‫אדיפוס כגיבור טראגי –‬

‫כדי לתאר את דמותו של אדיפוס כגיבור טראגי‪ ,‬נתבסס על התיאוריה של אריסטו (אשר זיהה בטרגדיות‬
‫היווניות בנות זמנו מספר מאפיינים)‪ .‬על פי אריסטו הדמות הטראגית נעלה במעמדה ובתכונותיה‪ ,‬אך יחד‬
‫עם זאת היא גם אנושית ואינה מושלמת‪ .‬הפגם המרכזי בדמות הטראגית הוא ההיבריס – חטא הגאווה‪,‬‬
‫אשר גורם לדמות לשגות בהבנת מקומה בעולם אל מול האלים‪ .‬בטעות סבורה הדמות הטראגית שהיא‬
‫יכולה להתייצב לימין או מול האלים‪ ,‬ולהתנגד להם‪.‬‬
‫בשל הטעות הזאת‪ ,‬שאריסטו מכנה בשם הטעות הגורלית‪ ,‬הדמות הטראגית נופלת נפילה חדה‬
‫מהצלחה לכישלון ולסבל‪.‬‬
‫להלן נבחן מספר תכונות ומאפיינים של הגיבור לאור התיאוריה של אריסטו‪:‬‬
‫מדובר על אדם רם המעלה‪ .‬מבחינה חברתית הוא משתייך למעמד העליון (מלוכה או אצולה)‪ .‬השתייכותו‬
‫למעמד רם יוצרת אפקט כפול‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הנפילה חדה ומחרידה יותר‪ ,‬כאשר אדם רם מעלה נופל לתחתיות‪.‬‬
‫מצד שני‪ ,‬זה נותן לקהל הרגשה טובה – הנה גם בקרב אנשים רמים מתעוררות בעיות‪ ,‬גם הם צריכים‬
‫להתמודד עם קונפליקטים וגם אצלם מתרחשות קטסטרופות‪ .‬כלומר‪ ,‬הגיבור הטראגי אינו מושלם‪ ,‬אלא‬
‫אנושי‪ .‬אינו בן האלים וככזה הוא פגיע‪ ,‬ככל האדם‪.‬‬
‫בנוסף להיותו מלך‪ ,‬הוא נעלה בתכונה או מספר תכונות המגיעות בו לידי הקצנה‪ .‬התכונות שלו הן אנושיות‪,‬‬
‫שיש לכל אדם רגיל‪ ,‬אך הן מתבטאות אצלו בקיצוניות יתירה‪ .‬אדיפוס חריג בהצלחתו ובכבוד שרוחשים לו‬
‫בני תבי‪ .‬הוא מלך רב עוצמה‪ ,‬אמיץ וחכם‪ ,‬טוב וקשוב לרחשי ליבו של העם וסבלותיו‪ .‬הוא חכם (פתר את‬
‫חידת הספינכס)‪ .‬הוא מגלה אחריות ותושייה בחקירת רצח ליוס‪ ,‬ובמיגור המגיפה‪ .‬הוא נחוש לגלות את‬
‫האמת‪ ,‬גם כאשר היא מחרידה‪ .‬ולבסוף‪ ,‬הוא לוקח את מלוא האחריות כאשר מגלה שהוא הרוצח‪.‬‬
‫יחד עם כל התכונות הנעלות הללו‪ ,‬יש בו גם פגמים‪ .‬הוא חמום מוח (מה שאולי גם גרם לו בעבר לחסל‬
‫כמעט את כל פמליית ליוס)‪ .‬הוא שחצן – מתיימר לדעת מה האלים רוצים‪ .‬חשדן – חושד בקשירת קשר‬
‫נגדו‪ .‬והחשוב מכל הוא עיוורונו לאמת‪ ,‬גם כאשר נאמרת לו בפירוש‪.‬‬
‫נפילתו בסיום קשה וטראגית‪ ,‬בשל רום מעמדו ותכונותיו הנעלות מחד‪ ,‬אך גם בשל טעותו מאידך‪.‬‬
‫הוא‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬דמות חריגה ודווקא חריגותו הופכת אותו לנציג האנושות כולה‪ :‬עלילת הטרגדיה היא נפילתו‬ ‫‪.‬‬
‫של הגיבור ממרומי ההצלחה לתחתית הכישלון והייאוש‪ .‬נפילתו של מלך אציל וחכם‪ ,‬חזק ומצליח דרמטית‬
‫יותר מנפילתו של אדם פשוט – המרחק שבין הצלחה לכישלון רב יותר‪  .‬הצופה חש‪ ,‬שאם הגורל יכול להרוס‬
‫את אדיפוס‪ ,‬ודאי שיוכל להרוס אדם חלש ופשוט ממנו‪ .‬במובן זה כל גיבור טרגי הוא חריג ויציג כאחד‪ .‬גם‬
‫בחוכמתו וגם בביטחונו בה חריג אדיפוס מהרגיל ולכן הוא מייצג את החוכמה האנושית ואת ביטחון השווא בה‪.‬‬
‫כאשר נכשל אדיפוס במציאת הפתרון לחידה הנוראה שחדו לו האלים‪ ,‬אי אפשר לראות זאת ככישלון אישי‬
‫הקשור במגבלות שלו בלבד‪ .‬כישלונו מבהיר את גבולות הידיעה האנושית בכלל‪  .‬‬

‫על פי אריסטו לטרגדיה תפקיד חינוכי‪ ,‬והיא עושה זאת באמצעות הקתרזיס‪ .‬תכונות הגיבור נועדו ליצור‬
‫את האפקט הזה‪ .‬החרדה נוצרת כיוון שאדיפוס הוא רם מעלה (ולכן הנפילה קיצונית)‪ ,‬חכם‪ ,‬אמיץ ועוד‪,‬‬
‫ואם אדם בשיעור קומתו אינו חסין מפני אסונות‪ ,‬ברור שגם אנו‪ ,‬האנשים הרגילים‪ ,‬איננו חסינים‪ .‬החמלה‬
‫נוצרת כיוון שאדיפוס אינו רע‪ ,‬אלא טועה ולטעות זה אנושי‪.‬‬
‫תכונותיו של אדיפוס מסייעות במהלך העלילה ויצירת הקתרזיס‪ ,‬אשר הוא תכליתה של הטרגדיה על פי‬
‫אריסטו‪.‬‬

‫מוטיבים ורעיונות מרכזיים‪:‬‬

‫עיוורון וראייה – תרזיאס הוא נביא עיוור‪ ,‬המשמש במקדשו של אפולון (אל האמת והאור)‪ .‬העיוורון‬
‫הפיסי מנוגד לעיוורון המטאפורי של אדיפוס‪ .‬תרזיאס עצמו אומר לאדיפוס שאינו רואה עם מי הוא חי‬
‫וכיצד‪ .‬אדיפוס מתקשה לראות את האמת‪ ,‬אך כאשר הוא מגלה אותה הוא מעוור את עצמו‪ .‬הוא מצדיק‬
‫את ניקור עיניו בכך שלא מגיע לו לראות‪ ,‬לאחר שעשה מעשים כל כך מבישים וכן שלא יוכל להתבונן‬

‫‪1‬‬
‫בעיני הוריו בשאול‪ .‬העיוורון והראייה הם מוטיב מרכזי במחזה‪ ,‬באמצעותם מודגשים מגבלות הכוח‬
‫והראייה האנושיים‪ .‬האדם החכם ביותר‪ ,‬יכול להיות גם עיוור לעצמו ולסובבים‪ .‬המקהלה אומרת בסיום‬
‫שגורלו של אדיפוס הוא דוגמא למגבלות הכוח האנושי‪.‬‬

‫מקריות וגורל – גם הם משמשים כמוטיב מרכזי במחזה‪ .‬המקהלה אומרת לאדיפוס שהוא קרבן הידיעה‬
‫והמקרה‪ .‬ואכן‪ ,‬אדיפוס לאורך כל המחזה אינו יודע מיהו‪ ,‬מה מוצאו ולמי הוא נשוי‪ .‬הוא ניסה להימלט‬
‫מגזירת האלים‪ ,‬אך נוכח לדעת שאין להימלט ממנה‪ .‬ככל שנמלט‪ ,‬כך באופן אירוני וטראגי הלך ומימש‬
‫את הגזירה‪ .‬למעשה אין לו כל יכולת לגבור על האלים‪ .‬במחזה‪ ,‬יד האלים = הגורל המוכתב על ידם‪ ,‬על‬
‫העליונה‪ .‬כך גם יוקסטה‪ ,‬אשר הייתה מוכנה להפקיר את תינוקה בהרים רק כדי להימלט מגזירת האלים‪,‬‬
‫לא הצליחה‪ .‬המחזה מעמת בין הגורל והמקריות‪ ,‬ונראה שהמסר הוא שאין להימלט מהאלים‪ ,‬אך‬
‫לאורך המחזה השאלה לגבי תוקפה של המקריות אינה מרפה‪ .‬כאשר מכירים את המיתוס מראש‪ ,‬זה‬
‫משפיע כמובן על תפיסת הגורל כמכריע‪ .‬אך אם קוראים את המחזה ללא התבססות על המיתוס‪ ,‬יש‬
‫רגעים במחזה‪ ,‬בהם נראה שהמקריות שולטת (בעיקר כאשר מדובר על רוצחים ולא על רוצח יחיד)‪.‬‬

‫האירוניה הדרמטית משמשת כאמצעי להבלטת עליונותם של האלים ומגבלות הכוח האנושי‪ .‬לאורך כל‬
‫המחזה‪ ,‬עד להיפוך‪ ,‬אנו רואים כיצד אדיפוס ויוקסטה חסרי מודעות לעצמם‪ .‬זה מעניק לנו‪ ,‬הקוראים‪,‬‬
‫יתרון עליהם‪ ,‬שכן אנו יודעים את האמת‪ .‬המחזאי משתמש באירוניה כתחבולה להבלטת מגבלותיו של‬
‫אדיפוס‪ .‬למרות חכמתו המופלגת‪ ,‬הוא גם לוקה בעיוורון ובטיפשות‪.‬‬

‫הרעיונות המרכזיים ב"אדיפוס המלך"‪:‬‬

‫‪ .1‬גורל האדם – הנפילה מפסגת הכבוד אל שפל המעמד האנושי‪ ,‬מדגישה את חוסר הוודאות שבגורל האדם‪ .‬בכך‬
‫באה לידי ביטוי מוגבלות שליטתו של האדם בגורלו‪ .‬אדיפוס הוא אדם המנסה תמיד לעשות כמיטב יכולתו;‬
‫הוא עשה את שהכרחי היה לדעתו לעשות‪ ,‬כדי להינצל מהגורל הנורא שחזה לו האורקל בדבר רצח אביו‬
‫ובעילת אמו‪ .‬ואולם נבצר ממנו לחזות את שצופן לו העתיד‪ .‬המחזה ממחיש את הניגוד בין האדם המבקש‬
‫לשלוט במזלו ובין הגורל הקובע את המזל‪.‬‬
‫יש משמעות רבה לעובדה שלא נעשה כל ניסיון להסביר מדוע בא האסון על אדיפוס‪ .‬נרמז כי על האדם‬
‫להיכנע לגורלו‪ ,‬וכי במאמציו להתחמק ממנו‪ ,‬הוא רק מוסיף ומסתבך ברשת שבה נלכד‪.‬‬
‫‪" .2 ‬אדיפוס המלך"‪ :‬טרגדיה של גורל או טרגדיה של מעשים?‬
‫הפעולה הטרגית מונחת בניגוד שבין רצון האלים לבין מאמצי השווא של האדם להימלט מהפורענות המאיימת‬
‫עליו‪ .‬כניעה לרצון האלים והכרת חוסר‪-‬האונים של עצמו – זהו הדבר שהצופה המזועזע צריך ללמוד‬
‫מהטרגדיה‪ .‬לאור זאת‪ ,‬ניתן להגדיר את "אדיפוס המלך" כטרגדיה של גורל‪ .‬גורלו מזעזע אותנו משום שעלול‬
‫היה להיות גורלנו שלנו‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬האסון חייב להיות תוצאת ההחלטות והמעשים שעושה (או לא עושה) הגיבור הטרגי מתוך‬
‫בחירה חופשית‪ .‬אם "אדיפוס המלך" הוא טרגדיה של גורל‪ ,‬הרי שאז רצונו של הגיבור איננו חופשי‪ ,‬ועובדה‬
‫זו מגבילה את יעילותו של המחזה מבחינת הרושם הדרמטי‪ .‬אריסטו טוען שהטרגדיה היא חיקוי של פעולה‬
‫ושמי שמוציא אותה לפועל‪ ,‬הוא הגיבור עצמו‪ ,‬בעצם מעשיו‪ ,‬שהם פועל יוצא של תכונותיו‪ .‬נראה כי במחזה‬
‫"אדיפוס המלך" – רצונו של הגיבור חופשי לחלוטין‪ ,‬והוא נושא באחריות המלאה לאסונו‪ .‬הפעולה‬
‫המתרחשת במחזה איננה הקיום שמקיים אדיפוס את הנבואה‪ ,‬אלא הצעדים שהוא נוקט כדי‬
‫לגלות אותה‪ .‬אסונו של אדיפוס הוא בכך שהוא מגלה את זהותו; ובאחריות לגילוי זה נושא‬
‫הוא ולא אחר‪ .‬האירועים העיקריים במחזה אינם חלק מהנבואה‪ .‬אפולון לא ניבא לו את גילוי‬
‫האמת‪ ,‬לא את התאבדות יוקסטה ולא את העיוורון שיטיל אדיפוס בעצמו‪ .‬בפעולותיו של‬
‫אדיפוס במחזה‪ ,‬אין לגורל שום חלק‪.‬‬
‫גם הטענה לפיה נבואת תרזיאס היא גורם חיצוני הפועל במחזה (גורל) איננה נכונה‪ ,‬משום שאף היא פועל‬
‫יוצא לבחירת אדיפוס לתקוף את תרזיאס ולהכריח אותו לדבר למרות שזה שם מחסום לפיו‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫כאשר שב קראון מדלפי ושואל את אדיפוס אם ירצה לשמוע את תשובת האורקל בפומבי או ביחידות‪ ,‬אומר לו‬
‫אדיפוס לדבר באוזני כול‪ .‬זו החלטה חשובה‪ ,‬שכן היא מקשה על הפסקת החקירה או על גניזת תוצאותיה‬
‫בהמשך העלילה‪ .‬החלטה זו היא בבירור החלטתו של אדיפוס‪ ,‬ושלו בלבד‪.‬‬
‫גם ההחלטה להטיל קללה על הרוצח לכשיימצא היא רעיון שהגה אדיפוס בעצמו; לא האורקל ולא איש מאנשי‬
‫תבי הציעו לו לעשות צעד זה‪ .‬רצונו של אדיפוס מאיץ את החיפושים הנמרצים אחרי האמת‪ ,‬עד לגילויה‬
‫הסופי‪ .‬אי‪-‬תלותן המוחלטת של פעולותיו מודגשת בשורה של ניסיונות שעושים האחרים להפסיק את החקירה‪.‬‬
‫ארבע פעמים מייעצים לו להרפות מהעניין ולהשלים עם אי‪-‬הידיעה‪ :‬תרזיאס בהתחלה ( ‪ )321- 320‬יוקסטה‬
‫באמצע‪ ,‬פעמיים (‪ 848‬ו‪ ,)1060 -‬והרועה בסוף (‪ .)1165‬בכל פעם אדיפוס דוחה את ההצעה וממשיך בשלו‪.‬‬
‫רצונו של אדיפוס במחזה‪ ,‬הוא רצון חופשי‪ .‬דבר מן הדברים שהוא עושה אינו נכפה עליו על‪-‬ידי הגורל‪ .‬רצף‬
‫פעולותיו של אדיפוס מביא עליו את האסון‪.‬‬
‫‪ .3‬בעיית האחריות המוסרית עולה במחזה בצורה מופתית‪ .‬מוצג מקרהו של אדם העושה מעשה שהוא בלי ספק‬
‫מביש ומזוויע‪ :‬הוא רוצח את אביו ואחר‪-‬כך נושא לאישה את אמו‪ .‬אולם‪ ,‬הוא עושה את מעשהו בבלי דעת‪,‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬רק משום שהאורקל של אפולון גזר עליו לפני היוולדו כי כך יעשה‪ .‬לפיכך‪ ,‬ניתן לומר כי אין לו‬
‫אחריות מוסרית למעשה זה‪ ,‬כי הוא חף מפשע ועל‪-‬כן אינו ראוי לעונש האכזרי שהוטל עליו‪ .‬לאור זאת‪ ,‬נראה‬
‫שאין כלל אחריות מוסרית של הגיבור הטרגי למעשה המביש‪ ,‬המחולל את הסבל הטרגי‪  .‬עניין זה מעלה את‬
‫השאלה‪ :‬אם אדיפוס היה מיועד (אם נגזר עליו מראש) לעשות מעשה זוועה הרה‪-‬אסון‪ ,‬האין הדבר מקנה לו‬
‫מעמד של קורבן לתעלולי הגורל? ואם אינו אלא קורבן‪ ,‬הרי סבלו יכול להיות רק מעורר‪-‬רחמים וקורע לב‪,‬‬
‫אך בפירוש לא טרגי באמת‪ .‬אם כך הדבר‪ ,‬אדיפוס אינו גיבור טרגי אמיתי והמחזה אינו טרגדיה אמיתית‪.‬‬
‫הנחת היסוד העומדת מאחורי טיעון זה היא שאם אין חופש בחירה‪ ,‬כלומר אין רצון חופשי – הרי שגם אין‬
‫אחריות מוסרית; וכאשר אין אחריות מוסרית‪ ,‬אין גם סבל טרגי אמיתי ולכן אין גם טרגדיה‪.‬‬
‫אם נגזר מראש על אדיפוס לעשות את מעשה הזוועה – להרוג את אביו ולשאת את אמו – האם צודק הוא‬
‫שייענש על פשע לא מודע כזה? האין זה עוול נורא להעניש אדם על שעשה מעשה שלא יכול היה שלא‬
‫לעשותו? נראה שכאשר אין אחריות מוסרית‪ ,‬אין הצדקה לעונש‪ .‬זוהי למעשה הבעיה שהוצגה באופן מושלם‬
‫במחזה "אדיפוס המלך"‪.‬‬
‫בטרגדיה היוונית כל גיבור טרגי חוטא את חטאו היסודי של המין האנושי‪ ,‬חטא הגאווה הרוחנית‪" .‬אדיפוס‬
‫המלך" מציג את גבולות הכוח האנושי וממחיש את עוצמת האלים‪ .‬הוא נכתב דווקא בתקופה של נאורות‬
‫והשכלה ומאיר על מגבלות האדם‪ .‬הקונפליקט בין האדם לבין האלים מוצג כקונפליקט הרסני‪ ,‬כאשר האדם‬
‫אינו מוכן להכיר במגבלות הכוח שלו‪.‬‬

‫‪" .4‬אדיפוס המלך" כמחזה פוליטי – נושא מרכזי במחזה הוא עלייתו ונפילתו של המנהיג‪ .‬אדיפוס‪ ,‬החכם‬
‫והרגיש לצרכי העם והמדינה‪ ,‬מודע מאוד למעמדו המלכותי‪ .‬הדבר מאיים עליו‪ ,‬שמא יאמץ איכויות מוסריות‬
‫של רודן‪ .‬על אף יראת האלים שבלבו‪ ,‬שייך אדיפוס השליט לעולם של הפוליטיקה ושל אמות המידה‬
‫האנושיות יותר משהוא שייך לסדר העולם האלוהי‪ .‬הגאווה‪ ,‬שהיא תכונה בולטת באופיו‪ ,‬דוחפת אותו לבזות‬
‫את הנבואה ולחוש שהוא כמעט נעלה על האלים‪ .‬ועם זאת‪ ,‬כל זה עדיין אינו עושה את אדיפוס אשם מבחינה‬
‫מוסרית‪ .‬יש בו די גדולה להתייצב באומץ מול הגרוע מכל‪ .‬בכך הוא משמש מופת למנהיגות שלוקחת אחריות‪.‬‬
‫אדיפוס הוא אדם ומנהיג המחבר באישיותו תכונות מנוגדות‪ ,‬שיש בהן להעלותו לגדולות‪ ,‬אך גם להפילו‬
‫לשפל המדרגה‪ .‬הוא אדם חכם‪ ,‬מהיר מחשבה‪ ,‬בעל נכונות עיקשת להשיג את מטרתו (גילוי זהות רוצח ליוס)‬
‫ואכפתי לסבל העם‪ .‬תבונתו הביקורתית מסייעת בידו לנתח את מציאות חייו כשליט ולפעול למען שיפורה‪ .‬יש‬
‫בו אהבה גדולה למולדת ותחושת אחריות לקהילה‪ .‬מזגו דמוקרטי ופתוח וככזה הוא נתפש כשליט אידיאלי‪.‬‬
‫בעימות בינו לבין קראון נוצרת אנלוגיה בין השניים סביב שאלת המנהיגות‪ .‬בעוד קראון טוען שאינו חפץ‬
‫בשלטון‪ ,‬כי הוא נהנה מיתרונות מעמדו‪ ,‬מבלי לשאת באחריות‪ ,‬אנו רואים כיצד אדיפוס לוקח על עצמו‬
‫את תפקיד המנהיג ומגלה אחריות ואכפתיות‪ .‬אנלוגיה זו מעצימה את אדיפוס כמנהיג‪ .‬בנוסף לכל אלה‪,‬‬
‫לצד אלו‪ ,‬מכנס אדיפוס באישיותו תכונות בעייתיות כגון‪ :‬עקשנות‪ ,‬רגזנות‪ ,‬פזיזות מחשבתית‪ ,‬חשדנות כלפי‬
‫סביבתו – המובילות אותו לאובדן‪-‬עשתונות ברגעי לחץ ולקבלת החלטות מוטעות והרות‪-‬אסון‪ .‬כל אלו‬
‫חוברים בו יחדיו למסע שראשיתו ברצון עז‪ ,‬המשכו במאבק‪ ,‬וסופו טרגי‪.‬‬

‫‪3‬‬