‫בס''ד‬

‫מטלת מנחה (ממ"ן) ‪11‬‬

‫עתיה בן יוסף ‪211546874‬‬

‫שאלה ‪- 1‬‬

‫השקפתו החינוכית של אפלטון בחיבורו "הפוליטאה" תואמת במידה רבה להשקפתו‬

‫החינוכית של אריסטו בערכו של חינוך הפרט לטובת המדינה‪.‬‬
‫אפלטון כתב את "הפוליטאה" על מנת להמחיש את אמונותיו ועקרונותיו במדינה האידיאלית‪.‬‬
‫הוא האמין שכדי להגיע לחיים טובים של אנושיות אמיתית צריך ליצור מדינה אידיאלית‪.‬‬
‫בדומה לכך אריסטו האמין שאדם טוב ומדינה טובה תלויים אחד בשני‪ ,‬וכדי לבנות מדינה‬
‫טובה צריך אנשים טובים וראויים‪ .‬שניהם שמים את המדינה במרכז כערך עליון‪ ,‬ומאמינים‬
‫שהפרט צריך להתחנך בהתאם לצרכי המדינה וטובת המדינה קודמת לטובת הפרט‪.‬‬
‫בחיבורו‪ ,‬אפלטון מתאר מדינה אידיאלית שבנויה משלושה מעמדות‪ :‬שליטים‪ ,‬חיילים‬
‫ועובדים‪ .‬לכל מעמד יש תפקיד משלו בשביל לשרת את טובת המדינה‪ .‬החינוך במדינה פועל‬
‫לפי החינוך הפונקציונלי‪ ,‬אפלטון האמין שצריך לחנך את הפרט לפי הכישרון והתפקיד שלהם‬
‫ולא נכון לחנך את כולם באותה הדרך‪ .‬מטרת החינוך הפונקציונאלי הינה לייצר אנשים‬
‫שמיומנים על פי צרכי המדינה‪.‬‬
‫תוכניתו בחינוך היא להתאים את הלימוד לפי הגיל והמעמד אליו השתייך הפרט‪ .‬כל מעמד‬
‫ילמד ויתמקצע בתפקידו ובכך יעשה את תפקידו בצורה טובה‪.‬‬
‫כמו אפלטון גם אריסטו האמין שצריך לחנך את האדם בשביל המקום הראוי לו‪ ,‬מה שמגדיר‬
‫אפלטון לאנושיות האמיתיות‪ .‬אריסטו גם הוא האמין שכאשר כל מעמד ילמד ויתמקצע‬
‫בתפקידו וכישרונו תוכל להיווצר מדינה טובה‪ .‬שיטת החינוך של אריסטו הייתה לפי חינוך‬
‫האופי‪ ,‬שעל ידו מביאים את הפרט להיות בעל מידות טובות וראויות לקחת חלק במדינה‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אפלטון ואריסטו האמינו שחיים טובים ומוסריים באים מתוך הדרישה של החברה‬
‫מהפרט‪ .‬טובת המדינה גוברת על טובת הפרט‪ ,‬מציאות הפוכה מזו עלולה להוביל לפגיעה‬
‫בשותפות הכללית ומתוך כך לפגיעה במציאות של הטוב הכללי‪ .‬ולכן אזרח טוב תורם‬
‫למדינה ולא דורש את הגנתה על זכויות הפרט‪.‬‬
‫בניגוד לאפלטון אריסטו לא ניסה ליצור מדינה אידיאלית‪ .‬הוא תיאר את המדינה כפי שהיא‬
‫מתקיימת במציאות‪ ,‬את הטוב בה הוא מגדיר כמציאות חיים מוסרית ואת הפחות בה הוא‬
‫מבקר‪.‬‬

‫שאלה ‪- 2‬‬

‫גישת חינוך האופי לפי אריסטו זוהי גישה שעל פיה כל ילד עד שנות העשרים לחייו‬ ‫א‪.‬‬
‫מתחנך להתנהג בצורה נאותה מבחינה מוסרית‪ ,‬כדי לפתח מידות טובות ורלוונטיות‪.‬‬
‫אריסטו לא האמין שצריך ללמד ילדים להפעיל שיקול ותבונה בעניינים מוסריים משום‬
‫שהם לא בשלים לסוג כזה של חשיבה‪ .‬הוא האמין שעליהם ללמוד להגיב באופן מוסרי‬
‫מתוך הרגלים‪ .‬אריסטו האמין לפי גישה זו שאין די בקריאה על המידות הטובות‪ .‬אדם‬
‫לומד להיות ישר בפועלו ביושר‪ .‬להיות צייתן בציות‪.‬‬
 ‫בס''ד‬
‫גישה זו מתקשרת להשקפתו של אריסטו בדבר יחסי היחיד והכלל בכך שהוא האמין‬
‫שמטרת החינוך היא להביא את החברה למציאות מוסרית טובה יותר‪ .‬ומציאות כזו‬
‫תלויה באדם הטוב וכן האדם הטוב תלוי בה‪ .‬על ידי חינוך האופי האדם נהיה מוסרי עם‬
‫מידות טובות יותר ובעזרתם הוא יתרום למדינה ובכך יהפוך את הסביבה למוסרית יותר‪.‬‬
‫וכן האמין בעיקרון של מציאת המידה הטובה‪ ,‬שביל הזהב – שביל האמצע‪ ,‬האיזון שבכל‬
‫מידה‪ .‬ומתוך כך גם המדינה מתנהלת ‪ ,‬מדינה יציבה ממזגת לתוכה את היסודות‬
‫הטובים כאחד‪.‬‬

‫אני סבורה כי יש חשיבות רבה לכך שילדינו יתחנכו על ברכי גישת חינוך האופי משום‬ ‫ב‪.‬‬
‫ששיטה זו מקנה לילד כלים לאורח חיים של מוסר ומידות טובות‪ .‬היא מתעסקת בחלק‬
‫החשוב ביותר בחינוך‪ ,‬שהוא האופי של הילד‪ .‬המידות הטובות וההרגלים המוסריים‬
‫ידריכו את הילד לחיים טובים וראויים יותר מכל מקצוע או ידע שהילד יכול לרכוש לעצמו‬
‫בגיל צעיר‪ .‬עם זאת לדעתי יש לסייג גישה זו בעניין תווך הגילים שאליו היא מתייחסת‪.‬‬
‫חינוך האופי טוב ובריא לילד בגילאים צעירים אולם לדעתי כבר בגיל העשרה לחייו של‬
‫הפרט נכון להעשיר בלימוד של ידע וחכמה‪.‬‬
‫לסיכומו של עניין‪ ,‬לדעתי גישת חינוך האופי תורמת לילד ביצירת אורח חיים מוסרי הבנוי‬
‫מהרגלים ומידות טובות אך עם זאת בגיל העשרה יש לחשוף את הילד בידע שונה ונרחב‬
‫מעבר למוסר הקשור באופי‪.‬‬

‫שאלה ‪- 3‬‬

‫הגישה ההומניסטית כפי שמתאורת במאמרו של נמרוד אלוני‪" :‬חינוך לכבוד האדם‬ ‫א‪.‬‬
‫ולחיים של כבוד" התפתחה במהלך השנים כאלטרנטיבה למגמות נוקשות אשר מבטלות‬
‫את חופש הבחירה והחשיבה העצמותית של האדם‪ .‬דרכים אלו מבזות את האדם‬
‫ומתייחסות אליו כחלקי ופגום‪ ,‬כיצור שתודעתו מוגבלת ולא מסוגל לחשיבה אוטונומית‪.‬‬
‫לעומתם‪ ,‬הגישה ההומניסטית מאמינה בכך שהאדם‪ ,‬כל אדם באשר הוא אדם‪ ,‬נמצא‬
‫במרכז מציאות החיים‪ ,‬ולכן אין שום אידיאל גדול יותר או השקפה חשובה יותר מהאדם‬
‫עצמו (כאנושיות כללית ולא כפרט)‪ .‬מתוך כך השקפה זו מבטלת כל אמת שמתקבלת‬
‫כמוחלטת ויחדנית במציאות וכל שכן שוללת את הלגיטימציה של אמונה או רעיון לשימוש‬
‫בכפייה על הפרט או החברה‪.‬‬
‫בנוסף לכך הגישה מאמינה בכשירותו של האדם לחשיבה רציונלית ואוטונומית שמובילה‬
‫אותו למימוש העצמיות בצורה אוטנטית‪ .‬וכן מאמינה במחויבות השמירה על היכולות‬
‫הסגוליות המשותפות לכל בני האדם‪ .‬כמו‪ :‬אישיות עצמאית‪ ,‬יכולת לחשיבה תבונית‬
‫וביקורתית‪ ,‬דמיון יצירתי ויכולת לשיפוט מסריות בסיסית‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬ההשקפה ההומניסטית מאמינה ששמירה על כבוד האדם‪ ,‬היא קודם כל‬
‫דאגה לקידום התפתחותו‪ ,‬חירותו ורווחתו בצורה שוויונית‪.‬‬
 ‫בס''ד‬
‫עקרונות הגישה ההומוניסטית לא תואמת ברובה את השקפתו של אריסטו אולם רק‬ ‫ב‪.‬‬
‫בחלקה המזערי יש נקודות התאומות זו את זו‪.‬‬
‫לפי הגישה ההומניסטית האדם הוא הנמצא במרכז המציאות ואין ראשון לו‪ .‬החברה‬
‫הכללית מחויבת להתנהל תוך התחשבות בזכויות הפרט ומתן הגנה על רווחת הפרט‬
‫וחרותו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אריסטו מאמין שהפרט נועד לשרת את החברה והמדינה‪ .‬לפיו‪,‬‬
‫זכויות המדינה קודמות לזכויות הפרט‪ .‬האדם הפרטי בתוך המדינה מחויב לשמור על‬
‫זכויותיה ולהגן עליה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬אריסטו האמין שהמטרה לחינוך אדם בשביל להביא‬
‫אותו אל המקום הראוי לו נועדה רק כדי שתוכל לשרת את טובת המדינה‪ ,‬יצירת חברה‬
‫מוסרית אידיאלית בעזרת פרטים מוסריים‪.‬‬
‫בנוסף הגישה ההומניסטית מאמינה שהאדם‪ ,‬כל אדם‪ ,‬זכאי להיות חופשי מכל‪ .‬לא כפוף‬
‫תחת שלטון‪ ,‬אמונה‪ ,‬אידיאל או השקפה מסוימת שמדריכה אותו בכיוון חיים מסוים‬
‫ושוללת ממנו את חופש הבחירה והמחשבה‪ .‬האדם לפי גישה זו לא תלוי בשום גורם‬
‫חיצוני לו ויכול לחיות את חייו בצורה בחירית ואוטונומית‪ .‬בניגוד לכך אריסטו האמין‬
‫שהחופש של האדם נוצר רק באמצעות התלות שלו בחברה‪ .‬האדם לפי אריסטו הוא יצור‬
‫סוציאלי‪ ,‬חברתי‪ ,‬שמטבעו הוא חלק מחברה ומתוך כך גם מטבעו הוא רוצה להיות בה‬
‫ושייך לה‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬השקפתו של אריסטו בדומה לעקרונות הגישה ההומניסטית בעניין החינוך‬
‫האינדיבידואלי‪ .‬אריסטו האמין שבאדם יש כוחות שיכולים להנחות אותו על המוסר הטוב‬
‫וכוחות שמסוגלים להנחות אותו למקום הרסני‪ .‬מתוך כך‪ ,‬אריסטו האמין שלאדם יש את‬
‫היכולת לבחירה בבניית אישיותו‪ .‬והחינוך מטרתו לנתב את הכוחות הטמונים למקום ראוי‬
‫ומוסרי‪ .‬כך גם הגישה ההומניסטית האמינה שבאדם יש את יכולות כמעט בלתי מוגבלות‬
‫להיות כל מה שיבחר‪ .‬האדם הוא יצור תבוני עם יכולת בחירה רציונלית ויכולת שיפוט‬
‫בבניית אישיותו‪.‬‬

‫שאלה ‪- 4‬‬

‫בבסיס תפיסתו של ז'אן ז'אק רוסו – הפילוסוף של החירות – ישנה הנחת יסוד‬ ‫א‪.‬‬
‫משמעותית שממנה הוא גוזר את תפיסת עולמו בכלל ואת זו החינוכית בפרט‪ .‬ההנחה‬
‫היא שהאדם הוא טוב מטבעו‪ .‬להנחה הזו השלכה משמעותית על תפיסת החינוך שלו‪.‬‬
‫לפי רוסו מכיוון שהאדם הינו ישר וטוב בטבעו אין כל צורך מצד מחנכיו (בין אם זה הוריו‬
‫ובין אם זה מוריו) להשקיע יתר על המידה בריסונים ומעשים נוקשים כדי לעצב או לישר‬
‫את אופיו ומעשיו של האדם‪ .‬רוסו האמין בחינוך טבעי של האדם‪ ,‬הילד צריך לגדול לפי‬
‫רצונו‪ ,‬נטייתו ויכולתו‪ .‬לטענתו‪ ,‬צריך לתת לילד להתנהג בחופשיות ולא להשתמש‬
‫באמצעי ענישה כאמצעי לחינוך‪ ,‬אך עם זאת כן דגל בעונשים מסוג אחר‪ ,‬עונשים‬
‫טבעיים‪ .‬כלומר – הילד יישא באחריות לתוצאות של מעשיו שלו‪ .‬כמו שילד שנכווה מאש‬
‫יסיק לבד להבא שלשלוח יד לאש זה דבר מסוכן כך אדם שפוגע בחבריו או במעגלים‬
‫שסביבו נותן על כך את הדין בעצם מעשיו‪.‬‬
 ‫בס''ד‬
‫על פי רוסו‪ ,‬החינוך מורכב שלושה שלבים לאורך חייו של האדם‪ .‬השלב הראשון הוא עד‬
‫גיל ‪ – 12‬זה הגיל שבו הילד מפתח את החושים ודרכם הוא לומד את העולם הסובב‬
‫אותו‪ .‬רק בגילאי ‪ 15 - 13‬מופיע החוש השישי ‪ -‬שהוא השיקול השכלי ולכן רק בגילאי ‪16‬‬
‫‪ 18 -‬לומד אמיל תחומי דעת שונים‪ ,‬ורוכש עקרונות של מוסר כלפי החברה‪ .‬ולבסוף מגיל‬
‫‪ 16‬ואילך‪ ,‬כאשר הילד גדל להיות מבוגר ורשאי כבר לצאת אל חייו ואף לשאת אישה‪.‬‬
‫את משנתו החינוכית פורס רוסו בספרו 'אמיל' שם הוא מספר את סיפורו של אמיל‪ ,‬נער‬
‫שרוסו מלווה את תהליך חינוכו לאורך כתיבת הספר‪ .‬רוסו מגדל את אמיל בכפר‪ ,‬מקום‬
‫שהוא מאמין שבו הסביבה קרובה יותר אל טבעה הטבעי‪ ,‬שהרי כאמור‪ ,‬האדם הוא טוב‬
‫ביסודו וכל הרוע שיש בקרב בני האדם מגיע אל האדם מסביבתו ומהחברה‪.‬‬

‫תפיסתם של ז'אן ז'אק רוסו ושל אריסטו מצד אחד נפגשות זו עם זו ומצד שני הפוכות זו‬ ‫ב‪.‬‬
‫מזו‪ .‬המכנה המשותף בין שתי תפיסות העולם היא שהאדם הינו טוב מיסודו‪ ,‬זהו מכנה‬
‫משותף משמעותי ובסיסי אך עם זאת כל אחד מהפילוסופים הנ"ל גזר מכך והשליך מכך‬
‫השלכות אחרות על הדרך החינוכית‪ .‬כאמור‪ ,‬רוסו מתוך הנחה זו הסיק שטוב לו להורה‬
‫או המחנך לשמור על הנער כמה שיותר רחוק מסביבתם של החברה‪ ,‬וגם כאשר הוא‬
‫בכל זאת הוא נמצא טוב ונכון שזה יעשה בכפר בקרב אנשים הקרובים כמה שיותר אל‬
‫טבעם הראשוני‪ .‬אצל רוסו אפשר לומר על דרך הכלל ש'כל המוסיף גורע' על המחנך אין‬
‫יותר מדי אחריות מלבד שימור המצב הקיים ומתן אפשרות מקסימלית לצמיחה של‬
‫הנער‪.‬‬
‫אריסטו לעומת זאת‪ ,‬על אף הנחת היסוד הזהה סובר שנכון הוא שהאדם הוא טוב‬
‫ביסודו‪ ,‬אבל הטוב הזה הינו טוב גולמי‪ ,‬טוב שצריך פיתוח ועיבוד וסיוע חיצוני בהוצאה‬
‫של טוב זה מין ה'כוח' אל ה'פועל'‪ ,‬לכן השארת האדם רחוק מהחברה באופן כ"כ קיצוני‬
‫היא בעוכריו של האדם‪ ,‬מצבו החיצוני של האדם בעת לידתו הוא קרוב וכמעט זהה לזו‬
‫של החיה‪ ,‬מה שמייחד את האדם זה דווקא היותו יצור סוציאלי‪ ,‬חברתי וקבוצתי‪ .‬דרך‬
‫הצמיחה של האדם נעשית דווקא מתוך מפגש‪ ,‬חיכוך ולמידה עם סביבתו‪.‬‬
‫אין לומר שאריסטו במשנתו מטשטש את הזהות הפרטית והאישית של כל אדם‪ ,‬ישנו‬
‫מתח בין השניים‪ .‬אבל האדם לבדו‪ ,‬מבלי כל עבודה ועמל מצדו ומצד מחנכיו לממש את‬
‫כשרנו הטוב של האדם – משאירה את האדם כמעט חסר משמעות‪ ,‬הרי הוא אינו שונה‬
‫מבעלי החיים‪.‬‬
‫לסיכום אפשר לומר בתמציתיות שאריסטו ורוסו מתחילים ביחד בהנחת היסוד שלהם‬
‫שהאדם הינו טוב מיסודו אבל נפרדים בהשלכה המעשית‪ .‬רוסו מאמין שעבודת המחנך‬
‫הינה רק שימור המצב הקיים וכמה שפחות להפריע ואילו אריסטו סובר שהמחנך נדרש‬
‫'להפריע' ולפעול למען מימוש כוחותיו וכשרונו של הנער שאם רק יישב ויתבונן מין הצד‬
‫הרי הוא חוטא אל מטרת המחנך ומשאיר את הנער בקטנותו ואולי אפילו ברשעותו‪.‬‬