‫אנטיגונה ‪ /‬סופוקלס‬

‫עיבוד ע"פ ספרה של נורית צין כולל תוספות חשובות‬

‫הטרגדיה היוונית‬
‫"אנטיגונה" היא טרגדיה יוונית מאת סופוקלס‪ .‬זהו מחזה קלאסי שנכתב בסביבות שנת ‪ 440‬לפנה"ס‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫מחזה – יצירה ספרותית המיועדת להצגה על הבמה‪ .‬המחזה משתייך לז'אנר הדרמה – אחד משלושת הז'אנרים‬ ‫‪‬‬
‫(הסוגות) המרכזיים (יחד עם שירה וסיפורת)‪ .‬יסודות המחזה הם דיאלוג ומונולוג‪ .‬עלילת המחזה מתפתחת בהווה‪,‬‬
‫לעיני הצופה‪ ,‬ללא התערבות של מספר כלשהו‪ ,‬ובד"כ היא מאופיינת ע"י דיבור ישיר והתנהגות‪.‬‬
‫הטרגדיה היא תת‪-‬ז'אנר של הדרמה‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הטרגדיה היוונית התפתחה משילוב של סיפורי מיתוס‪ ,‬שירים והצגות מחול שהיו נהוגים ביוון‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫יסודותיה העיקריים של הטרגדיה בנויים על עלילה (שמקורה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בסיפורי המיתוסים הידועים)‪ ,‬על הנפשות‬ ‫‪‬‬
‫הפועלות (השחקנים המגלמים את הדמויות)‪ ,‬על דיאלוג (דו‪-‬שיח המתנהל בין הדמויות) ועל שירי המקהלה‪.‬‬
‫הדיאלוגים הם מהות המחזה – הם חושפים את אופי הדמויות השונות ומגבשים את העלילה‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫מאפיין מרכזי של הטרגדיה הוא הקונפליקט ‪ ,‬כלומר‪ :‬מחלוקת‪ ,‬מאבק או עימות חריף‪ .‬לקונפליקט ישנם שני היבטים‪:‬‬ ‫‪‬‬
‫קונפליקט בין ערכים וקונפליקט בין דמויות‪.‬‬
‫עלילת הטרגדיה מדגישה את הסבל האנושי מנקודת מבט דרמטית‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫במרכז הטרגדיה עומד הגיבור הטרגי‪ ,‬המתמודד עם גזרת הגורל (גורל ביוונית – "מוירה")‪ ,‬שאינו יכול להימלט ממנו‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫סופו של הגיבור הטרגי הוא‪ ,‬ע"פ רוב‪ ,‬קטסטרופה – אסון נורא‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הטרגדיה היא חיקוי אמיתי של החיים – מימזיס‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫תפקידה של הטרגדיה הוא חינוכי‪-‬דידקטי – לחנך את הצופים‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הצופה מגיע בסוף המחזה לקתרזיס – מירוק הרגשות וזיכוך הנפש‪ .‬ליבו מתמלא רגשות של חמלה‪ ,‬פחד והזדהות עם‬ ‫‪‬‬
‫סבלו של הגיבור‪.‬‬
‫הזדהות הצופה עם הגיבור הטרגי מובילה אותו לאישור מחודש של הערכים ‪ .‬הקהל הצופה חש שלמרות הסבל של‬ ‫‪‬‬
‫הגיבור הטרגי – סוף הצדק לנצח‪.‬‬
‫הצדק בתקופת יוון הוא צדק האלים‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הטרגדיה מתחילה כאשר הסדר נשבר‪ ,‬מופר על ידי מישהו‪ ,‬והיא מסתיימת כאשר הסדר שב על כנו‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הטרגדיה כפופה לחוק שלוש האחדויות שקבע הפילוסוף היווני אריסטו‪ ,‬והן‪:‬‬ ‫‪‬‬
‫אחדות הזמן – רצף זמן אחיד וקצר‪ ,‬לא יותר מיממה (‪ 24‬שעות)‪.‬‬ ‫‪.1‬‬
‫אחדות המקום – העלילה מתרחשת במקום אחד‪ ,‬בדרך כלל בארמון‪ ,‬או בשער לפני הארמון‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫אחדות העלילה – עלילה אחת‪ ,‬אין עלילות משנה‪.‬‬ ‫‪.3‬‬

‫‪1‬‬
 ‫אגדת העיר תבי – הרקע לעלילת המחזה "אנטיגונה" (גרסה אחת מיני רבות)‬
‫'אנטיגונה' היא הטרגדיה השלישית בטרילוגיה המספרת את סיפור בית אדיפוס‪ .‬הטרגדיות האחרות הן 'אדיפוס המלך'‬
‫ו'אדיפוס בקולונוס'‪.‬‬
‫הטרגדיה 'אדיפוס המלך' מבוססת על אגדה‪ ,‬המספרת על בית ליוס‪ .‬ליוס‪ ,‬מלך העיר ֶת ַּב י ואביו של אדיפוס‪ ,‬קולל בצעירותו‬
‫כי הבן שיוולד לו ולאשתו ירצח את אביו (את ליוס)‪ ,‬וישא את אמו לאשה‪ .‬הוא נשא לאשה את יוקסטה ונולד להם בן‪.‬‬
‫ומחשש להתגשמות הנבואה החליטו הוריו להורגו‪ .‬יוקסטה אימו קשרה את רגליו והפקידהו בידי יד ימינו של המלך‬
‫(ובגרסה אחרת – אחד הרועים)‪ ,‬וציוותה עליו להרוג את הילד‪ .‬אך יד ימינו של המלך‪ ,‬שריחם על התינוק‪ ,‬מסר אותו לרועה‬
‫של פוליבוס‪ ,‬מלך קורינתוס‪ ,‬שהיה חשוך ילדים‪.‬‬
‫אדיפוס גדל כבנם של המלך והמלכה‪ ,‬והיה בטוח שאלו הוריו הביולוגיים‪ .‬כאשר התבגר‪ ,‬שמע מפי האורקל של דלפי (יצור‬
‫נבואי) כי הוא עתיד הוא להרוג את אביו ולהינשא לאמו‪ ,‬ומתוך אמונה שפוליבוס ומרופה הם הוריו‪ ,‬החליט אדיפוס לברוח‬
‫מחשש שיגשים את הנבואה‪ ,‬והתרחק מקורינתוס לכיוון‪ ...‬תבי‪.‬‬
‫במהלך נדודיו נתקל אדיפוס בקבוצה של שבעה אנשים אשר התווכחו איתו על זכות המעבר בדרך‪ .‬הוא הרג שישה‬
‫מהאנשים‪ ,‬מבלי לדעת שאחד מההרוגים הוא אביו הביולוגי‪ ,‬ליוס‪ ,‬ושלמעשה חציה הראשון של הנבואה אותה ניסה למנוע‬
‫– התגשם‪ .‬בהמשך דרכו הגיע אדיפוס לתבי‪ ,‬עיר הולדתו‪ ,‬שם שמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות‪ .‬באותה עת הייתה‬
‫העיר נתונה במצור על ידי ספינקס‪ ,‬יצור ענקי בעל כנפיים של נשר‪ ,‬גוף של אריה וראש של אשה‪ ,‬שהעמידה את פתרון‬
‫חידתה כתנאי לביטול המצור‪ .‬חידתה הייתה‪" :‬מיהו שבבוקר מהלך על ארבע‪ ,‬בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?״‬
‫אדיפוס פתר את החידה‪ :‬האדם‪ ,‬אשר בצעירותו זוחל על ארבע‪ ,‬בבגרותו הולך על שניים‪ ,‬ובזקנתו מתווספת לו רגל‬
‫שלישית בדמות מקל הליכה‪ .‬בכך שחרר את תבי מן המצור‪ ,‬וכפרס על תושייתו ניתנה לו לאישה אלמנת המלך‪ ,‬הלא היא‬
‫אמו‪ .‬בזאת התגשמה הנבואה במלואה‪.‬‬
‫לאחר מספר שנים‪ ,‬כאשר לאדיפוס ולאשתו‪-‬אימו נולדו ילדים‪ ,‬פרצה בתבי מגפה נוראה‪ .‬אדיפוס המלך שלח שליחים לכל‬
‫רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה‪ .‬והגיע למסקנה שיש חוטא בקרב בני תבי‪ ,‬ועל מנת לעצור את המגפה יש‬
‫להעניש את החוטא‪ .‬בשלב זה נגמרת האגדה המיתולוגית ומתחילה עלילת המחזה "אדיפוס המלך"‪ .‬תחילה חושד אדיפוס‬
‫בתושבי תבי השונים‪ ,‬אולם‪ ,‬לקראת סיום המחזה הוא ואשתו‪-‬אימו מבינים את האמת המרה‪ .‬יוקסטה מתאבדת‪ ,‬ואילו‬
‫אדיפוס עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות יחד עם אנטיגונה‪ ,‬בעוד ששני בניו – אטאוקלס ופוליניקס‪ ,‬ובתו השניה –‬
‫איסמנה‪ ,‬נשארים בעיר‪ ,‬כדי להיאבק על ירושת אביהם‪ .‬אדיפוס גוזר על עצמו לנדוד בכל הארץ כקבצן רעב ומנודה‪.‬‬
‫במחזה השני בטרילוגיה‪ ,‬״אדיפוס בקולונס״‪ ,‬אדיפוס יושב בגלות בקולונוס‪ ,‬שם מוצא אותו בנו‪ ,‬פוליניקס‪ ,‬לבקש את עזרת‬
‫אביו נגד אחיו‪ ,‬אטאוקלס‪ .‬אדיפוס מקלל את שני בניו שזנחו אותו‪ ,‬ומנבא להם שיהרגו זה את זה במלחמת אחים‪ .‬הוא מת‬
‫בגלות‪ ,‬עיוור ואומלל‪.‬‬
‫קללת אדיפוס לבניו מתגשמת‪ :‬לאחר מותו חילקו בניו את השלטון בעיר תבי ביניהם‪ ,‬אך כאשר הגיע תורו של פולינקס‬
‫למלוך – אטאוקלס לא רצה להעביר לו את השלטון ופולינקס ברח לעיר ארגוס ושם התחתן עם בת המלך‪ .‬לימים יצא‬
‫להילחם בעיר תבי‪ ,‬עיר הולדתו‪ ,‬שעליה הגן אחיו‪ .‬שני האחים נופלים בקרב ליד חומת העיר‪ ,‬וקראון – אחיה של יוקסטה‪,‬‬
‫עולה לשלטון ומצווה כי אטאוקלס‪ ,‬שהגן על עירו‪ ,‬ייקבר בלוויה מפוארת כראוי לגיבורים‪ ,‬ואילו גופתו של פולינקס תושלך‬
‫בשדה ללא קבורה ותהיה טרף לכלבים ולעופות השמים‪.‬‬
‫הטרגדיה‬ ‫מתחילה‬ ‫מכאן‬
‫השלישית והיא 'אנטיגונה'‪.‬‬
‫אנטיגונה יוצאת נגד צו המלך‪,‬‬
‫הנוגד את צו האלים‪ ,‬לא לקבור‬
‫את גופת אחיה‪.‬‬
‫‪2‬‬
 ‫מבנה המחזה בראשי פרקים‪:‬‬
‫למחזה אנטיגונה ישנו מבנה קבוע‪ :‬תמונה ומיד אחריה אודה (שירי המקהלה)‪ .‬התמונות כוללות את עלילת המחזה‪,‬‬
‫המוצגת לקהל הצופים באמצעות הדיאלוגים בין הדמויות ‪ ,‬ואילו האודות מסכמות את המתרחש בתמונות מנקודת‬
‫מבט פילוסופית ופיוטית‪ ,‬באמצעות שירים המבוצעים על ידי המקהלה‪.‬‬

‫פרולוג‪ :‬דיאלוג בין אנטיגונה לאיסמנה על רקע הצו שהוציא המלך קריאון‪ ,‬האוסר על קבורת אחיהן‪ ,‬פולינקס‪,‬‬ ‫‪‬‬
‫שנחשב כבוגד‪ .‬אנטיגונה נחושה בדעתה לקבור את האח ואילו איסמנה מנסה למנוע ממנה לעשות זאת‪ .‬הפרולוג‬
‫מציג את נקודת הזמן ואת המקום של פתיחת העלילה‪ ,‬את הדמויות המרכזיות‪ ,‬את הרקע לעלילה ואת הקונפליקט‬
‫המרכזי שלה – ערך הציות לחוק ולמלך מול ערך הנאמנות למשפחה‪.‬‬
‫פרודוס (שיר ניצחון)‪ :‬הופעת המקהלה‪ ,‬המהללת את העיר תבי ואת הניצחון על פולינקס וצבא ארגוס‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫תמונה ראשונה (אפיסודיון ‪ :)1‬קריאון מציג את עצמו כשליט דמוקרטי כדי לזכות באהדת העם (המקהלה) ומציג‬ ‫‪‬‬
‫נימוקים לצו שהוציא‪ .‬בהמשך הוא מתבשר על ידי השומר על קבורת הגופה וחושף את פרצופו האמיתי כשליט‬
‫עריץ וחסר פשרות‪.‬‬
‫שיר מזמור לאדם – (אודה ‪ :)1‬המקהלה שרה שיר הלל לתבונתו ותושייתו של האדם ובתוך כך מגנה את חטא‬ ‫‪‬‬
‫ההיבריס (הגאווה)‪.‬‬
‫תמונה שניה (אפיסודיון ‪ :)2‬אנטיגונה מובאת לפני קריאון ומואשמת בהפרת צו המלך‪ .‬בין השניים מתפתח עימות‬ ‫‪‬‬
‫חריף החושף את תכונותיהם של שני הגיבורים הטראגיים במחזה ואת הקונפליקט המרכזי במחזה‪.‬‬
‫שיר לגורל המשפחה (אודה ‪ :)2‬שירת המקהלה מעלה על נס את נחיתותו של האדם ביחס לאלים ואת חוסר‬ ‫‪‬‬
‫האפשרות שלו להימלט מגזירת בגורל‪ .‬בכך היא רומזת כי גורלה של אנטיגונה נחרץ מראש בשל הקללה הרובצת‬
‫על משפחתה‪.‬‬
‫תמונה שלישית (אפיסודיון ‪ :)3‬עימות קשה מתנהל בין קריאון לבין היימון‪ ,‬בנו‪ ,‬שהוא גם ארוסה של אנטיגונה‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫היימון מנסה להציל את אנטיגונה מגזר הדין של אביו‪ ,‬אך נכשל וקריאון מצווה לכלוא את אנטיגונה במערת קבר‪.‬‬
‫המנון לארוס ולאפרודיטה (אודה ‪ :)3‬שירת המקהלה על כוחה של האהבה‪ :‬רגש האהבה השולט בבני האדם‬ ‫‪‬‬
‫ובאלים‪ ,‬ופוגע בשיקול דעתם‪.‬‬
‫תמונה רביעית (אפיסודיון ‪ :)4‬אנטיגונה מובלת אל מותה‪ .‬היא מקוננת על גורלה ונפרדת מהחיים‪ ,‬אך דבקה‬ ‫‪‬‬
‫במעשה שעשתה למען אחיה‪.‬‬
‫אין מנוס מגורל (אודה ‪ :)4‬המקהלה מעבירה את המסר כי לא ניתן להימלט מן הגורל או להיאבק בו‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫תמונה חמישית (אפיסודיון ‪ :)5‬עימות בין טרסיאס הנביא לבין קריאון‪ ,‬במהלכו מנבא טרסיאס נבואת זעם לקריאון‬ ‫‪‬‬
‫אם לא יחזור בו ממעשיו – יביא לשחרורה של אנטיגונה ולקבורת פולינקס‪ .‬בסיום העימות קריאון מבין את טעותו‬
‫ונכנע‪.‬‬
‫הימנון לדיוניסוס (פיין)‪ :‬המקהלה מהללת את האל דיוניסוס ומביעה אמונה אירונית כי הסדר ישוב אל כנו‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫אקסודוס‪ :‬סיום הטרגדיה בקטסטרופה‪ .‬אנטיגונה‪ ,‬היימון ואאורדיקה (אשת קריאון) – מתים‪ .‬קריאון מתאבל על‬ ‫‪‬‬
‫חורבן משפחתו והריסות ביתו‪ ,‬מביע חרטה ומקבל את גורלו הטראגי‪.‬‬

‫‪3‬‬
 ‫פרולוג‬
‫משתתפות‪ :‬אנטיגונה ואיסמנה‬

‫פרולוג ביוונית= פתיחה‪ ,‬הקדמה‪ .‬זהו החלק הפותח את המחזה‪.‬‬

‫הפרולוג ב"אנטיגונה" מוצג באמצעות השיחה בין אנטיגונה לאיסמנה‪.‬‬
‫תפקיד הפרולוג‪ :‬זוהי האקספוזיציה של המחזה‪ .‬הפרולוג מציג את הרקע לכל המחזה – תיאור המקום‪ ,‬הזמן‪ ,‬הצגת‬
‫הבעיה המרכזית והצגת הדמויות‪.‬‬
‫המקום‪ :‬ארמון המלך‪ .‬האחיות נפגשות בפתח הארמון‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הזמן ‪ :‬עם שחר‪ ,‬מיד לאחר תום המלחמה בין צבא ארגוס לצבא תבי‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הרקע ‪ :‬העבר המשפחתי של משפחת אנטיגונה ואיסמנה‪ .‬הן מתייחסות בשיחתן לגורל הוריהן ולגורל אחיהן‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הדמויות‪ :‬משתתפות‪ :‬אנטיגונה‪ ,‬הדמות המרכזית שעל שמה נקרא המחזה‪ ,‬ואיסמנה – אחותה‪ ,‬דמות משנית‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫קריאון‪ ,‬הדמות המרכזית השניה‪ ,‬מוזכר אך אינו משתתף‪ ,‬והוא יופיע בהמשך‪ .‬בינתיים שומעים על הצו שהוציא‪.‬‬
‫הבעיה המרכזית נובעת מהצו שהוציא קריאון – המלך החדש‪ ,‬האוסר על קבורת פולינקס ‪ .‬אנטיגונה נסערת‬ ‫‪‬‬
‫מהרעיון שאחיה לא יזכה לקבורה הולמת ומתקוממת נגד הצו‪ .‬היא מחליטה להפר את צו המלך ולקבור את אחיה‪.‬‬
‫יש כאן התנגשות בין שני עקרונות מקודשים‪ :‬בין חוק המלך והפוליס (העיר‪-‬מדינה)‪ ,‬שנחשב בחברה היוונית לצו‬
‫האלים‪ ,‬לבין הנאמנות למשפחה – שעל פי תפיסת עולמה של אנטיגונה גם היא צו של האלים‪.‬‬

‫ההתנגשות בין שני העקרונות‪:‬‬

‫חשיבות החוק והעיר‪:‬‬ ‫‪‬‬
‫ביוון נחשב החוק ליסוד החברה‪ ,‬חברה מתוקנת מחוקקת חוקים על מנת שיהיה סדר והאזרחים מצווים לציית‬
‫לחוקים‪ .‬האזרחים האמינו כי לחוקים יש אישור אלוהי‪ ,‬וכי הם מייצגים את רצון האלים ‪ .‬על פי השקפת העולם של‬
‫היוונים החוקים מגינים על חיי האדם‪ ,‬והם קדושים יותר ממשפחתו ועל כך כל אזרח מחוייב לנאמנות מוחלטת לחוקי‬
‫העיר‪ ,‬הפוליס‪.‬‬
‫חשיבות המשפחה‪:‬‬ ‫‪‬‬
‫גם ערך הנאמנות למשפחה תפס מקום חשוב במערכת הערכים של היוונים‪ .‬המשפחה הייתה יחידה חברתית עתיקה‬
‫יותר מהעיר והממלכה‪ ,‬לכן היוונים שמרו אמונים למשפחתם יותר מאשר למלכם‪ .‬נאמנות המשפחה גברה לעיתים על‬
‫נאמנות לאחדות לאומית‪ .‬הקבורה היתה אחד מהמנהגים המקודשים ביותר של המשפחה‪ .‬היתה זו חובתה של‬
‫המשפחה לדאוג לקבורת קרוביה‪.‬‬

‫העימות בין אנטיגונה ואיסמנה‬

‫המחזה מתחיל עם שחר‪ .‬בלילה הרגו שני האחים‪ ,‬אטאוקלס ופוליניקס זה את זה‪ .‬צבא ארגוס נסוג והעיר תבי ניצחה‬
‫במלחמה למרות האבידות הכבדות‪ .‬אך הרגשתן של אנטיגונה ואיסמנה רחוקה מנצחון או שמחה‪ .‬הן איבדו בלילה אחד‬
‫את שני אחיהן‪ ,‬טרגדיה שמשאירה אותן כנשים האחרונות לשושלת ליוס‪ .‬קל לתאר את רגשותיהן‪ :‬תערובת של אימה‬
‫מהגורל האיום שנראה שרודף את משפחתן וצער עמוק על מות אחיהן‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫המחזה נפתח בפגישה בין שתי האחיות‪ .‬אנטיגונה מזמנת את איסמנה לפגישה סודית מול ארמון המלך ובה היא‬
‫מבשרת לאחותה על הצו שהמלך קריאון (דודן – אחיה של יוקסטה‪ ,‬אימן)‪ ,‬עומד לפרסם מאוחר יותר באותו היום‬
‫בפומבי‪ ,‬צו האוסר לקבור את אחיהן פולינקס‪ ,‬שנתפס כבוגד בממלכה ואינו זכאי לקבורה‪ .‬היא מכנה את הצו בכינוי‬
‫"גזרה"‪ .‬מי שיפר אותו דינו מוות – סקילה באבנים‪.‬‬
‫אנטיגונה מחליטה לקבור את אחיה המת בכל מחיר‪ ,‬ביודעה כי היא מפרה את צו המלך‪ ,‬ומצפה מאחותה לעשות כמוה‪:‬‬
‫"עכשיו תוכיחי אם אצילית את או נצר רע למשפחה נעלה "‪ .‬לגבי אנטיגונה – האחיות חייבות להיות נאמנות למשפחתן‬
‫ולחוקי האלים ולקבור את אחיהן‪ .‬היא איננה מוכנה לקבל כל גישה אחת לצו של קריאון‪.‬‬
‫איסמנה השקולה וההגיונית איננה חושבת כמו אחותה‪ .‬גם היא נאמנה למשפחתה‪ ,‬אלא לטענתה משפחתם סבלה‬
‫מספיק קורבנות‪ ,‬ומבחינתה – נאמנות זו פירושה להשאיר שריד לבית אדיפוס ולא לסכן את חייהן ‪ .‬אם שתי האחיות‬
‫תקבורנה את פולניקס ותוצאנה להורג – לא יישאר איש ממשפחתן‪ " :‬אנחנו שתינו לבדנו נותרנו‪ ,‬קיצנו מר יהיה ממר‪,‬‬
‫אם נפר צו המלך ומרותו‪ ".‬ולכן היא מוכנה להיכנע לצו המלך‪.‬‬
‫איסמנה מוסיפה ואומרת כי הן נשים ואין ביכולתן להתמודד מול גבר שליט‪" :‬זכרי שנשים אנחנו‪ ,‬לא נועדנו ללחום‬
‫בגברים‪ .‬זכרי גם שהחזקים שולטים‪ ,‬הכרח לציית להם‪ ,‬גם למכאיבים שבעתיים"‪.‬‬
‫אנטיגונה מתאכזבת מהמעשיות והפחדנות של אחותה ומתייחסת אליה בבוז וקשיחות‪ .‬היא בעיקשותה ובדבקותה‬
‫תקבור את אחיה‪ .‬היא מוכנה לשאת בתוצאות‪ ,‬מפני שלאחר מותה תשכון עם כל בני משפחתה המתים בלב שלם‪.‬‬
‫אנטיגונה מדגישה את הנימוקים למעשה זה‪ :‬היא אוהבת מאד את אחיה פוליניקס‪" :‬אשכב לצידו‪ ,‬אחות אהובה לצד‬
‫אח אהוב"‪ ,‬היא מדגישה את קשר הדם ביניהם כסיבה חשובה לקבורה‪" :‬אחי הוא וגם אחיך"‪.‬‬
‫כמו כן היא טוענת שהיא מעדיפה למות ולנוח לצידו בחיי הנצח מאשר לסבול את החיים כאן בחרפה על כך ששיתפה‬
‫פעולה עם חילול כבוד המשפחה‪" :‬כי חובתי לחלות שוכני מטה זמן ארוך מאלה שכאן‪ ,‬הן שם אשכב לעולם‪".‬‬
‫איסמנה‪ ,‬גם אם היא לא מסכימה עם אחותה וחושבת שהיא עושה מעשה מטורף‪ ,‬מעריצה את אומץ לבה ואוהבת‬
‫אותה מאוד‪ ,‬למרות שאנטיגונה מתייחסת אליה בבוז ומרחיקה אותה מעליה‪" :‬דעי‪ ,‬כי אהבת אמת אוהבים אותך‬
‫אוהבייך‪ ,‬אף כי הבל תרדפי" מסכמות מילותיה את הפרולוג‪.‬‬
‫הפרולוג מציג‪ ,‬אם כן‪ ,‬את הקונפליקט בין שתי האחיות ‪ ,‬הנוצר על רקע צו המלך‪ .‬למעשה‪ ,‬אין מחלוקת בין האחיות‬
‫בנוגע לצורך לקבור את פולינקס‪ ,‬שתיהן מכירות בעובדה כי עליהן לקבור את אחיהן ושתיהן יודעות כי צו האלוהים‬
‫מורה לכבד את המת‪ .‬אך רק אנטיגונה נחושה בדעתה לקבור את המת משום שבעיניה כבוד המשפחה חשוב בעיניה‬
‫וקודם לצו המלך‪.‬‬
‫חשוב לשים לב לעובדה שלאחר שקריאון מגלה את מעשיה של אנטיגונה‪ ,‬איסמנה מנסה לקחת על עצמה‬ ‫‪‬‬
‫חלק מהאחריות ולשאת בעונש יחד עם אחותה (סוף מערכה ‪ .)2‬זהו מעשה אצילי של איסמנה – היא מוכנה‬
‫לשאת בעונש על מעשה שלא עשתה‪ ,‬ונכונותה לעשות זאת מוכיחה את נאמנותה למשפחתה‪.‬‬

‫סיכום תפקידי איסמנה כדמות משנית‪:‬‬

‫להציג יחד עם אנטיגונה את הרקע למחזה‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫להבליט את תכונות האופי הקיצוניות של אנטיגונה‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫להכין את הצופה לקונפליקט המרכזי בין אנטיגונה לקריאון – בין צו המלך‪ ,‬המייצג את חוק המדינה‪ ,‬לבין‬ ‫‪‬‬
‫המחויבות למשפחה‪.‬‬

‫איסמנה כדמות משנית מבליטה את תכונותיה של אנטיגונה‪ ,‬הגיבורה הראשית‪ .‬בין האחיות קיימת אנלוגיה ניגודית‪:‬‬
‫איסמנה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מצטיירת כהגיונית‪ ,‬ריאליסטית‪ ,‬רואה ומבינה את המציאות כמו שהיא‪ ,‬ומכירה בחולשתה כאישה‬
‫בעולם גברי‪ .‬בעימות בינה ובין אנטיגונה פורשת איסמנה רשימת טיעונים רציונאליים כמו‪ :‬האחריות למשפחתה‪,‬‬

‫‪5‬‬
‫ששתיהן שרידיה האחרונים‪ ,‬פגיעה בצו המלך‪ ,‬שהוא הפרת חוק‪ ,‬נחיתות האשה ביחס לגבר וההכרח לציית לשליט בכל‬
‫מחיר‪.‬‬
‫אנטיגונה‪ ,‬לעומתה‪ ,‬היא אידיאליסטית קיצונית וחסרת פשרות‪ ,‬הלוחמת באומץ למען עקרונותיה‪ ,‬עקשנית‪ ,‬מרדנית –‬
‫מוכנה לצאת נגד החוק‪ ,‬אימפולסיבית – פועלת בצורה נמהרת ולא מחושבת‪ ,‬אמוציונאלית – פועלת מתוך רגש ולא‬
‫מתוך הגיון‪ ,‬נאמנה למשפחתה לפני הכל – חוק האלים וכבוד משפחתה חשובים לה עד כדי סיכון חייה‪.‬‬
‫לאנטיגונה אין קונפליקט פנימי – היא אינה מתלבטת ברצונה לקבור את פולינקס אלא בטוחה ברצון זה‪ .‬הקונפליקט‬
‫שלה הוא חיצוני – מול סביבתה‪.‬‬
‫אנטיגונה מתבצרת בעקרונותיה מתוך ביטחון עצמי מופרז‪ ,‬אינה מקשיבה לדעת האחר ואינה מוכנה להתפשר‪ .‬מושג‬
‫הצדק שלה מוגבל ומצומצם‪ ,‬היא רואה רק את צדקת דרכה‪ .‬בשם הערך של כבוד המשפחה היא רומסת ערכים אחרים‬
‫כמו חוק המלך והצדק המדיני‪.‬‬
‫תכונותיה הקיצוניות של אנטיגונה מודגשות על ידי פחדנותה ובינוניותה של איסמנה ונכונותה לציית לחוקים‪ ,‬גם כאשר‬
‫הם מתנגשים עם עקרונותיה‪.‬‬

‫שיר ניצחון (פרודוס)‬

‫הפרודוס הוא שירת המקהלה ‪ .‬המקהלה נכנסת לבמה בשירה וריקוד ונושאת את דבריה‪ .‬מרגע זה ועד סוף המחזה‪,‬‬
‫המקהלה נשארת על הבמה‪.‬‬
‫בפרודוס מתארת המקהלה את קורות העיר ותולדות המלחמה‪ .‬היא מתארת את הקרב שבו פולינקס אסף את צבא אגרגוס‬
‫וביקש להחריב את העיר‪ ,‬הוא נכשל בקרב מפני שזלזל ברצון האלים ולכן זאוס הביא לעיר תבי ולאטאוקלס את הישועה‪.‬‬
‫השיר הוא שיר ניצחון ושיר תהילה לאלים ‪ ,‬שיר של שמחה על גירוש אנשי ארגוס‪ ,‬ופולינקס בראשם‪ ,‬שעלו על העיר במטרה‬
‫להחריבה‪ .‬הוא מבטא את תחושת הרווחה וההקלה של אנשי העיר ומנוגד למצב רוחן של האחיות‪ ,‬המתאבלות על מות‬
‫אחיהן‪ .‬עם סיום השירה מקדמת המקהלה את פניו של קריאון‪ ,‬השליט החדש‪.‬‬

‫המקהלה בטרגדיה היוונית‬

‫בכל הטרגדיות היווניות‪ ,‬מלבד הגיבורים הראשיים ומלבד הדמויות המשניות‪ ,‬ישנו "גיבור" נוסף שיופיע תמיד – המקהלה‪.‬‬
‫המקהלה בטרגדיה היוונית מונה ‪ 15‬איש‪ ,‬שעומדים בצד הבמה ומדברים בקול אחד ובראשם עומד ראש המקהלה‪.‬‬
‫המקהלה לא מעורבת בעלילה‪ ,‬היא משקיפה על המרחש במחוץ ומחווה דעה כדי לסייע לקהל הצופים לנקוט עמדה‪.‬‬
‫מקובל היה שאנשי המקהלה הם זקני העם‪ ,‬המביעים דעתם על המתרחש‪.‬‬
‫קולה של המקהלה הוא קול ההיגיון‪ ,‬השכל הישר והיא נייטרלית בעמדותיה ומבטאת את קול התבונה והמוסר‪.‬‬

‫למקהלה בטרגדיה היוונית חמישה תפקידים‪:‬‬

‫תפקיד אסתטי – היא מופיעה בשירה ובמחולות ותורמת לחלק הוויזואלי (הריקודים) ולחלק הפיוטי (השירים)‬ ‫‪.1‬‬
‫במחזה‪.‬‬
‫תפקיד בעיצוב המבנה של הטרגדיה – המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה השונים באמצעות שירים בנושאים‬ ‫‪.2‬‬
‫כלליים שהיא שרה בסוף כל מערכה‪ ,‬ובכך מאפשרת לשחקנים להחליף את תלבושתם‪ .‬היא גם מספרת בסוף כל‬
‫מערכה מי מתקרב לבמה ומעוררת את ציפיות הקהל ‪ .‬בנוסף היא מציגה שאלות המקשרות בין המערכות השונות‬
‫ומסייעות בשמירה על אחדות העלילה‪ .‬במחזה "אנטיגונה" המקהלה עוזרת לנו לשמור על אחדות המקום והעלילה‬
‫‪6‬‬
‫ביצירה‪ .‬מדי פעם מגיע ראש המקהלה ומדבר עם המלך קריאון ומספר לו על המתרחש במקום אחר‪ .‬כך נשמרת‬
‫אחדות המקום‪.‬‬
‫תפקיד של מספר – מביאה את העובדות מן העבר‪ ,‬מספרת על אירועים שהיו לפני העלילה‪ .‬ב"אנטיגונה"‪ ,‬בנוסף‬ ‫‪.3‬‬
‫לתפקיד זה‪ ,‬מייצגת המקהלה דמויות משניות שאין צורך בשחקנים נוספים בשבילן‪ ,‬כמו למשל זקני העם בתמונה‬
‫הראשונה‪.‬‬
‫תפקיד בהפגת המתח – בדרך כלל‪ ,‬כשיש עימות בין שתי דמויות והעימות מגיע לשיא‪ ,‬המקהלה מתערבת‪ ,‬מעירה‬ ‫‪.4‬‬
‫הערה קצרה ומפרקת באמצעות הערתה את המתח‪.‬‬
‫תפקיד דידקטי (חינוכי)– באמצעות שיריה ובאמצעות שיחות עם גיבורי המחזה‪ ,‬מביעה המקהלה דעה ומלמדת את‬ ‫‪.5‬‬
‫הקהל מהי הדעה הנכונה ‪ .‬בשירתה היא מביעה דעה על נושאים שונים כגון‪ :‬כוחו ומגבלותיו של האדם‪ ,‬אהבה‪,‬‬
‫גאווה‪ ,‬צדק ועוד‪ .‬בסיום הטרגדיה מבהירה המקהלה שחוקי האלים קודמים לכל והאדם חייב להימנע מהגאווה‬
‫(ההיבריס)‪ .‬במחזה "אנטיגונה" תפקידה החשוב ביותר של המקהלה הוא להביע את דעת האמצע – “שביל הזהב”‬
‫שהוא למעשה המסר הדידקטי של היצירה‪ .‬כך‪ ,‬בתמונה הראשונה‪ ,‬מסתייגת המקהלה במעט מדבריו הקיצוניים של‬
‫קריאון‪ ,‬וגם בהמשך מנסה לרמוז לו כי קיימות דעות אחרות מלבד שלו שעליו להתחשב בהן‪.‬‬

‫הדגמת תפקידי המקהלה בשיר הניצחון (פרודוס)‪:‬‬

‫מציגה מידע חשוב להבנת רקע העלילה – תיאור המלחמה בין האחים‪ ,‬ניצחון אטאוקלס ותבוסת פולינקס‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫מציגה עמדה דתית המאמינה באלים – האלים הם אלה שהעניקו את הניצחון לתביי‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫מקשרת בין האירועים השונים ומבשרת על הגעתה של דמות נוספת על הבמה – הצגת קריאון‪ ,‬השליט החדש‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫מחדדת את ציפיות הצופה לגבי מה שעומד לקרות בהמשך – מדוע ביקש קריאון לכנס את מועצת זקני העם?‬ ‫‪‬‬

‫תמונה ראשונה (אפיסודיון ראשון)‬

‫משתתפים‪ :‬קריאון‪ ,‬השומר‪ ,‬המקהלה‬

‫נאומו של קריאון‬
‫התמונה נפתחת עם דמותו של קריאון‪ ,‬הוא פותח בנאום מול אנשי עירו‪ .‬בנאום הוא מביא את השקפת עולמו‪ ,‬ומטרתו‬
‫לכבוש את ליבם של זקני העם ולהראות להם כי הוא השליט המכתיב את החוקים‪.‬‬
‫בפתיחת נאומו הוא מציג עצמו כשליט שקיבל את כס המלוכה ביושר וכחוק‪ ,‬מכיוון שלא נותר יורש ממשפחת אדיפוס‬
‫והוא קרוב המשפחה היחיד שנותר (קראון הוא אחיה של יוקסטה)‪ ,‬לכן המלוכה עברה אליו באופן חוקי ולפי רצון האלים‪.‬‬
‫הוא מבטיח לזקני העם כי טובת העיר ואנשיה חשובים בעיניו‪ ,‬ומבטיח לשמוע בקולם ובעצתם‪" :‬המנהיג עיר כולה ואינו‬
‫שומרע לעצות טובות [‪ ]...‬רע הוא ורע היה תמיד"‪ .‬בהמשך יתברר כי הוא לא מתכוון לקיים הבטחה זו‪.‬‬
‫הוא ממשיך ומצהיר כי בטחון העיר חשוב בעיניו יותר מכל ולכן לא יכבד את מי שבגד בה‪" :‬איש כי יקר לו חברו ממולדת‪,‬‬
‫לא ייחשב איש בעיניי"‪ .‬בכך הוא מציג את השקפת עולמו הפטריוטית‪ :‬המדינה (העיר) קודמת למשפחה ולחברות‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬למעשה‪ ,‬הנימוק לצו האוסר לקבור את פולינקס‪ ,‬שבגד בעיר‪ ,‬לדבריו‪" :‬פולינקס ששב מגלותו וביקש לשרוף ממסד ועד‬
‫טפחות את מולדתו ואת אלי אבותיו‪ ,‬רצה לשתות דם קרוביו ואת תושבי העיר לעבדים למכור‪ ,‬עליו יחול הצו שהכרזתי‬
‫בעיר‪".‬‬

‫‪7‬‬
‫קריאון מסיים את נאומו בהבטחה כי מי שימרה את פיו וייפר את הצו – ייענש‪" :‬מוות יהיה גמולו"‪ ,‬הוא מצפה כי‬
‫המקהלה‪ ,‬המשמשת כאן בתפקיד זקני העם‪ ,‬תאשר את הצו‪ ,‬אולם המקהלה אינה מאשרת את הצו באופן ישיר וברור אלא‬
‫מצהירה כי "אין איש כה שוטה שיאהב מוות " – כלומר‪ :‬רק אדם טיפש‪ ,‬שאינו חושש מהמוות‪ ,‬יפר את צו המלך‪ .‬קריאון‬
‫מוסיף ואומר כי תמיד יהיה מישהו שיהיה מוכן להפר את הצו תמורת בצע כסף‪ " :‬תקוות רווח הביאה אובדן על בני האדם‬
‫לא אחת"‪.‬‬

‫הופעת השומר (הפעם הראשונה)‬

‫לאחר סיום נאומו של קריאון מופיע השומר ומודיע כי מישהו ערך טקס קבורה סמלי לגופת פולינקס וכיסה את גופתו‬
‫בעפר‪.‬‬
‫השומר ממלא תפקיד של מבשר והוא חושש לחייו‪ ,‬הוא אינו ממהר לספר לקריאון את הבשורה אלא מגיע אליה בהדרגה‪,‬‬
‫ומספר את סיפור הקבורה אחרי שהוא מקבל מקריאון הבטחה כי ירשה לו ללכת מיד עם סיום דבריו‪.‬‬
‫אנשי המקהלה‪ ,‬השומעים את הסיפור‪ ,‬אומרים כי יד האלים הייתה בזאת – כלומר‪ ,‬האלים הם אלה שכיסו את הגופה‬
‫בעפר‪ " :‬מלכי‪ ,‬מחשבותיי לי מזמן לחשו‪ ,‬כי המעשה הוא רצון האלים ‪ ".‬אמירה זו מגלה את עמדתה האמיתית של המקהלה‬
‫– הם חושבים שייתכן שהצו של קריאון מנוגד לרצון האלים‪.‬‬
‫קריאון‪ ,‬שהציג את עצמו קודם כשליט דמוקרטי‪ ,‬המבקש את טובת העם‪ ,‬מגלה מהר מאוד קוצר‪-‬רוח וחוסר בטחון ‪ .‬תגובתו‬
‫קשה וחסרת סבלנות גם כלפי השומר וגם כלפי דברי המקהלה‪ .‬הוא גוער בראש המקהלה ומצווה עליו להפסיק להעלות‬
‫רעיונות כאלה ולשתוק‪ ,‬ואף מכנה אותו טיפש זקן‪ " :‬הס טרם ימלאוני זעם דבריך‪ ,‬טרם תימצא גם שוטה וגם זקן כי אתה‬
‫אומר דברים שאין לשאתם‪ ".‬התפרצות זו מוכיחה שאין קשר בין הצהרת הכוונות הדמוקרטית של קראון לבין התנהגותו‬
‫בשעת אמת‪ ,‬כאשר מישהו מעז לחתור תחת שלטונו‪.‬‬
‫קריאון מתגלה כאן כשליט עריץ החושש למעמדו ‪ .‬הוא בטוח כי הצו שהוציא הוא הצו המתאים לצו האלים‪ ,‬מכיוון‬
‫שפולינקס התכוון להשמיד את העיר אשר תחת חסותם‪ ,‬ואין לו ספק שהאלים לא מתכוונים לסלוח לו על כך וודאי לא‬
‫לחלוק לו כבוד על ידי קבורתו‪ " :‬האם ביקשו לכסות גופתו כגמול על מעשיו הטובים? איש שבא לשרוף באש מקדשיהם [‪]...‬‬
‫לשרוף באש ארצם? לכלות חוקיהם? הידעת אלים המכבדים אנשי עוול?"‬

‫‪ ‬טענתו של קריאון מבהירה את משמעות הקונפליקט המרכזי של המחזה‪ :‬הוא מייצג את שלטון החוק ואת צו המלך ואילו‬
‫אנטיגונה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מייצגת את צו הלב וערך המשפחה המקודש ‪ .‬למרות דעתם המנוגדת – שניהם מבקשים למלא את‬
‫צו האלים – כל אחד בדרכו שלו‪.‬‬

‫קראון אינו מאמין לדברי המקהלה כי יד האלים בקבורה‪ ,‬ובטוח שמישהו שיחד את השומרים בכסף כדי שיעלימו עין‪.‬‬
‫לטענתו‪ ,‬כסף הוא גורם משחית המרחיק בני אדם מדרכם הישרה‪ .‬קריאון מונחה על ידי פחד עצום מפני גילויי חוסר‬
‫נאנמות מצד אנשי עירו וחושש למעמדו‪ .‬הוא בטוח שמי ששילם עבור הקבורה ושיחד את השומרים עשה זאת כדי לערער‬
‫את סמכותו כמלך חדש‪ " :‬עוינים אותי בסתר היו בעיר [‪ ]...‬לא נתנו עורפם בעולל נאמנות‪ ,‬לא סרו למרותי‪ .‬הם שיחדו‬
‫השומרים לעשות המעשה"‪.‬‬
‫בסיום התמונה נשבע קריאון כי הוא ימצא את הפושע‪ ,‬גם אם יצטרך לתלות את השומרים חיים עד שיודו מי שיחד אותם‪.‬‬

‫במעשיו הראשונים לאחר הכתרתו למלך תבי מתגלה אופיו האמיתי של קריאון‪:‬‬

‫‪8‬‬
‫הוא חוטא בחטא הגאווה ‪ .‬הוא פוסל לחלוטין את דעתם של זקני המקהלה‪ ,‬מבזה ומשפיל אותם בקראו להם טיפשים‬ ‫‪.1‬‬
‫וזקנים‪ .‬כמו כן הוא סבור שהוא יודע מה חושבים האלים ולכן מסרב לשמוע לעצת המקהלה‪.‬‬
‫הוא מנצל את כל סמכויותיו כשליט ולכן מחליט החלטות יחיד‪ ,‬מתבצר בעמדתו וגוזר דין מוות על מי שיפר את הצו שלו‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫מהתנהגותו של קריאון אפשר לראות שהוא חסר ביטחון ‪ .‬הוא מרגיש ששלטונו אינו בטוח‪ .‬מבחינתו אי ציות לצו שהוציא‬ ‫‪.3‬‬
‫מהווה איום חמור על שלטונו‪ .‬לכן עליו לנהוג בנחרצות ואף באכזריות כדי לבסס אותו‪.‬‬
‫קריאון עיקש – מתבצר בעקשנות בעמדתו ופוסל כל עמדה אחרת‪.‬‬ ‫‪.4‬‬

‫שיר מזמור לאדם (אודה ‪)1‬‬

‫המערכה הראשונה מסתיימת בשירת המקהלה השרה שיר הלל לגדלות האדם‪ ,‬המרמז על חטא ההיבריס – חטא הגאווה‪.‬‬
‫תמצית השיר‪ :‬בשנות קיומו וחייו על פני האדמה הצליח האדם לנצח את איתני הטבע‪ ,‬הוא שולט בים ובאדמה‪ ,‬בבעלי‬
‫החיים‪ ,‬אותם הוא צד ומרסן לצרכיו ואינו חושש מפגעי מזג האוויר‪ .‬האדם יצר את השפה‪ ,‬למד להגות רעיונות‪ ,‬להקים‬
‫מדינות וערים‪ ,‬לחוקק חוקים ולבסס שלטון‪ .‬האדם השיג את משאלות ליבו‪ ,‬אך דבר אחד אין ביכולתו להשיג – הוא אינו‬
‫מסוגל לשלוט במוות‪ .‬המצאותיו של האדם יכולות לשמש אותו לטוב או לרע‪ " :‬אם שומר חוק הוא‪ ,‬אם נשבע לאלים צדק‬
‫לרדוף" – האלים יגמלו לו בהצלחה ובשגשוג‪ .‬אך אם יפר את החוקים ויתנהג בחוצפה וביהירות (היבריס) – האדם ייענש‪:‬‬
‫"אין עיר לפורע חוק‪ ,‬חצוף בעזותו"‪.‬‬
‫המקהלה אמנם נייטרלית בעמדותיה אך מתוך שיר זה ניתן ללמוד את יחסה לאדם ולחטא ההיבריס – האדם אמנם כבש‬
‫את כל היקום אך עוד לא הצליח לכבוש את רצון האלים‪.‬‬

‫תפיסת העולם העולה מדברי המקהלה‪ :‬הקשר בין הגורל והאופי‬

‫בטרגדיה היוונית באה לידי ביטוי האמונה של האדם בגורל‪ .‬הרעיון המנחה את הטרגדיה היוונית הוא שהגורל קבוע מראש‬
‫– האדם נתון לחסדי האלים והוא‪ ,‬למעשה‪ ,‬כלי משחק בידיהם‪.‬‬
‫מכאן ניתן להבין כי גורלה של אנטיגונה קבוע מראש‪ ,‬וזאת בגלל הקללה הרובצת על בית אדיפוס‪ ,‬ואנטיגונה‪ ,‬המודעת‬
‫לקללת הגורל‪ ,‬פועלת כפי שפועלת – היא מעדיפה לקבור את אחיה‪ ,‬כדי שחיי הנצח יהיו טובים יותר מחיי העולם הזה‪.‬‬
‫האלים אמנם נותנים לאדם לפעול בדרכם‪ ,‬אך אינם אוהבים כאשר בני האדם חושבים שהם יכולים לפרש אותם ולפעול‬
‫במקומם‪ ,‬וכאן נכנס לתמונה חטא ההיבריס‪.‬‬
‫מהו חטא ההיבריס?‬
‫פירוש המילה "היבריס" הוא גאווה‪ ,‬יהירות‪ ,‬שחצנות ‪ .‬ביוון העתיקה ההיבריס נחשב לחטא חמור‪ .‬היוונים סברו שההיבריס‬
‫נובע מחוסר שליטה עצמית‪ ,‬עלול לגרום לאדם לעיוורון (נפשי‪ ,‬מטאפורי)‪ ,‬להכשיל אותו ולהביאו לידי מעשים שיפגעו בו‬
‫ובאחרים‪ .‬ההיבריס הוא אחת התכונות של הגיבור הטרגי בטרגדיה היוונית‪ ,‬המוביל אותו אל הקטסטרופה (האסון)‪.‬‬
‫במחזה "אנטיגונה"‪ ,‬שתי הדמויות‪ ,‬אנטיגונה וקריאון חוטאות בחטא ההיבריס‪:‬‬
‫קריאון בטוח בצדקתו ובטוח שהצו שהוציא הוא על דעת האלים ‪ ,‬וכל מי שמפר את הצו עושה זאת מתוך‬ ‫‪‬‬
‫רצון להפילו ולפגוע בשלטונו‪.‬‬
‫גם אנטיגונה בטוחה שהיא פועלת על פי רצון האלים במאבקה על כבוד המת‪ .‬היא מעזה לפעול על דעת‬ ‫‪‬‬
‫עצמה נגד שלטון החוק למען השגת מטרתה‪ ,‬ואינה מאפשרת לאלים לבצע את תפקידם ‪ .‬כמו כן‪ ,‬חטא‬
‫ההיבריס בא אצלה לידי ביטוי בכך שהיא מעדיפה את המוות על פני החיים‪ ,‬היא מצהירה על כך בגלוי‬
‫ולבסוף מתאבדת‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫הטרגדיה היוונית בנויה על התפיסה שהגורל קבוע מראש ולכן כל מאבק נדון לכישלון‪ ,‬אבל לא רק הגורל מנחה את הגיבור‬
‫הטרגי אל עבר הקטסטרופה אלא גם אופיו המיוחד‪ ,‬וההיבריס‪ ,‬חטא הגאווה‪ ,‬הוא חטא הקשור באופי‪ .‬ולכן החוכמה‬
‫האמיתית של האדם תהיה במציאת פשרה בין שאיפותיו‪ ,‬הנובעות מאופיו‪ ,‬לבין גורלו – שנקבע על ידי האלים‪.‬‬

‫תמונה שניה (אפיסודיון שני)‬

‫משתתפים‪ :‬קריאון‪ ,‬השומר‪ ,‬אנטיגונה‪ ,‬איסמנה והמקהלה‬

‫הופעת השומר (בפעם השניה)‬

‫אנטיגונה מובלת לבמה על ידי השומרים‪ .‬המקהלה מבהירה לצופים את הסיטואציה‪" :‬אנטיגונה היא הנערה הזאת‪ .‬הה‬
‫אומללה‪ ,‬בת אב אומלל‪ ,‬אדיפוס‪ .‬מה לך? אסירה מוליכים אותך כי הפרת צו מלך‪ ,‬תפסוך בקלקלתך?"‬
‫השומר‪ ,‬ששב לתפקיד המבשר‪ ,‬מודיע לקראון כי אנטיגונה היא שקברה את גופת המת ‪ ,‬ומתאר את האירועים‪ :‬לאחר שחזר‬
‫השומר משיחותו עם קריאון‪ ,‬הסירו השומרים את העפר מגופת המת והפעם הקפידו לשמור עליה‪ .‬בצהרי היום פרצה לפתע‬
‫סופת חול חזקה‪ ,‬שהחשיכה את אור היום‪ .‬בחלוף הסערה ראו השומרים את אטיגונה‪ ,‬שגילתה כי הסירו את העפר מעל‬
‫גופת אחיה והשמיעה זעקה מרה‪ " ,‬חדה כקריאת ציפור הרואה את מצע קינה ריק מגוזליה‪ ".‬לאחר מכן היא כיסתה שוב את‬
‫הגופה וביצעה טקס דתי לעילוי נשמת אחיה‪" :‬חיש עפר יבש נשאה‪ ,‬הביאה בידיה‪ ,‬כד נחושת מרוקע הניפה אל על‪ ,‬נסכה‬
‫על הגופה נסכים שלושה‪".‬‬
‫השומר אמנם מביע שמחה על כך שהוא עצמו נחלץ מהאשמה וניצל ממוות‪ ,‬אך ניתן לזהות בדבריו אהדה כלפי אנטיגונה‬
‫ופעולותיה‪:‬‬
‫‪ .1‬הוא מזכיר יסוד על‪-‬טבעי בקבורת המת (סופת החול הפתאומית)‪ ,‬ובכך מרמז על מעורבות האלים במעשה‪.‬‬
‫הוא מדמה את אנטיגונה לציפור‪ ,‬המקוננת על אובדן גוזליה‪ ,‬ובכך מדגיש את הפן הרגשי של מעשיה‪ ,‬מציג אותה‬ ‫‪.2‬‬
‫כאחותֹׁׁ ָש ּכּולה‪ ,‬שנגרם לה עוול ולא כפושעת וכמורדת בצו המלך‪.‬‬
‫‪ .3‬הוא מדגיש את ההיבט הדתי של מעשה הקבורה‪ :‬תיאורו של השומר את קבורת המת מעלה ערך חשוב ביותר‬
‫לאנשי יוון והוא קדושת המת והחובה הדתית הכרוכה בקבורתו‪.‬‬

‫למרות שאנטיגונה נחשבת כחוטאת בעיני קריאון‪ ,‬משום שמרדה בצו המלך‪ ,‬פעולתה נחשבת רצויה ומקובלת הן בעיני‬
‫השומר (המייצג את פשוטי העם) והן בעיני המקהלה (המייצגת את זקני העם)‪.‬‬

‫סיכום תפקידי השומר‪:‬‬

‫לשומר תפקיד בשמירת אחדות המקום והעלילה‪ .‬הוא מאפשר לצופים לדעת מה מתרחש מחוץ לארמון‪.‬‬ ‫‪.1‬‬
‫לשומר תפקיד בעיצוב דמותו של קריאון ‪ ,‬כאשר הדיאלוגים ביניהם חושפים את דמותו האמיתית של קריאון‪ :‬מהיר‬ ‫‪.2‬‬
‫חימה (מתרגז בקלות)‪ ,‬בלתי מתפשר‪ ,‬חסר ביטחון‪ ,‬בוטה ויהיר‪ .‬קריאון מאשים את השומר במעשה שלא עשה ומתגלה‬
‫כעריץ חסר פשרות‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫השומר מייצג את דעתם של פשוטי העם – מביע תמיכה והזדהות עם המעשה של אנטיגונה‪ ,‬במישור הדתי והאנושי‬ ‫‪.3‬‬
‫ורומז כי קבורת פולינקס היא רצון האלים והעם כאחד‪.‬‬
‫גורם להפוגה קומית במחזה – מייצג דמות של אדם פשוט‪" ,‬עממי"‪ ,‬בעל לשון חלקלקה וחוש הישרדות מפותח‪.‬‬ ‫‪.4‬‬

‫העימות בין קריאון לאנטיגונה‬

‫בשלב זה נחשפת הבעיה המרכזית של המחזה במלוא עוצמתה‪ :‬אנטיגונה מתייצבת מול קריאון‪ ,‬ושתי דמויות אלה מייצגות‬
‫דיעות מנוגדות‪ ,‬המגלמות את הקונפליקט המרכזי של המחזה‪.‬‬
‫אנטיגונה מתייצבת מול קריאון‪ ,‬וקריאון שואל אותה שלוש שאלות‪:‬‬
‫‪ .1‬האם עשתה את המעשה? תשובתה של אנטיגונה‪ :‬כן‪.‬‬
‫האם ידעה כי הוא עוברת על החוק? התשובה‪ :‬כן‪.‬‬ ‫‪.2‬‬
‫כיצד היא מצדיקה את מעשיה? או במילים אחרות‪ :‬מדוע עשתה את המעשה?‬ ‫‪.3‬‬

‫אנטיגונה יכולה לחמוק מעונש בכל שלב ולהציל את חייה ‪ .‬היא יכולה להכחיש כי עשתה את המעשה (השאלה הראשונה)‪,‬‬
‫או לשקר כי לא ידעה שעברה על חוק המלך (השאלה השניה)‪ .‬אולם היא אינה מחפשת את הדרך לסגת‪ .‬היא משוכנעת כי‬
‫עשתה את המעשה הנכון‪ ,‬ונימוקיה הם‪:‬‬
‫צו האלים קודם לצו המלך ‪ .‬האלים אינם מכירים בחוק המלך‪ ,‬שאולי יש לו חשיבות בעולם הזה‪ ,‬אך הוא חסר ערך‬ ‫‪.1‬‬
‫מול חוקי האלים הנצחיים והלא כתובים‪ .‬אנטיגונה מעדיפה לקיים את מה שהיא מפרשת כרצון האלים‪" :‬לא‬
‫חשבתי שתוקף פקודתך כה גדול‪ ,‬שאתה‪ ,‬בן תמותה‪ ,‬תוכל להפר חוקי אלוה‪ ,‬חוקים לא כתובים‪ ,‬חוקי אלמוות‪".‬‬
‫המוות מזומן לכל אדם בסוף דרכו‪ ,‬ולכן אם תמות לפני זמנה היא תשמח‪ ,‬מכיוון שתמות בידיעה שעשתה את‬ ‫‪.2‬‬
‫המעשה הנכון‪ .‬היא אף מצהירה כי היא מעדיפה למות על פני חיים בעולם חסר צדק‪" :‬אם אמות לפני בוא יומי‪,‬‬
‫המוות רווח בעיני יהיה‪ .‬החי מוקף פורענות כמוני‪ ,‬כיצד לא יהיה המוות רווח בעיני?"‬
‫יש לכבד את המתים ‪ ,‬ולבני האדם אין זכות החלטה מי יקבר ומי לא‪ .‬האלים הם אלו שיחליטו על כך‪" :‬מי ידע מה‬ ‫‪.3‬‬
‫בשאול נכון"‪.‬‬
‫היא מוסיפה כי כל בני העם חושבים כמוה‪ ,‬אך חוששים להביע את דעתם‪" :‬כל אלה היו אומרים כי ישר הדבר‬ ‫‪.4‬‬
‫בעיניהם‪ ,‬לו לשונם לא כלא הפחד‪ ]...[ .‬כך חושבים גם הם (תושבי תבי) אך פיהם חסום"‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬כאשר קריאון מאשים אותה בכך שבהעדפתה את פולינקס הבוגד היא מחללת את כבודו של אחיה השני‪,‬‬ ‫‪.5‬‬
‫אטאוקלס‪ ,‬טוענת אנטיגונה כי היא נוצרה לאהוב ולא לשנוא‪" :‬אני לא לשנוא אלא לאהוב נולדתי" – ולכן אין זה‬
‫מתפקידה להעניש את פולינקס על בגידתו‪ .‬תפקידה לכבד אותו לאחר מותו כאחות אוהבת‪.‬‬

‫אנטיגונה מצטיירת כדמות ישרה וכנה‪ ,‬עקשנית‪ ,‬אמיצה ונחרצת‪ .‬היא אינה חוששת לענות למלך בעזות‪-‬מצח (חוצפה) והיא‬
‫דבקה בעקרונותיה עד הסוף המר‪ .‬היא אף מכנה את קריאון בכינוי "כסיל" – טיפש‪.‬‬
‫קריאון מתאר אותה כעקשנית (קשת עורף)‪ ,‬חצופה וגאוותנית‪ ,‬ומבטיח כי "ישבור" את רוחה‪" :‬דעי כי המקשים עורף‬
‫מהירים ליפול‪ ]...[ .‬היא ידעה היטב להתחצף עת הפרה חוקים מפורשים‪ ,‬ולאחר המעשה חוצפה על חוצפה הוסיפה‪ ,‬מתגאה‬
‫במעשיה‪".‬‬
‫מהתנהגותה נראה כי אנטיגונה חוטאת בחטא ההיבריס‪ ,‬כפי שמציינת המקהלה‪" :‬חמת מזג הנערה‪ ,‬כמוה כאביה‪ ,‬לכוף‬
‫(לכופף) ראש באסון לא תדע "‪ ,‬כלומר‪ :‬גאוותה של אנטיגונה לא מאפשרת לה לסגת מעמדתה גם במחיר של אסון‪.‬‬
‫(בתרגומים אחרים המקהלה מתארת את אנטיגונה במילים "בת גאה לאב גאה")‪ .‬בדברי המקהלה ישנו רמז מטרים לכל‬
‫שגורלה של אנטיגונה יהיה זהה לגורל אביה – קטסטרופה‪.‬‬
‫מול דברי אנטיגונה חש קריאון כי הן גבריותו והן שלטונו נתונים בסכנה ‪ ,‬והוא חושש שאם יוותר לה – זה יתפרש בקרב‬
‫העם כסימן לחולשה מצדו – כשליט וכגבר‪ .‬הוא אינו מוכן שאיש יכניע אותו‪ ,‬בייחוד לא אישה‪" :‬לא אני הגבר‪ ,‬היא הגבר‪,‬‬
‫אם לה הכוח ולא תיענש [‪ ]...‬אני‪ ,‬בעודי חי‪ ,‬אישה לא תשלוט בי"‪.‬‬

‫‪11‬‬
‫עמדתו של קריאון חושפת את היחס המבזה לנשים ביוון הקדומה ואת מעמדן הנחות של הנשים‪ ,‬כפי שהדבר בא לידי‬
‫ביטוי גם בדבריה של איסמנה בפרולוג‪ .‬נשים באותה תקופה לא יכלו להתייצב מול הגברים החזקים והשולטים‪ ,‬ולכן –‬
‫המרד של אנטיגונה מקבל משנה תוקף‪ .‬היא לא רק אזרחית המורדת בחוקי המלך והמדינה‪ .‬היא אישה המורדת בשלטון‬
‫הגבר!‬

‫העימות בין קריאון לאיסמנה‬

‫קריאון חושד כי אנטיגונה לא פעלה לבדה אלא בשיתוף פעולה של אחותה וגוזר דין מוות על שתיהן‪.‬‬
‫איסמנה מובלת אל המקום‪ .‬היא בוחרת להודות כי היא לקחה חלק בקבורת אחיהן למרות שלא עשתה זאת‪ ,‬משום‬
‫שלדבריה היא אוהבת את אחותה ולא מוכנה לחיות בלעדיה‪ .‬אך אנטיגונה הגאה דוחה אותה ואינה מוכנה שאיסמנה‬
‫תישא עמה בתוצאות מעשה שלא עשתה‪.‬‬
‫איסמנה מנסה לשכנע את קריאון לסגת מהחלטתו בנימוק שאנטיגונה אינה רק בת אחותו אלא עומדת להינשא לבנו‬
‫ולהיות כלתו‪ .‬לאחר שבשיחה עם אנטיגונה בפרולוג היא ייצגה את קול ההגיון – כעת איסמנה מייצגת את הרגש‪ ,‬ומנסה‬
‫לשכנע את קריאון לחזור בו מהחלטתו באמצעות טיעון רגשי – אהבתם העצומה של היימון ואנטיגונה‪ .‬אולם קריאון אינו‬
‫מוכן להיכנע‪ .‬בכך הוא נחוש להוכיח לבני עמו כי הוא אינו חס על בני משפחתו‪ ,‬ושטובת המדינה וציות לחוק המלך‬
‫קודמים למחויבות משפחתית‪.‬‬
‫חשוב לזכור כי אנטיגונה היא אינה אישה רגילה‪ .‬היא בתו של אדיפוס (מלך תבי לשעבר) וארוסתו של היימון (יורש העצר –‬
‫המלך הבא)‪ ,‬ולכן היא עתידה להיות מלכת העיר בבוא היום‪ .‬בפני קריאון עומדת דילמה קשה‪ ,‬של שלמות המשפחה מול‬
‫שלמות השלטון‪ :‬אם הוא יוותר לאנטיגונה‪ ,‬הוא יראה בפני העם כאדם שפוטר את מקורביו מעונש (שליט מושחת)‪ ,‬אך אם‬
‫הוא לא יוותר לה – עליו לחרוץ את דינה למוות‪ ,‬כפי שצהיר ובכך הוא יפגע במשפחתו‪ .‬קריאון חושש שיאבד את מעמדו‬
‫בקרב בני עמו‪ ,‬ולכן אינו מוכן לשמוע‪ ,‬לא לאנטיגונה ולא לרחשי לב העם‪ ,‬הנרמזים בדברי המקהלה ובדברי השומר‪ .‬לכן‪,‬‬
‫בסופו של דבר גורלה של אנטיגונה נחרץ במערכה זו למוות‪.‬‬

‫תפקיד המקהלה בתמונה השניה‪:‬‬

‫המקהלה נוכחת במשך כל התמונה‪ .‬ראש המקהלה מציג כל דמות חדשה המגיעה אל הבמה ומעיר הערות כלליות‪ ,‬בלי‬
‫להביע דעה‪ .‬המקהלה משווה בין אנטיגונה לאדיפוס‪ ,‬אביה‪ ,‬ובכך מרמזת לגורלה המר‪.‬‬

‫חשיבותה של התמונה השניה היא רבה‪ ,‬משום שבה נמצא הקונפליקט המרכזי שבין קריאון לאנטיגונה‪ ,‬שהבסיס לו הוא‪,‬‬
‫למעשה‪ ,‬פרשנות מנוגדת של צו האלים ‪ .‬כל אחד מן השניים מחזיק בדעה אחרת‪ ,‬המתנגשת עם הדעה השניה ויוצרת‬
‫עימות‪.‬‬
‫גם קריאון וגם אנטיגונה הנם גיבורים טרגיים בעלי תכונות קיצוניות המביאות אותם לאי‪-‬יכולת להבדיל בין טוב ורע‪.‬‬
‫יהירותם ועקשנותם מעוורת את עיניהם‪ ,‬והם מתחפרים בעמדותיהם הקיצוניות יותר ויותר כך שבסוף לא תהיה להם דרך‬
‫לסגת‪ ,‬והאסון (הקטסטרופה) יהיה בלתי נמנע עבור שניהם‪.‬‬
‫חשוב לשים לב לכך שכל הדמויות התמונה זו – איסמנה‪ ,‬השומר והמקהלה‪ ,‬תומכים באופן ישיר או מרומז במעשה של‬
‫אנטיגונה‪ ,‬עובדה המצביעה על כך שצו המלך אינו לרצונם של תושבי העיר תבי‪.‬‬

‫הגורל (אודה ‪)2‬‬

‫‪12‬‬
‫בסיום המערכה השניה שרה המקהלה שיר (אודה) על נושא הגורל‪ .‬הרעיון המרכזי בשיר הוא שנקמת האלים באדם עוברת‬
‫מדור לדור כמו סופה המסתערת על החוף‪" :‬פורענות רודפת פורענות‪ ,‬פוקדת אבות על בנים‪ ,‬דור אחר דור"‪ .‬בית לבדקוס‪,‬‬
‫משפחתן של אנטיגונה ואיסמנה‪ ,‬קולל על ידי האלים‪ ,‬ואין מנוס מהקללה‪" :‬אין מפלט‪ ,‬אין ישועה‪ ]...[ .‬נצר בית אדיפוס‬
‫האחרון‪ ,‬גם אותו תקצור מאכלת (סכין) הדמים של אלי השאול"‪.‬‬
‫לקללה ולגורל מצטרף חטא ההיבריס – הגאווה והשחצנות‪" :‬כסילות דיבור‪ ,‬סער בלב"‪ .‬האלים הם המחליטים על גורלו‬
‫של האדם והם המענישים על רגשות הגאווה של האדם – על ניסיונותיו לחצות גבולות אנוש‪ .‬שירת המקהלה מרמזת כי‬
‫גורלה של אנטיגונה קבוע מראש – הן בגלל הקללה הרובצת על משפחתה והן בגלל חטא ההיבריס שחטאה‪.‬‬

‫תמונה שלישית (אפיסודיון שלישי)‬

‫משתתפים‪ :‬קריאון‪ ,‬היימון והמקהלה‬

‫בתמונה זו מתגבר הקונפליקט העומד במרכז המחזה‪ .‬קריאון נמצא בתהליך שבסופו הוא ימצא עצמו בודד במערכה עם‬
‫החוק שחוקק‪ ,‬ועליו הוא שומר בקנאות‪ .‬בתמונה הקודמת הקונפליקט התקיים בין קריאון לאנטיגונה‪ ,‬ואילו בתמונה זו‬
‫הקונפליקט עובר למישור המשפחתי – בין קריאון לבנו‪ ,‬היימון‪.‬‬
‫בפתיחת התמונה מבשרת המקהלה על בואו של היימון‪ ,‬ושואלת את קריאון‪ " :‬המבכה הוא גורל כלתו המובטחת‪ ,‬כואב‬
‫תקוות כלולותיו הנכזבה ?" בכך רומזת המקהלה לצופים כי היימון לא יקבל בשלווה את החלטת אביו להוציא להורג את‬
‫ארוסתו‪ ,‬וכי צפוי ביניהם עימות‪.‬‬
‫קריאון‪ ,‬החושש מפני קרע במשפחתו‪ ,‬שואל את היימון האם הוא כועס על החלטתו או תומך בה‪ .‬מכאן מתחיל דיאלוג בין‬
‫האב לבן‪ ,‬המורכב ממספר שלבים‪:‬‬

‫העימות בין קריאון להיימון – שלב א‬

‫בפתיחת השיחה נדמה לקריאון ולצופים כי היימון מצדד (תומך) באביו‪ .‬הוא מהלל ומשבח אותו‪ ,‬את צדקתו ואת חכמתו‪:‬‬
‫"אבי‪ ,‬שלך אני‪ ,‬עצותיך הטובות הן נר לרגליי‪ .‬הנהגתך טובה לי מנישואים "‪ .‬היימון מכיר את אביו ויודע כי אם יתנגד לו‬
‫כבר בהתחלה הוא לא ישיג בכך דבר‪ .‬לכן הוא פותח את דבריו בדיפלומטיות ומציג מראית עין של הסכמה ותמיכה באביו‪.‬‬
‫קריאון שמח לשמוע את דברי הבן ורואה בו בן צייתן ונאמן לאביו‪ .‬לדבריו‪ ,‬בן מסור מעלה את כבודו של אביו ואילו בן‬
‫סורר‪ ,‬שאינו מציית לאביו‪ ,‬מעלה את כוחם של אויביו‪ .‬הוא שמח כי בנו לא התפתה לאישה והאהבה לא סנוורה את עיניו‪:‬‬
‫" בני‪ ,‬אל תפקיר בינתך לעולם בעבור הנאה ממנעמי אישה‪".‬‬
‫הוא מוסיף ואומר כי רק אישה אחת בכל העיר המרתה את פיו (לא צייתה לו) והיא אנטיגונה‪ ,‬ועל מנת לחזק את מעמדו‬
‫בקרב אנשי העיר אסור לו לחוס עליה ולמחול לה‪ ,‬גם אם היא קרובת משפחה‪ .‬הוא מצווה על בנו להתייחס אליה כאל‬
‫אויבת ולהתנער ממנה‪.‬‬
‫בנאומו מביע קריאון את הרעיונות הבאים‪:‬‬
‫כבוד המשפחה ונאמנות בן לאביו הם מעל לכל‪ .‬לדבריו‪ ,‬מלך שאינו מסוגל לשלוט במשפחתו – לא יוכל‬ ‫‪.1‬‬
‫לשלוט על העיר ועל עמו‪.‬‬

‫‪13‬‬
 ‫מי שיודע לציית ידע גם לצוות על אחרים ‪ .‬על מנת שיוכל לשלוט בעתיד‪ ,‬על היימון‪ ,‬יורש העצר‪ ,‬ללמוד לציית‬ ‫‪.2‬‬
‫לאביו בהווה‪.‬‬
‫צו השליט (המלך) הוא קדוש – בין אם הוא צודק ובין אם לא‪ ,‬חובה לציית לו‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫הנשים הן שורש כל רע והן מובילות להפקרות‪ :‬מוטב לאבד את השלטון לגבר אחר מאשר להיכנע להשפעה‬ ‫‪.4‬‬
‫שלילית של אישה‪.‬‬

‫דבריו של קריאון משקפים את אישיותו ואופיו‪ .‬הוא מתגלה כאן כעקשן‪ ,‬המקדש את החלטותיו גם אם אין בהן צדק‪ ,‬ואינו‬
‫מוכן לסגת מעמדתו בשום מחיר‪ .‬כמו כן‪ ,‬הוא רואה חשיבות רבה בקשרי משפחה‪ ,‬וחשובה לו תמיכת בנו‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא‬
‫אינו מוכן להבין כי גם אנטיגונה נאמנה למשפחתה‪ ,‬ואינו מוכן לוותר לה‪ .‬ולבסוף‪ ,‬מודגשת שוב גישתו המיזוגנית‬
‫(מיזוגניה=שנאת נשים) של קריאון‪ ,‬המזלזל בנשים ורואה בהן פחותות במעמדן וחשיבותן‪.‬‬

‫העימות בין קריאון להיימון – שלב ב‬

‫היימון שומע את דברי אביו וטוען כי עליו להכיר בכך שיש החושבים ההיפך ממנו‪ ,‬וכי דעתו אינה הדיעה הצודקת‬
‫הבלעדית‪ .‬לטענתו‪ ,‬בני העם תומכים באנטיגונה ומבכים את גורלה‪ ,‬אך פוחדים מפני המלך ואינם מעזים לומר את דעתם‬
‫הכנה‪ " :‬מורת עינך האיומה עוצרת אזרח מלומר מה שלא ינעם לך לשמוע "‪ .‬לדבריו‪ ,‬בני העם מעריצים את אנטיגונה על‬
‫נאמנותה לאחיה וסבורים כי אינה ראויה לעונש על מעשיה‪.‬‬
‫היימון מנסה לשכנע את אביו לגלות גמישות‪ " :‬אל תטפח דיעה אחת בלבך‪ ,‬אל תאמר כי דברך‪ ,‬דברך בלבד‪ ,‬נכון ואין אחר"‪.‬‬
‫הוא מבקש מאביו שיאמין לו שהוא מבקש את טובתו בלבד‪ ,‬וטוען כי גם אדם חכם יכול לטעות‪ ,‬ודווקא החכם אינו‬
‫מתבייש להודות בטעותו‪.‬‬
‫כדי לחזק את דבריו מציג היימון בפני אביו שני משלים‪:‬‬
‫משל האילן (העצים )‪ :‬כשמי הנהר גואים (עולים ומציפים את האדמה)‪ ,‬רק עצים המתכופפים (ֹשחים) מצליחים‬ ‫‪.1‬‬
‫לשרוד‪ .‬עצים המסרבים להתכופף בפני המים והרוחות – נעקרים ונסחפים בזרם‪" :‬הממאנים לשוח – נעקרים"‪.‬‬
‫‪ .2‬משל הספן ‪ :‬הספן יודע שבמהלך הסערה עליו לאסוף את מפרשיו ולשוט עם הזרם‪" .‬ספן המותח חבלי מפרשיו‬
‫ואינו מרפה – מהפך ספינתו"‪ ,‬ומסיים את חייו בטביעה‪.‬‬

‫היימון מנסה להסביר לאביו כי כמו העצים והספן – על אביו להתגמש בעמדותיו ולוותר‪ ,‬וכי זוהי החוכמה האמיתית‪ .‬הוא‬
‫טוען שעל אף היותו צעיר‪ ,‬הוא מסוגל לראות את טעותו של אביו ולייעץ לו עצה טובה‪.‬‬

‫בדבריו מערער היימון על תפיסות עולם חשובות של אותה תקופה‪:‬‬

‫הרעיון כי השליט צודק תמיד‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הרעיון כי המבוגר בהכרח חכם מהצעיר‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫הרעיון כי על בן לציית בצורה עיוורת לאביו – אחרת ייחשב כמורד‪.‬‬ ‫‪‬‬

‫העימות בין קריאון להיימון – שלב ג‬

‫בשלב זה מגיע העימות לשיאו‪ .‬ניתן לראות את השינוי באווירה על פי מבנה הדיאלוג‪ :‬בתחילה כל דמות מדברת באריכות‪,‬‬
‫במתינות ומתוך שיקול דעת‪ ,‬אך עם התלהטות הרוחות דבריהם של האב והבן מתקצרים למה שנקרא "דיאלוג פינג‪-‬פונג"‪,‬‬
‫המאופיין בשורות קצרות וחדות‪.‬‬
‫קריאון אינו מוכן להקשיב להטפת המוסר של בנו ומשתיק אותו בחמת זעם‪ .‬הוא מודיע לו כי רק הוא ישלוט על עמו ואין‬
‫בכוונתו להישמע לאף אחד אחר‪ ,‬גם לא לאנשי עירו‪ .‬הוא מוסיף כי העיר היא נחלתו ושייכת לו‪ .‬היימון כועס ועונה לאביו‬
‫כי "עיר אינה עיר אם היא נחלת אחד"‪ ,‬ואם אביו רואה עצמו כשליט בלעדי – עליו למשול רק במדבר‪.‬‬

‫‪14‬‬
‫קריאון תוקף את היימון ואומר לו כי הוא מדבר כך כיוון שהוא "עבד של אישה"‪ ,‬ומצהיר כי היימון לעולם לא ישא את‬
‫אנטיגונה לאשה כי הוא דן אותה למות‪ .‬היימון מאיים עליו כי אם אנטיגונה תמות – "במותה תמיט אסון על הזולת‪ ".‬הוא‬
‫אף מכנה את אביו "חסר בינה"‪.‬‬
‫היימון מתכוון כי מותה של אנטיגונה יוביל למותו שלו‪ ,‬אך קריאון מפרש זאת כאיום על חייו ומאבד לחלוטין את שלוות‬
‫רוחו‪ .‬הוא מצווה על משרתיו‪ " :‬הביאו לכאן את היצור השנוא! בו ברגע תמות‪ ,‬לעיני חתנה ולצידו!" ניתן לראות בבירור כי‬
‫תגובתו של קריאון היא תגובה אמוציונלית (רגשית) ואימפולסיבית (נמהרת)‪ .‬הוא פועל ללא שיקול דעת‪.‬‬
‫תגובת היימון חריפה ונמהרת אף היא‪ " :‬לא לצידי תמות‪ ,‬אל תעלה זאת על דעתך‪ ,‬לא לצידי! ואתה‪ ,‬את פניי שוב לא תראה‬
‫לעולם! בשגעונך חיה עם ידידיך‪ ,‬אלה שיוכלו לשאתך"‪ ,‬ובמילים אלה הוא יוצא‪.‬‬
‫קריאון מצווה על משרתיו להגלות את אנטיגונה למדבר‪ ,‬שם תיקבר חיה במערה עם מעט לחם ומים ויניחו לה להתפלל‬
‫לאל השאול‪ ,‬והאלים יחליטו האם להצילה או לא‪ .‬הוא בוחר בדרך זאת במקום הוצא להורג על ידי סקילה באבנים‪ ,‬כפי‬
‫שהתחייב בהתחלה‪ .‬הוא עושה זאת כדי לא להיות מואשם בשפיכת דם‪ ,‬וכמו כן כדי שאם יתברר בהמשך כי החלטתו להרוג‬
‫את אנטיגונה היתה החלטה שגויה – האלים לא יענישו את העיר כולה‪ " :‬לבל תוכתם העיר כולה בדם מותה"‪ .‬החלטתו זו‬
‫של קריאון מראה על פחדנותו‪ ,‬הוא שולח את אנטיגונה אל מותה אך לא לוקח אחריות על מוות זה‪.‬‬

‫התמונה השלישית מסתיימת בקרע שלא ניתן לאחותו בין האב לבנו ‪ .‬קריאון משוכנע בצדקת דרכו ואין הוא מהסס להקריב‬
‫את היקר לו ביותר‪ ,‬את בנו יחידו‪ ,‬למען תפיסת עולמו – המעמידה את טובת המדינה על פני טובת הפרט‪.‬‬
‫אלו הן אפוא התוצאות של ההיבריס של קריאון‪ :‬עיוות מוחלט של תפיסת השלטון והתנכרות מוחלטת לנפשות היקרות‬
‫ביותר‪ :‬בנו ואחייניתו‪/‬כלתו‪.‬‬

‫דמותו של קריאון‬
‫קריאון מתגלה במערכה זו כאב וכשליט נוקשה וקפדן ‪ ,‬שאינו מסוגל להתפשר ואינו מוכן להקשיב לקול ההגיון‪ .‬הוא אינו‬
‫מוכן לשמוע דברי ביקורת – לא מזקני העם ולא מבנו‪ .‬לאחר שבמערכה הראשונה הציג עצמו בפני זקני העם כשליט‬
‫דמוקרט‪ ,‬המוכן להקשיב לעצות בני עמו‪ ,‬מתגלה כאן שוב כשליט עריץ (דיקטטור) שאינו מסוגל לשמוע ולקבל דעה שונה‬
‫מדעתו‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬במהלך העימות מצטייר קריאון כגבר שוביניסט ומיזוגני‪ ,‬שלא רק שאינו רואה את האישה כשוות‪-‬ערך‪ ,‬אלא רואה‬
‫בה את שורש כל הרע בעולם – התגלמות הפיתוי‪ ,‬העורמה והתשוקה‪.‬‬
‫התנהגותו של קריאון מסגירה את נקודות החולשה שלו‪ .‬ככל שהוא מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר ולסגת – כך‬
‫מתגברת אצלו תחושת חוסר הביטחון והוא מוביל את עצמו למצב חסר מוצא‪.‬‬
‫שינוי גזר דינה של אנטיגונה מסקילה באבנים לכליאה במערה מראה כי אופיו החלש מתחיל להיסדק‪ ,‬הוא חושש מתגובת‬
‫האלים והעם‪ ,‬אך אינו רוצה להראות את חולשתו לכן רק משנה את גזר הדין ולא מבטל אותו כליל‪ .‬אך התוצאה תהיה זהה‬
‫– מותה של אנטיגונה‪.‬‬

‫דמותו של היימון ותפקידו במחזה‬

‫היימון מופיע כדמות משנית במחזה‪ ,‬למרות חשיבות העימות בינו לבין אביו במערכה זו‪.‬‬
‫היימון אינו נוקט בפעולה כלשהי למען אהובתו‪ ,‬הוא אינו מנסה למלט אותה מהעיר‪ ,‬אינו מנסה להמריד את העם‬ ‫‪.1‬‬
‫כנגד אביו או לשכנע אותם לעשות מעשה כלשהו לביטול רוע הגזרה‪ .‬כל פעולתו מסתכמת בויכוח עם אביו‪.‬‬
‫‪ .2‬עובדה זו מלמדת על תפקידו במחזה – כפי שתפקידה של איסמנה‪ ,‬כדמות משנית‪ ,‬להאיר את דמותה של‬
‫אנטיגונה‪ ,‬תפקידו של היימון הוא לאיר את דמותו של קריאון ואת השקפת עולמו‪ ,‬ולחדד את הקונפליקט המרכזי‬
‫במחזה – בין המעשה של אנטיגונה לבין הצו של אביו‪.‬‬
‫‪ .3‬היימון מביע את העמדה הרגשית של המחזה ומייצג את המצפון האנושי ואת דעת העם והקהל‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫הוא מייצג תפיסת שלטון ליברלית‪ ,‬לפיה ישנם ערכים הנעלים יותר מהחוק ומהשלטון‪ ,‬ושליט טוב צריך להקשיב‬ ‫‪.4‬‬
‫לעמו‪ .‬למרות גילו הצעיר הוא רואה את המציאות טוב יותר מאביו‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬היימון הוא גורם מניע בעלילת המחזה – הוא מכעיס את אביו‪ ,‬המשנה בעקבות כך את גזר הדין‪ ,‬ומוביל‬ ‫‪.5‬‬
‫את המחזה לקראת הקטסטרופה בסופו‪.‬‬

‫תפקיד המקהלה בתמונה השלישית‬

‫גם בתמונה זו המקהלה נשארת נייטרלית‪ .‬ראש המקהלה מאשר את דברי קריאון בנוגע למערכת היחסים שבין אבות‬
‫לבנים‪ ,‬אך גם מסכים עם דברי היימון‪ .‬המקהלה למעשה אומרת‪ ,‬כי הבן צריך לשמוע את אביו והאב צריך לקבל את דעת‬
‫הבן‪" :‬דברי שניכם נבונים"‪ .‬ראש המקלה מנסה לרכך את דעתו של קריאון לגבי היימון באומרו כי הוא צעיר ו"כבד ליבו‬
‫עליו‪ ",‬אך קריאון מבוצר בעמדתו ואינו מוכן לקבל את דברי ראש המקהלה‪ ,‬למרות היותו מבוגר‪ ,‬כשם שלא היה מוכן לקבל‬
‫את דעתו של בנו הצעיר‪.‬‬

‫המנון לארוס (אודה ‪)3‬‬

‫המקהלה מסיימת את המערכה השלישית בשיר על האהבה‪ ,‬על מנת להסביר את מניעיו של היימון‪ ,‬הנשלט על ידי האהבה‬
‫והתשוקה‪ .‬המקהלה מציגה את האהבה כקשה משאול‪ ,‬השולטת באדם ובאלים כאחד‪ֵ" :‬א ל לא יימלט ממך‪ ,‬גם לא בן‬
‫אנוש "‪ .‬האהבה מובילה לשגעון ולאסון‪ ,‬מסוגלת להפוך צדיק לרשע ולגרום לבנים לריב עם הוריהם‪ ,‬כפי שהדבר בא לידי‬
‫ביטוי במערכה זו‪.‬‬
‫סופוקלס מרמז כאן לקטסטרופה שתתרחש בסיום הטרגדיה – כאשר היימון ימות למען אהבתו‪.‬‬

‫האהבה תופסת מקום מרכזי במחזה‪ .‬בשתי התמונות האחרונות באים לידי ביטוי שני סוגי אהבה‪ :‬אהבת אחים ואהבת בני‬
‫זוג‪.‬‬
‫אנטיגונה אוהבת את אחיה‪ ,‬פולינקס‪ ,‬ומוכנה למות למען השבת כבודו‪ .‬איסמנה אוהבת את אחותה ומוכנה ליטול על‬
‫עצמה אחריות ולשאת בעונש על מעשה שלא ביצעה ואף התנגדה לו‪ ,‬למענה‪.‬‬
‫היימון מתעמת עם אביו למען אהובתו ולבסוף מת יחד איתה‪.‬‬

‫תמונה רביעית (אפיסודיון ‪)4‬‬

‫משתתפים‪ :‬אנטיגונה‪ ,‬קריאון והמקהלה‬

‫התמונה הרביעית היא תמונה קצרה‪ .‬אנטיגונה מובלת אל מערת הקבר שבה תמצא את מותה ‪ .‬כדי לשמור על אחדות‬
‫המקום‪ ,‬דבריה נאמרים עדיין בארמון‪ ,‬והצופים לא יראו אותה במערה עצמה‪.‬‬
‫בדרכה אל המערה היא מספידה את עצמה ומקוננת על עיוות‪-‬הדין (חוסר הצדק) שנגרם לה‪ .‬היא מעוררת רחמים מצד‬
‫המקהלה‪ ,‬כפי שניתן להבין מדברי ראש המקהלה‪ ,‬האומר כי הוא אינו מסוגל לעצור את דמעותיו למראיה‪.‬‬
‫היא מתארת בכאב רב את דרכה האחרונה‪ " :‬הביטו בי‪ ,‬תושבי ארצי‪ ,‬צועדת בדרכי האחרונה‪ ,‬מביטה בקרני השמש‪ ,‬הפעם‬
‫ולא עוד ‪ ".‬היא מודעת לעובדה כי לא תזכה להינשא לאהובה‪ ,‬היימון‪ ,‬וכי במקום תהלוכת כלולות ומזמורי כלה היא מובלת‬

‫‪16‬‬
‫אל המוות‪ .‬היא משווה עצמה לניובה בת טנטלוס שגם היא נכלאה בסלע בעודה בחיים והפכה למצבת אבן‪ ,‬אך המקהלה‬
‫מזכירה לה כי ניובה הייתה בת אלים ואילו היא בת אדם ועליה לנהוג בצניעות‪.‬‬
‫כאשר אנטיגונה משווה את עצמה לניובה היא למעשה חוטאת בהיבריס‪ .‬בעוד היא מבקשת מבני עירה שיזכרו את חטא‬
‫אביה ואת הקללה המשפחתית שהיא קורבנה‪ ,‬מזכירה לה המקהלה כי היא עצמה יצאה נגד חוק המלך‪ ,‬תוך ידיעה מהו‬
‫העונש הצפוי לה‪" :‬מזגך הוא אובדנך "‪ .‬המקהלה אמנם תומכת באנטיגונה ומצדיקה את המעשה שעשתה‪ ,‬אך מדגישה את‬
‫העובדה שהיא עצמה בחרה את גורלה‪.‬‬
‫אנטיגונה בוכה על מותה הקרב‪ ,‬מבכה את העובדה כי לא תזכה להינשא ולהיות לאם‪ " :‬שמחת נישואים לא ידעתי‪ ,‬ילדים‬
‫לא גידלתי‪ ,‬כך‪ ,‬עזובה‪ ,‬בלי ידיד‪ ,‬אעשה את דרכי‪ ,‬אומללה‪ ,‬חיה אל מערת מותי‪ ".‬אך בסופו של דבר היא אינה מתחרטת על‬
‫מעשיה ועדיין דבקה בעמדתה שעשתה את הצעד הנכון בקבורת פולינקס‪ .‬היא מסבירה כי לא היתה לא ברירה‪ ,‬ואילו היה‬
‫מדובר בילד או בבעל – לא היתה מפרה את צו המלך‪ ,‬מפני שגם ילד וגם בעל הם ברי תחליף‪ .‬אך אין תחליף‪ ,‬בעיניה‪,‬‬
‫לאחים – ולכן היתה חייבת לעשות את מה שעשתה‪.‬‬
‫היא מקבלת על עצמה את הדין ומתנחמת ברעיון כי עם מותה תיפגש עם בני משפחתה המתים‪" :‬לשם אלך‪ ,‬אל קרוביי‬
‫הרבים‪ ,‬המתים [‪ ]...‬אני האחרונה‪ ,‬האומללה מכולם‪ ,‬אבוא לשם ומנת חיי לא השלמתי‪ .‬גדולה תקוותי לבוא אהובה על‬
‫אבי‪ ,‬אהובה על אמי‪ ,‬אהובה עליך‪ ,‬אחי האהוב‪".‬‬

‫חשיבות תמונה זו היא בחשיפת הפן האנושי בדמותה של אנטיגונה כדמות טרגית‪ .‬אם עד כאן היא הצטיירה כדמות חזקה‬
‫ונחושה‪ ,‬עקשנית‪ ,‬יהירה ועזת מצח (חצופה)‪ ,‬המוכנה למות למען הערכים בהם היא מאמינה – במערכה זו מתגלה פן אחר‬
‫בדמותה‪ :‬רך‪ ,‬נוגע ללב ואנושי‪ .‬היא מתגלה כנערה מבוהלת‪ ,‬אומללה ובודדה‪ .‬השינוי בא לידי ביטוי גם באופן דיבורה‪ :‬אם‬
‫עד כה דיברה ברהיטות ובנחישות‪ ,‬כאן היא מדברת במשפטים קטועים‪ ,‬החוזרים על עצמם שוב ושוב‪ ,‬כאילו איבדה את‬
‫כושר הדיבור‪ .‬אנטיגונה הופכת לדמות מעוררת רחמים‪.‬‬

‫אין מנוס מגורל (אודה ‪)4‬‬

‫המקהלה מבקשת לנחם את אנטיגונה באמצעות אגדות מן העבר על דמויות שחטאו כמוה בחטא ההיבריס – חטא הגאווה‪,‬‬
‫מתוך מחשבה כי יוכלו לשנות את גזרת הגורל של האלים – ונענשו‪ .‬המסר של המקהלה בשיר זה הוא שאין אפשרות לשנות‬
‫את הגורל‪ ,‬לא ניתן להילחם בו או להימלט ממנו‪ " :‬איום הוא כוח הגורל‪ ,‬אין ממנו מפלט‪ .‬לא עושר‪ ,‬לא גבורת קרב‪ ,‬לא‬
‫חומות עיר‪ ,‬לא ספינות [‪ ]...‬יוכלו לו" ‪ .‬הנחמה שהמקהלה מנסה להציע לאנטיגונה היא הידיעה כי גורלה דומה לבני מלכים‬
‫ובני אלים אחרים – "צרת רבים"‪...‬‬

‫תמונה חמישית (אפיסודיון ‪)5‬‬

‫משתתפים‪ :‬קריאון‪ ,‬טרסיאס והמקהלה‬

‫שיא העימות בין חוק המלך לחוק האלים בא לידי ביטוי בקונפליקט בין קריאון לבין טרסיאס הנביא העיוור‪ ,‬נציגם של‬
‫האלים‪ .‬המפגש בין שניהם סוער וקשה‪ ,‬כל אחד מציג עמדה מנוגדת‪ ,‬ורק בסיום התמונה‪ ,‬לאחר שטייסיאס עוזב – קריאון‬
‫מוכן לסגת מעמדתו‪.‬‬
‫נבואת הזעם של טרסיאס‬
‫‪17‬‬
‫בתחילת התמונה טריסיאס העיוור מובל על ידי נער אל קריאון‪ .‬הוא מתאר בפניו כיצד שמע צווחות אימה של ציפורים‬
‫המבשרות רעות‪ ,‬וכאשר רצה להעלות קורבן לאלים– הקורבן לא התקבל כי בשר הקורבן נטמא (הפך טמא) על ידי חלקי‬
‫גופתו של פולינקס האומלל‪ ,‬שפוזרו בכל רחבי העיר על ידי הציפורים והכלבים‪" :‬על כן האלים אינם שועים לתפילותינו‬
‫ולאש קרבנותינו"‪.‬‬
‫טריסיאס‪ ,‬שבא להזהיר את קריאון מפני קטסטרופה‪ ,‬טוען כי מעשיו ממיטים שואה על העיר ודורש ממנו להביא את המת‬
‫לקבורה‪.‬‬
‫כמו היימון‪ ,‬גם הוא מנסה לשכנע את קריאון לחזור בו מגאוותו ולהודות בטעותו‪ ,‬ומכנה את עקשנותו טיפשות‪" :‬חשוב על‬
‫כך‪ ,‬בני‪ .‬בני אדם עלולים לשגות‪ .‬כולם‪ .‬איש כי שגה‪ ,‬אינו חסר דעת ומזל‪ ,‬אם יבקש מרפא לאסונו ולא יקשה עורפו"‪.‬‬
‫טרסיאס נחשב נביא ישר והגון‪ ,‬המשמיע את האמת בלא משוא פנים (ללא אפליה)‪ .‬כמו היימון‪ ,‬גם הוא אומר כי הוא דורש‬
‫את טובתו של קריאון‪ ,‬אך קריאון עדיין עיקש וגאוותן ואינו מוכן לשמוע את דברי הנביא‪ .‬הוא משוכנע כי כולם עשו יד‬
‫אחת נגדו‪" :‬כולכם יורים בי כמו קשתים למטרתם‪ ,‬ובמקום לקבל את דברי הנביא הוא מעליב ומשפיל אותו‪ ,‬מכנה אותו‬
‫"זקן" ומאשים אותו בקבלת שוחד‪ .‬הוא מכריז שוב כי בשום אופן לא יתיר לקבור את גופת פולינקס‪.‬‬
‫בתגובה לכך מזהיר אותו טריסיאס כי קרוב היום בו ישלם מחיר כבד על החלטתו‪ ,‬והמחיר יהיה חיי בנו‪" :‬תיתן בתמורה‬
‫אחד מיוצאי חלציך‪ ,‬גופה תחת גופה‪".‬‬
‫הנביא מציין כי קריאון חטא בשני חטאים‪ .1 :‬קבורת אנטיגונה במערה בעודה בחיים‪" :‬נפש חיה באכזריות בקבר שיכנת"‪.‬‬
‫‪ .2‬מניעת קבורתו של פולינקס המת‪" :‬אתה מחזיק בקניין של אלי שאול גופה זנוחה‪ ,‬מבוזה‪ ,‬טמאה‪".‬‬
‫לפני לכתו מנבא טריסיאס נבואת זעם‪ .‬הוא מודיע לו כי בנו ימות בקרוב וקול קינה יישמע ברחבי הארמון‪" :‬אלה החיצים‬
‫לא יחטיאו שלחתי בזעמי אל ליבך‪ ,‬כמו קשת‪ .‬לא תימלט ממכאובם"‪ .‬כמו כן‪ ,‬קריאון יהפוך לשנוא בכל רחבי הממלכה‪.‬‬

‫השינוי בעמדת קריאון‬

‫הנביא הסתלק ונבואתו רועמת עדיין באוזני קריאון‪ .‬ראש המקהלה אומר כי מעולם לא שמע את טריסיאס מנבא נבואת‬
‫שקר‪" :‬לא חזה האיש אי פעם נבואת כזב לעיר"‪.‬‬
‫קריאון מגיב על נבואת הנביא בפחד ‪ .‬זו הפעם הראשונה שהוא חושש מהעתיד ומגורלו‪" :‬ידעתי גם אני ונפשי חרדה"‪ .‬הוא‬
‫מבין כי חטא בחטא ההיבריס‪ ,‬ושואל לראשונה בעצת המקהלה‪ " :‬מה חובתי לעשות? דבר ואציית!" ראש המקהלה מציע לו‬
‫לשחרר את אנטיגונה ואחר כך לקבור את גופת פולינקס המת‪" :‬לך ושחרר את הנערה ממעון קברה‪ ,‬והכן קבר ללא קבור"‪.‬‬
‫יש פה אירוניה רבה בעובדה שקריאון שואל לעצת המקהלה כשכבר מאוחר מדיי‪ ,‬כאשר האסון כבר בלתי נמנע‪.‬‬
‫קריאון אמנם מתקשה לקבל את עצת המקהלה ורואה בה כניעה‪ ,‬אך הוא מבין כי אין לו ברירה ‪ ,‬וכי אין מנוס מהגורל‪" :‬אוי‬
‫לי! קשה הכניעה‪ ,‬אך אחזור בי מהחלטתי ואציית‪ .‬אל לנו ללחום מלחמות שווא בכוחות עליונים"‪.‬‬
‫התמונה מסתיימת ביציאתו של קריאון עם משרתיו לכיוון המערה‪ ,‬לשחרר את אנטיגונה‪" :‬אני שאסרתיה‪ ,‬אבוא לשחררה"‪.‬‬
‫התחושה היא תחושה אופטימית‪ :‬שיש סיכוי שהמחזה יסתיים בנימה חיובית‪ :‬המלך היהיר הבין את חטאו‪ ,‬והנה הוא פועל‬
‫לתיקון המצב‪.‬‬

‫תפקידו של טרסיאס במחזה‬

‫טריסיאס הוא דמות משנית‪ ,‬אך להופעתו חשיבות רבה בעלילה‪ .‬תפקידיו הם‪:‬‬
‫להביא את דבר האלים ולחדד את הקונפליקט הדרמטי בין חוק האלים לחוק המלך ‪ .‬אם עד כה חוק האלים הוצג‬ ‫‪.1‬‬
‫מנקודת מבטה של אנטיגונה – כאן הוא מקבל אישור ותוקף דתי על ידי הנביא‪.‬‬
‫להאיר את דמותו של קריאון – תחילה כאדם עקשן‪ ,‬יהיר ומלא כעס‪ ,‬שאינו מוכן לסגת ולהודות בטעותו‪ ,‬ובהמשך‬ ‫‪.2‬‬
‫– כאדם אנושי‪ ,‬כנוע וחרד לגורלו‪ ,‬המבין את טעותו ומתחרט עליה‪.‬‬

‫‪18‬‬
‫להציג את האירוניה בין ראייה פיזית ועיוורון נפשי ובין ראייה רוחנית ועיוורון פיזי – עיוורונו הפיזי של טרסיאס‬ ‫‪.3‬‬
‫עומד בניגוד לראיית הנסתר והעתיד שלו‪ .‬הוא רואה את האמת באופן מושלם‪ ,‬בניגוד לקריאון‪ ,‬שראייתו תקינה‬
‫אך הוא עיוור באופן מטפורי למה שקורה סביבו‪.‬‬
‫ליצור השהייה במחזה – קבלתו של קריאון את הנבואה יוצרת אשליה כאילו המחזה עומד להסתיים בדרך טובה‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫אך ברור כי בסופו של דבר הקטסטרופה היא בלתי נמנעת‪.‬‬

‫המנון לדיוניסוס (פיין)‬

‫בסיום התמונה המקהלה יוצאת בשירה ובריקוד ונושאת תפילה אופטימית ועליזה לכבוד דיוניסוס‪ ,‬אל היין והפריון‪ ,‬האל‬
‫של העיר תבי‪ .‬המקהלה מגלה אופטימיות ועליצות בגלל שהיא מאמינה כי השינוי שחל בעמדתו של קריאון ישיב את הסדר‬
‫על כנו‪ ,‬והכל עומד להסתיים על הצד הטוב ביותר‪.‬‬
‫שירת המקהלה מתגלה בסופו של דבר כאירונית‪ ,‬משום שהיא שמחה בטרם עת‪ ,‬והקטסטרופה בסיום היא בלתי נמנעת‪.‬‬

‫אקסודוס‪:‬‬
‫משתתפים‪ :‬קריאון‪ ,‬השליח‪ ,‬אאורידיקה והמקהלה‬

‫האקסודוס (ביוונית=יציאה) הוא הקטע המסיים את הטרגדיה וכולל את תיאור ההתרחשויות האחרונות ואת הקטע‬
‫המסיים של המקהלה‪.‬‬

‫סיפורו של השליח – מות אנטיגונה והיימון‬

‫לבמה נכנס שליח‪ ,‬שתחילה משמיע באזני המקהלה אמירות כלליות על הגורל ועל המהפך הטרגי בחיי קריאון‪" :‬הגורל‬
‫יעלה‪ ,‬הגורל ישפיל בני מזל ובישי מזל [‪ ]...‬קריאון‪ ,‬כנדמה היה פעם ראוי לקנאה [‪ָ ]...‬מ ַלך‪ ,‬בורך בבנים אצילים ‪ .‬עתה אבד‬
‫הכל‪".‬‬
‫מיד לאחר מכן מבשר השליח על הקטסטרופה – מותם של אנטיגונה והיימון ‪ .‬בשורתו הקשה עומדת בניגוד לשירת הפיין‬
‫האופטימית‪ .‬השמחה הופכת לצער ולכאב‪.‬‬
‫אל הבמה נכנסת אאורידיקה‪ ,‬אשת קריאון‪ ,‬והשליח מספר לה את השתלשלות העניינים‪:‬‬
‫בתום העימות עם טרסיאס פנה קריאון לבצע את עצת ראש המקהלה‪ .‬אך בניגוד לעצה המקורית‪ ,‬הוא החליט לקבור את‬
‫פולינקס לפני שחרור אנטיגונה‪ .‬הוא הגיע אל המקום בו היתה מוטלת הגופה‪ ,‬שם הוא ואנשיו טיהרו‪ ,‬שרפו וקברו את‬
‫שרידיה‪ .‬רק לאחר מכן הם פנו אל המערה בה נכלאה אנטיגונה‪.‬‬
‫כשקריאון הגיע למערה הוא מצא שם את בנו כשהוא בוכה ומחבק את גופת אנטיגונה אהובתו‪ ,‬שהתאבדה בתלייה‪.‬‬
‫קריאון התחנן בפני בנו לצאת ולא לגרום לאסון נוסף‪ ,‬אך היימון " הביט בו בעיניים עוינות‪ ,‬ירק בפניו ודבר לא ענה"‪ .‬כך‪,‬‬
‫בלי מילים‪ ,‬שלף היימון את חרבו וניסה לתקוף את אביו‪ .‬קריאון נמלט והיימון נשען על חרבו ונעץ אותה בגופו‪ .‬בכוחותיו‬
‫האחרונים " חיבק הנערה בידו הרפה‪ ,‬גנח‪ ,‬פרץ מפיו דמו ושטף לחייה הלבנה‪ .‬כך שכב מת חובק גופת מתה‪ ,‬חוגג לבסוף‬
‫כלולותיו בהיכלי השאול‪ ".‬בפעולותיו האחרונות האשים היימון את אביו במות כלתו האהובה ובמותו שלו‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫אחת הסיבות לקטסטרופה היא‪ ,‬אם כן‪ ,‬ההחמצה של קריאון ‪ :‬לאחר שכבר הסכים להיכנע‪ ,‬קריאון לא פעל על פי עצת‬
‫המקהלה שאמרה לו קודם כל ללכת ולשחרר את אנטיגונה מכלאה ורק אחר כך לקבור את הגופה‪ .‬הוא פעל על פי סדר‬
‫הפוך‪ ,‬וכשהגיע לשחרר את אנטיגונה מהמערה – היה זה כבר מאוחר מדיי‪...‬‬
‫עם שמיעת דבר האסון יוצאת אאורידיקה ללא מילים‪ ,‬ושתיקתה מבשרת רעות‪ .‬בהמשך מתגלה שגם היא התאבדה‪ .‬לפני‬
‫‪1‬‬
‫מותה היא מקללת את קריאון ומאשימה אותו במות שני בניו‪.‬‬
‫חשוב לשים לב שכל האירועים הללו – מות אנטיגונה‪ ,‬היימון ואאורידיקה – אינם מוצגים על הבמה והצופים אינם‬ ‫‪‬‬
‫רואים אותם‪ ,‬אלא רק שומעים עליהם מפי השליח‪ .‬הטרגדיה היוונית מעולם לא הציגה מעשה זוועה על הבמה בגלל‬
‫רגישות יתר כלפי הצופים‪ ,‬ומשום‪-‬כך היא הסתפקה במסירת תיאור המעשים הקשים והפקידה בדרך‪-‬כלל את הסיפור‬
‫בידי דמות השליח‪ .‬אופן מסירה כזה של האירועים נחוץ גם למען שמירת אחדות המקום בטרגדיה היוונית‪.‬‬

‫הקינה של קריאון‬
‫קריאון נכנס לבמה‪ ,‬נושא את גופת בנו‪ .‬הוא מאשים את עצמו במותו‪ ,‬כשהוא מבין כי עקשנותו והחלטותיו האומללות‬
‫והשגויות הם אלה שגרמו לכך‪ " :‬אבוי! לשגגות (טעויות)‪ ,‬לנפש טועה‪ ,‬לעקשנות מרצחת‪ .‬הביטו בנו‪ ,‬אב רוצח‪ ,‬בן נרצח‪.‬‬
‫אבוי להחלטות אומללות! [‪ ]...‬אבוי! לקח מר למדתי!"‬
‫השליח מגיע שנית ומודיע לקריאון כי אסון נוסף פקד אותו – אאורדיקה‪ ,‬אשתו‪ ,‬התאבדה‪ .‬קריאון מתאבל על אובדן‬
‫משפחתו ומאשים את עצמו ואת גורלו המר‪ ,‬מכה על חטאיו‪" :‬איש כסיל ((טיפש)‪ ,‬מהיר חימה‪ ,‬הה בני‪ ,‬אותך מבלי דעת‬
‫הרגתי‪ ,‬וגם אותך‪ ,‬אישתי‪ ,‬אוי לי האומלל! היכן אבקש משען‪ ,‬כל אשר בידי כשל‪ .‬גורל קשה הלם בראשי‪".‬‬
‫קריאון למד לקח מתוך אסונו‪ ,‬אלא שהצדק הגיע מאוחר מדי ‪ ,‬וכעת לא נותר לו אלא להתפלל למותו שלו‪" :‬מי ייתן ולא‬
‫אחזה ביום המחר!"‬

‫הודאתו של קריאון באשמה מדגישה את המסר של הטרגדיה היוונית ‪ :‬הגאווה עלולה להמיט אסון על בני האנוש‪ .‬החוקים‬
‫האמיתיים נקבעים על ידי האלים ולהם יש לציית‪.‬‬
‫קריאון נענש על יהירותו‪ ,‬אך גם אנטיגונה‪ ,‬שלחמה למען הצדק ונגד עיוות הדין – נענשה משום שלא נתנה לאלים לפעול‬
‫בדרכם שלהם ורצתה לבצע את הצדק במו ידיה‪.‬‬
‫חשוב להבין כי הטרגדיה היוונית בנויה על התפיסה שהגורל קבוע מראש ולכן כל מאבק נדון לכישלון‪ ,‬אבל לא רק הגורל‬
‫מנחה את הגיבור הטרגי אל עבר הקטסטרופה אלא גם אופיו המיוחד‪ ,‬וחטא הגאווה הוא חטא הקשור באופי‪ .‬ולכן החוכמה‬
‫האמיתית של האדם תהיה במציאת פשרה בין שאיפותיו‪ ,‬הנובעות מאופיו‪ ,‬לבין גורלו – שנקבע על ידי האלים‪.‬‬

‫הסדר שב אל כנו‪ .‬הטרגדיה מסתיימת באישור מחודש של הערכים – הצדק מנצח‪ ,‬והקהל זוכה לקתרזיס‪ .‬הקהל חש חמלה‬
‫ורחמים כלפי אנטיגונה‪ ,‬שמתה למען כבוד המשפחה ולמען הצדק‪ ,‬ואולי גם על קריאון‪ ,‬שאיבד את כל עולמו‪ .‬רגש הרחמים‬
‫מזכך את נשמת הקהל‪ ,‬שיכול לנשום לרווחה למראה הצדק שהושג‪ ,‬גם אם במחיר של חיים כה רבים‪.‬‬

‫על פי המיתולוגיה היוונית‪ ,‬לפני הקרב המכריע בו נהרגו פולינקס ואטאוקלס הודיע טרסיאס הנביא לקריאון שהעיר תינצל רק‬ ‫‪1‬‬

‫אם יהרגו את בנו הצעיר‪ ,‬מינקאוס (או מגראוס)‪ .‬קריאון סירב להקריב את בנו למען העיר ויצא לחפש דרכים להבריח אותו ולהציל‬
‫את חייו‪ .‬אך הבן עצמו הכריז כי לא יהיה מוכן לבגוד בעירו ולהתנהג כפחדן‪ ,‬יצא להילחם ונהרג בקרב‪.‬‬
‫אחת הסיבות‪ ,‬אם כן‪ ,‬של קריאון להוצאת הצו היתה נקמה אישית ‪ :‬לפני מותו‪ ,‬ביקש פולינקס הפצוע שיקברו אותו במולדתו‬
‫האהובה‪ .‬קריאון‪ ,‬שהיה נתון בסערת רגשות‪ ,‬מלא ברגשות אשם על הפקרת בנו ורגשות כעס על פולינקס שגרם למלחמה ולמות‬
‫בנו – הוציא את הצו האוסר את קבורתו‪ ,‬ובמעשה זה הניע את העלילה כולה‪.‬‬
‫‪20‬‬
 ‫דברי המקהלה חותמים את המחזה ומסכמים את המסר הדידקטי (החינוכי) של הטרגדיה‪:‬‬
‫"חוכמה יסוד האושר היא ועיקרו‪,‬‬
‫אלים יש לכבד תמיד‬
‫ולא לחלל לעולם‪.‬‬
‫רברבנים המדברים גבוהה‬
‫עונש גדול עונשם‪,‬‬
‫והוא מלמד בינה בזיקנתם"‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬על האדם לנהוג בחוכמה‪ ,‬וחוכמה פירושה – שמירה על חוקי האלים‪ .‬הגאווה מביאה רק לאסון ולכאב‪ .‬אך האדם‬
‫יבין זאת רק לקראת מותו‪....‬‬
‫קריאון אמנם הבין שהצו שהוציא לא היה צודק והעונש שגזר על אנטיגונה היה אף הוא שגוי‪ ,‬והוא אכן מתקן את המעוות‪,‬‬
‫אך התיקון נעשה מאוחר מדיי‪ .‬קריאון נשאר לבד על הריסות ביתו‪.‬‬

‫אנטיגונה – מחזה של ניגודים‬

‫הקונפליקט המרכזי במחזה‪ ,‬בין אנטיגונה לקריאון‪ ,‬מבוסס על ניגודים בין דמויות ובין רעיונות‪ ,‬שבהיעדר פשרה מובילים‬
‫לקטסטרופה‪.‬‬
‫הניגוד בין חוק המלך וחוק האלים‬ ‫‪.1‬‬

‫הקונפליקט המרכזי הוא בין חוק המלך‪ ,‬המקובל כחוק שאין לעבור אותו‪ ,‬לבין חוק האלים‪ ,‬המקובל כחוק ראשוני וקובע‪.‬‬
‫הסדר במחזה מופר ונוצרת הסתבכות שמובילה אל הקטסטרופה כשמתברר שהצו שהוציא קריאון אינו תואם לחוק האלים‪.‬‬
‫אנטיגונה נחושה לקבור את פולינקס למרות האיסור של המלך‪ ,‬כי בעיניה מעשה הקבורה הוא פעולה דתית‪ ,‬חלק מחוקי‬
‫האלים ולכן עומד מעל חוק המלך‪.‬‬
‫לעומתה‪ ,‬קריאון טוען כי מי שבגד במדינה – לא יזכה לקבורה‪ .‬גם הוא מאמין שהצו שלו משקף את מצוות האלים‪ ,‬מכיוון‬
‫שעל פי אמונתם של אזרחי יוון – החוקים חיוניים ומהותיים לחברה האנושית בהיותם מבטאים את רצון האלים‪.‬‬
‫האירוניה הטרגית נובעת מהעובדה שהעימות בין חוק האלים לחוק המלך נוצר מבעיה של פרשנות‪:‬‬
‫קריאון אינו מתכוון לצאת נגד חוק האלים! הוא בטוח שלדעת האלים לא מגיעה קבורה למי שבגד בעיר וביקש להחריב את‬
‫מקדשי האלים‪.‬‬
‫אנטיגונה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מאמינה שבעולם הבא האלים ישפטו את אחיה כרצונם אך בעולם הזה חובת בני האדם לקבור את כל‬
‫המתים בלי לשפוט את מעשיהם‪.‬‬

‫‪21‬‬
 ‫מי מפרש נכון את חוקי האלים? בסוף המחזה מסתבר שזאת אנטיגונה‪ .‬אי קבורת המת היא אכן עבירה דתית‪ .‬אך למרות‬
‫צדקתה‪ ,‬היא נענשת‪ ,‬מכיוון שהיא לא השכילה להבין שאסור לה להילחם עבור האלים את מלחמותיהם‪ .‬היא נענשת משום‬
‫שחטאה בחטא ההיבריס‪.‬‬

‫הניגוד בין חוק הלב וחוק השכל ‪ -‬הרגש מול ההגיון‬ ‫‪.2‬‬

‫גם כאן מציג המחזה שתי גישות מנוגדות‪:‬‬

‫הגישה השכלתנית (של השכל)‪ ,‬מיוצגת על ידי חוקי המדינה ‪ ,‬חוקים בעלי שיקול דעת‪ ,‬שמטרתם לשמור על הסדר גם כאשר‬
‫זה בא על חשבון קשרים אישיים ומשפחתיים‪ .‬חוקי המדינה מיוצגים על ידי קריאון ‪ ,‬שמוכן להקריב את קשריו‬
‫המשפחתיים לאחיינו ולאחייניתו בשם גישה זו‪ ,‬ובסופו של דבר מקריב גם את בנו ואשתו‪ .‬גם איסמנה‪ ,‬בפרולוג‪ ,‬נוטה‬
‫לשמור על חוק המדינה‪ ,‬על חשבון נאמנות למשפחתה‪.‬‬
‫הגישה השניה היא גישה רגשית – חוק הלב‪ ,‬והיא מיוצגת על ידי אנטיגונה‪ .‬המצפון האמונה הדתית מכתיבים את‬
‫התנהגותה הרגשית‪ ,‬רגשותיה כלפי בני משפחתה ואמונתה בעולם הבא מניעים אותה למאבק‪ ,‬שאמנם בסופו של דבר היא‬
‫מנצחת בו‪ ,‬אבל עולה לה בחייה‪ .‬לעמדתה מצטרף היימון ‪ ,‬שמעדיף למות עם אהובתו ולא להסכים עם העקרונות‬
‫השכלתניים של אביו‪ .‬גישה זאת מקובלת גם על המקהלה‪ ,‬על העם ועל סופוקלס עצמו‪.‬‬
‫לניגוד זה מצטרף הניגוד בין חיי הפרט לחיי הכלל ‪ :‬טובת הכלל במדינה אינה עולה תמיד בקנה אחד עם טובת הפרט‪,‬‬
‫והפרט חייב לעיתים לוותר על חלק מזכויותיו למען הכלל – המדינה‪ .‬מתוך רצון להיות שליט טוב ונאמן לעירו‪ ,‬ומתוך‬
‫עקשנותו העיוורת‪ ,‬מעמיד קריאון את עצמו בקונפליקט עם משפחתו‪ .‬הוא אינו מבין כי ניתן לגשר בין האינטרס המדיני‬
‫והאינטרס המשפחתי‪ ,‬והמחזה מסתיים בקטסטרופה בגלל שקריאון לא ניסה למצוא בזמן את הפשרה‪.‬‬

‫יסודות הטרגדיה‬
‫דורותיאה קרוק ‪ ,‬בספרה "יסודות הטרגדיה" מבחינה בארבעה מרכיבים עיקריים‪ ,‬החייבים להיות בכל טרגדיה‪ ,‬כדי שזו‬
‫תשתייך לז'אנר ספרותי זה‪ ,‬והם מופיעים כשרשרת של דבר המוביל לדבר‪ ,‬המעשה המביש מוביל לסבל‪ ,‬הסבל מוביל בסופו‬
‫של דבר לידיעה‪ ,‬והידיעה מובילה לאישור מחדש של הערכים‪.‬‬

‫המעשה המביש או מעשה הזוועה‬ ‫‪.1‬‬

‫זהו מעשה (או סדרת מעשים) שבמהותו הוא מעשה לא מוסרי‪ ,‬מעשה שיש בו חרפה‪ ,‬המשפיע ישירות וגורם לסבל המרכזי‬
‫במחזה‪ .‬לעיתים נעשה מעשה המביש ע"י הגיבור הטרגי‪ ,‬אך לא בהכרח‪ .‬מספיק שהמעשה גרם את הסבל לגיבור הטרגי‪.‬‬
‫המעשה המביש חייב להיות מעשה שאדם עלול לעשות‪ ,‬מביע את הטבע האנושי היסודי או נובע מגורלו היסודי של האדם‪.‬‬
‫מעשים מבישים הם בדרך כלל מעשי בגידה‪ ,‬ניאוף ורצח‪ ,‬במיוחד בתוך המשפחה‪.‬‬
‫המעשה המביש ב"אנטיגונה"‬ ‫‪‬‬
‫המעשה המביש ב"אנטיגונה"‪ ,‬למרות שאינו מעשה נורא כמו רצח או בגידה‪ ,‬הוא הצו של קריאון‪ ,‬האוסר את קבורת המת‪.‬‬
‫חילול כבוד המת הוא חטא עצום‪ ,‬המנוגד לצו האלים‪ .‬ברור לנו שזהו המעשה המביש‪ ,‬משום שהוא זה שגורם לסבל המרכזי‬
‫של המחזה‪ ,‬ורק תיקון המעשה והחרטה של קריאון פותרים את הבעיה המרכזית של המחזה‪.‬‬

‫‪22‬‬
‫מעשה מביש זה הוא בבחינת משגה (טעות) גורלי של קריאון‪ ,‬שנובע מהאופי היסודי הבסיסי שלו‪ ,‬המתבטא ברצון לכוח‪,‬‬
‫לשלטון ולהיות צודק בכל מחיר‪ .‬עקשנותו של קריאון‪ ,‬שנלוותה לצו‪ ,‬וחוסר מוכנותו להקשיב לסובבים אותו‪ ,‬הובילה אותו‬
‫ואת אנטיגונה לסוף המר‪.‬‬
‫יש הרואים במעשה של אנטיגונה מעשה מביש‪ ,‬שכן הפרת החוק גוררת את הפרת הסדר של הממלכה‪ .‬אך העובדה שבסוף‬
‫המחזה קריאון עצמו קובר את פולינקס מוכיחה שהמעשה של אנטיגונה לא היה מעשה מביש‪.‬‬

‫הסבל‬ ‫‪.2‬‬
‫הסבל חייב להיות החזק ביותר שאדם יכול להרגיש ולסבול בנתונים מסויימים‪ .‬הוא חייב להיות אמיתי וכן לגמרי (לא‬
‫מזוייף)‪ .‬לסבל צריכה להיות השפעה ממוטטת והרסנית ‪ ,‬הוא כרוך באבדנו הגמור של האדם הסובל‪ ,‬לכן לעיתים קרובות‬
‫הטרגדיה תסתיים במוות (אך לא תמיד)‪.‬‬
‫הסבל נחשב טרגי רק אם הסובל מודע לסבלו‪ ,‬ואם הסבל מוביל לכלל ידיעה‪ .‬סבל חסר מודעות עשוי אמנם להיות קורע לב‬
‫ומעורר רחמים‪ ,‬אך לא טרגי‪.‬‬

‫הידיעה‬ ‫‪.3‬‬
‫הגיבור מגיע לידיעה והבנה של חומרת חטאו וטעותו ‪ .‬הידיעה כאמור‪ ,‬נובעת מהסבל הטרגי‪ ,‬הממחיש את טבעו היסודי של‬
‫האדם או הגורל האנושי היסודי‪ .‬אך הידיעה לא תהיה טרגית באמת‪ ,‬אם אינה מצמיחה ישירות את המרכיב הרביעי‪ ,‬הוא‬
‫האישור המחודש של הערכים‪ .‬ידיעה זו עשויה‪ ,‬אך אינה חייבת‪ ,‬להיות ידיעה עצמית‪ .‬בטרגדיה אין זה חשוב שהגיבור הטרגי‪,‬‬
‫הנושא בסבל הטרגי‪ ,‬יפיק את הידיעה הזו‪ .‬מה שחשוב זה שהקוראים או הצופים יגיעו אליה‪.‬‬
‫הסבל והידיעה ב"אנטיגונה"‬ ‫‪‬‬
‫שני הגיבורים המרכזיים ב"אנטיגונה" סובלים ומגיעים למודעות עצמית של הסבל‪.‬‬
‫אנטיגונה‪ ,‬אמנם מוכנה למות ואומרת זאת כבר בראשית המחזה‪ ,‬אך במערכה הרביעית‪ ,‬כשהיא מתקרבת אל מותה ומספידה‬
‫את עצמה היא מבכה את נעוריה‪ ,‬כואבת את העובדה שהיא הולכת למות ‪ .‬היא מודעת לסבל שהיא חייבת לשאת ומודעת‬
‫לסיבות שהביאו לסבל זה‪ .‬היא מודעת גם למעשה שעשתה‪ ,‬אינה מתחרטת ויודעת שעליה לשאת את הסבל הזה בגלל‬
‫הקללה על משפחתה ולמען כבד המשפחה‪.‬‬
‫גם קריאון סובל ומודע לסבלו בסוף המחזה‪ ,‬אך הסבל שלו בא מאוחר מדי‪ .‬כל עוד ניהל וויכוחים עם אנטיגונה‪ ,‬עם היימון‬
‫ועם טריסיאס והיה בטוח בצדקתו‪ ,‬לא סבל מהעובדה שהוא נאלץ להגיע לעימות עם כל אלו שהוא אוהב ומעריך‪ .‬רק‬
‫באקסודוס של המחזה הוא מגיע לסבל ולמודעות בעת ובעונה אחת‪.‬‬

‫האישור המחודש של הערכים‬ ‫‪.4‬‬

‫הפילוסוף היווני אריסטו טען שמטרת הטרגדיה היא לשנות את האדם לאדם טוב יותר‪ .‬הטרגדיה משנה את האדם מכיוון‬
‫שהיא גורמת לו הרגשה של זיכוך (טיהור) והתרוממות הרוח‪ .‬להרגשה זו קרא אריסטו 'קתרזיס'‪ .‬הקתרזיס הוא האמצעי‬
‫שדרכו מגיע הצופה לשינוי מוסרי פנימי‪.‬‬
‫מדוע הטרגדיה גורמת לזיכוך ולהרגשה של התרוממות רוח? השאלה נשאלת מכיוון שהטרגדיה מכילה תכנים נוראים‬
‫שמביאים להרגשת אימה ודיכאון‪ :‬היא מתארת את נפילת הגיבור ממרומי ההצלחה אל תחתיות הייאוש והכישלון‪ ,‬הוא‬
‫מסתבך ונאבק בגורלו ובסופו של דבר נהרס‪ .‬מדוע אם‪-‬כן היא מביאה להרגשה של התרוממות הרוח?‬
‫לדעתו של אריסטו ישנן לכך שתי סיבות‪:‬‬
‫הסיבה הראשונה היא שדווקא הנפילה הנוראה של הגיבור חושפת בו צדדים אנושיים נעלים‪ .‬במאבקו ובעמידתו באסונו‬
‫מתגלה בו גדולה אנושית ‪ .‬בגלל שהוא נבחן במבחן נורא‪ ,‬בגלל שהוא מצוי במצוקה איומה‪ ,‬יש יותר תוקף לכוחות המוסריים‬

‫‪23‬‬
‫והאנושיים המתגלים בו‪ .‬הטרגדיה מאשרת את אמוננו באדם מכיון שגם בחולשתו וברגעיו הקשים ביותר הוא מגלה בכוחו‬
‫כוחות מוסריים‪ .‬הטרגדיה גורמת לתחושה של אישור ערך רוח האדם והכדאיות של חיי האדם‪.‬‬
‫הסיבה השניה מדוע הטרגדיה מביאה לקתרזיס היא העובדה שהטרגדיה אינה מציגה רק את התערערותה של מערכת הערכים‬
‫אלא גם מציגה גם את תיקונה של מערכת זו – הסדר מופר אך שב אל כנו ‪ .‬המאורעות הטראגיים מובילים אומנם לאסון‪,‬‬
‫לאובדן הגיבור‪ ,‬אך מערכת הערכים עצמה באה על תיקונה‪.‬‬
‫האישור המחודש של הערכים ב"אנטגונה"‬ ‫‪‬‬
‫האישור המחודש של הערכים בא לידי ביטוי ב"אנטיגונה" בתחושה של הקהל שהסדר שב אל כנו‪ .‬הצופים חשים שלמרות‬
‫הקונפליקטים העזים‪ ,‬למרות מותה של אנטיגונה וכשלונו של קריאון‪ ,‬החוק הדתי‪ ,‬הנעלה מעל לכל החוקים‪ ,‬חזר אל כנו‪.‬‬
‫סבלה של אנטיגונה לא היה לשווא‪ .‬במאבקה היא השיגה את האישור המחודש של החוק הקדום וקריאון קיבל את עונשו‪.‬‬
‫אפילו קריאון מבין בסופה של הטרגדיה שהוא טעה ושהעונש שקיבל נועד ללמד אותו ואת האדם בכלל‪ ,‬שההיבריס– סופו‬
‫להפיל את האדם מרום מעמדו‪.‬‬

‫הגיבור הטרגי‬
‫במחזה אנטיגונה מופיעות שתי דמויות ראשיות ומספר דמויות משניות‪ ,‬התומכות בעלילה ושופכות אור על הדמויות‬
‫הראשיות‪.‬‬
‫דמות ראשית היא הדמות שבה עוסקת היצירה והיא המניעה את העלילה‪ .‬על פי רוב מדובר בדמות עגולה‪ ,‬כלומר מעוצבת‬
‫לעומק‪ ,‬המגלה תכונות אופי מובהקות וייחודיות‪ ,‬מתוארת מזוויות שונות‪ ,‬פעילה ומתפתחת‪ ,‬רב‪-‬גונית ומשכנעת‪ ,‬בעלת‬
‫הופעה מרשימה‪ .‬הדמויות הראשיות במחזה הן אנטיגונה וקריאון‪.‬‬

‫הדמות הראשית בטרגדיה תהיה על פי רוב דמותו של הגיבור הטרגי‪.‬‬

‫לגיבור הטרגי יש מספר מאפיינים‪:‬‬

‫‪24‬‬
‫הגיבור הטרגי " מייצג את האנושות כולה בהיותו שונה ביותר מן האנושות הרגילה "‪ .‬לכאורה‪ ,‬יש פה ניגוד‪ :‬מצד‬ ‫‪.1‬‬
‫אחד הוא מייצג את האנושות כולה בתכונותיו האנושיות‪ ,‬בשאיפותיו ובמטרותיו‪ ,‬המייצגות אנשים רבים וקל‬
‫להזדהות איתן‪ .‬אבל מצד שני‪ ,‬הוא שונה מהאנושות הרגילה בכך שהוא דבק במטרתו באופן הקיצוני ביותר‪ .‬הוא‬
‫מגלה אומץ לב‪ ,‬עקשנות‪ ,‬כעס‪ ,‬מרדנות וגאווה יותר מכל אדם רגיל‪.‬‬
‫הוא דמות נעלה‪ ,‬ושייך למעמד הגבוה – משפחת המלוכה או מקורב למשפחת המלוכה‪ .‬הצופים מרגישים טוב כי‬ ‫‪.2‬‬
‫לא רק בקרבם‪ ,‬בקרב פשוטי העם‪ ,‬מתעוררות בעיות‪ ,‬אלא גם בקרב אנשים רמי מעלה‪ ,‬גם הם צריכים להתמודד‬
‫עם קונפליקטים‪ ,‬גם אצלם מתרחשות קטסטרופות‪.‬‬
‫הוא בעל אישיות כובשת וכריזמטית – אופי חזק או קסם מיוחד‪ .‬בכך הוא רוכש את אהדת הצופים‪.‬‬ ‫‪.3‬‬
‫הוא חכם ומוסרי – בחירותיו הן בחירות מצפוניות‪.‬‬ ‫‪.4‬‬
‫תכונותיו של הגיבור הטרגי הן תכונות קיצוניות‪ :‬אומץ לב‪ ,‬כעס‪ ,‬דבקות במטרה והיבריס‪.‬‬ ‫‪.5‬‬
‫הגיבור הטראגי מביא אסון על עצמו ועל אהוביו ‪ ,‬תוך כדי החתירה להשגת הצדק והאמת‪ ,‬כפי שהוא רואה אותם‬ ‫‪.6‬‬
‫ובגלל שאינו יודע להתפשר‪.‬‬
‫הגיבור הטראגי הוא בעל יכולת סבל עצומה‪ ,‬מסוגל לסבול ייסורים קשים מאוד ומצליח לגרום לצופים להזדהות‬ ‫‪.7‬‬
‫עם סבלו‪.‬‬
‫גיבור בוחר ומודע – הולך לאובדנו בהכרה ברורה ויודע את הנסיבות שבהן פעל‪ ,‬מכיר בטעויות שעשה‪ ,‬מתחרט על‬ ‫‪.8‬‬
‫מעשיו אך מאוחר מכדי לתקן את פני הדברים‪.‬‬

‫אנטיגונה כדמות טרגית‪:‬‬

‫אנטיגונה היא דמות מרכזית‪ ,‬המניעה את העלילה עד לסופה‪ ,‬למרות שהיא יורדת מהבמה כבר בתמונה הרביעית‬ ‫‪‬‬
‫ולא נשארת עד סוף המחזה‪.‬‬
‫פירוש שמה הוא "זו שנולדה להתנגד" – "אנטי‪-‬גונה”‪ .‬שמה מרמז על אופייה ומהותה‪ :‬היא מורדת‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫היא שייכת למעמד הגבוה‪ ,‬בת למשפחת מלוכה ‪ .‬בתו של אדיפוס המלך‪ ,‬אחותם של אטאוקלס ופולינקס וארוסתו‬ ‫‪‬‬
‫של היימון – יורש העצר‪.‬‬
‫היא עומדת בפני בעיה אנושית – המלך הוציא צו המנוגד למצפונה ומנוגד לחוק האלים בו היא מאמינה‪ .‬היא‬ ‫‪‬‬
‫מייצגת את דעתם של אזרחי העיר אך היא שונה מהם ‪ ,‬מכיוון שהיא לא רק מביעה בקול את מה שהם חוששים‬
‫לומר אלא אף מבצעת את מה שהם מפחדים לבצע‪.‬‬
‫היא חוטאת בחטא ההיבריס בכך שהיא‪ :‬יוצאת נגד חוקי המדינה‪ ,‬מתחצפת לשליט ללא פחד‪ ,‬משווה את עצמה‬ ‫‪‬‬
‫לבת אלים ומתערבת במעשי האלים‪ ,‬ולבסוף – מוכנה למות למען עקרונותיה ואף מתאבדת‪.‬‬
‫היא גיבורה בוחרת ומודעת לבחירותיה ‪ .‬כבר בתחילת המחזה היא עומדת בפני הברירה – לציית או למרוד‪ ,‬והיא‬ ‫‪‬‬
‫בוחרת במרד באופן מודע ‪ .‬היא מודעת לכך שבחירתה תוביל למותה ועומדת מאחורי בחירה זו‪.‬‬
‫המניע העיקרי לפעולותיה הוא אהבתה לפולינקס‪ ,‬אחיה המת ‪ .‬למען אהבה זו היא מוכנה להקריב את קשרי‬ ‫‪‬‬
‫האהבה שלה בעולם החיים (היימון ואיסמנה)‪.‬‬
‫היא מעוצבת כדמות עגולה‪ .‬בתחילת המחזה היא נתפסת כדמות קיצונית‪ ,‬בעלת אופי חזק ונחוש‪ ,‬לוחמת אמיצה‬ ‫‪‬‬
‫וחסרת פחד למען עקרונותיה‪ .‬בהמשך מתגלות בה תכונות אנושיות‪ ,‬הבאות לידי ביטוי בשינוי שהיא עוברת‬
‫ביחס למוות‪ :‬בתחילת המחזה היא מצהירה כי אינה פוחדת למות ואף שמחה למות למען עקרונותיה‪ ,‬אך כשהיא‬
‫עומדת מול המוות (תמונה ‪ )4‬היא נרתעת לפתע ותופסת אותו באופן מוחשי‪ .‬בשלב זה היא מתרככת ומאופיינת‬
‫באופן אנושי יותר וקיצוני פחות – כנערה צעירה‪ ,‬בודדה ומבוהלת‪ ,‬קורבן חף מפשע שמועלה על מזבח האהבה‬
‫לאחיה‪ ,‬מזבח הרעיונות הנעלים והצודקים‪ .‬בשלב זה היא סובלת ומודעת לסבלה‪.‬‬

‫‪25‬‬
‫היא חביבת העם וקהל הצופים משום שהיא מייצגת את סולם הערכים שלהם ואת עקרונותיהם‪ .‬היא דמות‬ ‫‪‬‬
‫המעוררת הערצה ואמפטיה‪ .‬אנטיגונה מביאה על עצמה את אסונה ‪ ,‬אך עם אסונה היא מעניקה לקהל קתרזיס –‬
‫הקהל מרחם על אנטיגונה אך יודע שמאבקה צודק‪.‬‬

‫קריאון כדמות טרגית‪:‬‬

‫גם קריאון הוא דמות מרכזית המניעה את המחזה מתחילתו ועד סופו‪.‬‬ ‫‪‬‬
‫גם הוא שייך למעמד הגבוה ‪ ,‬מקבל את כס המלכות בירושה ובברכת האלים מפני שהוא קרוב המשפחה היחיד‬ ‫‪‬‬
‫לבית אדיפוס‪.‬‬
‫בנאומו הראשון מציג עצמו כדמוקרט‪ ,‬במטרה לכבוש את לב זקני העם ואחר כך מתגלה כמי שרומס ערכים‬ ‫‪‬‬
‫חשובים המתנגשים עם הצדק המדיני שלו‪ .‬יש לו יצר שלטוני חזק‪ ,‬ובהתנהגותו באות לידי ביטוי רודנות ועריצות‪.‬‬
‫עמדתו כלפי הסובבים אותו היא נוקשה וחסרת גמישות‪ ,‬הוא לא מסוגל לשנות ולהתאים את עצמו לנסיבות‬
‫המשתנות של המציאות סביבו‪ .‬הוא אינו מקשיב לזולת ואינו מתחשב בדעת אחרים‪ ,‬אלא מתייחס אליהם בביטול‪.‬‬
‫הוא חוטא בחטא ההיבריס‪ ,‬ובכך הוא מוביל את עצמו לקטסטרופה‪ .‬כשליט הוא מסונוור ע"י הכוח שמעמדו הקנה‬ ‫‪‬‬
‫לו‪ ,‬פועל בלא שיקול דעת וגורם לשרשרת של אירועים אשר הובילו לאסונו הגדול‪ .‬בגלל יהירותו ושחצנותו ובגלל‬
‫חוסר רגישותו כלפי חוקי האלים‪ ,‬הוא הביא על עצמו את העונש הכבד ביותר ‪ .‬קריאון נענש מכיוון שלא ירא את‬
‫האלים‪ .‬הוא לא כיבד אותם‪ .‬האלים אינם מקבלים את האדם הגאה והיהיר ‪ .‬הם משפילים אותו גם אם מדובר‬
‫באדם רם ונישא כמו קריאון‪.‬‬
‫בעקשנותו הוא מפגין עיוורון נפשי ‪ ,‬ההופך אותו לדמות טרגית‪ .‬הוא אינו מצליח להבין את הרמזים בדברי השומר‬ ‫‪‬‬
‫והמקהלה ואת הדברים המפורשים שנאמרים לו על ידי בנו‪ ,‬על ידי אחייניותיו ועל ידי הנביא‪ .‬הוא מפתח חשדנות‬
‫חולנית חסרת כל יסוד כלפי סביבתו האנושית‪ ,‬חושד בשומר‪ ,‬באיסמנה‪ ,‬בטרסיאס הנביא ובעם בכלל‪.‬‬
‫דמותו של קריאון היא דמות הגיבור הטרגי משום שהחמיץ את ההזדמנות לתקן‪ ,‬משום שהיה עיוור בעקשנותו‬ ‫‪‬‬
‫ובחרונו (כעסו)‪ ,‬ומשום שהבין את ההיבריס שלו ואת טעותו מאוחר מדיי‪.‬‬
‫בסוף המחזה הוא מעורר רחמים ‪ .‬הוא מקונן ומתלונן שהאלים דחפו אותו ללכת בדרך הרשע והוא לא פעל מתוך‬ ‫‪‬‬
‫רצון חופשי אלא משום שהאלים קובעים את גורלו של האדם‪ .‬קריאון אמנם חטא‪ ,‬אך לא בזדון‪ ,‬אלא מתוך אי‬
‫ידיעה‪ ,‬בשוגג‪ ,‬בטעות‪.‬‬
‫הסבל‪ ,‬הידיעה והאישור מחדש של הערכים מופיעים אצלו כולם יחד ומאוחר מדיי ‪ ,‬לאחר שנותר בודד על הריסות‬ ‫‪‬‬
‫ביתו‪ .‬הוא הביא לסבל של עצמו ושל הדמויות האחרות סביבו בשל המעשה המביש שהוא עצמו חולל‪ ,‬והוא מגיע‬
‫לאישור מחודש של הערכים שהוא עצמו חולל רק לאחר מות יקיריו‪.‬‬

‫לסיכום‪:‬‬
‫אנטיגונה וקריאון כדמויות טרגיות‬
‫אנטיגונה וקריאון עומדים זה מול זה בקונפליקט עז‪ .‬שניהם חסרי פשרות‪ ,‬עקשנים ולוחמים למען הצדק המוחלט‪ ,‬כפי‬
‫שהוא נראה בעיני כל אחד מהם‪ .‬גם קריאון וגם אנטיגונה הם דמויות טרגיות‪.‬‬
‫קריאון כדמות טרגית הפר חוק מוסרי‪ ,‬שעניינו הפקרת המתים על ידי החיים‪ ,‬אנטיגונה כדמות טרגית לוחמת למען השבת‬
‫החוק המוסרי ומקיימת אותו למרות האיסור‪ .‬היא הפרה את חוק המלך‪.‬‬
‫אנטיגונה היא דמות טרגית טיפוסית‪ ,‬הטרגיות שלה נובעת מהגורל הקבוע מראש ומאופייה העקשני‪ .‬היא מביאה על עצמה‬
‫אסון בגלל אופיה האימפולסיבי והפזיז‪ ,‬הקיצוני‪ ,‬הלא פשרני והלא מאוזן‪ ,‬שמביא אותה לנהוג ולפעול במהירות ובקיצוניות‬
‫‪26‬‬
‫נגד חוק המלך‪ ,‬בלי לנסות לבצע את רצונה בדרך חוקית ואיטית יותר כמו למשל‪ ,‬לנסות לשכנע את המלך בצדקתה‪ .‬יש בה‬
‫פסימיות ופזיזות ולכן היא לא מחכה‪ ,‬אף לא לרגע‪ ,‬שיבואו להצילה אלא מתאבדת‪.‬‬
‫הטרגיות של קריאון נובעת מאופיו‪ :‬מעקשנותו‪ ,‬מכעסו ומעיוורונו‪ .‬הוא הביא על עצמו את אסונו מתוך עריצותו‪ ,‬חוסר‬
‫הגמישות שלו‪ ,‬הגאוותנות הקיצונית שלא איפשרה לו להודות בטעותו בזמן‪.‬‬
‫הגיבור הטרגי סובל את הסבל העז ביותר‪ ,‬הנגרם על‪-‬ידי המעשה המביש ‪ .‬אנטיגונה נושאת בו מהרגע שנודע לה צו המלך‪.‬‬
‫היא סובלת למראה החרפה של אחיה‪ ,‬היא סובלת את כאב חוסר ההבנה עם אחותה‪ ,‬היא סובלת עד מותה ומביעה את‬
‫סבלה בדרכה לקבר‪ ,‬בסכמה את חייה הקצרים שנידונו להסתיים‪.‬‬
‫הסבל של אנטיגונה נגרם על‪-‬ידי המעשה המביש של קריאון‪ .‬אנטיגונה מודעת לו‪ ,‬מונעת על‪-‬ידיו ומובילה עצמה למותה‬
‫בגללו‪ .‬המעשה של אנטיגונה ועקשנותה משיבים את הסדר אל כנו‪ ,‬ומעניקים לקהל את תחושת הקתרזיס‪ :‬בזכותה מגיע‬
‫הקהל לידי אישור מחודש של ערכים‪.‬‬
‫מפלתו של קריאון‪ ,‬סבלו ומודעתו הם טרגיים‪ ,‬אך מחזקים את הטרגדיה של אנטיגונה ואת הידיעה של הקהל‪ ,‬שאנטיגונה‬
‫אכן צדקה והשיבה את הסדר שהופר באמצעות מאבקה חסר‪-‬הפשרות‪.‬‬
‫מדובר בשתי דמויות טרגיות‪ ,‬שכל אחת בדרכה מובילה את עצמה לאובדנה הטרגי‪ ,‬אל הקטסטרופה‪ .‬אבל יש הבדל בין שתי‬
‫הדמויות הטרגיות‪ :‬בעוד אנטיגונה נוחלת הצלחה‪ ,‬למרות מותה‪ ,‬קריאון נוחל מפלה‪.‬‬

‫‪27‬‬