‫גיאורג זימל‪ 

‬העיר הגדולה וחיי הנפש‬

‫מקורן של הבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים הוא בתביעתו של הפרט להגן על עצמאותו ועל ייחודו מפני הכוחות‬
‫רבי העוצמה של החברה‪ ,‬של המורשת ההיסטורית‪ ,‬של התרבות החיצונית ושל הטכניקה של החיים‪ .‬זו התמורה האחרונה‬
‫‪.‬שלבש המאבק נגד הטבע‪ ,‬מאבק שהאדם הפרימיטיבי נאלץ לנהל כדי להבטיח את קיומו‪ ‬הגופני‬

‫המאה ה‪ 18-‬קראה לאדם להשתחרר מן הקשרים פרי ההיסטוריה למדינה ולדת‪ ,‬למוסר ולכלכלה‪ ,‬כדי שהטבע הבסיסי הטוב‪,‬‬
‫שהוא נחלתם של כל בני האדם במידה שווה‪ ,‬יוכל להתפתח באין מפריע‪ .‬המאה ה‪ 19-‬לעומתה תבעה‪ ,‬לצד החירות‪ ,‬גם את‬
‫טיפוח הייחוד של האדם ואת טיפוח הישגיו באמצעות חלוקת העבודה‪ .‬זו הופכת את הפרט לשונה מן האחר ואף למי‬
‫שאי‪-‬אפשר בלעדיו‪ ,‬ודווקא בשל כך מורה לו להגיע להגשמה עצמית רק באמצעות האחר‪ .‬בין אם מדובר בניטשה‪ ,‬שראה‬
‫במאבק חסר הפשרות של היחיד תנאי להתפתחותו המלאה‪ ,‬ובין אם מדובר בסוציאליזם‪ ,‬שראה דווקא בדיכוי של כל תחרות‬
‫תנאי להתפתחותו המלאה של היחיד‪ ,‬המניע היסודי חד הוא‪ :‬התנגדות הסובייקט לכורח להתיישר ולהיות מנוצל בידי המנגנון‬
‫‪.‬הטכני‪-‬חברתי‬

‫בבואנו לחקור את פנימיותם של תוצרי החיים המודרניים‪ ,‬כלומר את הנשמה בגוף התרבות‪ ,‬כפי שמוטל עליי לעשות היום‬
‫ביחס לערים הגדולות שלנו‪ ,‬יהיה עלינו להתחקות אחר פתרון המשוואה שמבנים כאלה מציבים בין התכנים הפרטניים לבין‬
‫‪.‬התכנים המטא‪-‬פרטניים של החיים‪ .‬התשובה לכך טמונה ביכולת של האישיות להסתגל לכוחות החיצוניים‬

‫הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין הוא‪ ‬העלייה של הפעילות העצבית‪ ,‬הנובעת מן‬
‫‪.‬התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים‬
‫האדם הוא יצור מבחין‪ ,‬כלומר התודעה שלו קולטת גירויים באמצעות זיהוי ההבדלים בין רושם רגעי כלשהו לבין רושם קודם‪.‬‬
‫רשמים שאינם משתנים‪ ,‬הנבדלים אך במעט זה מזה ואשר מהלכם צפוי וסדיר‪ ,‬וכך גם הניגודים ביניהם‪ ,‬נזקקים לפחות‬
‫מודעות מאשר תמונות צפופות המתחלפות במהירות‪ ,‬חוסר המשכיות בתוך מה שנתפס במבט אחד והאופי הבלתי צפוי של‬
‫‪.‬הרשמים הנדחקים אליו‬

‫העיר הגדולה מחוללת את התנאים הפסיכולוגיים הללו‪ .‬בכל מעבר ברחוב‪ ,‬בקצב וברב‪-‬גוניות של חיי הכלכלה‪ ,‬המקצוע‬
‫והחברה‪ ,‬היא יוצרת ביסודות חיי הנפש‪ ,‬ברמת המודעות שהיא דורשת מאתנו בהיותנו אנשים מבחינים‪ ,‬ניגוד ניכר לחיי העיר‬
‫הקטנה והכפר‪ ,‬שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר מאלה שבעיר ומתנהלים מכוח‬
‫ההרגל‪ .‬מכאן יתאפשר לנו להבין‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬את האופי האינטלקטואלי והמתוחכם של חיי הנפש בעיר הגדולה‪ ,‬לעומת‬
‫‪.‬אופיים בעיר הקטנה‪ ,‬אופי המצטיין ברגשיות ובקרבה נפשית‬

‫הסיבה לכך היא ששורשי הקשרים הרגשיים טמונים בשכבות הלא מודעות של הנפש‪ ,‬וצמיחתם הטובה ביותר מתאפשרת‬
‫‪.‬בקצב הסדיר של ההרגלים הקבועים‪ ,‬קצב הנוסך שלווה‬
‫לעומת זאת מקומה של התבונה הוא בשכבות העליונות השקופות של הנפש‪ ,‬והיא [התבונה] הכוח בעל כושר ההסתגלות‬
‫הטוב ביותר מבין כוחות הנפש שלנו‪ .‬אין היא נזקקת לזעזועים ולחפירות במעמקי הנפש‪ ,‬אשר רק באמצעותם תוכל הנפש‬
‫‪.‬השמרנית להסתגל לקצב האירועים הזה כדי להתמצא בתחלופה ובניגודים של התופעות‬

‫הטיפוס של איש המטרופולין‪ ,‬הלובש כמובן צורות מצורות שונות‪ ,‬יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל‬
‫הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית‪ .‬הוא מגיב עליהם לא באמצעות הרגש‪ ,‬אלא באמצעות התבונה‪ ,‬הודות לעליית המודעות‬
‫המעניקה לה עדיפות נפשית‪ .‬בכך מוסטות התגובות על התופעות השונות אל האיבר הנפשי שהוא הכי פחות רגיש והכי‬
‫‪.‬מרוחק ממעמקי האישיות‬

‫אותה תבוניות שזכתה להכרה כמגִנה על החיים הסובייקטיביים מפני הכפייה שכופה העיר הגדולה‪ ,‬מתפצלת לתופעות‬
‫פרטניות רבות‪ .‬מאז ומעולם היו הערים הגדולות מקום משכנה של כלכלת הכספים‪ ,‬מכיוון שהרב‪-‬גוניות ודחיסּות החליפין‬
‫‪.‬הכלכליים מעניקות לאמצעִ י החליפין חשיבות שלא זכה לה מעולם במסגרת החליפין הדלים של המשק הכפרי‬
‫אולם כלכלת הכספים ושלטון התבונה קשורים זה בזה בקשר אמיץ‪ .‬המשותף להם הוא הענייניות הטהורה בטיפול בבני אדם‬
‫ובדברים‪ ,‬ענייניות המצטיינת בצדק פורמלי המלווה תכופות בקשיחות חסרת התחשבות‪ .‬האדם התבוני הטהור שווה נפש לכל‬
‫מה שהוא אישי באמת‪ ,‬משום שהוא מצמיח יחסים ותגובות שאינם ניתנים למיצוי בתבונה ההגיונית‪ ,‬בדיוק כשם‬
‫שלאינדיווידואליות של התופעות אין כל נגיעה לעקרון הכסף‪ .‬עניינו של הכסף הוא אך ורק במה שמשותף לכל התופעות‪,‬‬
‫‪".‬כלומר ערך החליפין שלהן‪ ,‬והוא מצמצם את כל האיכות והייחוד לשאלת ה"כמה‬
 ‫כל היחסים הרגשיים בין בני האדם מושתתים על ייחודו של האדם‪ ,‬ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני האדם כאל‬
‫מספרים‪ ,‬כאילו היו דברים חסרי ערך בזכות עצמם‪ ,‬וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגיהם הניתנים למדידה‪ .‬כך‬
‫נוהג בן העיר הגדולה בספקים‪ ,‬בקונים ובמשרתים שלו‪ ,‬ולעתים – גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד‬
‫לאופיו של המעגל הקטן ממנו‪ ,‬אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם האנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר‪ ,‬לעומת‬
‫‪.‬המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה‬
‫מה שחשוב בתחום הפסיכולוגי‪-‬כלכלי הוא שביחסים בחברה פרימיטיבית יותר‪ ,‬הייצור מתבצע בעבור הלקוח בנסיבה אישית‪:‬‬
‫היצרן והלקוח מכירים זה את זה פנים אל פנים‪ .‬לעומת זאת העיר הגדולה המודרנית ניזונה כמעט באופן בלעדי מן הייצור‬
‫בעבור השוק‪ ,‬כלומר בעבור לקוחות הזרים ליצרן לגמרי‪ ,‬לקוחות שמעולם לא הכירו אותו אישית‪ .‬כך לובש האינטרס של שני‬
‫‪.‬הצדדים ענייניות חסרת רחמים‪ ,‬והאגואיזם הכלכלי המחושב אינו צריך לחשוש עוד מהטיה בלתי צפויה בשל יחסים אישיים‬

‫כל זה משתלב היטב בחליפין של כלכלת הכספים השולטת בערים הגדולות‪ ,‬אשר דחקה מתוכן את השרידים האחרונים של‬
‫הייצור העצמאי ושל החליפין האישיים‪ .‬כך צמצמה כלכלת הכספים מדי יום ביומו את הייצור בעבור הלקוחות‪ ,‬עד אשר איש לא‬
‫יוכל לומר אם הגישה הנפשית המבוססת על האינטלקט חדרה בהדרגה אל כלכלת הכספים‪ ,‬או שמא גישה זו היא הגורם‬
‫‪.‬הקובע שהוליד אותה‬
‫‪ ‬‬
‫]‪[...‬‬
‫‪ ‬‬
‫הרוח המודרנית נעשתה מחושבת יותר ויותר‪ .‬האידיאל של מדעי הטבע להפוך את העולם לבעיה מתמטית ולקבע כל חלק‬
‫ממנה בנוסחה מתמטית עולה בקנה אחד עם הדיוק החשבונאי של חיי המעשה שכלכלת הכספים הביאה בעקבותיה; היא זו‬
‫שמילאה את סדר יומם של אנשים רבים בשקילה‪ ,‬בחישובים‪ ,‬בהחלטות המבוססות על מספרים ועל צמצום ערכים איכותיים‬
‫לערכים כמותיים‪ .‬המהות החשבונאית של הכסף שיוותה ליחס בין רכיבי החיים אופי של דייקנות‪ ,‬של ודאות בקביעת הדמיון‬
‫והשוני בין הדברים ושל חד‪-‬משמעּות במשא ומתן ובהסכמים‪ ,‬בדיוק כשם שמבחינה חיצונית מתבטאת אותה מהות‬
‫בהתפשטות של שעוני הכיס‪ ,‬ואולם תנאי העיר הגדולה הנם בעת ובעונה אחת הסיבה והתוצאה של תכונה מהותית זו‪.‬‬
‫היחסים והעניינים של תושב המטרופולין הטיפוסי הם רב‪-‬גוניים ומורכבים‪ ,‬וכל זאת בראש ובראשונה הודות להתקבצות‬
‫אנשים רבים בעלי אינטרסים שונים‪ ,‬שהיחסים ביניהם יוצרים יחד אורגניזם כה רב‪-‬איברים‪ ,‬עד שללא דייקנות מוחלטת‬
‫בהבטחות ובביצועים כל המבנה היה מתמוטט בתוהו ובוהו אדיר‪ .‬אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף‪ ,‬ולּו רק בטווח‬
‫‪.‬שעה אחת‪ ,‬היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך‬
‫לכך מתווסף כנראה גורם חיצוני‪ :‬המרחקים הגדולים שהיו עשויים להפוך את כל ההמתנה [במקומות] וההגעה [למקומות]‬
‫‪.‬שלא לצורך לבזבוז זמן שאי‪-‬אפשר לעמוד בו‬

‫אי‪-‬אפשר להעלות על הדעת את הטכניקה של החיים בעיר הגדולה מבלי שכל הפעילויות ויחסי החליפין יוסדרו לפי סדר זמנים‬
‫‪.‬על‪-‬סובייקטיבי‪ ,‬תוך כדי שמירה על דייקנות מוחלטת‬
‫אך גם כאן מתברר דבר‪-‬מה שהוא אולי המשימה העיקרית של המחשבות הללו‪ :‬בכל נקודה על פני השטח של הקיום‪ ,‬אפילו‬
‫תהא קשורה אך ורק לשכבה העליונה הזאת‪ ,‬נשלחת משקולת אל מעמקי הנפש באופן שכל העניינים החיצוניים והבנאליים‬
‫‪.‬ביותר יתקשרו אל ההחלטות הסופיות הנוגעות למשמעות ולסגנון החיים‬
‫ואכן‪ ,‬הדייקנות‪ ,‬הדיוק והאמינות‪ ,‬שהמורכבות ורוחב היריעה של המציאות בעיר הגדולה כופים על החיים‪ ,‬אינם רק קשורים‬
‫בצורה הדוקה באופי של כלכלת הכספים והאינטלקטואליזם‪ ,‬אלא גם משפיעים על תוכני החיים ומוציאים מן הכלל את אותם‬
‫תכונות ודחפים ריבוניים‪ ,‬אי‪-‬רציונליים ואינסטינקטיביים המבקשים לקבוע את דפוסי החיים מבפנים‪ ,‬במקום לקבל אותם‬
‫‪.‬מבחוץ בצורה כללית וסכמתית‬

‫גם אם טיפוסי אישיות ייחודיים ומתנשאים המאופיינים באי‪-‬רציונליות שלהם אינם בלתי אפשריים במציאות העירונית‪ ,‬הם בכל‬
‫זאת מנוגדים לטיפוס האופייני לה‪ .‬בכך מוסברת גם השנאה הי ִצרית של בעלי אישיות כמו זו של רוסקין וניטשה לעיר הגדולה‪.‬‬
‫לדידם של אנשים כאלה‪ ,‬ערך החיים טמון בַייחוד ובהיעדר הסכמתיות‪ ,‬שאינם ניתנים להגדרה כללית משותפת לכולם‪ .‬על כן‬
‫‪.‬שנאתם לכלכלת הכספים ולאינטלקטואליזם של הקיום נובעת מאותם מקורות של שנאתם לעיר‬

‫השפעתם של אותם גורמים‪ ,‬שּבַדיוק הפרטני שלהם התאחדו למבנה המאופיין בהיעדר יחס אישי בדרגה הגבוהה ביותר‪,‬‬
‫‪.‬ניכרת גם ברמה האישית‬
‫אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות‪ .‬תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של‬
‫הגירויים העצביים המנוגדים‪ ,‬המתחלפים במהירות והדחוסים‪ ,‬שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר‬
 ‫‪.‬הגדולה‪ .‬משום כך דווקא אנשים טיפשים וחסרי חיוניות רוחנית אינם נוטים להיות אדישים‬

‫כשם שחיי תענוגות חסרי גבולות גורמים לאדישות‪ ,‬מכיוון שהעצבים שהיו נתונים לגירויים חזקים ביותר מגיעים למצב שבו הם‬
‫כבר אינם מסוגלים לתגובה כלשהי‪ ,‬כך גם רשמים פחות מזיקים – לנוכח הניגודים ביניהם וקצב התחלופה המהיר שלהם –‬
‫מאלצים את העצבים לתגובות חריפות‪ ,‬מטלטלים אותם באכזריות הלוך ושוב‪ ,‬עד שהם מבזבזים את שאריות הרזרבות של‬
‫‪.‬כוחם‪ ...‬וכשהם נשארים באותה סביבה‪ ,‬הם אינם מוצאים די זמן לאגור רזרבות נוספות‬

‫חוסר היכולת להגיב על גירויים חדשים באנרגיה ההולמת אותם הוא אותה אדישות שניתן להבחין בה כבר אצל הילדים בעיר‬
‫הגדולה‪ ,‬בהשוואה לילדים הגדלים בסביבה שקטה ומעוטת שינויים יחסית לה‪ .‬אל המקור הפיזיולוגי של האדישות‪ ,‬האופייני‬
‫‪.‬לעיר הגדולה‪ ,‬מצטרף היבט הנובע מכלכלת הכספים‬

‫טבעה של האדישות מתבטא בקהות חושים כלפי ההבדלים בין הדברים‪ ,‬לאו דווקא במובן שאין קולטים אותם – כמו‬
‫שהמוגבלים שכלית אינם קולטים אותם – אלא במובן אחר‪ :‬המשמעות וההבדלים בין הדברים ואף הדברים עצמם נחווים‬
‫כחסרי ערך‪ .‬הם מופיעים לעיני האדם האדיש בגוון אפור שטוח‪ ,‬כאשר אף לא אחד מהם הוא בעל ערך שראוי להעדיפו על פני‬
‫האחר‪ .‬מצב נפשי זה הוא ההשתקפות הסובייקטיבית הנאמנה של כלכלת הכספים שחדרה לכל פינה; הכסף מעניק משקל‬
‫שווה לכל הרב‪-‬גוניות של הדברים ומבטא את כל הבדלי האיכות ביניהם באמצעות הבדלי הכמות; בהיעדר הגוונים שלו‪ ,‬הוא‬
‫מכריז על עצמו כעל המכנה המשותף הקובע את ערכם של כל הדברים‪ .‬כך הוא הופך להיות המשטיח הנורא ביותר‪ ,‬המוציא‬
‫– באופן בלתי הפיך – את הליבה מגרעין הדברים‪ ,‬מהייחוד שלהם‪ ,‬מערכם המיוחד ומהיותם בלתי ניתנים להשוואה‪ .‬כל‬
‫הדברים בעלי אותו משקל צפים בזרם הכסף הנע לעד; כולם מצויים באותו מישור‪ ,‬נבדלים זה מזה אך ורק בגודל השטח שהם‬
‫‪.‬תופסים‬

‫במקרה הבודד עשויה אותה צביעה‪ ,‬או ליתר דיוק ‪ -‬הסרת הצבע של הדברים תוך כדי קביעת ערכם בכסף‪ ,‬להיות חסרת‬
‫משמעות לבלי הכר‪ .‬אולם כשמדובר ביחס שהעשיר מפתח כלפי האובייקטים הניתנים לרכישה בכסף – שמא באופי הכללי‬
‫שהאקלים הציבורי מעניק עכשיו לאובייקטים הללו – חל גידול ניכר בהערכה הבלעדית של השווי הכספי של הדברים‪ .‬לכן‬
‫נהפכו הערים הגדולות למרכזים של כלכלת הכספים‪ ,‬ובהן הופכים הדברים לסחירים בהיקף גדול בהרבה מאשר במקומות‬
‫‪.‬קטנים מהם‪ .‬משום כך הערים הן גם מקום משכנה של האדישות‬

‫הצפיפות של בני האדם ושל הדברים המגרים את מערכת העצבים של הפרט דוחפת אותו להישגים הגדולים ביותר שלו‪ ,‬עד‬
‫הגיעו לשיא‪ .‬בגלל העלייה בכמות של אותם התנאים הופך ההישג הזה להיפוכו‪ ,‬כלומר לאותה תופעה תמוהה של הסתגלות‪,‬‬
‫שאינה אלא האדישות‪ ,‬אשר העצבים בה מגלים שהאפשרות היחידה שלהם להסתגל לצורות ולתכנים של חיי העיר היא‬
‫בהימנעות מתגובה לגירויים‪ .‬זו דרך ההגנה העצמית של בעלי אופי מסוים‪ ,‬והיא גובה מחיר של הורדת ערכו של העולם‬
‫‪.‬האובייקטיבי כולו‪ ,‬מה שגורם בסופו של דבר לאדם להרגיש הרגשה דומה לזו שבירידת ערכה של אישיותו שלו‬
‫הסובייקט נאלץ להגיע בעצמו לידי השלמה עם צורת הקיום הזאת‪ ,‬והשמירה על עצמו מפני העיר הגדולה מחייבת אותו לנקוט‬
‫‪.‬גישה חברתית שלילית לא פחות‬

‫‪.‬מבחינה פורמלית‪ ,‬ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות‬
‫אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה‪ ,‬שבה האדם‬
‫מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד‪ ,‬הוא היה מגיע לאטומיזציה מוחלטת; הוא היה נקלע‬
‫‪.‬למצב נפשי בל יתואר‬

‫הסתייגות זו מתחייבת בחלקה לנוכח הנסיבות הפסיכולוגיות הללו‪ ,‬ובחלקה – לנוכח החשדנות שאנו מרגישים כלפי המגעים‬
‫החולפים והרגעיים בעיר הגדולה‪ .‬ההסתייגות היא הגורמת לנו לא להכיר את שכנינו בבניין מזה שנים‪ ,‬אפילו לפי מראם‪,‬‬
‫‪.‬ובעטיה אנו מצטיירים בעיני בן העיר הקטנה כקרים וכחסרי רגש‬

‫אכן‪ ,‬אם איני טועה‪ ,‬הצד הפנימי של אותה הסתייגות אינו רק היעדר עניין‪ ,‬אלא זאת הסתייגות שלעתים קרובות – יותר‬
‫משאנו מודעים לכך – מתלווים אליה איזו טינה שקטה‪ ,‬איזה ניכור ודחייה הדדית‪ ,‬שברגע של מגע קרוב יותר מסיבה כלשהי‬
‫עשויים להתפרץ בשנאה ובמאבק‪ .‬כל הארגון הפנימי של מגעים אנושיים כה מורחבים מושתת על מבנה מדורג ורב‪-‬גוני של‬
‫‪.‬סימפתיות‪ ,‬של שוויון נפש ושל דחייה‪ ,‬שאופיים עשוי להיות קצר טווח או ארוך טווח‬

‫לפיכך תחום שוויון הנפש אינו כה גדול כפי שנדמה במבט שטחי‪ ,‬שהרי הפעילות הנפשית שלנו מגיבה לכל רושם המתעורר‬
 ‫‪.‬בנו על ידי אנשים אחרים‪ ,‬ורק בשל היותה בלתי מודעת‪ ,‬חולפת ומתחלפת‪ ,‬היא מחוללת שוויון נפש לכאורה‬
‫אכן‪ ,‬עמדה כזאת של שוויון נפש יכולה להיות בלתי טבעית בעבורנו באותה מידה שהטשטוש הכרוך בסוגסטיה הדדית ללא‬
‫הבחנה יכול היה להיות בלתי נסבל‪ .‬לפיכך האנטיפתיה הסמויה והשלב הקודם לאנטגוניזם פעיל מגִנים עלינו מפני שני‬
‫האיומים הללו שהעיר הגדולה מציבה בפנינו‪ .‬הם יוצרים את המרחקים ואת הדחיות שבלעדיהם לא היה ניתן כלל וכלל לנהל‬
‫חיים בעיר‪ :‬המידות והתערובות של סגנון חיים זה‪ ,‬קצב עלייתן ודעיכתן‪ ,‬הצורות שהן לובשות – כל אלה יוצרים‪ ,‬יחד עם‬
‫המניעים במשמעות היותר צרה של המילה‪ ,‬את השלמות הבלתי מתחלקת של סגנון החיים בעיר הגדולה‪ .‬מה שנראה‬
‫‪.‬לכאורה בסגנון החיים הזה כדיס‪-‬אסוציאציה אינו אלא אחת מצורות הסוציאליזציה היסודיות שלה‬
‫‪ ‬‬
‫]‪[...‬‬
‫‪ ‬‬
‫השפעתם של ההסתייגות ושל שוויון הנפש ההדדיים‪ ,‬שהם תנאֵ י החיים הרוחניים של המעגל הגדול‪ ,‬אינה ניכרת בשום מקום‬
‫מבחינת עצמאות הפרט‪ ,‬כפי שהיא ניכרת היטב בהמולה הצפופה של העיר הגדולה; כל זאת מכיוון שדווקא הקִ רבה הגופנית‬
‫והצפיפות מבליטות ביתר שאת את המרחק הרוחני‪ .‬הצד הנגדי של אותו חופש הוא ללא ספק האפשרות שהאדם עלול‪,‬‬
‫בנסיבות מסוימות‪ ,‬להרגיש בודד ונטוש דווקא בהמולת העיר הגדולה‪ .‬כאן‪ ,‬כמו בכל מקום אחר‪ ,‬החופש של האדם אינו‬
‫‪.‬מתבטא בהכרח בנינוחות חיי הרגש שלו‬

‫אולם לא רק גודל האזור ומספר התושבים‪ ,‬אשר לנוכח המִ תאם בין התרחבות המעגל החברתי לבין החופש הפנימי‪-‬חיצוני של‬
‫האדם‪ ,‬הפכו את העיר הגדולה למקום משכנה של החירות – גם מעבר להתרחבות זו‪ ,‬היו הערים הגדולות מאז ומתמיד‬
‫משכנה של הקוסמופוליטיות‪ .‬מעבר לגודל מסוים הרכוש נוטה לגדול בצעדים יותר ויותר מהירים‪ ,‬כאילו מעצמו‪ .‬כך קורה גם‬
‫למעגל היחסים הכלכליים‪ ,‬האישיים והרוחניים בעיר; גם תחום השליטה האינטלקטואלית של העיר על העורף שלה גדל כמו‬
‫בטור גיאומטרי לאחר שנחצה גבול מסוים‪ .‬כל התרחבות דינמית שהתרחשה נהפכת לשלב; לא להתרחבות דומה‪ ,‬אלא‬
‫להתרחבות גדולה יותר הבאה בעקבותיה‪ .‬מאותו החוט שנטווה מתוכה צומחים חוטים חדשים‪ ,‬כאילו מעצמם‪ ,‬בדיוק כשם‬
‫שתוספת "שלא מרווח" מהשכרת קרקע מעניקה לבעליה רווחים גדלים והולכים אך ורק בזכות הגידול בתנועת השוכרים‬
‫‪.‬הפוטנציאליים‪ .‬בנקודה זו נהפכת הכמות של החיים‪ ,‬באופן בלתי אמצעי‪ ,‬לאיכות ולאופי‬

‫תחום החיים של העיר הקטנה מוגבל בעיקרו של דבר בתוכה ולמענה‪ .‬מנגד‪ ,‬המאפיין של העיר הגדולה הוא שהחיים‬
‫‪.‬הפנימיים שלה שוטפים בגלים על פני אזור לאומי ובינלאומי רחב‬
‫‪ ‬‬
‫]‪[...‬‬
‫‪ ‬‬
‫‪ ‬‬
‫הבה נסקור את התרבות העצומה שהתפתחה במהלך מַאת השנים האחרונות בתחום החפצים והידע‪ ,‬המוסדות ואמצעי‬
‫הנוחות‪ ,‬ונשווה זאת להתקדמות התרבותית של הפרט במהלך אותה תקופה‪ .‬לפחות במעמדות הגבוהים יתגלה לעינינו פער‬
‫אדיר בין השנים‪ .‬בעניינים מסוימים אנו עדים אפילו לנסיגה בתרבות של היחידים בכל מה שנוגע לרוחניות‪ ,‬לעדינות‬
‫‪.‬ולאידיאליזם‬

‫פער זה הוא במהותו תוצר של חלוקת העבודה ההולכת וגדלה‪ ,‬שהרי זו מחייבת את הפרט להישגים חד‪-‬צדדיים במידה‬
‫‪.‬הולכת וגדלה‪ ,‬הישגים הגורמים בסופו של דבר להתנוונות האישיות בכללותה‬
‫מכל מקום‪ ,‬היחיד מתקשה יותר ויותר להסתדר עם הגידול הפרוע של התרבות האובייקטיבית‪ .‬היחיד דוכא והפך לחסר ערך‪,‬‬
‫אולי פחות במּודעות האדם מאשר בחיי המעשה ובמכלול רגשותיו האפלים הנובעים מן האישיות‪ .‬הוא הפך לגרגר אבק‬
‫בארגון ּגְדל ממדים של דברים ושל כוחות‪ ,‬הנוטלים מידיו בהדרגה את כל אפשרויות ההתקדמות‪ ,‬את הרוחניות ואת הערכים‪,‬‬
‫אגב העברתו מן הממד הסובייקטיבי אל הממד האובייקטיבי של החיים‪ .‬די לנו אם נצביע על כך שהערים הגדולות הן זירות‬
‫‪.‬התצוגה של אותה תרבות‪ ,‬החורגת מעבר לגבולות האישי‬
‫כאן‪ ,‬במבנים ובמוסדות הלימוד‪ ,‬בפלאים ובנוחיות הטכנולוגית של כיבוש המרחב‪ ,‬באמצעי הנוחות שהעיר מציעה בתצורות‬
‫של חיי הקהילה ובמוסדות המדינה הנראים לעין‪ ,‬היא מציגה שִ פעת רוח מגובשת שהפכה לכה בלתי אישית‪ ,‬עד שהאישיות‬
‫‪.‬של היחיד אינה מסוגלת לעמוד בפניה‬

‫מצד אחד‪ ,‬חייה של אישיות היחיד נעשים קלים לאין שיעור‪ .‬גירויים‪ ,‬אינטרסים‪ ,‬ניצול זמן והכרה מוצעים לה מכל עבר ונושאים‬
‫אותה כבזרם מים‪ ,‬שבו כמעט אין לה צורך להתנועע בתנועות שחייה כלשהן‪ .‬אולם מצד אחר‪ ,‬החיים מושתתים יותר ויותר על‬
‫התכנים ועל ההיצעים הבלתי אישיים הללו‪ ,‬הנוטים לדחוק הצִדה את הגוונים האישיים ואת הדברים שאינם ניתנים להשוואה‪.‬‬
 ‫על כן על מנת להציל את הרכיב האישי הזה חייבים להציגו בצורתו הייחודית והחריגה ביותר‪ .‬הגזמה זו הנּה הכרחית כדי‬
‫‪.‬שהאדם יזכה להישמע‪ ,‬אפילו באוזני עצמו‬
‫בדלדולו של הפרט באמצעות גידול‪-‬היתר של התרבות האובייקטיבית טמונה הסיבה לשנאה הזועמת‪ ,‬אשר המטיפים‬
‫לאינדיווידואליזם הקיצוני ביותר (ובראשם ניטשה) טיפחו נגד העיר; אך זו גם הסיבה לכך שדווקא בערים הגדולות רחשו‬
‫‪.‬אהבה עזה למטיפים אלה‪ ,‬שכן בעיני יושביהן הם נתפסו כמבשריה וכמציליה של כמיהתם העזה שלא באה על סיפוקה‬

‫אם נתחקה אחר העמדה ההיסטורית של שני סוגי האינדיווידואליזם הזה‪ ,‬הניזונים מן הנסיבות הכמותיות של העיר הגדולה –‬
‫האי‪-‬תלות האישית והתפתחות האינדיווידואליות עצמה – אזי העיר הגדולה זוכה בחשיבות היסטורית רבה מאין כמוה‬
‫‪.‬בתולדות הרוח האנושית‬

‫המאה ה‪ 18-‬מצאה את היחיד כבול בכבלים פוליטיים וחקלאיים‪ ,‬בכבלי הגילדה והדת‪ ,‬שהפכו לחסרי משמעות בעבורו‪ .‬הייתה‬
‫‪.‬בכך הגבלה של החופש האישי אשר כפתה על בני האדם אי‪-‬שוויון בלתי טבעי ובלתי צודק כאחד‬
‫בנסיבות אלה נולדו הקריאה לחירות ולשוויון כמו גם האמונה בחופש תנועה מוחלט לפרט בכל הנסיבות החברתיות‬
‫והרוחניות‪ ,‬קריאה שהייתה אמורה להעלות אל מעל לפני השטח את הגרעין הנאצל המשותף שהטבע שתל בכל בן אנוש‬
‫‪.‬ואשר החברה והתרבות עיוותו‬

‫לצד האידיאל הליברלי הזה‪ ,‬צמח במאה ה‪ – 19-‬דרך גתה והרומנטיקאים מכאן ודרך חלוקת העבודה מכאן – אידיאל נוסף‪:‬‬
‫היחידים‪ ,‬המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם‪ ,‬מבקשים עתה להיבדל זה מזה‪ .‬נושא הערכים האנושיים כבר‬
‫‪.‬אינו האדם האוניברסלי הטמון בכל יחיד ויחיד‪ ,‬אלא דווקא ייחודו האיכותי והאי‪-‬יכולת להחליפו בזולתו‬

‫ואכן‪ ,‬ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו‪,‬‬
‫‪.‬המתחלפים זה בזה‪ ,‬שעניינם קביעת תפקידו של הפרט בתוך הקולקטיב‬
‫תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות הללו ולניסיונות ליישבן‪ ,‬מכיוון שהתנאים המיוחדים השוררים בה‬
‫התגלו לנו כהזדמנויות וכגירויים לפיתוחן של שתי הדרכים הללו להקצאת תפקידים לבני אדם‪ .‬באופן כזה זכו תנאים אלה‬
‫למקום יחיד במינו‪ ,‬הטעון במשמעויות לא ישוערו בהתפתחות ההוויה הנפשית‪ .‬העיר מתגלה כאחת היצירות ההיסטוריות‬
‫‪.‬הגדולות‪ ,‬אשר בה הזרמים הגדולים המכילים את החיים‪ ,‬מתאחדים ונפרדים‬

‫אולם בתהליך זה חורגים לחלוטין זרמי החיים – גם אם התופעות הפרטניות שלהן מעוררות אצלנו סימפתיה או אנטיפתיה –‬
‫מתחום הגישה השיפוטית‪ ,‬שכן הואיל והכוחות האלה צמחו הן בשורשים והן בצמרות של תולדות האנושות‪ ,‬אשר בה אנו‬
‫עצמנו הננו תופעה חולפת בלבד‪ ,‬תא אחד‪ ,‬חלק קטן בלבד‪ ,‬אין זה תפקידנו להתלונן ואף לא לסלוח‪ ,‬אלא רק להבין‪)1( .‬‬