‫צפירה ‪ /‬אתגר קרת ‪( 

 ‬עמלנט)[‪]1[]1‬‬

‫עלילת הסיפור‪.‬‬
‫הספור "צפירה" מאת אתגר קרת מתאר התרחשות בין תלמידי בי"ס תיכון המתחילה ביום הזיכרון לשואה‬
‫ולגבורה‪ ,‬ומסתיימת‪  ‬בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל‪ .‬הספור מבחינה מבנית ותוכנית מחולק‬
‫לשלושה חלקים‪:‬‬
‫חלק ראשון אקספוזיציה‪ -‬מתאר את טקס יום השואה בביה"ס ומפגשו של אלי המספר עם שולם השרת‪.‬‬
‫חלק שני‪ ,‬הבעיה ‪  -‬גניבת האופניים של שולם והריסתם ע"י שרון וגלעד‪ .‬אלי מספר למנהל מי האחראי‬
‫לנזק שנגרם לאופניים והלשנתו מתגלה ע"י שרון וגלעד שמחכים לו מאחורי ביה"ס ‪ ,‬כדי לנקום בו‪.‬‬
‫חלק שלישי‪ -‬הפיתרון‪ ,‬מתאר את הויכוח בין שרון וגלעד לאלי‪ .‬שנייה לפני ששרון וגלעד מכים את אלי‪,‬‬
‫נשמעת הצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל‪ ,‬שרון וגלעד נעמדים קפואים במקומם‪ ,‬ואלי בורח מהם‪.‬‬

‫בחלק הראשון התלמידים הולכים לטקס באולם ההתעמלות‪ ,‬ובמהלך ההתארגנות באולם הם משוחחים‬
‫ביניהם על‪ :‬אהבה‪ ,‬צבא‪ ,‬פרס התלמיד המצטיין‪ ,‬נבחרת כדורסל‪ ,‬וכל מה שמאפיין את שגרת חייהם‪ .‬אלי‬
‫המספר יושב בתחילה קדימה ליד סיוון‪ ,‬אך היא עוברת אחורה עם גלעד‪ ,‬והישיבה רחוק‪ ,‬מרמזת לריחוק‬
‫וחוסר עניין בטקס‪ .‬גם אלי‪  ‬חושב על סיוון ועל מגע ידו בג'ינס שלה ולא על יום השואה‪.‬‬
‫הטקס עצמו אינו מחדש או מרגש "אחרי שכל התלמידים דקלמו את הקטעים הרגילים‪ ,‬עלה על הבמה‬
‫איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו וסיפר על אושוויץ"‪ .‬נראה שהתלמידים מתייחסים ליום השואה‬
‫באדישות וריחוק‪  ,‬חיזוק לכך נמצא בעובדה שאלי‪  ‬זוכר מדברי העד רק את צבע הסוודר שלו{בורדו}‪,‬‬
‫וכמה זמן דיבר{רבע שעה}‪ .‬אח"כ חוזרים התלמידים לכיתות‪ ,‬חוזרים לשגרת יומם‪ ,‬ניכר שניתן לעשות‬
‫‪ V‬על המטלה‪ .‬ביקורת על מערכת החינוך‪.‬‬
‫בדרכו לכיתה רואה אלי את שולם השרת בוכה‪ .‬אלי המספר אינו התלמיד היחיד שעובר על ידו ורואה את‬
‫בכיו‪ ,‬אך הוא היחיד שניגש אליו ‪ ,‬ומתעניין בו‪ .‬כאשר אומר לו השרת כי הוא מכיר את העד וכי גם הוא‪,‬‬
‫כמו העד‪ ,‬היה בזונדרן קומנדו‪ ,‬מפרש אלי באופן שגוי את הביטוי‪ .‬בשל בורות‪  ‬הוא מייחס לשולם‬
‫השתייכות ליחידת קומנדו‪ ,‬הוא אינו יודע שהזונדרן קומנדו‪ ,‬הם היהודים שעסקו בטיפול בגופות במחנות‬
‫ההשמדה‪ .‬שולם השרת ‪ ,‬נציג ניצולי השואה‪  ‬מאופיין כזקן‪ ,‬חלש ועני‪ ,‬ובכיו מדגיש את חולשתו‪.‬‬
‫בחלקו הראשון של הספור מתוארים התלמידים‪  ‬כמרוחקים ומנוכרים כלפי נושא השואה‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬מצד‬
‫שני שיחותיהם בזמן ההמתנה לתחילת הטקס מראות נוער ששואף לשרת בצבא ביחידה נבחרת‪ ,‬להיות‬
‫תלמיד מצטיין‪ ,‬וספורטאי בנבחרת‪ .‬גלעד ושרון נתפסים באמצעות תיאורים אלו כמיטב הנוער השואף‬
‫להצטיין ולתרום למדינה‪ .‬שאיפות נורמטיביות וראויות שיש עליהן הסכמה כללית בקרב ציבור רחב במדינה‬
‫(מה שנקרא קונצנזוס)‪ .‬‬

‫חלקו השני של הספור מפריך רושם זה‪ ,‬והופכו לגמרי‪ .‬בתחילתו של חלק זה מתואר מפגש חברתי‬
‫בפלאפל בשעת אחה"צ של יום הזיכרון לשואה‪.‬‬
‫אלי מתאר את תוכן השיחה ואת אופן האכילה של חבריו‪ ,‬ובכך מאפיין את דמותם‪.‬‬
‫אכילתם מתוארת כבהמית וגסה "אביב התחיל לקלל נפתחה לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של‬
‫הסלט התחילו ליזול לו על הידיים צורי חצי גיחך חצי נחנק וחתיכות של עגבנייה ופיתה עפו לו מהפה"‬
‫בזמן שהוא דיבר‪.‬‬
‫הם מדברים על המבחנים שעבר שרון כדי להתקבל לשייטת‪ ,‬צורי גם מספר שגלעד ושרון חוגגים את‬
‫הצלחתו במבחנים במגרש "בשתיית בירות ובעשיית חארקות" באופניים של שולם השרת וזריקתם‬
‫הרוסים במקום כלשהו‪( .‬שימו לב‪ ,‬ההתייחסות לאופניים בלשון נקבה על פי השפה המדוברת והשגויה‪ .‬יש‬
‫כאן חיקוי של שפת הדיבור)‪.‬‬
‫אלי מספר למנהל בחשאי מי האשמים והמנהל מבטיח לו שהדבר לא יתגלה לאיש‪  .‬ואכן‪ ,‬בימים‬
‫הראשונים נראה כי כך הדבר‪ ,‬שוטר מגיע לכתה‪ ,‬אבא של שרון קונה לשולם אופניים חדשים אותם הוא‬
‫מסרב לקחת ולבסוף מסכים ולוקח אותם‪ .‬ביום החמישי מגלה אלי כי שרון וגלעד יודעים שהוא זה שסיפר‬
‫למנהל‪ :‬סיוון מנסה "לעזור" לו‪ ,‬אבל למעשה היא‪  ‬שולחת אותו היישר לידיהם של שרון וגלעד‪.‬‬
‫[‪ ]1[]1‬פה ושם שיניתי ניסוחים‪ .‬התוספות שלי נעשו באות אלכסונית‪ .‬תרצה דורמן‬

‫‪1‬‬
 ‫שולם מוצג בחלק זה כקורבן‪ ,‬קורבן אז בשואה‪ ,‬וגם עכשיו‪ .‬נטייתו לוותר לתוקפיו לשלם על מעשיהם‬
‫מציגה אותו כדמות חלשה שאינה נלחמת על זכויותיה‪ .‬שולם ואחרים אינם מכירים בגבורתו בכך שעבר‬
‫את הנורא מכל ‪ -‬אינם מכירים בהישרדותו‪ ,‬בשיקומו‪ ,‬בעובדה שהוא חי ומתפקד ‪  -‬כבמעשי גבורה‪.‬‬
‫גלעד ושרון גונבים ומשחיתים רכוש שאינו שלהם ויותר מאוחר מתכוונים גם להכות את אלי ‪  -‬וכל זאת‬
‫ביום ובשבוע שבין ימי הזיכרון‪ .‬ימים המזכירים תקופות של אלימות וכוחנות חסרת רסן ואת תוצאותיהן‪.‬‬
‫נראה שמה שמאפיין את גלעד ושרון הוא חוסר רגישות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬יהירות ובטחון עצמי מופרז ‪ -‬תכונות‬
‫המאפיינות את הדימוי של הצבר הישראלי‪  ‬החדש‪ .‬דימוי‪ ,‬אשר על פי דעת הרוב‪ ,‬יש לשאוף אליו‪...‬‬
‫אלי לעומתם רגיש‪ ,‬רוצה להקשיב ולעזור‪ ,‬הוא אפילו מוכן לסכן את עצמו‪  ‬כדי לעזור לשולם‪ ,‬אלי הוא‬
‫בודד המייצג את יוצאי הדופן ולא את החברה כולה‪.‬‬

‫חלקו השלישי והאחרון של הספור מתאר את אלי הלכוד בידי גלעד ושרון‪  ‬שבאו לנקום בו על מעשיו‪.‬‬
‫כוונתם ברורה מלכתחילה‪ ,‬הם מתכוננים להכותו‪ :‬הם מסירים את המעיל‪ ,‬השעון לקראת הקרב‪ .‬האלימות‬
‫המתוכננת מלווה גם באלימות מילולית ‪ ,‬בקללות ועלבונות‪ .‬כאשר גלעד ושרון מרימים כבר את ידיהם‬
‫להכותו‪ ,‬הם נעצרים ע"י הצפירה שמונעת מהם להמשיך במעשיהם‪ ,‬ואלי רואה אותם קפואים עם האגרוף‬
‫המורם‪  ‬והמבט הרצחני‪ ,‬והם נראים בעיניו כמו ילדים קטנים שמחקים פוזה בסרט‪  ‬והוא חומק מהמקום‬
‫בחסות הצפירה‪.‬‬
‫אלי‪ ,‬ההולך בזמן הצפירה‪ ,‬שובר נורמות חברתיות ומבטא בכך בוז כלפי המשמעות הנלווית לה‪ ,‬ואילו‬
‫גלעד ושרון‪ ,‬העומדים בצפירה נראים לעומד מהצד‪ ,‬כדמויות חיוביות המכבדות את היום והצפירה‪ .‬אך כל‬
‫זה מראית עין בלבד‪ ,‬כלפי חוץ הם תלמידים מצטיינים‪ ,‬מתנדבים לשייטת ‪ ,‬מצייתים לנורמות חברתיות‬
‫כגון עמידה בזמן צפירה‪ ,‬אך מאחורי הדמות האידילית שלהם‪ ,‬מסתתרת אישיותם התוקפנית ‪ ,‬האלימה‬
‫והיהירה‪ .‬אלי‪ ,‬לעומתם‪ ,‬שמר על נורמות מוסריות והראה רגישות לסבל הזולת‪ ,‬אך הפר נורמות טקסיות‪,‬‬
‫שבהקשר זה‪ ,‬נראות לו חסרות משמעות אם אין כוונה מאחוריהן‪.‬‬

‫הדמויות‪:‬‬
‫ה דמויות ומערכת היחסים ביניהם הם שטוחות וייצוגיות עד כדי קריקטורה‪ :‬זהו קו אופייני אצל קרת‪.‬‬
‫שנובע מהאופי הקצרצר של סיפוריו‪.‬‬

‫אלי ‪ -‬המספר הוא "אנטי גיבור" בדומה לרוב גיבורי קרת‪ .‬אלי הוא ה"חנון" של בית הספר‪ .‬למראית עין‬
‫ניכר שישנו ניגוד בינו לבין חבריו‪ ,‬שהוא מוסרי‪ ,‬רגיש לסבל האנושי‪ ,‬וחלש גופנית‪ -‬ולכן לעולם ייכשל‪ .‬‬
‫בתחילת הסיפור הוא שמח על תשומת הלב המוקדשת לו מצידה‪  ‬של "מלכת הכיתה" אבל היא מעולם לא‬
‫תהיה שלו‪ .‬הוא לא זה שיתקבל ליחידה מובחרת‪ ,‬וגם לא יהיה התלמיד המצטיין של בית הספר‪ .‬הוא‬
‫פחדן‪" ,‬מלשין"‪ .‬בעולם של ישראליות גברית ומיליטריסטית הוא חריג‪ ,‬חלש וגם אינו משכיל או חכם‬
‫במיוחד‪ ,‬דמותו עומדת בניגוד מובהק לזו של שרון‪.‬‬
‫מצד אחד מכל שלל הדמויות בספור הקצר הזה הדמות היחידה המשתנה ומתפתחת היא דמותו של אלי‪.‬‬
‫אלי הופך מדמות של תם לא מודע לדמות מוסרית שיש לה יכולת שלא להיכנע לסמלי הישראליות‬
‫המדכאים‪ ,‬אלא לברור את דרכה שלה‪ .‬במהלך הספור אלי הופך מדמות כנועה‪  ‬לדמות שמנסה להילחם‬
‫על שלה כאשר היא פונה למנהל‪ ,‬סמל הסמכות‪ ,‬ומבקש להשיב באמצעות‪"  ‬הלשנתו" את הצדק על כנו‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬כאשר הוא מבין את שקריותם של סמלי הסמכות והמדינה הוא מסוגל לנצל את ההתנהגות‬
‫הרובוטית של גלעד ושרון לטובתו ולברוח‪ ,‬בשעה שהם כבולים לסמל הצפירה כמו "בובות בחלון ראווה"‬
‫הוא מסוגל ללכת משם כאשר "הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי נראה"‪ .‬זאת מצד אחד‪.‬‬

‫מצד שני אתם העליתם את הנקודה שיש לשאול – האם לא היה על אלי‪ ,‬קודם‪  ‬כל‪ ,‬לנסות לפתור את הבעיה‬
‫מול חבריו?‪  ‬למשל‪ ,‬להציע להם להחזיר את האופניים? במקום זה הוא בוחר בפיתרון קל שאינו מצריך שום‬
‫עימות‪ ,‬התמודדות או סיכון‪ .‬יש לזכור‪ ,‬כמובן‪ ,‬מה מעמדו החברתי‪ .‬האם הוא בכלל מסוגל להתמודד עם‬
‫השניים הללו? אתם העליתם את האפשרות‪  ‬שהוא מלשין משום שייתכן שהוא מקנא בשרון או משום שהוא‬
‫מאוהב בסיוון‪ ,‬ולא בגלל איזו שהיא הומאניות ודאגה לשולם‪.‬‬
‫כמו כן אפשר לציין שהוא אינו יודע על השואה יותר מחבריו‪ ,‬ובדיוק כמו חבריו הוא אינו מתעניין כלל‬
‫בטקס של יום השואה‪ .‬במובן זה קשה להבין מדוע הוא דמות שונה מהחברה שמסביבו‪ .‬טקס יום השואה‬
‫היה חשוב עבורו רק משום שאפשר לו לפגוש את סיוון ולהזמין אותה לשבת לידו‪ ,‬ולא משום שזכר‬
‫השואה נגע ללבו‪ ,‬שאר אירועי אותו היום וגם בימים שלאחר מכן קשורים מבחינתו בתוצאות המעשה‬
‫‪2‬‬
 ‫שעשה ותו לא‪ .‬גם יום הזיכרון‪ ,‬החותם את הסיפור‪ ,‬יום שני‪ ,‬תוכנו הלאומי חסר חשיבות לגביו‪ ,‬כמו‬
‫העמידה לזכר הנופלים; רק הצפירה הייתה מהותית לגביו‪ ,‬משום שחילצה אותו ממצב הביש אליו נקלע‪:‬‬
‫"פתאום משום מקום באה הצפירה‪ ,‬שכחתי בכלל שהיום יום הזיכרון‪...‬הלכתי לפרצה בגדר ויצאתי ממנה‬
‫לאט ובשקט‪...‬אני המשכתי ללכת הביתה‪ ,‬עובר ברחוב בין האנשים הקפואים כמו בובות שעווה‪ ,‬הצפירה‬
‫עוטפת אותי במגן בלתי נראה‪( ".‬משפט הסיום של הסיפור)‪  .‬‬
‫העובדה שאנו לא יכולים לעמוד על טיבו כדמות חיובית או שלילית הינה מאפיין של הז'אנר‪ ,‬הגבולות בין‬
‫נכון צודק וראוי היטשטשו‪ .‬יש כאן‪ ,‬כמובן ביקורת נוקבת על החברה בישראל ועל מערכת החינוך בה‪.‬‬

‫שרון – שרון הוא סמל ההצלחה‪ ,‬הוא תלמיד מצטיין‪ .‬יש לו החברה היפה ביותר‪ ,‬והוא עומד להתקבל‬
‫לקומנדו הימי‪ .‬אולם הוא שחצן‪ ,‬אלים וחושב שהכול מגיע לו‪ ,‬שהכול ניתן לקנות בכסף‪ .‬אחרי שהוא‬
‫משתמש באופניים של שולם הוא לא טורח להחזירם‪ ,‬גרועה יותר העובדה‪ ,‬שהוא כלל לא מתחרט על‬
‫מעשיו‪   .‬הוא מאשים אחרים בכישלונותיו ולא מקבל אחריות על מעשיו‪ .‬שרון הוא בעצם בריון‪ ,‬שגלעד‪,‬‬
‫סיוון‪ ,‬צורי ואביב מעריצים‪.‬‬
‫בזמן הצפירה הוא מפסיק את ההכנות להכאת אלי‪ ,‬ונעמד דום‪ ,‬מכיוון שהוא מתוכנת לעשות בדיוק "מה‬
‫שצריך"‪ ,‬לעמוד בציפיות החברה‪ .‬אבל תוך כדי עמידת הדום הוא מסנן קללה‪.‬‬

‫סיוון –‪  ‬בתחילת הסיפור התנהגותה מעידה על ניצול ועל חוסר נאמנות‪ :‬היא מבקשת מאלי שישמור לה‬
‫מקום בטקס יום השואה‪ .‬אלי שומר לה מקום‪ ,‬והיא יושבת לידו‪ ,‬עד שמופיע‪  ‬גלעד ומזמין אותה לשבת‬
‫במקום טוב יותר‪" .‬כאן ממש צפוף" היא אומרת לאלי‪ ,‬כשהיא הולכת עם גלעד‪.‬‬
‫בסיום הסיפור שוב מנצלת סיוון את חולשתו של אלי כלפיה‪ .‬היא זו שמובילה אותו אל המלכודת‪,‬‬
‫שטומנים לו שרון וגלעד‪" .‬מהר‪ ,‬תברח‪....‬לא‪ ,‬לא משם‪ ,‬משכה את זרועי‪ .‬מגע ידה היה קר ונעים‪ ".‬היא‬
‫מעמידה פנים שהיא דואגת לו‪ ,‬בעוד שלמעשה היא שותפה למעשה האלימות המתוכנן‪ .‬נראה‪ ,‬שאין לה‬
‫דעה משלה‪ .‬היא יפה‪ ,‬כנועה ומצייתת לשרון מבלי להפעיל שיקול דעת מוסרי וערכי‪ .‬היא רק יפה‪ ,‬נציגת‬
‫המין החלש‪ .‬היא משתמשת ביופי שלה ושולחת את אלי לידי שרון וגלעד כדי שיקבל את עונשו‪ .‬היא סמל‬
‫להצלחה הגברית במובן המצ'ואיסטי ביותר של המילה – הכיבוש‪.‬‬

‫צורי ואביב – תיאורם של השניים אוכלים פלאפל במרכז המסחרי נועד לבטא את חוסר התרבות וחוסר‬
‫הנימוס של המתבגרים (ובכלל שלנו הישראלים שעה שאנו אוכלים את "המאכל הלאומי" שלנו‪.)...‬‬
‫"שמעת"‪ ,‬אמר לי צורי בפה מלא פלאפל‪" ,‬שרון‪  ‬עבר היום את הריאיון" ‪ ...‬אביב התחיל לקלל‪ ,‬נפתחה‬
‫לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על הידיים‪ ....‬צורי גיחך חצי נחנק‬
‫וחתיכות של עגבנייה ופיתה עפו לו מהפה‪ ".‬מודל לישראלי המכוער‪ .‬מנקודת מבטו של אלי הם‬
‫מצטיירים‪ ,‬התנהגותם ובאופן דיבורם‪ ,‬כדמויות נלעגות מסרטים מצוירים‪.‬‬

‫שולם ‪   -‬הוא השרת ניצול השואה‪ .‬הוא מתואר כאדם חסר ישע‪ ,‬יהודי‪-‬גלותי גם בישראל של שנות‬
‫השמונים‪ :‬הוא רגיש ובוכה‪ ,‬הוא רזה וקטן הוא מתבייש בבכיו לעיני ה"צבר"‪ .‬כאשר מספרים לו שנתפסו‬
‫גונבי אופניו‪ ,‬וכי הביאו לו אופניים חדשים כפיצוי הוא מסרב תחילה לקחת אותם‪ ,‬אולי מפני שהוא רגיל‬
‫להיות הקורבן ואינו רואה במה שעשו לו דבר מה מיוחד‪ ,‬או שהוא מתבייש במעמדו בסיטואציה אליה‬
‫נקלע‪ .‬הוא הדמות המקבילה לאלי בעולם המבוגרים‪.‬‬

‫אביו של שרון – בעל מעמד כלכלי גבוה והדרך שלו לפתור בעיות היא בתשלום כסף‪ .‬הוא פשוט קונה‬
‫לשולם אופני ספורט חדשים‪ .‬הוא מתעקש ששולם ייקח אותם‪ ,‬למרות שאינן מתאימות לו‪ .‬נראה שהאב‬
‫לא מנסה לחנך או ללמד לקח את בנו‪ ,‬אלא משוכנע שהכסף יפתור את כל הבעיות ומחפה עליו‪ .‬כאן‬
‫נמתחת ביקורת על חברת המבוגרים ודרך חינוכה דרך דמות האב‪.‬‬

‫דרך מוטיב הצפירה מוצגת החברה הישראלית כולה כמגוחכת‪:‬‬

‫‪3‬‬
 ‫הצפירות מציינות את לב ליבה של החברה הישראלית‪ ,‬הדברים החשובים ביותר‪ :‬זכר השואה וזכר חללי‬
‫צה"ל‪ ,‬להם חבים כולנו את חיינו‪ .‬זהו סמל לכבוד שרוחשת החברה הישראלית להיסטוריה שלה‪ ,‬החוב‬
‫שלנו לאלה שמתו ובמותם ציוו לנו את החיים‪ .‬החברה הישראלית כולה עוצרת מעיסוקיה כדי להיזכר‬
‫ולכבד את אלה שאינם‪ .‬דווקא בין שתי צפירות כאלה‪ ,‬בשבוע הטעון ביותר בשנה‪ ,‬מתרחש הסיפור – ובו‬
‫בוחרים הנערים הטובים שלנו להוכיח כי הכבוד שלהם חיצוני בלבד‪ .‬הם יעמדו בצפירה‪ ,‬אך רגע לאחר‬
‫מכן יבגדו בזכר הקורבנות וכאב הניצולים מתוך אכזריות של ילדים ומתוך בורות ושטחיות שכחנית‬
‫שאינה מכבדת את ההיסטוריה‪ .‬הבורות מודגמת על ידי הבלבול של אלי שאינו יודע מה זה הזונדרן‬
‫קומנדו וחושב שזוהי יחידה מובחרת בצבא‪ .‬האשמה מוטלת בעקיפין גם על חברת המבוגרים שאינה‬
‫מחנכת את הנוער לדעת את עברו של העם‪ ,‬אך גם מציגה מצב בו הטקסים והמילים למעשה ריקים מתוכן‪.‬‬
‫אלי חושב אך ורק על סיוון במהלך כל טקס יום השואה ולא קולט אף מילה מן התוכן‪ .‬ילדים כמוהו ילכו‬
‫בעוד שנה בלבד לצבא בשם ערכים שאינם מבינים‪.‬‬
‫הצפירה תמנע משרון וגלעד להכות את אלי ברגע שתפסו אותו (הם‪"  ‬רק" יסננו קללה)‪ ,‬אך שתי דקות‬
‫לאחר מכן‪ ,‬כשם שהרסו את אופניו של שולם השרת ימצאו גם דרך להכותו‪ .‬הצפירה איננה באמת מגן‬
‫בלתי נראה‪ ,‬אלא רק הפוגה של דקה או שתיים בין אלימות לאלימות‪.‬‬

‫המסר‬
‫קרת יוצר אמפתיה (הזדהות) כלפי ה"חלש" ומחאה וביקורת כנגד ה"חזק"‪ .‬העמדת אלי מול שרון היא‬
‫העמדה של ניגודים בלתי שווים‪ ,‬מעטים נגד רבים‪ :‬דוד מול גלית‪ .‬לשרון יש חברו ואלי עומד לבדו בשדה‬
‫הקרב‪.‬‬
‫שרון מייצג את המצליחן‪  ‬המיליטאריסטי‪ ,‬הכוחני‪ ,‬הוא‪  ‬המקובל ומכאן גם שהוא מייצג את החברה כולה‪,‬‬
‫לעומתו אלי החלש מזדהה ומבין את החלש ומוכן לעזור לו‪ ,‬במובן זה נראה שהוא מייצג סוג של‬
‫הומניזם‪  .‬אפשר לראות בסיפור גם העמדה של שני סוגי ישראליות‪ :‬הישראלי של השואה כנגד הישראלי‬
‫של צה"ל‪ ,‬החברה הישראלית‪ ,‬ששרון וגלעד הם מיצגיה‪ ,‬מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה‪.‬‬

‫בסיפור יש גם אמירה עקיפה המבקרת את ריקנות הטקסים והסמלים כאשר הם אינם מלווים בערכים‬
‫ומוסר פנימיים מפותחים‪ .‬לא הסמל חשוב אלא המסומל‪ .‬שרון וגלעד המצייתים לטקס ועומדים בזמן‬
‫הצפירה הם בריונים כוחניים‪ ,‬ואילו אלי הולך בזמן הצפירה ואינו מציית לכללי הטקס מייצג את‬
‫ההומאניות‪ ,‬נראה שהומאניות פירושה על פי קרת‪ ,‬בין השאר‪ ,‬אי ציות למוסכמות בנסיבות מסוימות‪.‬‬

‫העמדת השניים‪ :‬אלי ה"חנון"‪ ,‬החלש‪ ,‬הרגיש והמוסרי יחד עם ניצול השואה הקטן והרזה מול החבורה‬
‫הבריונית של "הישראליים" היא מגמתית‪ :‬בדרך זו נמתחת ביקורת על ישראל המצ'ואיסטית‪ .‬מסתמנת‬
‫אפשרות אחרת ‪ -‬ישראליות אלטרנטיבית‪-‬אמנם היא אינה מושלמת‪ -‬אבל לדעת המחבר היא עדיפה על פני‬
‫הישראליות המאצ'ואיסטית הבוטה‪.‬‬

‫הביקורת בספור‪:‬‬
‫ראשית ניתן לראות כי הסופר מותח ביקורת על הדרך בה מוצגת השואה‪ .‬טקס יום הזיכרון לשואה‬
‫ולגבורה מתואר בתחילת הסיפור כאירוע שגרתי‪ ,‬שאינו גורם לחוויה אמיתית‪ .‬הטקס הינו רצף‪-‬‬
‫אירועים שבלוני וצפוי שאינו מותיר תגובה רגשית כלשהי אצל מישהו מגיבורי הסיפור‪ .‬החברה‬
‫מקיימת את הטקס רק כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬וממילא‪ ,‬אין הוא נוגע לליבו של איש מהתלמידים‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬מתייחס הסיפור להתנהגותם של בני‪-‬הנוער כלפי דור המבוגרים ובייחוד לחלשים ולניצולי שואה‪,‬‬
‫דרך הניגוד הבולט בין התנהגותו הרגישה של אלי כלפי שולם השרת להתנהגותם הכוחנית של חבריו‬
‫ללימודים‪ -‬גלעד ושרון‪ ,‬והאדישות של שאר בני השכבה (ניתן לראות זאת לפי דברי צורי ואביב)‬
‫התופסים התנהגות זו כרכילות עסיסית ולא יותר‪.‬‬
‫בנוסף ניתן להבחין בביקורת המופנית כלפי תחושת הבוז של החברה הישראלית‪ ,‬בשנים‬
‫הרלוונטיות‪ ,‬כלפי ניצולי השואה המייצגים חולשה ומסכנות‪ .‬החברה הישראלית‪ ,‬ששרון וגלעד הם‬
‫מיצגיה‪ ,‬מוצגת כריקה ולא רגישה לחלש ולחולשה‪ .‬שּולם השרת נבחר כיעד להתנכלות של שרון‬
‫וגלעד כמייצג תפיסה זו‪ ,‬וברובד הסמלי מסמלת הריסת האופניים הבעת בוז מול עמדת החולשה שלו‬
‫וחוסר הבנה לייסורים ולסבל שעבר שולם‪ ,‬יש פה חוסר הבנה בסיסי לשולם‪ ,‬שעצם הישרדותו היא סוג‬
‫של גבורה‪ ,‬אותה אין הדור הצעיר מסוגל או רוצה להבין‪.‬‬
‫‪4‬‬
 ‫הביקורת אינה מופנה רק כלפי התלמידים‪ ,‬המנהל‪ ,‬נציג הממסד‪ ,‬הוא דמות לא אמינה‪ :‬הוא מבטיח‬
‫לאלי שההלשנה‪-‬דיווח שלו לא יתגלה‪ ,‬הבטחה שמתגלית כחסרת כל ערך‪ .‬גם אביו של שרון מצטייר‬
‫כדמות שחצנית‪ :‬הוא סבור שהוא יכול לקנות את הכול באמצעות כסף‪ ,‬הוא אינו טורח להתנצל‪ ,‬הוא גם‬
‫לא מברר את צרכיו האמיתיים של שולם‪ ,‬אלא קונה לו אופני ספורט שכלל אינם מתאימים לו‪ ,‬כלומר‬
‫קיימת גם ביקורת כלפי ההורים וחינוך לקוי על ידם‪.‬‬
‫הביקורת מתבטאת באופן מובהק דרך‪  ‬הניגוד החריף בין תכונות רבות של שרון לעומת תכונותיו של אלי‪.‬‬
‫באמצעות הנגדה זו מתאפיינים שני סוגים של דמות ה"צבר" הישראלי‪ .‬האחד‪ ,‬לא פופולארי מבחינה‬
‫חברתית‪ ,‬אך בעל ערכים ומוסר פנימי‪ .‬השני‪ ,‬אהוד ומצליחן אך חסר ערכים הומאניים‪ .‬במובן זה נראה‬
‫ששרון מייצג את החברה כולה‪ .‬כמו כן קיימת אמירה ברורה‪  ‬בסיפור‪ ,‬שאין קשר בין הליכה ליחידה‬
‫קרבית מובחרת לבין התייחסות ערכית לזולת‪ .‬אלי הולך בזמן הצפירה‪ ,‬נראה שהסופר מנסה להראות לנו‬
‫שדרכו של היחיד להציל את עצמו היא לא לקבל תמיד את תכתיבי החברה‪ ,‬אפשרות אחרת היא לבקר את‬
‫אלי שבורח ואינו מתמודד באמת מול הכוחנות שבחברה הסובבת אותנו‪ .‬שימו לב – התנהגותו של אלי‬
‫המציל את עצמו‪ ,‬מקבילה להתנהגות ניצול השואה במידה מסוימת‪ :‬העיקר הוא ההצלה! (ואנו מודעים לכך‪,‬‬
‫ששולם ניצל בהיותו זונדרקומנדו – תפקיד מחריד)‪.‬‬

‫גם השפה הדלה מסגירה כי בעומק החטא של גלעד ושרון עומדות בורות ושטחיות‪ ,‬ולא כוונה עמוקה‪ .‬לו‬
‫ידעו מה המשמעות‪ ,‬לו ידעו להבדיל‪ ,‬למשל‪ ,‬בין הקומנדו הימי לזונדרקומנדו‪ ,‬כלומר היו מבינים את‬
‫הקשר שבין שואה לתקומה‪ ,‬שאפשרה את הקמת צה"ל והמדינה‪ ,‬היו ודאי נמנעים מהתעלול שלהם‬
‫וראויים לתוארי הכבוד שהחברה מעניקה להם‪ .‬אבסורד הוא שבסופו של דבר עשוי אלי‪ ,‬המלשין שאינו‬
‫מתהדר ב"קרביות"‪ ,‬להיראות מוסרי פחות‪ .‬זוהי חברה בה גרוע מי שמדווח על פשע‪ ,‬ונקרא "מלשין" על‬
‫פושע‪ ,‬באותה חברה שאינה יודעת את עברה ומתמקדת רק בחיצוניות של העמידה בצפירה‪ ,‬ולא‬
‫במשמעות שמאחוריה‪ .‬שטחיות התודעה מתבטאת בשטחיות השפה‪ ,‬בטעויות הלשון הרווחות ובדלות‬
‫הדימויים‪ .‬דימוי אחד חורג מכך‪" :‬הצפירה עוטפת אותי כמגן בלתי נראה"‪ .‬לפתע מתגנבת פיוטיות‬
‫לסיפור‪ ,‬פיוטיות המסגירה את העיקר‪ :‬כי בצפירה ובמגן המדומה שהיא מעניקה טמונה משמעות הסיפור‪.‬‬

‫עמדת המספר‪-‬גיבור‬

‫עמדה זו מאפשרת למחבר‪ ,‬אתגר קרת‪ ,‬לבנות את האירוניה החריפה והסרקזם העוקצני כלפי כל הדמויות‬
‫[‬
‫בסיפור; בעיקר כלפי אלי‪  .‬כשאלי מתאר את טקס יום השואה‪ ,‬התיאור מצמרר‪ .‬מתוך עמדה של "הזרה"‬
‫‪ ] 2[]2‬וראייה מעוותת כל מה שהתרחש בטקס יום השואה הצטמצם בעיני אלי לכמה אביזרים סתמיים‪:‬‬
‫במה מאולתרת‪ ,‬בריסטולים שחורים עם שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל‪ ,‬דקלומים של‬
‫"קטעים רגילים" ‪ .‬ועדות של ניצול השואה שנראה בעיניו כמו‪" :‬איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו‪...‬‬
‫הוא לא דיבר הרבה‪ ,‬רבע שעה בערך‪   ."...‬שום דבר ממה שהתרחש על הבמה באולם הספורט לא היה‬
‫משמעותי לאלי‪ .‬לא אימתה של השואה‪ ,‬לא סבלו של הזולת ולא ההיסטוריה היהודית; רק הוא עצמו‪,‬‬
‫תשוקותיו לסיוון‪ ,‬קנאתו בשרון ומעשה הנקמה המתוכנן שלו‪.‬‬
‫‪  ‬עמדת המספר הזו גם מאפשרת למחבר להעיד על הבורות שלו בידע הקשור בשואה‪ .‬כאשר שולם מספר‬
‫לו שהיה ב"זונדרקומנדו" באושוויץ‪ ,‬הוא מתלהב‪" :‬אתה היית בקומנדו? מתי?‪...‬לא יכולתי לדמיין‪  ‬את‬
‫שולם הרזה והקטן שלנו בשום יחידת קומנדו‪ ,‬אבל מי יודע‪ ."...‬עם זאת‪ ,‬גדולתו של אלי בהומאניות שלו‪,‬‬
‫וזאת על‪-‬אף מעמדו החברתי‪.‬‬

‫הפוסט מודרניזם בספור‬

‫הסיפור מנפץ כמה מן הנושאים החברתיים החשובים ביותר בחברה הישראלית שבדורנו‪:‬‬
‫[‪ .2]2‬ההזרה היא הצגת תופעה מוכרת היטב‪  ‬באור חדש ומוזר‪ ,‬כאילו אינה ידועה כלל‪ .‬ההזרה חושפת בתופעה זו היבטים מפתיעים‬
‫ולפעמים גם מביכים‪.‬‬
‫ההזרה יוצרת באורח פרדוכסלי‪  ‬ריחוק בין הקורא לבין התופעה על מנת להכריחו להתקרב אליה מחדש‪ ,‬מכיוון אחר כביכול‪,‬‬
‫ללמדה ולבחנה באור‪  ‬שונה‪ .‬לשם כך שוברת ההזרה באופנים שונים את הזיקה האוטומאטית שבין האדם לבין גילויי סביבתו‬
‫ויוצרת ביניהם זיקה חדשה‪ ,‬שעתידה גם היא ברבות הימים ליפול קורבן לאוטומטיזציה‪.‬‬
‫מתוך‪ :‬מילון מונחי הסיפורת‪/‬יוסף אבן‬

‫‪5‬‬
‫השואה ומלחמות ישראל מאז קום המדינה‪  .‬מכאן שמו של הסיפור "צפירה" על שם אותה דקת‪-‬‬ ‫א‪.‬‬
‫דומייה‪ ,‬בה מתייחד כל אחד מאיתנו עם קורבנות השואה ועם חללי מערכות ישראל בטקסי‬
‫זיכרון שהפכו‪  ‬למקודשים בתרבותנו‪.‬‬
‫מיתוס "הגבורה היהודית"‪ ,‬המקדש את ההרואיות של הלוחמים בקרב ואת המוות של אלה‬ ‫ב‪.‬‬
‫המחרפים נפשם למען הגנת המולדת‪ ,‬גם הוא הפך למיתוס מוביל בחברה שלנו‪.‬‬
‫האתוס החברתי הישראלי העכשווי; הסיפור מעלה דילמות מוסריות הקשורות בשאלות כמו‪ :‬‬ ‫ג‪.‬‬
‫כבוד מהו? מהם גבולותיה של הנאמנות? מילוי חובה מוסרית – מה משמעותה?‬

‫אתגר קרת חושף בסיפורו נורמות ישראליות מקובלות‪  ,‬המערערות את כל המיתוסים המקודשים‬
‫בנושאים שהוזכרו‪ .‬נורמות אלו מטשטשות את גבולות המוסר והערכים‪ ,‬שהאמנו בהם עד כה‪  .‬הכול‬
‫ברוח הביקורת של ההשקפה הפוסט מודרנית שאינה מותירה שום דבר חד משמעי‪ ,‬ברור‪ ,‬הניתן‬
‫לפרשנות אחת‪ .‬‬
‫באמצעות עלילת הסיפור‪ ,‬בחירה בעמדת מספר‪-‬גיבור (הסיפור מסופר מנקודת המבט של הגיבור הראשי‪,‬‬
‫אלי‪ ,‬בגוף ראשון)‪ ,‬ובחירה בפרטי רקע מסוימים (בעיקר בחירת הזמן המסופר)‪  ,‬וכן באמצעות עיצוב‬
‫הדמויות השונות ושימוש בלשון הדיבורית‪ -‬מעצב המחבר את ביקורתו‪ :‬תכונותיהן של הדמויות‪,‬‬
‫התנהגותן‪ ,‬דיבורן‪ ,‬היחסים ביניהן וכן ההתייחסות שלהן למציאות ולנסיבות אליהן הן נקלעות במהלך‬
‫הסיפור – כל אלה מעידים על אובדן דרכה של החברה הישראלית העכשווית‪ ,‬אובדן המתבטא בטשטוש‬
‫ערכים‪  ,‬בחומרנות‪  ,‬באטימות חיצונית‪  ,‬באוטומטיזציה של התנהגות ובבורות בכל הנוגע לידע מהותי‬
‫בנושאים לאומיים כלליים‪ ,‬בעיקר אלה שהחברה קידשה‪.‬‬

‫סיכום‪ :‬לסיכום‪ ,‬אתגר קרת ניסה בסיפור זה להביע ביקורת חברתית כלפי המאצ'ואיזם והכוחנות‬
‫הישראלית המיוצגת על ידי שרון‪ ,‬אולם אין הוא מציג לפנינו שום אלטרנטיבה ראויה לדרך אותה הוא‬
‫מבקר‪ ,‬גם העדרה של אלטרנטיבה היא ממאפייני הז'אנר‪ .‬ואולי‪ ,‬דווקא דרך זו מעודדת את הקורא לחשוב‬
‫מה ראוי‪...‬‬
‫[‪ ]1‬פה ושם שיניתי ניסוחים‪ .‬התוספות שלי נעשו באות אלכסונית‪ .‬תרצה דורמן‬
‫‪ .2‬ההזרה היא הצגת תופעה מוכרת היטב‪  ‬באור חדש ומוזר‪ ,‬כאילו אינה ידועה כלל‪ .‬ההזרה חושפת בתופעה זו היבטים מפתיעים‬
‫ולפעמים גם מביכים‪.‬‬
‫ההזרה יוצרת באורח פרדוכסלי‪  ‬ריחוק בין הקורא לבין התופעה על מנת להכריחו להתקרב אליה מחדש‪ ,‬מכיוון אחר כביכול‪,‬‬
‫ללמדה ולבחנה באור‪  ‬שונה‪ .‬לשם כך שוברת ההזרה באופנים שונים את הזיקה האוטומאטית שבין האדם לבין גילויי סביבתו‬
‫ויוצרת ביניהם זיקה חדשה‪ ,‬שעתידה גם היא ברבות הימים ליפול קורבן לאוטומטיזציה‪.‬‬
‫מתוך‪ :‬מילון מונחי הסיפורת‪/‬יוסף אבן‬

‫‪6‬‬