‫אי הילדים‬

‫מחזה מאת יערה רשף נהור‬

‫ע"פ ספרה של מירה לובה‬

‫הדמויות‬

‫אורי מחרז‬ ‫אוליבר מורין‪ -‬בן ‪15‬‬

‫רועי רביב‬ ‫תומס מורין‪ -‬בן ‪12‬‬

‫אדוה רודברג‬ ‫דיאנה טולנס‪ -‬בת ‪14‬‬

‫בל וענונו‬ ‫לינה גרונר‪ -‬בת ‪15‬‬

‫יובל שבח‬ ‫קורט קונרד‪ -‬בן ‪14‬‬

‫סופי נוז'יקוב‬ ‫קתרין הילסון‪ -‬בת ‪12‬‬

‫קרן סלנט ‪ /‬קורל קוראני‬ ‫בובו השימפנזה‪ -‬בת ‪2‬‬

‫בהפקת תיאטרון המדיטק ‪ -‬יולי ‪2022‬‬

‫בימוי‪ :‬נועם שמואל‬

‫תפאורה‪ :‬זאב לוי‬

‫מוסיקה‪ :‬טל בלכרוביץ'‬

‫תלבושות‪ :‬אביה בש‬

‫תנועה‪ :‬עמית זמיר‬

‫תאורה‪ :‬מאיר אלון‬

‫שפה ודיבור‪ :‬מרגלית גז‬

‫ע‪ .‬במאי‪ :‬נועה בן ארי‬

‫‪1‬‬
 ‫חלק ראשון ‪" -‬הסערה"‬

‫הילדים נכנסים לבמה עם מזוודות ותיקים‪ .‬מטוס קרב חולף בשמיים‪ ,‬כל הילדים מתכופפים אוטומטית‪.‬‬

‫(לקהל) שלושה בינואר ‪ .1940‬לונדון תחת הפגזות הגרמנים‪ .‬תומס ואני הגענו‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫ברכבת לנמל‪ ,‬היו שם עוד המון ילדים‪ .‬כולם נפרדו מההורים שלהם וחיכו לאוניה‬
‫שתיקח אותם למקום בטוח עד שתיגמר המלחמה‪ .‬אני זוכר שהבטחתי לאמא‬
‫שלי שלא משנה מה תומס ואני לא נפרדים‪.‬‬

‫אוליבר‪ ,‬ראית כמה ילדים יש פה?! זה מטורף!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬תישאר לידי‪ ,‬שלא תלך לאיבוד‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫חשבת פעם שנפליג לאמריקה באונייה רק לילדים?! זה יותר טוב מטיול שנתי!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לקהל) אחי הקטן‪ ,‬תומס‪ ,‬חושב שכל דבר זה הרפתקה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫צפירה של אונייה נשמעת‪.‬‬

‫ואוו!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫איזה אונייה ענקית! תראה את כל הסירות הקטנות שמחוברות אליה!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אלה סירות הצלה למקרה שהאונייה תטבע‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫באמת?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אבל זה אף פעם לא קורה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אה‪ ,‬יופי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לקהל) ההפלגה מאנגליה לאמריקה לוקחת שבוע‪ .‬חודש לפני ההפלגה קראתי‬ ‫קורט‪:‬‬
‫בעיתון כל מה שמצאתי על אוניית "המחץ" האמריקאית‪ .‬היא באורך ‪ 400‬מטר‬
‫ושוקלת ‪ 150‬טון‪ ,‬יש לה ‪ 100‬סירות הצלה‪ 50 ,‬בכל צד ו‪ 200-‬תאים ל‪ 600-‬ילדים‬
‫‪ ,‬בחישוב מהיר… ‪ 3‬ילדים בתא‪ .‬אני רק מקווה שלא אתקע עם השניים האלה‪.‬‬

‫זאת האונייה הכי גדולה שראיתי בחיים'שלי! (נדחפת קדימה להביט באונייה‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫ונתקלת בקורט)‬

‫היי! תזהרי!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לא מבינה למה אמרו שאי אפשר להביא בעלי חיים‪ .‬יש מלא מקום‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫‪2‬‬
 ‫כל הילדים מתבקשים לעלות לאונייה‪ ,‬ההפלגה תצא בעוד מספר דקות‪.‬‬ ‫כרוז‪:‬‬

‫יש!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫כל הילדים מתבקשים לעלות לאונייה‪ ,‬ההפלגה תצא בעוד כמה דקות‪.‬‬ ‫כרוז‪:‬‬

‫איך אני אוהבת את הים!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫איך אני שונאת את הים‪ ,‬יש לי בחילה רק מלחשוב על הים‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הלוואי שנראה דולפינים!( שריקת משרוקית‪ ,‬כולם עולים לאוניה)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(מבחינה קתרין שעומדת קפואה) היי‪ ...‬שמעת? צריך לעלות‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני לא רוצה להפליג בלי אמא שלי‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫טוב‪ ,‬זה רק עד שתיגמר המלחמה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אמא שלך רוצה שתהיי במקום‬ ‫לינה‪:‬‬
‫בטוח‪ ...‬לא? (מושיטה לקתרין יד)‬

‫(לקהל) בתוך כמה שעות היינו בלב הים‪ .‬רחוקים מהבית‪ ,‬מאמא ואבא‪ ...‬מכל מה‬ ‫קתרין‪:‬‬
‫שהכרנו‪ .‬המדריכים האמריקאים סיפרו לנו סיפורים על אמריקה‪ ,‬כדי שלא‬
‫נחשוב יותר מדי על הבית‪ ...‬וחלק מהילדים לא הפסיקו לשאול שאלות‪.‬‬

‫באמריקה משחקים כדורגל?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה אוכלים שם לארוחת ארבע?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כמה זמן לוקח לחצות את אמריקה ברכבת?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫זה כיף לגור באמריקה?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫יותר כיף מלגור באנגליה‪ ,‬זה בטוח‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(לקהל) בימים הראשונים הים היה ממש שקט‪ ,‬והשמיים היו מלאים כוכבים‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫החלטתי שאם עד סוף ההפלגה אני רואה דולפין‪ ,‬אז באמריקה אני הולכת לבית‬
‫ספר כמו כולם ולא עושה בעיות‪.‬‬

‫תראו! הנה העגלה הגדולה! ושם כוכב הצפון!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(לקהל) אבל בלילה השלישי להפלגה זה קרה‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(סאונד פיצוץ)‬

‫היי! שמעתם את זה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪3‬‬
 ‫אני חושב שעלינו על מוקש‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מוקש?! אתה מתכוון לפצצה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(בוכה) לא לא לא לא… אני רוצה את אמא שלי …‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(לקהל) המוקש פוצץ את בטן האונייה‪ ,‬ומים התחילו לחדור פנימה‪ .‬בתוך כמה‬ ‫לינה‪:‬‬
‫דקות האונייה הענקית שלנו התחילה לשקוע‪.‬‬

‫יש לי בחילה‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אזעקה נשמעת באונייה‪.‬‬

‫כל הילדים‪ ,‬שימו לב‪ .‬נא לקחת את הציוד שלכם ולעלות על סירות‬ ‫כרוז‪:‬‬

‫ההצלה‪.‬‬

‫סירות הצלה?! איזה סירות הצלה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הסירות הקטנות עם המשוטים‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אה‪ ,‬רגע‪ ,‬בסירות הצלה‪ ,‬איפה עושים‪ ?..‬אתם יודעים‪ ...‬אם צריך ל‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אוי תומס‪ ...‬נו באמת‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אבל אוליבר‪ ,‬אני חייב‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫קדימה! תזדרזו! צריך להגיע לסיפון!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫רגע! (חוזרת לקחת את הבובה שלה) דורותי!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫נו כבר! האונייה שוקעת!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(לקהל) הורידו את סירת ההצלה למים וירדנו אליה סולם חבלים ‪.‬המדריך בסירה‬ ‫תומס‪:‬‬
‫שלפנינו‪ ,‬זרק לי חבל וצעק‪" :‬תקשור את החבל לסירה שלכם‪ ,‬חזק! שלא תיפרדו‬
‫מיתר הסירות!"‪ .‬לי! מכל הילדים הוא נתן את החבל דווקא לי! למה הוא לא נתן‬
‫אותו לאוליבר?! אוליבר טוב בדברים האלה‪ ,‬לא אני‪ ...‬החזקתי את החבל‪,‬‬
‫והתכוונתי לקשור אותו לסירה‪,‬‬

‫אבל פתאום‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(גל) וואו!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫הגלים היו כל כך גבוהים‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫‪4‬‬
 ‫(מטלטלים מצד לצד) וואו!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫שבקושי הצלחתי לא ליפול למים …‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תחזיקו חזק!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני עומדת להקיא!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני לא יודעת לשחות! אני לא יודעת לשחות! אני לא יודעת לשחות!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(לקתרין) תחזיקי את היד שלי!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תיזהרו! גל!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לא! החבל!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(סאונד סערה‪ ,‬הילדים צועקים מבוהלים‪).‬‬

‫הצילו!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תצעקו בכל הכוח!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הצילו!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫בבקשה!!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫החבל שלנו השתחרר! אנחנו נסחפים!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫הם לא שומעים אותנו!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫עוד פעם‪ ,‬תצעקו בכל הכוח!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הצילו‬ ‫כולם‪:‬‬

‫הצילו!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫הצילו!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אנחנו כאן!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫תסתכלו‪ ,‬אחורה!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫חכו לנו!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אל תעזבו אותנו!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪5‬‬
 ‫תחזרו!!‬ ‫קורט‪:‬‬
‫זהירות גל!‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫לאאא!!!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫חלק שני ‪" -‬אבודים"‬

‫חוף על אי בודד‪ .‬על הבמה תומס ואוליבר‪ .‬הם נראים מפוחדים‪ ,‬לא מדברים רגעים ארוכים‪ .‬מביטים לכיוון האופק‪,‬‬
‫מחפשים סימן לאונייה‪ .‬לינה מכונסת בעצמה‪ .‬דיאנה שוכבת בצד הבמה מכוסה בבד‪ ,‬קתרין וקורט מחוץ לבמה‪.‬‬

‫הם בטח כבר שמו לב שאנחנו חסרים‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן‪ ,‬בטוח‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫הם יחזרו לקחת אותנו ‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מתי?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫בתוך כמה שעות‪ ,‬אני מאמין‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(רועדת מקור) כמה שעות?! אני רטובה כולי!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(ללינה) איפה שאר הבנות?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אין לי מושג‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני רעב‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(צועק) היי!! אנחנו כאן!! מישהו שומע אותי?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(נכנס) אין‪ .‬אין‪ .‬אין פה שום בתים וגם לא עוד סירות‪ ,‬נראה נסחפו לאי‬ ‫קורט‪:‬‬

‫בודד‪...‬‬

‫(לעצמו) כמו רובינזון קרוזו‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מי?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫רובינזון קרוזו‪ .‬גם הוא נסחף לאי בודד‪ ,‬ומצאו אותו אחרי שנים עם זקן וציפורניים‬ ‫תומס‪:‬‬
‫ארוכות כמו של דוב!‬

‫איכס!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אנחנו לא נהיה כמו רובינזון קרוזו‪ .‬אותנו יבואו‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪6‬‬
 ‫לקחת עוד מעט‪.‬‬

‫אל תהיה כל כך בטוח‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מה זאת אומרת?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אולי הם חושבים שטבענו‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫למה שהם יחשבו דבר כזה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כי הסירה שלנו נסחפה באמצע הסערה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫איך החבל השתחרר ככה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אה‪ ...‬לא יודע‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(נחלץ להגנת תומס) הוא‪ ...‬פשוט השתחרר‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫וחוץ מזה‪ ,‬גם אם יחפשו אותנו‪ ,‬יש עשרת אלפים איים באוקיינוס‪ ,‬הסיכוי‬ ‫קורט‪:‬‬
‫שימצאו אותנו כאן הוא קלוש‪.‬‬

‫זה אומר שאנחנו הולכים להירקב כאן ולמות?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אף אחד לא הולך למות‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫בטח יכתבו עלינו בעיתון שהיינו ילדים "נפלאים" שתמיד מצחצחים שיניים‬ ‫תומס‪:‬‬
‫ועושים שיעורי בית‪...‬‬

‫מה?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כן‪ ,‬תמיד כותבים דברים כאלה אחרי שמישהו מת‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫יופי…‬ ‫לינה‪:‬‬

‫טוב תפסיקו‪ .‬אני בטוח שאוניית החילוץ כבר בדרך לפה‪( .‬מביט אל האופק) רואָ ה‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫משהו?‬

‫לא…‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(מבחין בדיאנה השרועה‪ ,‬מכוסה בבגד‪ ,‬מצביע לעברה) אוליבר ‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אוליבר… מה יש שם?‬

‫אוליבר מסיר את הבגד‪ ,‬דיאנה תחתיו ללא תזוזה‪ ,‬הם נחרדים‪.‬‬

‫‪7‬‬
 ‫אמאלה!!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫היא מתה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(מתקרב) אני חושב שהיא נושמת‪...‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כל הילדים מתקרבים לדיאנה‪ ,‬מקשיבים לנשימה שלה‪.‬‬

‫(משתעלת)‬ ‫(מתעטשת) אפצ'י!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(נבהלים) אה!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫את בסדר?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(משתעלת) בלעתי מים‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(טופח לה על הגב) יותר טוב?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫כולם כאן?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אחת ‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע‪ ,‬חמש‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫היינו שישה בסירה‪ ...‬מישהו חסר‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(שתיקה)‬

‫הקטנה! (מצביע על הבובה)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מי?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הקטנה‪ ,‬זאת שלא יודעת לשחות‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מישהו ראה אותה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫חשבתי שהיא ירדה מהסירה יחד איתנו‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫יכול להיות שהיא נשארה בסירה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אין מצב‪ ,‬הסירה התפרקה לגמרי‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אתם חושבים שהיא‪( ?...‬מביטה לכיוון המים)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תסתכלו אם אתם רואים משהו במים (כל הילדים הולכים לקצה הבמה ‪ ,‬מסתכלים לעבר‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫המים)‬

‫‪8‬‬
 ‫(נכנסת ) דורותי!! (לוקחת את הבובה)‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(קופצים) הא!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫הנה את! יופי‪ ,‬כולם פה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(לבובה) אל תדאגי דרותי‪ ,‬אנחנו עוד מעט נחזור הביתה‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אני מציע שנשאר ביחד עד שיבואו לקחת אותנו‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כולם מהנהנים‪.‬‬

‫רעיון טוב‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫איך קוראים לכם?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אה‪ ,‬אני אוליבר מורין‪ ,‬וזה אח שלי תומס‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לינה גרנר‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫קורט קונדור‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לי קוראים קתרין הילסון‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫דיאנה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫טוב‪ ,‬אני מציע שכל אחד יוציא את האוכל שיש לו‪ ,‬ונאכל משהו‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫רעיון טוב‪ ,‬אני מת מרעב‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫יש לי אגוזים וצימוקים‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫יש לי רק בגדים‪ ,‬כלי רחצה‪ ,‬וכלי תפירה‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לי יש בובה‪ ,‬וכמה גומיות‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫מה יעזרו לנו בובה וגומיות?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לי יש‪ ...‬ערכת עזרה ראשונה‪ ,‬פנס‪ ,‬ו‪ ...‬סיר‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫סיר?! מי לוקח איתו סיר להפלגה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אם במקרה יש חור בסירה אפשר להוציא את המים בעזרת הסיר‪ ,‬או במקרה‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫שמישהו מתייבש‪ ,‬אפשר למלא מים במהירות‪ ,‬בצופים התאמנו על מקרים‬
‫כאלה‪.‬‬

‫‪9‬‬
‫בצופים?! אתה חושב שאתה יודע מה לעשות‪ ,‬בגלל שעזרת לזקנה לחצות את‬ ‫קורט‪:‬‬
‫הכביש ולמדת לקשור חבל?‬

‫לא אמרתי את זה‪ ,‬רק אמרתי שבצופים התאמנו על מקרים כאלה‪ .‬אתה מוכן‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫כבר להוציא מהתיק את מה שיש לך?‬

‫תירגע! אתה לא המפקד פה! ואני לא חייב להראות לך מה יש לי בתיק‪ .‬בכל‬ ‫קורט‪:‬‬
‫מקרה אין לי אוכל‪.‬‬

‫טוב‪ .‬אז יש לנו רק אגוזים וצימוקים‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איך זה אמור להספיק לשישה ילדים?! אנחנו הולכים למות מרעב‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫היי‪ ,‬אל תדאגו‪ ,‬אני אכין לנו ארוחת בוקר (לוקח את הסיר) מה אתם אומרים על‬ ‫תומס‪:‬‬
‫פנקייקים? (מכניס לסיר אגוזים וצימוקים) קצת קמח‪ ,‬קצת סוכר‪ ,‬חלב‪ ,‬תמצית וניל‪,‬‬
‫לערבב ולטגן‪...‬מוכן‪( .‬ללינה) עם מה תרצי את הפנקייק שלך גברתי?‬

‫פנקייק עם שוקולד‪ .‬כמו שאני מכינה בבית‪( .‬נותן ללינה אגוז)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(לקתרין) ובשבילך גברתי ?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫בבית אנחנו אוכלים פנקייקים עם דבש ופירות‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫דבש ופירות…) נותן לה אגוז‪ ,‬לקורט) ומה בשבילך אדוני?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לא לא‪ ,‬אל תגיד לי‪ ,‬פנקייק עם קצת חרדל‬

‫איכס‬ ‫כולם‪:‬‬

‫מיונז‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אייווו‬ ‫כולם‪:‬‬

‫פשוט תן לי את האגוזים‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫איזה אגוזים?! זה פנקייק גורמה! זאת מסעדת שף! (חובש את הסיר על הראש) זה‬ ‫תומס‪:‬‬
‫גם יכול להיות כובע נגד שמש‪(.‬הצחוק של הילדים מתגבר)‬

‫תוריד את זה מהראש‪( .‬לוקח את הסיר)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫למה? אני נשרף בקלות‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(הילדים מתפקעים מצחוק‪ ,‬אפילו אוליבר וקורט‪ ,‬האווירה נרגעה)‬

‫‪10‬‬
 ‫(מביט לכיוון היער) תראו‪ ,‬יש פה עצים‪ ,‬ואם יש עצים זה סימן שיש מים‪ ,‬ואם יש‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫מים‪ ,‬זה סימן שיש מזון‪ ,‬אני מציע שנלך לחפש אוכל?…‬

‫השתגעת?! אנחנו לא יודעים מה יש על האי הזה! אולי יש כאן חיות טרף!?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫או קניבלים‪ ...‬שמעתי שהם קושרים ילדים מעל מדורה וצולים אותם‪ ,‬בזמן שהם‬ ‫תומס‪:‬‬
‫רוקדים סביבם "הוגאצ'קה‪ ...‬הו הו"‬

‫אמאלה!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אנחנו לא יודעים איפה אנחנו וכמה זמן יעבור עד שימצאו אותנו!! אנחנו יכולים‬ ‫לינה‪:‬‬
‫למות בינתיים מרעב‪ ,‬מצמא או מ‪ ...‬מ‪...‬‬

‫קניבלים!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אני רוצה את אמא שלי!!! (בוכה)‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫תומס!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מה? סתם צחקתי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לקתרין) את מוכנה להפסיק לבכות?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(לקורט) לצעוק עליה בטוח לא יעזור‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫יש לך רעיון יותר טוב?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫תקשיבו! יכול להיות שימצאו אותנו בעוד כמה שעות ויכול להיות שזה ייקח יותר‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫זמן‪ ,‬יש לנו מזל שהגענו ליבשה‪ ...‬כאן לפחות יש לנו סיכוי‪.‬‬

‫סיכוי למה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לשרוד ‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫שתיקה‪ ,‬כל ילד עסוק בהרהוריו‪.‬‬

‫(לקהל) איך מכל הילדים בעולם נתקעתי עם החבורה הזאת?! אחד חושב שהוא‬ ‫קורט‪:‬‬
‫מדריך בצופים‪ ,‬השני חושב שהוא ליצן‪ ,‬זאת מקטרת כל הזמן‪ ,‬השנייה בוכה‪,‬‬
‫והשלישית פשוט מוזרה‪ .‬אין לי שום דבר במשותף עם אף אחד מהם‪ .‬איך אני‬
‫אמור לשרוד איתם כאן?!‬

‫(לקורט) היי‪ ...‬אתה ואני הכי גדולים‪ ,‬כדאי שנלך לחפש אוכל‪ ,‬היתר יישארו כאן‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫…(פאוזה) אני לא המפקד או משהו‪ ,‬אני רק מציע רעיונות שיעזרו לנו‪ ,‬זה הכול‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫בסדר‪ ,‬בוא נלך‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני גם בא אתכם‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לא תומס‪ ,‬עדיף שתישאר כאן‪ .‬עם הבנות‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫למה?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אנחנו לא יודעים מה יש ביער‪ ,‬זה יכול להיות מסוכן‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אז מה?! אני לא תינוק!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אבל תומס אם תלך מי ישמור עלינו? (מצביעה על הבובה) היא מפחדת‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(פאוזה) בסדר‪ ,‬אני אשמור עליכן‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אני אבוא אתכם‪ .‬אני יודעת לטפס על עצים‪ ,‬אני יכולה לקטוף פירות‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לא צריך‪ ,‬נסתדר לבד‪ /‬בסדר‪ ,‬בואי איתנו‪.‬‬ ‫קורט‪/‬אוליבר‪:‬‬

‫פאוזה‪ .‬קורט ואוליבר מביטים אחד על השני‪.‬‬

‫(לדיאנה) עדיף שתישארו כולכם כאן‪ .‬ניפגש אחר כך‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אם לא יטרוף אותנו נמר‪( .‬יוצאים)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני לא יכולה סתם לשבת בלי לעשות כלום‪ .‬אני אשתגע‪ .‬אני יודעת‪ .‬נמיין את‬ ‫לינה‪:‬‬
‫הציוד שלנו‪ .‬עדיף שנהיה עסוקים מאשר שנתבטל‪ .‬אמא שלי אומרת שבטלה‬
‫זאת מחלה של נשים עשירות‪ .‬בבית היא תמיד נותנת לי מטלות‪ :‬לבשל‪ ,‬לנקות‪,‬‬
‫לכבס‪ ...‬נרכז כאן את התיקים‪...‬‬

‫מרכזת את הציוד במקום אחד‪.‬‬

‫אני הולכת ליער‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבל אוליבר אמר‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫שמעתי מה שהוא אמר‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫היי! איך ש …קוראים לך‪ ,‬אנחנו צריכים להישאר ביחד!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫קוראים לי דיאנה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אנחנו צריכים להישאר ביחד דיאנה!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫‪12‬‬
 ‫אמרת שאתה רעב‪ ,‬לא? (יוצאת)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫היי!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫היא לא פוחדת להיכנס ליער לבד?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫היא חסרת אחריות! זה מה שהיא! טוב‪ ,‬קתרין‪ ,‬תעזרי לי לקפל את‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הבגדים?‬

‫אני לא יודעת לקפל בגדים‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אף פעם לא קיפלת כביסה?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אף פעם לא הרשו לי‪( .‬בביישנות) המשרתת שלנו עושה את זה‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫משרתת?! מה את נסיכה?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לא‪ ,‬רק רוזנת‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אה…‬ ‫תומס ולינה‪:‬‬

‫את גרה בארמון?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה פתאום! באחוזה‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫כמה חדרים יש באחוזה שלכם?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לא ספרתי‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫ומשרתים?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫שלושה‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫זה בטח הדבר הכי כיף בעולם לגור באחוזה עם משרתים‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זה בטח הדבר הכי משעמם בעולם‪ ,‬לא פלא שאת לא יודעת לעשות‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כלום‪...‬‬

‫(נעלבת) אני אשמח ללמוד‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫צווחת קופים נשמעת מכיוון היער תומס לינה וקתרין קופצים בבהלה‪.‬‬

‫מה זה היה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪13‬‬
 ‫לא יודע‪ ,‬אולי קופים?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אתם חושבים שהם באים הנה?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫בואו נתחבא‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫איפה נתחבא? הם יריחו אותנו‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫צודקת‪ ,‬לקופים יש חוש ריח מפותח‪ ...‬אנחנו צריכים הסוואה! (מוצא צמח) הנה‬ ‫תומס‪:‬‬
‫עלים! תשפשפו את זה על העור! קדימה ‪ -‬זה יסווה את הריח שלנו‬

‫הם משפשפים את הצמח שלידם על הידיים‪ ,‬הרגליים והצוואר‪ .‬ומתחבאים‪ ,‬לא עוברות ‪ 3‬שניות‬
‫והם מתחילים לצרוח ולהתגרד‪.‬‬

‫אח!!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זה צורב!!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כולי מתגרדת!!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫תנשפי לי על העורף!!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תגרדו לי בגב!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זה לא מפסיק!!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫איי! שורף לי הטוסיק!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫הכנסת לשם עלים?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫ברור! זה מקום‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫הבנו!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(קורט ואוליבר נכנסים)‬

‫איזה גן עדן‪ ,‬ראית כמה דגים יש בנחל?! השאלה איך נדוג אותם‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(רץ אליו) אוליבר!!! הצילו!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה קרה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מגרד לי כל הגוף!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫גם לי!!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪14‬‬
 ‫עקץ אתכם משהו?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫שפשפנו את הצמח הזה על העור‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫למה עשיתם את זה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כדי שהקופים לא יריחו אותנו‪ .‬אתה יודע‪" ,‬הסוואה"!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זה היה רעיון שלו‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫נו באמת! תומס! זה סרפד!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איי! זה ממש צורב!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לפעמים אתה עושה כאלה שטויות! עדיף פשוט שלא תציע רעיונות‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(מתגרדת) זה לא מפסיק!!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫מצאנו נחל לא רחוק מפה‪ ,‬תוכלו להתרחץ שם‪ ,‬בואו ‪...‬‬ ‫אוליבר ‪:‬‬

‫(כולם יוצאים חוץ מקורט‪) .‬‬

‫חלק שלישי ‪" -‬גורת השימפנזה"‬

‫(לקהל) לא יאמן איך כל הילדים רצים אחרי ילד הצופים הזה‪ -‬אוליבר מורין‪ .‬עברו‬ ‫קורט‪:‬‬
‫שעות מאז שהגענו לאי ועדיין לא אכלנו שום דבר‪ ,‬חוץ מכמה אגוזים‪( .‬מוציא אולר)‬

‫מזל שהחבאתי את האולר שלי בתיק‪ ,‬הוא עומד להיות מאוד שימושי‪ (...‬לוקח ענף‬

‫ומשחיז אותו)‬

‫(צווחות קופים ‪ -‬דיאנה נכנסת חבולה כולה‪ ,‬מדממת במצח)‬

‫(צועקת לעבר אחורי הקלעים) זה לא רק הקוקוסים שלכם! קופים מעצבנים!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫מה קרה לך במצח?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫טיפסתי על עץ לקטוף קוקוסים ופתאום ראיתי איזה מאה קופים מסתכלים עליי‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫(מדגימה) ככה! אחד אפילו שרט אותי‪( .‬צועקת אל מאחורי הקלעים) אבל אני עוד‬
‫אראה לו מה זה!!!‬

‫הוא היה יכול להרוג אותך‪ ,‬את יודעת‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫הוא סתם ניסה להפחיד אותי‪ .‬איפה כולם?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫הלכו להתרחץ בנחל‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫‪15‬‬
 ‫מצאתם נהר? מצוין‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫נחל‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫נחל‪ ,‬נהר‪ ...‬אותו דבר‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לא זה לא‪ .‬נהר זה ערוץ מים הרבה יותר גדול מנחל‪ .‬כמו הדנובה‪ ,‬הוא באורך‬ ‫קורט‪:‬‬
‫‪ 3000‬ק"מ‪ ,‬וחוצה ‪ 5‬מדינות‪ .‬לא למדת את זה בבית הספר?‬

‫אני לא הולכת לבית ספר‪ ,‬אני מעדיפה להישאר בחווה‪ ,‬ולעזור להורים'שלי עם‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫החיות‪.‬‬

‫חיות?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫יש לנו סוסים‪ ,‬כבשים‪ ,‬חזירים‪ ,‬שלוש כלבים‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫שלושה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫שלוש‪ ,‬שלושה‪ ...‬אותו דבר‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫במקום ללכת לבית הספר‪ ,‬את מטפלת בחיות?! לא פלא‪ ,‬שהידע שלך‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מגוחך‪.‬‬

‫"מגוחך"‪ ...‬לפחות אני לא מתנשאת כמוך‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(קוטף פירות יער ואוכל) מצטער‪ ,‬אבל בחיים לא פגשתי ילדה בגילנו שלא יודעת מה‬ ‫קורט‪:‬‬
‫זה נהר הדנובה‪( .‬קוטף עוד פירות ואוכל) טעים‪ .‬רוצה? (אוכל)‬

‫(מביטה בקורט אוכל) אני במקומך לא הייתי אוכלת את הפירות האלה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫למה לא?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫הם רעילים‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(יורק ומשעל)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אבל מזל שאתה יודע מה זה נהר הדנובה‪ ,‬זה בטח מאוד יעזור לך כאן‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫למה לא אמרת מיד?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מצטערת‪ ,‬אבל בחיים לא פגשתי ילד בגילנו שלא יודע מה זה קיסוסית‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לפתע נשמע רחש מכיוון השיחים‬

‫‪16‬‬
 ‫(לוחש) יש משהו בשיחים! אל תזוזי! (מכוון את החנית שהשחיז) אולי זה נחש‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מקשיבה) הקופים השתתקו‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אז?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אז זה לא נחש‪ .‬כשיש נחש או משהו מסוכן בסביבה‪ ,‬הם צווחים בקולי קולות‪,‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫ככה הם מזהירים אחד את השני‪ ...‬אבל עכשיו‪ ,‬הם בשקט‪.‬‬

‫(מכיוון השיחים נשמע קול בכי)‬

‫זה נשמע כמו בכי‪( ...‬מתקרבת לשיח)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫מה את עושה?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫בודקת מה זה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אולי זאת חיה פצועה!! היא יכולה להיות מסוכנת!! תתרחקי משם!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫תהיה בשקט! (מתקרבת בזהירות לשיחים‪ ,‬ומגלה גורת שימפנזה) זאת שימפנזה‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫תזהרי! היא תנשך אותך! (מכוון את החנית)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫תוריד את זה! זאת רק גורה קטנה‪( ...‬לשימפנזה) אבל מה את עושה כאן למטה?‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫למה את לא על העצים עם כל היתר ?(מתקרבת בזהירות לגורה‪ ,‬מבחינה בפצע ביד של‬

‫הגורה) את פצועה‪ ...‬זה בסדר גם אני‪) ...‬מביטה לכיוון העצים) הם נטשו אותך כי את‬
‫לא יכולה לטפס על העצים? את בטח רעבה‪ ...‬אה! יש לי אגוזים‪ ,‬רוצה?‬

‫אל תתני לה את האגוזים! זה הדבר היחיד שיש לנו לאכול!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫ששש! (מושיטה לגורה אגוז‪ ,‬הגורה מהססת‪ ,‬אבל אז לוקחת את האגוז ואוכלת) את רעבה‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫ופצועה‪ ...‬אני לא יכולה להשאיר אותך כאן לבד (מושיטה עוד אגוז) רוצה עוד?‬

‫מה את עושה?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫קחי‪( ...‬הגורה מתקרבת ולוקחת את האגוז) גורה טובה‪( ...‬דיאנה מושיטה לגורה עוד אגוז‪ ,‬כך‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫מושכת אותה לאט לאט למרכז הבמה)‬

‫תומס אוליבר‪ ,‬קתרין ולינה נכנסים‬

‫איזה מים צלולים…‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫וכמה דגים‪ ,‬זה נראה כמו גן עדן! (מבחינה לפתע בשימפנזה וקופצת בבהלה) אה!!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪17‬‬
 ‫(צווחת) אה!!‬ ‫השימפנזה‪:‬‬

‫(כל הילדים מתרוצצים על הבמה בבהלה‪,‬השימפנזה מתרוצצת בבהלה וצורחת‪),‬‬

‫שששש!!! (לוחשת) תהיו בשקט! אתם מבהילים אותה! היא בסך הכל גורה של‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫שימפנזה‪.‬‬

‫שימפנזה?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מצאתי אותה בשיחים‪ ,‬נכון שהיא מקסימה?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫מקסימה?! היא כמעט נשכה אותי!!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫היא רק גורה‪ ,‬תינוקת‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫איך את יודעת שזאת גורה?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫ראיתי את הבוגרים‪ ,‬הם פי שלוש ממנה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אלה?… יכולים להרוג בן אדם במכה!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אז למה הבאת אותה לפה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫היא פצועה‪ .‬הלהקה שלה נטשה אותה‪ .‬אם לא נטפל בה היא תמות‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫למי אכפת?! אנחנו בקושי יכולים לטפל בעצמנו‪ ,‬תסלקי אותה מפה!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני לא מסלקת אותה לשום מקום!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫היא תדביק אותנו במחלות! או יותר גרוע‪ ,‬בכינים!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫איזה שטויות!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫זה נכון! בעלי חיים יכולים להעביר מחלות לבני אדם‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫תיקחי את החיה הדוחה הזאת מכאן!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫היא לא דוחה! וקוראים לה‪ ...‬בובו!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫בובו??‬ ‫לינה‪:‬‬

‫היא עוד תנשוך מישהו!!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫היא יודעת להבדיל בין מי שרוצה לפגוע בה ומי שרוצה לעזור לה‪ .‬נכון‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫בובו?‬

‫‪18‬‬
 ‫דיאנה מלטפת את בובו‪ ,‬בובו מתרפקת עליה‪ ,‬הילדים מביטים מוקסמים‪.‬‬

‫היא באמת חמודה‪( ,‬מתקרב ללטף) אפשר?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לדיאנה) בת כמה היא נראית לך?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫שנתיים‪ ,‬אולי שלוש‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(בודק בעדינות את היד של בובו) צריך לחטא את הפצע שלה ולחבוש אותו‪ ,‬אחרת‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫הוא יזדהם‪ .‬תומס‪ ,‬תביא לי את העזרה ראשונה‪...‬‬

‫אתה מתכוון לחבוש לה את היד?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כן‪ ,‬למה לא?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם לא נורמליים!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫קח אוליבר! (נותן לאוליבר משחה)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זאת משחת שיניים‪ ,‬תומס‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אה‪ ,‬רגע‪( ...‬מחפש משחה אחרת) לא זה‪ ...‬לא זה‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תן לי! (לוקח מתומס את התיק ומוציא משחה ותחבושת‪ ,‬חובש את בובו) עוד כמה ימים…‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫היא תרגיש יותר טוב‪.‬‬

‫איפה למדת לעשות את זה ?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבא שלנו רופא‪ ...‬הוא לימד אותי לטפל בפצועים‪( .‬מבחין בדם של דיאנה) גם את‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫פצועה‪.‬‬

‫זה סתם‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫זהו בובו‪ ,‬סיימנו‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(בציניות) ממש דוקטור דוליטל‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫יופי‪ ,‬סיימתם לחבוש אותה‪ ,‬עכשיו שתחזור ליער‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫בדיוק‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לא! היא נשארת איתי!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוליבר! תגיד לה!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪19‬‬
 ‫מה את רוצה שאני אגיד? לי היא לא מפריעה…‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם פשוט לא נורמליים‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(מחייכת לאוליבר) תודה‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫חייבים לחטא לך את השריטה‪ .‬זה קצת ישרוף‪...‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫טוב‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוליבר מנקה ומחטא לדיאנה את השריטה במצח‪.‬‬

‫בן כמה אתה בכלל?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫חמש עשרה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫חשבתי יותר‪ ,‬אתה מתנהג כאילו אתה בן איזה שבע עשרה‪ ...‬יש לך‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫חברה?‬

‫הוא אפילו עוד לא התנשק עם אף אחת‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫שתוק תומס! מי שמדבר!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫נשיקות זה דוחה‪ .‬צריך להצמיד את הפרצוף שלך לפרצוף של מישהו אחר‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫איכס‪.‬‬

‫(צוחק) מה תעשי כשתתחתני?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מי אמר שאני אתחתן?! בחיים לא יתפסו אותי עם שמלה מטופשת וסיכות‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫מכוערות על הראש‪( .‬פאוזה‪ ,‬לאוליבר) אתה בטח חושב שאני מוזרה‪.‬‬

‫בכלל לא‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫בבית ספר שלי כולם חשבו ככה‪ .‬בגלל זה אני מעדיפה להיות עם חיות‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דווקא יהיה לך יפה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מה?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫שמלה מטופשת וסיכות מכוערות על הראש‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(קמה ומיד יושבת) ואוו‪ ...‬יש לי סחרחרות‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫את צריכה לאכול משהו‪( .‬לדיאנה) איפה האגוזים?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪20‬‬
 ‫נתתי אותם לבובו‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(שתיקה‪ ,‬כל הילדים מביטים בדיאנה)‬

‫את עושה צחוק?! זה הדבר היחיד שהיה לנו לאכול!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫יש מלא קוקוסים על העצים‪ ,‬אנחנו רק צריכים להגיע אליהם ‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫ראית מה קרה לך כשניסית לקטוף קוקוסים! אין סיכוי שהקופים יתנו לנו להגיע‬ ‫קורט‪:‬‬
‫אליהם!‬

‫מה חשבת לעצמך כשנתת לקופה המכוערת הזאת את כל האגוזים שלנו?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אם עוד פעם אחת תקראי לבובו מכוערת‪ ,‬אני אתן לך כזה אגרוף בפרצוף‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫שאת תראי כוכבים!‬

‫(נעמדת) זה בסדר! זה בסדר …אני כבר מרגישה יותר טוב‪ ...‬הנה…‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(מסתכל על השמיים) טוב‪ ,‬אני מציע שנאסוף עצים ונדליק מדורה‪ ,‬לפני‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫שיחשיך‪.‬‬

‫אנחנו נשארים פה בלילה?! אמרת שיבואו לקחת אותנו תוך כמה שעות!! איפה‬ ‫לינה‪:‬‬
‫אנחנו אמורים לישון‪ ,‬על החול?!‬

‫הבטן שלי כבר ממש מקרקרת‪ ,‬אוליבר‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫גם שלי‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫מה אם גם מחר לא יבואו לקחת אותנו?!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אני לא יודע‪ ,‬טוב?! מחר נחשוב על מחר‪ .‬עכשיו אנחנו צריכים ענפים למדורה …‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(יוצא‪ .‬כולם יוצאים אחריו‪ ,‬חוץ מקתרין)‬

‫(לקהל) כולם פה כל כך חזקים‪ ,‬יודעים לעשות כל מיני דברים‪ ,‬רק אני לא יודעת‬ ‫קתרין‪:‬‬
‫לעשות כלום‪ .‬הם בטח חושבים שאני תינוקת‪ ,‬בכיינית‪ .‬אני מנסה לא לבכות‪...‬‬
‫אבל אני לא מצליחה להתאפק (בוכה)‬

‫(נכנסת) קתרין‪ ...‬את בסדר?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪21‬‬
 ‫אני בסדר! אבל ‪,‬דורותי לא רגילה לישון מחוץ לבית‪ .‬הצלליות של העצים‬ ‫קתרין‪:‬‬
‫מפחידות אותה‪ .‬היא רוצה לישון במיטה שלה‪ ,‬עם השמיכה שלה‪ .‬היא רוצה‬
‫שאמא שלה תשב לידה ותשיר לה שיר ערש עד שהיא תרדם‪.‬‬

‫בוכה‪ ,‬כולם נכנסים ונעמדים נבוכים ‪ ,‬לא יודעים איך להגיב)‬

‫(ניגשת אליה) אה… אולי אנחנו נוכל לשיר לה במקומה?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני לא זוכרת שום שיר‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫מה עם השיר של דורותי מהקוסם בארץ עוץ?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫זה הסרט האהוב עלי…‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫גם עלי!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לינה‪:‬‬

‫(שרה) "אי שם מעבר לקשת‬

‫בענן‪...‬‬

‫נמצאת ארץ גן עדן‬

‫כמו בסיפור ישן‪"...‬‬

‫את שרה ממש יפה‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫תודה‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תשירי עוד לינה‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(מתיישבת ושרה‪ ,‬תומס‪ ,‬אוליבר‪ ,‬דיאנה ובובו מצטרפים)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫"אם עוד מעט יפול כוכב‬

‫הוא את שמיי יצבע זהב‬

‫הלילה‬

‫ואז בארץ הפלאות‬

‫שוב יתגשמו המשאלות‬

‫הרחק למעלה"‬

‫‪22‬‬
 ‫כולם מצטרפים לשירה‪:‬‬

‫"אי שם מעבר לקשת‬

‫שיר וגן‬

‫אל מעבר לקשת…‬

‫(שר) הביתה נעוף מכאן…‬ ‫תומס‪:‬‬

‫פאוזה‪ .‬הבמה מעט מחשיכה‪ ,‬שעת דמדומים‪.‬‬

‫(קם) מחשיך‪ .‬כדאי שנדליק את המדורה …‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איך אתה מתכוון לעשות את זה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫עם מקל‪ ,‬צריך לחכך מקל בזרדים‪ ,‬עד שיהיו ניצוצות‪ ,‬בצופים לימדו‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אותנו ‪-‬‬

‫(בזלזול) בצופים‪ ...‬זה לא באמת עובד השטויות שמלמדים אתכם בצופים‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫חכה ותראו…‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אוליבר רוכן מעל הזרדים ומחכך בחוזקה את המקל‪ ,‬כולם מביטים בו במתח‪ ,‬אך כלום לא קורה‪.‬‬

‫נו‪...‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אוליבר? אוליבר?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫רגע !‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אבל אוליבר‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫רגע תומס!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אבל אוליבר‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אוליבר‪( :‬מתאמץ) לא עכשיו!‬

‫אבל בעזרה ראשונה‪ ,‬יש גפרורים!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אה‪ ,‬נכון‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תומס מוסר לו את הגפרורים‪ .‬אוליבר רוכן למדורה‪ ,‬כולם סביבו במתח‪ .‬אוליבר מצית‪ ,‬נושף בעדינות על המדורה)‬

‫תומס‪( :‬מעודד) אולי‪-‬בר‪ .‬אולי‪-‬בר‪( .‬כולם חוץ מקורט מצטרפים לעידוד) אולי‪-‬בר!!‬

‫‪23‬‬
 ‫נדלקת אש‪ ,‬הם קופצים בשמחה‪.‬‬

‫יש!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כל הילדים מתחממים ליד המדורה‪.‬‬

‫אלה הגפרורים היחידים שיש לנו‪ ,‬אסור לנו לבזבז אותם‪ .‬בלי אש לא נוכל לבשל‪,‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫וגם נקפא מקור‪ .‬נשמור אותם בתיק עזרה ראשונה שלא ילכו לאיבוד‪.‬‬

‫אם רק היה לנו עכשיו איזה צלי עם תפוחי אדמה‪ ...‬ואפונה‪ ...‬אולי איזה מרק‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫ועוגיות עם ריבה …אני מכינה למשפחה שלי בכל סוף שבוע‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫גם אמא שלי מכינה כל סוף שבוע ‪ -‬עוגיות עם ריבה‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫גם אמא שלנו מכינה עוגיות עם ריבה!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫גם שלי!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫גם שלך קורט?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אין לי אמא‪( .‬קם והולך‪ ,‬הילדים מביטים זה בזה במבוכה)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מה‪ ,‬היא מתה?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬באמת‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מה? רק שאלתי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫היא עזבה כשהייתי קטן‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫ולא ראית אותה מאז?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫לא‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אז אבא שלך גידל אותך לבד?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבא שלי פרופסור‪ ,‬הוא מאוד עסוק‪ .‬גדלתי בפנימייה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני במקומך הייתי מחפשת את אמא שלי‪ ,‬היא בטח מאוד מתגעגעת אליך‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אבל אני לא מתגעגע אליה!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫שתיקה‪.‬‬

‫‪24‬‬
 ‫טוב‪ ,‬אני מציע שנחלק ביננו תפקידים‪ .‬כל אחד יהיה אחראי על משהו‪ ,‬משהו‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫שהוא טוב בו‪ .‬אני למשל אהיה אחראי על האש‪ ,‬וכל מה שקשור לעזרה ראשונה‪.‬‬

‫ואני חשבתי שאנחנו בחופש‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אני ובובו נמצא פירות שאפשר לאכול‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אני יכול להכין חנית ולצוד‪ .‬ראיתי שיש פה דגים‪ ,‬שפנים‪-‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לא בשביל שנאכל אותם!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(מתעלם) אני גם יודע לקלוע‪ .‬אפילו בציפורים‪ .‬בפנימייה היה לי קלע עם אבן‪,‬‬ ‫קורט‪:‬‬
‫והייתי מוריד אותן אחת אחת!‬

‫זאת התעללות!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫את חושבת שאנחנו יכולים להתקיים רק מפירות?! אנחנו חייבים בשר ‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫נכון‪ ,‬כולנו עייפים ורעבים‪( .‬לקורט) אבל תבטיח שתעשה את זה רק בשביל ציד‪,‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫לא בשביל הכיף‪.‬‬

‫אני לא חייב להבטיח לך שום דבר ‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מתאפק) טוב‪...‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אוליבר ‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫לינה‪ ,‬מה איתך?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני יכולה להיות אחראית על הבישולים (על דיאנה) אבל אם היא חושבת שאכין‬ ‫לינה‪:‬‬
‫אוכל צמחוני במיוחד בשבילה‪ ,‬אז שתשכח מזה‪.‬‬

‫אני לא צריכה שתכיני לי שום דבר במיוחד‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבל אוליבר‪ ,‬מה איתי?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אתה? אתה תהיה אחראי על… על…‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫על להצחיק אותנו! אחרת אנחנו נתגעגע הביתה כל הזמן‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫מי בכלל חושב על הבית?! תראי איזה נוף‪ ,‬ארבעה כיווני אוויר‪ ,‬מבשלת צמודה‪,‬‬ ‫תומס‪:‬‬
‫אנחנו במלון פירסט קלאס! נכון בובו?‬

‫בובו משמיעה צווחה כל הילדים צוחקים‪.‬‬

‫‪25‬‬
 ‫לכולם יש תפקיד חוץ ממני‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫מה את יודעת לעשות?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לא הרבה‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אל תדאגי קתרין‪ ,‬נמצא לך תפקיד‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫ועוד משהו‪ ...‬אני מציע שנבחר מנהיג‪ ,‬מישהו שישמור על כולם‪ ...‬כמו ה"מבוגר‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫האחראי" ‪.‬‬

‫אתה הכי מבוגר פה אוליבר‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אתה באמת הכי מתאים לתפקיד‪ ,‬אני בעדך‪( .‬מרימה יד)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫גם אני‪( .‬מרימה יד)‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫גם אני‪( .‬מרימה יד)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫קורט?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הרוב קובע‪ ,‬אז זה לא משנה מה אני חושב‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אז אני ה"מבוגר האחראי"‪ ,‬כל עוד אנחנו באי‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כולם חוץ מקורט מוחאים לאוליבר כפיים‪.‬‬

‫היי! מה אתם אומרים שנמציא לאי שם? ואז כשימצאו אותנו נהיה מפורסמים‬ ‫תומס‪:‬‬
‫בתור הילדים שגילו את האי הזה‪.‬‬

‫יש לי רעיון! "אי הקופים"!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫או "האי הנעלם"!‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫איזה שמות אידיוטים‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫יש לך רעיון יותר טוב?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אם כבר קוראים לאי בשם‪ ,‬צריך שם מכובד‪ ,‬כמו‪" ...‬איוס טריוס‪".‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מה זה איוס טריוס?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אי העצים‪ -‬בלטינית‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אף אחד לא יודע פה לטינית חוץ ממך‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫‪26‬‬
‫אולי‪" ...‬אי‪ -‬בוד"‪ .‬כי הלכנו לאיבוד?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫כולם צוחקים‪.‬‬

‫זה עוד יותר אידיוטי‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני חושבת שזה דווקא שם נחמד‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(נעמד וממציא שיר)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫"האי שלנו ‪ ,‬שמו אי‪ -‬בוד‪,‬‬

‫הוא אי יפה‪ ,‬ממש‪ ...‬חמוד‪,‬‬

‫בין העצים קופים מתרוצצים‪.‬‬

‫והרגליים שלנו שרוטות מרוב קוצים‪.‬‬

‫הבגדים קרועים ורטובים‪,‬‬

‫וכולנו נראים די‪ ...‬עלובים‪.‬‬

‫אבל יום אחד‪ ,‬בלי ספק‪,‬‬

‫נשוב הביתה‪ ,‬ואת כולם נחבק‪.‬‬

‫כולם ביחד‪ ,‬וכל אחד לחוד‬

‫נשיר בקול‪ -‬להתראות אי – בוד!"‬

‫כולם ביחד‪ ,‬וכל אחד לחוד‬

‫נשיר בקול‪ -‬להתראות‬

‫אי – בוד!"‬ ‫כולם חוץ מקורט‪:‬‬

‫(אל קורט) כולם ביחד‪ ,‬וכל אחד לחוד‬ ‫תומס‪:‬‬

‫נשיר בקול להתראות‪-‬‬

‫(פאוזה)‬

‫אי – בוד…‬ ‫קורט‪:‬‬

‫כל הילדים מוחאים כפיים בהתלהבות‪.‬‬

‫‪27‬‬
 ‫מעבר זמן‬

‫בובו מביאה אגוז קוקוס‪.‬‬

‫דיאנה פותחת אותו ומחלקת לכולם‪.‬‬

‫לינה מסדרת מזוודות‪.‬‬

‫קתרין קולעת צמה לבובה‪.‬‬

‫קורט משחיז חצים לחץ וקשת‬

‫אוליבר מוריד לבובו את התחבושת‪ ,‬ובודק לה את היד‪.‬‬

‫תומס מכין מטוס צעצוע מענפים‪.‬‬

‫חלק רביעי ‪" -‬הגפרורים"‬

‫הבית של הילדים באי השתדרג‪ ,‬נוסף מחסה‪ ,‬הבגדים של הילדים קרועים ומרופטים‪ ,‬והשיער שלהם פרוע‪.‬‬

‫(לקהל) עברו שישה שבועות מאז שהגענו לאי‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(לקהל) דיאנה חזרה כל יום עם פירות ועשבים חדשים שאפשר לאכול‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(לקהל) לינה בישלה את מה שקורט הצליח לצוד‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לקהל) אוליבר דאג לחטא לנו את השריטות ברגליים שלא יזדהמו‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(לקהל) תומס בנה כל מיני צעצועים מענפים ואני…‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(לקהל) טוב‪ ,‬לפחות היא לא בכתה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(לקהל) נראה שהתרגלנו לחיים באי‪ ,‬אבל את מה שעמד לקרות‪ ,‬אף אחד לא היה‬ ‫לינה‪:‬‬
‫יכול לצְ פות‪...‬‬

‫שמונה‪ ,‬תשעה‪ .‬נשארו רק תשעה גפרורים‪ ...‬אנחנו חייבים להתחיל לחסוך‪,‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫מעכשיו נעשה תורנות שמירה על המדורה‪ ,‬שהיא לא תכבה‪ .‬אני אהיה ראשון‪.‬‬

‫תומס אתה יכול להחזיר את הגפרורים למקום?‬

‫תומס‪ :‬כן בטח (מניח את הגפרורים על המטוס הקטן שבנה מענפים‪ ,‬ומטיס אותם) "מגדל‬
‫הפיקוח‪ ,‬כאן תומס מורן‪ ,‬טייס המטוס‪ .‬מבקש להנחית את קופסת הגפרורים‪.‬‬
‫רות‪ .‬עבור"‬

‫‪28‬‬
 ‫אי אפשר להמשיך ככה‪ .‬אנחנו בסך הכל במרחק שלושה ימי הפלגה בערך‬ ‫קורט‪:‬‬
‫מאנגליה‪ .‬אם נתקן את הסירה ונחתור כולם ביחד נוכל לחזור לאנגליה תוך פחות‬
‫משבוע ‪ .‬ניקח איתנו אספקה‪ ,‬וננווט בלילה לפי הכוכבים‪ ,‬כבר חשבתי על הכול‪.‬‬

‫לא לא לא‪ ..‬אנחנו יותר בטוחים כאן‪ ,‬באי‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫עברו שישה שבועות אוליבר‪ ,‬ולא ראינו אפילו אונייה אחת באופק! אף אחד לא‬ ‫קורט‪:‬‬
‫מחפש אותנו‪ .‬מתי כבר תשלים עם זה?!‬

‫לשוט בסירה בלי לדעת לאן תיקח אותנו הרוח‪ ,‬זה טיפשי! עדיף להישאר באי‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫קורט מתרחק בכעס‪.‬‬

‫(בשקט) אוליבר‪ ,‬מה אם קורט צודק?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אל תקשיב לו‪ ,‬הוא סתם אוהב לגרום לאחרים להרגיש רע‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אבל מה אם אמא ואבא חושבים שאנחנו מתים?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אין מצב שהם חושבים ככה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איך אתה יודע?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫כי הם יודעים שאתה ואני ביחד‪ ,‬שומרים אחד על השני‪ ,‬אז אין מצב שיקרה לנו‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫משהו‪.‬‬

‫אוליבר‪ ,‬אתה זוכר כשהיינו בסירת ההצלה? אז המדריך זרק לי את החבל ואני‬ ‫תומס‪:‬‬
‫התכוונתי לקשור אותו‪ ,‬אבל‪ ...‬קתרין‪ ,‬היא פחדה‪ ...‬אז החזקתי לה את היד‪-‬‬

‫(המדורה נכבית‪ .‬כולם מפנים את הראש למדורה)‬

‫אוי לא! (רץ למדורה ונושף עליה‪ ,‬ללא הצלחה)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫נדליק שוב‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לא‪ .‬נדליק אותה רק כשנרצה לבשל‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אבל קר!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לא כל כך קר…‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לינה אומרת שקר לה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫ואני אומר שאין לנו מספיק גפרורים לבזבז‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪29‬‬
 ‫(נכנסת עם ערימה של עשבים וצמחים‪ ,‬בובו בעקבותיה) ארוחת צהרים!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫מעניין מה היא הביאה הפעם…‬ ‫לינה‪:‬‬

‫עלי תלתן לסלט‪ ,‬שורשי דקל למוקפץ‪ ,‬אוכמניות ללפתן‪ ,‬ו‪ ...‬פטריות לעכשיו‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוו! יש לזה ריח נורא!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הן יכולות להיות רעילות‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫הן ממש לא רעילות‪ .‬הן מעולות!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫איך את יודעת? מה את‪ ,‬בוטנאית?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אין לי מושג מה אמרת עכשיו‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫בטח שלא‪ ,‬כי את חסרת השכלה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫תיזהר שלא יתפוצץ לך וריד מרוב שחצנות!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דיאנה‪ ,‬הרעלת מזון זה לא צחוק‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לא נקבל הרעלת מזון! כל דבר שאני מוצאת‪ ,‬אני בודקת קודם עם פקחי‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫הבריאות שלי‪.‬‬

‫פקחי הבריאות שלך??‬ ‫קורט‪:‬‬

‫כן! הציפורים‪ ,‬הלטאות‪ ,‬השפנים‪ ,‬ובעיקר הקופים‪ .‬אני עוקבת אחרי החיות באי‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫כבר שש שבועות‪.‬‬

‫שישה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מתעלמת) אני יודעת מה הן אוכלות‪ ,‬מתי הן אוכלות‪ ,‬באיזה צמחים הן לא נוגעות‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫אני אפילו יודעת איפה הן מתחבאות‪.‬‬

‫אז תראי לנו איפה! אני כבר שבוע לא מצליח לצוד שום דבר!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫בחיים לא!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫תפסיקי להיות טיפשה!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מתקרבת אליו ומדגישה כל מילה) גם אם תשתחווה לפניי‪ ,‬ותנשק לי את הרגליים‪ ,‬לא‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫מגלה לך!‬

‫‪30‬‬
 ‫לא צריך! אני אגלה לבד‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מחפשת) איפה הגפרורים?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לינה אמרתי ש‪-‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני רוצה להכין ארוחת ערב‪( .‬מחפשת) איפה הם?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫בתיק‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫הם לא בתיק…‪( .‬מצביעה על בובו ) זאת היא!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫בובו? לקחת את הגפרורים?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אמרתי לכם‪ ,‬רק צרות‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫זאת לא בובו‪ ,‬היא הייתה איתי‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אני לא יכולה לבשל בלי אש!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬אתה בטוח שהחזרת אותם לתיק?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אולי בטעות שמת אותם במקום אחר?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לא‪ ,‬החזרתי אותם לתיק‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תנסה להיזכר‪ ,‬אולי התכוונת להחזיר אותם לתיק אבל במקום זה הנחת אותם‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫על‪ ...‬החוף?‬

‫אני לא טיפש אוליבר! החזרתי אותם לתיק!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬רוצה לבוא איתי לצוד? אתן לך לזרוק את החנית‬ ‫קורט‪:‬‬

‫כן‪ ...‬בטח‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה פתאום! תומס‪ ,‬אתה יכול להיפצע‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫קורט‪ ,‬בוא נלך! (תומס וקורט יוצאים‪) .‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬חכה רגע‪-‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(לאוליבר) הוא ילד גדול אתה יודע‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הוא עדיין אחי הקטן ‪,‬תומס! (יוצא)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪31‬‬
 ‫(מחפשת בכל הציוד) נו‪ ,‬איפה הגפרורים האלה? קתרין?! לאן היא נעלמה?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אין לי מושג‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫קתרין?! (יוצאת)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫קתרין נכנסת לבמה‪ ,‬גוררת אחריה צמה שקלעה מענפים‪.‬‬

‫לינה מחפשת אותך‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫התחשק לי להיות לבד‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫רוצה פטרייה?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫תודה‪...‬את ממש מומחית בצמחים‪ ,‬אני לא יודעת לעשות כלום‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫את יודעת לקלוע צמה‪ ,‬אני לא‪ .‬רגע‪ ,‬את הכנת את זה? זה חבל לא רע‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫חבל?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(מותחת את חבל) כן‪ ,‬הוא ממש חזק‪ ...‬בטוח אוליבר ימצא מה לעשות‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫איתו ‪.‬‬

‫(מחייכת) אז להכין עוד?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫כן!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫קתרין יוצאת מהבמה‪ .‬דיאנה ובובו נשארות לבד‪.‬‬

‫בובו‪ ,‬אני יכולה לגלות לך סוד? אתמול בערב ליד המדורה‪ ,‬נרדמת ביני לבין‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫אוליבר ונראית כמו תינוקת ישנה‪ .‬אז דמיינתי שאת באמת התינוקת שלי ושל‬
‫אוליבר‪( .‬צוחקת‪ ,‬מדגדגת את בובו צוחקת) ששש!! את תעירי את השפנפנים‪ .‬הם‬
‫ישנים במחילה‪( ...‬מביטה לכיוון מחילה שאינה נראית לקהל)‬

‫(מופיע) תודה שגילית לי איפה הם מתחבאים‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫קורט!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לחשוב שעברתי כאן כל כך הרבה פעמים ולא שמתי לב‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(נעמדת) שלא תעז להתקרב למחילה הזאת‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫זוזי!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫‪32‬‬
 ‫לא! (דוחפת את קורט להרחיק אותו מהמחילה‪ ,‬קורט דוחף אותה בחזרה‪ ,‬בובו צווחת‪ ,‬דיאנה‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫מנסה לקחת לקורט את החץ וקשת‪ ,‬הוא דוחף אותה מעליו‪ ,‬היא נופלת לאדמה)‬

‫(צועקת) אתה הילד הכי אכזר ומגעיל שפגשתי בחיים שלי! לא פלא שאמא שלך‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫נטשה אותך!‬

‫מה אמרת?! (מכוון על דיאנה את החץ וקשת‪ ,‬עיוור מרוב זעם)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(בשקט) קדימה ‪,‬נראה אותך‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫קורט עומד עם חץ מתוח מכוון על דיאנה‪ ,‬הם לא מסירים זה מזה את העיניים‪.‬‬

‫(מאחורי הקלעים) קורט?? מצאת משהו?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫קורט מוריד את החץ וקשת‪ ,‬דיאנה נושמת לרווחה‪ ,‬אבל אז בתנועה מהירה קורט מסתובב ויורה חץ לכיוון המחילה‪.‬‬

‫לאא!!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫קורט הולך אל המחילה‪ ,‬מתכופף להרים את השפן שצד ויוצא‪.‬‬

‫(נופלת לרצפה בבכי חרישי) לא‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫סאונד גשם ‪ ,‬רעמים וברקים‪..‬‬

‫חלק חמישי‪" -‬הרוב קובע"‬

‫מעבר זמן‬

‫הילדים רועדים מקור‪ ,‬דיאנה שוכבת מכורבלת בפינה‪ .‬אוליבר ובובו לידה‪.‬‬

‫(לקהל) עברו חמישה ימים ועדיין לא מצאנו את הגפרורים‪ ,‬בלי אש לא היינו יכולים‬ ‫לינה‪:‬‬
‫להתחמם‪ ,‬וגם לא לבשל‪ .‬לאוליבר היה אכפת רק מדיאנה‪ .‬הוא התייחס אליי רק‬
‫כשהוא רצה לדעת מה יש לאכול‪ .‬אף פעם לא "איך את מרגישה לינה?" או "מה‬
‫שלומך?"‪ ,‬אני מבשלת לכולם‪ ,‬ודואגת לכולם‪ ,‬אבל לאף אחד לא אכפת ממני‪.‬‬

‫(בודק לדיאנה את המצח) לינה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫נשאר קוקוס בשביל דיאנה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לא‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫‪33‬‬
 ‫חייבים למצוא את הגפרורים‪ ,‬דיאנה צריכה להתחמם‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫ברור‪ ,‬רק דיאנה‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(מצטמררת מקור) לאן הגפרורים היו יכולים להיעלם?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫הקופה הטיפשה הזאת בטח זרקה אותם איפשהו ביער‪,‬ועכשיו‪ ,‬אין סיכוי שנמצא‬ ‫לינה‪:‬‬
‫אותם!‬

‫דיאנה כבר אמרה לך שזאת לא בובו‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫ואתה כמובן מאמין לה‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(רועדת) אני כבר לא מרגישה את הידיים שלי מרוב קור‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(רועד מקור) גם אני לא‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אולי תפסיקו להתלונן?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אנחנו קופאים מקור אוליבר! אנחנו רטובים ואנחנו רעבים!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אוליבר‪ ,‬זה לא היה התפקיד שלך לדאוג למדורה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫נכון! זאת אשמתך!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תפסיקו‪ ,‬אוליבר לא אשם‪...‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫הוא היה אמור לדאוג לאש‪ ,‬שלא נקפא מקור! אבל הוא כל כך מאוהב בדיאנה‬ ‫לינה‪:‬‬
‫שלא מעניין אותו אף אחד חוץ ממנה!‬

‫(נבוך) מה? איזה שטויות‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תקשיבו! אנחנו בלי גפרורים‪ ,‬ונהיה ממש קר! בסוף נמות פה מקור ומרעב‪ .‬אני‬ ‫קורט‪:‬‬
‫מציע שנאגור כמה שיותר מזון‪ ,‬ונצא כבר לדרך‪.‬‬

‫איך?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫תיקנתי את הסירה‪ ,‬היא מוכנה‪ .‬תוך כמה ימים נגיע לאנגליה או שאונייה תמצא‬ ‫קורט‪:‬‬
‫אותנו‪ .‬אני יודע שזה מסוכן‪ ,‬אבל זה הסיכוי היחיד שלנו‪.‬‬

‫כבר אמרתי "לא"!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫ואני אומר שנעשה הצבעה‪ .‬מי בעד התוכנית שלי?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫‪34‬‬
 ‫אני! (מרימה יד)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫מי נגד? (אוליבר מרים את היד)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני ‪( ...‬מרימה יד) בעצם לא יודעת‪) .‬מורידה)‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫תומס ואני נגד‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תומס לא הצביע‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני אחיו הגדול‪ ,‬ואני אומר לך שהוא נגד!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫למה שלא תיתן לו להחליט בעצמו?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫בדיוק אוליבר! למה שלא תיתן לי להחליט בעצמי?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬זאת תכנית גרועה!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫זאת הצבעה חופשית אוליבר!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אני האחראי כאן‪ ,‬זוכר?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אז אולי אתה לא צריך להיות יותר האחראי!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לינה צודקת‪ ,‬אם היית שומר על המדורה‪ ,‬לא היינו קופאים עכשיו‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מקור!!‬

‫קדימה‪ ,‬אנחנו צריכים לקבל החלטה‪ .‬מי בעד? (מרים את היד)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לינה מרימה את היד‪.‬‬

‫קתרין מרימה את היד‪.‬‬

‫תומס מרים יד‪.‬‬

‫תומס‪ ,‬אתה לא חושב בהגיון ‪ ,‬אתה עושה שטויות‪ ,‬במקום להקשיב!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תפסיק להגיד לי כל הזמן מה לעשות! אני לא צריך בייביסיטר !‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אה‪ ,‬לא?! נתתי לך את הגפרורים ביד‪ ,‬כל מה שהיית צריך לעשות זה להכניס‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫אותם לתיק!‬

‫הכנסתי אותם לתיק!!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫‪35‬‬
 ‫כמו שקשרת את החבל?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איזה חבל?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אוליבר‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אם היית קושר את החבל לסירה שלנו כמו שהמדריך אמר לך‪ ,‬לא היינו נסחפים‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫לפה בכלל! החבל היה ביד שלך! כל מה שהיית צריך לעשות זה לקשור אותו‬
‫לסירה!‬

‫שתיקה‪ ,‬כל הילדים מביטים בתומס‪.‬‬

‫(לתומס) לא קשרת את החבל תומס?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫הגלים‪..‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫חשבנו שהחבל התנתק בגלל הסערה‪ ,‬אבל אתה בכלל לא קשרת אותו לסירה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לא ‪,‬אני…‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אני לא מאמינה! היינו יכולים להיות עכשיו‪ -‬באמריקה‪ ,‬ביחד עם כל השאר!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫אני יודע! אני מצטער! (על סף בכי)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫פאוזה‪.‬‬

‫טוב‪ ,‬זה כבר לא משנה עכשיו‪ .‬מה שחשוב זה שאנחנו עוזבים את האי‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫בואו נעמיס את הציוד על הסירה‪.‬‬

‫קורט‪ ,‬קתרין‪ ,‬תומס ולינה לוקחים את הציוד ויוצאים‪ .‬אוליבר בועט בעצבנות בסיר הבישול ‪.‬‬

‫דיאנה‪ ,‬חייבים לשכנע את קורט לרדת מזה‪ .‬דיאנה? תגידי משהו‪ ,‬בבקשה!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתה יודע שבובו כבר מצליחה לטפס על עצים? אבל היא עדיין מעדיפה להיות‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫איתי מאשר עם הקופים האחרים‪ .‬גם אני מעדיפה להיות איתה מאשר עם‬
‫הילדים האחרים‪ ...‬מצידי שילכו‪ .‬בואי בובו‪( .‬יוצאת)‬

‫דיאנה אני הבטחתי לאמא שלי שאני אשמור על תומס‪ .‬אני אחראי עליו‪ ,‬על‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫כולם‪...‬‬

‫קורט נכנס ולוקח את התיק שלו‪ ,‬בובו עוקבת אחריו‬

‫קורט‪-‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪36‬‬
 ‫אנחנו אוספים כמה שיותר מזון‪ ,‬ויוצאים לדרך הלילה‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫הלילה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הירח מלא‪ ,‬והים שקט‪ .‬זה הזמן הכי טוב‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫קורט‪ ,‬תקשיב לי רגע‪--‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם עוד יכולים להצטרף אלינו‪ ...‬חבל שתישארו פה לבד‪( .‬לפתע בובו תופסת לו את‬ ‫קורט‪:‬‬
‫התיק ומושכת אותו) היי! מה את עושה? בובו! תעזבי את התיק! תעזבי את התיק!‬
‫(בובו נושכת לו את היד וחוטפת את התיק) אח!! חתיכת קופה מטומטמת!!! (אוחז בידו‬

‫בכאב) היא נשכה אותי!! יורד לי דם!!‬

‫בובו מוציאה מהתיק של קורט את קופסת גפרורים בצווחות ונותנת אותם לאוליבר‪.‬‬

‫מה זה?! ‪ ...‬הגפרורים! אתה גנבת את הגפרורים‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(פאוזה) כנראה שתומס הכניס אותם בטעות לתיק שלי‪ ,‬במקום לתיק עזרה‬ ‫קורט‪:‬‬
‫ראשונה‪.‬‬

‫תומס לא היה עושה דבר כזה‪( .‬שתיקה) אתה גנבת את הגפרורים‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫סליחה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫העלמת את הגפרורים בכוונה‪ ,‬קורט?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני מה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫עשית את זה או לא?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני לא יודע על מה אתה מדבר ‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לקחת את הגפרורים כדי שנקפא מקור ולא נוכל לבשל?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫למה שאני אעשה דבר כזה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫כדי לשכנע את כולם בתוכנית המטורפת שלך‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתה לא מבין שזה הסיכוי היחיד שלנו לצאת מפה?!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אז כן לקחת את הגפרורים?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן! כדי להראות לכם שאנחנו לא יכולים להישאר יותר באי! הייתי צריך להחביא‬ ‫קורט‪:‬‬
‫את הגפרורים כדי שיכנס לכם קצת שכל לראש!!‬

‫‪37‬‬
 ‫אתה רוצה לסכן את כולם רק בשביל להוכיח שאתה צודק?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫ואתה רוצה להשאיר פה את כולם‪ ,‬רק בשביל להמשיך להגיד לנו מה לעשות!‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני אראה לך מה זה!! גנב!! שקרן!!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אוליבר מתנפל על קורט‪ ,‬הם נאבקים‪ ,‬דיאנה‪ ,‬תומס לינה וקתרין נכנסים בריצה‪.‬‬

‫היי! מה קורה פה?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫קורט גנב את הגפרורים!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫מה?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫בובו מצאה אותם בתיק שלו! הוא נתן לנו לסבול במשך חמישה ימים‪ ,‬בכוונה!!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫למה עשית את זה קורט?!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לכם להקשיב לי! אנחנו חייבים לעזוב את האי‪,‬‬ ‫קורט‪:‬‬
‫אתם לא מבינים את זה?! בואו!‬

‫אתה צריך לעזוב את האי!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אתה לא יכול להישאר איתנו‪ ,‬אחרי מה שעשית !‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבל דיאנה‪ ...‬הוא לא יכול להשיט את הסירה לבד‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אז שימצא לעצמו מקום אחר על האי‪ .‬רחוק מפה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אבל ‪ ...‬הוא יקפא מקור‪.‬‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫כמו שאנחנו קפאנו מקור! בגללו! מי חושב שקורט צריך ללכת? (מרימה את היד)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוליבר מרים את היד‪.‬‬

‫תומס את היד‪.‬‬

‫קתרין מרימה את היד‪.‬‬

‫לינה מרים את היד‪.‬‬

‫הרוב קובע‪ .‬קדימה‪ ,‬תס‪-‬ת‪-‬לק‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫פאוזה‪ ,‬קורט מביט בכולם בהלם‪ ,‬מנסה להסתיר את העלבון וההשפלה‪.‬‬

‫חבורה של טיפשים! אתם בטוחים שאבא ואמא ימצאו אתכם‪ ,‬כי אבא ואמא‬ ‫קורט‪:‬‬
‫תמיד דואגים לכם להכול נכון?! מתי תבינו שאף אחד לא יבוא להציל אתכם?!‬

‫‪38‬‬
‫אף אחד לא יודע בכלל שאתם פה! אני לא מתכוון לשבת ולחכות שמישהו יבוא‬
‫להציל אותי‪ .‬כי אותי ‪ ,‬גם ככה אף אחד לא מחפש‪( ...‬יוצא)‬

‫כולם מביטים אחרי קורט ויוצאים לאט מהבמה ‪ ,‬חוץ מתומס ואוליבר‪.‬‬

‫מעבר זמן‪.‬‬

‫חלק שישי ‪" -‬המטוס"‬

‫(לקהל) עבר שבוע מאז שקורט עזב‪ ,‬ואחד עשר שבועות מאז שהגענו לאי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬
‫כשתקועים על אי בודד הזמן עובר כל כך לאט‪ ,‬שאפשר להשתגע‪.‬‬

‫לאף אחד לא היה מצב רוח‪ ,‬בקושי דיברנו והכי גרוע‪ :‬הפסקנו להאמין‬

‫שיימצאו אותנו‪ ,‬אפילו אוליבר כבר איבד תקווה…‬

‫(לאוליבר) מעניין איפה קורט עכשיו? הוא בטח יושב לו בלונדון עם פאי שזיפים‬ ‫תומס‪:‬‬

‫ותה קמומיל‪ ,‬מסמן באטלס את האי‪" ,‬איוס טריוס"‪...‬‬

‫אני הולך לאסוף עצים למדורה‪( .‬יוצא)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תומס נשאר לבד על הבמה‪ ,‬מטיס את המטוס שלו‪.‬‬

‫מגדל הפיקוח‪ ,‬כאן טייס המטוס‪ .‬אני רואה חבורת ילדים‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מטונפים על אי באמצע האוקיינוס‪ ,‬פפפ…‪ .‬אפשר להריח את הסירחון עד תא‬

‫הטייס…‬

‫לפתע הוא מבחין במשהו באופק‪.‬‬

‫מה זה? ענן שחור באמצע השמיים‪ ...‬זה עשן שיוצא ממטוס! אני רואה מטוס!‬ ‫תומס‪:‬‬
‫מטוס אמיתי! אוליבר! הוא מאבד גובה‪( ...‬עוקב אחרי המטוס) משהו נפל למים‪,‬‬
‫זאת סירה מתנפחת! הנה הטייס! הוא צונח לסירה!! היי! (מנופף)‬

‫תומס עוקב אחרי מטוס שחולף מעל ראשו וחוצה את הבמה‪ ,‬לפתע נשמע פיצוץ אדיר‪ ,‬תומס מביט המום לכיוון‪.‬‬
‫אוליבר‪ ,‬קתרין‪ ,‬לינה‪ ,‬בובו ודיאנה נכנסים בריצה)‬

‫מה זה היה? !‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫מטוס התרסק על האי! בואו! (רץ)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫חכה! הכל שם בוער! אסור להתקרב‪-‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני רוצה לראות! (יוצא בריצה)‬ ‫תומס‪:‬‬

‫‪39‬‬
 ‫תומס! נו‪ ,‬באמת! (יוצא אחריו)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫חכו! (לינה‪ ,‬דיאנה וקתרין יוצאות אחריהם)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫בובו נשארת לבד על הבמה‪ .‬נשמעות צווחות קופים‪ .‬בובו עונה להם בצווחה משלה והולכת לכיוון הצווחות‪ ,‬דיאנה‬
‫נכנסת ובובו עוצרת‪.‬‬

‫(משתעלת) הכול שם מלא עשן‪ ,‬אי אפשר להתקרב‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוליבר‪ ,‬לינה וקתרין נכנסים‪.‬‬

‫זה מטורף! המטוס התפרק לגמרי!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם חושבים שהטייס בפנים?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫לא‪ ,‬לא‪ .‬תומס ראה אותו צונח למים‪ .‬נכון תומס?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אהה‪( ..‬נכנס עם מכשיר קשר גדול וכבד‪ .‬מניח את המכשיר במרכז הבמה‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה זה?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כל הילדים מתאספים סביב המכשיר‪.‬‬

‫אני חושב שזה מכשיר קשר‪ .‬מצאתי את זה בתא הטייס‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫הוצאת את זה מתוך תא הטייס?!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כן! אם נצליח להפעיל אותו אולי נוכל להזעיק עזרה!( מנסה להפעיל את מכשיר‬ ‫תומס‪:‬‬
‫הקשר‪ ,‬נשמע רחש מהמכשיר)‬

‫(מתלהבים‪ ) ,‬הא!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫ששש …הלו? (פאוזה) מישהו שומע אותי? (למכשיר קשר) אחת אחת‪ ,‬מישהו‬ ‫תומס‪:‬‬

‫שומע אותי? כאן תומס מורין‪ ,‬אנחנו חמישה ילדים על אי באמצע האוקיינוס‪ ,‬אם‬
‫אתם שומעים אותי‪ ,‬בואו לחלץ אותנו (פאוזה) הלו? (רחש הקשר נפסק‪ ,‬הקשר‬

‫(ממשיך לנסות להפעיל את הקשר)‬ ‫כבה) אחת אחת‪ ,‬מישהו שומע?‬

‫זה לא עובד‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫תומס‪ :‬אבל קודם זה עבד!‬

‫אל תהיה טיפש תומס‪ ,‬הוא בטח נהרס בהתרסקות‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫‪40‬‬
‫(מנסה לתקן את המכשיר‪ ,‬ולוחץ על כל מיני כפתורים) הלו? כאן תומס מורין‪ ,‬אם מישהו‬ ‫תומס‪:‬‬
‫שומע אותי בואו לחלץ אותנו!‬

‫מספיק!! אף אחד לא שומע אותך!!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫כאן תומס מורין עם אחיו המעצבן אוליבר מורין‪ ,‬מישהו שומע אותי?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אוף‪ ,‬תתבגר כבר‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫הילדים מתפזרים‪ ,‬רק תומס ממשיך לנסות להפעיל את הקשר‪.‬‬

‫(משקיפה לים) אנחנו כל כך הרבה זמן באי‪ ,‬ולא ראיתי עדיין אפילו‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דולפין אחד‪.‬‬

‫(לקשר) אחת‪ ,‬אחת‪ ,‬כאן תומס מורין ‪-‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס‪ ,‬עשית חור בראש!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(מצביעה לכיוון הים) היי! אני חושבת שאני רואה שם משהו…‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דולפין?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לא‪ ,‬את קורט‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫איפה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(מצביעה) שם!!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(מביט לאופק) כן! זאת הסירה שלנו!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם רואים את קורט?‬ ‫תומס‪:‬‬

‫נראה לי שהוא שוכב שם‪ ...‬אני לא בטוח‪ ...‬הוא ממש רחוק‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אתם חושבים שהוא בצרה או משהו?‬ ‫לינה‪:‬‬

‫לא יודע‪ ...‬הוא לא זז‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫חייבים לעזור לו! להחזיר אותו לאי!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫איך?‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫אנחנו צריכים למשוך את הסירה בחזרה לחוף‪ ...‬אם רק היה לנו משהו שנוכל‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫לקשור איתו את הסירה…‬

‫‪41‬‬
 ‫יש לי!! (מביאה את החבל שקלעה מענפים)‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(מותח את החבל) זה חבל ממש חזק! בדיוק מה שאנחנו צריכים!!את הכנת? כל‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫הכבוד קתרין!‬

‫אבל איך נגיע לסירה? היא ממש רחוקה… והים סוער‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫כל הילדים מביטים בחשש לכיוון הים‪.‬‬

‫תנו לי !(לוקחת את החבל)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דיאנה‪ ,‬הגלים ממש גבוהים‪-‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אז חבל על כל רגע!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דיאנה יורדת בריצה עם החבל מהבמה ונותנת אותו לקהל בשורה הראשונה‪ ,‬יתר הילדים מביטים עליה בדריכות‪.‬‬
‫הקהל מעביר את החבל משורה לשורה עד שהחבל מגיע לקצה האולם ‪ ,‬שם קורט תופס את החבל‪ .‬דיאנה ‪ ,‬אוליבר‪,‬‬
‫תומס‪ ,‬לינה‪ ,‬וקתרין‪ ,‬מושכים את החבל ואת קורט בחזרה לבמה‪ .‬דיאנה אוחזת בקורט ועוזרת לו לעלות לבמה‪ ,‬שם‬
‫הוא מתמוטט‪ ,‬תומס ואוליבר מרימים אותו וסוחבים אותו מחוסר הכרה למרכז הבמה‪.‬‬

‫אוליבר‪ :‬מים! תביאו לו מים! הוא מיובש לגמרי‪.‬‬

‫קתרין מביאה בריצה את הסיר‪ .‬אוליבר מטפטף לו מים לפה‪ ,‬מרטיב לו את הפנים‪.‬‬

‫סוכר‪ .‬דיאנה‪ ,‬תמצאי פרי מתוק‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(רצה) פטל! יש לי פטל!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לינה‪ ,‬תרטיבי את החולצה‪ ,‬הוא בוער מחום‪ .‬קדימה‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫קורט‪ ...‬תפתח את העיניים‪.‬‬

‫(מביאה לאוליבר פטל בריצה) הנה‪...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אוליבר מטפטף פטל לפה של קורט‪.‬‬

‫קדימה קורט‪ ,‬תתעורר‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(נותנת לאוליבר את החולצה) הנה!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫(מניח את החולצה על המצח של קורט‪ ,‬מודד לו דופק) נו!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(תומס מביא לו תיק עזרה ראשונה) לא!! לא! לא!! הוא צריך בית חולים אמיתי!! לא‬
‫תיק עזרה ראשונה!! הוא עומד למות ואני לא יכול לעשות כלום!! אני לא יכול‬

‫‪42‬‬
‫כלום‪( .‬חופן את פניו‪ ,‬בוכה‪ ,‬כולם המומים לראות את אוליבר המנהיג שלהם‬ ‫לעשות יותר‬
‫בוכה)‬

‫אוליבר‪...‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(בוכה) תומס‪ ...‬אני רוצה הביתה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫אני יודע‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫תומס מחבק את אוליבר‪ ,‬לפתע נראה כאילו הוא האח הגדול‪.‬‬

‫(לוחש) אוליבר‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫קורט? (ניגש אליו) קורט!‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫איפה אני?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫מצאנו אותך מחוסר הכרה בסירה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫נסחפתי בחזרה?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫לא‪ ,‬דווקא הגעת די רחוק‪ .‬היינו צריכים למשוך את הסירה בחבל ‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דיאנה שחתה עד אליך ומשכה אותך בחבל‪ ,‬היא הצילה אותך‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫חשבתי שאתם שונאים אותי‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫דאגנו לך‪.‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫באמת? (מתרגש) אף פעם‪ ...‬אף אחד לא‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫ששש… אתה צריך תנוח‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫לא‪ ,‬דיאנה‪ ...‬אני מצטער על מה שעשיתי‪ ,‬את סולחת לי?‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אם אתה סולח לי‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫(מהנהן) ואתה אוליבר‪?...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫אני רק מחכה שתבריא כדי שאוכל להחטיף לך שוב (צוחק) אבל בינתיים אני לא‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫מציע‪ ,‬אני פוקד עליך לנוח‪ ,‬כדי שנוכל לטפל בך‪.‬‬

‫(מחייך) כן המפקד‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫‪43‬‬
 ‫מעכשיו אנחנו חייבים להישאר ביחד‪ ,‬ולדאוג זה לזה‪ .‬אולי כל אחד מאיתנו היה‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫רגיל לחיים אחרים‪ ,‬וגדל בבית אחר‪ ,‬אבל כאן על האי‪ ,‬אנחנו ‪ -‬משפחה ואנחנו‬
‫צריכים להסתדר ביחד‪ ,‬כי נראה שאנחנו הולכים להישאר כאן עוד הרבה זמן‪.‬‬

‫כולם מהנהנים‪.‬‬

‫תומס מורין! תומס מורין! האם אתה שומע אותי?‬ ‫‪ S/O‬כרוז‪:‬‬

‫מה זה?‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(מצביעה אל האופק) תראו שם …‬ ‫קתרין‪:‬‬

‫(מתאמצת לראות) זאת אונייה?!‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫כן! זאת אונייה!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫אונייה אונייה?!‬ ‫לינה‪:‬‬

‫הם שמעו אותי! בקשר! הם שמעו אותי!! היי!! אנחנו כאן!!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫כל הילדים רצים ותופסים בגדים‪ ,‬סיר ומקל‪ ,‬ומתחילים לנופף ולעשות רעש‪ .‬הילדים צועקים‪" :‬היי!! אנחנו כאן!!!‬
‫היי!! אתם רואים אותנו?!" היי!! אנחנו כאן"!!‬

‫תומס מורין! תומס מורין! כאן קפטן האונייה! אנחנו רואים אתכם! באנו לחלץ‬ ‫‪ S/O‬כרוז‪:‬‬
‫אתכם!‬

‫יש!!!!!!‬ ‫כולם‪:‬‬

‫(מחבק את תומס) תומס‪ ,‬הצלת אותנו! בזכותך מצאו אותנו! אתה גיבור! אח שלי‬ ‫אוליבר‪:‬‬
‫גיבור!!‬

‫אוליבר מחבק את תומס ומרים אותו‪ .‬כל הילדים מתחבקים מרוב אושר‪ ,‬בובו קופצת על לינה ומחבקת אותה‪ ,‬לינה‬
‫נבהלת אבל אז צוחקת ומדגדגת את בובו‪ ,‬כל הילדים צוחקים איתה‪.‬‬

‫היא מתקרבת לחוף‪ ,‬לשם! בואו נרוץ!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫כולם רצים לכיוון היציאה‪ ,‬אוליבר עוזר לקורט ללכת‬

‫קדימה בובו‪ ,‬אנחנו עולים על האונייה‪( ...‬בובו לא באה)‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫דיאנה‪ ,‬היא רוצה להישאר באי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫מה פתאום‪ ,‬היא פשוט פוחדת מהמים‪ ,‬זה הכול‪ .‬קדימה‪ ,‬בובו! (מושכת אותה‪ ,‬בובו‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫לא באה)‬

‫‪44‬‬
 ‫דיאנה‪ ,‬זה הבית שלה‪ ,‬כאן המשפחה שלה‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫צווחת קופים נשמעת מרחוק‪ ,‬בובו מגיבה אליהן בצווחה‬

‫(על סף בכי) את רוצה ללכת אליהם?‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫לפתע בובו לוקחת לאוליבר את היד ומקרבת אותו אל דיאנה‪ .‬ואז גם את שאר הילדים‪ .‬דיאנה מביטה על הילדים‬
‫המקיפים אותה‪.‬‬

‫את צודקת‪ ,‬הם המשפחה שלי‪ ...‬ושם המשפחה שלך‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬לכי‪ ...‬קדימה‬ ‫דיאנה‪:‬‬
‫לכי! (בובו מחבקת את דיאנה ויוצאת בריצה (‪.‬להתראות בובו שלי‪...‬‬

‫(מחבקת אותה) בואי דיאנה‪ ...‬אולי נראה דולפינים‪...‬‬ ‫לינה‪:‬‬

‫רגע! חייבים לתת שם לאי לפני שאנחנו עוזבים!‬ ‫תומס‪:‬‬

‫(לקורט) רק לא "איוס טריוס‪"...‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אולי פשוט‪" ...‬אי הילדים"? כי זה האי של כולנו‪.‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫(מחייך) כן‪ ,‬זה האי של כולנו‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫(לקהל) אחרי תשעים ואחד ימים‪ ,‬עלינו על אוניית החילוץ ועזבנו את האי‪.‬‬ ‫תומס‪:‬‬

‫כולם רצו לדעת מה קרה לנו ואיפה היינו כל הזמן הזה‪.‬‬ ‫דיאנה‪:‬‬

‫אז סיפרנו‪...‬‬ ‫קורט‪:‬‬

‫סיפור על ילדים שנתקעו באי בודד ושרדו כנגד כל הסיכויים‪.‬‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫סיפור על ילדים שכל החיים היו לבד ובכל זאת למדו לבטוח באחרים‪( .‬מחייכת‬ ‫קתרין‪:‬‬
‫לקורט)‬

‫סיפור על ילדות שהיה להן אומץ יותר משלושה בנים ביחד‪( ...‬מחייך לדיאנה)‬ ‫קורט‪:‬‬

‫סיפור על ילדים שהתגלו כגיבורים‪( .‬מחייכת לתומס וקתרין)‬ ‫לינה‪:‬‬

‫ועל ילדות שדאגו לאחרים‪( .‬מחייך ללינה)‬ ‫אוליבר‪:‬‬

‫יש סיפורים שנשארים איתך הרבה אחרי שהם מסתיימים‪ .‬כמו הסיפור הזה‪" .‬אי‬ ‫תומס‪:‬‬
‫הילדים"‪.‬‬

‫ף ‪-‬‬ ‫ו‬ ‫ס‬ ‫‪-‬‬

‫‪45‬‬