה עולה בלילה למעלה מן הרקיע היתה נראית בארץ ולא‬
‫היה הרקיע חוצץ מלראותה שהרי בינינו כמה רקיעים ואין חוצצין אותה ואף רקיע‬
‫שלה אינו חוצץ לראות מה שלמעלה ממנו וכו' עד נמצא הגלגל סובב סביבה אחת‬
‫והמזלות קבועין בו‪ .‬ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' ביום חמה מהלכת‬
‫למטה מן הרקיע ובלילה מהלכ' למעלה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של‬
‫ר' יהודה ושל רבה וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ‬
‫ובלילה למטה מן הארץ כדרך ש פירשנו אנו הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך‬
‫שעל מה שפירשנו סמכו חכמי' ז"ל ע"כ מדבריהם והם האריכו ואני קצרתי‪ .‬וכל זה‬
‫קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי‬
‫ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם‪.‬‬
‫עוד כתבו רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה אחרת ז"ל חלוקת רבה ורב‬
‫יוסף משתשקע החמ' ולא תראה אפי' על ראשי דקלי' כל זמן שפני מזרח מאדימין עד‬
‫שיכסיף התחתון לרב יוסף מן היום ולרבה בין השמשות ונתנו שיעור לעונות אלו‬
‫ממהלך אדם ואזדו לטעמיהו דאיתמ' שיעור בין השמשות רבה אמ' ג' חלקי מיל ורב‬
‫יוסף אמ' שני חלקי' נמצא בין זה לזה אחד מי"ב במיל והמיל אלפים אמה נמצ' בין‬
‫רבה לרב יוסף שיעור מהלך קס"ז אמה והיא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח‬
‫מאדימין‪ .‬עד ומיהו לענין שבת רבה קמחמיר והא מילתא איסורא דאוריתא הוא ע"כ‪.‬‬
‫עוד כתבו שם ז"ל ד אמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת‬
‫לחומרא כי משתשקע החמה בדילין ממלאכות וכל בין השמשות מטילין אותו לחומרו‬
‫לשני ימים שאם נולד בן בסוף ערב שבת מטילין אותו לחומרו שהוא בשבת ואין נמול‬
‫בע"ש ומטילין אותו לחומרו שהו' בע"ש ואין שבת שמיני ע"כ‪.‬‬
‫גם רבי' נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמר' המשנה תפלת המנחה עד‬
‫הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב עד שתפול העגולה של השמש והיא‬
‫שקיעת החמה ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות ודוקא כוכבים קטנים‬
‫שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן‬
‫ע"כ‪ .‬ומאומרו שתפול וכו' תדוק דהחמה הולכת תחת הארץ בלילה כדברי הראשונים‬
‫ז"ל וכפי מה שפירשנו‪.‬‬
‫גם מדברי רש"י ז"ל נראה דהשקיעה היא כפי דברי חכמי אומות העולם שכתב פ'‬
‫במה מדליקין ז"ל שהחמ' סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד‬
‫ויטבול ב ים ויעלה הוי לילה נר' דסמוך לשקיעה באופק קאמ' דאז היא נראית על‬
‫ראשי ההרים ודלא כר"ת ז"ל‪.‬‬

‫‪038‬‬
 ‫שקיעת החמה ובין השמשות במשנת הרמב"ם‬

‫והרשב"א הקשה על דבריו של ר"ת ז"ל מן הירושלמי והניח הדבר בצרי' עיון‪ .‬וגם‬
‫הרי"ף ז"ל כתב גבי י"ה ז"ל ומ"מ צריך לפרוש משעת שקיעת החמה לכל הפחות‬
‫משום דמאז מתחיל בין השמשות ע"כ‪ .‬ולא חלק כלל וכן נמי כתב הר"י מקורביל‬
‫תלמידו ז"ל ‪ .‬גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הר"ם במז"ל‪ ,‬פירש לנו הדבר בבירור‬
‫שאין אחריו ברור‪ ,‬וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל‪ .‬כתב ז"ל ובין השמשות יש‬
‫בו מן היום ויש בו מן הלילה וכו'‪ ,‬והוא משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבי'‬
‫בינוניים לא ככוכבים הנראים ביום ולא ככו כבים שא"א שיראו עד לב הלילה‪ ,‬וקודם‬
‫שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי ויכול לעשות בו מלאכה ביום ששי‪ ,‬והעושה בו‬
‫מלאכה בסוף יום השבת חייב סקילה‪ ,‬ואפילו ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא‬
‫נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה בכללה ותערוב השמש‬
‫תחת עגולת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום‪ ,‬וכשיראו ג' כוכבים‬
‫בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה‪ ,‬והזמן שיש בין ערובת השמש ובין ראיית‬
‫הכוכבים הבינוניים הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה והוא זמן בין השמשות‬
‫ודינו להחמיר‪ ,‬מהעקר שבידינו ספיקא דאוריתא לחומרא וכו'‪ ,‬עד וצריך ליזהר‬
‫ולפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט‪ ,‬כמו שנזהרין ונמנעים‬
‫מאכילת חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה‪ ,‬וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש‪.‬‬
‫עכ"ל בספר אל כפאי"ה‪ .‬וידוע הוא דכל הגלילות האלו אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל‬
‫נינהו ואין נוטין מדבריו ימין ושמאל ובפרט מצרים שהיתה מקום מנוחתו ז"ל‪.‬‬
‫‪ ...‬וכ"ש דקושיין דר' יהודה לאו קושיא היא להשיג בה גבולות ראשונים‪ ,‬דכמה איכא‬
‫בתלמודא בכיוצא בזה‪ ,‬וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ביומא בספר הזכות‪ ,‬דקשיא להו‬
‫התם דר' יוחנן אדר' יוחנן‪ ,‬ותרץ שם דאפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא וכו'‪ ,‬עד‬
‫דכמה יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות כמו איכא דאמרי‪ ,‬ורב חננאל‬
‫כתב מהן הרבה‪ ,‬ואפשר שאף סברא זו של ר' יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו כמו‬
‫שאמרנו ע"כ‪ .‬והכי נמי מצינן למימר הכא‪[ .‬כשם שמצאנו בתלמוד שרבי יוחנן חזר בו‬
‫ממה שאמר בתחילה‪ ,‬כך יש לפרש את הסתירה בדברי רבי יהודה‪ ,‬שחזר בו ממה‬
‫שכתב בתחילה]‪.‬‬
‫גם איכא למימר נמי דבילדותו בפסחים סבר כחכמי ישראל ובזקנותו סבר כחכמי‬
‫אומות העולם שהודו חכמים לדבריהם כדאיתא בגמ' בהדיא‪... .‬‬
‫סוף דבר‪ ,‬ביארנו את דברי התלמוד והרמב"ם בסוגיית שקיעת החמה ובין השמשות‪,‬‬
‫ועלה בידינו שהדברים כמשמעם‪ ,‬שקיעת החמה ביאורו משיסתר גלגל השמש באופק‪,‬‬
‫והיסתרות השמש היא שקיעתה בלשון חכמים‪ .‬ובין השמשות הוא פרק הזמן המתחיל‬
‫משקיעת החמה עד שיצאו שלושה כוכבים בינוניים‪ .‬וכך ביארו הרבה ראשונים‬
‫ואחרונים‪ ,‬ואין בדברינו שום דבר חדש שלא אמרוהו הקדמונים‪.‬‬
‫***‬

‫‪035‬‬
 ‫נוסח התפילה של הרמב"ם – ונוסח התפילה של יהודי תימן‬

‫נוסח התפילה של הרמב"ם ‪ -‬ונוסח התפילה של יהודי תימן‬

‫במאמר הבא‪ ,‬נעסוק בסוגית מוצאו של נוסח התפילה של הרמב"ם‪ ,‬האם הוא קיבל אותו‬
‫מיהודי תימן‪ ,‬או שיהודי תימן קיבלו אותו מהרמב"ם‪ .‬ואם יהודי תימן קיבלו את נוסח‬
‫התפילה מהרמ ב"ם‪ ,‬ממי קיבל הרמב"ם את נוסח תפילתו‪ .‬סוגיה זו עמומה וסבוכה‪,‬‬
‫ורבות בה ההשערות והסברות‪.‬‬
‫מי שיתבונן בנתיבות סוגיה זו‪ ,‬ימצא שהשיטה היותר הגיונית היא‪ ,‬שיהודי תימן הם‬
‫שקיבלו את נוסח תפילתם מהרמב"ם‪ ,‬ולפני שהגיע נוסח זה הם התפללו בנוסח רס"ג‬
‫היותר קצר‪ .‬ראיה לדבר‪ ,‬עושר הפיוטים המצוי בסידורי תימן הקדומים‪ ,‬שמקורו בסידור‬
‫רס"ג‪ ,‬כגון ההושענות בחג הסוכות‪ ,‬הפיוטים תרומה הבדילנו ואתה גאלת בליל הסדר‪,‬‬
‫סליחות ליום כפור‪ ,‬נצ'ד אלרחמים ומרנות‪ ,‬ספירת העומר בארמית‪ ,‬ועוד ‪ .‬וכן מהפירוש‬
‫לרי"ף שהתחבר ע"י אחד מחכמי תימן במאה הי"ב‪ ,‬שהביא בעמ' פג פיסקה מסידור‬
‫רס"ג‪ ,‬מכאן שסידור רס"ג היה בתימן קודם סידור הרמב"ם (הראיה מפירוש הרי"ף‪,‬‬
‫הובאה בהקדמה לתכלאל קדמונים עמ' ‪ .) 22‬עוד ראיה לדבר‪ ,‬מהשאלות ששאלו אנשי‬
‫תימן את ראב"ם‪ ,‬ראה בתשובות ראב"ם סי' פג‪ ,‬שם הזכירו את מנהגם לברך את ברכות‬
‫השחר בבית הכנסת כדעת הגאונים ‪ ,‬שלא כרמב"ם ושלא כמופיע בתכאליל [=סידורי‬
‫תימן הקדומים] שנכתבו אחרי תקופת הרמב"ם ובנו‪ ,‬שכתבו לברך את ברכות השחר‬
‫בשעת עשיית הפעולה‪ .‬ועוד שאלוהו על ברכת "מגביה שפלים"‪ ,‬וברכה זו אינה מופיעה‬
‫ברמב"ם ולא בתכאליל‪ .‬ועוד שאלוהו על אמירת ברכות השחר בלשון רבים‪" ,‬אלהי‬
‫הנשמה שנתת בנו"‪" ,‬המעביר שינה מעינינו"‪" ,‬שלא שמתנו גוים"‪ .‬מכאן שבתחילה‬
‫נהגו כגאונים‪ ,‬ורק לאחר מכן התחילו לנהוג כרמב"ם ועל פיו כתבו את סידוריהם‪ .‬וראה‬
‫עוד בתשובה סי' פז‪ ,‬ששאלו את ראב"ם על שינוי נוסח ברכת המעריב ערבים בליל‬
‫שבת‪ ,‬וכוונתם לנוסח רס"ג שבליל שבת אומרים "אשר כלה מעשיו ביום השביעי" (עמ'‬
‫קי)‪ ,‬מכאן שקודם סידור הרמב"ם התפללו ע"פ סידור רס"ג‪ .‬וראה עוד בתשובה סי' פח‪,‬‬
‫ששאלו על אמירת "ובא לציון" ביום טוב‪ ,‬האם אחרי שחרית‪ ,‬והשיבם ראב" ם‬
‫שיאמרוהו בתפילת מנחה‪ ,‬מכאן שגם הלכה זו לא היתה נהוגה בידם לפני שהגיע סידור‬
‫הרמב"ם‪ .‬וראה עוד בתשובה סי' פט‪ ,‬שהזכירו שמנהגם לברך קודם קריאת שמע שעל‬
‫המיטה‪ ,‬ברכת "אקב"ו לקבל עול מלכות שמים באהבה"‪ ,‬וברכה זו אינה מופיעה‬
‫ברמב"ם ובתכאליל [=סידורי תימן הקדומים]‪ .‬היוצא בבירור מכל הנ"ל‪ ,‬קודם שהגיע‬
‫נוסח הרמב"ם לתימן‪ ,‬נהגו יהודי תימ ן כגאונים וכרס"ג בהלכותיהם ובנוסח תפילתם‬
‫(ראיות אלו הובאו בהקדמה לסידור הרמב"ם‪ ,‬בהוצאת נוסח תימן‪ ,‬בההדרת הרב דוד‬
‫צדוק‪ ,‬עמ' ‪ 33-83‬וכן עמ' ‪.)50-233‬‬
‫אמנם שואלים אלו הם תושבי דרום תימן‪ ,‬מפני שבאחת התשובות (סי' פד) השיב להם‬
‫ראב"ם על שאלתם‪ ,‬אודות הברכה על פת דוחן‪ ,‬מפני שאין באזורם פת חיטה אלא פת‬
‫דוחן‪ ,‬ודבר זה מתאים לתושבי דרום תימן ולא לתושבי מרכז תימן שהיתה החיטה‬
‫‪083‬‬
 ‫נוסח התפילה של הרמב"ם – ונוסח התפילה של יהודי תימן‬

‫מצויה אצלם‪ .‬אולם קשה לדחות את כל הראיות על סמך טיעון זה ‪ ,‬שהרי בתקופה יותר‬
‫מאוחרת אנו מוצאים את סידורו של רבי שלום שבזי "תכלאל משתא שבזי"‪ ,‬שהיה‬
‫בדרום תימן‪ ,‬ונוסחתו היא נוסח הרמב"ם ושאר התכאליל העתיקים‪ ,‬מכאן שכשעברו‬
‫להתפלל בנוסח הרמב" ם גם תושבי דרום תימן עברו לנוסח זה‪ ,‬ואין היגיון לחלק בין‬
‫תושבי המחוזות ללא ביסוס‪ ,‬כאשר המקורות מראים שכל יהודי תימן עברו את אותו‬
‫תהליך בנוסח התפילה‪ ,‬וכפי שהוכחנו מהפירוש על הרי"ף שהוא התחבר על ידי חכם‬
‫מחכמי מרכז תימן‪ ,‬והזכיר קטעים מסידור רס"ג‪.‬‬
‫לאחר שהתפרסמו ספרי הרמב"ם בתימן‪ ,‬עברו כולם לפסוק כמותו ולהתפלל בנוסחתו‪,‬‬
‫וערכו מחדש את סידוריהם על פי נוסחתו‪ ,‬אולם הם לא זנחו את עושר הפיוטים שכבר‬
‫היו אחוזים בידיהם מסידור רס"ג‪ ,‬אלא המשיכו לאומרם‪ ,‬ולפיכך שילבו בנוסח הרמב"ם‬
‫את ההושענות בחג הסוכות‪ ,‬הפיוטים תרומה הבדילנו ואתה גאלת בליל הסדר‪ ,‬סליחות‬
‫ליום כפור‪ ,‬נצ'ד אלרחמים ומרנות‪ ,‬ספירת העומר בארמית‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫וראה בהקדמת מהרי"ץ לעץ חיים‪ ,‬שהביא נוסח הקדמה שמצא בתכלאל קדמון שמבואר‬
‫ממנה שנוסח יהודי תימן בלדי מקורו מהרמב"ם (מתורגם מערבית)‪" :‬אתחיל לכתוב‬
‫כלל התפילות והברכות שיש בהם צורך מראשית השנה ועד אחרית שנה‪ ,‬שסדרם הגאון‬
‫הגדול‪ ,‬עמוד העולם ופלאו‪ ,‬ממזרח שמש ועד מבואו‪ .‬הוד התורה וחמדת התעודה‪ ,‬נזר‬
‫ישראל ויהודה‪ ,‬רכב ישראל ופרשיו‪ ,‬הוד הגאונים‪ ,‬ותפארת המבינים‪ ,‬מורנו ורבנו משה‬
‫הזמן‪ ,‬חמוד חיי כבוד קדושת גדולת מורנו ורבנו מימון נע"ג בספר אהבה‪ ."...‬מכאן‬
‫שדעה זו מפורסמת בכתביהם של רבים מחכמי תימן ‪ .‬ומה שכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת‬
‫צדיק (ח"א סי ' מח) וז"ל‪ ..." :‬כמקובל בידינו שכל מנהגותינו בעניני תפילות מימות‬
‫חרבן בית ראשון"‪ ,‬הכוונה לאופן אמירת התפילה‪ ,‬כגון קירוי ההלל ואמירת קרית שמע‬
‫בקול אחד כאחד וכדו'‪ ,‬אבל נוסח התפילה הוא מהרמב"ם‪.‬‬
‫כאן המקום לבאר‪ ,‬שנוסח התפילה של הרמב" ם לא היה נפוץ בעולם בתקופתו ‪ ,‬ואף‬
‫הרמב"ם בצעירותו התפלל כנוסח עדות המזרח היום ‪ ,‬כפי שניתן לראות מפירוש המשנה‬
‫ומהתשובות‪ .‬ראה הקדמת הרב קאפח לסדר התפילה ‪ ,‬ספר אהבה (עמ' תשי ‪-‬תשיא)‪ ,‬שם‬
‫סקר עשר דוגמאות שהרמב" ם ציטט נוסח עדות המזרח‪ ,‬ולא כפי הנוסח המופיע אצלו‬
‫בסדר התפילה שבספר אהבה‪ .‬נראה ברור‪ ,‬שכשהגיע הרמב"ם למצרים הוא התוודע‬
‫לנוסחאות כתבי יד עתיקים‪ ,‬שלא הכירם קודם לכן‪[ ,‬ראה בהלכות מלוה ולוה (טו‪,‬ב) שם‬
‫כתב הרמב"ם‪" :‬והגיע לידי במצרים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגוילים‪ ,‬כמו שהיו‬
‫כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה"‪ ,‬מכאן שבמצרים היה אוסף כתבי יד‬
‫עתיקים‪ ,‬ושם גם מצא הרמב"ם את הנוסח הבבלי המקורי לתפילה]‪ ,‬ושם הוא נפגש עם‬
‫נוסח התפילה המכונה "נוסח הרמב"ם"‪ ,‬שהוא הנוסח הבבלי לתפילה‪ ,‬לפני‬
‫ש"תיקנוהו" מגיהים וגאונים‪ ,‬והוסיפו עליו איש איש כפי נטיות לבו‪.‬‬

‫‪082‬‬
 ‫נוסח התפילה של הרמב"ם – ונוסח התפילה של יהודי תימן‬

‫ככל הנראה‪ ,‬גם במצרים לא היה נוסח זה אחוז בידי כולם‪ ,‬אולם היו בתי כנסת במצרים‬
‫שהתפללו בנוסח זה ‪ ,‬ולפיכך הרמב" ם בסדר התפילה חוזר על צמד המילים "נהגו‬
‫העם"‪ ,‬כגון בנפילת פנים שכתב‪" ,‬נהגנו להתחנן בנפילת פנים בדברים ובפסוקים אלו‪,‬‬
‫פעמים בכולן ופעמים במקצתן‪ ,‬לפניך אני כורע ‪ ,"...‬מכאן שנוסח ייחודי זה לנפילת‬
‫פנים נהג במצרים בחלק מבתי הכנסת ‪ .‬וכן בנוסח השכיבנו הארוך כתב הרמב"ם‪" ,‬ונהגו‬
‫מקצת העם להוסיף פסוקין באמצע ברכה זו ‪ ,‬וקוראין כנוסח הזה"‪ ,‬מכאן שנוסח ברכת‬
‫השכיבנו הייחודי של הרמב"ם נהג במצרים‪ ,‬חלק אמרו את הנוסח הקצר של הרמב" ם‬
‫וחתמו המולך בכבודו‪ ,‬וחלק אמרו את הנוסח הארוך וחתמו המולך בכבודו ‪.‬‬
‫כאן ראוי לבאר נקודה חשובה בנושא זה‪ .‬המעיין בסידוריהם הקדומים של יהודי תימן‪,‬‬
‫יראה שלמרות שהנוסח המשתקף מהם הוא נוסח הרמב"ם‪ ,‬אבל מנגד ניכרת בהם‬
‫עצמאות‪ ,‬ומצויים בהם שינויי נוסחאות שלא מופיעים בכתבי היד של הרמב"ם בנוסח‬
‫התפילה‪ .‬כגון "יתמו" שבברכת ההודאה‪ ,‬או כל המינים "והמוסרים" שבברכת‬
‫למשמודים‪ ,‬או מצמיח קרן הישועה בתוספת האות ה' בברכת את צמח‪ .‬ועלה על כולנה‬
‫הסידור הקדום (משנת הרנ" ח ‪ ,)2358‬שלמרות שעיקר נוסחתו היא מהרמב"ם‪ ,‬יש בו‬
‫שינויים מפליגים שלא קיימים באף נוסח של סדר התפילה של הרמב"ם‪ .‬ויש עוד‬
‫סידורים קדומים (משנת הפ"ט ‪ ,2015‬ומשנת הרל"ג ‪ ,2330‬ועוד) שמופיע בהם שינויים‬
‫מפליגים מנוסח הרמב" ם בסדר התפילה‪ .‬והמעיין הנבון מתקשה לייחס את כל השינויים‬
‫האלו לשינויי נוסח בתוך סדר התפילה להרמב"ם‪ .‬על כורחנו להכניס עוד פרט חשוב‪,‬‬
‫שבעזרתו יתבררו הדברים היטב‪.‬‬
‫נראה ברור‪ ,‬שיהודי תימן שהיו מקושרים להרמב"ם‪ ,‬גם ביקרו בקהילתו במצרים והכירו‬
‫את ספריהם‪ .‬כאשר החליטו יהודי תימן לקבל את נוסח הרמב"ם‪ ,‬מתוקף סמכותו של‬
‫הרמב"ם‪ ,‬לא נמנעו לבלרי יהודי תימן להעתיק את נוסחי התפילה שהיו באותה תקופה‬
‫בקהילת מצרים‪ ,‬שהיו ידועים כנוסח הרמב"ם‪ ,‬וכך בעזרת לבלרים אלו‪ ,‬הגיע ליהודי‬
‫תימן נוסח התפילה של הרמב"ם בצורה מורחבת‪ ,‬על כל שינויי גרסותיו‪ ,‬ולפיכך מצויים‬
‫שינויים מפליגים גם בסידורים המשקפים את נוסח התפילה של הרמב"ם‪.‬‬
‫בעזרת נקודה זו התבררו הדברים כראוי‪ ,‬מצד אחד יהודי תימן אכן קיבלו את נוסחתם‬
‫מהרמב"ם‪ ,‬ונוסח זה לא היה ידוע קודם לכן אף לא לרמב"ם‪ ,‬ובודאי שלא ליהודי תימן‪,‬‬
‫והוא היה מצוי במצרים בין כתבי היד העתיקים‪ ,‬ומצד שני יש בנוסחיהם עצמאות‪,‬‬
‫וקשה לייחס את כל שינויי נוסחאותיהם לשינויי נוסח בסדר התפילה של הרמב" ם‬
‫במשנ"ת‪.‬‬
‫ולעומת כל הנ"ל‪ ,‬לדעת הרב קאפח‪ ,‬הרמב"ם קיבל את נוסח התפילה שלו מיהודי תימן‪,‬‬
‫וכפי שביאר את דעתו בהקדמה לסידור שיבת ציון‪ ,‬ובהקדמה לסידור שיח ירושלים‪,‬‬
‫ובהקדמה לסדר התפילה של הרמב"ם בסוף כרך אהבה במהדורתו‪ ,‬וכן בכתבים ח"ב‬
‫עמ' ‪.818‬‬
‫‪081‬‬