‫‪82‬‬ ‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬

‫בס"ד‬
‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים ‪ -‬ספרות חז"ל ותובנות‬
‫מודרניות‬
‫מיכאל רוטנברג*‬

‫תקציר‬
‫מטרתו של המאמר היא לבחון‪ ,‬האם ההומור עשוי לשמש ככלי מסייע בהתמודדות עם קונפליקטים‬
‫או סכסוכים‪ .‬המאמר יבקש להשיב לנושא על פי התובנות העולות מן האופנים השונים שבהם חז"ל‬
‫התמודדו‪ ,‬או נמנעו מלהתמודד‪ ,‬עם סכסוכים ומחלוקות באמצעות ההומור‪ ,‬ובאמצעות השוואת‬
‫תובנות אלו לתמצית המחקר המודרני בתחום‪ .‬שתי תובנות עיקריות עולות מן הממצאים‪ :‬האחת‪,‬‬
‫שבדרך כלל ההומור משמש את החכמים להתמודדות עם 'המעגל השני' של העימות‪ ,‬ולא עם ליבת‬
‫הסכסוך; השנייה ‪ ,‬כי לחז"ל יש אבחנה מהותית בנוגע לסוגי מחלוקת‪ ,‬כאשר ישנם סוגים של‬
‫מחלוקות שמוטב היה שלא באו לעולם‪ ,‬וישנן מחלוקות שבכוחן דווקא להעשיר את עולמנו‪.‬‬

‫מלות מפתח‪ :‬הומור‪ ,‬חז"ל‪ ,‬מחלוקת‪ ,‬סכסוך‪.‬‬

‫מבוא‬
‫ההומור הוא חלק בלתי נפרד מן החיים האנושיים המוכרים לנו‪ ,‬בכל התרבויות‪ ,‬ועל אף העדר‬
‫הוכחות מוצקות לכך‪ ,‬ניתן להניח במידה קרובה לוודאות שימיו כימי המין האנושי‪ .‬הגדרת ההומור‬
‫אינה חד‪-‬משמעית‪ ,‬אך ניתן לומר שהיא כוללת את כל אופני התקשורת האנושית היוצרים חיוך או‬
‫צחוק בקרב השומעים או הצופים‪ .‬ההומור כולל מושגים שונים כמו‪ :‬אירוניה‪ ,‬סאטירה‪ ,‬קומדיה‪,‬‬
‫ואפילו סרקזם או לעג ( ‪ ; FOWLER,1983, pp.252‬ליפשיץ‪ ,‬תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪ )3‬בעמודים הבאים יובאו‬
‫דוגמאות שניתן לשייכם לאחד או ליותר מן המושגים המשיקים או הכלולים בהומור‪ ,‬אולם מפני‬
‫שכולם‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬מעלים חיוך ומציגים את הצד הקומי של העניין‪ ,‬ניתן לדעתי להתייחס‬
‫אליהם כמכלול אחד‪.‬‬
‫על מהותו ומקורותיו של ההומור בנפש האדם נחלקו החוקרים מאז ומעולם‪ ,‬וכיום מקובל לסכם‬
‫את מכלול התיאוריות הקיימות בשלש תיאוריות‪-‬על‪ :‬השחרור וההרפיה ( ‪ ;) relief‬העליונות‬
‫(‪ ;)superiority‬ואי‪-‬ההתאמה (‪( )incongruity‬זיו‪ ;1981 ,‬זיידמן‪ ,1994 ,‬במיוחד בעמ' ‪25-48‬‬
‫העוסקים בהיבטים העיוניים של ההומור‪ ,‬ובעמ' ‪ 49-67‬הדנים במנגנוני הפעולה שלו ; סובר‪;2009 ,‬‬
‫כהן‪ ,1994 ,‬עמ' ‪.)37-52‬‬
‫הכיוון האחד הוא תיאוריית השחרור וההקלה‪ ,‬הטוענת שההומור משמש ככלי לשחרור מתחים‬
‫הנכפים על האדם במסלול חייו‪ .‬אם האדם מסוגל לצחוק או לחייך על סיטואציות מסוימות‪ ,‬הן‬
‫הופכות באופן מיידי למאיימות פחות‪ .‬אחד ממייצגיה המובהקים של גישה זו‪ ,‬פרויד‪ ,‬טען שדחפים‬
‫מיניים ותו קפניים מודחקים המבקשים לצאת לאור נחסמים על ידי 'הצנזור' הפנימי‪ ,‬וההומור‪,‬‬
‫הבדיחה והצחוק משחררים אותם‪ .‬לדעתו של פרויד‪ ,‬האדם חוסך מעצמו את אי‪-‬הנעימות הכרוכה‬
‫במצב מסוים על ידי שימוש בהומור כבמנגנון הגנה‪ ,‬המעדן וממיר את הסיטואציות שהיו עלולות‬
‫לדרוש ממנו אנרגיה רבה‪ ,‬למצבים קלילים בהרבה‪ .‬האנרגיה 'משתחררת' באמצעות הצחוק‬
‫והשמחה‪.‬‬

‫ד"ר מיכאל רוטנברג‪ ,‬אוניברסיטת תל אביב‪ ,‬התכנית ליישוב סכסוכים ע"ש אוונס‪miroten@zahav.net.il .‬‬ ‫*‬
‫‪83‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫הכיוון השני שונה ממנו לחלוטין‪ ,‬והוא טוען שבאמצעות השימוש בהומור האדם מבטא את עליונותו‬
‫על הזולת‪ ,‬והוא מבטא דרך מעודנת יותר להבעת ניצחון על היריב‪ ,‬לעומת שדה הקרב רווי הקטל‬
‫של המאבק הכוחני‪ .‬ההומור נובע אפוא מרצונם של האנשים להרגיש את עוצמתם‪ ,‬את כוחם‪ ,‬ואולי‬
‫את מעלתם הטובה לעומת הבריות האחרות שמסביבם‪ .‬הראשון שהסביר כך את ההומור היה‬
‫אפלטון‪ ,‬ובעקבותיו הלך גם אריסטו ( אם כי בניסוח שונה במקצת)‪ ,‬הובס‪ ,‬ורבים נוספים‪ .‬המייצג‬
‫הקלאסי של תיאוריה זו בעת האח רונה הוא ברגסון‪ ,‬אשר טען כי לצחוק יש תפקיד חברתי‪ ,‬הוא‬
‫מהוה מעין הענשה על התנהגות בלתי הולמת‪ ,‬ובעקבותיה נוצר לחץ לשנות את ההתנהגות הזו‬
‫ולעשותה מקובלת יותר‪.‬‬
‫הכיוון השלישי טוען שההומור נובע מהתנגשות קוגניטיבית שבין שני אופנים לראיית המציאות‪ ,‬או‬
‫בין הציפיה ובין מה שהתגשם באופן ריאלי‪ .‬הניגוד המפתיע שבין שני המצבים או האופנים הללו‬
‫מעורר באדם תמיהה ומבוכה ומהן נולד ההומור‪ .‬אחד המייצגים הקלאסיים של תיאוריה זו הוא‬
‫קאנט‪ ,‬אשר כתב בספרו 'ביקורת כח השיפוט'‪' :‬הצחוק הוא היפעלות הנוצרת מתוך גלגול פתאומי‬
‫של ציפייה מתוחה לאפס'‪ .‬אריה סובר הראה‪ ,‬שניתן לראות את שורשיה של גישה זו כבר במקרא‪,‬‬
‫בבראשית יח' ט‪-‬טו‪ ,‬כאשר המלאך מבשר לאברהם שאשתו שרה עתידה ללדת בשנה הבאה‪ ,‬בהיותה‬
‫בת תשעים‪ .‬שרה צוחקת מגודל ההפתעה‪ ,‬והנימוק המופיע בכתובים הוא חוסר ההתאמה בין נתוני‬
‫הגיל שלה ושל בעלה‪ ,‬אברהם‪ ,‬ובין בשורת הילד העתיד להיוולד‪ .‬מלומדים שונים כמו ספנסר‬
‫ושופנהאואר המשיכו את הקו של אי‪-‬ההתאמה‪ ,‬ונתנו הגדרות שונות שאינן מספקות באופן מלא‪.‬‬
‫יש שצרפו לכך את הטענה‪ ,‬שרק פתרון מחויך של אי ההתאמה עשוי ליצור מבע הומוריסטי‪.‬‬
‫כל אחת משלש תיאוריות‪-‬העל הללו‪ ,‬הנחלקות לגווני משנה רבים‪ ,‬רואה את כל סוגי ההומור‬
‫השונים כנובעים ממקור אחד‪ ,‬על אף שיש להם כמובן מופעים שונים‪ ,‬עדינים יותר או פחות‪ ,‬כלפי‬
‫פנים או כלפי חוץ‪ ,‬וכדומה‪ .‬עם זאת‪ ,‬על אף השוני המהותי שבין התיאוריות השונות‪ ,1‬הנובע ככל‬
‫הנראה מהבנה שונה בנפש האדם‪ ,‬ואולי גם מתפיסה פילוסופית שונה אודות טבע המין האנושי‪,‬‬
‫דומה‪ ,‬שלכל התיאוריות הללו קיים מצע משותף‪ ,‬אשר העלאתו על פני השטח תורמת לעניינו של‬
‫מאמר זה‪ .‬נראה‪ ,‬שהמכנה המשותף של כל התיאוריות הללו הוא‪ ,‬שההומור מבקש לתת מענה‬
‫לקונפליקט מסוים שהאדם חווה במהלך חייו (יסיף‪ ,‬תשס"ה‪ ,‬עמ' ‪ .)404-405‬המענה עשוי להיות‬
‫במגמה של שחרור והקלה‪ ,‬לדעת תיאורטיקנים אחדים‪ ,‬במגמה של תוקפנות וניצוח‪ ,‬לדעתם של‬
‫תיאורטיקנים אחרים‪ ,‬או כביטוי לאי ההתאמה שהאדם חווה אל מול הקונפליקט הניצב לנגד עיניו‪,‬‬
‫אך מכל מקום‪ ,‬ההומור משמש ככלי טבעי ואינטואיטיבי להתמודדות עם מצבים קונפליקטואליים‪.‬‬
‫קונפליקט זה עשוי להיות במעגל הבין‪-‬אישי‪ ,‬ואזי אנו נפגוש בשימוש הומוריסטי בשיח שבין‬
‫חברים‪ ,‬עמיתים‪ ,‬קולגות‪ ,‬שכנים‪ ,‬או בני זוג‪ .‬קונפליקט זה יכול להופיע במישור החברתי הרחב‬
‫יותר‪ ,‬והוא יתבטא אפוא במגוון התייחסויות הומוריסטיות ליחסי גברים ונשים בכלל‪ ,‬למתחים‬
‫שבין עניים ועשירים‪ ,‬בין השלטון לסוגיו ובין האדם הפשוט‪ ,‬ועוד‪ .‬קונפליקטים שכאלו עשויים‬
‫להיות אף מנת חלקם של המאמינים הדתיים לסוגיהם‪ ,‬בתוכם פנימה או אל מול דתות אחרות‪,‬‬
‫ואף לכך יינתן ביטוי באמצעות ההומור‪ .‬ולבסוף‪ ,‬קונפליקטים לא קלים עשוי האדם למצוא בתוכו‬
‫פנימה‪ ,‬כאשר הוא נקרע בתוכו לחלקים או לרסיסים מכל מיני סיבות‪ ,‬חיצוניות או פנימיות‪ ,‬והוא‬
‫יבקש להקל מעצמו‪ ,‬באמצעות ההומור העצמי‪.‬‬

‫‪ 1‬ייתכן שמדובר בשלשה סוגי הומור‪ ,‬או בשלשה תפקודים שלו‪ ,‬אולם יוצרי התיאוריות הללו כשלעצמם אינם סבורים‬
‫כך‪ ,‬והעלאת אפשרות לתיאוריה רביעית‪ ,‬המכלילה את רוב ככל התיאוריות הרווחות‪ ,‬אינה מעניינו של מאמר זה‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪84‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫כיצד משתמשים בהומור? מחקרים רבים נעשו על אופני השימוש בהומור‪ ,‬שכן בני האדם עושים‬
‫בו שימוש מגוון ביותר‪ .‬במישור החברתי‪ ,‬קיימות עדויות על כך שהומור יכול להוות אמצעי תוקפני‬
‫ביותר‪ ,‬הלועג ומשפיל אדם או קבוצה‪ ,‬מערער את מעמדם החברתי ומחלישם‪ ,‬לעתים עד כדי גרימת‬
‫מוות (זיו‪ ,1990 ,‬עמ' ‪ ;15‬סובר‪ ,2009 ,‬עמ' ‪ 2.)68‬אולם בדרך כלל היחס אל ההומור הוא חיובי‪ ,‬שכן‬
‫חוקרים מצאו שהומור עשוי לשמש ככלי עקבי ויציב ליצירת סביבה פרודוקטיבית‪ ,‬להקל על הלחץ‪,‬‬
‫לשפור יכולות (‪ ,) Miller, 1996‬ויש לו השפעה חיובית על דפוסי מנהיגות מסוימים‪ ,‬כמו מנהיגות‬
‫מעצבת וכריזמטית )‪ .)Avolio, 1999‬כיוון שכך‪ ,‬הוא נחשב כיום כאחת התכונות המועדפות ביותר‬
‫אצל עובדים‪ ,‬יחד עם היכולת לעבוד בצוות ולגשר על פערים וקונפליקטים‪ ,‬ולכן מוכר ככלי‬
‫משמעותי ביישוב סכסוכים ( ‪ .) Smith, Harrington& Neck , 2000‬יחד עם זאת‪ ,‬נמצא שכשם‬
‫שהומור יכול להקל על הסכסוך‪ ,‬הוא עלול גם להחמיר אותו אם השימוש בו מוגזם‪ ,‬או חוצה את‬
‫גבולות החיוך וההכלה‪ .‬באופן דומה‪ ,‬התברר שהומור יכול להקל על חרדה אך גם להחמיר אותה‪,‬‬
‫כאשר החרדה גבוהה מדי ( זיו‪ ,1981 ,‬עמ' ‪ .) 108‬בכלל‪ ,‬להומור יש תפקיד משמעותי בעיצוב החברה‪,‬‬
‫שכן ההומור הוא אחד הכלים החשובים שבאמצעותם מגדירה החברה את הגבולות שלה‪ ,‬באשר‬
‫הוא ערוץ תקשורת ייחודי שבאמצעותה חברי הקבוצה מעבירים מסרים ודומיננטיים זה לזה (סובר‪,‬‬
‫‪ ,2009‬עמ' ‪ )54‬ופעמים רבות הוא משרת מטרות חברתיות (זיידמן‪ ,1994 ,‬עמ' ‪ .)133-179‬באופן דומה‪,‬‬
‫היו שטענו שלמעשה כל קומדיה היא בעצם ביקורת חברתית‪ ,‬בדומה לסאטירה שהיא ביקורת‬
‫חברתית גלויה‪ ,‬אך טענה זו אינה מוסכמת על הכל (זיו‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.)39‬‬
‫כלפי האדם עצמו‪ ,‬במישור האישי‪ ,‬התברר במחקרים לא מעטים‪ ,‬שההומור מתפקד כמנגנון הגנה‪,‬‬
‫בייחוד בעתות משבר‪ ,‬יש לו אפקט של זיכוך נפשי‪ ,‬מעין קתרזיס‪ ,‬ויכולות להיות לו אפילו השפעות‬
‫פיזיולוגיות מקלות ( כהן‪ ,1994 ,‬עמ' ‪ 3.) 37-52‬ההומור מהווה כלי מרכזי בהתמודדות הרגשית של‬
‫האדם‪ ,‬היות והוא גורם ליצירת פרופורציה חדשה למצב נתון‪ ,‬על ידי הקטנת ההיבטים השליליים‬
‫והעצמת החיוביים; משמש כאמצעי לחזרה לתחושת שליטה על המצב; ומאפשר לאדם 'להתעלות'‬
‫מעל מצוקותיו ולא להיות שקוע בהם ( קידר‪4.)2012 ,‬‬

‫באופן דומה‪ ,‬מרטין ואחרים (‪ )Martin, Puhlik-Doris, Larsen, Gray & Weir, 2003‬הציעו לחלק‬
‫את אופן השימוש בהומור לארבעה טיפוסים שונים‪ ,‬על פי אופן יחסו של המשתמש לעצמו ולזולת‪.‬‬
‫קיימת מידה רבה של התאמה בין חלוקה זו ובין החלוקה שהוצגה לעיל ‪:‬‬
‫‪ .1‬ההומור האגרסיבי‪ ,‬כאשר משתמשים בהומור כדי לפגוע‪ ,‬לזלזל או להתקיף אחרים‪ ,‬בדרך‬
‫של לעג וכדומה‪ .‬הומור זה משקף חוסר יחס מכבד לאחרים‪.‬‬
‫‪ .2‬ההומור המשתף‪ ,‬כאשר אנשים משעשעים אנשים אחרים באופן ששומר על יחס כבוד‬
‫לעצמם ולאחרים‪.‬‬

‫‪ 2‬זיו מספר על משורר יווני שנפגע מסירובו של אב לתת לו את בתו‪ ,‬וכתגובה חיבר שירה שבה לעג וצחק על האב ובתו‬
‫בציבור‪ ,‬ואכן כולם צחקו‪ ,‬אלא שהאב ובתו חזרו הביתה והתאבדו‪ .‬יש עדויות שהלוחמים הערבים היו ממקמים‬
‫הומוריסט בקדמת החזית על מנת שילעג לאויב‪ ,‬ולאחר הניצחון היו מעטרים אותו בעיטורים על כך‪ .‬בימינו‪ ,‬תופעת‬
‫ה'שיימינג' עושה לעתים שימוש דומה‪ ,‬תוקפני ופסול‪ ,‬בהומור‪.‬‬
‫‪ 3‬הפחתה בהורמון הקורטיזול ( הורמון הלחץ )‪ ,‬בלחץ הדם‪ ,‬ברמת הסוכרים‪ ,‬ועליה בתפקוד הקורטקס‪ ,‬הם רק מקצת‬
‫ההשפעות הפיזיולוגיות של ההומור‪.‬‬
‫‪ 4‬כדוגמה‪ ,‬היא מפנה לספרה של חיה אוסטרובר‪ ,‬ללא הומור היינו מתאבדים (‪ )2009‬על ההומור בשואה‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪85‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫‪ .3‬ההומור המעודד‪ ,‬כאשר אדם משתמש בו כדי להקל על המצב‪ ,‬כלפי אחרים או אפילו כלפי‬
‫עצמו‪ .‬הומור זה משקף יחס של כבוד עצמי‪ ,‬אך השימוש בו נעשה במצב מצוקה כלשהי‪.‬‬
‫‪ .4‬ההומור המביס את האדם עצמו‪ .‬כאשר אדם צוחק על עצמו באופן שמוריד את ערכו‪,‬‬
‫כשהוא מנסה למצוא חן בעיני אחרים‪ ,‬וכדומה‪ .‬הומור זה משקף חוסר יחס כבוד עצמי‪.‬‬

‫מנקודת המבט הזו‪ ,‬של ההומור ככלי רב‪-‬פנים להתמודדות עם קונפליקטים מגוונים‪ ,‬אני מבקש‬
‫לבחון את התייחסותם של חז"ל להומור ואת אופני השימוש שהם עשו בו‪ .5‬דומה‪ ,‬שאת עצם‬
‫השימוש של חז"ל בהומור כבר אין צורך להוכיח‪ ,‬שכן נכתבו על כך מספר מאמרים וחיבורים‬
‫ראויים (הכהן‪ ,‬תשכ"ב; פירון‪ ,‬תשכ"ב; זיו‪ ;1986 ,‬ליפשיץ‪ ,‬תשנ"ה; ליפשיץ‪ ,‬תשע"ה; אנגלמן‪,‬‬
‫תשנ"ט; יסיף‪ ,‬תשס"ה‪ ,‬במיוחד בביבליוגרפיה בה"ש ‪ 1‬שם )‪ ,‬שחלקם ניסו את כוחם אף בהצעת‬
‫טיפולוגיה – בסיסית‪ ,‬יש לומר בכנות – לאופני השימוש של חז"ל בכלי ההומור‪ .‬מבלי לגרוע מכבודם‬
‫של הראשונים שקדמוני‪ ,‬אני מבקש כאמור לבחון את השימוש החז"לי בהומור על ציר ההתמודדות‬
‫עם מצבי עימות‪ ,‬כאשר אני מציע שלשה מעגלי התייחסות אל הקונפליקט‪ ,‬מבחוץ פנימה‪ .‬השלב‬
‫הראשון הוא המעגל החיצוני‪ ,‬הכולל התמודדות קלה עם מצבי קונפליקט שאינם חריפים בעליל‪,‬‬
‫אך עלולים להיהפך לכאלה‪ .‬המעגל השני יכלול התייחסויות למצבי קונפליקט אישיים‪ ,‬חברתיים‬
‫ולאומיים‪ ,‬אך בדרך שאינה כוללת התמודדות ישירה עם הצדדים הנוגעים לסכסוך‪ ,‬ומסתפקת‬
‫בהצגת התמונה ההומוריסטית לקהל השומעים‪ ,‬במגמה להורות להם את אופן ההתייחסות הראוי‬
‫– לדעתו של הדובר‪ ,‬כמובן – לסכסוך הנידון‪ .‬המעגל השלישי נוגע בליבת הסכסוך‪ ,‬כאשר הוא מנסה‬
‫לעשות שימוש בכלי ההומור על מנת להשפיע ולגעת באחד או ביותר מן הצדדים השותפים לסכסוך‪,‬‬
‫ובכך להביא לסיומו הטוב‪ ,‬או לפחות להקלה משמעותית במצבו‪ .‬מגמת המאמר תהיה לבחון‪ ,‬באלו‬
‫מעגלים משתמשים חז"ל בהומור‪ ,‬ובאיזה אופן הם עושים זאת‪ .‬לאור התובנות שיעלו‪ ,‬הרי‬
‫שלקראת סופו של המאמר אנסה לבחון אילו מן התיאוריות שהוזכרו לעיל תואמת טוב יותר את‬
‫תפיסת עולמם של חז"ל בנוגע להומור וליישוב סכסוכים‪.‬‬
‫מתבקשת כאן הערה מתודולוגית‪ .‬את הסיפורים המובאים להלן ניתן לקרוא בכמה אופנים‪ ,‬והיו‬
‫רבים שקראו אותם שלא באופן הומוריסטי אלא תוך שימת דגש ותשומת לב להיבטים אחרים של‬
‫הסיפור‪ ,‬כמו ההיבט המוסרי‪ ,‬החינוכי‪ ,‬או התיאולוגי של הנושא הנידון‪ .‬מבלי להוריד מנכונותם של‬
‫פרשנויות אלו‪ ,‬אני שותף לדעה‪ ,‬שהוצגה כבר על ידי חוקרים אחרים ( פאוסט‪ ;2011 ,‬בן‪-‬פזי‪,)2014 ,‬‬
‫שניתן לקרוא אותם גם בהקשר הומוריסטי‪ ,‬על ידי שימת לב לתמונה הספרותית הכוללת העולה‬
‫מן הטקסט‪ ,‬ובעיקר על ידי קריאה 'חופשית' המאפשרת לקורא לחוש בנימה המחויכת העולה מן‬
‫הדברים‪ ,‬המתווה את רישומה גם על פניהם של הקוראים בני ימינו‪ .‬להבנתי‪ ,‬קריאה זו אינה‬
‫'חתרנית' במובן של הענקת משמעות לטקסט בניגוד לדעת הכותב‪ ,‬אלא היא 'מעמיקה' במובן זה‬
‫שהיא עומדת על מכלול כוונותיו של המחבר‪ ,‬כולל בחירתו להשתמש בהומור‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬חובת‬
‫ההוכחה המוטלת על הקורא הרגיש לפן ההומוריסטי קשה יותר‪ ,‬שכן ניתן לטעון – על פי 'התער של‬
‫אוקאם' – שאין בטקסט כלום מעבר לפרשנותו הראשונית‪ .‬אולם אני סובר שחשיפת רבדים נוספים‬
‫הינה חלק מהחתירה לעומקם של דברים‪ ,‬ובמידה וכך ייעשה‪ ,‬יעידו הממצאים בעצמם על נכונותם‪.‬‬

‫‪ 5‬עלי להדגיש‪ ,‬שמאמר זה אינו ממצה את כל הדוגמאות הקיימות בספרות חז"ל‪ ,‬לאורכה ולרוחבה‪ ,‬ובכך ייתכן שהוא‬
‫אינו מספק תמונה שלמה‪ .‬ואעפ"כ‪ ,‬דומה שהמגוון שיוצע לקמן מייצג באופן סביר את השימושים השונים של חז"ל‬
‫בהומור‪ .‬עם זא ת‪ ,‬אין ספק שמחקר מקיף ושלם עשוי להניב תובנות מדויקות יותר‪ ,‬אך אין כאן מקומו‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪86‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫השימוש האינסטרומנטלי – רטורי בהומור‬

‫במקומות רבים מאד ברחבי הספרות הענפה של חז"ל‪ ,‬בהלכה ובאגדה‪ ,‬בתלמודים ובמדרשים‪ ,‬נוכל‬
‫למצוא ביטויים הומוריסטיים שנונים מפיהם של חכמים‪ ,‬אך גם מפיהם של דוברים אחרים‬
‫השותפים לשיח שהתרחש בשוק ובבתי המדרש‪ ,‬בחדרי הבית פנימה ובמסדרונות השלטון‪ .‬אחד‬
‫התחומים הפעילים ביותר מבחינה זו הוא זה שבין הרב לתלמידיו‪ ,‬או בין חכם אחד לעמיתו‪ ,‬ואין‬
‫להתפלא על כך‪ ,‬שכן חוויית לימוד התורה היא המרכזית ביותר בעולמם של חז"ל‪ .‬הקונפליקט‬
‫המצוי בסיטואציה הוא 'רך' למדי‪ ,‬שכן על אף שקיים מתח קבוע בין מורה לתלמידיו‪ ,‬קצת קשה‬
‫לדבר על עימות המתהווה בפוטנציה‪ ,‬אם כי אין לשללו באופן מוחלט‪ .‬הדרך הקלה ביותר להפגת‬
‫המתח הזה ולהשראת אווירה נינוחה היא אמירת בדיחה לפני הלימוד‪ ,‬שאינה מכוונת למישהו או‬
‫למשהו קונקרטי‪ ,‬כפי שהתלמוד ( בבלי שבת ל‪ ,‬ב ) מספר על רבה 'כי הא דרבה‪ ,‬מקמי דפתח להו‬
‫לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן'‪ ( .‬תרגום‪ :‬רבה‪ ,‬לפני שפתח בשיעור לתלמידיו‪ ,‬אמר דבר‬
‫בדיחה וצ חקו התלמידים‪ ,‬ואז פתח בשיעור )‪ .‬סיטואציה קרובה לכך היא זו שבין תלמידי חכמים‬
‫ובין עצמם‪ ,‬בבית המדרש‪ ,‬בבית הכנסת או במעגלי חיים נוספים‪ .‬שם פוטנציאל העימות גבוה מעט‬
‫יותר‪ ,‬אולם ברובן של המחלוקות הוא אינו 'נפיץ'‪ .‬סיטואציות דומות מתרחשות בכל מישורי החיים‬
‫של החברה היהודית בבבל ובארץ ישראל‪ ,‬והערות ואמירות הומוריסטיות משולבות במופעים רבים‬
‫מספור בתיעוד המופיע בספרות חז"ל‪ .‬במצבים אלו‪ ,‬לרוב‪ ,‬דרך הביטוי היא עוקצנית‪ ,‬המעלה חיוך‬
‫בקרב השומע או השומעים‪ ,‬אך ניכרת ההנחה הסמויה אצל הדובר ההומוריסטי‪ ,‬הבטוח בתגובתו‬
‫הסלחנית של האדם ה'נפגע' מהאמירה השנונה שנזרקה לחלל האוויר‪ .‬וכך‪ ,‬ברובם המוחלט של‬
‫מופעים אלו לא נרשמה החרפה כלשהי בעימות שבין הצדדים‪ .‬נציג מספר דוגמאות לכך‪.‬‬

‫בבבלי עירובין כה ב‪ ,‬כתגובה לפירושו של רב ביבי‪ ,‬אמר לו רב פפי‪ :‬משום דאתו ממולאי‬ ‫א‪.‬‬
‫אמריתו מילי מולייאתא? ופירש רש"י‪ :‬מפני שאתם מקוטעים ( שנגזר עליכם שלא תאריכו‬
‫ימים‪ ,‬היות ובאתם ממשפחת עלי הכהן ) אתם אומרים דברים מקוטעים ( חסרי ביסוס )?!‬
‫רב פפי לא הסתפק ב'עקיצה' זו אלא המשיך ונימק את ביקורתו בנימוק ענייני‪ ,‬השייך‬
‫לעניין הנידון שם‪ .‬ביטוי זה חוזר במקומות נוספים‪6.‬‬

‫בבבלי ראש השנה (כא'‪ ,‬ב) מסופר שלוי הגיע לבבל ביום יא בתשרי לפי חשבון הבבלים‪,‬‬ ‫ב‪.‬‬
‫שהיה יום י' בתשרי‪ ,‬יום הכיפורים‪ ,‬לפי חשבונם של בני ארץ ישראל‪ .‬הוא נוכח לדעת כמובן‪,‬‬
‫שבני בבל אוכלים ביום זה כרגיל‪ ,‬שכן בארץ ישראל עיברו את החודש‪ ,‬ודחו את מועד הצום‬
‫ביום נוסף‪ .‬ואז אמר‪ :‬בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא‪ .‬ובתרגום – טעים האוכל‬
‫של הבבליים ביום הכיפורים של ארץ ישראל‪.‬‬
‫מדובר במחלוקת משמעותית ביותר אודות הלוח החודשי ולוי נקלע למצב בלתי אפשרי‪.‬‬
‫אין הוא יכול לבטל את חשבונם של מארחיו‪ ,‬אך גם לא להשלים איתו – ולכן הוא בוחר‬
‫בדרך ההומור כדי לבטא את הסתייגותו‪.‬‬
‫בבבלי יבמות (לו‪ ,‬ב) מסופר על רבינא שציטט פסק הלכה להיתר משמו של רבא‪ ,‬ולעומתו‬ ‫ג‪.‬‬
‫רב משרשיא ציטט להפך משמו של רבא‪ ,‬ופסק לאיסור‪ .‬רבינא ניגש לרב משרשיא ואמר לו‬
‫שאמנם הוא מצטט נכון‪ ,‬אך כך אמר רבא בערב‪ ,‬ולמחרת בבוקר חזר בו ופסק להיתר‪.‬‬
‫בתגובה אמר לו רב משרשיא‪ :‬התיר רבא?! יהי רצון שרבא יתיר אף חלב ( ח' צרויה ול'‬

‫יבמות עו‪ ,‬א; כתובות פה‪ ,‬א; בבא מציעא קט‪ ,‬א; בבא בתרא קלז‪ ,‬ב ; בבא בתרא קנא‪ ,‬א‪.‬‬ ‫‪6‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪87‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫סגולה‪ ,‬השומן האסור באכילה )! באמירה עוקצנית והומוריסטית זו ביטא רב משרשיא‬

‫את אי‪-‬שביעות רצונו מפסקו החדש של רבא‪ ,‬ו'איחל' לרבא או למוסרי השמועה בשמו‬
‫'שיזכו' להתיר עוד איסורים מפורשים בתורה‪ ,‬כדוגמת החלב‪.‬‬
‫בבבלי חולין (נז'‪ ,‬ב) הופנתה ביקורת נגד פסקו של רבי יוחנן‪ ,‬שפסק‪ ,‬כי עוף שנשמטה ירכו‬ ‫ד‪.‬‬
‫טריפה‪ .‬כיוון שפסק זה סותר את פסקו של רבי‪ ,‬שהתיר‪ ,‬קובע המבקר‪ ,‬רבי יעקב בר אידי‬
‫בלשון צינית‪' :‬אילמלי הוה רבי יוחנן באתרא דאורו בה חברוותא להתירא‪ ,‬לא פרכיס'‪.‬‬
‫(תרגום‪ :‬אילו היה ר' יוחנן במקום שבו הורו החברים להיתר‪ ,‬לא היה מפרכס בכנפיו)‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אילו היה ר' יוחנן במקום שבו היו תלמידי חכמים אחרים‪ ,‬שהתירו‪ ,‬לא היה מניד‬
‫כנף‪ ,‬היינו לא היה פוצה פה אלא שותק‪ ,‬כיוון שהמתירים גדולים ממנו‪ .‬זהו ביטוי סרקסטי‬
‫למחצה המשתלב היטב באירוע זה‪ ,‬בשל הרלבנטיות שלו לנושא הדיון‪ ,‬שכן לדעת ר' יעקב‬
‫בר אידי‪ ,‬הפסק של ר' יוחנן נוגד דעת גדולים‪.‬‬
‫בבבלי חולין (נז‪ ,‬א) התנהל ויכוח בין האמוראים האם יש פסול טריפה מסוים בריאות‬ ‫ה‪.‬‬
‫העוף‪ .‬חזקיה אמר שאין פסול ריאה לעוף‪ ,‬ור' יוחנן אמר שיש לו‪ .‬במהלך הדיון נמסר‬
‫שבארץ ישראל אמרו על חזקיה‪ ,‬שמדבריו ניכר שאינו בקי בתרנגולין‪ ,‬ופירש רש"י‪' :‬שאינו‬
‫רגיל לאכול תרנגולין ולפיכך לא ידע אם יש להם ריאה או לא‪ ,‬ולשון בדיחותא היא'‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫התבדחו על חשבונו של חזקיה‪ ,‬שאינו רגיל לאכול עוף‪ ,‬אולי מפני שאינו אמיד‪ ,‬או מפני‬
‫שהוא איסטניס‪ ,‬ולכן אינו מבין במבנה גופם ובהלכות הנגזרות מכך‪.‬‬
‫בבבלי שבת (קמח‪ ,‬א) מסופר על אמורא בשם רבה בר חנה שהגיע לפומבדיתא‪ ,‬ולא נכנס‬ ‫ו‪.‬‬
‫לדרשתו של ראש הישיבה‪ ,‬רב יהודה‪ .‬שלח רב יהודה את שמשו לעקל את בגדיו של האורח‪,‬‬
‫בכדי לגרום לו לבוא לשיעור‪ ,‬ואכן הוא נאלץ לבוא ( כדי להחזיר לעצמו את בגדיו )‪ .‬בשיעור‬
‫דרש רב יהודה הלכה מסוימת‪ ,‬והאורח‪ ,‬רבה בר בר חנה‪ ,‬אמר לו שההלכה היא להפך‪,‬‬
‫והביא ראיה לדבריו ממה שאמרו רבנים אחרים מאותה ישיבה‪ ,‬פומבדיתא‪ .‬רב יהודה הודה‬
‫שלא שמע זאת מהם‪ ,‬ואמר בהלצה 'האם לא טוב עשיתי שעיקלתי את בגדיך?!' ( כלומר‪,‬‬
‫הרי רק כך למדתי משהו חדש‪ ).‬כאן מדובר דווקא בהומור עצמי‪ ,‬שמנע התפתחות של‬
‫סכסוך בין רב יהודה לבין האורח‪ ,‬רבה בר בר חנה‪.‬‬

‫דוגמאות כאלו פזורות לרוב בספרות התלמודית‪ ,‬אך איננו פוגשים בהן לעג לשמו‪ ,‬או סרקזם מושחז‬
‫הנועד לפגוע ביריב‪ ,‬אם לשם החלשתו לצורך הכרעת הדיון‪ ,‬ואם לשם הפגיעה כשלעצמה‪ .‬ייחוס‬
‫כוונות כאלו לאמוראים אינו עולה מקריאה חסרת‪-‬פניות של הטקסט‪ ,‬ואינו מתבקש מתוך‬
‫הקונטקסט של הדיון‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש מקום לשאול מדוע נעשה שימוש בהומור‪ ,‬ודומה שנוכל לומר‬
‫שבמקרים כגון אלו 'עקיצות' הומוריסטיות כאלו הינן חלק מהשיח‪ ,‬היוצר אווירה קלילה ונעימה‬
‫יותר‪ .‬זהו המעגל הראשון‪ ,‬המקיף מרחוק את ליבת הקונפליקט או העימות הפוטנציאלי‪ ,‬אך אינו‬
‫נוגע בו כלל‪ ,‬מלבד השראת אווירה קלילה יותר‪ .‬מלבד עדות לחוש הומור בריא‪ ,‬המתבל את השיח‬
‫האנושי בכל הקשר ובכל עניין‪ ,‬בדיוק כמו שאנו פוגשים אותו היום בשיח היום יומי – אין להסיק‬
‫מכך כל מסקנה משמעותית באשר לשימוש בהומור ככלי ליישוב סכסוכים‪ .‬ההומור מהווה כאן‬
‫דרך ביטוי מחויכת‪ ,‬המעדנת את הביקורת ולעתים אף רומזת לה במקום לאומרה במפורש‪ ,‬אך היא‬
‫אינה נוגעת למהותו של הסכסוך או לגופה של המחלוקת‪ ,‬אלא‪ ,‬לכל היותר‪ ,‬מתבלת אותם בטעמו‬
‫הטוב והנוח לעיכול של ההומור הבריא‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪88‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫השימוש חינוכי – דרשני בהומור‬

‫פעמים רבות נוכל למצוא שימוש בהומור בספרות חז"ל כאשר מגמתם הייתה להתייחס למתיחות‬
‫הקיימת בנושא מסוים‪ ,‬אך מסיבות חינוכיות או ציבוריות לא ניתן היה לתקוף את הנושא באופן‬
‫ישיר‪ ,‬ועל כן נבחרה דרך ההומור כאמצעי עקיף ועדין יותר להתמודדות‪ .7‬לקבוצה זו נוכל לשייך את‬
‫כל מגוון ההתבטאויות ההומוריסטיות בנושאים בעלי רגישות חברתית או לאומית גבוהה‪ ,‬כמו‪:‬‬
‫המתח שבין עשירים ועניים; בין גברים ונשים; בין תלמידי חכמים ועמי הארצות; בין האנשים‬
‫הנורמטיביים ואלו החיים בשוליים‪ ,‬כמו שיכורים‪ ,‬מקבצי נדבות ועוד; וכמובן – בין ישראל לנכרים‬
‫החיים בתוכו ומסביבו‪ .‬נציג מספר דוגמאות לכך‪:‬‬

‫בתלמוד הבבלי‪ ,‬במסכת נדרים ( סו'‪ ,‬ב ) מופיע קובץ סיפורים‪ ,‬שבהם הבעל נודר שאשתו‬ ‫א‪.‬‬
‫לא תיהנה מנכסיו‪ ,‬אלא אם כן תעשה משהו משפיל כלפי אחד מהחכמים‪ ,‬וחכמי ישראל‬
‫מחלו על כבודם על מנת להציל את האישה‪ ,‬ולמעשה את הנישואין‪ .‬בסופו של הקובץ מופיע‬
‫סיפור‪ ,‬שאמנם אינו קשור לנדר‪ ,‬אך מספר את סיפור המתיחות שבין בני הזוג באופן‬
‫הומוריסטי‪ ,‬המסתיים אף הוא בגדלות הנפש של החכם‪ .‬כך נאמר שם‪:‬‬

‫ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל‪ ,‬נסיב איתתא‪ ,‬אמר לה‪ :‬בשילי לי תרי טלפי‪,‬‬
‫בשילה ליה תרי טלפי‪ ,‬רתח עלה‪ .‬למחר אמר לה‪ :‬בשילי לי גריוא‪ ,‬בשילה ליה גריוא‪ .‬אמר‬
‫לה‪ :‬זילי אייתי לי תרי בוציני‪ ,‬אזלת ואייתי ליה תרי שרגי‪ .‬אמר לה‪ :‬זילי תברי יתהון על‬
‫רישא דבבא‪ .‬הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא‪ ,‬אזלת ותברת יתהון על‬
‫רישיה‪ .‬אמר לה‪ :‬מה הדין דעבדת? אמרה ליה‪ :‬כך ציוני בעלי‪ .‬אמר‪ :‬את עשית רצון‬
‫בעליך‪ ,‬המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬ההוא שעלה מבבל לארץ ישראל ונשא אישה‪ .‬אמר לה‪ :‬בשלי לי שתי עדשים (‬
‫וכוונתו הייתה למעט אוכל‪ ,‬אך למנה ראויה )‪ .‬האישה בישלה לו שתי עדשים בדיוק – והוא‬
‫כעס עליה‪ .‬למחרת אמר לה‪ :‬בשלי לי מנה גדולה של עדשים‪ ,‬ואכן היא בישלה לו‪ ( .‬בכך‬
‫נוכח שהיא מבינה )‪ .‬ואז ביקש ממנו שתביא לו שני 'בוציני' שהם אבטיחים בניב הבבלי של‬
‫הארמית‪ ,‬אולם היא הביאה לו נרות‪ ,‬שזהו 'בוציני' בניב הארץ‪-‬ישראלי של הארמית‪ .‬הוא‬
‫כעס על חוסר ההבנה‪ ,‬ואמר לה שתשבור אותם על ה'בבא'‪ ,‬וכוונתו הייתה לשער של הבית‪,‬‬
‫הקרוי 'בבא' בארמית‪ .‬אולם האישה הלכה ושברה אותם על ראשו של החכם‪ ,‬ששמו היה‬
‫בבא בן בוטא‪ .‬החכם שאל אותה‪ :‬מדוע עשית זאת? והיא השיבה‪ :‬כך ציווני בעלי‪ .‬אמר לה‬
‫בבא בן בוטא ‪ :‬את עשית רצון בעלך‪ ,‬הקב"ה יברך אותך ויהיו לך שני בנים [חכמים‬
‫וצדיקים] כמו בבא בן בוטא‪.‬‬
‫קריאה חופשית בסיפור זה‪ ,‬ללא המטען התרבותי ה'כבד' הנובע מעצם שייכותו לתלמוד‬
‫הבבלי‪ ,‬אינה יכולה למנוע את החיוך העולה על שפתי הקורא‪ ,‬ובכך מתבטא הפן‬
‫ההומוריסטי הבולט שלו‪ ,‬מעבר להיבטים אחרים‪ ,‬אשר חוקרים אחרים עמדו עליהם‬
‫בהרחבה (חברוני‪ ,2007 ,‬והע"ש ‪ 4‬שם)‪ .‬הסיפור המשעשע לועג לכאורה לבורותה של‬
‫האישה ‪ ,‬לאי הבנתה‪ ,‬ולנכונותה לבצע הוראות לא הגיוניות בעליל של בעלה‪ ,‬כפי שהיא‬

‫‪ 7‬עוד על השימוש שעשו חכמי ישראל בהומור ראו פירון‪ ,‬תשכ"ב‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪89‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫הבינה אותם בטעות‪ .‬בכך הוא יכול להצטרף לסיפורים רבים אחרים אודות טיפשותן של‬
‫נשים‪ .‬אולם בצדק טען עלי יסיף (יסיף‪ ,‬תשס"ה‪ ,‬עמ' ‪ ,)409-411‬שכאן טמון רובד נוסף‪ ,‬אשר‬
‫המספר מבקש להאירו ולבקרו באופן הומוריסטי‪ .‬הנורמה שלפיה האישה חייבת לציית‬
‫לבעלה‪ ,‬ללא ערעור וללא הרהור‪ ,‬מוצגת כאן באופן אבסורדי‪ .‬אילולא חכמתו וצדקתו של‬
‫בבא בן בוטא‪ ,‬הייתה עלולה להתפתח כאן תקרית לא נעימה בכלל‪ ,‬בין החכם והאישה‪,‬‬
‫וככל הנראה אף בין החכם לבעל ובין האישה לבעלה‪ .‬הבעלים בחברה היהודית מתבקשים‬
‫להבין מהו המחיר של אישה 'כנועה וצייתנית'‪ ,‬ולאן הדברים עלולים להתדרדר‪ .‬בנוסף‪,‬‬
‫מסופר כאן סיפור על אי‪ -‬הבנה קלאסית בין בני הזוג‪ ,‬העשויה לנבוע מסיבה פרוזאית‬
‫לחלוטין – פרשנות מקומית שונה לאותן מילים‪ ,‬ובאופן מעמיק יותר‪ :‬העדר שפה משותפת‬
‫בין בני הזוג במובנו הרחב של קושי זה‪ .‬כמו כן‪ ,‬מסופר כאן הקושי של התמזגות חלקים‬
‫שונים בעם ישראל לכלל חברה אחת‪ ,‬שהרי מוצאם השונה הוא שחולל את כל המהומה‪ .‬כל‬
‫המסרים הללו מועברים לקהל השומעים באמצעות ההומור‪.‬‬
‫התלמוד במסכת מגילה ( כה‪ ,‬ב ) קבע‪ ,‬שכל ליצנות אסורה חוץ מליצנות על עבודה זרה‬ ‫ב‪.‬‬
‫ועובדיה‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬נמצאו בספרות חז"ל מספר הומורסקות שנונות הלועגות לנכרים‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬בתלמוד הבבלי המסכת סוכה ( מח‪ ,‬ב ) מסופר כך על שני גויים בעלי שמות‬
‫דמיוניים‪-‬מטאפוריים‪:‬‬

‫הנהו תרי מיני‪ ,‬חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה‪ ,‬אמר ליה ששון לשמחה‪ :‬אנא עדיפנא‬
‫מינך‪ ,‬דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו'‪ - .‬אמר ליה שמחה לששון‪ :‬אנא עדיפנא מינך‪ ,‬דכתיב‬
‫שמחה וששון ליהודים‪ .‬אמר ליה ששון לשמחה‪ :‬חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא‪ ,‬דכתיב‬
‫כי בשמחה תצאו‪ .‬אמר ליה שמחה לששון‪ :‬חד יומא שבקוך ומלו בך מיא‪ ,‬דכתיב‬
‫ושאבתם מים בששון‪ .‬אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו‪ :‬עתידיתו דתמלו לי‬
‫מים לעלמא דאתי‪ ,‬דכתיב ושאבתם מים בששון‪ - .‬אמר ליה‪ :‬אי הוה כתיב לששון ‪-‬‬
‫כדקאמרת‪ ,‬השתא דכתיב בששון ‪ -‬משכיה דההוא גברא‬
‫משוינן ליה גודא‪ ,‬ומלינן ביה מיא‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬היו שני 'מינים' ( כנוי לגויים‪ ,‬בדרך כלל – נוצרים )‪ ,‬אחד שמו 'ששון' והשני שמו‬
‫'שמחה'‪ .‬אמר ששון לשמחה‪ :‬אני עדיף ממך‪ ,‬שנאמר 'ששון ושמחה ישיגו' ( כלומר‪ ,‬הששון‬
‫קודם לשמחה )‪ .‬אמר שמחה לששון‪ :‬אני עדיף ממך שנאמר 'שמחה וששון ליהודים' (‬
‫כלומר‪ ,‬השמחה קודמת לששון )‪ .‬אמר לו ששון לשמחה‪ :‬יום אחד יתפסוך ויעשו אותך רץ‪-‬‬
‫שליח לרוץ לפני המלך שנאמר 'כי בשמחה תצאו'‪ .‬אמר לו שמחה לששון‪ :‬יום אחד יתפסוך‬
‫וימלאו בך מים‪ ,‬שנאמר 'ושאבתם מים בששון'‪ .‬אמר אותו 'מין' ששמו ששון לרבי אבהו‪:‬‬
‫אתם ( היהודים ) עתידים למלא לי מים לעתיד לבא‪ ,‬שנאמר 'ושאבתם מים בששון'‪ .‬ענה לו‬
‫רבי אבהו‪ :‬אם היה כתוב 'לששון'‪ ,‬היית צודק‪ ,‬עכשיו שנאמר 'בששון' הכוונה שעורו של‬
‫אותו האיש ( כלומר‪ ,‬ששון ) ישמש לנו ככלי ונמלא בו מים‪.‬‬
‫השיח המשעשע הזה בין הנכרים ששמותיהם ספרותיים ואינם ריאליים‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬נועד‬
‫להגחיך את הנכרים‪ ,‬ולהוות אמצעי תעמולה סטירי משובח במאבק העז והמתמשך שניהלו‬
‫חכמי ישראל נגד התעמולה הנוצרית‪ ,‬במאה השנייה והשלישית לספירה‪ ,‬כפי שהראו אל‪-‬‬
‫נכון הלברטל ונאה (הלברטל ונאה‪ ,‬תשס"ז)‪ .‬השימוש בהומור בדרך של יצירת סטירה על‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪90‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫חשבונם של המינים שירת נאמנה את מטרתם החינוכית‪-‬דרשנית של החכמים‪ ,‬בהציגם את‬

‫חולשתם ועקמימותם של הנכרים בכל הנוגע להבנתם בפסוקי המקרא‪.‬‬
‫דוגמה נוספת לשימוש בהומור כאמצעי חינוכי לשם השחרת פניהם של הגויים‪ ,‬ובמיוחד‬ ‫ג‪.‬‬
‫של האלטרנטיבה המשפטית שהם הציעו‪ ,‬מצויה בתלמוד הבבלי במסכת שבת ( קטז'‪ ,‬א‪-‬‬
‫ב)‪ ,‬שם מסופר כך‪:‬‬

‫אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי‪ .‬הוה ההוא פילוסופא‬
‫בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא‪ .‬בעו לאחוכי ביה; אעיילא ליה שרגא‬
‫דדהבא‪ ,‬ואזול לקמיה‪ ,‬אמרה ליה‪ :‬בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי‪ .‬אמר להו‪ :‬פלוגו‪.‬‬
‫אמר ליה כתיב לן‪ :‬במקום ברא ברתא לא תירות‪ .‬אמר ליה‪ :‬מן יומא דגליתון מארעכון‬
‫איתנטלית אורייתא דמשה‪ ,‬ואיתיהיבת עוון גליון‪ ,‬וכתיב ביה‪ :‬ברא וברתא כחדא ירתון‪.‬‬
‫למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא‪ .‬אמר להו‪ :‬שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה‪:‬‬
‫אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי‪.‬‬
‫וכתיב ביה‪ :‬במקום ברא ברתא לא תירות‪ .‬אמרה ליה‪ :‬נהור נהוריך כשרגא!‬
‫אמר ליה רבן גמליאל‪ :‬אתא חמרא ובטש לשרגא‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬אמא שלום‪ ,‬אשתו של ר' אליעזר‪ ,‬היתה אחותו של רבן גמליאל (הנשיא)‪ .‬בשכנותם‬
‫היה פילוסוף ( שתפקד כשופט ) שנאמר עליו שהוא אינו מקבל שוחד‪ .‬רצו ( אמא שלום‬
‫ואחיה‪ ,‬רבן גמליאל ) ללעוג לו‪ .‬הביאה לו אמא שלום מנורת זהב ( כשוחד )‪ ,‬ואז באה לפניו‬
‫ואמרה‪ :‬אני מבקשת לחלוק בנכסי ירושת ההורים עם אחי‪ .‬אמר לה השופט הפילוסוף‪:‬‬
‫תחלקו‪ .‬אמר רבן גמליאל לשופט‪ :‬הרי בתורה שלנו כתוב‪ ,‬שבמקום שיש בן‪ ,‬הבת אינה‬
‫יורשת! אמר לו השופט‪ :‬מהיום שגליתם בארצכם ניטלה התורה ממשה וניתנה ל'גיליון‬
‫האוון' ( גליון הרשע‪ ,‬משחק מלים עם האוונגיליון‪ ,‬כתבי הקדש של הנוצרים ) ושם נאמר‬
‫שהבן והבת יירשו כאחד‪ .‬למחרת הביא לו רבן גמליאל חמור לובי ( איכותי ביותר )‪ .‬ואז‬
‫חזר בו השופט‪ ,‬ואמר שיש להסתכל בסוף הציטוט בגיליון העוון‪ ,‬ושם נאמר 'אני לא באתי‬
‫לגרוע מתורת משה אלא להוסיף על תורת משה באתי' ( ציטוט חופשי מדברי ישו )‪ ,‬ובתורת‬
‫משה נאמר 'במקום שיש בן‪ ,‬הבת אינה יורשת'‪ .‬אמרה לו אמא שלום‪ :‬יאיר אורך כמנורה!‬
‫(ורמזה לו בזה למנורת הזהב שהביאה לו כשוחד)‪ .‬אמר רבן גמליאל‪ :‬בא החמור ובעט‬
‫במנורה‪( .‬כלומר‪ ,‬השוחד שלי התגבר על השוחד של אחותי)‪.‬‬
‫אין צורך להוסיף מלים על ההומור שבסיפור הזה‪ ,‬שהיה מתוכנן מראש למטרת הגחכת‬
‫הפילוסוף‪-‬השופט הנוצרי‪ .‬הטיעון כנגד המשפט של המינים אינו 'חמור' ואינו ערוך כהלכה‬
‫מבחינה לוגית‪ ,‬אלא מציג תמונה המעלה חיוך בקרב הצופים‪ ,‬לאור התנהלותו הצבועה של‬
‫השופט‪ .8‬אין ספק שהסיפור הזה – בין אם היה ובין אם משל היה – סופר חזור וספר‬
‫בדרשות החכמים‪ ,‬בשיעוריהם‪ ,‬ובשיחות הרחוב בערים ובכפרים בארץ ישראל בסוף המאה‬
‫הראשונה ובמאה השנייה‪ ,‬כעדות לכישלון אמונתם של הנוצרים‪ .‬ההומור אינו 'תבלין'‬
‫בסיפור הזה‪ ,‬אלא דווקא 'המנה העיקרית' שלו‪ ,‬בהיותו הכלי המרכזי להעברת המסר‪.‬‬

‫‪ 8‬על הפן ההומוריסטי של סיפור זה הצביע כבר הרב מרדכי הכהן (הכהן‪ ,‬תשכ"ב)‪ .‬עם זאת‪ ,‬הספרות המחקרית‬
‫והפרשנית מיעטה לדון בפן ההומוריסטי של סיפור זה‪ ,‬ראו למשל – סמואל (תשע"ב)‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪91‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫בתלמוד הבבלי‪ ,‬במסכת בבא בתרא (עג'‪ ,‬א ‪ -‬עד‪ ,‬ב)‪ ,‬מובא קובץ סיפורים מפורסם‪ ,‬הידוע‬ ‫ד‪.‬‬
‫כ'אגדות רבה בר בר חנה' על שם האמורא הבבלי שעלה לארץ ישראל‪ ,‬אשר סיפר את כל‬
‫האגדות הללו כמי שחווה אותן בגוף ראשון‪ .‬אגדות אלו מספרות סיפורים שאינן‬
‫מציאותיים‪ ,‬מוגזמים במתכוון‪ ,‬ורבים מאד הפרשנים והחוקרים שניסו לעמוד על טיבן ועל‬
‫סודן‪ .‬אם נתייחס לאגדות אלו כסוג של דרשה שבציבור‪ ,‬הרי שהשימוש בכלי הגוזמא יכול‬
‫להיחשב כאחת מן הסוגות של ההומור‪ ,‬שכן יש בהן מן השעשוע‪ ,‬במיוחד לאור תיאוריית‬
‫'אי‪-‬ההתאמה' שהוזכרה לעיל (יסיף‪ ,‬תשס"ה)‪ .‬באופן שכזה הציע זילברשטיין‬
‫(זילברשטיין‪ )2012 ,‬להבין את האגדות כמבטאות את השניות שבנפשו של רבה בר בר חנה‪,‬‬
‫שהיה נתון בתווך בין שני עולמות‪ ,‬בין בית המדרש הבבלי‪ ,‬שממנו ביקש לצאת‪ ,‬ובין בית‬
‫המדרש הארץ‪-‬ישראלי‪ ,‬שלא קיבל אותו בזרועות פתוחות‪ .‬כיוון שכך‪ ,‬הוא השתמש בהומור‬
‫בכדי לאפשר את העברת המסרים הנוקבים‪ ,‬בדרך חברתית מקובלת‪ .‬השימוש באמצעים‬
‫אלו נועד להבטיח כי הביקורת החברתית הנוקבת אכן תישמע ותופנם‪ ,‬אך בעזרת שימוש‬
‫בכלים שאינם בגדר של שבירת כללי המשחק החברתיים‪.‬‬

‫כל אחת מהדוגמאות מספרת סיפור שונה‪ ,‬אך המכנה המשותף הוא‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬ניסיון של חכמים‪,‬‬
‫שהם הדוברים ברוב המקרים‪ ,‬ובוודאי הם המתעדים והמוסרים את הסיפור לדורות‪ ,‬להתמודד‬
‫באופן הומוריסטי עם הבעיות הכרוכות בסוגיות שאותן חוו כמטרידות וכמבקשות התייחסות‪.‬‬
‫מערכת השיקולים לבחירת האפיק ההומוריסטי לא נחשפה בפנינו‪ ,‬אולם אין ספק שלא מדובר כאן‬
‫בבחירה מקרית או חסרת חשיבות‪ ,‬שכן על חשיבותה של המעטפת הסיפורית שבה בחרו חכמים‬
‫להעביר לשומעיהם ולדורות הבאים את המסרים שלהם‪ ,‬כבר עמדו רבים וטובים מחוקרי האגדה‪.‬‬
‫כיוון שכך‪ ,‬סביר להניח שבהציגם את הנושא באופן היתולי‪ ,‬משעשע ומעלה חיוך‪ ,‬השיגו הדוברים‬
‫מספר יעדים בו זמנית‪ ,‬המשרתים את המטרה הכללית‪ .‬כפי שהתברר בכמה מחקרים מודרניים‬
‫(זיו‪ ,1981 ,‬עמ' ‪ ,)49-72‬שילוב ההומור בשיעור או בדרשה מונע במידה רבה את ההתנגדות לשמיעת‬
‫הדברים ומסייע לקבלתם‪ ,‬מעבר להשפעתו החיובית על האווירה הכללית‪ .‬היכולת של האדם לזכור‬
‫בדיחה‪ ,‬סיפור משעשע או קומדיה שצפה בה‪ ,‬גבוהה יותר מאשר יכולתו לזכור נתונים 'יבשים'‬
‫שנאמרו לו במהלך שיעור‪ ,‬הרצאה‪ ,‬או דרשה‪ ,‬וכך מסייע ההומור בהפנמת המסר המועבר לזמן‬
‫ארוך יותר‪ .‬זהו המעגל השני‪ ,‬כפי שהוצע לעיל‪ ,‬שבו מבקשים החכמים להתמודד עם נושא מסוים‬
‫המצוי בקונפליקט‪ ,‬כמו יחסי גברים ונשים‪ ,‬או בני ארץ ישראל ובבל‪ ,‬או כמו היחס למינים‪ ,‬אך‬
‫אינם עושים זאת בדרך ישירה אלא בעקיפין‪ ,‬תוך שימוש מושכל בהומור‪.‬‬

‫שימוש בהומור כחלק מ'ארגז הכלים' לניהול סכסוך‪.‬‬

‫בתלמוד מובאות מספר דוגמאות‪ ,‬לא רבות במיוחד‪ ,‬שבהן ניתן לראות כיצד חז"ל השתמשו בהומור‬
‫ככלי משמעותי בהתמודדות ישירה עם הסכסוך‪ ,‬הקונפליקט או העימות שאליהם נדרשו‪.‬‬
‫הקונפליקטים האלו נוגעים למספר תחומים שונים זה מזה‪ ,‬אך דומה שנוכל להעלות מהם כמה‬
‫תובנות משותפות‪ 9.‬נציג כאן כמה מן הדוגמאות הרלוונטיות‪:‬‬

‫‪ 9‬לא הבאתי כאן את העדות שהיא אולי הישירה מכולן אודות השימוש בהומור ככלי ליישוב סכסוכים‪ .‬כוונתי לעדות‬
‫בבבלי תענית כב א‪ ,‬על שני הבדחנים שעליהם אמר אליהו לר' ברוקא שהם בני העולם הבא‪ ,‬ואחד ההסברים לכך היה‬
‫מפני שכאשר היו רואים שני אנשים שיש מריבה ביניהם היו מבדחים דעתם ועושים שלום ביניהם‪ .‬הסיבה לכך היא‪,‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪92‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫א‪ .‬בבבלי סנהדרין ( ז‪ ,‬ב ) כחלק מסדרת מאמרים אודות החובה להעמיד דיינים ראויים לבתי‬
‫הדין‪ ,‬מובא המעשה הבא‪:‬‬
‫דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר‪ ,‬אמר ליה ליהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש‪:‬‬
‫קום עליה באמורא‪ .‬קם‪ ,‬גחין עליה‪ ,‬ולא אמר ליה ולא מידי‪ .‬פתח ואמר‪ :‬הוי אומר לעץ‬
‫הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו‬
‫(חבקוק‪ ,‬ב‪ ,‬יט)‪.‬‬

‫תרגום‪ :‬בית הנשיא מינו דיין שלא למד תורה הרבה‪ .‬אמר ריש לקיש‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬אחד מחכמי‬
‫הדור למתורגמן שלו‪ ,‬האדם שהיה מקריא את דרשתו בקול רם לשומעים‪ ,‬ששמו היה יהודה בר‬
‫נחמני‪ :‬הצע עצמך כמתורגמן לדיין החדש הזה‪ .‬הציע עצמו‪ ,‬והתכופף לשמוע את דבריו‪ ,‬אולם‬
‫הדיין ההוא שתק ולא אמר כלום‪ .‬אז קרא עליו את הפסוק 'הוי אומר לעץ הקיצה‪ ,‬עורי לאבן‬
‫דומם‪ ,‬הוא יורה?! הנה הוא תפוש זהב וכף וכל רוח אין בקרבו' (חבקוק ב‪ ,‬יט)‪ .‬כלומר‪ ,‬השווה‬
‫את הדיין הזה לעץ ולאבן‪ ,‬ורמז שהוא מלא זהב וכסף‪ ,‬היינו שהתמנה רק מחמת שיקולים‬
‫ממוניים‪.‬‬
‫בסיפור זה השימוש בהומור מכוון להשגת מטרה קונקרטית‪ ,‬כחלק מהמחאה נגד מינויו של‬
‫הדיין הלא‪-‬ראוי‪ .‬מתוך ההקשר ברור שאין מדובר כאן בשימוש 'רך' בהומור לשם השראת‬
‫אווירה נעימה ומחויכת‪ ,‬אלא בשימוש בהומור כאמצעי מושחז וחד‪ ,‬באמצעות יצירת סטירה‪,‬‬
‫לצורך התמודדות עם הקונפליקט‪ .‬בתקופתו של ריש לקיש‪ ,‬במאה השלישית‪ ,‬סוגיית מינויו של‬
‫הדיין הנזכר בסיפור‪ ,‬שלדעת החכמים המובילים באותה העת לא היה נחשב כתלמיד חכם‬
‫הראוי לתפקיד‪ ,‬היתה חלק ממאבק רחב יותר על אופיים של בתי הדין ושל הדיינים הדנים‬
‫בהם‪ ,‬ואולי אף על שליטה באחד ממוקדי הכוח החשובים בחברה הישראלית באותה העת‪ ,‬בין‬
‫החכמים ובין הנשיא ונאמניו ( לוין‪ ,‬תשס"א; רוזנפלד‪ ,‬תשמ"ח; לאו‪ .)2012 ,‬בית הנשיא ביקשו‬
‫לשמר בידם את הזכות למינוי דיינים‪ ,‬כמו גם את נאמנותם של הדיינים אליהם‪ ,‬ולכן מינו דיין‬
‫לפי טעמם‪ .‬החכמים יכלו לבטא את אי שביעות רצונם במגוון דרכים‪ ,‬אך בחרו ביצירת מצב‬
‫קומי בו התבקש הדיין החדש לשאת דברים‪ ,‬ואף הועמד לרשותו קריין‪-‬כרוז מנוסה ומבין עניין‪.‬‬
‫כפי שצפה זאת מראש ריש לקיש‪ ,‬הדיין החדש‪ ,‬שלא היה בר‪-‬הכי‪ ,‬נאלץ לשתוק על מנת שלא‬
‫תתגלה חרפתו ברבים ביתר שאת‪ .‬הסיטואציה היא מביכה‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬מצידו של הדיין‬
‫ומבחינתם של בית הנשיא שמינו אותו‪ ,‬אולם היא בוודאי נתפסה כמשעשעת בעיני הציבור‪,‬‬
‫הקהל‪ ,‬כיוון שלכאורה כוונתם של החכמים ובראשם ריש לקיש היתה לכבדו‪ ,‬בעוד שבאמת‬
‫ביקשו לבזותו‪ ,‬להראות את קלונו ברבים‪ ,‬ולהביע את מחאתם על המינוי הלא ראוי שנכפה‬
‫עליהם‪ .‬ייתכן שמחאה זו עשויה היתה אף להביא לביטול מינויו של הדיין הלא‪-‬ראוי‪ .‬בכך נעשה‬
‫שימוש ישיר בהומור על מנת להכריע בסכסו ך או בקונפליקט שהיה בין בתי המדרש ובין‬
‫'המינהל האזרחי' באותם הימים‪.‬‬
‫ב‪ .‬בסוף ימי הבית השני‪ ,‬נחלקו חכמי הפרושים עם הצדוקים במספר רב של מחלוקות‪ ,‬אשר‬
‫התיעוד אודותם נשאר בידינו אך ורק מצידם של הפרושים‪ ,‬וליתר דיוק‪ :‬של חז"ל‪ ,‬ממשיכי‬
‫דרכם‪ .‬אין בידינו ולו ספר אחד או מגילה אחת שניתן לשייכה לכת הצדוקים‪ ,‬עניין היוצר ללא‬

‫מפני שהתלמוד אינו מפרט באיזו דרך הם עשו זאת‪ ,‬כיצד השתמשו בהומור ובבדיחות הדעת על מנת להשיג את‬
‫מטרתם‪ ,‬ולכן לא עסקתי בכך‪ .‬לקריאה נוספת ראו אצל רוט )‪.)Roth, 2011‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪93‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫ספק בעיה מתודולוגית לא פשוטה בכל הנוגע לאמינותם ולדיוקם של העובדות הנמסרות‪.‬‬
‫אעפ"כ‪ ,‬כבר הוכיח אייל רגב ( רגב‪ ,‬תשס"ה) שקיימות סיבות ראויות ליתן אמון בעדותם של‬
‫חז"ל‪ ,‬ולכל הפחות – במה שנוגע לענייננו – לרוח האירונית ולגישה הנושבת מעדויות אלו‪.‬‬
‫קיימות מספר דוגמאות בודדות שבהן הוויכוח עם הצדוקים מתואר כוויכוח ענייני לכל דבר‬
‫ועניין ( רוטנברג‪ ,‬תשע"א)‪ .‬אולם ברוב המקרים לא זכתה עמדת הצדוקים להתייחסות עניינית‬
‫המכבדת את היריב‪ .‬במשנה מסכת ידיים מצויות מספר מחלוקות‪ ,‬בהם ההתייחסות אל‬
‫העמדה החולקת – לפחות כפי שהדבר נרשם בדיעבד מאוחר יותר – היתה התייחסות אירונית‪,‬‬
‫שלעתים אף נשזרה בה נימה של זלזול‪ .‬מהו ההסבר והצידוק ליישומו של יחס חריג זה‪ ,‬אל‬
‫עמדות שעשויות להיחשב לגיטימיות כשלעצמן? נראה שהשימוש בכלי השיח האירוני נועד‬
‫להגחיך עמדה מסוימת על מנת לחשוף את הביסוס הערכי הנסתר של היריב‪ .‬יחס זה מצדם של‬
‫חז"ל משקף הליכה על גבול הלגיטימציה‪ ,‬במיוחד כשמדובר בדעה שעשויה להיות לגיטימית‬
‫כאשר היא מופיעה בתוך ההקשר המקובל של הדיון בבית המדרש‪ ,‬אך תיחשב כחורגת ממנו‬
‫לאחר שתיחשף התשתית הערכית שלה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בחינת הדוגמאות שיובאו להלן מעלה כי בסוגיות אלו מוצגת מחלוקת עניינית‪ ,‬שיכולה‬
‫היתה להיות אף בתוך בית המדרש‪ ,‬ואפשר שכך היה‪ ,‬אלא שלהפתעתנו עמדת הצדוקים אינה‬
‫מוצגת במקורות שבידינו באופן הוגן כלל ועיקר‪ .‬הטיעונים המובאים בה אינם אלו המשמשים‬
‫את הדיון התלמודי שיכול היה להתפתח סביב הנושאים השנויים במחלוקת‪ ,‬אלא הם הטיעונים‬
‫הפופוליסטיים‪ ,‬אלו היכולים להישמע בהתנצחות בבימת רחוב‪ ,‬במאבק על דעת הקהל‪ ,‬ולא‬
‫בדיון בבית המדרש‪ .‬הצגתו של הדיון אינה עניינית אפוא‪ ,‬אלא הומוריסטית ומשעשעת‪ ,‬שהרי‬
‫הצופים ב'דיון' מילאו פיהם שחוק נוכח מבוכתם של הצדוקים‪ .‬דומה‪ ,‬שבאופן הצגת הטיעונים‬
‫הללו ישנו מסר משמעותי‪ .‬חכמים מודים שיש גרעין של אמת בטענותיהם של יריביהם‪ ,‬אולם‬
‫אינם מוכנים להיכנס עמם לדיון כשווי מעמד‪ .‬לכל היותר הם מוכנים להתנצח עמם ברבים‪,‬‬
‫תוך אירוניה שאינה מוסתרת כלל‪ ,‬וזהו מקסימום הלגיטימציה שהם מוכנים לתת למפלגה‬
‫היריבה‪ 10.‬נציע כאן שתי דוגמאות לכך‪:‬‬
‫הדוגמה הראשונה‪ ,‬עוסקת בעימות סביב השאלה אם הבת יורשת את אביה במקרה ואחיה‬
‫היחיד מת‪ ,‬והשאיר בת יחידה‪ .‬על פי כללי ההלכה הפרושית‪-‬חזל"ית‪ ,‬הבן המנוח יורש את אביו‬
‫לבדו‪ ,‬ובתו‪ ,‬נכדת הסב המוריש‪ ,‬יורשת את אביה‪ ,‬ודרכו את הסב‪ ,‬במלואה‪ ,‬ואילו הבת של הסב‬
‫המוריש אינה יורשת כלום‪ ,‬שהרי אחיה המנוח נטל את הכל‪ .‬הצדוקים חלקו על הדין הזה‪ ,‬וראו‬
‫בו אבסורד‪ .‬ואכן‪ ,‬במגילת תענית‪( ,‬בכת"י פארמה בלבד) נמסר לנו כך‪:11‬‬

‫‪ 10‬ראו קיסטר‪ ( ,‬תשמ"ב)‪ ,‬ה רואה קירבה בין סגנון הפולמוס של חכמים במשנה זו לסגנון הפולמוס הקיים באבנגליונים‬
‫עם ההלכה‪.‬‬
‫‪ 11‬הציטוט בדוגמה זו ובדוגמה הבאה לקוח ממגילת תענית‪ ,‬חיבור תנאי קדום‪ ,‬שיצא לאור במהדורה מדעית – ראו נעם‬
‫(תשס"ד) ‪ .‬למהותה של המגילה ראו במבוא הנרחב שם‪ ,‬לנוסחים השונים של הקטע המצוטט‪ ,‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪.149 – 148‬‬
‫למצב המחקר בסוגיות אלו‪ ,‬ראו שם עמ' ‪.225 – 223‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪94‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא‪ ,12‬שהיו צדוקין אומרין‪ :‬תירש הבת עם בת הבן‪,‬‬
‫אמר להם רבן יוחנן בן זכאי‪ :‬מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה אלא‬
‫אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר לו‪ :‬אם בת הבן הבאה מחמת אביה הבא מכחי יורשתני‪,‬‬
‫בת הבאה מכחי לא כל שכן שתירשני?! קרא לו רבן יוחנן בן זכאי את המקרא הזה 'הוא‬
‫ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו' ( בראשית לו‪ ,‬כד )‪.‬‬
‫אמר לו‪ :‬הרי אתה משחק בנו! אמר לו‪ :‬שוטה! ולא יהו דברי תורה שלנו כשיחה בטלה‬
‫שלכם?! אמר לו‪ :‬בכך אתה מוציאני? אמר לו‪ :‬לאו‪ .‬אמר לו‪ :‬אם אמרת בבת הבן שייפה‬
‫ככה לחלוק עם הבנים‪ ,‬תאמר בבת שלא ייפה ככה לחלוק עם הבנים‪ ,‬הואיל ואין ככה יפה‬
‫לחלוק עם הבנים לא תירשני‪ .‬יום שנצחום עשאוהו יום טוב‪.‬‬

‫במבט ראשון‪ ,‬הטענה הצדוקית ‪ /‬בייתוסית היא פשוטה בתכלית‪ :‬אם אחד מהאחים נפטר ובתו‬
‫יורשת אותו‪ ,‬הרי שנוצר כאן אבסורד מסוים‪ ,‬כאשר הנכדה יורשת את סבה‪ ,‬והבת אינה יורשת את‬
‫אביה‪ .‬הוצעו הסברים מגוונים למדי למחלוקת זו‪ ,13‬אולם נתמקד כאן כעת רק בסגנון האירוני‪,‬‬
‫ששימש את רבן יוחנן בן זכאי בתשובתו לטענת הצדוקים‪.‬‬
‫טענתו של הזקן הצדוקי בנויה על קל וחומר‪ ,‬שבמבט ראשון נראה משכנע ביותר‪ ,‬אולם במבט שני‪,‬‬
‫אין כאן בכלל קל וחומר במובן המדויק של המושג‪ .‬הדיון על ירושת הסב אינו מתנהל בין הנכדה‬
‫לבת‪ ,‬אלא בין הבן המנוח ובין אחותו‪ .‬בדיון הזה ההכרעה היא פשוטה‪ :‬הבן המנוח‪ ,‬או ליתר דיוק‪:‬‬
‫עזבונו של הבן‪ ,‬הוא זה שיורש את האב‪ .‬השאלה מי זכאי לרשת את עזבונו של הבן המנוח אינה‬
‫רלוונטית כלל לדיון הזה‪ .‬מבחינה משפטית‪ ,‬אחת היא אם בעיזבון זה הזכאים הם עשרה בנים‪ ,‬בת‬
‫יחידה‪ ,‬או ארגון צדקה כלשהו‪ .‬השימוש ב'קל וחומר' כטיעון רציונאלי הוא מטעה במכוון‪ ,‬וסביר‬
‫להניח שהוא לא היה באמת היסוד לדעתם של הצדוקים‪ .‬זהו מהלך אירוני‪ ,‬שכן הציבור ששמע את‬
‫'טענתם' של הצדוקים גיחך על טיפשותם‪ ,‬העולה מתוך הטיעון‪ ,‬שהרי הם הוכיחו שאינם יכולים‬
‫אפילו להציג טיעון הגיוני הבנוי כראוי‪ .‬זו הסיבה לכך שכאשר רבן יוחנן בן זכאי 'נטפל' לצדוקים‬
‫לא היה מי שישיב כנגדו – מפני שאת הטיעונים האמיתיים של הצדוקים‪ ,‬אלו המתבססים על ניתוח‬
‫הפסוקים (רוטנברג‪ ,‬תשע"א‪ ,‬עמ' ‪ ,)186-212‬לא רצו חז"ל להציג כאן כלל‪ .‬מבחינה פרשנית 'טהורה'‬
‫מוכרחים אנו להודות שעמדתם של הצדוקים היא אפשרית‪ ,‬אף כי היא פחות הגיונית‪ ,‬אולם שורש‬
‫המחלוקת‪ ,‬לדעתי‪ ,‬כפי שעולה ממחלוקות נוספות שעסקתי בהן במקום אחר‪ ,‬היה סביב מרחב‬
‫הפרשנות הלגיטימי של חכמים לפסוקי המקרא‪ ,‬בנקודה זו‪ ,‬עמדתם של הצדוקים הייתה פחות‬
‫מלגיטימית‪ ,‬ולכן נמנעו מלדון איתם באופן ענייני‪ ,‬שכן בכך נמצאו החכמים מכירים בעמדת‬
‫הצדוקים כבעלת לגיטימציה מלאה‪ ,‬אף אם מוטעית‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬מגמתם של חז"ל היתה להציג את‬

‫‪ 12‬זהו מש פט הבסיס ממגילת תענית‪ ,‬שתרגומו‪ :‬בארבעה ועשרים בחודש טבת התיישב הדין‪ .‬משמעות הדבר‪ ,‬שבתאריך‬
‫כד לחודש טבת יש לחגוג את האירוע האמור‪ .‬מכאן ואילך מסביר הביאור (הנקרא 'סכוליה') את הרקע לקביעתו של‬
‫היום כיום חגיגי במקצת‪ ,‬יום שבו לא מתענים‪.‬‬
‫‪13‬גייגר הציע הסבר היסטורי‪-‬פוליטי‪ ,‬שלפיו הצדוקים ביקשו להצדיק את מלכותו של הורדוס‪ .‬אפטוביצר סבר שמגמת‬
‫הצדוקים היתה רחבה יותר – להשוות את מעמד הבת היורשת לזה של הבנים היורשים‪ ,‬וזאת בהשפעת החוק הרומי‪.‬‬
‫פינקלשטיין הציע הסבר סוציולוגי‪ ,‬ולפיו הפרושים שהיו באי כוחם של ההמונים‪ ,‬התנגדו בדרך כלל לפיצול הנחלות‬
‫הקטנות‪ ,‬משא"כ הצדוקים‪ ,‬מייצגי העשירים ובעלי הנחלות הגדולות‪ ,‬שלא ראו כל בעיה בחלוקת הירושה גם בין הבנות‪.‬‬
‫טשרנוביץ הציע הסבר משפטי‪ ,‬אשר לפיו הצדוקים הם מייצגי חוש הצדק הטבעי‪ ,‬בעוד הפרושים הם מייצגי הגישה‬
‫הפורמליסטית הנוקשה‪ .‬הפניות לדעות חוקרים אלו ולדיון בהם‪ ,‬ראו נעם (תשס"ד)‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪95‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫עמדתם של הצדוקים בצורה נלעגת‪ ,‬ואף דבריו של רבן יוחנן היו פולמוסיים ולעגניים באופן בולט‬
‫והציגו את נימוקיה באופן אירוני כקל וחומר שאין לו בסיס משפטי‪ .‬אותו זקן הרגיש בכך מיד‪,‬‬
‫וביקש תשובה עניינית‪ ,‬ואז השיב לו רבן יוחנן שתי תשובות‪ ,‬המצטרפות זו לזו לכדי הצגת עמדה‬
‫כוללת‪ .‬המוטיבציה לכך אינה נובעת מחריגותה של העמדה הצדוקית‪ ,‬אלא מהנחות היסוד שלה‪,‬‬
‫בדבר אי יכולתם של החכמים לפרש את התורה בהתאם להיגיון המשפטי והערכי‪ ,‬וחובתם להיצמד‬
‫לפשטי הפסוקים ככל שניתן‪ .‬לא זו בלבד שלעגו לדעתם של הצדוקים‪ ,‬אלא 'יום שניצחום עשאוהו‬
‫יום טוב'‪.‬‬

‫הדוגמה השנייה‪ ,‬נוגעת לדיון אודות אכילת המנחה הבאה עם קרבן מסוים‪ .‬במגילת תענית נמסר‬
‫נוסח קצר‪ ,‬המתפרש על ידי הסכוליון (=הביאור‪ ,‬בכ"י פארמה בלבד )כך‪:14‬‬

‫מפני שהיו הצדוקין אומרין‪ :‬אוכלין מנחת בהמה‪ .‬אמר להם רבן יוחנן בן זכאי‪ :‬מנין‬
‫לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה‪ ,‬אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר‪:‬‬
‫מפני שהיה משה אוהב את {ישראל} אהרן‪ ,15‬אמר‪ :‬אל יאכל סלת לבדה אלא יאכל סלת‬
‫ובשר‪ ,‬כאדם שהוא אומר‪ :‬הילך רכיך‪ ,‬הילך בשר‪ .‬קרא לו רבן יוחנן בן זכאי‪ :‬ויבאו‬
‫אילימה ושם שתים עשרה עינות מים‪ .‬אמר לו‪ :‬הרי אתה משחק בנו! אמר לו‪ :‬ולא תהא‬
‫תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלך! אמר לו‪ :‬בכך אתה מוציאני? אמר לו‪ :‬לאו‪ ,‬הרי‬
‫הוא אומר‪ :‬יהיה עולה לה' ומנחתם ונסכיהם‪.‬‬

‫לפנינו מחלוקת הלכתית אודות אכילת מנחה (=קרבן הבא מן הצומח‪ ,‬בדרך כלל מן החיטה )‪ ,‬הבאה‬
‫עם קרבן השלמים‪ ,‬וייתכן שמדובר במנחה הבאה עם קרבן העולה‪ .‬הלכת הפרושים קובעת שאין‬
‫להשוות בין דין המנחה לדין הקרבן‪ ,‬ודינה של מנחת הבהמה‪ ,‬הנלוות לעולה או לשלמים‪ ,‬הוא‬
‫להישרף כליל על המזבח‪ .‬הדיון מתנהל בסגנון אירוני ונלעג‪ :‬כביכול מטרתו של משה רבנו‪ ,‬במצוות‬
‫אכילת מנחת הבהמה הייתה לדאוג לארוחה טובה לאהרן אחיו‪ ,‬טענה שמשקפת הנחה שכאילו משה‬
‫הוא שחיבר את התורה ולא שניתנה כך מאת הקב"ה‪ .‬אף תגובתו של רבן יוחנן בן זכאי עמומה‬
‫ואינה מובנת‪ ,‬והצדוקי מבין מיד שרבן יוחנן משחק בו‪ .‬המקור למחלוקת זו אינו ברור כלל‪ ,‬לא מצד‬
‫העמדה הצדוקית ואפילו לא מצד העמדה הפרושית‪ ,16‬ונאמרו בו השערות שונות‪ ,‬הנוגעות לפרשנות‬
‫פסוקי התורה‪ .‬אלא שכמו בדוגמא הקודמת‪ ,‬האירוניה שבהצגת העמדה הצדוקית‪ ,‬ובוודאי שמחת‬
‫הניצחון‪ ,‬אינם יכולים להיות מוסברים רק לאור 'הכפירה' כביכול שיש בעמדה הצדוקית‪ ,‬מן הטעם‬
‫הפשוט‪ ,‬שאין בה שום חריגה ושום כפירה‪ .‬אילו היתה דעה זו מושמעת מפי אחד מחכמי בית המדרש‬
‫הפרושי‪ ,‬לא היה כל רע בדבר‪ .‬שרש המחלוקת‪ ,‬והסיבה להתנהלות זו ( או לפחות‪ ,‬לתיעוד המשוחזר‬

‫‪ 14‬לעניין נוסחיה של מובאה זו ראו אצל נעם (תשס"ד) עמ' ‪ ,250‬ובספרות המובאת בהערה ‪ 4‬שם; רגב (תשס"ה)‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,148‬ובספרות המובאת בהערה ‪ 49‬שם‪.‬‬
‫‪ 15‬על חילופי הגרסאות הללו ראו נעם‪ ,‬מגילת תענית‪ .‬מבחינת ההקשר‪ ,‬ברור שהנוסח הנכון הוא 'אהרן'‪ ,‬ואפשר שחלה‬
‫כאן טעות המעתיק‪ ,‬מפני הדמיון למועד של ח' בניסן‪ ,‬בעניין קביעת העצרת‪ ,‬שם נאמר על משה שהיה 'אוהב ישראל'‪.‬‬
‫‪ 16‬כך למשל‪ ,‬המשנה בזבחים ( ז‪ ,‬ב) קובעת ש'מנחת נסכים למזבח ואין בהם לכוהנים'‪ ,‬אך אין מדרש הלכה המאשש‬
‫זאת‪ .‬ואכן‪ ,‬גם פסיקת הרמב"ם בנושא ( פרק שני מהל' מעשה הקרבנות הל' א' ) שמנחת נסכים נשרפת כולה על המזבח‬
‫החיצון‪ ,‬בהתאם למשנה‪ ,‬מוסברת על ידי אחד מפרשניו העיקריים ( ר' יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה' ) כהוכחה על‬
‫דרך השלילה‪' :‬פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת'‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪96‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫שלה ) נעוץ כפי הנראה בנקודה שחוזרת על עצמה‪ :‬האם יכולים חכמי ישראל לפרש את הפסוקים‬
‫שלא כפשוטם‪ ,‬לאור קבלתם או לאור הבנתם העולה ממקראות אחרים‪ .‬בדיוק כמו במחלוקות‬
‫הקודמות‪ ,‬חז"ל אינם שמים בפיהם של הצדוקים את הטענה האמתית המהווה בסיס לעמדתם‪,‬‬
‫אלא טענה אירונית נלעגת‪ ,‬ככל הנראה על מנת לזכות באהדתו ובתמיכתו של הציבור הרחב‪ .‬מסיבה‬
‫זו‪ ,‬גם כאן רבן יוחנן בן זכאי משיב תשובה שאינה לגופו של עניין‪ ,‬וכל מטרתה היא לדחות את‬
‫הצדוקי בקש‪ ,‬דבר שהורגש מידית גם על ידם‪ .‬רק לאחר מכן מביע רבן יוחנן את העמדה האמתית‬
‫שבה דוגלים חכמי הפרושים‪ .‬מוטיבים נוספים החוזרים בתיאור שלפנינו‪ ,‬הדומים מאד למוטיבים‬
‫כאלו שהופיעו בתיאורי המועדים הקודמים (כמו האחד שמפטפט כנגד רבן יוחנן‪ ,‬קריאת הפסוק‬
‫שאינו מן העניין‪ ,‬ותגובת הצדוקי‪ ,‬ועוד)‪ ,‬רק מחזקים את התחושה שלפנינו רצף עקבי למדי מבחינת‬
‫דרכי התגובה שננקטו בו‪ ,‬ואופן התנהלות המחלוקת‪.‬‬

‫ג‪ .‬במדרש שיר השירים רבה ( פרשה א ) מסופר על זוג שהיה נשוי במשך עשר שנים ולא זכו לילדים‪.‬‬
‫על פי ההלכה הפסוקה עליהם להתגרש‪ ,‬אולם למרבה הפלא‪ ,‬כאשר בני הזוג באו אל ר' שמעון‬
‫בר יוחאי על מנת להיפרד זה מזו‪ ,‬נתן להם עצה‪ ,‬שהתגלגלה – ככל הנראה‪ ,‬בכוונת מכוון –‬
‫להתרחשות משעשעת‪ ,‬שיצרה תפנית דרמטית בסיפור‪ .‬וכך מספר המדרש‪:‬‬
‫מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה‪ ,‬באו לפני ר' שמעון בן יוחאי‬
‫ורצו להיפרד זה מזו‪ .‬אמר להון‪ :‬חייכם! (=לשון שבועה )‪ ,‬כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל‬
‫ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה‪ .‬הלכו בעצתו ועשו לעצמן יום טוב‪,‬‬
‫ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי‪ ,‬כיון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה‪ :‬בתי‪ ,‬ראי כל חפץ‬
‫טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך‪ .‬מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה‬
‫ולשפחותיה ואמרה להם 'שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא'‪ .‬בחצי הלילה ננער‬
‫משנתו כיון דפג יינו‪ ,‬אמר לה‪ :‬בתי‪ ,‬היכן אני נתון? אמרה לו‪ :‬בבית אבא‪ .‬אמר לה‪ :‬מה לי לבית‬
‫אביך? אמרה לו‪ :‬ולא כך אמרת לי בערב 'כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך'?‬
‫אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך‪ .‬הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי ועמד והתפלל עליהם‬
‫ונפקדו‪.‬‬
‫תכניו של העימות שהיה בין בני הזוג לא נודעו לנו‪ ,‬אולם מהמשך הסיפור ניתן לשער שהאיש‬
‫רצה לגרש את אשתו בעוד שהיא ביקשה להישאר נשואה לו‪ .‬גם מערכת היחסים ביניהם לא‬
‫נרמזה בפתיח‪ ,‬אך מהשתלשלות העניינים בהמשך נראה שהיא הייתה נתונה באיזשהו סוג של‬
‫קיבעון‪ ,‬אולי מתוך ייאוש‪ ,‬והאהבה של תחילת הנישואין קצת דעכה או התכסתה באבק היום‪-‬‬
‫יום‪ .‬המדרש מספר לנו‪ ,‬שעל אף הפסיקה ההלכתית 'היבשה' – המובאת גם במדרש כפתיח‬
‫לסיפור הנזכר – ולפיה מי שנשא אישה ולא זכה לילדים במשך עשר שנים‪ ,‬ר' שמעון בן יוחאי‬
‫לא מיהר לסדר גט ביניהם‪ ,‬אלא נתן להם עצה מגוחכת ביותר‪ :‬להיפרד מתוך סעודה גדולה‪,‬‬
‫במאכל ובמשתה‪ ,‬מעין סעודת החתונה‪ .‬זו עצה מוזרה לכאורה‪ ,‬שהרי זהו יום עצוב לשני בני‬
‫הזוג שנאלצים להיפרד בעל כרחם‪ ,‬וכיצד יעשו סעודה? במבט ראשון נראה‪ ,‬שר' שמעון הוביל‬
‫את בני הזוג ליצירת 'תיאטרון אבסורד'‪ .‬פתרונו של הסיפור הוא‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬בכך שר' שמעון‬
‫ביקש לרמוז להם בכך שעליהם לשקול אפשרות להתחלה חדשה‪ ,‬מעין 'חתונה שניה'‪ ,‬אם כי‬
‫נראה שרק האישה עמדה על כוונתו‪ ,‬בעוד שהבעל 'זרם' איתה ועם ר' שמעון‪ ,‬מבלי להבין את‬
‫סוד העניין‪ .‬מהלך העניינים בסעודה מלמד על מערכת היחסים שביניהם‪ :‬האישה נטלה יוזמה‪,‬‬
‫והשקתה את בעלה יין עד שהשתכר‪ ,‬המתינה מעט עד שהתיישבה דעתו מיינו‪ ,‬אך רוחו עדיין‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪97‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫הייתה טובה עליו‪ ,‬ואז הזכירה לו‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬שהם נתונים בעיצומה של 'מסיבת גירושין'‪.‬‬
‫הבעל‪ ,‬בפרץ של נדיבות‪ ,‬מתוך קרבה וחיבה לאשתו ( שהרי קרא לה 'בתי' )‪ ,‬הציע לה לקחת כל‬
‫מה שתרצה מביתו‪ ,‬כשהיא הולכת לבית אביה‪ .‬האישה חיכתה בדיוק לכך‪ ,‬וכשהוא נרדם‬
‫לבסוף‪ ,‬כי יינו הכריע אותו‪ ,‬נטלה אותו בעצמו לבית אביה‪ .‬כשהוא התעורר שם‪ ,‬והבין את‬
‫מעשיה‪ ,‬עמד אף הוא על כוונתו העמוקה של ר שמעון בהציעו 'לחגוג' את פרידתם במאכל‬
‫ובמשתה‪ ,‬ואת ההומור של אשתו בבחירתה דווקא בו‪ ,‬כחפץ הרצוי לה ביותר מכל מה שבביתו‪.‬‬
‫הסיפור מסתיים בכך‪ ,‬שהם הלכו לר' שמעון‪ ,‬ואז – ורק אז – הוא התפלל עליהם והם נפקדו‪.‬‬
‫ר' שמעון לא יכול היה להתפלל עליהם לפני שהם חידשו את האהבה שביניהם‪ ,‬וזה קרה רק‬
‫באמצעות הקומדיה של חגיגת הפרידה‪ ,‬והבחירה בבעל כ'חפץ'‪ .‬שני מהלכים אלו יוצרים את‬
‫תחושת 'אי ההתאמה' המהווה בסיס להומור‪ ,‬שכן כבר למשמע 'פסיקתו' של ר' שמעון הקורא‬
‫מתחיל לחייך נוכח ההוראה המנוגדת כל כך לתסריט הצפוי‪ ,‬שהיה אמור לכלול בכי ודמעות‪,‬‬
‫ולאחר מעשיה של האישה הקורא מחייך חיוך רחב נוכח הדרך השנונה שבה הפכה האישה את‬
‫הקערה על פיה‪ .‬כך‪ ,‬על ידי שימוש מושכל בהומור‪ ,‬ללא טיעונים ישירים‪ ,‬ללא עימות חזיתי‪ ,‬בין‬
‫האישה והבעל או בין שניהם לר' שמעון‪ ,‬נוצר מפנה מהותי במערכת היחסים שאפשר גם פנייה‬
‫מחודשת לר' שמעון שיתפלל עליהם – והם זכו לפרי בטן‪ .‬כאמור בפתיח‪ ,‬פרשנות זו אינה שוללת‬
‫היבטים אחרים‪ ,‬רציניים יותר‪ ,‬של סיפור רב‪-‬משמעות זה‪ ,‬אך אין ספק שלא ניתן להתעלם גם‬
‫מההיבט ההומוריסטי שלו‪ .‬ההומור אינו משמש ככלי להשפעה עקיפה‪ ,‬אלא כאמצעי ישיר‬
‫לשינוי נקודת המבט החד‪-‬ממדית של בני הזוג‪ .‬אמנם הוא אינו תוקפני‪ ,‬כמו הדוגמאות‬
‫הקודמות‪ ,‬אך ר' שמעון רמז לאשה‪ ,‬לדעתי‪ ,‬שרק פעולה 'מהופכת'‪ ,‬מחויכת‪ ,‬יכולה 'להפך' את‬
‫חייהם ולאפשר להם התחלה מחודשת‪.‬‬

‫ד‪ .‬הנקודה האחרונה היא הדומיננטית ביותר‪ ,‬והמשמעותית ביותר להבנת עמדתם של חז"ל כלפי‬
‫השימוש בהומור ככלי ליישוב מחלוקות‪ ,‬והיא – למרבה הפלא – קיימת דווקא באי‪-‬קיומה‪ .‬עד‬
‫כמה שידיעתי מגעת‪ ,‬בכל אלפי המחלוקות הרבות הממלאות את ספרות חז"ל‪ ,‬במשנה‪,‬‬
‫בתוספתא‪ ,‬בברייתא ובתלמודים‪ ,‬כמעט אף פעם לא נעשה שימוש בהומור‪ 17‬לא ברוח טובה‬
‫ובוודאי שלא בלעג‪ ,‬מצידו של חכם אחד או חכמים מספר כלפי החולקים על דעתו או על דעתם!!‬
‫הדוגמאות שהובאו לעיל המעידות על שילוב אמירות הומוריסטיות בעת הוויכוח או הדיון‬
‫התלמודי נועדו רק 'לתבל' את הדיון אך אינן מהוות כלי להכרעתו‪ ,‬בשונה – באופן מובהק וברור‬
‫– מהוויכוח עם הצדוקים או המינים‪ .‬במקרים שהוצגו‪ ,‬ובמקרים רבים נוספים‪ ,‬מובאים‬
‫הטיעונים הענייניים מיד בסמוך להתבטאות ההומוריסטית‪ .‬משמע‪ ,‬שחז"ל לא ראו לנכון‬
‫לעשות בכלי ההומור שימוש אפקטיבי בעת הוויכוח‪ .‬הימנעותם של חז"ל מהשימוש בכלי שנון‬
‫זה‪ ,‬בחצי הלעג או בלשון בדוחה‪ ,‬אומרת 'דרשני'‪ .‬כפי שנוכחנו לדעת‪ ,‬לא ניתן להסביר את‬
‫גישתם בהעדרו של חוש הומור‪ ,‬או בהתייחסות רצינית לכל עניין השנוי במחלוקת‪ .‬בניגוד בולט‬

‫‪ 17‬כתבתי 'כמעט'‪ ,‬מפני שקיימת עדות אח ת לשימוש בהומור‪ ,‬וליתר דיוק‪ :‬בלעג‪ ,‬בעת מחלוקת‪ ,‬כחלק מהניסיון להכריע‬
‫אותה‪ ,‬אלא שהתלמוד מעיד שהניסיון הזה היה אומלל‪ ,‬והסתיים באופן טרגי ביותר‪ .‬כוונתי למחלוקת ר' יוחנן וריש‬
‫לקיש‪ ,‬בבא מציעא פד‪ ,‬א‪ ,‬שם 'עקץ' ר' יוחנן את גיסו‪ ,‬ריש לקיש‪ ,‬כשהזכיר לו את עברו במהלך ויכוח הלכתי‪ .‬הסוף‬
‫הטרגי‪ ,‬כאשר ריש לקיש חלה ומת‪ ,‬ור' יוחנן יצא מדעתו מרוב צער‪ ,‬עד שבקשו עליו רחמים ומת אף הוא‪ ,‬מעיד על‬
‫השימוש השלילי שניתן לעשות בלעג‪ .‬בנוסף‪ ,‬נראה שאין לכלול מקרה זה בכלל השימוש בהומור‪ ,‬שכן יש מקום לומר‬
‫שלעג זה אינו בכלל הומור‪ ,‬שכן כמעט ואינו מעלה חיוך‪ ,‬אלא מזכיר נשכחות ומעלה חולשות‪ ,‬לאו דווקא באופן מחויך‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪98‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫למחלוקת עם הצדוקים‪ ,‬דעתו של חכם מסוים לא הושמה ללעג‪ ,‬או הוצגה באופן מגוחך‪ ,‬על‬
‫מנת להשפיע עליו לחזור בו מדעתו‪ ,‬או על מנת לגרום לקהל השומעים‪ ,‬משדרות החכמים או‬
‫מן הציבור הרחב‪ ,‬לדחותה ולבטלה‪.‬‬
‫להבנת גישתם של חכמים‪ ,‬היכן ניתן ואף רצוי להשתמש בהומור‪ ,‬והיכן יש דווקא להימנע ממנו‪,‬‬
‫נקדיש את הסעיף הבא‪ ,‬וננסה לעמוד על דעתם הן במבט 'מבפנים' מתוך עולם הערכים הפנימי‬
‫שלהם‪ ,‬עד כמה שאנו מבינים אותו‪ ,‬והן במבט 'מבחוץ' מתוך התיאוריות המודרניות שהוצעו להבנת‬
‫מהותו של ההומור‪.‬‬

‫דיון מסכם‬
‫ובכן‪ ,‬מהן הסיטואציות שבהן השתמשו חכמים בהומור‪ ,‬מתי דווקא נמנעו ממנו‪ ,‬ומהו קנה המידה‬
‫לכך – אלו השאלות שיש להעלותן כעת ברובד הראשון של הדיון‪ .‬ברובד המעמיק יותר נבקש לפנות‬
‫לשני כיוונים‪ :‬מצד אחד‪ ,‬ננסה להבין‪ ,‬לאור תשובתנו לרובד הראשון‪ ,‬מה הדבר מלמד על אופן‬
‫הבנת ם את מהותו של ההומור‪ ,‬את כוחו ואת הפונקציות שהוא עשוי למלא‪ ,‬במיוחד לאור‬
‫התיאוריות המודרניות שהוצעו בתחום זה; ומצד שני‪ ,‬נבקש לעמוד על אופן ההתייחסות שלהם‬
‫למחלוקות‪ ,‬לעימותים ולסכסוכים שונים‪ ,‬על פי מידת השימוש שלהם בהומור‪ ,‬ועל פי אופן היישום‬
‫שלו בכל הקשר‪.‬‬
‫דומה‪ ,‬שנוכל לסכם את אופן השימוש של חכמים בהומור‪ ,‬במונחיהם של מרטין ושותפיו‬
‫(‪ ,)Martin, Puhlik-Doris, Larsen, Gray & Weir, 2003‬בכך שחז"ל הרבו להשתמש בהומור‬
‫כ'הומור משתף' או כ'הומור מעודד'‪ ,‬אך מיעטו מאד להשתמש בהומור כ'הומור אגרסיבי'‪ ,‬ואין‬
‫לנו כל עדויות על שימוש בו כ'הומור מביס'‪ .‬חכמים הרבו להשתמש באמירות עוקצניות ומחויכות‬
‫במהלך לימודם‪ ,‬כאמצעי להכשרת הלבבות‪ ,‬וכאמצעי להשראת אווירה טובה יותר‪ ,‬לעתים חייכו‬
‫על חשבונם של אחרים ולעתים אף על חשבון עצמם‪ ,‬אולם אין הדבר משקף כל יחס של זלזול‬
‫ופגיעה‪ ,‬וזהו 'ההומור המשתף'‪ .‬גישה זו תואמת לממצאי המחקרים שנעשו בעשורים האחרונים‪,‬‬
‫אשר הוכיחו שהשימוש בהומור אכן משפר באופן משמעותי את הלמידה‪ .‬גם בנוגע למעמדו וסמכותו‬
‫של המורה נמצא כי לשימוש בהומור יש תרומה חיובית‪ ,‬שכן בניגוד לדימוי הקיים בעיני בעלי‬
‫סמכות מסוימים‪ ,‬השוללים שימוש בהומור מחשש שמא הדבר יוזיל את מעמדם בעיני קהלם‪,‬‬
‫המחקר הוכיח (זיו‪ )1981 ,‬שההומור מסייע להערכה חיובית יותר של המורה‪ ,‬וקיימת תפיסה‬
‫חיובית יותר של תפקידו‪ .‬התברר גם שככל שהתלמידים מבוגרים יותר הם נהנים יותר מההומור‬
‫של המורה כי הוא מסייע לצמצום הפער הפסיכולוגי ביניהם‪.‬‬

‫כאמור לעיל‪ ,‬חוקרים (סובר‪ ,2009 ,‬עמ' ‪ )54‬הצביעו כיום על כך‪ ,‬שההומור הוא אחד הכלים הלא‪-‬‬
‫פורמליים החשובים שבאמצעותם מגדירה החברה את גבולות הנורמה שלה‪ .‬באמצעות ההומור‬
‫החברה מגדירה את גבולות הסובלנות שלה כלפי הערכים שהיא מתקיימת בתוכם‪ ,‬כגון אסתטיקה‪,‬‬
‫שפה‪ ,‬ידע והתנהגות‪ .‬ההומור הוא ערוץ תקשורת שבאמצעותו החברה מעבירה מסרים בין החברים‬
‫בה ולכן הוא משמש אמצעי חשוב לגיבוש החברה ולחידוד המסרים שלה‪ .‬ולכן‪ ,‬כאשר ניתן היה‬
‫'לסמן' נושא הנתון בקונפליקט‪ ,‬פנימי או חיצוני‪ ,‬הרשו לעצמם חז"ל לשלב את ההומור בדרשותיהם‬
‫ובתלמודם‪ ,‬ככלי עזר ללמידה‪ ,‬לעיון ולהפנמת המסרים שביקשו להעביר‪ .‬וכך באמצעות 'ההומור‬
‫המעודד' התמודדו חכמים עם המתח שבין בני בבל ובני ארץ ישראל‪ ,‬גברים ונשים‪ ,‬פרושים‬
‫וצדוקים‪ ,‬ישראל והמינים‪ ,‬וכדומה‪ .‬אכן‪ ,‬בהמשך לתיאוריה החברתית של ברגסון‪ ,‬הגורסת‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪99‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫שלהומור יש פונקציה חברתית משמעותית‪ ,‬בהיותו מסמן את גבולות הנורמה‪ ,‬ומהווה מעין כלי‬
‫ל'ענישה' חברתית לסוטים ממנה‪ ,‬הובאו (זיידמן‪ ,1994 ,‬עמ' ‪ )133-179‬דוגמאות רבות לשימוש‬
‫בהומור בשירותן של מטרות חברתיות‪ ,‬כמו בדיחות שוביניסטיות‪ ,‬אתניות או לאומיות‪.‬‬

‫יוצאים מן הכלל במובן זה‪ ,‬המעידים דווקא על הכלל‪ ,‬הם הגויים והצדוקים‪ ,‬אשר ביחס אליהם‬
‫האיר וניה לא רק שלא נעדרה מהשיח אלא הפכה לעתים לסגנון המרכזי של הצגת הדברים‪ ,‬באופן‬
‫שבמכוון אינו מכבד את היריב‪ .‬הסיבה לכך ברורה‪ .‬חז"ל לא ראו בהם יריב שיש לכבדו‪ ,‬ולכן סברו‬
‫שכל האמצעים כשרים לצורך השגת ניצחון תודעתי במגרש החשוב להם מכל – דעת הקהל היהודית‬
‫בארץ ישראל בפרט‪ ,‬ובעולם היהודי בכלל‪ .‬נראה שכך היה גם במאבק מול בית הנשיא בסוגיית מינוי‬
‫הדיינים‪ ,‬שכן המינוי הושג באמצעים כוחניים‪ ,‬שהסתמכו ככל הנראה על אמצעי הכפייה שהשלטון‬
‫הרומאי העמיד לרשות בית הנשיא‪ ,‬ולכן לא ייחסו למעשה כל לגיטימציה‪ .‬כאן – ודווקא כאן –‬
‫נעשה שימוש בהומור באופן אגרסיבי‪ ,‬ככלי לשינוי בתודעת הקהל‪.‬‬
‫באופן דומה נעשה שימוש ישיר – אם כי לא אגרסיבי או פוגעני – בהומור ככלי לשינוי התודעה‪,‬‬
‫בהתמודדות עם מתיחות שכמעט הובילה לפירוקו של התא המשפחתי עקב העובדה‪ ,‬האובייקטיבית‬
‫לכאורה‪ ,‬שהזוג לא נפקד בזרע של קיימא‪ .‬הצעתו ההומוריסטית במכוון של ר' שמעון בר יוחאי לא‬
‫נגעה כלל בשאלות המהותיות שעמדו על הפרק‪ ,‬האם מוצדק לגרש אישה שלא נפקדה‪ ,‬האם ניתן‬
‫להתפלל עליהם‪ ,‬מהו הפיצוי הראוי לאשה במידה ויוחלט על גירושין‪ ,‬ועוד‪ .‬שאלות אלו לא נידונו‬
‫וממילא לא הועמדו כלל באור מבדח ומחויך‪ .‬אלו היו שאלות כואבות שכל שימוש בהומור ביחס‬
‫אליהן היה פוגע ומעליב‪ ,‬יוצר טינה ותרעומת‪ ,‬ובוודאי שאינו מועיל כלום‪ .‬ההומור שימש כאמצעי‬
‫ליצירת גישה אחרת לחלוטין‪ ,‬לחידוש האהבה והבחירה ההדדית של בני הזוג זה בזו‪ ,‬מפנה שאפשר‬
‫– בסופו של דבר – לר' שמעון להתפלל עליהם‪ ,‬ותפילתו נענתה‪.‬‬

‫כעת נוכל לשאול‪ ,‬אלו מן התפיסות שהוצעו בעידן המודרני להבנת מהותו של ההומור קרובות יותר‬
‫לעולמם של חכמים‪ ,‬ומסבירות טוב יותר את גישתם? נראה‪ ,‬שניתן תחילה לאפיין את שלש‬
‫תיאוריות‪-‬העל שהוזכרו לעיל‪ ,‬לפי מקור ההנעה שלהן‪ .‬תיאוריות השחרור וההקלה‪ ,‬לסוגיהן‪,‬‬
‫ממקמות את המניע העיקרי ליצירת ההומור באדם עצמו‪ ,‬בצרכיו הפנימיים האישיים‪ ,‬אף שברור‬
‫שההומור נוצר כתוצאה מהתייחסות כלשהי אל הסובב‪ .‬לעומתן‪ ,‬תיאוריות העליונות סבורות‪,‬‬
‫שמקור ההנעה המרכזי ליצירת ההומור הוא יחסו של האדם אל הסובבים אותו‪ ,‬יחס היוצר‬
‫מתיחות המבקשת מענה‪ ,‬שההומור עשוי לספק לה‪ .‬בניגוד לשתי התיאוריות הללו‪ ,‬תיאוריות אי‪-‬‬
‫ההתאמה טוענות שאין ליצירת ההומור כל מניע‪ .‬הוא נוצר כתוצאה ממפנה קוגניטיבי או רגשי‬
‫מסוים‪ ,‬אך לא כאמצעי להשגת מטרה מסוימת‪ ,‬פנימית או חיצונית לאדם‪.‬‬
‫דומה‪ ,‬שתיאוריות השחרור וההרפיה‪ ,‬הטוענות שההומור נובע מרצונם של בני האדם לשחרר‬
‫אנרגיות – שליליות או חיוביות – האצורות בהן‪ ,‬או דחפים קמאיים הנחבאים בתוכם מאימתו של‬
‫'הצנזור'‪ ,‬הן הרחוקות ביותר מן האפשרות להסביר את גישתם של חז"ל‪ .‬הסיבה לכך היא‪ ,‬מפני‬
‫שאילו כך היה הדבר‪ ,‬היינו מצפים לראות את ההומור באופן דומיננטי דווקא במעגל הראשון של‬
‫העימותים‪ ,‬ודווקא במישור האקוטי ביותר מבחינתם – המחלוקות האינסופיות והעוצמתיות בבית‬
‫המדרש‪ .‬שם עלו לדיון נושאים שחומרתם‪ ,‬מבחינת המצווה‪ ,‬ההלכה או העונש‪ ,‬גדולה מאד‪ ,‬וממילא‬
‫גם האמוציות הכרוכות בהן אינן שוליות כלל‪ ,‬והיה מקום לשימוש בהומור ככלי לשחרור ולהקלה‬
‫– אך אין כל עדות לכך‪ .‬כבר הצבענו על כך‪ ,‬שדווקא בנושאים אלו נמנעו חכמים מלעשות שימוש‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪100‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫בהומור ככלי להכרעת הקונפליקט או המחלוקת‪ .‬ניתן אולי לטעון‪ ,‬שהמוטיבציות האלו אינן‬
‫מודעות והרצון לשחרר את האנרגיות שבתוכם התבטא בדרכים נסתרות‪ ,‬שאפילו להם עצמם לא‬
‫היו גלויות‪ ,‬אך מכל מקום נראה‪ ,‬שלא אלו היו המניעים שהדריכו את חז"ל בשימושם בהומור‪ ,‬או‬
‫בהימנעותם ממנו‪.‬‬
‫חשוב להדגיש‪ ,‬שאין בקביעה זו בכדי לשלול את התיאוריות הללו‪ .‬לא רק שכבודן במקומן מונח‪,‬‬
‫אלא שהאינטואיציה תומכת ברעיון שההומור מסייע להפגת מתחים‪ ,‬ברמת היחיד או הקבוצה‪ ,‬ואף‬
‫נעשו מספר מחקרים בנושא‪ .‬כל שביקשתי לטעון הוא‪ ,‬שאין בתיאוריות אלו בכדי להסביר את‬
‫מדיניותם של חז"ל ביחס לשימוש בהומור‪.‬‬

‫תיאוריות העליונות‪ ,‬כפי שהציגו אותן אפלטון‪ ,‬אריסטו‪ ,‬הובס‪ ,‬ולבסוף ברגסון בתיאוריה החברתית‬
‫שלו‪ ,‬מסבירות היטב מקרים מסוימים שבהם השתמשו חז"ל בהומור‪ ,‬למשל – בעת העימות שלהם‬
‫עם הנכרים או עם הצדוקים‪ .‬ברור שהם ביקשו להקטין את דמותם‪ ,‬ובעקבות כך את מעמדם‪ ,‬של‬
‫יריביהם המרים‪ ,‬והיות והיו מודעים לכוחו המשפיל של ההומור‪ ,‬עשו בו שימוש חופשי‪ .‬מנגד‪ ,‬ניתן‬
‫להבין מדוע חכמים נמנעו מלעשות בו שימוש מול עמיתיהם בבתי המדרש‪ ,‬שכן דווקא שם לא היתה‬
‫להם כל מוטיבציה לפגוע באדם או בקבוצה החולק‪ ,‬במיוחד שהיריב במחלוקת זו עשוי להיות‬
‫דווקא התומך והמסייע במחלוקת אחרת‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬אין בכך בכדי לתת מענה מספק לשימוש שנעשה בהומור ב'מעגל השני' של השיח‪ ,‬אם‬
‫זה בין רב לתלמידיו‪ ,‬או בין תלמידי החכמים לבין עצמם‪ ,‬כהומור עדין‪ ,‬או כפי שכינינו אותו לעיל‬
‫'הומור אינסטרומנטלי – רטורי'‪ .‬להומור בהקשרים אלו לא נודעה מגמה תוקפנית כלשהי‪ ,‬אלא‬
‫דווקא להפך – מגמת ריכוך והרגעה‪ ,‬השראת אווירה טובה ונעימה‪ .‬יכולת זו של ההומור‪ ,‬שהוכחה‬
‫גם במחקרים בעידן המודרני‪ ,‬מאתגרת את חסידי התיאוריות הללו‪ ,‬ועל כן נראה‪ ,‬שאין להסתפק‬
‫בהן כהסבר ממצה ל'מדיניות ההומור' של חז"ל‪.‬‬

‫מסתבר אפוא‪ ,‬שחז"ל עשו שימוש בהומור מתוך מודעות ליכולותיו הנובעות מ'אי ההלימה'‪ ,‬ועל כן‬
‫תיעדו מצבים וסיטואציות שבהן ההפתעה‪ ,‬חוסר ההתאמה‪ ,‬והמהפך בציפיות עוררו חיוך וגיחוך‬
‫בקרב השומעים‪ .‬תיאוריות אלו – כאמור לעיל‪ ,‬מתמקדות בהבנת המנגנון האחראי ליצירת ההומור‪,‬‬
‫ולא במטרות שלשמן הוא נוצר‪ ,‬כביכול‪ ,‬שכן הן אינן מניחות שקיימות מטרות שכאלו‪ .‬חז"ל היו‬
‫מודעים לאפקט החיובי שעשוי ההומור ליצור‪ ,‬במצבי אי‪-‬התאמה שהאדם חווה או כאלו שהוא‬
‫שומע מאחרים ומצייר בדמיונו את כל פרטי המעשה‪.‬‬
‫המודעות הזו הביאה את חז"ל לשימוש מבוקר בהומור‪ ,‬בהתאם למטרותיהם שלהם – השראת‬
‫אווירה נינוחה ומחויכת‪ ,‬במקרים אחדים‪ ,‬והקטנת היריב על ידי לעג‪ ,‬אירוניה‪ ,‬וצחוק‪ ,‬במקרים‬
‫אחרים‪ .‬לא מן הנמנע הוא גם לטעון‪ ,‬שחז"ל היו מודעים לכוחו של ההומור‪ ,‬הצומח מתוך מצבים‬
‫של 'אי‪-‬התאמה' אך גם ליכולתו ליצור שינוי בהעמדת הדמויות בהקשרן החברתי‪ ,‬בהתאם‬
‫לתיאוריות החברתיות‪.‬‬

‫מכאן נוכל להפליג לכיוון השני‪ ,‬ולשאול – מה אומר השימוש החלקי‪ ,‬המבוקר והממוקד‪ ,‬של חז"ל‬
‫בהומור על יחסם אל הקונפליקטים והמחלוקות שהוצבו בפניהם‪ .‬או במלים אחרות‪ :‬מתי בחרו‬
‫חכמים להשתמש בהומור באופן אגרסיבי‪ ,‬או כמשקולת המכריעה את הסכסוך; מתי החליטו‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪101‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫לעשות בהומור שימוש כאמצעי חינוכי; ומתי נעשה בו שימוש 'רך' בלבד‪ ,‬כאמצעי לשיפור האווירה‬
‫וכדומה‪.‬‬
‫אני מבקש לטעון‪ ,‬שאופן השימוש בהומור מבטא את יחסם העקרוני של חכמים למחלוקת או‬
‫לקונפליקט הניצב בפניהם‪ ,‬והוא תואם את החלוקה שהוצעה לעיל‪ ,‬בשלש הקטגוריות של השימוש‬
‫בהומור בספרות חז"ל‪ .‬לדעתם של חכמים‪ ,‬יש מחלוקות שעצם קיומן הוא שלילי בעיניהם‪ ,‬ועל כן‬
‫יש טעם לשבח להילחם בהן בכל האמצעים‪ ,‬וההומור עשוי להיות אחד מהטובים שבהם‪ .‬לקבוצה‬
‫זו שייכות המחלוקות עם הצדוקים או מחלוקת בין בני זוג הנמצאת בשלב ה'אקוטי'‪ .‬במקביל‪ ,‬ישנם‬
‫עימותים או קונפליקטים שמוטב היה אילו לא באו לעולם‪ ,‬אך כיוון שהם קיימים יש להתמודד‬
‫עמם‪ ,‬לכל הפחות במישור החינוכי‪-‬חברתי‪ .‬כאן באות לידי ביטוי יכולותיו החברתיות ה'פעילות' של‬
‫ההומור‪ ,‬בהיותו מסמן את גבולות הנורמה של החברה‪ ,‬כשהוא משמש כלי לשינוי אופן הראיה של‬
‫המציאות‪ .‬הקבוצה השלישית כוללת מחלוקות ועימותים אשר קיומן רצוי לכתחילה‪ ,‬בעיניהם של‬
‫חז"ל‪ ,‬כשם שהמגוון האינסופי הקיים בפרצופיהם של הבריות הוא רצוי וגווניו מעשירים את‬
‫עולמנו‪ .‬לקבוצה זו שייכים כל המחלוקות המצויות בספרות חז"ל‪ .‬ביחס לקבוצה זו אין צורך‬
‫בשימוש בהומור כגורם להכרעה‪ ,‬ואף אין תועלת בו‪ ,‬היות ועצם המחלוקת‪ ,‬הוויכוח‪ ,‬ואפילו‬
‫העימות נולד מהם‪ ,‬אינם שליליים בעיני חכמים‪ .‬התועלת היוצאת מהשימוש בהומור היא במעגל‬
‫הסובב את הקונפליקט‪ ,‬באווירה הנעימה והקלילה‪ ,‬בעידוד היצירתיות ובהקטנת המתחים – וזהו‬
‫מקומו של ההומור ברוב רובן של המחלוקות‪.‬‬
‫כאמור ‪ ,‬ההומור משנה את נקודת המבט הקודמת‪ ,‬ומציג אותה כעת באור חדש‪ ,‬באופן שמציג את‬
‫הראיה הקודמת כמעוררת חיוך‪ ,‬כאינה נכונה‪ ,‬כבלתי מתאימה למציאות או לאמת‪ .‬זו בדיוק‬
‫המטרה שלשמה נכון להשתמש בהומור בעת סכסוך‪ ,‬אם כוונתנו להציג את הראיה הנוכחית‬
‫כשגויה‪ ,‬כבלתי מידתית‪ ,‬וכך נהגו חז"ל ביחס למחלוקת עם הצדוקים או עם המינים‪ ,‬כיוון שלפי‬
‫גישתם עצם העמידה כשווים מול שווים היא שגויה מן היסוד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המחלוקת בבית המדרש‬
‫היא רצויה‪ ,‬וגם הדעה השגויה אינה 'בלתי נכונה בעליל' ואין זה ראוי להציגה באור מגוחך או‬
‫מצחיק‪.‬‬
‫משתקפת כאן אפוא תובנה משמעותית ביותר על עצם מהותה של המחלוקת‪ ,‬בעיניהם של חכמינו‬
‫ז"ל‪ .‬הצורך בשימוש בהומור בעת מחלוקת נובע מהתפיסה הרווחת שהמחלוקת היא בעצם 'בעיה'‬
‫שיש לפתור – ואין זה משנה כלל מהו היקף הבעיה או מהו הנושא שלה‪ .‬ואכן‪ ,‬המקומות שבהם‬
‫חז"ל עשו שימוש בהומור אלו הם המקומות שבהם הם ראו בעצם קיומה של המחלוקת 'בעיה'‬
‫שעדיף שלא הייתה באה לעולם כלל‪ ,‬ומשבאה לעולם‪ ,‬יש לפותרה בהקדם‪ .‬לדעתם של אנשים רבים‪,‬‬
‫חוקרים‪ ,‬רבנים ופרשנים‪ ,‬זהו גם היחס אל המחלוקת בכלל‪ ,‬וממילא‪ ,‬היינו אמורים למצוא שימוש‬
‫בהומור ככלי רב עוצמה בכל הדיונים המרובים לאין‪-‬ספור בעולמם חכמים‪ .‬אך כאמור – כל זה לא‬
‫קרה‪ .‬ההימנעות מהשימוש בהומור כאמצעי להכרעה בעת המחלוקת בבית המדרש‪ ,‬מלמדת לדעתי‬
‫על כך שהמחלוקת הזו אינה נתפסת כלל כ'בעיה'‪ ,‬שיש לפותרה‪ ,‬ועדיף הייתה שלא באה לעולם‪ ,‬ועל‬
‫כן אין ראוי כלל להמעיט בערכה של הדעה החולקת או במעלתו של החכם החולק‪ .‬בכך נמצאנו‬
‫אפוא מעניקים משמעות חדשה לקביעה המפורסמת כל כך ש'אלו ואלו דברי א‪-‬להים חיים'‪.‬‬

‫מקורות‬
‫אנגלמן ב' (תשנ"ט‪ ,)1999 ,‬הומור מוצהר‪ ,‬גלוי וסמוי בתלמוד הבבלי‪ ,‬בד"ד ‪ ,8‬עמ' ‪.5-28‬‬
‫בן‪-‬פזי י'‪ ,)2014 ( ,‬הומור מאופק וסאטירה מוסווית באגדה תלמודית‪ ,‬הומור מקוון‪ , 3 ,‬עמ' ‪.47-32‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
‫‪102‬‬ ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

‫הכהן‪ ,‬מ'‪( ,‬תשכ"ב)‪ ,‬הומור‪ ,‬סטירה ובדיחה בפי חז"ל‪ ,‬מחניים סז‪ ,‬עמ' ‪.8-19‬‬
‫הלברטל מ' ונאה ש'‪( ,‬תשס"ז‪ ,)2007 ,‬מעיני הישועה‪ :‬סטירה פרשנית ותשובת המינים‪ ,‬בתוך‪ :‬י'‬
‫לוינסון‪ ,‬י' אלבוים וג' חזן‪-‬רוקם ( עורכים)‪ ,‬הגיון ליונה‪ :‬היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש‪,‬‬
‫האגדה והפיוט‪ ,‬ירושלים‪ :‬מאגנס‪ ,‬עמ' ‪ 190‬ואילך‪.‬‬
‫זיו א' (‪ ,)1990‬הומור ואישיות‪ ,‬תל אביב‪ :‬פפירוס‪ ,‬מהדורה שלישית‪.‬‬
‫זיו א' ( ‪( ,)1986‬עורך)‪ ,‬הומור יהודי‪ ,‬תל אביב‪ :‬פפירוס‪.‬‬
‫זיו א'‪ ,)1981( ,‬פסיכולוגיה של ההומור‪ ,‬תל אביב‪ :‬יחדיו‪.‬‬
‫זיידמן ע'‪ ,)1994 ,‬הומור‪ ,‬תל אביב‪ :‬פפירוס‪.‬‬
‫זילברשטיין י'‪ ,)2012( ,‬מאפייני הומור וגוזמא ככלי ביקורת אישית וחברתית – עיונים במסעותיו‬
‫של רבה בר בר חנה בתלמוד הבבלי ( ב"ב עג ע"א – עד ע"ב )‪ ,‬בתוך‪ :‬אבנר זיו ואריה סובר ( עורכים)‪,‬‬
‫חשיבותה של אי‪-‬רצינות – קובץ מאמרים רב‪-‬תחומי בחקר ההומור‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪ ,‬עמ' ‪146-‬‬
‫‪.174‬‬
‫חברוני ע'‪ ,)2007( ,‬גברים מבבל‪ ,‬נשים מארץ ישראל‪ ,‬תכלת ‪ ,29‬עמ' ‪.89-104‬‬
‫יסיף ע'‪( ,‬תשס"ה)‪ ,‬סיפורי הומור באגדה‪ :‬טיפולוגיה‪ ,‬נושא משמעות‪ ,‬מחקרי תלמוד ג'‪ ,‬עמ' ‪403-‬‬
‫‪.430‬‬
‫כהן א'‪ ,)1994( ,‬חיים בצחוק‪ ,‬הומור‪-‬תרפיה הלכה למעשה‪ ,‬חיפה‪ :‬אמציה‪.‬‬
‫לאו ב'‪" ,)2012( ,‬רבי יהודה נשיאה"‪ ,‬חכמים כרך ד'‪ :‬ממשנה לתלמוד‪ ,‬תל אביב‪ :‬ידיעות ספרים‪,‬‬
‫עמ' ‪.268-250‬‬
‫לוין י'‪( ,‬תשס"א)‪" ,‬מעמד הנשיא במאות השלישית והרביעית"‪ ,‬בתוך‪ :‬קהל ישראל; השלטון‬
‫העצמי היהודי לדורותיו‪ ,‬כרך א‪ :‬העת העתיקה‪ .‬עורך‪ :‬ישעיהו גפני‪ ,‬ירושלים‪ :‬מרכז זלמן שזר‬
‫לתולדות ישראל‪ ,‬עמ' ‪.137-103‬‬
‫ליפשיץ ד' (תשע"ה)‪ ,‬ברוח טובה ‪ -‬גילויי הומור שנינות והווי בתלמוד‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫ליפשיץ ד'‪( ,‬תשנ"ה)‪ ,‬אפיונו ותפקודו של ההומור בתלמוד‪ ,‬עבודה לשם קבלת תואר דוקטור‪ ,‬רמת‬
‫גן‪ :‬אוניברסיטת בר אילן‪.‬‬
‫נעם ו'‪( ,‬תשס"ד)‪ ,‬מגילת תענית‪ :‬הנוסחים ; פשרם ; תולדותיהם‪ ,‬בצירוף מהדורה ביקורתית‪.‬‬
‫ירושלים‪ :‬יד בן צבי‪.‬‬
‫סובר א' (‪ ,)2009‬הומור – בדרכו של האדם הצוחק‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪.‬‬
‫סמואל מ'‪( ,‬תשע"ב)‪" ,‬לדמותה של אימא שלום"‪ ,‬שמעתין ‪ ,182‬עמ' ‪.133–125‬‬
‫פאוסט ש'‪ ,)2011( ,‬אגדתא – סיפורי הדרמה התלמודית‪ ,‬אור יהודה‪ :‬דביר‪.‬‬
‫פירון מ'‪( ,‬תשכ"ב)‪" ,‬יחס חכמי ישראל להומור ולסטירה"‪ ,‬מחניים סז‪ ,‬עמ' ‪.22-24‬‬
‫קידר ד'‪" ,)2012( ,‬הומור‪ ,‬אינטליגנציה רגשית ומה שביניהם"‪ ,‬בתוך‪ :‬אבנר זיו ואריה סובר‬
‫(עורכים)‪ ,‬חשיבותה של אי‪-‬רצינות – קובץ מאמרים רב‪-‬תחומי בחקר ההומור‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪,‬‬
‫עמ' ‪.380-383‬‬
‫קיסטר מ'‪( ,‬תשמ"ב)‪" ,‬בין מאמרי ישו למדרש"‪ ,‬מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ב'‪ ,‬עמ' ‪.17 – 7‬‬
‫רגב א'‪( ,‬תשס"ה)‪ ,‬הצדוקים והלכתם – על דת וחברה בימי בית שני‪ ,‬ירושלים‪ :‬יד בן צבי‪.‬‬
‫רוזנפלד ב'‪( ,‬תשמ"ח)‪" ,‬משבר הנשיאות בארץ ישראל במאה הד' לספירה"‪ ,‬ציון נג‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.257-239‬‬
‫רוטנברג מ'‪( ,‬תשע"א)‪ ,‬החיים בצל המחלוקת – דרכי הקיום המשותף במצבי מחלוקת שלא‬
‫הוכרעה בספרות חז"ל‪ ,‬עבודה לשם קבלת תואר דוקטור‪ ,‬ירושלים‪ :‬האוניברסיטה העברית‪.‬‬

‫הומור מקוון‪ :‬כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס' ‪ | 10‬יוני ‪2018‬‬
103 ‫ההומור ככלי להתמודדות עם קונפליקטים וסכסוכים – ספרות חז"ל ותובנות מודרניות | מיכאל רוטנברג‬

Avolio, B.J., Howell, J.M. and Sosik, J.J (1999). A funny thing happened on the way
to the bottom line: humour as a moderator of leadership style effects, Academy of
Management Journal (USA), April 1999 Vol 42 No 2: p.219
Fowler, H.W (1983), A Dictionary of Modern English usage, Oxford University.
Jacqueline Miller, (1996) "Humor ‐ an empowerment tool for the
1990s", Empowerment in Organizations, Vol. 4 Issue: 2, pp.16-21.

Martin, R. A., Puhlik-Doris, P., Larsen, G., Gray, J., & Weir, K. (2003). Individual
differences in uses of humor and their relation to psychological well-being:
Development of the Humor Styles Questionnaire. Journal of Research in Personality,
37, 48–75.
Wanda J. Smith, K. Vernard Harrington, Christopher P. Neck, (2000) "Resolving
conflict with humor in a diversity context", Journal of Managerial Psychology,
Vol. 15 Issue: 6, pp.606-625.

Roth, Daniel (2011), ‘The Peacemkaer in Jewish Rabbinic and Arab Islamic
Traditions’, Journal of Religion, Conflict and Peace, 4:2.

2018 ‫ | יוני‬10 '‫ כתב עת מדעי לחקר ההומור –גיליון מס‬:‫הומור מקוון‬